על שלשלת הדורות, היאך היא הולכת ומתהוה, מספר ספר המקרא בקיצור, כי הנה חי פלוני כך וכך שנים והוליד את אלמוני, ואחר חי אלמוני כך וכך שנים והוליד בנים וּבנות.
חוליות־חוליות בשלשלת, שאינה נפסדת, כי על כן הולכת היא ומתחדשת תמיד. הנה סדר כזה:
לאדם נולדו קין והבל ושת; וקין הוליד את חנוך, הוא חנוך אשר בימיו בנה אביו עיר. ושת אף הוא הוליד את אנוש. ויוֹלד אנוש את קינן, וקינן הוליד את מהללאל, וּמהללאל הוליד את ירד. ויחי ירד שתים וששים שנה ומאת שנה ויוֹלד את – חנוך.
שוּב חנוך אחד קטן, שהיה מתרוצץ בודאי כל היום ברגליו היחפות על פני הדשא החם, ובערב נרדם בחיק אמוֹ אוֹהבתוֹ, כחנוך ההוא, אשר בימיו בנו את העיר.
בעירתי, אשר שם נקראו האנשים על שם האבות המתים, הדבר הוא ברור עוד יותר.
הנה האופה, אשר אצלו קניתי את לחם השיפון בכל יום:
ליזר בן חיים בן מאיר.
ליזר, בן הששים, היה רק מביא מים ללישת הבצק מן הבאר; אָפה את הלחם ומכרוֹ בנו הגדול מאיר, והוּא גם לו נער רך בשנים, אשר למד עוד באחת הכתות ב’חדר' – חיים.
אופי לחם היו האנשים מדור דור; הסדר נשנה רק בזה, שכאשר הזקין איזה מאיר ונחלש, יצא הוא לשאוב מים, ובנו, חיים, אָפה את הלחם, וכשהזקין חיים, שאַב הוּא את המים ובנו, ליזר, אָפה את הלחם.
בּילדוּתי נשא מים מן הבאר ליזר. איש שיבה היה ומהלך אט. גבּוֹ הכפוּף התאים יפה למשקע אשר באסל.
כעבוֹר שנים, כששבתי מנדוּדי במרחקים, מצאתי כבר את מאיר, שהוא מהלך אט וגבו כפוף. ליזר שכב עם אבותיו. לשורת המצבות בבית־הקברות נתוספה אבן, אשר ידים נשוּאות לברכה היו חקוקות עליה, ידי כהן, כי משפחת כהנים היתה זאת. את הלחם אָפה עכשיו בן בנו, חיים, ולו אשה אמיצת כח, אשר העמיסה את שקי הקמח על גבּה אפילו בימי הריונה, ואז חרד לב רואיה, כי ידעו: ליזר קטן עומד להולד.
אלה תולדות המשפחה בעירה.
ואולם קרה גם אשר לא בא המשך מאיזה בית־אָב, בּמנוֹע ממנו האלהים ברכה, ואז היה זה כאילו נקעה מן השוּרה אחת החוּליות, וכל השלשלת נזדעזעה.
בסמטתנו היה כן בּרוּך בן אָבנר בן זביל.
זביל, אבי האב, בנה לו פה בית, וּבמותו צוה אותו לאַבנר בנו, כי הוא הבכור והוּא גם איש המדות והנכבד באחיו. בעלי קומה היו כוּלם, ולהם זקנים עבוּתים היורדים בחשיבוּת על חזותיהם, ויקרא להם ‘הזקניים’, או הלויים, כי מבני לוי היו, משפחה רבת אנשים, אשר בבוֹאָם בימי העליה לדוכן לצקת מים על ידי הכהנים – וצר להם המקום על יד הדלי עד כי לא תמכוּהוּ אלא איש־איש באצבּעוֹ.
בימי שבּתוֹן לבשוּ בגדי קמלט ונשיהם – אַטלס מוּצק; נשים גדולות היו וזעוּפות עפעפים, אבל מבּטן טוב, ובצחקן והיה זה מקרב לב.
מפּני גוֹבה קומתם עשו להם האנשים בתים גדולים, בית־בית וקרפיפו עם דיר לעצים ומחסן לפשתה, כי סוחרי פשתים היו רוב בני המשפחה, ובימות החול היו מחזרים בין הכפרים, והנשים הן אשר עסקו בחנוּך הבנים, והן גם אָפוּ, ובשלוּ וירדוּ אל הנהר לכבס, וּבקיץ יצאו עוד לעבוד בגנותיהן, ערוּגות מספּר שגדל בהן הצנון והבצל, מעט קטניות מן המטפּסות וגם דלוּעים, בשביל הגרעינים ללילי שבּתוֹת.
ביום הראשון, שאין לבוא בו אל הכפרים, ערכוּ את חשבּונותיהם בבית, סדרו ומינו את חבילות הפּשתים וגם חטבו והכינו עצים לכל השבוּע, וּבימות הקיץ הספּיקו עוד לצאת ולשוטט מעט ברחובות, ולבשו אז ממעל לבגדי החול את קפּוֹטוֹת הקמלט, ופניהם נקיים עוד מן הרחצה של ערב שבת – ואז נראו כמוסיפים מן החול על הקודש.
אבנר בן זביל היה, כאָמוּר, בעל שיעור הקומה הניכר ביניהם, וּבלכתוֹ והאציל כעין בטחה על מלויו. חוֹסן היה בו ותקיפוּת דעת, ולו מקל אלון, אַמתיים אָרכוֹ, שהיה נושאוֹ כשאת איש כלי־זין בידו. ביום מהוּמה הכה בו פעם את בריוני ההר עד כי פג שכּרוֹנם, והם עמדו לנשק את כנף בגד הקמלט שלו, ומכאן ואילך, בהזדמנם אתו ברחוב, היו מצטדדים והולכים אגב הסברת פּנים משונה.
– בחינת ‘ויחד יתרו’ – קרא על זה שלמה הזקן, בר האורין, אשר ידע למצוא לכל ענין את הפסוק הנאה לו.
מת אבנר במיטב שנותיו מהצטננות מצויה, לאחר שנתעה פעם, ביום גשם, לאדמת ביצה ביער. החובש הפולני מן ההר הציג לו, אמנם, קרנים וגם נתן לו סממנים להזעה, והוא שתה והזיע, אלא שעם זה ראה שהוא כאילו תועה עדיין בביצה ללא דרך וגלים אפלים אפפוהו.
‘טבעתי ביון מצולה’ – זכר את דברי ה’תהלים', והוא חתר להגיע לאמצעיתו של המזמור:
‘הצילני ואל אטבע’. והנה באו הנוזלים בגרונו – והוא הקיץ וירק דם.
אלמן מאשתו היה, ושתי בנותיו הנשואות, מושה ומחלה, נבהלו לבוא מבית בעליהן, פרשו אל המחסן, במקום שנמצא להן מקום נוח לישיבה, ובכו:
– הוי, אבי.
אחר נתנו את דעתן לסעדו במחלתו ובשלו בשבילו מרק של עוף, כל אחת בביתה, לחוד, והוא אכל משל שתיהן וביקש לקרוא אליו את שלמה הדוד, זקן המשפחה, כדי לצוות לביתו.
– אל תתנו לנתק את החוט – אמר, ועשה תנועה בידו כמי שמנתק חוט – קחו אשה לברוך בני.
ומושה, הבת הבכירה, קשרה עוד בו ביום את שמלת האטלס שלה במטפחת ויצאה אל העירה הקרובה, אשר משם הוצע שידוך לאחיה, והדבר נגמר בכי טוב. שלמה הזקן, שנקרא לבוא אחריה, דבק מיד לאהבה את אבי המדוברת, איש חלש בגופו, אבל בריא בהגיונו ומישב בקלות וחריצות כל קושיה.
מלמד תינוקות עני היה זה ונדוּניה לא נתן, אבל התנה התנו אתו על שמלת אטלס, וזו נעשתה בטוב טעם, על חגורת תחרים עם סלסלה דקה בפי צוארונה.
בראש חודש אלול הוחגה החתונה, והכלה הובאה לבית חמיה – נערה רכה בשנים, אשר טרם נוסתה בעול של מטפחת הראש, והיתה נושאת פעם בפעם את ידיה לתקנה בבישנות לוקחת לב. תחת ידה של אם חורגת גדלה, ופניה עם החריצים הכהים מתחת לעיניה – פני תינוקת לא רוחמה; הנשים הגדולות היו מנגבות בימות החול את ידיהן בסינריהן, בבואן לגשת אליה, ובצחוקן הטוב, הנובע מן הלב, הניסו מעליה כל צל.
בערב יום הכפורים התחזק עוד החולה ועמד על רגליו כדי לברכה. הוא פרש את ידיו משורגות הגידים, אשר העור צפד עליהן כקליפה על העץ היבש, וככה גם עמד עליה, כעץ בשלכתו:
– ישימך אלהים כשרה ורבקה – אמר – כרחל ולאה – וכמו המון גלי קור עברוה, וחרדה גדולה עמדה בה כל אותו יום.
אחרי החגים מת האיש והובא לקברות אבותיו, אל שורת הלויים שבבית־העלמין, אשר על מצבותיהם התנוססו השמות, לסירוגין, כמו בחיים: זביל, ברוך, שלמה. במרחק־מה, מן הצד, הזדקרו הציונים על קברי התינוקות, אשר מתו בלא עת, והנשים הגדולות נשאו עליהם קול נהי מתוך ספוק כפים, שנשמע כעין משק של כנפים בין האילנות. כבר קרבו ימי החורף לבוא, והעלים, נטולי חיות, נפלו ממעל על האנשים קלים כנוצות.
אחר ה’שלושים' רוחץ הבית על כל כליו, והאשה הצעירה – דינה היה שמה – הוציאה מן הארגזים את חפציה.
נדוניה, כאמור, לא ניתנה לה, אבל היה אתה מה מאשר עשתה בערבים בבית חברותיה: מפות סרוגות בשביל השולחן והקומודה, צפיות עם מלואי תשבץ לכרים ואלונטית עם פתגם מרוקם לקישוט הקיר.
על אדני החלונות העמידה צמחי בית בעציצים, ובחדר־המטות הוסיפה עוד לזה מסך כהה, מתקפל. לא מרווח היה החדר, אבל מסודר יפה, עם שולחן משולש בפנה ויריעת בד מגוונת בין מטה למטה.
בערב שבת יכלה לחוף פה עכשיו באין מפריע את ראשה. היא שלשלה והורידה את המסך על החלון, ובתוך האור הכהה שנהיה התירה ופתחה את שערה השופע ושהתה כן זמן־מה לפני הראי, שהיה מלא אף הוא אותו אור אפלולי, מדמדם, כאור השקיעה. אד דק עלה בתמור מתוך אגן הרחצה, ובסמוך פה, על הניר הצבעוני, היה מונח הסבון ה’טוב', מעורטל ושלם על כל בליטותיו.
לברוך, אשר הציץ לכאן, היה זה כמו בשעת בואו פעם עם הנץ חמה ליער הארנים. עדיין רך בשנים היה ולא ידע לדבר אהבה, אבל הבן הבין למלוא משמעו את הנאמר בפרשת השבוע ביצחק, אשר הביא את רבקה האהלה שרה אמו, ואשר אהבה וגם נחם אחרי אמו.
מפני קריאת הקדיש לא יכול להפליג אל הכפרים הרחוקים, ואז סודר כי הוא יבוא רק אל החוות הקרובות שאפשר לבקרן בין שחרית למנחה.
בקיץ, כשהימים ארכו, לא עלה כמעט הדבר בקושי. אחרי תפילת ה’ותיקין' לקח את אמתחת הפשתים ופנה ללכת לסמטת ההר המוליכה אל משעולי הכפרים. דינה נתנה לו עוגת כוסמת, או לחם שיפון עם גבינה לדרך, וברפות היום, עם שעת המנחה, יצאה לחכות לו על האצטבה בחוץ. ראשוני המתפללים הלכו ועברו על פניה בדרכם לבית־הכנסת. ה’זקניים', מבני המשפחה, הרכינו לה בראשם בהבעה חמורה, והיא ענתה בחרדה, מתוך הרגשת יתמות; אך הנה נראה ברוך בבואו, שטוף אבק וחסון, והיא שלחה את ידה לתקן את מטפחת הראש, ופניה העגומות לא היו לה עוד.
ערב היה קול שׂיח התפילה בנגוֹהוֹת יום הנוטה לערוֹב: מן ה’חדרים' עלה בהמוּלה עזה כקול משק של מים על יד חוֹמת סכר. עד מהרה התפּרצו משם הילדים והתפּשטו על פּני הסמטה לפי גיליהם וכתותיהם: בני־מקרא, בני־’עברי' וּבני־’אלף־בית'. רבים, רבים, רבים היו. ‘מלאו את הארץ’, היתה ברכת האלהים הראשונה – ורצוּעת הארץ בסמטה היתה מלאה. כציצי השדה רחשוּ פה, כזרעים בתוך ערוּגה של גן, וכאשר ירד מזמן לזמן גשם הקיץ ואלה עמדוּ פה בידיהם הפשוּטות בתפילה:
– אלהים, אלהים, תן גשמיך בגלל קטני ילדיך – היה נראה בעליל, כי אכן, בגללם זה ניתן.
יש וביום אשר כזה נראתה קשת במרום והדקה בחישוּק אדיר את העירה מן הקצה עד הקצה. הבנינים עם גגות הקש כמו נתנמכו וּברק מוּזר היה לזגוּגיות בחלונות. נשים, ואור של חסד על פניהן, קראו בפתחי הבתים ‘ברוך זוכר הברית’, ומנגדן שם למעלה, התגון עוד אות הפּלאים ורמז כי: ‘לא אוסיף לקלל עוד את האדמה, עוד כל ימי הארץ, זרע וקציר, קיץ וחורף, יום ולילה לא ישבּתוּ’.
אחרי המנחה נכנסה דינה לבשל את ארוּחת ערבּה, תבשיל של גריסין בתפוחי־אדמה, הנקרא בפי בני־המקום בשם קרופּניק. הילדים אָכלוּ אותו ליד ספי הבתים, בחוּץ, בקערותיהם, קערות העופרת, אשר לא תשברנה. פּה ושם נרדמו אחדים מהם תוך כדי אכילה, אז באו אמותיהם, הרימוּם בזהירות, כשקים ממולאים טוּב, ונשאו אותם אל משכּביהם.
ברוך ודינה ישבוּ בפתח הבית עד אשר נתרוקנה הסימטה. אם עלתה הלבנה, היתה היא בודדה בשמים כמוהם הם על הסף.
כתוֹם שנת האֵבל התחיל ברוּך לצאת אל הכפרים הרחוקים וללינה בלילות נשלחה הנה אחת מן הנערות התאוֹמות הגדלות בבית שלמה הזקן.
מפּני הצינה באָה בערבים מכורבלת במעיל מוך עם סודר גדול שלא לפי מידתה ממעל, אוּלם כשהוּסר כל זה, נתגלתה אחת מבנות המשפּחה – כבדת עפעפים ועבותת צמה, וצחוקה ניתז רסיסים, רסיסים, ומעלה על הלב את זכר המעין המתבעבע. ליבּקה היה שמה, ילדה יתומה אשר לא ידעה חבּת אֵם, והיתה מתרפקת על דינה רכּוֹת, נשקה לה במחשוֹף שבּין הצוארון וּמטפּחת הראש, וקראה לה ‘דוֹדה’, אף כי לא היה אלא קרובה רחוקה.
דינה הורידה את שני כסאות הילדים מן העליה, התישבה אתה על יד הכירה ולמדה אותה את מלאכת הסריגה. עניבה בעניבה שלבה לפניה, עניבה בעניבה. חוט הצמר נמשך ציתני ורך כמו לפנים, בשעת סריגת המפּוֹת, וכמו אז, בשבתה בבית חברותיה, נתנה את קולה בשיר.
הן שנת האֵבל כבר עברה, וחוּץ מזה, מי אומר, כי ישיר האדם רק על לב שמח? בבית־התפילה הקרוב חרקה פעם בפעם הדלת. וכאשר נשמע קול שכשוך רגלים בבוץ, נדמה לה, כי הנה יכּנס ברוך, והיא תקוּם להוציא את תבשיל הערב מן התנוּר.
היא שרה את ‘שירת היתומה’ ו’שיר הגעגועים', ואחר פזמה עוד את פזמוֹנוֹ של האיש אשר נדד הלך לו מקנוֹ החם, והרגישה מתוך כך כעין נשיבת צינה מסביב ועצב נוקב זה אשר יהיה בעזוּבת דרכים בסתיו.
בשעה השביעית התחילו לעבור תלמידי ה’חדרים' בחוץ, ועל הקיר האָפל חלפוּ מנגד בבוּאות פּנסיהם כעֵדר של כּבשי זהב. בבית אביה היתה זאת שעת הרוחה בערבים. החדר טוּאטא אחרי צאת הילדים, ואביה החוֹלני שתה תה מהוּל בחלב והקשיב לקטני אחיה, אשר שננו לפניו את פרשת השבוע:
מי המבּוּל היו על הארץ, ונח בא להסגר בתיבה, הוא ואשתו, ובניו ונשי בניו. אפילו מן העוף והחיה באו שנים־שנים, איש ואשתו, איש ואשתו.
לפני לכתה לשכּב, יצאָה עם הנערה לסגור את הדלת בפרוזדור והציצה מתוך כך לתוך גגית המים עם ברקה האפלולי, הקר, ואחר שכבה בעינים פּקוּחות בתוך החשכה וראתה בדמיונה שדות שוממים, שחורים משחור, וברוך עם צרורו מתהלך בהם, רק הוא עם צרורו, יחידי בעולם.
כשנשמע, לבסוף, ביום הששי קול רגליו בחצר, התפּרצה לקראתו אל הפרוזדור ופה, בין המרתף וסולם העליה, הניחה את ראשה, ראש היתוֹמה, כשהוּא חם עוד מן הרחצה, על חזהוּ, והוא, נבהל מן הטוֹהר השופע ממנה, דחף אותה קלוֹת מלפניו והשיל את הנעלים מעל רגליו לפני בואו החדרה.
יום השבּת נתוּן חציוֹ לאלהים, אולם את היום הראשון בשבוּע הקדיש ברוך כולו לבית. בשעות הבוקר סידר עם דינה את צרורות הפשתים במחסן, אחר ניקוּ שניהם בחללו המדומדם של חדר־המטות את בּגדי־השבּת, ולבסוף, עם ערוֹב היום, ישבוּ על יד האַח המבוֹערת והתקינוּ חבילות של נסרים להבערת העצים לכל השבוע, ועל פי מספּרן, כפי שנתמעטו והלכוּ, מנתה אחר כך את ימות השבוע הפוחתים והולכים.
שוּב באה שבּת ומחקה את כל סגוּפי החול, והשבוּעות חלפו בין כך ועברוּ.
בשמונת ימי החנוכה לא הלכו בני המשפחה, כמנהגם, אל הכפרים, ובראש חודש שבט הוחגה חתוּנה אצל אחד הקרובים, והאנשים לא יצאו שוב, אלא אל הישובים הסמוכים אל העירה.
שושבינית היתה דינה. בשעת ההליכה אל החוּפּה כבה פעם בפעם נר הסטיארין בידה, ואז פנתה והדליקה אותו בזה של ברוּך, ופניה, הנשוּאות אליו מלמטה למעלה, נאחזו בבת־צחוקו כפתילת הנר בשלהבת חברתה.
עכשיו היה לפנים, קרוב כבר מאד, חג הפורים, ואחריו – ערב הפסח עם ההכנות, שהזמן מתמסמס ועובר בהן בקלות.
שבוּע לפני החג הוּצאו החלונות הכפוּלים לרחיצה, והבית נתמלא לוֹבן עז וכמו נתרוח.
כבר נבקע הנהר בכר האָחוּ, ובשעת שפשוּף השמשות אפשר היה לראות מעל אדן החלון היאך הוא מתגעש שם, נזעם עדיין על שרידי קרחוֹ, אף כי על שפתוֹ טבלו כבר האנשים את כליהם החדשים, וגוֹיים הרריים העלו משם בסליהם את זאבי־המים הגמישים, ישרי הגו, עם נקודות הזהב העליזות בקשקשיהם.
דינה קצצה מעל צמחי הבית כל ענף יבש והוסיפה לעציצים מעט מאדמת הגנה, אשר התבּלטה יפה בשחרוריתה בין הקירות המסוּידים. על המנורה ומדפי הזויות החליפה את ציצי הניר, ולעצמה, כדי ‘להתחדש’, קנתה מטפּחת כּוֹתן עם צחצוחי משי על יסודה.
התקדש חג של שמונה ימים, על מנוּחה וביקוּרים הדדיים וקירוב לבבות. לסעודות הצהרים הותקנו לפתני שזיפים עם פשטידות מצה מצומקות, אלה אשר התפילה על ‘מוסף’ ו’יוצרות' יפה להן, ואחרי שנת העראי, עם רדת היום, יצאו האנשים בחבוּרות לביקוּרי החג. טרם יבשה האדמה בסמטאות, והאמידים שבבני המשפּחה נעלו ממעל למנעליהם ערדלי גוּמי, מה שהוֹסיף להם לוית חשיבוּת. בבוֹאָם לעבור את השלולית בשוק, השתלבוּ לפני מעברת הקרשים איש ביד רעהוּ, וככה עברוּה, בשוּרה, אשר מרחוק היתה צורת שרשרת לה.
אסרו־חג חל הפעם ברביעי בשבּת, ויהי כגשר חול בין קודש לקודש. מעל השולחנות הוסרו אמנם המפות, אולם במטבּח נופה כבר קמח הסוֹלת לחלות הלחם והוכנוּ הפול והגריסין לתבשילי החמין.
מעט מן המצות שנשארו שׂם ברוך באמתחתו בשביל מכיריו הגוֹיים, ולפני צאתו אל הכפרים עדר עוד את אדמת הגנה, אשר הושקתה מי שופכין במשך כל החורף.
דינה טאטאה את החצר ורחצה את האצטבה לפני הבית. שוב היתה פה לבדה וישבה על הסף, או ליד החלון הפתוח, במקום שהרוח התאַושה בין צמחי העציצים. אלה – כבר עלו בהם ניצנים חדשים, והם התמשכו, כמו באצבעות, להיאחז בשלבי ‘הסולמות’.
עם רפוֹת היום באָה ליבקה, היתומה, ועמדה ברגליה שטרם נשזפו ב’חלונות' השמש שעל הרצפה. ממעדני החג היא כאילו גדלה במשך ימי הפּסח, ובשכבה בלילה מתחת לשמיכה, נראתה כממלאה את כל המטה.
בבוקר הקיצו לקול מנין ‘הותיקין’ אשר התפלל מנגד, בבית־הכנסת, לקראת הנץ חמה גדולה. עוד היה הכפוֹר על הארץ ושואבי המים ירדו עטוּפים באדרותיהם אל הבאר, אולם בבית האופה נאפה כבר הלחם על מצע של קני אגמון, ומן האָחו עלה קול חלילו של הרועה בסלסוּלים נוחים, חסרי דאגה, אביביים.
מזמן לזמן ירדו גשמי האביב עם הרעמים הראשונים, המתוּנים, אלה אשר עליהם יספּיקו לברך תוך כדי גלגולם. רצועת הנהר למטה הקדירה והעֵדר באָחו נצטפף וכמו נדלדל פתאום. הכבשים הגדולים, מנוסי החיים, עמדו עמידה מאוששת, בסבלנוּת, אולם הטלאים התנודדו וגעו מר, ואז פתח הרועה הזקן את מעילו והכניס אותם אל תחת כנפו ברחמי אב.
וב’חדרים' עמדו כבר פתוחות הדלתות, ובשעת ההפסקות יצאו הילדים להתשוטט בחוץ. מכל הגילים היו וּמכל הכתות. בני־מקרא בני־’עברי' ובני־’אלף־בית'.
פּעם בפעם נשאוּ, חגיגית בחבוּרות, העוללים לבית־הכנסת. הימים היו ימי ספירה, ולא היו לא חגי ארוסין ולא נשואין בעירה, אולם שמחות ה’ברית' הוחגו כסדרן, ומספרן היה רב, רב. מסביב לנוֹלד הרך הלכוּ הגדולים בעיגול צפוף, וקולו בקע מביניהם כמו מבעד לחומת מבצר. אם היה זה ממשפּחת ה’זקניים', לבשה דינה את שמלת האטלס ופה, בסמטה, נלותה אל ההולכים. בהתקרבה נחלק העיגול, והיא נקלטה ובאָה על מקומה כחוּליה בין חברותיה המתאימות.
ככה עברו הימים.
מַחלה בת אבנר, אחות ברוך, ילדה עתה את ילדה השלישי, ומושה אף היא נוֹלדוּ לה בּתיה, הבכירה, וחנה־אסתר, ואחר הוסיפה וילדה עוד את מחלה ואת ליבה, תאוֹמוֹת, וּבשביל אלה באָה פעם לבקש מדינה את כסאות הילדים.
– הן לך אין צוֹרך בהם – אמרה, בהביטה אליה מתחת לעפעפיה הכבדים במבּט דורש טוב. ודינה הביאה מטלית ונגבה את שני הכסאות, אשר אף שמץ אבק לא נמצא עליהם, ואחר עמדה והביטה אחרי האשה הגדולה, אשר נשאה אותם חבוּקים אל לבּה, בימינה ובשמאלה, כשאת את הילדות התאומות.
שלמה, זקנו של ברוך מצד אמו, קרא לבנו האחד לוי־נתן על שם אבי אשתו, שהיתה ילידת חוץ. אולם הנער בגדלוֹ היה כאחד מבני המשפּחה: שערוֹ עבות, וּמזגוֹ רך ופניו עטוּרות זקן משי שחור, שהיה מתנשב פעם בפעם ברוּח השדה, בעברוֹ דרך החצר, כי בקצה הרחוב נמצא ביתם, ומשם והלאה השתרעו השדות – מסמאים בימות הקיץ בזיו יֵרקם ובחורף בברק השלג.
מפני איזה מיחוּש שהיה לו ברגליו לא יצא ככל האחרים לסחוֹר את הכפרים, וּבזמנו למדוֹ אביו את מלאכת הנפּחוּת וגם הקים לו מפּחה במעלה החצר ופתחה פתוּח לצד הדרך. בערבים נראתה האש המהבהבת בתוכה הרחק על פּני הסביבה. בה נאחזו בעלי־העגלה בחזירתם מתחנת הרכּבת, וההלך העני – נתמתקה עליו אימת הבדידות למראיה.
בצהרי השבּתות, בקיץ, התכּנסו הנה בני המשפחה וישבו על הדשא, בצל האגסה שליד הגדר. מנגד היו שדות הבּר עם חורשת הלבנים, ולמטה, הלאה שם, הנהר, אשר עכשיו, בהדוֹם קול הפטיש, נשמעה ברור המיתוֹ.
כדי להבחין בין הילדים, קראו להם: ‘זביל הקטן’, ‘ליבה הגדולה’ ו’מחלה מן התאוֹמוֹת'. בשביל שלמה הזקן הוּבא כסא המסעד ממחיצתה של שרה־פיגה, האֵם, ולוי־נתן עצמו שכב מפני חולשת בריאותו על האצטבה, שתה מי־סוּכר מהוּלים בסמי מרפּא ושעשע על ידו את זביל בנו, אשר אמו מתה עליו בלא עת. אחרי הרחצה של ערב שבּת הסתמנו פניו בחורוֹן משנה בתוך מסגרת הזקן, והאנשים בקרבתו שוֹחחוּ אט, ונפנפו בידיהם להבריח מעליו את הזבוּבים, וכעין נשיבת רחמים נשבה פה מסביב והתמזגה עם ריח הסממנים של הדוקטור הפולני פבלובסקי.
כשגדל מעט זביל בנו, בחנוֹ פה שלמה הזקן בלמוּדיו, ואזני הנער, מתחת לשער השחור, האדימוּ עמוּקות מצביטות החבּה של זה. קל־תפיסה היה ומזוֹרז, ומכּתה לכתה עבר, כמי שפוסע ועובר מערוּגה לערוּגה בגן – בקלות.
בן שלש־עשרה בא כבר לעזור על יד אביו במפּחה, ואת משנתו שנה לו בשעות הערב לעצמו. שרה־פיגה, אֵם האב, עשתה לו סינר בד עם קישוּרים מאחוֹריו. ואחרי העבודה הביאה לו לרחצה ממי הנהר, שהיו חמים בשעת השקיעה, וריחם של אלה, ריח ערבוֹת וקני סוּף, התנדף אחר כך על דפי הספר העתיק.
בצהרי היום יכול מעתה לוי־נתן לשכב שעה למנוּחה בחדרה המרוּוח של האם, או בחורשת הלבנים הקרובה. כשגברה מחלתו, הוּצע לו פה סדין מתחת לעץ ורגליו הכואבות כוּסוּ בעלי שלכת, עלים חמים ומשפיעים מרפּא, כדברי נחמה נאמנים על לב דוי.
איזו מנוחה, איזו מנוחה אחרי עשרים שנות עמידה על קרקע האדמה הנוקשה.
האם, מן הצד, נפנפה עליו אט, להשיב רוח, במטפּחתה, והעלים ממעל נתרפרפו רפרוּף חרישי, מהלך תנוּמה, והוא נרדם לקול דפיקות הפּטיש, כמו לקול הולם של שעון, אשר כוֹננוּ אותו אל נכון, בעתוֹ.
מת הוא במוֹצאי־שבּת אחת, באָביב, בשעה שהאגסה לבלבה בצדי הגדר בחוץ, והנהר, למטה, השמיע המיה עמוקה, מלאה.
אחרי ‘צידוּק הדין’ פּרשו האנשים אל האצטבה אשר בפינת החצר ובכוּ ארוּכות, בכי משפּחה חם.
שלמה הזקן הוא שלימד את זביל הרך הלכות האבלוּת וגם הטיף לו נחוּמים, וכשמלאו ימי אבלוֹ, נתן לו אחת היתומות שגדלו בביתו, וזו ילדה לתקוּפת השנה בן, אשר נקרא ביום הברית בשם המת. בת־צחוק של בינה עליונה האירה את פני הישיש כאשר מסר עם גמר הטכס את הנולד הרך לידי אביו, בהעלוֹתוֹ עליו מתוך כך את הכתוּב: תחת אבותיך יהיו בניך.
מושה הגדולה, אחות ברוך, הלכה פעם לבקר את מחלה אחותה בכפר קמינקה הקרוב ולקחה אתה גם את אבנר, התינוק, שהיו נושאים אותו בכר, כל כך קטן היה עוד.
הילדות נשארו בבית: בתיה, חנה־אסתר, מחלה וליבה, התאומות, ורחל־לאה הקטנה.
להשגיח על כוּלן צריכה היתה בּתיה, הגדולה, וכולן – כל אחת על השניה, וגם דינה נתבּקשה לבוא, והיא באָה בשעה מוּקדמת, רחוּצה לכבוד המאורע בסבּוֹן הטוב, וריחו של זה ביחד עם שמש הבוקר העירו בה כעין רגש של התחטאות ואותה צפיה מתוקה אשר ירגישו בערבי חג.
על המדף במטבּח מצאה את כּכּר הלחם המוּכנת לאותו יום, והיא פרסה אותה לפרוּסות, בהרעיפה מתוך כך אל האויר את בּרק טבעתה, שהילדוֹת צדוּ אותו בעינים מלאות גיל.
היא נתנה לארוּחה הראשונה גבינה עם נוצה של בּצל, ולשניה, בצהרים, הפכה את הסדר ונתנה את הבצל קודם ואחר כך את הגבינה.
כשהחוֹם בבית גדל, יצאו לשחק בריבוּע הצל, אשר לפני הגדר בחוץ.
הן שיחקו מתחילה במשחק הסנורים, שאז הוּטל על דינה להיות ‘המחזרת’, בעוד שהאחרות התחמקו מפּניה אחת־אחת, עד שהיא נשארה יחידה וכושלת כמעט ב’עיורוֹנה', אולם תחת זה, במשחק ‘הצבעים’, אחר כך, שבוּ ונתקבּצוּ אליה והקיפוּ אותה מסביב בעיגול צפוף. הקטנות שבהן, כשעיפו, צנחוּ ונשענוּ עליה באמון כצמחים מנומנמים אלה על גבי יתד של גדר, והיא – נתערפּלו לה עיניה ממעל לחריצי הצער, ובשבתה כך, מתאפקת ונכמרה, עלה על לבּה הרעיון, כי את האחת מהן הן היתה יכולה לקחת לה. מושה הטובה ודאי שלא היתה גם מסרבת ונותנת, ומן הדין הוּא שלא תסרב, כי למה זה תהיה היא כורעת תחת עוֹמס יקר, הכבד בשבילה מנשוֹא, בעוד שהאחרת מתהלכת כנזוּפה, בידים ריקות, שהן נראות לרבּים כמיותרות בעולם?
כשמוּשה באה עם דמדומי הערב, נסתה להביע לפניה את משאלת לבּה. היא לא קראה בשם, וגם לא קבעה לה זמן, והאשה הגדולה נראתה כמבינה לה, וגם הזילה בחשאי דמעה מעיניה, ובלילה אחרי כן, בעלוֹתה על משכּבה, שקלה בינה לבין עצמה את הדבר.
‘הן לא לעולם הוא’, אמרה, ‘כי אם רק עד שירחמנה האלהים’. ואולם האלהים הלא יכול לרחם אותה במהרה, וגם ביתה אינו רחוק כל כך, אם ללכת דרך סמטת האטליז. אלא שזאת לא תוּכל להיות בּתיה, הגדולה, כי מה יהיה בלעדיה על כל האחרות? ‘כף יד בלי אגודל’, מצאָה את המשל הראוי, ‘היא המשגיחה והיא המדריכה. גם אחת מן התאומות אין לתת, כי הן לא תפרדנה; שתי כפּות מאזנים האחוזות בקנה אחד: כשנוגעים באחת וננערה השניה. אין גם לקחת את רחל־לאה, הקטנה, על כי קטנה היא. מי יבין לשפתה? אותה גם אוהב אביה מכל האחרות ועליה ישאל ראשונה בשוּבו מן הדרך’.
‘חנה־אסתר היא זאת, איפוא’, החליטה, ‘רגלים קלות לה ומזגה רך. אפשר יהיה גם להתקין לה זוג של נעלי קרסים לסתיו. אלא שבישנית היא ובבית זר לא תאכל, וגם תשושה, התשושה מכולן, ובבוא החורף והשתעלה’ – חלשה כבר דעתה עליה, והיא התרוממה וביקשה אותה במבּטה על משכּב הילדות המשוּתף, והנה ראתה, כי נעתקה וגם צנחה מעליה השמיכה – ולבּה זע.
תוך כדי התנודדה קלטה התינוקת בקצה העין את דמוּתה של האֵם כשהיא נצבת עליה כבירה ומחסית כאלהים, והיא הצטחקה מתוך דמדומי השינה. והאשה הגדולה והפוריה חזרה בה מרעידה כולה בהמון רחמיה:
‘היאך יתכן לשלחה? ומי יכסנה בלילה באין עליה השגחת אֵם?’
אשתו של אבנר הגבוה מסמטת ההר נקראה בשם ‘בתיה הרחבה’ – על שוּם רוחב גופה, וגם מפני ההיקף המוסרי הרב שתפשׂה בחוג המשפחה. מעשרת בניה שהיו לה שלחה חמשה החוצה, והם נפוֹצוּ בקצות העירה. וחמש כלות הביאה הביתה, מבנות המשפחה כולן: מוּשה, ליבּה ומחלה.
כשילדוּ אלה, והבית קטן מהכילם, נבנוּ בחצר עוד חדרים, ובהם חלונות גדולים, אשר מדי הפּתחם בקיץ, ובקע משם קול דבּוּרה של האשה החותנת, קול דיבור חד, שהיה מכוּן על פי רוב, כדרך האיזמל, למקום הכאב.
ילידת חוץ היתה, בת מגיד מישרים, מאלה הקרואים ‘הרגליים’, איש עני אשר לא נמצא כל כסף נדוניה בידו, אבל יחש אבות היה לו, וכוחו רב במדרשי אגדה, וממנו למדה בתו לדבּר במליצוֹת, ובמסיבות המשפּחה אהבה היא – כאביה מעל הבימה – לדבּר, בשעה שעל האחרים מוטל היה רק להקשיב מתוך שתיקת הכנעה. מפּני חולשת בריאותה לא יכלה לבקר בבתי הקרובים, אולם את הלך הרוחות שם הבחינה תמיד לנכון, כשם שהבּרוֹמטר מבחין את מזג האויר אפילו בשעה שהוא צפוּן בבית פנימה.
כשהוּבאה דינה לבית חמיה – אָפתה היא את עוּגת הסוּכר העשירה ביותר, כאוֹת רצון למוֹצאָה המיוּחס של הבאָה. כשעברו על שלש שנים בלי בנים, שלחה אליה אחת הכלות לבקרה, כשמלאו חמש שנים, באָה היא בעצמה, מזוּינת מפּני חשיבוּת השעה בסוככה העתיק, זה שירשה בזמנה מאביה, ואשר בידיה קיבל את הצורה של שבט מוּסר.
היא בחרה את היום הראשון לביקוּרה, שאָז נמצא גם ברוך בבית, וּבבוֹאָה, מצאָה לה בעצמה את כסא המסעד, שהוּא מיוּעד, כידוּע, למסב כבוד, ועד אשר השנים טרחוּ להתקין מקום משען לרגליה, העבירה היא את מבּטה מסביב, בלי חפּזוֹן, אבל בשקידה, כאחד המעביר ביד חרוּצים מטלית של אבק על כלי בית.
היא אמדה אמידה חטוּפה את מפּת הקוֹמוֹדה, מששה במחשבתה את האלונטית עם הפתגם הלועזי, סקרה על הקיר את התמוּנה עם קבוּצת החברות של דינה, ולבסוף הרגישה בחתוּלה, אשר גדלה פה, כפי שהיה ידוע לה, על כל טוּב ואשר עכשיו רבצה לה רביצת נחת על מצעה, כאילו היתה יצור אנושי, והיא ענתה ואמרה בקול המוכיחים שלה: ‘שקיץ’.
ה’שקיץ' – חרה אפה בה כשזו לא זעה, והיא התרוממה ו’צרמה' אותה בקצה חוּדוֹ של הסוכך עד כי החיה התפּלצה ומהרה להמלט, ורק אחרי כן, בעמדה בפתח כבר, הפנתה את ראשה ומדדה את האשה בעיניה העגוּלות, הפקוּחות לרוחה, במבּט בּוּז.
דינה הביאָה על טס זרעוני דלעת ומעט עסיס של דובדבנים ואָמרה להוציא את קומקום החמין מן התנוּר, אבל עכשיו בקשה כבר האורחת ללכת, כי היה עליה לרדת לבית שלמה הזקן. היא רק הציצה עוד אל חדר־המטות ‘עם חללוֹ הריק’, ואל המטבח ‘המצוּחצח יותר מדי’, הקישה קלות וכלאחר יד על קדרות המשפחה העומדות ללא שימוש, ולבסוף הלכה לה, בהשאירה אחריה אותו הלך־הנפש, שהלם פה, לדעתה, בדיוק את מצב הדברים.
בדרך הלוּכה סקרה עוד את חזית הבית עם הגנה שמאחריו, חלקת אדמה לא קטנה, אשר אצל האחרים היתה סופגת במשך החורף מי שופכין רבים, והנערות, בנות המשפחה, נראו לה כמציצות מבין הערוגות, ליבוֹת ומוּשוֹת רחבות גרם, שצמותיהן כבדו מנשוֹא ואשר את בני זוגן צריך לבקש בתוך הסביבה, אם לא לשלחן לגמרי מן העירה.
בינה לבין עצמה סדרה לה את הדברים אשר תצטרך להשמיע באָזני ‘הזקנים’ החרשים, אלה אשר לשמע פירוּד וגטין יכבידו את אזניהם עוד יותר, ובראוֹתה מרחוק את בית שלמה הזקן והנה דולקת בו ‘מנורת הברק’, סימן לנכבּדי המשפּחה שהם מצוּיים שם, כִּונה שמה את פּניה, בהרגישה בקרבה את כח השאור, הבא להטיל תסיסה בגוש בצק כּביר.
באחד מן הימים ההם יצאה פעם דינה לעיר הפלך, אל איש קדוש שנמצא באחד מפרבריה, לקבּל בּרכה.
היא קנתה לה ביער הזרה מטפּחת משי לכיסוּי הראש, ונדהמת משהוּ מרשרוּשה ירדה אל מגרשי העיר, לביתו של ‘היהודי הטוב’, אשר רחש קודש שרר במחיצתו וריח של גוילים עתיקים – וכל הדרך אחר כך בחזרה השתדלה לשבת בקרון מוּגנת עד כמה שאפשר מן הרוח, כחוששת שלא ינוּשב מעליה מה.
בּניר מיוחד שמרה כל הזמן בידה תפּוּח־זהב גדול בשביל ברוך. בבית הספיקה עוד לכבס את הלבנים של השבוּע, אָפתה ביום הששי מין חדש של רקיקים, כאלה שראתה בבית המלון, וכשברוך בא הושיטה לו אוֹלר שקנתה בשבילו בכרך, והוּא לקח את התפּוּח, חתך בו חיתוּך עמוק, עד לעצם הקרבּים, ובהביטו אליה ממעלה למטה, הצטחק בצחוק הזקניים, מקרב לב.
על פי מצות ‘היהודי הטוב’ הוסיפה דינה על שני נרות השבת עוד אחד, שלישי, סימן לחוט המשולש, ובפקודתו גם שלשלה והורידה עוד יותר את מטפּחת הראש, ובנות המשפּחה הוכרחו להתכופף מעתה בבואן להסתכל בה, ואת זאת עשו מתוך שתיקת צפיה, שהיא השיבה עליה בחיוך טוב.
– היי מן הנעלבות ואינן עולבות – הוֹרה אותה האיש הקדוש – שמעי חרפתך ואַל תשיבי.
והיא היתה כן.
לשמוע חרפות בלי תלוּנה ידעה עוד בבית אמה חוֹרגתה, עכשיו עמדה בפניהן כצמח זה בפני גשם הזעף, אשר הצליף יצליף אמנם בחזקה, אלא שברכה בו.
מחלה, אחות ברוך מכפר קמינקה, חזרה ונתישבה שוב בעירה, ואז היתה ראשית מעשהָ להביא איזו סדרים בבית אָחיה.
הן מים עומדים סופם להעלות ירוקה ולהבאיש. היא העלתה מן המרתף את גגיות הכרוב המרופפות, הוציאה החוּצה לאורוּר את מזרוני הקש שנתקשוּ מאי־שימוש, ולבסוף הורידה גם מן העליה את עריסת האלון ורחצה אותה במקום גלוי בחצר, ועד שזו עמדה פה והתיבשה, התנדנדה, בנשוֹב בה הרוח, מאליה.
במשך הזמן התחילו האנשים לפקפק אם יש בכלל ממש בברכתוֹ של אותו היהודי. בּתיה הרחבה גם הטילה ספק בעצם קדוּשתו, מאחר שלא שמעה מעולם את שמו בבית אביה המנוח.
מחמת המיחושים שלה לא הרבּתה, כאָמוּר, לבקר בבתי הקרובים, אולם בבית־התפילה ישבה על הספסל המשותף במקום המרכזי, באופן שדבריה יכלוּ להגיע אל הצד האחד כמו אל השני.
בשעת קריאת התורה ספרה פעם את המשל באילן־סרק שנמצא באחד הפרדסים ואשר החליט בעליו לקצצו, כיון שהוא לא הביא לו אלא מעט שלכת במשך כל השנה. היא תיארה בלשונה הציוּרית את עמידתו של זה בין עצי־הפרי ואת עצם מעשה הקציצה, ומדי דבּרה נופפה את כף ידה בתנועה נמרצת כזו, עד כי דינה, שעמדה בקרבתה, נתכּוצה, כאילוּ היתה זו מכוּונת עם כלי חובלים כנגדה.
מן העזרָה למטה ראָה ברוך והנה היא עומדת נלחצה על יד האשנב, ואָז אמר שאוּלי מחמת הדוחק על הספסל בא זה. אולם כשניסה להעיר פה את האחרים על הצורך ברכישת עוד ‘מקום’, שאלוהו: למה דואג הוא לכך – הבשביל יורשיו? ולא יסף לדבּר עוד.
בבית הסיר את קפּוֹטת הקמלט וישב בעינים כבוּשוֹת אל שולחן השבת, ודינה, אשר ישבה מנגדו, לא ראתה אלא את עפעפיו הנזעמים ואז היה לה כאילו שרויה היא בחשכה.
מעתה התפללה בשבתות בבית, ליד החלון שהוא קרוב ביותר אל בית־התפילה. ברוך צין לה את התפילות לפי סדרן וקיפל את קצות הדפים לסימן, והיא קראָה אותן אחר כך מתוך הסידור בלחש, בחינת ‘שפתיה נעות וקולה לא ישמע’, וכל דמעה שנתרגשה לבוא, קדמה בקצה מטפּחת הראש.
בחג הפּסח, כשהחלונות הכפולים הוּצאוּ, אפשר היה לשמוע פה את קריאת החזן מלפני התיבה. ה’אָמן' יהא שמיה רבה' של התינוקות היה מתוק עד כדי להרעיד את הלב.
שוב היה אביב בסמטה, ועל האדמה המחוממת, התחוחה עוד במגע יצאו הילדים לרחוש. הרכּים שבהם, אשר רק החורף נולדו, תהוּ מורחבי עינים אל תוך החלל המופלא, אשר פני האם היו מחיכות נעימות במרכזוֹ.
גוּדרו שוב הפרצות בגנים ובתוך השביל המשוּפע ירד יום־יום עדר הכבשים מן ההר. חוֶדור, הרועה הזקן, מת ואז בא בנו, פטקה, במקומו, ואת חלילו ירש, והיה מנגן בו אותם הניגוּנים הישנים, הידועים.
עוד נשבה בערבים רוח צוננת, ובבית־הכנסת טרם גמרו לספוֹר את ספירת העומר, אולם באויר כבר נישא נחוֹחם הדק של אריגי הקיץ וריח מאפי הסוּכר, שהוּתקנו לקראת חגי הנשוּאין בעירה.
בא מעיר המחוז יהודי בדחן, שהטיף אמרים קצרים בשעת ‘הושבת הכלה’, אמרי מוסר תמציתיים ומדמיעים. הקידושין סודרו בחצר בית־הכנסת מתחת לחופת אטלס חלקה, מתוּחה כרקיע השמים, אשר הנערות החסונות מבנות ‘הזקניים’ תמכו על פי רוב את כלונסאותיה.
בגיל השמונה־עשרה היו כאלה שלש ליבות בנות קומה אחת, וגזרה אחת וקלסתר פּנים אחד, דומות האחת לשניה כל כך, שרק על פי צבע הסרטים שבצמותיהן אפשר היה להבחין ביניהן. בימות חול רגילים יצאו בחלוקי בד עם מטפחות ראש צבעוניות, פשוּטות, אולם בחגי המשפחה התנערוּ מרשלנוּתן, לבשו שמלות מוסלין עם חגוֹרוֹת של תחרים וקעקעוּ בנעליהן החצאיות את הרצפה בשעת המחוֹל.
האחת מן השלש, היתוֹמה, זו שגדלה בבית שלמה הזקן, הרסה פעם, בשעת משתה כלוּלות, אל השולחן והוציאה מבין המסובים את ברוך, להנאתן הגלויה של רוב נשי המשפחה.
היא הסתובבה סחור־סחור מסביבו ומשכה אותו אל תוך עיגול המחוללות, ליבות ומוּשות מבנות גילה, אשר נשתלבו במחרוזת, זרוע אל זרוע ונתערבלו יחד במין ריקוּד שהִלך סחרחורת על כל המסתכּלים.
דינה, שעמדה פה מִן הצד, גששה למצוא משען בקיר הקרוב, והחיוך שהעלתה על פניה הבהב כשלהבת בין עצי הסקה לחים. מפני קוֹטן קומתה נדחפה אל בין הנמוּשות, ואיש גם לא נתן את דעתו לכך. עכשיו היתה מחוץ לשוּרה, חוּליה שנקעה ממקומה.
מין כלי מידה לצער הוא זה שנקרא בפי המשוררים בשם נאד הדמעות. בית קיבוּל פתוח הקולט את עסיס הכאב טפּה אחרי טפּה, והולך ומתמלא בד בבד עם סאַת צערו של האדם.
משהוּ דומה לזה ביקשתי לראות פעם בכלי, אשר הוּצג מתחת לגגית המים המנטפת, ואז רמזו לי על האשה דינה, אשר הגיעה שנת גירושיה, היא השנה העשירית לשבתה בבית בּעלה. אצלה היו אלה דמעות ממש ובשפע כזה, עד כי בשבתה על הסף עם המטפּחת המאפילה על פניה, היה זה כמו גשם המטפטף מתוך הענן. וגם נשב פה מסביב רוח סגריר, זה אשר האנשים לא יאהבוהו, ואשר על כן גם שטו ועברו על המקום במהירות, מבלי להתעכב.
ואכן, מי הוּא אשר ינעם לו לראות את חברו בוכה על דברים אשר לכאורה הם רק מרנינים את הלב, כמו: שחוק ילדים באור השמש, שירתה של נערה על מלאכת רקמה, או בת־צחוק של אם המשעשעת את תינוקה על ברכיה.
כשטמנה באביב את זרעוני הירקות בערוּגה, בכתה, וכשבּאָה לנכש בה אחרי כן את העשבים, בכתה שוב – עם כל גבעול שעקרה. יתכן שבלבה השוותה אליהם את עצמה, אשר עוד מעט ותעקר ממקומה אף היא, כדי לעשות ריוח בשביל האחרים.
יום אחד קראָה אליה אחת משלש הליבות, את היתומה, ומסרה לה את שמות המאכלים שהם חביבים על ברוך. היא למדה אותה כיצד להתקין לפתן בדבש ואיך לתבל פּשטידה בקנמון, ואחר כך הראתה לה את מקום הצנון והגזר במרתף ומחרזות הבצלים בעליה, ולבסוף, כשזו נפטרה ממנה, הלכה והִתנפלה על יריעת הבד שבין שתי המטות ונאנקה אנקה עזוּבה, אנקת חיה פצוּעה בלב ישימוֹן, אשר אין שומע לה.
והנה בא החורף ואתוֹ היום המיוּעד לגט, והיא התאוששה ועשתה את ההכנות הדרוּשות, וגם לא בכתה עוד, ורק החריצים מתחת לעיניה עמקו ולהם גון משוּנה, מעין השחרורית שבתחתיות באר, אשר נשתאבו וכלוּ מימיה.
בביתנו, שהוא בית הקהל, לא היתה שרוּיה השמחה ביום סידור של גט. ספר כריתות יקרא לזה – סבר אבי – משום שבּוֹ נכרתת הנפש מעל הנפש.
הוא, כדרכו, לא טעם טעם אוֹכל כל אותו יום, ולפני כן, בלילה, היה ער על ספריו, אם משום שעסק בבירור השמות של בעלי הגט, או מפּני שבּחן ושקל את הנאמר בענין הגירושין בכלל.
דעות הקדמונים הן, כידוּע, שונות. בעַיני לאחר זמן בדבריהם, יכולתי לשער לי, מי הם אלה אשר נטה להם אבי. לו, בטוב לבו, נראו בודאי דבריהם של מגני הפירוד, כמו ר' אליעזר, וכדומה. המאמר הציוּרי על דבר המזבּח, אשר הוא, אפילו הוא, מוריד דמעות על האשה המגורשת, נגע בלי ספק עד נפשו, אולם הן יכול היה מצד שני גם להעלות על לבו את ליל החזון המופלא, ליל הקדוּמים – אז, בהוֹציא האלהים את אברהם החוּצה – ואת נשיבת השכוֹל שעברה פה, בהשמיע האיש את שאלתו הנוקבת:
‘ה’ אלהים, מה תתן לי ואנכי הולך ערירי?'
כשבא עם דמדומי הבוקר הסופר, נאמר לו שיביא אחרי התפילה את המכשירים, והוא הביא אותם את כולם: את הקלף, ואת הדיוֹ והקולמוס, זה הקנה הנקשה, אשר הבעה מיוּחדת, רעה, לו בקצהוּ.
סדר הגט מתנהל לפי הסעיפים הכתוּבים בספר: מזמינים את העדים, מוסרים את כלי הכתיבה מרשוּת לרשוּת וחוקרים את הבעל המגרש, שאליו, וכן גם לאחרים, מדברים ‘בלשון יחיד’.
בשביל בני המקום היה זה יום חזיון, שאליו חכוּ כמעט מיד בצפיה. בכרכים ראיתי אחר כך בתים מיוחדים, שהאנשים באים להסתכּל שם במחזות תוגה מדומים, פה היו אלה יסוּרי אדם ‘בעין’, וככל אשר גדלו, כן רבה, כרגיל, הדרישה ל’מקומות'.
בשעת גטה של דינה גדלה הצפיפות בבית עוד מן הבוקר. כשנחקרו העדים ליד השולחן, היו כבר כל הספסלים הצדדיים מלאים; כשנקרא שמה הבעל, צריך היה לפלס לו דרך בין הנאספים.
– אתה ברוך בן אבנר – שאלוהו – הנותן אתה גט זה מרצונך הטוב?
ואז קמה רגע דממת חרדה בחדר. האשה במקום עמדה פשטה את ידה לפניה בתנועה מגששת, כעִור המרגיש בקרבתו תהום, והשמש הזקן בא לעזרת הבעל.
– אמור ‘כן’ – הורה אותו.
– כן, כן – מלמל האיש במבוּכה.
אבל הזקן הטעים:
– אמור ‘כן’ רק פּעם אחת.
ואז ענה ואמר ‘כן’ – רק פעם אחת.
אחרי כל אלה היתה זמן־מה תנועה מסביב. אחד מן ‘הזקניים’ בקש לפתוח את האשנב כדי להכניס אויר, מי־שהוא קרא: ‘מים’, וּמבּין הספסלים הפּנימיים הוצאה אחת השכנות אל המטבח.
לבסוף ביקש השמש את הקהל להתפזר, כי נגש הסופר למלאכתו, ובבית נשתררה דממה, אשר לא נשמע בה שוּב אלא חריקת הקולמוס על הקלף. כשפּרצה מוּשה הגדולה בבכי, השתיקו אותה והכניסוּה מעבר למחיצה, ופה ישבה עם התינוקת החבוּיה בחיקה, ילדה גדלת עינים, אשר פשטה, לאחר שהתירוּה מחתוּליה, את ידה אל האם בתנועה רבּת־הבנה, וזו נשקה לה, כל אצבע ואצבע לבד, כשהדמעות מתגלגלות ויורדות גדולות וחרישיות מעיניה.
הזכרתי למעלה את נאד הדמעות, אשר כנגדו, בּד בּבד אתו, הולכת ונמלאת, כביכול, סאַת צערו של האדם. אם זו נתמלאה ומדת החסד התגברה, יקרא לזה ישועה או נס, שנוהגים לברך עליו, או גם לכתבו לזכרון בספר. לנטרפים במצולות ים מתגלה זה בדמוּת כּף או קרש הצף על פּני המים, לנתוּנים בלהבות אש – כחלון, או פרצה בקיר; פה בא הדבר בצוּרת אות, אשר נשתרבּבה ויצאה מן השוּרה.
הסופר הזקן לא הבין עוד ברגע הראשון את הנעשה ואמר לישב את הקו המדוּלדל במקומו, והנה שלח אבי את ידו והרים את הקלף, ולעיני האנשים נגלתה לחרדתם, אות, אשר קצה האחד ניתק ממנה, כרגל בעל־חי שנקעה, והיא שותתת דיו ומאפילה כפצע בתוך הכתב.
מושה הגדולה באה והציצה מאחורי המחיצה אל החדר, ומכל מה שנעשה פה יכלה רק לתפּוס, כי נפסל הגט ולא יכּתב עוד, כי אומרים האנשים לדחותו, ‘וזהו טוב’, הבינה, ‘ככה, זה טוב’.
לפניה קם מראה בית אחיה, עם חבילת הכּרים המתגוללת שם על הרצפּה ועירום הכלים שנתערטלו מצפּוּייהם, והיא עמדה ונדחקה אל בין הנאספים ומצאה את ברוך עם פּניו ‘הסחוּטים’, אשר אף טפּת דם לא נמצאה בהם:
– תן לי את המפתח – אמרה – ואלך להסיק שם את התנוּר.
‘היא עטפה שוּב את התינוקת בכל חתוּליה, והלכה והביאה חלב טרי לבית אחיה ועוּגות שהן נוחות אחרי צום לאכילה’. אחר הבעירה אש בתנוּר וּבכירה, והתירה את החבילות והעלתה על הרהיטים את צפּוייהם, ולבסוף, כשהרגישה בבני הזוּג שהם באים, והיום כבר החשיך, הדליקה את המנורה והציגה אותה על אדן החלון, באופן שנמשך אורה בקו ישר לקראת הבאים, ואז הלכה לה, כשהתינוקת תחוּבה לה בתוך מעילה וּמבצבצת כענף מתוך גזע עץ.
מחמת רפיון בריאוּתה, או מפּני החשש ל’עין רעה‘, לא הרבתה דינה לצאת כל אותו חורף החוּצה, וֹּבצאתה והתעטפה בסודר גדול, שירד בקפלים מסתירי סוד על גוּפה, אולם כשבא הקיץ, לא יכלה עוד להצפּין את אשרה. ל’דוד’, שלמה הזקן, הוּגד דבר ישועתה ראשונה, והלה, בתום לבו, לא הראה כמעט סימני תמיהה.
– נמלאה סאַת צערה – אמר – ורחם אותה האלהים.
לשם עזר בבית שלחו אליה מפּה את ליבה היתומה, וזו קבלה את הדבר בשמחה תמה, עשתה עם דינה בכל מלאכה בבית, וגם טפּלה אחר כך בילד שנולד לה – תינוק גדל גוף, שניכר בו מיד בהולדוֹ כחו של אבי אביו, אבנר בן זביל, אשר על שמו נקרא.
כאל מקום מרפּא בקיץ שלחה אותי אמי לפעמים לכמילובקה הקרובה, עירה השוכנת על צלע הר עם המון גני ירק למרגלותיה. יותר מאשר לאויר הצח התכּונה לחלב הפּרה, שאותו יכולתי לשתות בלתי מבושל ובעודנוּ חם בבית הרבנית, דודתי מצד אבי.
את הפּרה קבלה דודתי מאביה הטוחן, תושב כפר אוּשה, בהמה בעלת צורה ומיוּשבת בדעת למרות גילה הצעיר.
באיזו סבלנות חכתה בבוקר מאחורי החלון עד אשר תגמור הרבנית את תפלותיה ותצא להוליכה לכר האחוּ. פה, על דשא העשב, עמדה בודדת כל היום ומרוחקת מרחק מתאים מבהמות המקום האחרות, נחוּתות הדרגה.
את צרכיה מחוץ למרעה ספּק לה ביד רחבה הטוחן מאוּשה, שהוא בעלה האמתי. איש מסוּרבל ולא מעורב עם הבריות – בחדר הקהל, בבית בתו, הרגיש את עצמו לא בטוב, דבר אל חתנו בלשון רבים והיה משתדל לעמוד תמיד כשפּניו מוּסבות אליו, דבר שהוא מן הנמנע, מאחר שגם לארון הספרים אין להפנות עורף, אולם ברפת, אצל פּשוֹיקה – זה שם הפרה – היה במקומו.
היאך טפּל בה בסוף ימי עבּוּרה, כאשר לא ניתן לה, מפני מצבה המיוחד, לצאת אל המרעה. כשאחר פעם, מחמת טרדותיו, את ‘השעה הקשה’, הציפו דמעות את עיניו.
– ‘פּשוֹיקה’ – פשט אליה, צרוד מהתרגשות, את ידו, והיא, הגלמודה, התאוששה על מצע הקש והתרפקה בצוארה על בנה, עגל מזורז וצח עם כתם שחור כעין הטוטפת בין עיניו – דמות דיוקנה שלה.
הזקן נזדרז להתקין בליל חם להלעיטה, ובראותו כי אזלו הסובין, ירד אל הגיא, לשכונת הגויים, וחזר משם עד מהרה עם שק כבד על גבו, וככה הלך דרך הרחוב, לעיני בעלי־הבתים הנבּטים מן החלונות – הוא, חותן הרב.
מעט חבה נודעת היתה ממנו גם לשתי הילדות נכדותיו (בנות, לדאבון לבם של בני המשפחה), והוא הסיע אותן לפעמים בעגלתו בשפּוּע הרחוב, התקין להן בסכינו משרוקיות מעץ, ומן הירידים הביא להן חרוזים של כעכי־ביצים, אשר הן, הקטנות, תלו אותם על צואריהן ואכלוּם, כבנות הגויים, בלי ברכה, למוֹרת רוחה של זקנתן מצד האב, היא הרבנית מטוחנוֹבקה.
כדי שלא ‘תזדקרנה פה בעינים’, שלחה אותן דודתי מזמן לזמן לבית אביה, ששם גם למדו מפי הבחור המלמד מעט ‘עברי’.
בבית היתה איפוא על פי רוב לבדה, קמה יום יום בהשכמה, עם הנץ החמה, ובעת אשר בעלה התפלל עם מנין ה’ותיקין' בבית־הכנסת, הסיקה היא במטבח את התנור, והתהלכה כה וכה, לנוגה הלהבות, בשמלת הפלניל התחתונית הקצרה, מבלי לחבוש עוד את הפאה הנכרית לראשה, כי רק עכשיו, בשעה זו, לא היתה עליה אימת חותנתה, אשר התפללה – ידעה – אף היא עם מנין ‘ותיקין’ בטוחנוֹבקה.
כשהשמש בפאתי המזרח התרוממה, הוּטלה מעט חיוּת גם בחדר הסמוך, הגדול, הוא חדר הקהל. כלי הזכוכית על גבי המדף נצטללו ודלתות הארון המזוגג נתמלאו אור עם בבואת ההר המיוער שמנגד. כשפתחו את החלון, נפלגו שני חצאי הוילון ברוח, ועל השולחן זעה תימרת האֵד העולה מן התבשיל שהוצג פה לצנוּן.
חמיצת סלק מפוֹרר היתה זאת, מתוּבלת, לפי העונה, במלפפון או בנוצת בצל. בשביל הרב החלוש הוסיפו עוד עליה על פי רוב חלמון של ביצה ושתים־שלש כפיות שמנת.
לא הרבה אכל; גמיעות אחדות מן המרק הייני הזה וכזית לחם, רק כדי שאפשר יהיה ‘לברך’. בבית־הכנסת נסר אחר כך שעולו הקשה, המתכתי, במשך כל היום. לבדו היה פה, רועה בודד, שצאן מרעיתו נפוצות אי־שם בשפּוּעי ההר.
עיף מלהגות בספר, צנח ושכב לפעמים על הספסל הערום באצטלתו הנתלית לו מעברים ברפיון עם הירמולקה השמוטה על מצחו. חסר אונים אפילו מלהגן על עצמו בפני הזבובים אשר סביב שתו עליו – ומובנים נעשו אז הרחמים שמכל בניה רחמה אמו דוקא אותו, הדך, שפל־הידים, אשר אפילו בהדרת פנים לא חננו אלהים.
כמה כרכוּרים כרכרה עד שהושיבה אותו על כסא רבנות זה שבכמילובקה, אשר מורה הוראה זקן ורגיל ישב עליו קודם לכן.
לשם כּבּוּש הלבבות הביאה הנה לאחת השבתות את בנה מז’וז’יקובקה הגדול, בעל שעור הקומה, אף כי בפניו נתמעטה בעצם עוד יותר דמותו הקלושה של דודי, ובארשת ההתבטלות שבכל ישותו, באותה תנועת ההכנעה שבה עמד פעם בפעם להגיש לו את מקלו, או אבנטו, נראה כיהושע בפני משה – נער משרת.
כדי להגדיל עוד את הקסם, נדב המחותן, בעל בית־הריחים, נברשת נחושת לבית־הכנסת, והאור הכפול הזה, של התורה וקני המנורה, הכה אמנם בסנורים את בני המקום, אשר נתקבצו ובאו לאותה שבת מכל המקשאות אשר מסביב.
בבוקר עלו שני האחים לתורה, ל’שלישי' ול’ששי', בזה אחר זה, והרבנית הזקנה הרגישה את עצמה כקמחית, אמו של ישמעאל, בזמנה, בשעה ששני בניה שמשו בכהונה גדולה ביום אחד.
אמנם השמחה כי זכה בנה לכתר הרבנות לא היתה שלמה, כי על־ידי כך הלא היתה גם כלתה לרבנית, היא, בת טוחני החטה, אשר שלשלת היוחסין שלה לא יכלה להשמיע שום דבר חוץ מצליל המתכת.
היא ידעה היטב את הנאמר בדבר ההשתדכות עם אשה בלתי הוגנת, והמשל על ענבי הגפן בענבי הסנה נבלע בדמה כל כך, שהיא דמתה להרגיש כעין קהוּת בשיניה בשעה שבאה להכנס בפעם הראשונה לכפר אוּשה.
בבית הטוחן אכלה, מפני חשש של ‘סירכה’, רק מאכלי חלב, והביטה בבחילה היאך האנשים בולעים על יד השולחן השני את נתחי הצלי, אשר נמשלו, כידוע, באין אתם דברי תורה, לזבחי מתים.
‘מוציאים את הפרה ושורפים את הרפת’, נסתה לשדל את עצמה במאמר הבריות, אבל אז הגיע אליה מן החצר קול צחוקה של הנערה המדוברת, צחוק עליז, מתדבק, שהתפשט ונאחז שם בין חברותיה כלהבת אש, ואשר, כאש של דלקה, הכניס אימת זועה בלבה.
את התנאים ‘כתבו’ סוף סוף, כי־על־כן צריך היה לפדות בכסף הנדוניה את ה’חזקה' מידי הרבנית הקודמת.
יום אחד לפני החופה ירדה הנערה עם חברותיה אל השדה, הפליגה אתן לבין הגבעות שבאדמת הגרפית ובכתה פה, כבת יפתח בזמנה, על נעוריה.
– הוי, כי לא אראה עוד את העולם – אמרה, והנערות רעותיה, כאחיותיהן מאז, נדו לה ובכו אתה יחד.
אחרי הדברים האלה נתנה לגזוז את שׂערה היפה ובאה לחסות תחת כנפי חמותה, אשר התישבה לשם הדרכת הזוג בבית הקהל שבכמילובקה.
באחד הארגזים, שם, בירכתי חדר־המטות, ראיתי לאחר זמן את השׂער הזה, כשהוא קלוע עדיין לצמה עם פּתיל של משי צבעוני בקצהו.
במסגרת התבה הזאת, על גבי המצע הלבן, נראה לי כגוף של יצור ערוף, וגם התנועה שבה הטילה עליו דודתי את המטפחת היתה כזו שבה מכסים גופו של מת יקר.
בפנה, מן הצד, היו מונחים עוד פה איזו מסרקות, סוּכות אחדות וסרט מקופל בדיקנות, וממעל לזה – בלי סדר כבר – חבילות החוּטים המסובכים של חמותה, שאותם צריכה היתה להפוך, בפקודתה, לפקעות.
אחד מאמצעי החנוך של הזקנה היה זה ללמד את כלותיה סבלנות, ובה במדה שרבו כאן הסבכים, כן גדלה, לדעה התועלת המוסרית.
בעתוֹתי הצהרים, אחרי אשר דודתי השקתה אותי חלב, שתפה אותי לא אחת במלאכה נמבזה זאת. היא הטילה את חבילת החוטים על ידי, שהיו פשוטות לפנים, כידי כהן על דוכנו, ובהתישבה בעצמה על האצטבה, בצלו המועט של הגג, משכה אותם לאט ובלי חמדה כמשוֹך חיים יגעים.
סנוניות נתרפרפו ועברו על פנינו, בהתגנבן אל חריצי החלב המתיבשים על המדף. מנגד, במדרונו של ההר, האפילה חורשת הארנים המנומנמת בשרב היום, והלאה שם, בשפּוּע, נחה קבוצת בנינים עם טחנת־רוח באמצעיתה, שהניעה, נוע והבהב בכנפיה, כמי שמשיב רוח במניפה.
– מבתי החוה של הגרפית הם – הסבירה מתוך מרה שחורה דודתי.
מן הצד השני, לרגלינו, גלשו רבּוּעי הגנים אל הגיא, ובכר האחוּ, מאחוריהם, נראו שורות הדוברות, כשהן זעות ולא זעות על פני הנהר, הן וסוכותיהן, ותנוריהן הארעיים עם חוטי עשנם הנמוגים באויר.
– מיערות הגרפית הן – ענתה ואמרה הדודה.
עם רפוֹת היום, קרוב לשעת המנחה, הופיע הדיג מיכיילו עם תרמילו המלוחלח על כתפו. מבעד לבד הדק נראה היה היאך רוחשים שם בפנים האוקונוסים שנמשו זה עתה מן המים. הדודה הציצה עליהם מתוך זלזול ולקחה לה אחדים מבלי לשקול, באמדה רק בדעתה אם תכיל אותם הקלחת הבינונית, כי הגדולה היתה מצוחצחת וצר היה לה ללכלכה.
עד אשר אלה נפחו אחר כך על השולחן את רוחם, הבעירה היא אש בכירה ופוררה והתקינה את הבצלים בסיר.
– כלום אמך נוהגת ‘למלאות’ אותם? – שאלה מתוך הרהור.
– את מי? – לא הבינותי.
– את האוקונוסים – אמרה.
את אמא שלי, ילידת הכרך, כבדה ביותר, וכדי להתחמם לאורה באה מזמן לזמן להתארח בז’וּז’יקובקה, שנמצאה רק במרחק שני מילים מעירתה.
בוֹשה ממנעליה הגסים, בּוֹצ’יקס בלע"ז, התהלכה פה אילך ואילך בשני החדרים והסתכלה בגויעת לב בכל הדברים שהובאו בזמנם ממרחקים:
ספלי הקוניה, השעון ‘המעורר’ והמנורה ירוקת הגוּלה, שעמדה על הקוֹמוֹדה, על גבי מפּית עשויה לכך.
בארגז המוהר, בין כמה חפצים אחרים, ראתה פעם זוג של נעלים מרוקמות בתוך קופסת קרטון, נעלי־בית נטולות עקב רגילות, אולם דקות אריג וכל כך נפלאות במזיגת צבעיהן, עד כי רגע אחד נעצמו עיניה למראיהן, כמו בפני שפע של אור.
היא שׂמה אותן על כפֹוֹת ידיה, נעל ליד, נעל ליד, ו’טילה' כן על חלקת השולחן, בראש מוּרכּן הצדה כל־שהוא, דומה מאד בעמידתה לחיה המזדקפת קוממיות, אם כי מעיניה המרחבות, גדלות הלובן, נשקף עצב אנושי דק, זה אשר לדעת המשוררים יתקפנו תמיד למראה היופי השלם.
– האם בחוץ־לארץ רכשת אותן? – שאלה בקול לא קולה.
– לא כי פה, בעיר הפּלך, בקצה הרחוב הוילנאי – השיבה גיסתה – חמשה ‘זהובים’ וחמש פרוטות ביחד עם קופסת הקרטון.
וכליל היופי הורד אל הארגז ונעלם; רק שחקת ההתפּעלות נשארה על פני האורחת, כקו של אור בקצה הענן לאחר שהשמש כבר שקעה ובאה.
באמתלה שהיא חשה ברגליה, התהלכה ביום המחרת באיזו ערדלים ישנים, וגם שכבה פעם בפעם על גבי הארגז, כמתוך התקפות כאֵב, אך הנה נאמר לה כי באה חותנתה הרבנית לכמילובקה, והיא הלכה ושבה לביתה, נעוּלה במנעליה הגסים, כשאת דמוּתן של אלה שנבצר ממנה לראותן היא נושאת בלבה.
בדמיון, שהוא כשמש ניתן לא רק למאושרים, יכולים מקופחי הגורל למלא במדה ידועה את פּגימות חייהם. בו רואה האסיר והנה הוא מתהלך חפשי מאזיקיו בחוץ, והגולה שב ומחונן את עפר ארץ מולדתו.
דודתי דשנה בכל בוקר את התנור וקלפה את קלחי הסלק הנוקשה, אבל במחשבתה התרפקה על חלקת אריגן של הנעלים. העולם הגדול לא ניתן לה לראותו, אולם קסמו המשוער נתקפּל בשבילה, כביכול, בנעלים אלה, שאותן ראתה במו עיניה וגם נגעה אל רוך קטיפתן.
שכּוֹרה מגעגועיה המופלאים נסתה פעם לתנות מקצת מיפין לפני שכנה שלמה־בּר, הוא הסנדלר עושה הבּוֹצ’יקס שלה, אולם האיש הגס פּטר אותה בהלצה כזו, שהיא נתפּכּחה מיד והלכה וישבה אצל אלקה־שרה אשתו, אשר במדת־מה היתה שותפת לגורלה, כי גם היא ילדה לבעלה רק בנות.
מדי קראי אז בספר המקרא את הדברים: כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה', עלתה לפני תמיד דמותה שלה, של אלקה־שרה, כפי שראיתיה לרוב בימי ‘בין המצרים’ ליד חלונה, ששם ישבה במטתה אחרי לדתה, כי בזמן קבוע ילדה בכל שנה, בימים שבין שבעה־עשר בתמוז לתשעה באב. עונת גרגרי היער השחורים היתה אז, אלה אשר בשולם אינו עולה בקושי:
שתים־שלש כפות סוכר דק ומעט קמח לשפוּר הטעם – והילדות אכלו ממנו לשובע, כולן מקערה אחת, בכפותיהן, כפות העץ אשר לא תחלדנה.
הפנים העגולים, זרוּעי בהרות הקיץ כפני האם, צוּירו בקוים כחולים, סיגלים, אדמדמים, מה שהבליט עוד יותר את הטוהר של העינים הכחולות, השמימיות.
אחרי כן פשטו על המגרש הקרוב ושחקו כל היום מבלי לבקש עוד מאומה, והאשה ממטתה השגיחה עליהן, לא בלי הרגשת פחד בלב פן ימלך בעלה ויזרוק עליה אחד מכלי המלאכה מאחוריה, כי הכּה הכּה אותה האיש.
בבית הקהל, בין שתי המטות שמעבר למחיצה, ראיתיה פעם בחשפה בפני דודתי אחת מזרועותיה, זרוע יד מטוּפחה לשעבר ועכשיו – ירודה ומשורגת גידים כחלחלים.
היא משכה את שרוול הכותן ושלשלה אותו עד למעלה מן הקבוֹרת והפנתה מהר, מתוך כאב בושה, את פניה.
– יסורים, רבנית – התאנחה.
והרבנית העיפה מבט חטוף על החבּורות האדמדמות, רשומי הקורנס, ומהרה להסב את פניה אף היא.
– יסורים – אמרה – באמת.
לבית הרב לקח אותה הסנדלר בכל פעם אשר הביאה לעולם תינוקת חדשה.
עטופה מפני כבוד בית־הדין בסודרה הגדול, כל עוד נפשה בה הסתחבה במעלה הרחוב. בכי הילדות, אשר ניתלו בה, יחפות, בחלוקיהן שאינם מגיעים עד לברכים, קרע לבבות.
בבית הקהל דפק האיש בחמת כוח על השולחן:
– גט, גט הבו לי – צוח, כשהוא מקעקע את הרצפה במגפיו המסומרים, נורא על סביבותיו.
כדי למהמה אותו ‘עד יעבור זעם’ עשה הרב את עצמו כמעיין בהלכות גטין שב’שולחן ערוך', ונסה סחור־סחור לשדלו בדברים ולהרגיעו; ופעם גם הביא לו ראיה מרש"י, אשר גם הוא ילדה לו אשתו רק בנות, דבר שבו הניח בזמנו את דעת אביו, הרב מטוּחנוֹבקה, כי הלה, הישיש התורני, העלה מיד על לבו את החתנים לוקחי הבנות האלה, עם צאצאיהם:
הריב“ן, הרשב”ם ורבנו תם…
לתוצאות חמורות לא הגיעו אמנם הדברים מעולם. עם בוא השמש, כשיצא הרב לתפלת המנחה, נגרר הסנדלר והלך גם הוא בעקבותיו.
תבשיל חם לא בושל עוד הערב בבית, אולם את העז חלבה אלקה־שרה בירכתי הדיר; בגב כפוף ישבה, כּשחה תחת נטל צרותיה.
הילדוֹת בחוץ נתכּנפוּ ונרדמו כשיחי השדה על פני האדמה החשופה. חפושיות התעופפו מסביב ונגעו ולא נגעו בהן בכנפיהן. כשעלתה הלבנה, הביטה עליהן ממעל בתמהון רחמים.
הדברים מסופרים פה לא בסדר אולי, אבל כהויתם, כפי שראיתים פעם, לפני שנים, בשעה שהאירו לי עדיין באותו האור, אשר לא אשוב לראותו עוד.
על מה התלוננו האנשים ולמה רגשו, אם השמש ממעל השפיעה עליהם אור של חסד בכל יום, ואת לחם השיפון המלופת בירק אכלו בתאבון, לבריאות?
כשגדלה מעט הבת הבכירה, חנה־גיטל, עשתה לה אמה שמלת ‘מולט’ ארוכה מן המידה והוליכה אותה אל עיר הפּלך, ועד מהרה שבה משם לבדה, כי סדרה את הנערה באחד הבתים ב’משרה'.
סינר הפסים שלה לא הספיק כדי נגוֹב כל דמעותיה, ופעם בפעם נשאה בדבּרה את כנף קופטת הבּבֶה לעיניה.
– היפה הוא בית בעליה? – תהתה עליה מתוך קיצוּר נשימה הרבנית – ומה, מה הם הדברים אשר ראית שם?
אולם האשה המדוכאה לא ידעה לספר מאומה.
– מדרגות, – אמרה – סוּלמי מדרגות רבים.
על אחד מהם ראתה בפעם האחרונה את חנה־גיטל בסינר העבודה, לבנה יותר מן המטפחת שעל ראשה – ואחר כך חשכו כבר עיניה.
– אל תבכי, אמא – שדלה אותה הנערה וגם נתנה לה לדרך לחמניה ‘צרפתית’ ונקניק ורשאי כשר, שאותו חתכה פה עכשיו לעיגולים ושמה על פרוסות לחם, עיגול לפרוסה, עיגול לפרוסה – לכל הילדות.
את הגלויות, שנתקבלו אחר כך מעיר הפלך, קראה הרבנית לאלקה־שרה; על ידי זר נכתבו, אולם האהבה לאם שפעה בהן מכל מלה.
– אל תחוסי על כסף – התחננה – ראי, תקני את בריאותך.
ובמכתב מיוחד שלחה אמנם בקרוב שטר בן שלשה רוּבּלים, אשר האשה החולנית מעכה אותו בידיה הנקשות מעבודה מבלי לדעת איך מתחילים ‘לתקן בו את הבריאות’.
אחרי צוֹם ‘תשעה באב’, כשאלקה־שרה שכבה שוב במטתה אחרי לידתה, הופיעה פתאום הנערה בבוקר יום הששי (מה היה הדבר בעתו), בעצם ההכנות של ערב שבת.
יחפה באה, כי מתחנת הרכבת הלכה ברגל, אבל בידיה היה לה זוג של נעלי שרוך חצאיים, אשר עיני הסנדלר נצמדו אליהן מיד בכניסתה, עוד לפני שהביט אל פניה.
היא קפלה והניחה את סוֹככה הצבעוני במקום נקי, רחצה בסבון מיוחד את פניה, שהיו צחים עכשיו, ללא כל סימן של בהרות קיץ, ועמדה להתקין בשביל האם כוס קקאוֹ, משקה אשר בבית הפּוֹליאקים, בעליה, שותים אותו בכל יום, בוקר וערב.
אחר נתנה את דעתה על העזובה אשר בבית, ורגע אחד תקף אותה הספק, אם תוכל לעשות הכל עד התקדש השבת.
היא שפשפה קודם כל את שמשות החלונות, בסבון ובנתר, למשעי, אחרי כן רחצה בגיגית הכובסין את הילדות, שלש־שלש בבת אחת, או ב’רבע התריסר', כמאמרה, וחמות עדיין, בעוד צמותיהן שותתות מים, הציגה אותן לצחצח בחוץ את הפמוּטות, והיא עצמה שטפה את הרצפה וטמנה את תבשילי החמין בתנור.
לפני הדלת הנרות הספיקה עוד להחליק מעט לבנים במגהץ – ועם הדמדומים, בשעת ‘קבלת שבת’, ישבה אלקה־שרה במטתה, סמוכה על כריה; מתחת לשביסה הצח בּצבּצוּ באזניה עגילי הזהב, ואור של נחמה נח על פניה.
– אל תתני, חנה־גיטל, לתינוקות להרדם בלי מעט תבשיל חם – אמרה.
וחנה־גיטל אספה את התינוקות ולא נתנה להם להרדם, בפזמה לפניהן את הפּזמון אשר שמעה בחצר בעליה מפּי מנגן הרחוב.
לצהרי השבת הכין הסנדלר מביכוּרי הפירות שהיו אסורים בימי ‘בין המצרים’ ל’שהחיינו':
אגסים מגני הגרפית ודובדבניות בשלות באשכולות, וחנה־גיטל – לא היה סיפק בידה לפצח את גרעיני הדלעת המוכנים בכיסה, ואת זאת עשתה אחר כך, בערב, בצאתה להתהלך מסביב לביתו של הרב.
סחור־סחור התהלכה, כדי להמנע מפּגיעתה של הזקנה מטוחנובקה, שהתארחה פה בשבת זו, ורק כשנשתתק שם בפנים קול דיבורה, ובחצר הוארה שורת החרכים של הרפת, עמדה ונכנסה הנה וטפחה טפיחת שלום על גב הפרה.
– חנה־גיטל? – נפעמה הרבנית.
והיא כבתה מתוך זהירות את שיור הנר בתוך הפמוט, ובחשכה כבר, מתוך גישוש, העבירה את ספל החליבה אל המטבח, סננה ויצקה את החלב לתוך הכדים, ואחרי אשר נוכחה, כי חמותה נרדמה בחדר הקרוב אפוּפה עלטה קדושה, נטלה בחשאי את הסודר ויצאה מן הבית.
ההיה חטא בזה שאמרה להתהלך קצת עם בת השכן לרוח הערב?
דרך פירצת הגדר עברה אחרי הנערה אל הדשאה שמאחורי הבית ובאה אל השביל, לבין שתי שורות הגנים, אשר השתפעו וירדו כפלגי מים אפלים, מזה ומזה.
ליד המוֹרד, בגיא, מצאו את הספסל שלפני חצר בית הכהן ושתיהן התישבו פה, לאחר שחנה־גיטל פרשה מתחת את המטפחת.
מנגד, מאחורי הגדר, הזדקר מוט הקילון על פני הבאר, והלאה שם, במעלה החצר, נראה מבין מפלשי הירק חלון מואר, שצלילי נגינה בקעו ויצאו ממנו.
– פסנתר – הבחינה חנה־גיטל תוך כדי פיצוח גרעיניה – גם אצל הגברת שלי יש.
– במדרגות עולים אליכם – ידעה הרבנית.
– במדרגות, כי הגברת שלי יושבת למעלה, ומטה – הלזו, המכשפה.
– החותנת – הבינה הרבנית.
– היא־היא, שאש תשרפנה; חשקה בקומה התחתונה, מפני ששם הגן.
– כדי לזכות בפירות.
– פירות, לאו דוקא; העצים הם עצי־סרק ברובם, רק לשם הריח. מסביב, ליד הגדר, עצים, ובאמצע – הערוגות. יורדת את בערב: המים משתכשכים במזרקה. פרחים בכל, ומלמעלה הנה כך – הורתה בידה על החלון – נגינת פסנתר.
– לאור הלבנה – חלמה הרבנית.
– אין שם צורך בלבנה, כי יש פנסים; על כל עמוד ברחוב מוקעים הם ומאירים כל כתם, כל נקודה על בגדיך. בזמן הראשון הייתי מושכת מאי רגילות את מטפחת הראש, כדי להאהיל בה על הפנים, כמפני השמש.
– ובמה זה העברת, חנה־גיטל, את בהרות הקיץ מעל פניך?
– במשחה, רבנית.
והיא סיפרה היאך תמהה, בראותה פעם, בערב, נקודה כגרגר הפּרג על פני גברתה, ולבוקר והנה זו נעלמה ואיננה.
– היינו, שהיא הסירה אותה במשחה?
– לא כי את זו, להיפך, הדביקה, כדי להוסיף חן.
כבר חורוּ הכוכבים ממעל כשהשתים הלכו וחזרו הביתה. חנה־גיטל סיפרה על מרצפות שהעגלות מתהלכות עליהן בלי קול, על גני טיול הפתוחים לכל, מי סודה המשובבים את הנפש ומיני עריסות מסתובבות מאליהן, שעולה את ומפליגה בהן באויר ומרחפת בעד פרוטת נחושת בין השמים והארץ.
– כמו בחלום – לחשה הרבנית.
שוב נדחקה בפרצת הגדר ובאה אל חצר בית הקהל, שנראתה נזעמה ביותר בדמדומי השחר.
מרחוק נשמע שעולו של הרב, שעול יבש, יגע בתחילת הבוקר, ובעד החלון נראו על השולחן הכוסות בלתי הרחוצות מאמש עם המיחם המצונן, אשר קומקום החרסינה עמד מוּטה קצת הצדה בראשו.
עצוב היה, הוי, כמה עצוב.
דרך פתח המטבח יכלה לראות בעוד זמן־מה את חנה־גיטל, בצאתה ללכת לתחנת הרכבת. יחפה הלכה, עם נעלי השרוך החצאיים בידה. כשנצנצו קרני השמש הראשונות, פתחה ממעל לראשה את סוֹככה המגוּון, וככה צעדה, כמו מתחת לחופת פלאים, עד כי נעלמה בחורשת הגרפית, שהאופק משתפּע ויורד מאחריה כוילון.
אולם הנה הגיע הזמן להסיק את התנור ולהעלות מן המרתף את הסלק לחמיצה. צריך היה גם לחלוב את הפרה ולהכין תבשיל של חלב בשביל הרבנית הזקנה; היום האיר על טרדותיו הקטנות, שהן מעלות ארוכה ללב מוכה השממון.
כשבא החודש אלול צריך היה להתחיל בהכנות ל’ימים הנוראים'. כבר סולקו פה ושם המלוּנות בגנים, והאנשים, בקפּוֹטוֹתיהם המקומטות, הלכו יום־יום ברגש לבית אלהים.
בשבת ‘נצבים’ דרש הרב בעניני השעה ושאל ביחד עם הנביא: ‘אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?’
אפילו1 מים על קרקע צחיחה מחלחלים ויורדים, כידוע, כשהם מנטפים בהתמדה, ומה גם דברי תורה על לבו של אדם ההוגה בהם יומם ולילה. דודי כבר ידע לשבץ את פסוקי המקרא לתוך הארג של חיי יום־יום וגם להטיל על זה כמלוא כף היד מאבקת הזהב של האגדה. מלב חלוש יצאו הדברים, אבל מוסברים בהסבר יפה ומשיבים חמימות על פני האנשים אכולי הצינה בלילות.
בראש־השנה בושלו במרק פּתוֹתי בצק עגולים, וגם חלות הלחם ופלחי הלפת היו עגולים, כדי שתהי השנה מתגלגלת ועוברת בקלות.
עם ערוֹב היום הראשון עמדה העדה בקצה המדרון, על שפת הנהר, בתפילת תשליך, וענפי הבכאים הרעיפו עליה ממעל נוגה ירקרק, זך. לבנים היו לבושות הנשים, כביום החופה וביום המות.
במשך כל עשרת ימי התשובה התפללה הרבנית בבית־הכנסת עם הציבור, והוסיפה לכל ‘שמונה־עשרה’, שלש פעמים ביום, את הפסוקים ‘זכרנו לחיים’ ו’כתוב לחיים טובים כל בני בריתך'.
ערפּלי טוהר חתלוּ את עיניה הילדותיות, גדלות הלובן, והסודר השחור, ממעל לפּאה הנכרית על ראשה, הוסיף לה לוית צניעות.
כשבתוך כל זה התאוננה פעם לפניה אלקה־שרה, שאין לה כל ידיעה מחנה־גיטל – סברה שאולי האיש, כותב הגלויות, עסוק שם עכשיו בתפילה ותשובה.
היא עצמה הספיקה בדוחק לעשות בין תפילה לתפילה את מלאכת יומה. היתה עונת טיגון הדובדבניות, שאותן קבלה, כרגיל, מגני אוּשה בשפע, בשבילה ובשביל חותנתה. ומן המקשאות למטה הובא הצנון להטמנה והמלפפונים לכיבוש. צריך היה, איפוא, לפנות את המרתף ולחזק את חישוקיהן של הגיגיות שנתרופפו, והיא שקועה היתה בכל אלה כל כך, עד שבהושיט לה יום אחד שמש בית הפקידות ניר מסומן בגוּשפנקה, לא נתנה עליו את דעתה, והלכה והניחה אותו על השולחן; ורק אחרי כן, בלכתה אל המנחה, נודע לה מפי בן הגבאי, כי הזמנת בית־דין היא זאת, כי קרואה היא לבוא לבית משפט הגליל, ובבואה לעלות במעלות העזרה, לתוך האוירה המדומדמת, הספוגה אימת ימי דין, חלשה עליה דעתה, ורגע אחד נתערבבו אצלה התחומים בין עניני מעלה ומטה.
לאחר זמן נראה לה כל המאורע הזה כמין שוֹאה, אשר הרת זועה היא בראשיתה ושאחריתה אינה אלא גשם נדבות.
בן הגבאי ביאר לה את הכתוב בנוגע לזמן ולמקום, אבל לא יכול להבין מהו הדבר שבשבילו מוזמנת היא לבוא, ואז שאלה את עצמה, במה חטאה שבאים להעמידה לפני כס המשפט. ובסקרה את הימים לאחור, לא ראתה אלא שטח ריק המאפיר באפרה של הכירה שאותה הסיקה יום־יום.
אמנם, היא נכשלה לפעמים בהרהורי עצב וגעגועים, אבל האם על כגון זה מעמידים את האדם לפני בית־דין של גליל?
ושנתה נדדה בלילות, ובעלה, בראותו היאך פניה הולכים ודלים, מצא הוא הפעם את העצה.
– לכי ותכנסי אל האַפּתיקר – אמר.
והיא העבירה את הסודר מן הראש אל הכתפים ובאה אל האיש מתקין סממני התרופות, וזה המציא אמנם הרוחה ללבה בהסבירו לה כי לא כנאשמת כי אם בתורת עדה היא נדרשת לבוא. והוא גם חשב ומצא על פי הלוח את יום הדין, שהוא היום העשרים ושמונה בתשרי, ואז, באין מי שישגיח על משק הבית, נקראה הטוחנת מאוּשה לבוא, אשה תשוּשה ונדהמת מרעש הטחנה, שעלתה בשארית הכוחות במעלה ההר.
– השלום לבהמה? – שאלה.
ואך יצאה בתה לדרך, עמדה לעשות מרחץ כללי לכלי החליבה, ואכלה מתוך כך, כדי להפיג צערה, גרגרי קופטה חמוצים כל כך, שרק למראיהם קהוּ שיני האנשים.
והרבנית נהרה, בינתים, אל תוך מרחבי העולם.
האופק הכמילובקאי הלך הלוך והתמתח, בגוללו מתחתיו כמו מגילה, יריעות תבל חדשות, כבירות.
היאך נסתחרר ראשה, כשנעתקה ממקומה רכבת, ולקול תרועת בהלה זעה האדמה מתחת ונסוגה לאחור על בתי התחנה, חות הגרפית, העדרים על שפת הנהר ונערי הרועים, העומדים ללא תנועה, כמסומרים, בשיפוע ההר. טחנת־הרוח שמאחורי החורשה נפנפה בזרועות העץ שלה וכרעה, נפנפה וכרעה; מבעד לסורגו של איזה גן הבהבה שדרת עצים עם מרפסת מזוגגת בקצה. ילדים פעורי פה רצו בצדי המסילה כמשתוללים, ופרש על סוסו דהר, דהר אחרי שורת הקרונות ולא יכול להדביקם.
כדי שלא לדחוק את רגלי הנוסעים אספה את חבילתה לחיקה, וככה ישבה, מצומצמת ונפעמה, עוטה מעיל קרתנים עם סודר סלסלה על ראשה, כשעיניה גדלות הלובן, הקרועות לרוחה, צופות בעד החלון לאפסי מרחקים.
ביחד עם האחרים נדחקה אחר כך ובאה לבית הנתיבות, ירדה למגרשי העיר, אשר שם נמצאת האכסניה הכמילובקאית, ובשעה המיועדת, למחרת, טפסה בסולמי המדרגות אשר במסדרונות בית־דין הגליל, הראתה בכל קומה את כתב ההזמנה שלה לאנשי השׂרד, והללו, לאחר שעיינו בו, רמזו לה לטפס ולעלות עוד, עוד מדרגות.
כשנמצאה, לבסוף, בחדר המבוקש, ועל פניה עברה, בשמלת המוּלט המיודעת, חנה־גיטל, מלוּוה משמר של שוטרים, לא תמהה עוד כמעט ורק הרגישה רפיון ברגלים, כמו בשעה שהרכבת זעה מתחתיה בפעם הראשונה. מבין קני־הרובים הנטויים ראתה את הנערה והנה שבו ופשוּ כל בּהרוֹת הקיץ על פניה, ומכאן הסיקה אי־שם במעמקיה כי גם למשחות לבהרות קיץ אין יציבות בעולם.
לוּ שמעה את אשר קראו שם באולם המשפט, כי אז נודע לה, כי בעצם הקיץ הזה, בשלשים ליוּלי, נעשה מעשה נועז בבית משפחת הפּוֹליאקים.
בליל מוצאי השבת, בשתים אחרי חצות, חדרו נעלמים אל הדירה שבקומה התחתונה, פתחו את קופת הברזל והוציאו את כל שטרי הערך ביחד עם התכשיטים.
הגברת הזקנה, שהקיצה עם דמדומי הבוקר, דמתה לשמוע כעין שאון בחדר המשרתת למעלה, וכשקמה ויצאה אל אולם הבית, עמדה פה הקופה ריקה עם שיור של נר דולק על ידה.
השוער, שומר החצר, נעדר באותו לילה מן הבית וכן גם המשרתת מהקומה השניה, אשר בקשה כאילו לצאת ליומים לערי־השדה. הדלת החיצונית נמצאה בלתי נעולה, ונפתחה, כנראה, מלכתחילה על ידי אחד מבני הבית.
חנה־גיטל, מעל ספסל הנאשמים, הקשיבה מתוך מתיחות לכל הסיפור שפרטיו שמעה כבר מפי גברתה ביום האסרה.
כשהזכירו את שמה בפעם הראשונה, זקפה את פּניה לראות אם אמנם מאמינים השופטים בכל המסופר כאן, וכשהזכירו אותו בפעם השניה, הורידה את ראשה ונתנה את קולה בבכי.
בעצם מהלך המשפט עשתה זאת, בתוך האולם זעוּם הכתלים, אשר ענה בהד מוזר כנגדה.
האנשים המזוינים עמדו נבוכים משני עברי הספסל, מזה ומזה. בא שוטר בית־הדין ונגע בקלות, באצבעו, בקצה שרוול המוּלט שלה, אבל היא בכתה מר, בגב כפוף, מעוגל, כאמה שם בעירה, בשעה שגברו מצוּקותיה ונעשו קשות מנשוֹא.
איש במשקפים כהים קרב אליה ואמר כי הוא יהיה לה לפרקליט ומגן, אחר נקראה הרבנית ונשאלה אם נכון הוא, שהיא טילה פעם בליל קיץ עם הנערה המשרתת בסביבות עירתה.
– נכון – הודתה האשה, אשר נשבעה להגיד את האמת.
– ומתי היה הדבר?
– בשבת נחמו – אמרה.
כּרוֹקח שם באַפתיקה עשה האיש המליץ את חשבון הימים על פי הלוח, ונמצא כי היום השלשים ביוּלי הוא־הוא שבת נחמו. ואז דיבר עוד הפרקליט במשקפים הכהים, אדם נלבב, שהתמרמר התמרמרות אמת על העול שנעשה לנערה העניה, אשר לקחה לה פעם חופשה ליום כדי ללכת ולטפל באמה החולה.
הוא־הוא שבא גם אחר כך ביחד עם האחרים להוציא את האסירה מאחורי שׂבכת הברזל, ועמד והסתכל בנפול בת הסנדלר על צוארי הרבנית, האחת מתוך בכי והשניה, כשהיא צוחקת צחוק עליז, מתדבק, שנאחז עד מהרה בכל העומדים מסביב.
בעקב זעזועים גדולים כרוכות לפעמים, כידוע, תוצאות רבות ברכה (זכרו את מעינות המרפא שנתגלו אחרי רעידות האדמה). הרבנית, כשיצאה אחרי כל המוראות של אותו יום מבית המשפט, נמצאה בלב הכרך:
בתי מידות מאדמי גגות, חלונות־ראוה מזה ומזה, מרכבות המתרוצצות בלי שנשמע קולן ופנסים שהם קבועים במרומים, כלבנות, ושופעים אור רך, נוסך חלום.
אצל אחד הבנינים, הוא בית הפּוֹליאקים, פּרשה ממנה לרגע חנה־גיטל ורצה לבשר את דבר שחרורה בבית המבשלות שבקומה העליונה, והרבנית, עד שחכתה לה, נשאה את מבטה אל החלונות, ושערה בדמות, שרפרפה שם מאחורי הוילאות, גברת צעירה, אשר נקודה שחורה בגודל גרגר הפרג מאפילה בחן על לחיה.
על יד מגרשי העיר ראו אחר כך השתים את העריסות המסתובבות באויר מאליהן, ושתו באחת הסוכות מי סודה תוססים, ונתונות עוד לרושם של אלה, מתוך המיה תמוהה בלב, יצאו ונפטרו זו מזו באין אומר לפני בית המלון הכמילובקאי.
פה שאלה הרבנית לרחוב הוילנאי, ירדה שמה בפּסיעות מהססות, ועד מהרה הגיעה לחנות של מיני סדקית, וכל כמה שהיה זעום בחלון האור, הבחינה מיד את היופי האמתי שהיה מונח שם בדמות של נעלים מרוקמות. מבין המון החפצים המאובקים האירו כנגדה כקשת מבין עננים, וככה אמנם עמדה לפניהן, בסבר של אדיקות על פניה, כמו לפני הקשת בשעה שמתכונים לברך עליה.
אחר כך באה החנותה ונתנה את כסף מחירן ועמדה והביטה ברחשי תודה אל האיש אשר השיב מעליהן בפיו את האבק לפני חבשוֹ אותן בקופסת הקרטון.
בלילה ההוא לנה עוד באכסניה, ולמחרת בבוקר קנתה לה לחמנית סוֹלת וחתיכת נקניק ורשאי, באה לקרון הרכבת ויצאה עד מהרה לדרך.
שוב ישבה מצומצמת על יד החלון והביטה אל מרחקי הארץ ההולכים ומפליגים לפניה, אבל הפעם בלי כל נהיה, או עצב בלב, ככל אלה אשר נתגשמו שאיפותיהם ותאות נפשם ניתנה להם.
ודודתי – נתגשמו לה שאיפותיה. היא הלכה ושבה ממסעה, ובתבה שעל ידה, גדולה ככף רגל איש, מונח ומקופל היה זה, שהיה ראש מאוייה, משאת נפשה מאז.
‘דבר גדול’, תאמרו, ‘זוג של נעלי בית’. אולם מכל נדודינו אנו בעולם ואחרי כל חפּוּשינו בו, מי מאתנו יתפאר שיצא פעם ממנו ברכוש גדול יותר?
-
במקור נכתב בטעות כך: “אכילו” – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
בעירתי התישבה לפני שנים משפחה אשר משכה מאד את עיני בני המקום במנהגי חייה, מנהגי כרכים.
האיש – קבלן היה ושמו רחלין – הפליא כבר בשבת הראשונה את האנשים, בטליתו “האריסטוקרטית”, שבה התעטף בבית התפלה, מין סודר צר בעצם, ובסדור התפלות המונח לפניו שבו תרגום לועזי.
הבית אשר קנה, על יד סמטת הנוצרים, קבל מיד צורה חדשה, בהצבעו לכל מלא קומתו בצבע אפור, כשמעשנתו – שפלה ומעוטת דמות כל ימיה – הוקפה רבוע של לבנים עם כרכוב בקצה שפתה ממעל.
והנה נחרשה יום אחד הרחבה שעל יד הבית וסודרה ערוגות עם שבילים ביניהן, וגדר לא־גבוהה הוקמה מסביב, צבועה באותו צבע אפור, וריוח מתאים לה בין יתד ליתד.
על אותה גדר נתלה לפעמים, בשעת הבוקר מרבד והמשרתת זוסיה, נכרית שבאה אף היא ממרחקים, חבטה אותו במקל, בהפחידה בכך את יוני השכנים, שנראו אז כשהן מסתובבות סיבובי בהלה בתוך זהרי השמש.
היה אתם גם כלב ענק, דז’ון, טוב מזג, שלא נבח כמעט, ואמרו השכנים כי זה יש שם בשבילו חדר ומטה, כאילו היה יצור אנושי.
אולם הנפלאה מכל היתה הבת עולת־הימים, זו אשר בראשית בואה, בסוף ימי האביב, חבשה עוד לראשה את כובע הגימנזיסטים שלה.
רכה וזקופה ולא שזופה משמש – אחרי בנות־המקום הקהות, תפלות־התלבושת, היתה לנו, בני גיל האחת־עשרה, כתמר זו שב’אהבת ציון' אחרי האמהות ונשי הקדם שבכתבי הקודש.
שמלת הקיץ שלה, הנקיה מכל קשוט, נקשרה למטה ממתניה בסרט מין קשר רופף, שלא ניתן לשום נערה לעשות לאצילות כמוהו, ובצאתה מתחת לשמשיתה במשעול הגנים, בצמתה הבלונדית הצונחת לה מאחוריה צניחת חורין, ללא עניבה או מסרק – דפק הלב בלי משום מתוך צפיה כי הנה יגלה וילוה אליה ‘עלם נחמד’ ‘לבוש מחלצות’, אשר יהיה, כאמנון שבספר הקריאה ‘לדוד לבבה’.
והדבר הזה בא ונהיה.
ביחד עם אבי המשפחה, הקבלן, הופיע פעם מכרכי הדרום עלם בלונדי אשר הרביד לצווארו קשור באותו הרפיון המקסים כחגורת המשי שבשמלת הנערה.
עם בן הרוקח ופקיד הפוסטה שבקרוהו דבר לועזית וברדתו אתם אל הנהר להתרחץ, נשא את המגבת דרך הרחוב בהפקרות על שכמו, כמוהם, אולם בבית התפלה בשבת היה כבוש ומלא חרדת קודש, ואת ברכות ה’מפטיר' שבו כּוּבּד קרא בהטעמה ובקול צלול ועגום שהרעיד על כל לב. אפילו הגבאי הנזעם בא אחר־כך לברכו בברכת השבת, והרבנית בעזרה למעלה, בת כרכים לשעבר אף היא, נעגמו פניה, כי העלה זה על לבה – אמרה – את זכר אחיה התועה ערירי אי שם במרחקים.
דרך סדקי הגדר אפשר היה לראות מעתה עם ערוב היום את בני הזוג, כשהם יושבים ביחידות על הספסל בגנה ומשוחחים, או קוראים. מאחורי הספסל פרשו עליהם ענפיהם העצים שאותם שתלה בראשית בואה האֵם, ובערוגות מנגד הצהיבו הפרחים, וקיסוס עדין רעד על גבי הגדר, זו אשר על אחת מיתידותיה נתלה, הפוך על פיו ומתגון באור השקיעה, משפך ההשקאה.
מזמן לזמן, בצאת העלם למסעיו, עמד הספסל בגנה ריק. ואז גם לא טואטאו השבילים, ועלים צהובים התגוללו בהם פה ושם. גם המשרתת זוסיה לא טופפה עוד יחפה על פני העשב כדי להביא תה או פירות מן הבית, ובפתח הסוכה, על יד השער, רבץ הכלב, דז’ון, עגום, ושערו לא שלא סורק היה מרושל עתה ונופל.
פעם, עם שעת השקיעה, ראינו את הנערה מתהלכת בשביל שליד הספסל נוגעת עד הלב בחורונה. מי שהוא בסמטה התחיל לנגן אותה שעה נוגות בהרמוניקה, ואז נעמדה פתאם, הביטה כה וכה לראות אם אין איש, ובהוציאה מטפחתה, כבשה בה פניה.
את תמר בת ידידיה מעיר ציון דמינו אז לראות לפנינו בגעגועיה על ‘ידיד נפשה’ שיצא והלך.
והנה האם – בת כרכים בהליכותיה, והיא כבתה: יפת קומה ושערה אף הוא בלונדי וכבד צמות. ההבדל בין שתיהן היה רק זה שהאחת – הבת – נראתה כשרויה באור שמש והשניה – בצל. כאילו מתחת לשמים מעוננים התהלכה תמיד.
היא אשר השקתה את צמחי הגינה. לבשה לשם כך שמלת בד פשוטה וסינר עבודה, מה שהבליט את עדנת פניה והברק הנאצל של עגילי היהלומים שבאזניה.
את העצים, ששתלה לדברי זוסיה על שם בתה ובנה הנמצא במרחקים, טפחה בשקידה, אבל משגדלו והתחילו מתנשבים ברוח, באה חרדה ללבה.
איזו סיוטים מבעיתים אותה בלילות – אמרה יום אחד לזוסיה. ופעם, בשעת סערה, יצאה וקשרה את העצים בחבלים.
פעם אחרת היה זה אשר היא, בהקיצה בלילה, דמתה לשמוע שאון בגן. כאילו גזר שם מי עץ במשור, והיא הלכה וקראה לכלב. זוסיה היא שספרה זאת למחרת בחנות המכולת.
– כלום אינך שומע? – שאלה אותו.
זה קם ויצא וחפש ותר, הריח את העצים וצלליהם – בליל ירח קרה זה – ולבסוף בא וישב לרגלי גברתו שצנחה בבלבול חושיה על הספסל. עוד שומעת היא את קול הנסירה – אמרה.
בוקר אחד, כשבאה כמנהגה אל המטבח ונראתה כנפעמה מאד, יעצה לה עוזרתה – היא, רבת הנסיון, ששרתה פעם בבית יהודים שומרי מצוה – שתלך לבקש פתרון לחלומותיה אצל הרב.
– קומי ולכי אליו, כי לטוב יפתור – אמרה, והיא גם הושיטה לה סודר לכסות את שערה, וזו, בכובד רוחה, באה לבית הקהל, שהוא ביתנו, סחה לרב את אשר אתה, והוא אמנם לטוב פתר. ומאז, בכל פעם שראתה חלום רע, באה הנה לבקש פתרונים. בתחילת הבוקר הופיעה על פי רוב, נכנסה עם הרב לחדר צדדי וספרה את החלום, ואני, בלתי נראית באחת הפינות, מקשיבה לו.
איזו חזיונות לילה משונים היו אלה. כאילו שיניה נשרו לה פתאם מהפה. התקרה בביתה התמוטטה, או שהיא נכנסה לבנין דרך פתח רחב ובבואה לצאת והנה דלת צרה לפניה.
פעם ראתה את הנרות שבפמוטי הפסנתר, כשהם דולקים באור היום על הארץ ונשים מסמטת ה’הקדש' מרשרשות על ידם בבד חדש.
הרב בחכמתו שאלה אם לא חשה בימים אלה בשיניה ואם לא עסקה בתפירת בגד חדש, ולבסוף פתר הכל לטובה.
– תדליקי נרות בבית התפילה – אמר. ובעוד זמן מה נראתה בסמטה זוסיה, כשהיא נושאת חבילת נרות לבית התפילה.
בתוך כך הופיע לפעמים, בלתי צפוי, העלם. ובבית שם קמה עם זה תנועת חיים. בן הרוקח ופקיד הפוסטה התחילו לבקר פה שוב, ובצדי החצר נראה העלם – מלבב בחולצתו הביתית – כשהוא מעשן אתם סיגריות, בהשמיעו מתוך כך כעכוע תינוקי מאי רגילות.
התגרית מהגיא, זלטה, הביאה שמה בימים כאלה את מיטב ירקותיה, והיא שידעה לספר על כל מה שרואים במטבח ובחצר:
הכירה שמסיקים אותה מבפנים ומבשלים עליה מבחוץ והמים ש’מושכים' אותם מן הקיר.
את תבשיליהם התקינו, לדבריה, לא לפי טעמנו אנו, הרבו בפטרוסיליה ותבלין אחרים. פעם ראתה שם חביצה שמראה שלג לה, ופעם אחרת – פשטידה חומה, שהיא עשויה בצורת דוב.
באחד מהימים ההם הלכה חברתי גיטל בשליחות אחותה להביא לשם איזה ספר, ובקשה אותי להתלוות אליה. וכך הנה באנו אל החצר פנימה, וגם הובאנו אל הטרקלין והושבנו על כסאות רפודי פלוסין. חברתי, שכבר בקרה פה לפני כן, ישבה שות נפש במקומה, אולם אני הייתי כחולמת:
זהב הטפטין על הקירות, שקיפות הוילונות האוריריים, והשטיחים, אשר בכל מקום שנפלה עליהם בהרת שמש, נראו פרחיהם כמלבלבים. ועל כולם – אדיבותן של שתי הנשים, האחת נוהרת עכשיו, עם בוא העלם, שמשית, והשניה אף היא מלאה סבר טוב, אם כי מעוננה וכעין חרדת צפיה בפניה.
לפני החלונות עבר בזמן שבתי פה קרון גדוש שחת (ימי קציר היו אז), והנה, כשבתוך האפלולית שנתהותה על ידי כך, נתבלט לובן הנרות שבפמוטי הפסנתר, החשיכה היא כולה, ואף אני נרעד בי לבי, כי זכרתי את חלומה.
את הבת ראיתי כעבור כמה ימים כשהיא מהלכת בדרך שמאחורי שכונת הנוצרים והילוכה לא הילוך של טיול היה. חתנה עבר פה יום לפני כן בדרכו לתחנת־הרכבת והנה הלכה היא עתה באותו הכוון.
כבר עברה את מעברת הנהר וירדה אל האפר אשר שם רועים אכרי קמינקה ידועי הרשע את עדריהם ועדיין היתה מפליגה והולכת.
‘אילו היה לפחות הכלב אתה’ – חרד בי לבי, וברגע זה יצאה זומה, אף היא נחרדה, ופנתה ללכת אחריה הלוך וקרוא לה בשמה והכלב – בעקבותיה, והונח לי.
בסוף הקיץ התחילו לבסוף ההכנות לחתונת בני־הזוג ולאיזה זמן כאילו סר שם הענן מעל הבית.
בא ממרחקים הבן, בחור מדות, רחב כתפים, שהיה שר תמיד ושורק, או מזמזם במפוחית שנשתמרה מימי ילדותו, ולא זז מאמו עד שהביאה לידי צחוק.
הוא אשר הסיר את החבלים מעל העצים, ואלה, שנראו ככבולים כל הימים, כאילו נשמו עתה לרוחה והתחילו מתנועעים שוב לרוח.
על המרפסת האחורנית ישבה עתה בקביעות התופרת הכרכית והפכה בבדים, מהם כבדים וחמורי־צבע ומהם בהירים וקלים כענני בוקר. ויום אחד בא אי מזה טבח והביא אתו אגנות נחושת וסירי נחושת, והוא, כשלבש אחר כך בגדי בד עם מצנפת על ראשו, נראה כמכהן בעמדו לנתח את הבשר לנתחים, או כשהכה בקופיץ ארך הלהב בקלחת, או בסיר על הכירים.
כבר היו בני המקום באים אז להסתכל בנעשה שם. סחור סחור, על יד החלונות התהלכו, וביום החופה, בערב, כשהשער והדלתות נפתחו, באו גם פנימה. צבאו ברובם על האולם, במקום שהנשים האורחות, מופלאות תלבושת, נראו כמרחפות באויר ברקודן.
גדל פה הדוחק ביחוד כאשר הנערה־הכלה יצאה לרקוד עם אחיה. היא בשמלת כלולותיה והוא בבגדי סטודנטים, והאם מן הצד מביטה אליהם.
‘היא קורנת מנחת’ – אמרו האנשים, אבל לי אני, שידעתי את סיוטיה, נראתה כשרויה באור חרדות. כאחד המואר באור הברק ראיתיה, כשהיא מצפה להלם הרעם. וכן גם היתה בעיני ביום המחרת, בשעת הפרידה, כשבני המשפחה והאורחים באו לשבת בקרונות היוצאים לתחנת־הרכבת, מהם – במעילי גשם, כי היו השמים מעוננים אותה שעה.
זכור היה אחר כך לרבים אותו רגע אחרון, כאשר הקרון עם בני המשפחה זז, כשנדמה שלא הוא כי אם האשה העומדת על ידו היא שנעקרה ממקומה.
עוד היתה הבת הופכת הנה פעם בפעם את פניה עד שהקרון בא לחורשת הארנים, ורק קצה סודר נתהבהב שם בלובן אימים מתחת לעננים, ועם זה הרעים הרעם ונתרגשה ובאה הסופה אשר האשה בניחושי לבה צפתה אותה.
זוסיה ספרה אחר כך שהיא, גברתה, בעיפותה נרדמה בתחילת הלילה והקיצה רק בשעת הבוקר, כשהכלב התפרץ פתאום בקול יללה. וכאשר היא, העוזרת, יצאה החוצה, מצאה כבר ליד השער את האיש השליח שבא מהתחנה עם הבשורה.
בסמטת בית הכנסת נודע באותה שעה עצמה דבר־האסון על ידי בעלי העגלה ששבו בלילה מן התחנה. רכבת הנוסעים היא שירדה אמש מעל הפסים ובה נהרגה הכלה הבת.
אחד מהם, שלום רפאלס, היה בעצמו במקום התאונה, והוא מסר פה עכשיו את הפרטים כך, שהשומעים מדמים היו לראות בעיניהם את הרכבת השבורה, כפי שהיא רובצת שם עשנה לבין השדות, ואת בני השמפחה המתרוצצים מסביבה.
– ואת קומי לכי לביתך, בבוא רגליך העירה ומת הילד – עבר אותי מורא חזונו של הנביא משילה, בזכרי את חלומותיה של האשה.
ראיתי אותה אחר כך באולם ליד גופת הבת. נשים מסימטת ה’הקדש' רשרשו פה בבד חדש ליד נרות דולקים לאור היום. והיא, מרחבת עינים, הביטה אליהם דוממה, בלי להניד עפעף.
האב, אמרו, להפך, בכה בלי הפוגות בפרוזדור הריק ישב על איזה שרפרף כילד עזוב, ואי אפשר היה אפילו להגיד לו איזה מלת נחמה, כי הלא הוא, בן המרחקים הזה, לועזית דבר.
מי שהוא הגיש לו את כובעו, כדי שלא ישב גלוי־ראש בשעה כזאת, והוא קבל אותו בתנועה של הכרת טובה. אחר כך בשעת המנחה, לאחר הקבורה, הראו לו בסדורו מכורך השן את התפלה הדרושה.
אנחה אחת, כללית, עברה את האולם כאשר החתן־הבעל עמד ליד ה’תבה' לקרוא את ‘הקדיש’.
אנחנו, הילדים, אשר הכניסה פנימה היתה אסורה לנו, ראינו אותו כבר עם שעת ערב, כשיצא להתהלך בשביל שליד הספסל. כושל עם כל צעד בערדליו הגדולים, עם ה’קריעה' הנתלית בבגד החתנים על לבו – כנערה אז בגעגועיה הביט כה וכה להוכח אם אין רואה ואחר הוציא את מטפחתו וכבש בה את פניו.
לו ביגונו אי אפשר היה למצוא שום דוגמה בספר הקריאה.
בהיותה בת שלוש שנים מתה עליה אמה ואל הבית הובאה אשה אחרת, זרה.
הדודה יוכבד באה אז, הושיבה אותה, את מוּשה הקטנה, על ברכיה, ובכתה.
– עכשו, הנה רק עכשו – אמרה – נתיתמת.
אחר הוּצאה יום אחד מן הבית תמונתה הגדולה של האֵם, כשפניה היפים מהבהבים בחורוֹן מבעית, ובחדרים התחיל מהדד קולם הצורם של ‘האדמוניים’, בני משפחתה של האחרת.
אנשים נזעמים היו אלה, אדומי שער כקרובתם, ועיניהם – מבט עוקץ להן, חד.
אליה, אל הילדה, אם הביטו והזדקר זה כחודה של המחט, והיא, כדי שלא להפגע בו, הסתלקה ובאה לחדרה, במקום שיכלה לסדר לה חוג משפחה שלה מבובותיה הישנות, או לשחק בסוסי העץ אשר הביטו אליה בעינים טובות, מסבירות.
היה עוד לפניה המטבח עם המבשלת הזקנה חיה־רישה, והחצר עם הנדנדה והאגוזות שבקצה.
בקיץ ישבה פה על הספסל מתחת לעצים וחרזה לה מחרוזות מאגוזי הבוסר, בשווֹתה להן בדמיונה את הברק של הפנינים, או שהסתכלה ברשת־הצל הפרושה לרגליה וצדה במבטה את זיהורי האור המרצדים בתוכה.
במורד, מאחורי דיר העצים, גבל את חצרם גנו של השכן בנימין ליבּ. מפני הורדים יקרי־המציאות שגדלו בו היתה הכניסה שמה לילדים אסורה, אבל הנער נחום, אם הוא נמצא לבדו, פעמים שהכניס אותה.
על זרועותיו העביר אותה את השביל שבין המשֹוּכוֹת, כדי שלא תסרט בצמחים הדוקרניים, ונתן לה להתהלך בין ערוגות הירק ושיחי הורדים עד אשר שמע כי מי שהוא מבני הבית בא, שאז הוציאה, והיא, בהתישבה ליד הגדר, הביטה מבעד לסדקים אל הנעשה שם בפנים.
ככה עברו עליה הימים בילדותה.
הדודה יוֹכבד, אחות האם, התגנבה ובאה פעם בשבוע לחדרה. היא חיטטה בין שערותיה לראות אם חפפו את ראשה, הציצה לתוך אזניה, ואחרי אשר בדקה עוד את הלבנים בארון יצאה והלכה דרך המבוֹא האחורני.
לשעה אחת ביום בא מורה ללמדה קריאה וכתיבה. אחד מן ‘האדמוניים’ היה והביט אליה בעינים עוקצות, אבל להבין בספר לימד אותה.
ביום מלאות לה שלוש־עשרה שנים שלחה לה הדודה יוכבד אחד מספרי האם שהיו שמורים אצלה בארגז. פרשת חייו של האיש רוֹבּינסוֹן היתה זאת. המבשלת חיה־רישה, עם גמר העבודה בערב, הכניסה אליה את עששית המטבח, ולא ארכו השעות והחדר הקטן נתמלא המיה של דכיי ים עם ניחוֹח דק של יערות עד.
אחרי כל הטלטולים עם הלבטים הקשים בא, לבסוף, האיש אל האי המבורך. כובּש בין אילני הבראשית שביל ראשון והוקמה סוכת השלום.
לא קול נוגשֹים, ונזיפות ותוכחות מוסר, כי אם רק אושה של עצי סיכּים ופעיה רכה של גדי, הצועד אחריך בטוחות, באמון. המבשלת הזקנה, כשנכנסה הנה בבוקר, מצאה את הנערה מוטלת במטתה בבגדיה, והיא מהרה להעירה לפני שיוכל מי מבני הבית להרגיש בכך, אז לקחה מעל השולחן את הספר רק כדי להסתכל בתמונותיו – ושכחה את כל אשר מסביבה.
האם הנזעמה, הילדה האדמונית זיזי, שנולדה פה, והחדרים על כל המונם נתרחקו ונמצאו אי־שם מאחורי מרחבי ים.
איזוֹ קרובות מעיר המחוז באו להתארח פה אצל האנשים אשר השעה שיחקה להם, ובשעת ארוחת־הצהרים לא הקפידו אם היא, הבת הבלתי אהובה, לא באה להסב אל השולחן, אשר המקום על ידו לא היה מרוּוח ביותר.
לפני שטיפת הכלים הכניסה חיה־רישה את חלקה שלה הנה, אל החדר, והיא לעסה את קציצת הבשר, גמעה את המרק וחתרה מתוך כך בספר הקריאה לסופם של הדברים, כשלבה יש בו כבר מן הצפיה המתוקה לכל אותם מאורעות תבל הצפונים בשבילה בארגז הספרים של הדודה – והנה נהפך פתאום אחורנית הגלגל בעסקי אביה הסוחר.
מכיר אחד שלו הוציא מידיו בערמה סכום כסף ונעלם בּן לילה מן המקום. סמוך לאותו זמן נשרפה בכפר אוּשה טחנתו, והיא לא מבוטחה באחריות, ולבסוף באו השטפונות והביאו כליה על הדוברות ששלח על פני הנהר למרחקים.
כמו בספינה זו שנפגעה ניסו בתחילה הקרובים פה לסתום את הפרצים, אבל כשנתגלה כי אלה הולכים ומתרחבים, מיהר כל אחד להציל את אשר לו.
הן סוף־סוף לא היו אלא אנשי מסחר קטנים, אשר מעט הכסף המזומן הוא אצלם נשמת הדברים, המשענת, אשר בלעדיה לא יתכן להם כל מעמד.
עוד נשארו לו, לאיש, כמה בתי־דירה בעיר המחוז, ואותם מכר, סילק לקרוביו את המגיע להם, ואחרי אשר התפשר עוד עם יתר הנושים, בא וישב בביתו. בשביל כלכלת בני המשפחה מכר פעם בפעם אחד מן החפצים שהובאו בזמנם מארצות־החוץ.
כמו לפנים במצרים היה זה אשר השנים הרעות אכלו את הטובות.
הרהיטים בתוך האולם נתערטלו מעט מעט מציפּוּייהם היקרים. מערכוֹת כלי הכסף והחרסינה נעלמו, אוֹמנתה של זיזי, וכן גם נערת הבית, פּוטרו, והנה הגיע גם תוֹרה של חיה־רישה.
האשה אדומת־השער סברה שכוחה אתה, וכי בתה החורגת תוכל אף היא לעזור על ידה בעבודת הבית.
המבשלת הזקנה, לאחר שקיבלה את שכרה, נשארה עוד כמה ימים כדי ללמד את מוּשה את מלאכת חליבת־הפרה.
היא גם ניפתה בשבילה חול לשפשוף הסירים והזהירה אותה על כל הסכינים והקוֹפיצים החדים, ולבסוף, בערב האחרון, קיפלה והקטינה לאור העששית את סינר הבד הרחב שלה, ואחרי אשר הלבישה את הנערה את בגד השרות הזה, הלכה ונשקה מתוך גישוש את כל המזוזות, משכה אליה את חניכתה ונשקה גם אותה את נשיקת הפרידה, והלכה לה כשהיא עטופה במטפחת המשבצות שלה, והנערה שנשארה פה לבדה הרימה את קצה הסינר ובכתה לתוכו בכי, אשר לא ידעה כמוהו לעצב ולנועם.
בזמן הראשון לא היתה העבודה קשה ביותר. את שנים־שלושת התבשילים לארוחת־הצהרים ידעה הנערה להתקין עוד מימי היותה מתהלכת פה, במטבח, עם הזקנה. אז היתה רק מסתכלת בבעבוּע השומן בתוך המחבת ומקשיבה להמית הסיר על הכירים. עכשיו הפכה בעצמה את קציצות הבשר ובחשה בכף את המרק, ובין חבישה לבחישה טאטאה את החדרים, בו בזמן שאמה חורגתה, עם המטלית ביד, הלכה אחריה והסירה מעל הרהיטים את האבק.
בשעת האכילה, בצהרים, הגישה היא, כמו חיה־רישה בזמנה, את התבשילים אל השולחן.
בתנועת כתף פתחה את הדלת, בשעה שנשאה את קערת־המרק המלאה, ועברה לא בלי חרדה את הדרך לשולחן האוכלים, בעוד אשר זיזי, אחותה החורגת, מביטה אליה ממקומה בסקרנות שיש בה מן הצפיה לאיד.
אחרי כן רחצה את הכלים על הספסל בחוץ וחלבה את הפרה מוּלקה, אשר קיבלה את פניה בגעית רצון בבואה אל הרפת. עד אשר היום החשיך הספיקה עוד לעמוד קצת על יד החלון, או בפתח השער, ולהסתכל בעוברים ושבים.
אבל הנה בא החורף עם קרחו ושלגיו. המים בשעת שטיפת הרצפות צרבו את הידים, התנורים עשנו, ואת העצים להסקה צריך היה להביא מן הדיר הרחוק שבירכתי החצר.
באמצע הדרך נתעלפו אצלה לפעמים זרועותיה, והיא אנוסה היתה להניח את המשא לפניה, על הארץ, צופה מתוך כך בחרדה אל החלון לראות אם אין מי מציץ משם ורואה אותה בחולשתה.
באמצע החורף חדלה הכובסת לקבל את הלבנים לכביסה, כי לא ניתן לה שכרה. והנה, כשסל הכבסים נתמלא, אמרה האם החורגת כי עליהן לגשת בעצמן אל העבודה. הוכנסו, איפוא, אל המטבח הכלים הדרושים, ואחרי אשר מי־האפר הותקנו, באה אמנם האשה וישבה אל גיגית הכובסים.1
אלא שלא עבר זמן רב וידיה הלבנות, המנוּמרות בבהרות קיץ, התאדמו, ואחת מאצבעותיה התחילה שותתת דם, אז קמה והלכה מתוך אנקת כאב, והנערה נשארה לבדה על גל הכבסים.
רק עם ערב לאור המנורה גמרה את שפשוף כלי הלבן הגדולים. בגיגיות, מן הצד, היו שרויים הבגדים הצבעוניים, אשר השהיה הארוכה במים אינה יפה להם, ומן החוץ צריך היה להכניס את וילאות התחרים עם המפות שהספיקו כבר להתיבש.
האיש רובינסון וכל הדומים לו נמצאו עתה אי־שם, הרחק, באהליהם השאננים. במטתה, לפני השינה, כשניסתה לקחת איזה ספר נשמט זה מידה תיכף. כמו התעלפות נפלה עליה עם השכיבה, וכשהקיצה נשמע כבר קול צעדיהם של שואבי המים בחוץ. מרעידה באה אל המטבח והדליקה מתוך גישוש את העששית. שנים־שלושה חסילי־בית ברחו בהלה מהשולחן. ובחלון מחוּסר התריסים השחיר גוש העלטה שבטרם בוקר. היא הפשילה את שרווליה ועמדה לדשן את התנור.
בתוך תוכה היא כמו קיוותה כי הנה תפתח מאחוריה הדלת והזקנה חיה־רישה תכנס עטופה במטבחת־המשבצות שלה.
כי מי אחר יכול היה לבוא אליה בשעה אשר כזאת? הדודה יוכבד שכבה חולת אסתמה במטתה, והמחשבה בלבד כי היתה בת אחותה לשפחה הביאה עליה התקפות חנק, ואביה – זה, מאז באה הנה האשה הזרה, לא ראה אותה. מבטו המפוזר רק תעה לפעמים מסביבה, אבל בה לא נתקל.
יום אחר נמכרה הפרה מולקה שעמדה ‘עצוּרה’ ברפת. מבעד לחלון ראתה אותה מוּשה מובלת על־ידי זרים, והיא יצאה אליה בחולצתה הדקה לתוך הצנה.
הבהמה מדולדלת החורף נשאה אליה עין גדולה, שטופת דמע וגעתה געית עצב – ואז נפנפה לה בידה, כדרך שעושים למישהו קרוב בשעת פרידה, ומיהרה לשוב לעבודתה.
כבר קרבו ימי הפסח לבוא, והחדרים העזובים מימי החורף זקוקים היו לניקוי יסודי, ומי פה בבית חוץ ממנה, יכול היה לטפס ולעלות לאדני החלונות ולהגיע במטלית הרחיצה עד לאשנב שבמרומי הדלת?
לא היה כלל צורך ללמדה, או לזרזה. כבנות הפרבר השכירות הפכה ורחצה כל כלי מבפנים ומבחוץ, שפשפה את רצפת העץ בחול ובסבון, ואת המים לשטיפה הביאה בעצמה מן הבאר.
השערות נשמטו וירדו לה על פניה המשולהבים, אז סילקה אותן בתנועת ראש, ואת צמתה, לבל תפריע, כּרכה בעיגול מסביב לקדקדה.
תוך כדי טיאטוּא המים, בשלולית שנקותה לרגליה, נבהלה פעם לראות את פני אמה מציצים אליה ממעמקים, אבל מיד הבינה כי רק הצמה שעל ראשה – צורת תסרקתה של האם – היא המשווה לה את הדמות הזאת, והיא התנערה מגל השכוֹל אשר הציף אותה.
היה עוד לפניה הפרוזדור הקר עם מדרגות המרתף, והמזוה בחוץ. ובמטבח עמדו כבר מוכנים לרחיצה כלי הפסח, קערות עם סירים ועריבות עץ.
כדי שלא לערבבם בכלי החמץ, נשאה אותם אל הבאר שבקצה החצר, שקעה מתוך כך לרגעים בתוך הבוץ הצונן, כשאת אצבעותיה הנקשוֹת היא נושאת פעם בפעם לפיה ונושפת עליהן, לחממן.
בשעת צחצוח איזו כלי־נחושת פעם, הציץ פה אליה מבעד לסדקי הגדר נחום, בנו של השכן, זה אשר ישב עכשו בקביעות בעיר המחוז ושבא, כנראה, הביתה לימי החג. קרוב עמד פה, ומבטו כה חם היה ומלטף עד שהיא, ברגע הראשון, אמרה לגשת אליו, אבל חזרה בה מיד, ובאספה בחפזון את הכלים נפנתה והלכה מתוך הקשחת לב. אפילו אל השמים, שגבהוּ עכשו והכחילו, לא הביטה ולא לעצי הגן אשר העלו כבר פקעים – מעוצר כעס ומעבודה קשה.
בסוף השנה השלישית, הרעה, ניסה הסוחר הירוד שוב את כוחו בעסק העצים. ביחד עם אחד משותפיו לשעבר פתח חצר למעשי יער, והפעם עשה והצליח.
בכפר קמינקה בנו בעת ההיא כנסיה, ואת העצים לסיפון לקחו אצלו. הגרפית מקוּכטיץ, שעשו אצלה תיקונים בארמון, הזמינה אף היא פה את כל החומר הדרוש, וליד תחנת הרכבת עמדו להקים כמה מחסנים, והיה גם שם צורך במעשי־עץ.
מקץ שנה היה מצבו של האיש כך שהוא יכול היה להוציא מידי המלוה את כל החפצים העבוּטים. במקום מוּלקה, העצורה, קנו פרה אחרת, שופעת חלב, והאשה האדמונית, כשיצאה בשבת לככר־הטיולים, נראו שוב עגילי־היהלום באזניה.
אז אמרה הדודה יוכבד:
– עכשיו הזמן להוציא מידיהם את מוּשה בת אחותי.
רופא אחד מעיר המחוז נתן לה מין סם שהוא עשוי להפסיק כל התקפת חנק. והיא לא חששה, איפוא, לתנועות חזקות, אלא שטרם ידעה איך לגשת אל הדבר, והנה הוגד לה, כי בנימין ליבּ, בן־המיצר של מי שהיה גיסה, שב נחוּם בנו מעיר המחוז והוא רוצה בבת־אחותה.
עלם חסון היה זה ומיושב בדעתו, והוא גם מושלם באומנות הצלמים שלמד בעיר המחוז, אלא שאביו הסוחר בן תחרוּת היה ל’אדמוניים', וחששו שהללו יפריעו.
כדי להמנע, איפוא, מסיבוכים, החליטה האשה כי את קרובתה יש להרחיק לאיזה זמן מהעירה.
מבגדי האם המנוּחה עשתה בשבילה שמלת־קפלים ומעיל קצר, כזה שתלבשנה הנערות, וביום השוק, כשקרובה, המוֹכסן מזבּליץ בא – הלך ולקח, לפי הוראתה, את הנערה על מנת לארחה כמה ימים בביתו.
במבואי־העיר מסרה להם הדודה את חבילת־הבגדים וגם זוג של נעלי־שֹרוך חדשות, וכעבור יומים נסעה כבר היא עצמה דרך היער המוביל לזבּליץ עם העלם המדובר לצדה – חשה כל הזמן בחזה רגש של הרוחה מריח־הארנים המחלים ומשיחת בן־לויתה, אשר עם כל פרסה נוספת נתגלו בו יותר טוב־טעם ורוחב־דעת.
בשביל המוֹכסנית קרובתה, שידעה אותה כאשה צרת־עין, הביאה מן הבית עוגת־דבש ומחרוזת של כעכי־ביצים, באופן שזו לא היה לה עוד צורך להגיש מיני מאפה משלה אל השולחן, ואחרי משתה־התה שלחה את בני־הזוג אל היער, הקשיבה פה בסבלנות במשך שעה ארוכה לשפך שיחה של קרובתה קשת־הרוח, וכשהשנים שבו, לא היה לה עוד צורך לשאול את הנערה לדעתה.
על פי האודם שנתפשט בלחייה ידעה זאת, על פי זה איך שנעגם מבטה כשבא האורח להפטר ממנה בברכת־הפרידה.
בעירה אחת קרובה נתפנה בעת ההיא מקומו של הצלם, והיא יעצה, איפוא, את העלם שהוא יתן את דעתו לכך, והיא עצמה, כשבעלה, ה’נאמן' מחות קוּכטיץ, בא – שלחה אותו על גיסה לשעבר לשאול מה הוא סכום הנדוניה שהוא פוסק לנערה.
הן הוא לא יכול להתרעם על זה שבתו הולכת למצוא מנוחה בבית איש אשר הוא מצוין במדותיו ושיש גם בידו אומנות המבטיחה לה חיי־רוחה.
אמנם בביתו גדול היה אז הרוגז על מעשה חיתון זה באנשים שהם שֹנואים מאז ומתמיד על ‘האדמוניים’.
האשה הנזעמה לא רצתה עוד להאמין כי אכן הלכה ממנה בתה חורגתה ללא שוב.
הנערות השכירות רק בזבזו לה את הנפט ואת השומן, לא ידעו מעולם לקבוע את מדת התבלין בתבשילים, ואת המיחם הגישו תמיד אל השולחן כשהוא מפוחם ומעלה עשן.
קשה היה לה גם להבין היאך יכול היה איש־היער הכשר הזה – המוכסן – להעמיד פנים של תם, בזמן שבלבו ידע כי לגנוב את הנערה מביתה בא.
בעלה חלש האופי, כשדבריה חזקו עליו מאד, עמד והתלבש בבגדי־הדרך ויצא לעיר המחוז, כאילו בכדי לסדר שם איזו עסקי־מסחר.
והדודה יוכבד – כבר היה מוכן בעת ההיא בביתה חלק גדול מבגדי־המוֹהר של הנערה.
משמלותיה של האם המנוחה נעשו רובם, אלה אשר בזמנן נתפרו אף הן פה בבית; והואיל והמודה בגלגוליה הגיעה עכשו שוב לאותו אופן הגזרה, לא היו זקוקות אלא לתקונים קלים, אשר היא, הדודה, עשתה אותם בעצמה. מתוך כך התאמצה כל הזמן להבליג על רגשות התוּגה שנעורו למראיהן בלבה ושהיו עלולים להזיק לה.
כדי שלא להביא במבוכה את קרובתה המוֹכסנית, אשר בביתה נערכה החתונה, הכינה את כל המאכלים הדרושים אצלה בבית. והביאה אותם ביחד עם ארגזי המוֹהר לבית־היער, ופה, עד שהקהל התאסף, הספיקה עוד לערוך את השולחנות, עזרה לכלה להתלבש בבגדי כלולותיה והכניסה אותה מתוך המית לב כּבוּשה לחופה, ואחר כך, כזו באה להתישב בעגלה, הניחה את ראשה על זה שלה ובכתה בכי חם, מתוך לב פתוח, מבלי לחשוש עוד לשום דבר.
לעירה כמילוֹבקה הובאה הנערה, לבית־עצים קטן, אשר בו התהלכה בזמן הראשון כחולמת.
עוד לא נדם באזניה קול המונו של בית אמה־חורגתה, גערות הזעם שמסביבה וקריאות הבוז, והנה באה לנוה שאנן, אשר רק נוחוּת ונועם יסובבוה בו ודרישת טוב.
כעין תהיה העירה בה נעימת השידול שבקולו של נחום לטיפת־ידו, אשר שפעו ממנה גם רוך וגם אומץ. ממבטו, כשנמצא במחיצתה, נמשך אליה קו של אור, שהיה מתקצר ומתארך לפי מדת הריוח שביניהם, ואשר היא, מטופחת הקור, התעדנה בו כמו בקרני שמש.
לפנים, בילדותה, נהתה אחרי המבשלת חיה־רישה מפני שזו הראתה לה פנים מסבירות. אפילו על מוּלקה, הפרה הטובה, התרפקה בצמאונה לטיפת אהבה – והנה שתתה עתה מן הכוס המלאה.
בסוף הקיץ, במלאות שנה לחתונת בני הזוג, נולד להם בן.
הדודה יוכבד הבטיחה לבוא לעת הזאת, אבל נתאחרה מפני איזו סיבה, וּמוּשה היתה נתונה, איפוא, להשגחתה של המשרתת בלבד. לא היה לה גם צורך בטיפול מיוחד, מאחר שהיא היתה כבריאה לכל דבר, אכלה מכל מה שאכלו האחרים, וביום השלישי ישבה ישיבת הסבה במטתה והתעסקה במלאכת־יד.
מפני שבצלמניה רבו באותו יום המבקרים, יכול היה נחום להציץ אליה רק ברגעי הפנאי. מאושר וחרד – קו האור הנמשך מעיניו הפציע ונחלק עתה, בנגעו גם בתינוק המוטל על ידה.
עוד תמוה היה בעיניהם היצור הרך, אשר בו נתאחדו באהבתם, ושקלסתר פני שניהם נשקף להם מפניו הזעירים, המופלאים.
עם ערוב היום הובאה מבית־הנגר עריסתו – המשכב הראשון שלו, ומוּשה, לאחר שהשכיבה אותו, נדנדה אותו נדנוד קל, מהלך תרדמה, נרדמה היא עצמה מתוך כך וישנה, ככל אשר זכרה אחר כך, שינה כבדת סיוט.
תועה היתה כאילו בתוך יער עבות, אשר רק עם דמדומי הבוקר עלה בידה להחלץ ממנו, ואז ראתה לפניה שביל עם שיחי ורדים מזה ומזה, הבינה כי זאת היא ‘הדרך הסוגה בשושנים’, אשר עליה דוּבּר במכתב־הברכה שנתקבל ביום חתונתה, והיא ביקשה לצעוד בה, והנה נשתתקו רגליה, ומפני שידעה, כי ככה יקרה לפעמים בחלום, התאמצה והקיצה, והנה היו רגליה מאובנות. כמו לפני כן, ליד השביל, היה מסביב אור מדומדם, ונחום, מלובש כבר בבגדיו, עמד על ידה, ואז אמרה לו, ראתה איך שידו הנתונה על דופן המטרה רעדה, ואף היא תקף אותה רעד קשה, מסמר, שלא הרפה עוד ממנה.
כמו מבעד לערפל שמעה איך שזוסיה, המשרתת, נשלחה בחפזון אל הרופא, ואיך שנחום התפלץ בשמעו כי לא נמצא זה בביתו. התינוק הקיץ בעריסתו בקול בכי, ובמבוא־הצלמניה, בחוץ, התדפק מי על הדלת מבלי להיענות, והנה התעכבה עגלה ליד הבית: הדודה יוכבד באה.
היא, לשמע זה שקרה, רק נשמה כמה פעמים עמוקות, כדי להכין לה מעט אויר, והתאוששה מיד.
את בעל־העגלה שלחה עם מכתב אל הרופא הנודע מעיר־המחוז, להזמינו, ואת נחום ביקשה להוציא את העריסה אל החדר השני, ועמדה להתקין בשביל הילד משקה חם.
כל כך בטוחה היתה כי האיש הנערץ יביא מרפא לקרובתה, עד כי צותה על המשרתת לגשת לניקוי החדרים, ועמדה היא עצמה לטפל בהכנות ליום הברית.
וזה בא וניגש אמנם תיכף לבדיקת החולה. מרוכז היה, רב קשב ומלא רצון טוב, אבל להועיל לא יכול. מנעימת־הרחמים שבקולו שמעה זאת מוּשה, מן השתיקה שנשתררה שם, בחדר השני, לאחר שהוא נפטר והלך.
הדרך שהראתה בחלומה, דרך חייה היתה, והיא ירטה לנגדה כשאך באה להציג את רגלה בה.
הוזמן עוד הרופא המקומי, הזקן, והחובש מהעירה הסמוכה. הדודה יוכבד, לאחר שעשתה את מספר האמבטאות שנקבע והוציאה ללא הועיל את כל משחות־המריחה, הלכה ושבה לביתה. התינוק, באין בשבילו חלב־אם, העבר אל החדר השני, ומשם נשמע היה איך שקולו הולך ונחלש, עד אשר נשתתק יום אחד לגמרי.
– כן ייטב לו – אמרה מוּשה מתוך הקשחת לב.
מרחוק ראתה את נחום עומד ופניו אל החלון, ולפי תנועות גבו הבינה כי הוא בוכה. היא היה לבה מאובן. אילו היו רגליה אתה, היתה אולי קמה ומתהלכת קצת, כדי להפיג את כאבה, עכשו לא יכלה אלא להפוך את פניה אל הקיר.
והנה עברו הימים והצללים מסביבה, כמו מתחת לאגוזות לפנים, עם נשיבת הרוח – התחילו להראות בהם נקודות־אור.
המוכסנית מזבּליץ באה לבקרה והביאה בשבילה משחה שאת תועלתה אצל חולי־רגלים ראתה במו עיניה, והיא גם אשר יעצה להוציא את מחיצת הקרשים שלפני מטתה. והחדר, כשהדבר נעשה, נתרוח אמנם ונפתח לכל צד.
מנגד, בתוך המבוא, נראה המזוה וחלק מן המטבח, ומהצד השני נגלו, וכמו נתקרבו, חדרי הצילום, ונחום, בכל מקום שנמצא שם, נראה לה מעתה בכל עת.
הוא – היה קו האור מעיניו נמשך ובוקע אליה עכשו תכופות. על פי איזה חוש מיוחד כיון תמיד להגיש לה כל דבר הדרוש לה בעתו, העמיד לפניה בבוקר את כלי הרחצה כך, שהיא יכלה להתרחץ כאילו עמדה ליד הכיור. בצהרים נתן לה לחלק את מנות האוכל, בהקריבו לשם כך את השולחן למטתה, ובערב, כשזוסיה באה לנער את מצעיה, הוציא אותה מן המטה והעבירה בזהירות, כמו לפני דרך שביל הקוצים, אל הספה.
‘על כפים אשֹאֵך’ – אמר לה פעם, בהיותם בבית־היער. והנה נשא אותה על כפים.
עם בוא האביב העמדה מטתה על יד החלון, ובזה כאילו הוּצא עוד חיץ אחד מלפניה.
כמו בימים שעברו יכלה לראות מפה את תנועת האנשים ב’עיגול', ללווֹת במבטה את היוצאים אל המקשאות בשעות הבוקר ולצפות אחר כך, ביחד עם כל הקרובים להם, לשובם.
שב ונקשר, כביכול, החוט של שיתוף החיים בינה ובין האחרים.
אמנם, היא רק ישבה מן הצד ובכל אלה לא היתה, ואולם הן גם לפנים, כאשר נבצר ממנה להיות בתוך הגן של השכן, הסתפקה בזה שישבה על ידו והביטה מאחורי הגדר אל הנעשה בו.
כבר נפתחו הדלתות בבתי ה’עיגול', ומעשי יום־יום, כנהוג בכל קיץ, הובאו עד לפני פתחי המבואות.
בבית האכסניה מנגד קיצצה האשה ליפּשה את עלי־החמציץ ליד מדרגות המטבח. בעלת המחלבה ריבה־לאה גיבנה את עוגות הגבינה שלה בפתח חנותה, ונשמע איך היה איך שהיא רוגנת על כלתה הצעירה, חסרת המגן, באין בעלה אתה, והניה לוין, השחרחרה והענוגה, הציצה פעם בפעם ממעקה־ביתה אל עבר חנות המנופקטורה, ששם נמצא בעלה היפה, בן הכרכים.
לא פג חום אהבתה אליו מאז השנה שעברה. וכאז כן עתה קרנו פניה כאשר נענה לה משם במבט חטוף.
פעמים עברה רוח רעה בין השנים, ואז ישבה היא שם, על הספסל, מדולדלת וקודרת, והוא אף הוא לא עוד האיר במקומו את פניו לקונים, והביט בכל פעם באי־סבלנות החוצה. עד אשר עמד, לבסוף, וסגר את דלת־החנות ופנה ללכת אל עבר־הבית. וּמוּשה, בהתרוממה קצת, ציפתה לראות אם ישֹתרר השלום ביניהם.
כבתוך ספר־קריאה נגולו פה לפני הדברים, והיא, מתוך שכחה עצמית, כמו לפנים בשעת קריאה, ביקשה לדעת את ההמשך.
יש אשר בתוך כך נפנתה פתאום לאחוריה וזכרה את זה שהיה לה, ורגש של התמוטטות תקף אותה, כאת זה שהציץ לפתחי תהום, אבל אז בא נחום והושיט לה את קו־האור שבעיניו, והיא נאחזה בו ושבה לשיווי משקלה.
משפחה אחת באה בעת ההיא לשבת פה בעירה, מיודעיו של נחום שבביתם, בעיר המחוז, ישב במשך כל ימי לימודיו, ואשר הוא, ניכר היה בו, חיבב אותם ביותר. אז אמרה מוּשה – אף כי המגע עם אנשים זרים היה קשה לה – שיזמינם לביתם. ובשבת הקרובה באו, האיש ואשתו. הוא גדול־מדות ועטור־שֹיבה, והיא כמוה כחיה־רישה. אותו אור ההבנה בין קמטי הפנים ואפילו אותה המטפחת, עשויה משבצות של שחור ולבן.
הם לא הרגישו כלל במצבה המיוחד של מוּשה, טעמו ברצון מן הפירות שהושמו לפניהם, ודיברו כל הזמן על שמואל־אליה בנם, חברו ובן־גילו של נחום, והוא אשר ברכו בזמנו, ביום חתונתו, שתהיה דרכו סוגה בשושנים.
היתה פה אתם בתו של זה שנתיתמה מאמה. והם, בבואם הנה בשבתות, הביאו אותה. אטיה היה שמה – תינוקת תמימת־עינים, אשר כל הרואה אותה זכר את טעם ילדותו שלו.
לפעמים, בהיות מזג־האויר טוב, הביאו אותה הזקנים, ההומֶנים (על שם עירם נקראו כן) גם בימות חול, וּמוּשה, נשענת על כריה, שיחקה אתה.
החדר על רהיטיו נהפך אז לרצונן לחצר, והן התנדנדו בה בנדנדה, או שישבו והתקינו מחזרזרי־בוסר מחרוזות, בשוותן להן בדמיונן את הברק של הפנינים. הזקנה, מלפני פתח המטבח, הביטה אליהן בעיניה המסבירות של חיה־רישה, ומן הצד דמתה מוּשה לשמוע אושה של עצים, וקול־צעדיו של נחום, הבא להכניסה אל ערוגות הורדים שבגן.
רע היה זה כאשר נחום, לשם סידור עניניו, יצא והלך, והיא, באין זוסיה הזקנה אתה, נשארה פה לבדה.
כל זמן שהוא ב’עיגול', בחוג ראיתה, נלותה אליו, כביכול, והיתה אתו. היא באה עד לחנות־הצבעים, התעכבה לפני בית הסגר, ועמדה וחיכתה בסבלנות עד שעשה את חשבונו עם האופה ויצא ונגלה שוב לפניה.
אבל קרה אשר הוא בא לאחת הסמטאות ונשתהה שם ולא שב. ואז ירד צלמות עליה.
ה’עיגול' שמנגדה נתרוקן ואבדה לו ממשותו, והיא, נקועה מן ההויה, צנחה ונפלה לאחוריה כצמח שנתלש.
חורבה עזובה היתה מעתה, גל של מפולת, אשר אין לא צורך ולא תועלת בהם לשום איש.
מתוך תנועה של קבלת־הדין התמתחה והרגישה איך שחייה, כמנורה זו עם כלות חומר הדלק שבה, הולכים ודועכים עם כל נשימה. והנה חרק בדלת המפתח – נחום בא, ורוחה שבה אליה כהרף עין.
עם דמדומי בוקר אחד – בסוף הקיץ גם הפעם – ילדה מוּשה בן.
מילדת פשוטה מן הכפריות הובאה אליה, כי את המומחית מן העירה הסמוכה לא השיגה ידה להזמין.
כשהילד הוגש אליה, והיא ראתה אותו שהוא שלם בידיו וברגליו, עצמה את עיניה, והדמעות התפרצו מהן, חרישיות, בשטף, ונחום, שעמד פה מן הצד, ניגב אותן בלי אומר במטפחתו.
כאשר האיר היום, העלתה זוסיה הזקנה את צפיות הצבעונין על הכסאות וערכה את השולחן ביין ובמיני מאפה, ובבית, ביחד עם דממת המנוחה, השתררה רוח של חגיגיות ושמחה תמה.
לא כן היה זה כשנודע הדבר בחוץ.
מין השתוממות הקרובה ללעג תקפה פה את האנשים.
היאך זה היא, פּלֵגת־הגוף, אשר תוכל לזוז ממקומה לא יותר מן המטה שמתחתיה?
משל לאבן מאבני־הרחוב שהיתה מביאה נפש אדם לעולם.
היתה פה גם שאלה בדבר כשרותו של הילד, מאחר שאמו, במצבה, הן לא יכולה להתקדש בזמנה כחוק, וביום השמיני, לטקס הברית, אסף הזקן ההוּמני בקושי את ה’מנין' הדרוש.
האנשים נמצאו פתאום עסוקים, או מוזמנים לשמחות־מצוה אחרות. אפילו המשקאות, שנשלחו הנה בפקודת הגרפית כאות חסד לצלם שלה, לא הועילו.
כשהתינוק הוחזר, לבסוף, אל החדר הפנימי, הכניס הזקן את ראשו בפתח וקרא את ברכת ה’מזל טוב' בקול רם ובחמלה אבהית כזאת, עד כי מוּשה עלה אוֹדם בלחייה, ועיניה, כמו תמיד בשעת התרגשות, כוּסוּ בּדוֹק של ערפל.
בנימין קראו לילד, על שם אבי־אביו שמת סמוך לאותו זמן, והיא קראה לו מוּני, מותאם לנוּני, שם ההקטנה של נחום.
מתוך הסבּה על כרים, כשסמכוה בהם, יכלה לרחוץ אותו באמבטה, לחתלו בחיתוליו וגם – כשנכמר אליו לבה – להקריבו אל פניה, לחי אל לחי, ולספּוג כן את מתק ינקותו.
ויש גם אשר עלה בידה להשכיבו בתוך העריסה, ואז ישנה אותו מתוך זמר שיש בו גם חדות אם וגם תוגת אם. לא שיר־ערש היה זה, ששמעה אותו פעם, כי אם בת־קול מהמית לב אמהות מדור־דור, אשר חרדו, כמוה היא, לגורל בניהן בעתיד.
נעכּרה רוחה כשראתה שלא תוכל להאכיל אותו די שבעו, כי חלבה, ככל אשר גדל תאבונו, הלך ופחת.
על פי עצתה של הזקנה ההומנית התחילה להשקותו מי אורז וחלב ממותק, אבל זה גרם לו כאב, והוא בכה בקול נוקב, מוּכּר לה, זה שבא כהד מבכי ילדה ההוא, הראשון, המורעב אף הוא.
בלילות התהלך אתו נחום הנה והנה על פני החדר כדי להשקיטו, ובמשך כל היום התרוצץ בגשם וברוח בתוך החווֹת לבקש בשבילו מינקת.
זוסיה הזקנה עמדה בפתח הצלמניה והשיבה ריקם את כל הבא שמה. ופה, בפנים, ישבה על־פי־רוב אטיה, נכדת ההומנים, והשתדלה להשתיק את הילד. אבל הוא – גבר קולו והחריש את זה שלה, ומוּשה, כדי שלא לשמוע את הבכי הזה, הקוֹבל והמלא, כפי שנדמה לה, נזיפה, הפנתה את פניה אל החלון, והנה ראתה כי האנשים העוברים שם יש גם במבטם משהו הדומה לנזיפה.
כשנתקבלה יום אחד הצעה מקרוביה למסור את הילד לידיהם, לא יכלה לסרב.
הדודה יוכבד, החולה, הלכה ובאה לבית גיסה לשעבר, ואחרי טענות ומענות, הוסכם שם אשר בנימין הקטן יוּקח לחות זרצ’יה הקרובה. אשת הנפח שם, אשר ילדה שלה מת, היא אשר תיניקוֹ, וזיזי, כבר גברת החוה בעת ההיא, תשגיח עליו. ותנאי הוּתנה גם אשר לא יבוא האב להראות שם כל זמן היות הילד ברשותם. ואז, לאחר שתשובת ההסכמה של מוּשה הגיעה, נשלחה אשת הנפח לכמילוֹבקה.
במרכבת־האדונים באה זו לבית הצלם, אשה גדלת־גוף אשר תנועות חזקות ותקיפות לה, והיא – אך קלטה את התינוק לבין זרועותיה, ציותה על הרכב לזוז, בעוד שילדי ה’עיגול', אשר נתקבצו ובאו הנה, משמיעים בהמון קול קריאת הידד ארוך.
מוּשה, שניבטה פה מן החלון, לא עלה כלל על דעתה, כי לה ולילדה זה מכוון.
הן היתה העגלה מרופטה, והיריעה הסוככת עליה משונת צורה ועשויה באמת לעורר צחוק.
כשזוֹסיה באה, ציותה עליה להעלות את העריסה לעלית־הגג, והחדר היתה בו מעתה רוָחה, רותה הרוחה ואותה הדממה שנשׂתררו בו לפני שלוש שנים, כאשר לוּקח מפה ילדה הראשון.
נחוּם, פנוי עתה לעבודה, נמצא, על הרוב, בתוך התא האפלולי הרחוק, והאנשים בחוץ, מאחר שהיא שבה לשבת ליד החלון דוממת, מצב שהוא הולם אותה, שוב לא היה להם ענין לעכב את מבטם עליה.
הזקנה ההומנית סרה לפעמים הנה עם פנות־היום.
היה לה משקה משלה ושתי פּרותיה, אבל היא מצאה לה זמן גם להכנס ולשבת קצת על מלאכת־יד, וידעה היא לשבת כך, אשר מוּשה, בדברה, היה זה לה כאילו רק עם לבה היא משיחה.
הן לא נעלם ממנה כל מה שדיברו בה הבריות, זוסיה הטובה לא נמנעה מלמסור לה את זאת, והנה שאלה, אם לא צדקו אלה.
כלי רצוץ, פלג גוף, מה לה כי תביא ילד לאויר העולם?
התוכל לטפל בו כאשר יחלה, להצעידו, בבוא העת, את צעדיו הראשונים, ולהקימו, כאשר יכשל ויפול?
או התקום עם אמהות להכין לו את אכלו, תשמור אותו מפגיעת עגלה בחוץ, ותשא אותו לבית רבו בימי סגריר וקור?
הן היא עצמה תרעב, אם לא יוגש לה אָכלה, לא תמוש ממקומה, אם אין תומך בה.
עץ שבור מה לו, איפוא, כי יצמיח זלזלים? אבן דוממת, האין טוב אשר תהיה מוטלת ערירית במקומה?
הזקנה מעל מלאכת־הסריגה ענתה לה, מבלי שתראה מפינתה, באופן שמוּשה דומה היה לה שוב כי רק את קול עצמה היא שומעת:
– כי נלד את בנינו בעצב, בזאת קוּללנו כולנו, אבל לא מעטות הן אתנו אף אלה, אשר בעצבון גם תגדלנה אותם.
איך יהיה זה לנשי העוני, יושבות המרתפים בּכּרכּים, האנוסות להשכר ללחם, שעם שחר תצאנה לעבודתן?
מי יאכיל את ילדיהן כשירעבו, ישקה אותם אם יצמאו, או ישמור אותם מלהט־שמש, ממטר עז לבל ירטיבם?
הן עזובים הם ללא השגחה, צפויים תמיד לכל פגע, אין שומע לנאקתם ואין עוזר להם ומנחם, ובכל זאת – אם רצון האלוהים הוא – יגדלוּ, ואף גם יהיו לסעד לאמותיהם.
צעירה היא ללא נסיון וגם אין אמונה בלבה, על כן תעגם ותתיאש.
מי זה אמר כי אין עוד תקוה לה, והיא לא תוכל להרפא? האם זה שיכאיב לה לא יוכל לחבוש, ומי שיסר – לא ירחם?. כאשר בא פתאום חליה, כן ירפה ממנה ויעבור והיא תקום להיות אם לילדה וגברת לביתה.
מחוטי הצמר, שהיו אצלה בארגז, נתנה לה כמה פקעות, וגם הביאה את הצנורות הדרושות, ומוּשה, כשהקור גבר ושוב אי אפשר היה לשבת ליד החלון, יכלה להתעסק במלאכת סריגה.
היא עשתה חזיה לנחום, סודר לעצמה, וגם כמה קטעי־אריג אשר מהם, בשעת הצורך, אפשר היה להכין מעיל־תינוקות חם.
הן עכשו כשהנהר נקפא, והדרך מזרצ’יה נתקצרה, יכול היה להזמן פה בכל יום אחד מבני הסביבה ההיא, ואפילו הנפח של החוה בעצמו.
נחוּם, בימים מעוננים, באין עבודה בצלמניה, היה עומד וצופה מתוך עצירת נשימה לעגלות החורף הבאות משם, וידיו פשוטות אז לפניו מתוך אותה הבעת הכמיהה, שבה רגיל היה לקלוט לתוכן את ילדו.
כשדרך החורף נתחלפה, לבסוף, בקיצית, ומן הבתים, שחלונותיהם הכפולים הוצאו, התחיל לבקוע בכי התינוקות בלילות, אמר פעם שיש בדעתו לגשת לכמה שעות לטוֹחנוֹבקה, כדי לקנות שם איזו צרכי צילום, ומוּשה לא התנגדה לכך.
בשעת בוקר מוקדמת עלה לקרון־הנוסעים הטוחנובקאי, והיא, ממקום שבתה, ‘ליותה’ אותו עד לקצה המדרון ו’ירדה' אתו אל המשעול, אשר אותו עברה יום־יום במחשבתה.
היא ‘חצתה’ אתו את שדות־המרעה, ‘עקפה’ את חורשות הגרפית, ו’עברה' באורך רוח את כל היער הזבּליצי עד שהגיעו, לבסוף, לטחנת זרצ’יה, אשר שם יורדים אחדים מן הנוסעים ואחרים באים במקומם, ועד אשר הקרון עמד, יכול היה נחוּם להחליק בשביל היורד אל המפּחה, שם גם ביתו של הנפּח.
עם ערוב־היום באה אליה אטיה באיזו שליחות מזקנתה, והיא התרפקה ארוכות על הילדה זכּת־העינים הזאת, ואחר ישבה הוזה על יד החלון והביטה אל ה’עיגול', אשר יושביו היו חיים כבר את חיי יומם בחוץ.
בעלי־המקשאות הלכו ושבו לבתיהם, כל אחד מתכופף כעץ הנדחף ברוח אל מול ילדיו הבאים לקראתו.
ירוחם בּר הגברתן, שנתאחר הפעם מפני איזו סיבה, היתה הבּעה של כמיהה בידיו, כששלח אותן לקראת תינוקו, ומוּשה, בהתרוממה מעט, ביקשה לראות היאך יקלט זה לתוכן – והנה נראה במדרון נחוּם.
לא היה לה כלל צורך לפנות אליו בשאלות. מהילוכו הכושל ידעה את אשר אתו, מתנועת ההתחמקות שבה עבר את הרחוב, כזו של הנכלמים, או הנרדפים על ידי הצלפת שוט.
השביל, אשר פלשה בהגיגיה אותו וריפדה אותו בנהיתה, גודר בעדה ונחסם.
עתה קדר הבית. חלון הראוה שליד המבוא לא צוחצחו שמשותיו, ועל חדר הצילום היו האנשים פוסעים ועוברים כמו בימי הסגריר, בהיות דלתו מוגפת מבחוץ.
ואמנם מי הוא אשר ינעם לו לבוא ולהתקבל על ידי איש, אשר סבר פניו נזעם, ושהוא דומה כי אחת היא לו אם יספקו או לא יספקו לו עבודה?
יושבי הרחוב הראשי הביא להם שם בן הרוקח מצלמה מעיר המחוז, והם הסתפקו הקיץ בתמונות־החובבים שזה עשה להם, ואשר לצעירי הגננים2, הנה, בשעת העונה, בזמן הובלת הירקות לטוחנובקה, לקחו רבים מהם את בגדי שבתם אתם והצטלמו שם.
בסוף הקיץ, כשבא נחום לחדש את חלון־הראוה, לא נמצא בידו מספר התמונות הדרושות, ובשביל שכר־הדירה, כשהגיע זמן הפרעון, אנוס היה לבקש הלואה ממכיריו ש’ברחוב העליון'. האנשים שם נשאו אמנם את פניו ונתנו לו, אלא שביחד עם זה לא יכלו לכבוש בלבם את רגש התרעומת על אשתו, אשר בּשׁלה הגיע למצבו הרע.
אלה שהוכרחו לעבור יום־יום דרך ה’עיגול', גם נמאס להם לראותה שם תמיד במסגרת החלון, כאשר היא בעיניה האפלות סוקרת אותם כך, כאילו חטא חטאו בזה שרגלים בריאות להם.
ביחוד מרגיז היה זה בשעת שמחות־המשפחה, כאשר לתוך הקהל החוגג, שטוף הגיל, נתקעו פתאום הפנים שלה, החשוכים והאבלים. כעין כתם כהה היה זה על רקע חייהם הבהיר.
האלמנה מיכלין, אשה נשואת פנים, והיא אחת מאלה אשר אצלה לקח לפעמים נחום מעט כסף בהלואה, נכנסה פעם באמתלה אל הצלמניה, וברגע שנחום היה עסוק ליד מכונת הצילום, באה אל החדר הפנימי ושאלה את האשה החולה קצרות, בלי כל הקדמה, למה היא שוכבת כך מבלי לבקש כל תרופה ומרפּא, ומחשיכה כן את חיי בעלה.
מוּשה, הוצפו פניה דם והיא עשתה תנועה של החיה בּסוּגר כאשר הסובבים אותה עומדים להתעלל בה.
לבכות אילו יכלה, היה זה בודאי מקל לה, אבל היא – מאז לוּקח ממנה ילדה, קפאו בקרבה הדמעות ונעצרו, עד כי ראתה לפעמים את עצמה ככלי הפוך זה, אשר מרוב היותו מלא וממוּלא אין הנוזלים יוצאים ממנו.
ואולם פעם היה זה אשר הסאה, שהיתה מלאה כבר – הוּגדשה.
ביום קיץ קרה הדבר, כאשר נחום, לשם גבית איזה חוב, יצא אל ‘הרחוב העליון’, והיא ממקום שבתה, כמו תמיד, ליותה אותו במבטה.
היא הביטה אחריו עד אשר עלה במדרון ובא אל רחבת השיטות, אשר שם נמצא הרחוב, ועד אשר הוא שהה שם, הסתכלה בקרונות הירקות שהתנהלו במעלה־הדרך, והנה נשמע פתאום קול נפץ מאחריה, וכשהפנתה את ראשה, ראתה חוט של עשן מתפתל ויוצא מן המטבח ולבה עמד מדפוק.
במבט חטוף אחד הקיפה את זוית ה’עיגול' שבקרבתה. במרפסת בית האכסניה נמצאו כמה אנשים, והיא יכלה לקרוא להם, אבל הן הבית פה היתה דלתו נעולה, והמפתח – בידי נחום. ואז, בתנועה אשר היא עצמה לא הבינה אחר כך כיצד ביצעה אותה, ירדה מעל המטה, ובזחילה, כבעלי־החיים ההולכים על גחונם, הגיעה עד למבוא המטבח אשר בו הדלת האחורנית, הנה לא קרה פה שום דבר. איזו קיסמים שנשארו בכירה התלקחו בתוך הרמץ מאליהם, ומאחר שהארובה היתה סתומה, נמשך העשן אל החדר.
עתה שבה רוחה אליה, והיא ראתה והנה רבוצה היא כחיה, על ארבע, והסחי היה מסביב לה: קליפות בצל ושום, ושכבת אֵפר עם מי שופכין בתוך העביט. וממעל נתלו קורי העכביש על הכתלים אשר לא סוידו במשך כל השנים.
ופתאום הבהירה כנגדה מבין כל אלה רצועת תכלת בתוך האשנב העליון, קטע קטן משמי המרומים אשר היא, מפני גיבובי הבנינים שמאחורי חלונה, לא ראתה אותם, ואשר מהם – הורתה אותה לפנים חיה־רישה – ישקיף אלינו האלוהים, והיא בזקפה את עיניה שאלה:
‘עד אנה עוד?’
‘עד אנה תשימני כעפר לשפל וכתולעת למאוס.’ – קראה. ופיסת הזוהר מנגדה נתעמעמה וכוסתה בערפל. ואז לקחה מהאצטבה הקרובה מטפחת וכבשה בה את פניה, כי באו לה הדמעות.
בהיות בנימין בן ארבע שנים, עברו בני משפחת הנפּח מזרצ’יה אל העירה הקרובה, ואותו, את חניכם, לקחו אתם.
זיזי היא שהוסיפה לתת את דמי כלכלתו, וההשגחה עליו נמסרה לאמה בעיר. ואולם האשה המזדקנת, אם מפני ריחוק המקום, או מחוסר פנאי, לא הרבתה לבקר אצלו, ובכך נפתח פתח בקיר שבינו ובין הוריו.
אחד מגנני ה’עיגול', שירד בקרונו לטוחנובקה, ראה שם נער זר על יד המפחה, והוא הבין כי חניכו של הנפּח הוא. והניה לוין מחנות המנופקטורה, שנזדמנה אף היא שם, הכירה אותו על פי שערו המסולסל, כזה של נחום, והיא, האשה דקת הרגש, נח אור של חנינה על פניה כשסיפרה היאך עמד שם במכנסי המוּלט הקצרים שלו ונשך לתומו מן התפוח שבידו.
ביום שני בשבת אחד יצא נחום ללכת לטוֹחנובקה מבלי לבקש עוד שום אמתלה לכך. בשעה מוקדמת בבוקר הלך, ועם ערב שב, והוא אז מחודש. מבטו הכבוי שב והתלקח בו קו האור, והוא בקע והגיה שוב את החשכה מסביב.
אמנם, רק שעה קלה ניתן לו לראות את הנער, בגנבה, אבל בימי השוק – נאמר לו – אם יבוא בעת שרבה ליד המפּחה הצפיפות, יוכל להשתהות יותר.
והנה בכל יום שלישי, שהוא בטוחנובקה יום השוק, היה יוצא מעתה עם כל התגרים בבוקר, ולערב שב, ואין בידו אז כל צרור או אמתחת, אלא שנראה היה בכל זאת כאיש הנושא עומס של טוּב רב.
בתחלת הקיץ, כשהאשה האדמונית יצאה לחות זרצ’יה, עשתה הדודה יוכבד בחכמתה, שהילד יובא לכמה ימים לביתה.
מבקשת היתה כאילו לתפור בשבילו איזו חלוקי קיץ, ואחרי אשר היא, ברגליה החלשות, לא יכלה ללכת אליו למדוד, הוּרשה הוא לבוא לזמן התפירה לביתה.
היא הוציאה ממגרת הקוֹמוֹדה את האריגים, ולקרוביה בכמילובקה שלחה להודיע שיבואו לקחת לכמה שעות את הנער.
איש מהימן צריך לקחת אותו בצהרים, ולמחר בבוקר להשיבו, ויסע הוא, לשם זהירות, לא דרך זרצ’יה, כי אם בשבילים ההרריים, דרך יערות קוּכטיץ.
פּתק מן השמים לוּ נפל, לא היה עושה פה בבית רושם גדול כל כך.
מוּשה, מששמעה זאת, עשתה תנועה בגופה כדי להתרומם ולקום, אבל מאחר שרגליה נשארו כבולות, התישבה ישיבה מאוּששת במטה ונתנה מפּה את הוראותיה.
את נחום שלחה לאחד מבעלי הקרונות, שידעוהו כבר־דעת ומהיר בשליחותו, ואת זוסיה ביקשה להקריב אליה את ארגז המוֹהר.
עוד היו שמורים פה, בין יתר הדברים, כמה חפצי ערך, ואת אלה נשאה הזקנה הנבונה לבית־המלוה, קנתה בדרך חזירתה צרכי אוכל בחנות־המכולת הגדולה, ואחר עמדה עוד לנער בחוץ את המפות עם הצפיות, שהיו מונחות, כרגיל, בארון.
כשהיום ערב, יצא נחום אל השביל המוביל ליערות קוּכטיץ, ומוּשה, במפתח־החלון, נראתה כממלאה אותו כולו. אפילו בעלת האכסניה, ליפּשה, הביטה מעל המרפסת שלה לעבר המדרון, ובפניה, ביחד עם הסקרנות, נצנץ מה הדומה לרחשי כבוד. והנה נראה האיש בבואו, והוא פותח את הקרון שלו במפולש, למען יראה עוד מרחוק בריקותו.
עצת הדודה סוּכּלה. הנער לוקח ממנה עוד לפני שבא השליח.
ליום הולדתה השנים־עשר של אטיה, נכדת ההוּמנים, בא מעיר־הפלך אביה שמואל־אליה, הצלם, וביום־השבת הלך עם בני־הבית לבקר אצל נחום, חברו לשעבר.
איש מדות היה, טוב עינים וצנוע בהליכותיו. אף הוא, כהוריו, לא הרגיש במוּמה של מוּשה, ושוֹחח אתה כעם אחד מן המסובים אל השולחן.
את בתו אהב ענוגות, החליק חרש את צמתה, שעבתה פה במשך הזמן, והושיט לה פעם בפעם אחדות מן הסוכריות החביבות עליה, שהביאן בשבילה במיוחד מן הכרך, ואשר היא, מתוך תנועת שובבות, כיבדה בהן את כל האחרים, והאויר פה נתמלא עד מהרה ריח חמצמץ וצלילי־צחוק. עם נחום דיבר האורח רק על עסקי צילום, סיפּר לו על כל החידושים שנתחדשו במקצוע זה, והלך אתו לראות את חדרי העבודה.
מפני שהצלמניה שלו בכרך נשארה ללא השגחה, אנוס היה לחזור ביום המחרת, והוא אפילו לברך את ידידו בברכת־הפרידה לא הספיק, אולם בדרכו לתחנת־הרכבת, בעברו את עיר מולדתו של זה, התעכב שם כדי לברר את ענין ילדו.
בעזרתו של מכיר אחד הגיע לחות זרצ’יה, הזמין לשם גם את האשה ‘האדמונית’ עם בעלה, ודיבר אתם קשות.
עוד לא נשמע כזאת אשר זכות ההורים על ילדם תפקע רק מפני שהם נתיסרו בעוני ובמחלות.
הנער זקוק לטיפול ולחינוך – אומרים הם – ובכן מציע הוא שימסרו אותו לידיו. תחת השגחתו, בביתו, יתחנך, והוא גם ילמדו, בבוא העת, את אומנות הצלמים.
זיזי, לתמהונם של קרוביה עצמם, לא התנגדה. היא דרשה רק אשר הורי הילד לא יראוהו בטרם שיסלקו את כל המגיע לה, ועם גמר המשא ומתן גם הגישה לאיש חשבון מפורט מכל מה שהוציאה במשך כל השנים.
רשימה ארוכה היתה זאת, אשר השנים, נחום ומוּשה, כשזו הגיעה לידם, עיינו בה מתוך רגש של חנינה ופחד כאחת.
נרגשים היו משמות הבגדים של ילדים: ‘גרבים’, ‘חולצות מלחים’, ‘נעלי־שרוך’, ונבהלים – מעוצם החוב.
על שאלת ידידם, אם לרצון הוא להם עצם הענין – מה יכלו להשיב?
יום אחד לפני צאת הנער לדרכו, ירד נחום בהשכמת הבוקר לטוֹחנוֹבקה, ושב הוא בחשכת הלילה, כאשר לא יכול עוד שום איש לראותו פה – ואחרי כל אלה עמד להכניס תיקונים בצלמניה, כדי להגדיל על ידי כך את רוחיו.
הן עם כל פרוטה שינכה מן החוב, כלום אין הוא מסלק, כביכול, גם אבן מן החומה, אשר הוקמה בינו ובין ילדו?
הוא קבע שלט חדש ממעל לפתח המבוא, צחצח את חלון־הראוה, ובפתקה שהדביק פה הודיע על הוזלת המחיר של תמונות משפחה.
בו בזמן גם הביא מעיר־המחוז כרטיסי־דואר אשר נתפרסמו תיכף בין בני הנוער המקומי.
גלויות עם ציורים סמליים היו אלה, כמו: מאזנים שעל כפותיהם ישקל לב אדם בכסף, או נשים אשר חץ של אלהי האהבה פגע בהן – מיני אגרות, אשר נערות מאוכזבות או חולות אהבה יכלו לשלחן על פי הכתובת הרצויה מבלי להוסיף כל באור בכתב.
אז למד נחום גם את מעשה ציור השלטים, וראה ברכה גם בזה.
כל שלט שבא לידו, נתחדשה צורתו, ובעליו – נתבלט שמו ושם עסקו בבהירות כזו, עד כי האחרים, כדי שלא להשאר בין הנעלמים, הוכרחו לחדש גם את שלטיהם הם – וחצר הצלמניה נתמלאה מלוחות עץ אלה עד אפס מקום.
בחוץ, על יד הפתח האחורני, עשה האיש בימות הקיץ את מלאכתו, זימר בינו לבין עצמו איזה זמר, למען תרגיש בו מוּשה, ומשח במכחולו את ריבועי העץ, שעמדו בשורה ליד הקיר.
צרצרים צרצרו בתוך עשב הבר המגוּדל שמסביב, ומלמטה, מן המדרון, עלתה שירת הנערות המנכשות בערוגות, ממוזגת בריח של ירק גן. נחום, כדי להחליף כוח, הצית לו סיגרה, עמד והביט אל ‘גבעת החורשות’ אשר מנגד, וראה אי־שם הרחק בחביוני העתיד את עצמו יושב ביחד עם בנימין בתוך הצלמניה, ומוּשה, בפנים קורנים, ניבטת אליהם מן החדר הפנימי – שלמה בגופה.
הן שום רופא לא אמר כי חשֹוּכת מרפּא היא ללא תקוה.
אם שניהם יחד יעבדו, הוא עם בנו, יוכלו אולי להביאה פעם לאחד מאותם מקומות־המרפא, אשר שמע אומרים עליהם כי החולה המוּבא אליהם באלונקה ישוב ללכת משם ברגליו.
בתוך הארון שבפינת החדר יחד לו מגרה, ובה שֹם כל מטבע של חסכון, כגדולה כקטנה, וכשאֵלה נצטרפו לאיזה סכום, שלח אותו לנוֹשיו, סילק אבן מתוך החומה – והריוח הלך כן וגדל.
בימי שבתו בעיר־המחוז לימדו פעם מכיר אחד להתקין מסגרות מקרטון. והנה עכשיו, כשבא הסתו, והעבודה בבית ובחצר נתמעטה, התחיל להתעסק במלאכת־כפים זו.
מנייר עבה ומדבק הכין את הריבועים, משחם בצבע ובלכּה, ושלח אותם לעיר־הפלך למכירה.
הנה־כי־כן היה יום העבודה שלו מלא, והחדר הפנימי – ביחוד בימי החורף – קיבל את הצורה של בית־המלאכה עם כל הערבּוביה וחדות־העבודה שיש בו בזה.
מסגרות האפירו כאשנבים ריקים בכל פינה. בפי התנור המה סיר הדבק בתוך להבות־אש, ונחום, ליד השולחן גזר במספרים את לוחות הקרטון מתוך יגיעה שיש בה משמחת היצירה.
אטיה, נכדת ההוּמנים, באה לפעמים בצהרי היום והכניסה הנה נשיבה מרעננת בנפנוף מעילה הכרכי, זה אשר העלה את זכר בית־אביה על הלב.
עוד נשתמר תום הילדוּת בפניה, אבל עיניה היה בהן כבר מן הבושה הכבושה של הבוגרים, ומוּשה, הציף גל של עדנה את לבה כאשר זו העבירה דרך ליטוף את ידה על חולצת־הצמר שסרגה בשביל בנה, או שהסירה מעליה איזו בליטה יוצאת דופן העשויה להציק אחר כך לנער.
לעת המלא לה שנתה השמונה־עשרה נסעה לעיר הפלך, לאביה, שהתה שם כמה שבועות, וכשחזרה והופיעה שוב לפני השנים, היה זה כאילו הורם מסך מעל פני בנם.
היא לא הרבתה לספר, ורק העבירה לפניהם קבוצה מתמונותיו, וכמו פרשה כן לפרטיה את פרשת חייו. קטעי־הרקע, לאחר שהוארו בהערות־האגב שלה, הפכו להיות סביבה חיה, שבה נראה הנער פעם על לימודיו בחדרו, ופעם ליד השולחן באולם האכילה, או בשעת עבודתו, בתוך הצלמניה, והוא מזורז תמיד ועֵר, ומלובש בבגדיו הכרכיים, אשר יוסיפו לו לוית חשיבות.
בן ארבע־עשרה היה, ובשנתו השש־עשרה עתיד היה להיות, כהבטחת מחנכו, מושלם באומנותו – ולעת הזאת קיוה נחום להסיר גם את הנדבכים האחרונים מן הקיר החוצץ ביניהם. הוא רק אימץ יותר, לשם כך, את שריריו והאריך את יום־העבודה, על ידי זה שאֵחר לשבת בלילות והשכים בבוקר לקום.
מרוכז היה עתה וממעט, ככל העמלים מאומצי־הכוח, בדיבור, וגופו נוטה בלכתו משהו לפניו, כזה של המטפסים ועולים למרומי הר. הרגיש מתוך כך, כרוב המעפילים, פיק ברכים וסיבוב ראש, וכמו אלה, בשעה שהם קרובים כבר אל המטרה, לא נתן דעתו לכך.
באחד מן הימים שבראשית קיץ – יום שהיה זכור אחר כך לרבים – היה נחום כבד מאד בעבודה.
בתחילת הבוקר נקרא לאחת החווֹת לצלם שם איזו בנינים, אחר היה עליו לארוז מסגרות, כדי לשלחן לתחנת־הרכבת, וכבר היה בעל־העגלה עומד ומחכה לו, והנה הגיעה מבוריסקובה הסמוכה עגלה עם שלטים לצביעה.
שורה שלמה של חנויות התפרקה משלטיה ונשארה עומדת שם כקבוצת אנשים נטולי שם בככר־השוק – והוא ניגש, איפוא, תיכף אל העבודה, צבט לו פרוסה מן הלחם שמצא על אדן החלון, ועמד לסדר, תוך כדי לעיסה, את לוחות העץ, ואת הנער מחנות־הצבעים, שנזדמן פה, ביקש להביא לו שמן, וגם הושיט לו את הפּך, והנה נשמט זה מידו, והוא עצמו צנח לאטו ליד הקיר, ומפני שהוא היה עוד מתחיך, ופניו היה להם הסבר הרגיל של דרישת טוב, חשב הנער כי אך משטה הוא בו ודחפו קלות בידו. ראהו שהוא משתטח על הארץ כאילו מבקש היה לשכב בנוחות, ואז התפרץ אל הצלמניה, הציץ מבעד לפתח לזה שנעשה באותו רגע בחדר הפנימי – ורץ מהר, בקול צעקה, החוצה.
כתמוה יראה זה, אשר בהיות השואה, פעמים שיעקר דוקא האדיר באילנות, בו בזמן שהציץ הדל, העומד על ידו, אפילו לא יפגע. שבע יזעזע ויטלטל אותו הרוח, וכשוך הסער יראוהו והנה הוא עומד מעורה ושלם במקומו.
האשה חולת־הרגלים, כשהאנשים ראוה ביום המחרת במקומה הקבוע, ליד החלון – תקפם אותו מין תמהון, שנצטרפה לו גם הרגשה של קורת רוח, כי הלא ביחד עם החרדה אמש במותו הפתאומי של האיש, חשו רבים מהם גם כעין נקיפת לב.
חלל כי נמצא לפנים בסמוך לאיזו עיר, ועמדו טובי המקום ההוא והביאו קרבן לכיפּוּר העווֹן.
רק הלך זר היה זה, איזה עובר־אורח, שלא ראוהו ולא ידעוהו ובכל זאת רחצו את ידיהם לאות נקיון לאמר: ידינו לא שפכו את הדם הזה. ופה הלא היה זה מכיר ומוֹדע אשר התהלך במשך שנים שחוֹח ונדכה. ואיש לא בא לסעדו, או לא גם לעודד אותו באיזו מלים.
על חלונו של החדר הפנימי אי אפשר היה אפילו להביט. ממנו סלדה העין כמו מהפצע שהוסרה מעליו התחבושת. והבית, בסיוט הלילה אחר כך, הבהב רופף ומעורער, כאילו ניטל מתחתיו היסוד.
והנה קמו למחרת וראוהו שהוא עומד נכון במקומו. העשן עולה מארובתו והחלבן מוזג שם את חלבו, ובחדרים פנימה מתהלך הבן וממשיך את אריגת ההוי מאותו המקום, אשר החוט נקרע בו אמש ונפסק.
‘כנר שנקבע בזמנו במקום זה שנכבה’ – הגדירה זאת הזקנה ההוּמנית רבת התבונה.
בנם של ההוּמנים, שמואל־אליה, הוא שבא לסדר פה עם גמר ימי ‘השבעה’ את הענינים.
הוא עשה את החשבון האחרון עם אדוני זרצ’יה, סילק את כל יתר החובות, ואחרי אשר פינה עוד את הבית מכל השלטים עם המסגרות, יצא והלך מתוך הבטחון המלא שחניכו ימצא את פרנסתו מאומנות הצילום בלבד.
ואמנם הצלמניה, אך נראו בחלונה תמונות העלם, נפתחה דלתה לרוחה.
בנות הרוקח רעוֹת המראה הן שהצטלמו פה הראשונות, והנה ראו, לתמהון עצמן, כי בתמונות נתוספה להן ארשת חן. אז באו גם האחרים מ’הרחוב העליון' להצטלם, וגם אלה נתגלו בהם קוי יופי, שהיו סמויים עד עתה מעין הרואים.
כי העלם, באיזה כשרון מיוחד, ידע לדלות מכל אחד את הטוב והנעלה שבו – כל ניצוץ של עדינות ונדיבות, או רוך.
הנערות ‘הבלתי מזהירות’, משראו את עצמן באור חדש זה, נתמלא לבן רחשי עצב – מין המית רחמים לעצמן, כזו אשר תהיה למקופחים או לאלה שהעריכו אותם הערכה לא נכונה.
וכן היה זה גם לכל האחרים. ההכרה בערך עצמם נתעמקה בהם, והם נעשו זקופים יותר והוגים כבוד יותר גם לעצמם וגם להאחרים, וכך הנה נמצא כי העלם, על ידי הבּטה זו שהביט בהם מבעד לשפופרתו, רומם אותם ואת האוירה כולה עשה לנאצלה יותר, רוחנית יותר.
ואולם הפליא הוא לעשות ביחוד כשבא לצלם את אמו. בה חשף וגילה את כל הגנוז, מיצה את גולה, והראה אותה כן לה לעצמה.
את כל ענוּתה, אהבתה הכאובה, חרדת לבה ודאבון לבה, אנחותיה שלא באו, בכיה העצור עם אמהותה המקופחת – את כל אלה שאב בצורת קרני אור והקרין בהן כל קמט, כל חריץ בפניה, אלה אשר נבלו ללא עת.
כאשר הגיש לה את התמונה הזאת, סקרה אותה באין אומר ובכתה אותו הבכי שהיה עצור בקרבה, ואז בא והניח עליה את ידיו שופעות הנחמה, ידים של בן נידח, אשר שב לחיק הורתו.
בעת ההיא כבר הושבו הנה מבית המלוה כל החפצים העבוטים, וגם זוסיה, אשר פוטרה בימי הרעה, חזרה, והבית שֹררו נקיון וסדר.
ביחד עם איזו רהיטים בשביל חדר ההמתנה הביא העלם מעיר־הפלך גם כורסה בשביל אמו, מין כסא־גלגלים, אשר בו, על ידי תנועה שעשתה במרפקיה, יכלה לעבור ממקום למקום.
וכך הנה, כל מה שהיה רחוק ונבצר ממנה במגע, נתקרב עתה.
לאטה, בזהירות, התהלכה בכרעי מתכת אלה, מתוך חדות התהיה של התינוק, אשר בא עם ‘ניתוק כבליו’ לצעוד את צעדיו הראשונים.
היא הביאה לה בעצמה את אָכלה מן המטבח, הגיעה עד לחלון הצלמניה והציצה מפּה לחורשת הארנים, אשר עד עתה רק שמעה את אושתה, ובאה עד לפתח המבוא ועשתה עם זוסיה בעבודות המטבח. קלפה בידיה הנחלשות, אלה שהיו כמנודות כל הימים, את הסלק והלפת, או שקיצצה פה בעריבה עלי־חמציץ, להד קול הקופיצים העונים לה מפתחי הבתים האחרים, בעת אשר נשים טרודות, מבעד לזהרי השמש, הרכינו לה בראשן מתוך סבר טוב.
בחולשת לבה שגברה הלכו פניה והחוירו, ושערה המלבין הבהיר על קדקדה בנוגה כסף, אשר מרחוק נראה לעוברים ולשבים כהלה – זו אשר האנשים מתחילים לראות במשך הזמן על ראשי המעוּנים במקום עטרות הקוצים אשר הם עצמם קשרון להם.
כדי שלא תבוא לידי עייפות, אסרו עליה את ‘ההליכה’ בכסא בכוחות עצמה, ובנה הוא אשר הסיע אותה ממקום למקום, או, בשעה שהיה עסוק בעבודתו, באה במקומו אטיה, נכדת ההוּמנים, ועשתה היא זאת באותה הזריזות ובאותה תנועת הרוך, עד כי המוּסעת פעמים שלא יכלה להבחין מי משניהם הוא הצועד שם מאחרי מסעד כסאה.
והזקנה ההוּמנית, אשר לפי המבט המיוחד שזו משהה על השנים הבינה כי רוצה היתה לראותם קשורים בקשר של קימא – פתחה היא הראשונה בדברים על כך, כי אף על פי שנכדתה גדולה היתה מהעלם בשנים, קטנה תחת זאת ממנו בקומתה, ונזקקה תמיד לעזרתו, בשעה שבאה לבצע דבר הדורש כוח גופני, או כשרון־המעשה.
וכך הנה זכתה עוד האשה לשבת במחיצתם של בני הזוג, וליהנות עם שקיעת־יומה מן הזיו אשר מסביבה.
בכסאה הנוח ישבה, על הרוב, והיתה מרבה להגות, כמו שזה רגיל בשעות דמדומים כאלה, בימי ילדותה, שהיו זרועים אף הם באור של חסד אחרון זה.
היא זכרה את בובותיה הישנות אשר המתיקו לה לפנים את שעות בדידותה, את המטבח עם חיה־רישה זכּת העינים, האמהית ואת האגוֹזוֹת בחצר, שסככו עליה מגשם ומשמש, ואשר תחתיהן למדה פעם לבקש בצל נקודות של אור.
נתונה במצב של דמדום בין חלום והקיץ, הבהב לפניה לפעמים גם בשביל הצר עם שתי המשֹוכות הנזעמות שבגן־השכן, והיא ידעה אז כי דרך חייה היא המראה לה פה, זו שכל כך רבו בה הקוצים והעקצים, אבל היא, כמו לפנים, בהיות נחום אתה, התאמצה להביט לפניה, הלאה שם – אל הורדים.
-
במקור נכתב: “והנה, כשסל הכבסים נתמלא, אמרה האם הוכנסו, איפוא, אל המטבח הכלים הדרושים, ואחרי אשר מי־האפר הותקנו, באה אמנם האשה וישבה אל גיגית הכובסים החורגת כי עליהן לגשת בעצמן אל העבודה.” צ"ל כפי שתוקן הסדר הנכון של הפסקה – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“הגנבים” במקור המודפס, צ"ל הגננים – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
רבת־חן, אבל עצובת־רוח היתה בעיר־מולדתה של חנה האשה פראדל, אשר גורלה הֵמַר לה והיא נאבקה אתו קשות במשך שנים.
מבנות הטובים היתה במקום, ולה בית־מידות בסימטת הקהל, שירשה אותו מהוריה, כי אלה מתו עליה בילדותה, וקרוביה, שבביתם גדלה, הם שמצאו לה, בבוא העת, את בן־זוגה – בחור משכיל מהעיירה הסמוכה ובר־אבהן גם הוא. ונקשרו השנים בחגיגת התנאים והשלשת הנדוניה, ואחרי החתונה באו לשבת בבית הגדול אשר בתוך סימטת הקהל.
מעיר־הפלך הובאו להם אז כמה רהיטי־פאר, והאשה את בגדיה עשתה גם כן בנוסח בני הכרכים, והתהלכה באלה בתוך החדרים המרווחים, אשר נקיון וסדר שררו בהם ודממת־קפאון.
וילאות־התחרים השרו פה אור חיור, הדומה לבבואת שלג, וכלי־הכסף בארון הפיקו אף הם נוגה לבנבן, צונן, והאשה, בהציצה פעם בפעם אל הסימטה, שהיתה מושחרת מעוני, אבל קורנת משמחת־חיים, נראתה כמתחממת.
בית־הספר לילדי העניים נוסד אז במקום, והתנדב בעלה – אברהם־נוח היה שמו – ללמד שם את תורת החשבון. חוץ מזה היו לו עוד עסקיו, עסקי המסחר, שבהם התחיל לעשות בעת ההיא, והוציא את רוב שעות יומו על קניות ומכירות. ובבואו הביתה, אל הארוחה, ועיין אז בעתון או באחד הספרים, דבר שהשקט יפה לו. ולא נשמע פה אלא קול צלצולם של כלי הפרז’ט והקוֹניה בשעת האכילה. ואחרי כן נוּערה ברוב זהירות המפה והאשה הסתלקה הצדה, למלאכת־ידה, או שהיא, עם פנות היום, יצאה אל הספסל שעל יד הבית, וישבה פה, במטפחת הקשורה בכשרות לראשה, עולת־ימים וטובת־חן, אבל בלי אותה החדוה הכבושה, אשר תהיה בפני האשה בימי אהבת כלולותיה. והשכנות מסביב, כשראוה בכך, המה לבן אליה, ואילו הרבנית, אשת התבונה, אמרה:
– ‘ריקה’ היא עדיין, על כן תעגם, ‘תמלאנה’ ידיה וירוַח לה.
ומן הנמנע הוא שלא להזכיר פה את האלמנה שרה־לאה ובנה חיים־רפאל, אשר ישבו אף הם בסימטה הזאת, וגן־הירקות שלהם גובל בחצר בית פראדל.
גם הם בית מרוּוח היה להם, עם חצר דשואה, שבה גדל בקיץ המון פרחי־בר. ואשר פראדל, בילדותה, באה תכופות לשחק בה.
שרה־לאה טובת־המזג האכילה אותה אז עוגות־סוכר עם מרקחת דובדבנים והתרפקה עליה ברוֹך, מתוך געגועי־עצב, כי היא עצמה לא נתברכה בבת. וגם חיים־רפאל בנה, בר־מצוה כבר אז, נטפל לה, לילדה, בשעות הפנויות מלימודים, ניענע אותה בנדנדה שבקצה הגן, או שהסיע לה את קרון־הבובות שהובא לה מן הכרך. סיבב בו לשם כך אחד הברגים ושלחו על פני השביל המרוצף, בעוד אשר הם, ידה הקטנה בכף ידו, רצים אחריו מתוך צחוק צוהל ועליז כל כך, עד שאפילו האם, שרה־לאה, שכחה רגע למראיהם את יגון אלמנותה וצחקה יחד אתם.
והנה עברו השנים, והילדה, אשר במות הוריה באה לשבת בבית הקרובים, היתה לנערה, יצאה עם ליבּקה, בת דודה איסר לוין, ועם ריזל, בת דודתה חנה, והתלבשה כמוהן בשמלות חצאיות וחולצות־טריקו. וחיים־רפאל נתבגר אף הוא וגבה בקומתו, וכבר היה נושא ונותן עם סרסורים ובעלי־אחוזות, כי כאביו, ירוחם־דויד, עסק אף הוא במסחר התבואות.
את פראדל ראה רק לעתים רחוקות – בככר השוק או ליד שדירת התרזות, והיה מרכין לה אז בראשו מתוך נימוס, ואולם בעת אשר הוא עלה מתוך כך אודם של התרגשות בלחייו, נשארו פניה שלה אטומים וקרים.
וחבריו, אשר ראו ללבו, הפליגו אתו לפעמים, בשבתות הקיץ, עד לשדות התבואות של הגרפית, אשר שם – ידעו – מטיילת בשעות אלה הנערה. אבל זו, כשהם נזדמנו לפניה באחד השבילים, ריפרפה ועברה עליהם כלא רואה; ומריח בשמיה, מעורב בזה של הקמה, בא אז העלם רק לידי סחרחורת. והוא גמר לבסוף בלבו, אשר לא יוסיף לצאת עוד בכלל אל מחוץ לעיירה. וגם מחבריו, אשר ראוהו בחולשת דעתו, התרחק, והיה מתחבר יותר עם הסרסורים והתגרים באי־השוק. ומהם למד לדבר בלשון שנונה ומתוך התבדחות – דבר אשר אניני־הדעת עושים, על פי רוב, כדי לחפות על יסורי־לב – ובשבתות, בשעת קריאת התורה בבית־התפילה, נהג הוא לרדת אליהם, אל מאחורי הבימה, לשם שיחה. ואמו, כשראתה מאשנבה היאך הוא עומד שם מעורטל ומעוט־דמות בין בני גילו, שהם מעוטפי טליתות ברובם, בכה לבה בקרבה.
הישיש שמואל־מאיר, הוא ידידם הותיק של בני בית האלמנה, נוהג היה במשך שנים לבוא הנה במוצאי־השבתות למשתה התה.
לשעבר, בעוד ירוחם־דויד חי, שרתה פה בערבים אלה הנעימות של חיי רוָחה עם אותה רוח מיוחדת, שבה מעורבים יחד קודש וחול.
האנשים עוד לבושים היו בבגדי שבתם, אבל על השולחן העלה כבר את הבלו המיחם הרותח, ובעל־הבית עם אורחו, על כוסות תה, שיחקו על טבלת־המשבצות, הקבועה פה באמצע, במשחק השחמט. התנצחו בנחת, ללא געש מלחמה, בהחליפם מתוך כך ביניהם איזו אמרות חכמים או דברי בדיחה, בעוד אשר שרה־לאה, במחרוזות הפנינים על צוארה, טיפלה במטבח בתבשילי ה’מלוה מלכה', או שהיא, מתוך צלצול כספי המרחיב את הדעת, סידרה במזנון המזוגג את גביעי היין של השבת.
עכשיו היה עצב בבית.
פניניה של שרה־לאה טמונים היו בתוך ארגזו של המלוה, והמזנון, בלי הברק של כלי־הכסף, עמד קודר ואפל, ורק ידידותו של הזקן שמואל־מאיר לא הועם זיוה. והוא, את התה הקלוש שהוגש לו בחש ארוכות, כאילו היה ממותק כמו לפנים ביד רחבה, שאל מתוך כך את חיים־רפאל למצב עסקיו ויעץ לו – הוא, רב־הנסיון, אשר טעם נבונים לו – כמה עצות, ואחר, כדי לבדח את דעת השנים, סח להם על כל מה שראה ושמע במשך השבוע. והם, מתוך רחשי כבוד, הקשיבו לו היטב, וגם נענו לפעמים בכמה מלים, אם כי דעתם, ניכר היה מסבר פניהם, שהיא מופלגת ורחוקה מכל אלה.
והנה פעם, אחרי מסיבת־תה כזאת, אשר יותר משיחם של השנים שמע בה הזקן את המית לבם, נכנס ובא לחנותו של איסר לוין, אשר אצלו נתגדלה פראדל, והציע לפניו את ההצעה, אשר לו לעצמו נראתה כמתקבלת על הדעת.
הן המדובר, חיים־רפאל, כלי נאה היה, והמשפחות משני הצדדים הוגנות זו לזו ביחוסן – משל לענבי הגפן בענבי הגפן.
אבל החנוני הגא השיב על כך לאו נמרץ כל כך, עד כי הזקן נרתע, כאילו פגעה בו אבן, יצא והלך בלי אמירת שלום, והוא את העלבון הזה נשא אחר כך בלבו במשך זמן רב.
לא כן שרה־לאה, אשר בהגיע אליה שמע הדבר לא הראתה כל סימני רוגז, הוסיפה לדבר עם בני משפחת לוין מתוך סבר טוב, כרגיל, וגם לפראדל, כשהיא באה לשבת שוב בשכנותה, האירה פנים – אף כי זו נראתה דוקא כמתנכרת – והיתה מביאה לה פעם בפעם מיני־מאפה ומרקחת ממעשי ידיה. והשכנות, אשר ראו אותה בכך, תמהו בלבן על טוּב מזגה, ומהן שאמרו כי אמנם קרואה היא על שמותיהן של שתי אמהות, אבל לפי מעשיה שקולה היא כנגד כל הארבע.
בשנה השלישית אחרי חתונתה ילדה פראדל בן, והבית הקודר, שהיה שרוי תמיד כמו בצל של עננה, הוטלה בו צהלה.
הדודה חנה סגרה את חנות־הגלנטריה שלה ובאה וחגרה את סינרה של פראדל, ועד מהרה התפשט פה ריח של אבקת קנמון ודבש חם.
על החבל, בחצר, נגלו לעין כל לבני התינוק, אשר טופחו במשך זמן רב בסתר, באין רואים, ועם שעת־ערב נשמע פה רנן ה’קריאת־שמע' של ילדי ה’חדרים', אשר מירל, בת־זקוניה של הדודה – תינוקת עדיין אף היא – חלקה להם, בחיוך של בושה, מיני־מתיקה.
רגע גדול היה זה כאשר הילד, בשעת טקס הברית, נקרא עליו שם אבי אמו, ברוך־ליב, הוא שעל אומץ לבו קראו לו ‘הגיבור’ ואשר הלך מפה בדמי ימיו, בלא עת.
כאשר לבכיו של התינוק נצטרף זה של פראדל הנחלשת, הציץ אליה אברהם־נוח בעינים לחות מחנינה וחרדת לב, והרבנית, שהיתה פה אף היא בין הקרואים, אמרה אז כי הנה נמלא הפגם, והקשר בין השנַים יהיה מעתה יציב.
עתה באו הימים, שהם כימי חול־המועד למי שנולד לו בן בכור.
מעל השולחן טרם הוסרה ‘מפת־הכיבוד’, וקרובים ומכרים מבאי־חוץ כובדו פה ביינות ומיני־מתיקה, ובתוך כך התחילו ההכנות ל’פדיון הבן'.
בני משפחת לוין נהגו לערוך טקס זה על משתה וקרואים, ובכן הורדו מעל המדפים במטבח סירי־הבישול הגדולים, ומהעיר הסמוכה הובאה הנה האשה טוֹיבּה, שהיא טבחה מובהקת – והנה חלה הילד.
עוד בערב נשמע שם, במטבח, קול שאון של תכונה ובבוקר נראה כבר אברהם־נוח כשהוא רץ בערדלים על רגליו היחפות אל הרופא, ואחר כך נשמע בחדרים קול בכי, והבית ירד ונפרשֹ עליו שוב הצל.
תינוק שלא הוציא חדשו הלא אין נוהגים בו מנהג אבלוּת – והחדרים נוּקו איפוא פה על כל כליהם. נערת־הבית הורידה לעניי הגיא כל מיני הטיגון והמאפה, ששוב לא היה צורך בהם, ואברהם־נוח התחיל לבוא שוב בין הבריות. עסק במסחר ובא, לשם שיחה, לבית־הקהל, או שהוא ירד לרחבת האשפות, אל זאויל אלקה’ס, ששב זה לא כבר מן ה’ישיבה' ושיחק אתו במשחק השחמט.
מריבועי קרטון עשו להם השנים את הכלים, אשר יצגו את הרצים, הפרשים והחיילים, ובהם נלחמו מתוך שיקול־הדעת של מצביאים מלומדי־קרב, ואיחרו לפעמים לשבת כן בלילות עד שנשמע קול צעדיהם של הקצבים, היורדים אחרי חצות לבית־המטבחים, כאשר אלקה, האם, הקיצה והתחילה רוגנת על זה שמבזבזים לה את הנפט, שאז קם האורח, לבש בלי חמדה את מעילו והלך.
גיטל ‘המבולבלת’, שכנתה של פראדל מצד המטבח, ראתה אותו פעם בלילה כזה מתגנב לבוא לביתו דרך המבוא האחורני, ואחר כך נשמע שם, בפנים, קול דברים ואנקת בכי, והיא סיפרה זאת למחרת לנשים על איצטבת הקהל, ששם דוּבּר כבר עכשיו תכופות על היחסים שבין שני בני־הזוג, ואשר חנה הקטנה, תוך כדי משחקה, הקשיבה לכך.
במקומה אז, בימיה, לא סברו עוד אשר הילד יש להאפיל בפניו על מערומי החיים בטלית של תכלת, והיא, ביחד עם רנן צפרים מוּקרנות שמש וריח עשבים שקויי טל, קלטה לתוכה גם רשמים ממעשי יום־יום, קטעי הוי על יסורי לב וחדות לב, אשר במשך הזמן – לאחר שזוקקו והוארו באור הבינה והנסיון – הצטרפו לפרשיות־החיים, שהיו לה בבדידותה אחר כך, בלילות נדודיה, למקור של שעשועים ונחמה.
בעת ההיא לא היתה עוד פראדל יפה כבתחילה. האור בעיניה הכחלחלות, הזוהרות, כבה, וגופה, כצמח זה שלא הושקה זמן רב, נעשה מרושל וחסר גמישות, ואת מעשה־הסריגה, בשעה שישבה על הספסל בחוץ, ניכר היה שהיא מחזיקה רק למראית עין, כי העניבות לא השתלבו זו בזו, והחוטים בפקעת לא פחתו.
בשעות שלאחר הצהרים באה הנה לפעמים הדודה רחה, אשתו של איסר לוין – האשה טובת־השכל וקשת־הרוח אף היא. ואז נכנסו השתים אל החדר הצדדי, הקטן, ונשתהו שם זמן רב, ופראדל, כשיצאה אחר כך ללוות את האורחת, נראו פניה כרחוצים לאחר בכי.
פעם באה להתארח פה לכמה ימים אחותו של אברהם־נוח מעיר הפלך.
יפת־קומה עם שער בלונדי גלוי, כבד־תלתלים – במחיצתה נהרו פני האח, כמוקרנים מן הזיו שלה.
בשבת שרו שניהם, כמו בבית אביהם לפנים, את פסוקי הזמירות הוא בקול בס עמוק והיא קולה כקול הנבל.
בפעם הראשונה, מאז בא האיש לשבת בבית הזה נשמע פה קול זמר, והשכנים, תוך כדי טיול השבתון, קרבו ובאו הנה, והנה נראתה בפתח המבוא פראדל, דוממה וקודרת במטפחת הכהה המאפילה על פניה – צל.
הדודה חנה אשר ידעה והכירה את האורחת, כי הלכה תכופות לעיר־הפלך לשם עסקי חנותה, באה ביום המחרת לבקרה, כי שמעה שהיא עומדת לנסוע. והנה כאשר ראתה את פראדל כשהיא שוכבת בעצבה, ומצחה קשור בתחבושת מפני מיחוש הראש, משכה את האשה הכּרכית אל החדר הסמוך ושאלה אותה, בקצרה מפני הדוחק בזמן, אם עשתה מה לטובתה של זו, שהרי רואה היא את זה שנהיה לה.
אבל זו, בהעמידה בה את עיניה הפיקחיות, שאלה מצדה אף היא:
– מה תוכל לעשות? הן דבר שבלב הוא – אמרה – וכלום יש אפיטרופסים לעסקי לב?
ואחרי היסוס מה הוסיפה באנחה, מתוך כובד־ראש, כי לדעתה טוב היה אשר יפרדו. – גם הוא וגם היא אין בשבילם מוצא אחר – פסקה, ובכך יצאה והלכה, כי שמעה שקרון הנוסעים בא.
אחרי כל זה היה כבר ברור לבני המשפחה כי האשה אין עוד תקוה לה, והדודה רחה, אשת־סודה של זו, גם לא העלימה ממנה את הדבר. אבל היא, כחוֹלה זה שהרופאים אמרו נואש לחייו, ניסתה עוד בתחבולות שונות: התקינה לעצמה, כפי שזה היה מקובל אז, בגדים חריפי־צבע, אף כי אלה רק הבליטו את חורוֹנה, או שהיא, כשנאמר לה כי האיש דעתו נוחה מאשה בריאת־גוף – התחילה לפטם את עצמה במאכלים מבריאים: דייסות משומנות ומרקים גדושי חלב.
על הסף, בפתח המטבח, ישבה על פי רוב וגמעה מן הקערית המלאה לאטה ובהעויה של חוסר חמדה כזאת, עד כי כל הרואה אותה לא יכול עוד לנגוע במאכל כזה לעולם.
ביחוד קשה היה לראותה בהתרפסותה, כאשר היא רצה להביא לו, לבעלה, בשעת גשם את מעילו או סוככו – מה שהוא דחה, אגב, בתנועת מרי – או כשצימצמה את עצמה, כדי לפנות לו מקום, בראותה אותו בא והיא יושבת על הסף.
המזוזה, או הדלת, שעליה נשענה, כאילו נעשה בה ברגע זה שקע והיא נדחקה לתוכו מבוטלת ובלתי מוחשית עוד כמעט, ואז, במנוד הראש של אלה שהביטו אליה, היה כבר לא חמלה, כי אם בוז, רגש זה שבספר המקרא מעירה בנו השנוּאה, כמו לאה המסתאבת1 ומתבזה ברדיפתה אחרי מעט חיבת בעל.
אלה אשר גורל האשה שוב לא נגע עד לבם, הביטו מעתה אל נפתוליה רק מתוך סקרנות, מעין זו שבה יעקבו אחרי כל כמו אלה בספרי־קריאה. ומהם שמצאו פה אפילו את הגירוי והתבלין שבספר־אהבים ממש. כי על לכן הלא היה לנגד עיניהם גם השכן חיים־רפאל עם ‘חרשוּתוֹ’ לכל מה שנוגע לעניני חיתון. הוא אשר בפניו המסוגפים נראה כאדם שהחיים הם בכלל לא נהירים לו.
איזו עמידת־הפקרות עמד על הגשר הרעוע באביב, בשעת עצם מהלך ־ה’קריעוֹת' על פני הנהר, והיאך חתר תמיד, כחבר ב’לינת־הצדק', לטפל דוקא בחולים שהם נגועים במחלות מתדבקות.
בשעת שריפה, פעם, ראוהו כשהוא קופץ, לשם הצלת איזו כלים קטנים, לתוך בנין בוער, ואמו, שרה־לאה, כשראתה שהוא משתהה שם, עלתה אף היא בסולם המוביל לשם.
על הדִשאה הקרובה עמדה ו’החניקה' אחר כך בידיה כל מקום בבגדיו שהעלה עשן, והנה קרב ובא הישיש שמואל־מאיר ונזף בו, בבחור, שלא כדרכו, ברוגז.
– כלום שכחת את הכתוב ‘ונשמרתם לנפשותיכם’? – אמר.
וזה, בפה מעוקם, עמד וצחק כנגדו צחוק משונה, כזה של חיים־זליג המשוגע ביום שרב.
פעם, בעונת הקיץ, קרה אשר אברהם־נוח חלה פתאום באמצע הלילה.
נדמה היה לו בשנתו כי מישהו נועץ סכין בצדו, וכשהקיץ חש כי כל אותו חלק מגופו עומד להיקרע, והרגשת חנק באה עליו עם אימת מות.
פראדל, אשר ניעורה אף היא, קמה ועמדה עליו נבהלת, ואז, כדי שלא תציק לו בשאלותיה, ניסה להתאַפק ולהבליג על הכאב, אבל כשזה התגבר ביקש שיביאו לו את הרופא, והיא – נערת־הבית לנה אותו לילה בביתה, בפרבר – יצאה החוצה והביטה כה וכה, שוקלת בדעתה למי עליה לפנות. אבל מאחר שהבתים מסביב עמדו מוגפי־תריסים כולם, כמתנכרים, פנתה ועלתה במדרגות המרפסת של בעלי המיצר, וכמו לפנים בשעת שוֹאה, כאשר אביה ואמה יצאו ועזבוה, דפקה פה קלות על הדלת המזוגגת. והאיש שם, בפנים – כאילו היה ער ומחכה לכך – התלבש תיכף, לקח אתו את מקלו כיד להגן על עצמו מפני הכלבים של הרחוב הזר, והביא את הרופא, וגם הלך לבית־המרקחת לקנות את הסממנים, ואחר כך ישב יחידי בחדר הגדול וחיכה, אולי יהיה עוד צורך בו.
נערת־הבית, כששבה בתחילת הבוקר, תמהה לראות פה את השכן המוזר כשהוא יושב מדומדם, בעינים עצומות, כחולם, והיא עמדה וכיבתה את העששית שדלקה בצדי החדר, אז האפיר האיש, הקיץ וקם והלך.
ופראדל, לאחר שבעלה רוח, והוא יכול היה לקבל מידה איזה דבר אוכל, חיתה רוחה.
בעצמה טיאטאה ורחצה את חדרו, וסילקה, או שילשלה והורידה לרצונו את הוילון על החלון, בהתהלכה מתוך כך, כדי למנוע את הרעש, בנעלי־בית קלות, שבהן נראתה כמרחפת באויר.
מחדר העליה הורידה את הכסא המתקפל, שבו אפשר לשבת בהסיבה וגם לשכב, ואך קם החולה ועמד על רגליו הוציאה את כלי־המושב הזה לצדי החצר, במקום שהצמחים הטפסניים של גן האלמנה מטילים את צלם, והביאה הנה גם אחד מהדרגשים הקטנים, למען יוכל האיש לאכול עליו, כמו על השולחן, את ארוחותיו.
ואולם זה אך הריח את ריחו של אויר החוץ, עמד ועבר באלכסון את רחבת בית־הכנסת וירד, לתמהון האנשים המסתכלים בו, לחדר דירתו של זאויל אלקה’ס אשר בקצה ככר האשפות.
עדיין מתנודד היה בחולשתו, אבל חברו למשחק, שיצא לקראתו, תמך בו ושניהם באו אל הרציף אשר כלבי־הפקר נראו כשהם מסתובבים שם על ידו, ואבקת אפר מאשפות הקהל מתנשבת מסביבו ברוּח.
עתה יכלה הנערה להחזיר את הכלים למקומם ולהתהלך במנעליה המסומרים בתוך החדרים בלי כל חשש עוד להפריע את מנוחתו של מישהו.
הדודה חנה עמדה לצאת בעת ההיא לכפר קמינקה, לחגיגת אירוסין בבית אחד מקרוביה, והלכה פראדל לעזור לה בהכנות לנסיעה, ובמשך כל אותו יום לא נראתה עוד כלל בתוך הסימטה, עד כי סברו השכנות שנסעה אף היא יחד עם דודתה. אולם בערב, אחר כך, כשגיטל ‘המבולבלת’ ניגשה אל הגדר המשותפת, ראתה כמין חלוק המוטל שם מן העבר השני, ומאחר שחשבה כי אחד הכבסים הוא שנשכח פה, גחנה ואמרה להרימו, והנה זע הבגד, וזה שנגלה מתוכו נתפרפר כנגדה בעוית של גוססים, ואז ספקה האשה מוכת־האלוהים כף, רצה מהר לבית־הקהל, שאיזו בחורי־ישיבה ישבו שם במסיבת רעים, וקראה בקול אימים:
– לכו וראו איך שהוא שחט אותה.
והורתה בידה על אברהם־נוח, שהיה אף הוא פה.
והרבנית, אשר הבינה כי האשה ‘נחה עליה הרוח’, קראה אליה בלשון פיוס:
– גיטל, גיטל.
והיא הכניסה אותה אל מאחורי המחיצה ושידלה אותה בדברים עד כי נרגעה.
אבל האנשים שם, ליד השולחן, שוב לא נקשרה השיחה ביניהם והם קמו ויצאו אחד אחד, כנכלמים.
באחד מן הימים ההם קנה מרדכי כץ מחות זרצ’יה את תנורי העטרן שביער הקוכטיצ’י, והזמין את אברהם־נוח להיות לו למשגיח ומנהל־חשבונות. וזה נענה לו.
עוד לא הותקן שם בית־דירה בשביל משפחה, והאיש התכונן איפוא לצאת לעת עתה לבדו, קיפל וארז כל מה שנראה לו כנחוץ, ופראדל עוזרת על ידו.
כעין שרטון היה זה, שנמצא להם לזמן־מה בגלי־הזעף שמסביבם, והם, עייפי הלבטים, נחו עליו שניהם.
הן במחשבתו ראה כבר האיש את עצמו בתוך הרוחה של שדות זרצ’יה רבי־התנובה, וחש את המגע עם האנשים שיש לו רחשי־חיבה אליהם.
פראדל העבירה מתחת למגהץ את כל כלי־הלבן שלו, ובסל מיוחד הכינה בשבילו מיני מאפה, שהם טובים לאכילה ארעית בשעת הצורך, וביום צאתו לדרך ליותה אותו לבית־המלון שבקצה העיירה, אשר שם חיכתה לו מרכבת החוה. והלכו הם הפעם שניהם יחד, בשורה, ולא כמו בשעת ביקורי החג, כאשר הוא רץ לפניה, או פיגר וניגרר הרחק מאחריה.
עד אשר הרכּב בחצר המלון טיפל בסוסים, סידר הוא את מזודותיו והתקין לו את המקום לישיבה, וכאשר העגלה יצאה לבסוף לדרך־המלך נפנה אל המקום אשר שם עמדה היא וניענע כנגדה את המטפחת שבידו היפה, ותנועה נאצלת זו נחרתה בקרבה כרמז לשעת־רצון, מין נפנוף של דגל לבן, הבא כאות לבקשת שלום.
כאחת מרבות, שבעליהן יושבים אי־שם, במרחקים, התחילה לחיות מעתה את ‘חיי־הנייר’: חיכתה לאיש־הדואר או לבעלי קרונות הנוסעים, ההולכים ועוברים את היער הקוכטיצ’י, אשר שם תנורי העטרן.
קצרות היו האיגרות שקיבלה, אבל ערוכות לה ואליה, והיא קראה בהן בשיטין ובין השיטין, בבקשה למצוא פה משהו אשר יזדהה עם רחשי לבה היא.
בימי הסתיו עבר אל המקום החדש והוא הבטיח לבוא הביתה לחג הפסח, אבל אז קרה שהדרך, עם גיאוּת הנהר, נתקלקלה והביקור נדחה לחג השבועות. והנה חלה האיש שעומד היה למלא את מקומו והוא לא יכול שוב מעתה לקבוע את יום בואו בדיוק.
על כל פנים היה אצלה הבית מסודר ומוכן לכל עת. המזוה מלא מיני מאכל אשר ישוּמרוּ והרהיטים מכוסים בציפויי החג, והיא את ארוחותיה, למען ישארו החדרים בנקיונם, אכלה במטבח, בקצה השולחן – אכילה ארעית, כזו שבערבי חג, כאשר הסעודה העיקרית שמוּרה לאחר כך, לשעה החגיגית המקוּוה.
בו בזמן גם התלבשה בבגדים הטובים והיתה מצויה יותר מאשר בכל זמן אחר בשוק – בחנותו של איסר לוין או בזו של הדודה חנה, מקום אשר דרך־המלך גלויה בו ואפשר לראות כל עגלת־נוסעים בבואה.
ויום אחד הופיעה אמנם ובאה זו של חות־זרצ’יה, עם האיש וכלי־הדרך שלו בתוכה.
ליבּל, בן־זקוניו של איסר לוין, הוא שהרגיש בה הראשון, והוא רץ לפני הסוסים כדי לבשר את הבשורה, ושם, בבית, נראתה כבר בפתח המבוא פראדל, כשהמטפחת עם צחצוחי־המשי מזדהרת על ראשה כהילה.
מרכבת האדונים הובאה אז אל תוך החצר, והדודה חנה, הזריזה והמעשית, נראתה כשהיא מפלסת לה דרך בין הסקרנים ופונה ללכת אל בית־הקהל.
הן האשה אשר לא התקדשה כחוק לפני בוא בעלה, אסורה היתה במגע, ובכן נשלחה עתה הדודה על ידה אל הרב באיזו שאלה בענין הטבילה, והדבר הותר לה. ואז, לאחר שהאורח אכל מה ונח ויצא לסידור עסקיו, ירדה היא, עם חבילה קטנה בידה, לקצה הסימטה, אשר שם עמד, פתוח ומוסק בחלקו האחד, בית־המרחץ.
על מצוה זו, היאך קיימו אותה בנות ישראל בעירות מן הראוי היה שיכתב פרק מיוחד.
הן, הביישניות, הנחבאות אל מטבחיהן, היאך הלכו ועברו, בבוא עתן, דרך סימטאות בית־המרחץ לעיני הסקרנים, אשר כל אחד מהם ידע לקראן בשם.
המטפחת קטנה מלהאפיל על הפנים מלוהטי־הבושה, והאדמה מתחת מוּששה נוּקשה וחלקלקה עד כדי להמעיד את הרגל.
ומאחריהן הלא השאירו בית־דירה פרוע, עז המחכה לחליבה, ילדים רעבים הצועקים ללחם, ובעל שוה־נפש, שאינו פונה אליהם. הוא, הקודר, אשר לא פינק את בני־ביתו בעדנים ולא דיבר להם חלקות, ואשר עליו זעף הלב.
והרי שלא התשוקה למעט אהבים היא שדחפה אותן, כי אם חובה קדושה, מורשת אמהות, מצות החיים עצמם.
והן אשר העמידו את הנערים החיננים, טהורי־העין, האמונים מינקותם על הסבל. הם אשר רוחצו, במקום מים, בדמעות אם, ושבעו, באין לחם, מתוגת אהבתה, שבאה כמזון־אֵלים אל קרבם.
מהם אשר בימי עברוֹת הוכרעו ונטבחו על ידי פריצי גויים, אבל מהם גם אשר יצאו לעת כזאת ביד נטויה והיו למגן ולישועה לאחיהם, או שהם, עם מחוֹנני אדמת מולדתם, עמדו להכשיר שם קרקע ומקום־מעמד לבני־עמם, שהם תלויים בכל מקום על פני תהום.
והנה פראדל, לאחר שעברה אף היא את דרך־העינויים שעליה דובר למעלה, ויצאה אחר כך מטוהרה, צפרניה עשויות ושערה שותת מים – והיום עוד טרם החשיך בחוץ – פנתה ללכת בשביל העקלתון, דרך הגנים, אשר בעליהם כבר יצאום בשעה זו.
ובבית שם עשתה, בינתים, הנערה בחכמתה והביאה לחם ובשר לרכּב ומים לסוסים, וערכה את השולחן בסדר ובטוב טעם, כדרך שגברתה היתה עושה, לפי השערתה – והנה בא האיש מבוהל מן החוץ וביקש שתתן לו את המזודות, כי עליו לשוב למקומו. והוא כבר ציוה את הרכּב לרתום, וגם יצא כשהוא עטוף באדרתו, ופראדל נראתה ברגע זה בבוֹאה. אז הגיד לה כי דבר לו בכפר קמינקה, כי שם מחכים לו אנשים סוחרים. ותיכף אחרי זה יצאה העגלה ועברה במרוצת חפזון דרך הסימטה.
מבעד לתימרות האבק נשקפו פני האנשים מוּכי־התמהון כמו מתוך ענן ערפל, ודממת־קשב נשֹתררה פה, כזו שתהיה בנחוֹת מהלומת־הרג על מי שהוא, כאשר העומדים מסביב מצפים לשמוע את אנחת התגובה, כשהיא האות לחיים.
גיטל ‘המבולבלת’ שעמדה ליד הגדר המשותפת, קראה בקול הנוקב שלה:
– הלא אמרתי לכם שהוא רוצח, ועכשיו הנה דמה שפוּך.
ובידה הורתה על החלון שאודם השקיעה היה מחלחל בו, ואז ניגשה נערת־הבית ומשכה שם בעניבות־השרוך והוילון ירד.
הדודה חנה, שנקראה על ידי אחת השכנות, באה ונשמע היה איך שהיא מדברת שם, בפנים, על אוזן לא־שומעת. כי האשה, כפי שסופר אחר כך, היתה רק מתהלכת בחדרה הנה והנה וגונחת גניחות קטועות, מתוך פה קפוץ, כמי שמבקש להבליג על כאב, ובכל פעם שהדודה ניסתה לגשת אליה דחפה אותה מלפניה קלות, מתוך נימוס, עד אשר זו, עייפה מן הצער ומטרדות יומה, הלכה ושכבה לבסוף בקצה אחת הספות ונרדמה. וכשהקיצה אחר כך, באור הבוקר, קרה זה אשר היא בתחילה נבהלה, לפי דבריה, כי מצאה את קרובתה יושבת ליד השולחן הערוך מאמש ואוכלת לתיאבון מכל מה שהוכן פה. אבל לאחר שראתה את אור פניה וצלילות דעתה הבינה כי משהו נתהווה בה במשך הלילה, אותו הדבר אשר בנותיה הנאורות קראו לו אחר כך משבר, ואשר לפי סברתה היא לא היה אלא מעט שכל שנתן האלוהים בלבה.
בני בית איסר לוין נפתעו אז לראות את פראדל באה, לבושה, שלא כרגיל, בשמלה פשוטת־גזרה, זו שנשתמרה אצלה מימי בחרותה, והיא, בפרשה עם הדודה, אשת־סודה, אל החדר הצדדי, שהתה שם אתה זמן רב. וכאשר הן יצאו לבסוף הודיעו שתיהן פה אחד, חגיגית, שיש לגשת לסידור של גט. והדוד איסר הוא אשר עליו הוטל לבוא במשא־ומתן עם ‘הצד השני’.
עד אשר הדוד התעסק אחר כך בענין הגירושין ‘טיהרה’ פראדל מעט מעט את הבית. סילקה מתוכו כל אותם הכלים, אשר בזמנם נקנו לשם הנוחות שלו, ומכרה או חלקה לנשים עניות את שמלותיה, שבהן התיפתה, כדי למצוא חן בעיניו הוא, ואחר כך הוציאה ממגירות השולחן את מכתביו, אלה שקיבלה בימי ארוסיה ואלה שכתב לה אחר כך, והעלתה את כולם בתוך הכירה באש. הרבתה גרוּדוֹת וגזרי־עץ למען הגדיל הלהבה, ועמדה והביטה היאך תרמיתו, רמזי אהבתו התפלים והבטחותיו הכוזבות הולכים וכלים בעשן. ופניה, עם העינים הכחלחלות, הזוהרות שוב, נתלהטו מתוך כך כפני אביה, כאשר הוא, כזמנו, בא להינקם בגויי ההר שהציקו לו תמיד על לא חטא.
ואז בא היום שהיא קיבלה בבית־הקהל, לעיני האנשים הצופים בטקס זה, את גטה. לבושה פשוטות היתה, כמו בימי בחרותה, וקומתה, לאחר ששבה אליה ההכרה בערך עצמה, זקופה שוב. ואמרו הנשים כי יפה היא יותר מאשר ביום חופתה.
אחרי כל אלה קם ונהיה הדבר, אשר רבים צפו אותו מראש:
איסר לוין נכנס ובא לביתו של הישיש שמואל־מאיר וגמר אתו את הענין, אשר הזקן הציע אותו עוד לפני שנים.
ועם זה הוסרה הגדר המשותפת שבין מגרשי פראדל והאלמנה, ושני בתי־המידות שבמרכז הסימטה היו לאחד.
שרה־לאה, ששב אליה זיו הפנים של ימות הטובה מלפנים, פינקה עכשיו את פראדל במאכלי־עדנים עוד יותר מאשר בילדותה של זו, והיא אשר גידלה לה את ירוחם־דויד בנה, נער חינני, אשר כבר בקטנותו ניכר בו כוחו של אבי־אמו, ובשעת ההתנגשויות של ילדי ה’חדרים' עם השקצים עמד הוא תמיד בראש כולם. ולחנה, אשר יצאה בינתים למרחקים, הוגד כי הוא אשר לימד בגדלו את בחורי העיירה את תכסיסי ההתגוננות.
כי בימים ההם ביקשו גויי הסביבה כפעם בפעם תואנה בבני המקום וצמאונם לדם ישראל גדל.
והיה כאשר נתקבצו ובאו הנה בכלי־חובליהם יצאו לקראתם נערי־החיל האלה, עם ירוחם־דויד, בנה של פראדל, בראש, והניסום, והעיירה שקטה.
-
“מסתבאת” במקור המודפס, כנראה צ"ל מסתאבת – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
אל העיירה הובאה מכפר בּיכוֹב לאחר שמתו שם עליה הוריה, והיא אין אִתה אלא חבילה של כלי־מיטה ומעט חמימות מטיפוחה של יד אם, אשר התנדפה מהר בתוך צינת הנכר.
לידי איזו נשים משכונת־הגיא מסר אותה הכפרי שהביאה, ובמשך כמה ימים עברה פה, ככלי אין חפץ בו, מיד ליד.
אלה אשר הלינו אותה בביתם הקצו לה בדוחק מקום בקצה איצטבה או בפאת התנור, ולפני כן ביקשו לדעת אם אין היא נגועה במחלת־עור וגם לעמוד על נקיונם של החפצים, שהיו ארוזים בחבילתה.
בעינים מעוגלות הביטה זו – חיה־פרוּמה היה שמה והיא אז בת חמש – היאך כריה מתערטלים מציפוייהם ונחבטים מתוך זלזול בידים זרות.
עדיין היתה ידה נתלית ברפיון מחוסר כף־היד שבה רגילה היתה להיאחז, ובנשיבת היתמות פה רעדה כציץ, אשר העץ, שבצלו חסה, נכרת.
זקנה אחת מרחבת ההר אספה אותה מתוך רגשי רחמים לביתה, אבל לא יכלה לעמוד בפני רעבתנותה הגדולה והחזירה אותה אל הגיא; והיא שבה איפוא להתהלך פה בחלוּקה הכפרי, פרועת שערה המדובלל, הדהוי, כשפניה אין למצוא בהם שום קו של חן. ובכך הנה נמנע ממנה אותו קורטוב של אהדה, אשר האנשים, אגב הנאת העין, מזכים בו לפעמים גם את היצור הזר.
בהיותה בת שמונה קרה, אשר פעם, ביום חורף, בלכתה בהשכמת הבוקר אל הבית, ששם הובטחה לה ארוחתה, נמעדה ונפלה, ורגל אחת שלה נשברה.
בכיה על פני חלקת הקרח, לאור קרני הזריחה הקרות, היה מחריד כל כך, עד כי מתפללי ה’ותיקין' שבבית־הכנסת הסמוך יצאו והכניסו אותה לאחד הבתים וגם הזמינו את הרופא. ובמשך איזה זמן טיפלו בה אחר כך רבים מתוך זריזות של עושי־מצוה. שכרוּ בשבילה מקום קבוע בבית־האכסניה וגם הביאו לה לחם ומרק.
אבל אך קמה ועמדה על רגליה, הסתלקו כולם. והיא היתה שוב ל’נערת־הרחוב', ואת מחיתה מצאה, כמו לפני כן, מזה שעשתה עם נשי הגיא במשקיהן, עכשיו בפחות זריזות, אמנם, מחמת הליקוי ברגלה וגם מפני כובד הגוף, כי מן האוכל, שניתן לה בשפע בזמן החלמתה, עבתה ונתרחבה. ואולם אם תנועותיה, מתוך כך, נעשו אטיות יותר, הרי חזקו תחת זאת שריריה. וכמעט תמיד הפיקה רצון מאלה אשר נזקקו לכוחה.
בשנתה השתים־עשרה ידעה כבר לשפות מיחם, להסיק תנור ולהביא מים מן הבאר, והכבסים, לאחר שהפכה אותם כה וכה בכפות ידיה ה’דוּביות' בתוך העריבה, סימאו את העינים בלבנם.
בתי העוני שבשכונה, אשר חדר המגורים משמש שם, על פי רוב, גם סדנה או מקום ממכר לאיזו סחורות, היתה זאת היא אשר השרתה בהם את הנקיון בערבי השבתות.
שמשות החלונות, לאחר שביצעה פה את מעשה הרחיצה, נזדכך זיו העולם בהן, והרצפה לא באו בני הבית לדרוך עליה, אלא אם כן השילו מעל רגליהם את הנעלים.
בתנופות יד אחדות הביאה את ספסלי־העץ לידי הצהיבות של החלמון והעלתה על הפמוטות את גון הזהב, חבטה את כרי הנוצות, עד כי תפחו והתרוממו כמגדלות למראשותי המיטות, ומעודדת משאר כוחה, בתוך ההבל החם של מאכלי השבת וסברה הטוב של בעלת־הבית, העושה אתה באחוה, יש אשר התעוררה בה כעין תקוה למשהו המבטיח חסות ושיתוף הנאה באוירה ההולכת ומשתררת פה.
ואולם אך גמרה לעשות את זה שהוטל עליה ניתן לה שכרה, והיא הורידה את שולי הבגד ויצאה והלכה עם סלה.
– הנה חיה־פרומה העקומה – קראו אחריה הילדים תוך כדי משחקם ברחוב, ואולם המבוגרים, אלה שהם מטילים כעין חרם על כל מי שאין בו כדי להנאות את מבטם, לא ראו אותה, קיפלו, כביכול, ואספו את הנימים של יחסי־הגומלין, המתמשכות, כרגיל, מאיש אל רעהו, ואז היה זה לה כאילו נתרוקן מסביבה החלל, והיא הלכה וכשלה בו בצליעתה.
שמש בית־הכנסת, שבביתו שטפה לפעמים את כלי־האוכל, היתה לו בת, אשר במראָה העירה בה אותו הרגש שרחשה רק לזֵכר אמה.
טובת־מזג היתה, ועורה צח, ועיניה, בשעה שהצטחקה, נתנצנצו בהן זיהורים שמשיים, חמים.
והנה פעם, ביום ששי, בשעת חפיפת הראש, כאשר זו הטילה לתוך אפלולית המטבח את גוש הזהב של שערה הסתור, עמדה והגיעה אליו ברטט, כלמשהו קדוש, את אצבעותיה.
הנערה, באספה את השער, רק נרתעה קצת כמתוך הפתעה לא נעימה, ואולם האֵם, מלפני תנור האופים, הסתערה עליה בחמת כוח, עם המרדה ביד.
– למה את זוחלת אליה ב’בוּלי־העץ' שלך – קראה.
ואז הביטה רגע בעצב לכפות ידיה, שהיו רטובות ממי הרחצה, ותלתה את מבטה, כמתוך בקשת השתתפות, באשה הדיירה, שהיתה אף היא פה. אבל זו, ככל אלה שנשאה אליהם עינים נוהות, או מפללות, לא נענתה לה – משל לקיר חלק שהאחד מוצא במקום הראי שבא להסתכל בו – והיא יצאה והלכה לבלי שוב עוד אל בני הבית הזה, וגם בין כל האחרים התחילה להתהלך מעתה בעינים מושפלות, ואת העבודה, ככל שזה ניתן לה, עשתה בריחוק מקום מהם.
מוטב היה לה להתיחד בקצה החצר או בפינת המטבח עם העצמים הדוממים, שכן הקלחת שציחצחה העלתה לפניה ברק של סבר טוב, והעצים בכּירה, כשהציתה אותם, נצטהלו כנגדה בלהבה עליזה.
וכך הנה נהיה זה, אשר דיבורה, באֵלם השתיקה, נעשה כבד ומעומעם במשך הזמן, והיא כולה, מקצף הסבון, הבל הכבסים ומי־הרחצה, הלכה ונטחבה מעט מעט, בדומה לתא עזוב זה, שהוא סגור על מסגר וחשכת השממון תמלאהו.
בשבתה בבית האופה מרחבת ההר, אשר שם נשכרה לאחרונה לעבודה קבועה, ראה אותה פעם בעל המקשאות מכפר קמינקה, בלוּשה גוש של בצק בתוך המשׁארת, והוא – איש אלמן היה, אשר בניו נישאו כבר כולם והלכו – ביקש את בעלת־הבית קרובתו, שתהיה ל’מתווכת' ביניהם. והאשה, אשר הדבר, בדרך כלל, נראה לה, ניאותה לכך.
היא לא פנתה לעוזרתה בימות החול, כדי שלא תבוא מתוך הרהורי הלב לידי התרשלות בעבודה, אבל בצהרי השבת, בשבתן על האצטבה בחוץ – באביב היה זה – הציעה לפניה את הענין.
– תוכלי לאפות לך שם לחם משלך עצמך – הסבירה לה. והנשים משכונת־הגיא, שעשו פעם מה לטובתה של הנערה, מילאו את דבריה.
– הן לא לעולם תהיי נוברת באשפות זרים – אמרו.
במעט הכסף, שחשׂכה משכר העבודה, עשו לה שמלת־צמר וחלוק צבעוני, ועל הכרים, שהביאה מבית אמה, העלו ציפיות עם מילואים ממעשי תשבץ. וביום השוק, כשבעל־המקשאות בא, נקבע אתו הזמן של חג הנישואין, וזה נערך, לפי בקשת הקרובים, פה בבית, על משקאות ותבשילים, שהותקנו במיוחד בתנור האופים.
לידי מבוכה הביא האיש את קרוביו, כאשר הוא, ביום המיועד, הופיע בראש של קרון עמוס ביכּוּרי ירקות, אבל הקידושין סודרו אחרי כן באוירה חגיגית וכדין.
מתחת לכיפת השמים בחצר הועמדה חופת הקהל העשויה אטלס, והנערה הוכנסה אליה עוטה לבנים ונחלשת מן הצום, כנהוג, וגם לוּותה כתום הטקס על ידי ילדי הרחוב – אף זה כפי שמקובל – בקריאת הידד, שהיתה אולי הפעם רבת־משמעות וארוכה יותר מן הרגיל. ולמחרת בבוקר ניטלטלה כבר בקרון בדרך העולה לקמינקה. חבושה מטפחת ראש וקרועת עינים תוהות לתוך המרחב, אשר כעין בבוּאה מסביבות כפר מולדתה ראתה בו – אותו הזיו הירקרק השופע מן השדות, ואותו רנן הצפרים הממוזג בתוך הדממה הכחולה, אשר כאילו הד רחוק מקול אמה היה עדיין מחלחל בה.
פעם בפעם, כשהאיש היושב לצדה הפנה אליה את ראשו, נתרפרפה עליה שׂיבת זקנו בתוך נחשול של עשן המקטרת, ואז ניפנפה מסביב במטפחת שלתוכה בכתה אמש, בשעת ה’הוֹשבה' את בכיה.
בבית אחר כך התהלכה זמן־מה כה וכה, בלי שתוכל למצוא מקום מתאים לארגזה. חלצה את נעלי־השרוך, אשר, כפי שנדמה לה, הן הן שגרמו ל’אי־הנוֹחוּת' שבקרבה, ומאחר שהיום היה עוד גדול, והחדרים – ראתה – רבה בהם העזובה, לבשה את בגד החול וניגשה לעבודת הניקוי.
עתה פּשׁה הטחב בקרבה וחשכת השממון היתה כזו של התא אשר אין עוד כל דורש ופותח לו.
לא שהאיש, שאתו באה לשבת, בחל בה, אלא שהוא, פשוט, טרוד היה תמיד בעסקיו. יצא בבוקר אחרי התפילה החטופה אל הגנים. בצהרים אכל את ארוחתו בחפזון, תוך כדי משא־ומתן עם הירקנים מבני העיירות, ובערב, עם גמר האכילה, הצית את המקטרת והניח לפניו את פנקסי־החשבונות. והיא, לאחר שהסתובבה כה וכה, הלכה ושכבה בקצהו של ספסל, או בפאת התנור, וכמו לפנים, בשעת לינת החסד בגיא, חשה שהיא כאילו תלויה על בלימה, ללא סעד ואחיזה.
שולחן האוכלים בחדר הגדול היתה הרצפה מסביבו משופעת והולכת וגבוהה בכיוון למקום עמדו.
והנה היא, בשעה שהביאה מן המטבח איזה דבר אוכל או כלי, נשאה שמה את עיניה, כמי שמטפס ועולה מן החשכה למקום האור, מתוך ציפיה לאיזו שהיא הסברת־פנים. אבל האיש שם, במקום שבתו, הפליג במבטו דרך החלון – שהיה מצוחצח וצלול עכשיו – אל השדות, וכאשר היא, לאחר שהוא קם והלך, יצאה החוצה, היתה פה מסביב אותה ההתנכרות.
הבתים לאורך הרחוב הפנו הנה את קירותיהם ה’סוֹמאים', חסרי החלונות, מזה ומזה, ובעליהם, שם, בפנים, נהגו בה אותו מנהג של הפיכת העורף. ואז חזרה ובאה הביתה וביקשה לה עוד מה בין הכלים שלא הביאה אותו לזיו הרצוי לה. ציחצחה שוב את קנקני־הנחושת והאגנות, ושבה ושיפשפה את ספסלי־העץ עד כי נראו כאילו עברו עליהם במקצוּע, ואחר הורידה, כמו לפנים עם גמר העבודה בגיא, את שולי הבגד, ועשתה תנועה בידה כמבקשת לאחוז בסל כדי להיפטר וללכת.
כאשר עברו עליה כן כימי שנה ושוב היה אביב, הודיע לה פעם הזקן שקנה בחוה הסמוכה בהמה לחליבה.
ואכן הובאה בעוד זמן־מה אל החצר פרה צעירה – מבכּירה היתה אשר עגלה הרך נשאר בחצר בעליה – שנאבקה בכוח עם האנשים המחזיקים בה והתאמצה להיחלץ מידיהם.
הזקן, לאחר שהכניסוה אל הרפת, קשרה לאחד העמודים, ועל האשה ציוה שלא תקרב אליה משם שזועפת היא ונרגזה.
ואולם זו, כאשר הגיע אליה אחר כך קול הבהמה, מין געיה הדומה לבכי, לא התאפקה ובאה והציצה אליה, והנה לא היה לה כלל מראה של זעף או רוגז, ואליה, כשבאה פנימה, נשאה את מבטה כמתוך בקשת השתתפות, בעוד היא גוֹעה מר כנגד אותו הצד ששם נמצאת חות מולדתה. ואז הניחה עליה את ידה והשמיעה כמה מלים של שידול מאלה שדימדמו עוד בה מימי ילדותה, ואחר הביאה לה עשב מן הדשאה וקש נקי למצע, וגם הוציאה אותה אחרי כן אל החצר, שכן יכלה, תוך כדי עבודתה במטבח, להשגיח עליה. ומאחר שאֶל כר המרעה הכללי חששו עוד בימים הראשונים לשלחה, יצאה אתה לפעמים אל האפר הקטן שמאחורי הגשר, מקום החציר הדשן, והפרה – אדמונית היתה ושמה ריז’קה – ניכר היה בה שכאבה שכך, ומראיה העגום לא היה לה עוד. ואף היא עצמה הוקל בתוך כל אלה הכובד שבקרבה, וברוח האביב וחוּמה של השמש הרגישה שכאילו טחב רב־שנים הולך ופג ממנה. וכאשר בשעת ערב פעם, בשבתה בבדידותה בפתח הרפת, נפנתה אליה הפרה בתנועת חיבה וליקקה בלשונה המחוספסת את ידה, היה זה לה כאילו התפשט חיוך פנימי בקרבה – היא, אשר לא ידעה צחוק – ולבה השמם, הסגור על מסגר, כמו נמלא המון שברירי אור.
באחד מן הימים ההם היה זה אשר איש המקשאות – רב כוח היה עדיין, אם כי מופלג בזקנה – נחלה פתאום ומת.
ביום גשם קרה הדבר, כאשר הוא, בשבתו בבית מאונס, חש כעין עייפות, והלך ושכב במיטתו כדי לנוח קצת – ולא קם עוד.
שלושה בנים היו לו בחווֹת הסביבה ובת בעיירה הסמוכה, והם באו כולם ועשו פה את שבוע ה’שבעה'.
הטוחן שמעֵבר לנהר בא אליהם בכל יום עם בניו כדי להשלים את ה’מנין'. והאשה, באותו הזמן התקינה בשבילם מירק הגנים תבשילים, שאותם הגישה בין תפילה לתפילה בנימוס, בלי להשמיע מתוך כך כל שאון, כי חלוצת נעלים התהלכה אף היא כמוהם מחמת האבל.
רחשי תודה העירה בלב האנשים ביחוד בהתנהגותה ההוגנת ביחס לחלוקת הירושה, שהיתה מסתלקת והולכת בכל פעם שהדברים הגיעו אצלם לידי מחלוקת, ועשתה אפילו את עצמה כלא רואה כשהאחד מהם סחב בחשאי איזה חפץ והניחו באמתחת־הדרך שלו.
כשהגיע לבסוף התור שלה והיא נשאלה לכתובתה, הלכה והביאה את הנייר הזה, אבל שאלה ביחד עם זה אם לא תוכל לקבל במקום הכסף את ריז’קה, הפרה. וזו ניתנה לה.
אז שהתה עוד פה עד אשר אל הבית שנמכר באו בעליו החדשים, ואחרי אשר שלחה את חפציה אל העיירה על ידי אחד הירקנים, יצאה היא ללכת שמה עם הפרה ברגל.
בקצה רחוב הגשר, ליד הטחנה, נמצא שם צריף, אשר מחמת החשש לשטפונות נמנעו האנשים לשבת בו, ואותו שכרה. התקינה לעצמה במחציתו חדר מגורים, והחצי השני שימש לה רפת.
בבוקר מסרה את הפרה לידי הרועה, והיא עצמה יצאה אל הרחוב הארוך, או לרחבת ההר, להשתכר מה באיזו שהיא עבודה.
היא רחצה רצפות בחדרי מגורים, שטפה כלי־אוכל ולשה עיסות בבתי האופים, באספה בתוך כך לסלה קרומי לחם ופסולת של ירקות. ובשובה הביתה עירבבה את כל זה בעביט במלח, סובין ורותחין. וכאשר הפרה באה הציגה לפניה את הבליל הריחני הזה, וישבה על שרפרף בסמוך לה עם ספל החליבה ביד.
שעת התיחדות היתה זאת לשתים, ישיבה בצותא שיש בה מן הנועם של השפעת־גומלין ואותה הויה מופלאה אשר ידועי האֵלם שומעים בדממתה את קול הלב.
הקונים נתקבצו ובאו בינתים עם כליהם, אז מזגה להם האשה את מנות חלבם, ואחר יצאה עוד להתהלך קצת עם הפרה. ירדה לשפת הנהר או שעלתה אתה למגרשי הפרבר, במקום שזו, מלבבת בראשה הקטן, ועורה, בנגוהות השקיעה, קורן בגון הזהב, ליחכה לקינוח סעודה את העשב שבצדי הגדרות.
– האם מקמינקה הבאת אותה? – שאלו עוברים ושבים את האשה.
– מן הכפר – השיבה – אבל מוצאה הוא מחות הגרפית.
– אה, בהמה יפה היא – אמרו, מתוך אותה הבעת האהדה אשר לה השתוקקה כל כך כל הימים.
ודאי אשר היו גם טרדות ודאגות:
סערות הגשם בקיץ, בהיות העדר בשדה, סכנת השטפונות עם גיאוּת הנהר, והפחד מפני המגפות הפורצות לפעמים בעדרי הבקר שבסביבה.
פעם, בצאתה אל החצר, מצאה את מוֹטי הקצב, כשהוא עומד ומודד את הפרה במבטו.
יום חג היה זה והאיש רק התעכב פה לתומו, בדרכו לבית־הכנסת, ובכל זאת עברה אותה צמרמורת פחד ולבה עמד מדפוק.
והן היו גם ימי ה’ציפיה', וחרדת הלב שבסוף ימי העיבּוּר – באביב על פי רוב – וגעגועי העצב אחרי כן על העגל שנלקח, מאחר שברפת לא היה מקום בשביל שנים.
את הולדות מכרה לא לשחיטה, כי אם לבעלי המשקים, לגידול, ובכסף מחירם רכשה לה כלים בשביל התקנת מעשי החלב, כי רבה היתה התנובה, וחוץ מן החלב החי מכרה גם חמאה וגבינה.
בעת ההיא עשתה לה תנור־אופים בצריפה, ותחת להוציא את כוחה בחוץ אפתה פה בבית לחם שיפון ועוגות כוסמת, אשר אחריהן להוטים ילדי ה’חדרים‘, וכן גם הכפריים הבאים אל ה’ירידים’.
כבר הוריקו אז בקיץ בערוגות שליד צריפה עלי הצנון והבצל, והחצר כולה נדף בה ריח של משקי כפר, אשר בשבתות נמזג לתוכו ניגון הזמירות, כי אכל פה ביום זה את ארוחותיו הפרוש הזקן סגי־הנהור – איש התורה ורב התבונה, אשר כבש לו בעורונו שביל של אור למחשכי נפשה של האשה. וממנו היה זה, אשר היא התחילה לבקר בבתי־הכנסת בשעת התפילה וגם פתחה את ידה לדלים ונצרכים במקום.
סינר רחב, רב־קפלים היתה חגוּרה, כדרך נשים אמהות הנושאות בעול, ופניה, במסגרת המטפחת הצבעונית, מאירים כאור של המקופחים, אשר הויתם הפגומה באה לידי תיקון – משל לפנס ריק שנקבע בו נר דולק. ואלה אשר ראוה ברדתה לשם מעשי הצדקה שלה אל הגיא, עטופה סוּדר של אמידים, והילוכה אין בו עוד כמעט כלום מן הצליעה, תמהו: הזאת חיה־פרומה?
והם לא ידעו אשר אפילו אדמת המדבר המלוּחה, אם רק תשוטף ותדושן, ומי המעין החיים ירווה, סופה שתשתבח ותתחיל להצמיח צמח.
בשנה השמינית לשבתה של האשה בשכונת־הגשר, כאשר הצריף והחצר קמו לה כבר למקנה, והפרה הביאה לעולם את ולדה השביעי, קרה פעם שתקף אותה פתאום כאב, אשר היא, שלא ידעה חולי, לא נתנה בתחילה את דעתה עליו. אבל כשהדבר חזר ובא, והתיאבון ניטל ממנה, וגופה בתוך כך הלך ונידלדל, הבינה כי מחלה היא זאת, כעין תולעת המתישבת בלב פרי ומעט מעט תכרסם אותו. ובהיותה אשת משק נבונה, שהכל אצלה מחושב מראש, סקרה יום אחד את עניניה ועמדה לסדר אותם.
היא מסרה לשכן אחד את עסק האפיה, ומן החלב לא התקינה עוד מעתה תוצרת, כי אם מכרה אותו חי, וברוחי הפנאי שנתהוו על ידי כך עסקה במעשי־צדקה, או שהקשיבה לשיחו של איש התורה הזקן, שפתח לפניה בשׂכל מליו עולמות חדשים.
בימים ההם התקינה מעקה למדרגות בית־הכנסת של הגיא, וגם קנתה מנורת־קנים בשביל עזרת הנשים, כדי שהמתפללות יהיה להן במחיצתן אור משלהן, ולא הבּבוּאה הבאה מעזרת האנשים. וכאשר בתוך כך בא החודש אלול ובאויר התחיל מהדד קולו של השופר, שבו שמעה כעין קריאה או התראה – והכאב בקרבה היה כבר מנסר אז כמעשה המשור בגזע של עץ – עשתה את הדבר, אשר הבינה כי אין לדחותו עוד.
היא שלחה להגיד לבני משפחת הקבלן הכרכי, אשר ידעה כי רפת־לבנים להם, כי מוכנה היא למכור להם את הפרה, והאנשים שם, אשר שמעו את שמעה של זו (הפרה שלהם מתה לפני איזה זמן), קיבלו את ההצעה ברצון.
הגבירה בעצמה באה וגמרה את הדבר בלי משא־ומתן כמעט.
היא הניחה את ידה עם טבעת־היהלום על גב הבהמה המזהיב, כאילו לשם אישור הקניה, וזו, הפיקחית, אשר הבינה כי בה ידובר, הפנתה אליה את ראשה מתוך געית רצון.
– את תיהני ממנה – רק יכלה האשה הנחלשת להגיד.
ועוד באותו יום התלבשה בבגדיה הטובים, ירדה עם הפרה אל השביל שמאחורי כרי המרעה והגיעה אל המבוא האחורני של חצר הקבלן, במקום שנערה כפרית אמיצה ובעלת סבר טוב, לקורת־רוחה של האשה, כבר חיכתה להן.
אז הלכה והציצה אל הרפת, שהיתה עשויה אמנם לבנים, ורצפה מוצקה כזו שבבתי־מגורים לה, ושבה והביטה אל השביל שבו טבועים היו עוד בשורה העקבות שלה ושל הפרה – דרכן האחרונה בצותא, ואחר חצתה את החצר ויצאה דרך המבוא השני, הראשי.
מאחר שלהשכים ביום המחרת אל החליבה לא היה לה עוד צורך, שתתה אחר כך בבית את הסם המרגיע והמרדים שנתן לה הרופא. ואמנם הרפו ממנה המכאובים מיד. וביחד עם חבלי השינה לפף אותה אוּד, ששפע ובא כאילו מזריחת־שמש לא נראית, ואשר לפי זהרו המופלא הבינה כי הוא הנהו זה, שלדברי הזקן העיור מזומן הוא לאלה שנתמרקו בעולם זה על ידי היסורים.
[א]
מכל אלה שהתהלכתי אתם פעם בעיר מולדתי יקרה לי ביחוד בת שכננו מינה, אשר קראו לה גם בשם הגנאי ה’ברודה', והיא נערה מנומרת בכתמי שמש שלא חוננה אמנם ביופי, אבל הן כבר ידוע המשפט של כלי החרס אשר בהם ישומר היין הטוב, וראינו גם אשר דברי אלהים חיים נכתבים על גויל פשוט.
ובבואי לספר עליה, מן הנמנע הוא שלא אעלה גם פרטים מחיי סביבתה, כשם שלא יתכן אשר יציֵר מי איזה גוף, חי או דומם, בלי רקע, או ‘אויר’ מסביבו.
זקנתה, יוכבד ‘המתוקה’, היא אשר לה היה הבית שממולנו, וקראו לה כן על שום העוגות המתוקות אשר אפתה, ככל אבותיה, כל הימים.
את עשן התמיד ממעל לארובת גגה ראיתי בעודני שוכבת בעריסה, והיא אשר נתנה בידי את עוגת הסוכר הראשונה. היא התכופפה עד כי העגילים שבאזניה ניתלו עלי במאונך, קרוב עד מאוד, ואז ראיתי את אבני המלואים שבהם עם נקודות השחור במרכזן, אשר נראו לי מלאות ארשת כאישוני עינים.
אחרי כן ראיתי את העגילים האלה לבדם, נחים על מרפד הקטיפה שבתיבת התכשיטים. הזקנה עצמה לא היתה עוד.
היא עשתה יום אחד את חשבונה עם החנוני ועם סוחר הקמח, צותה להביא מעיר הפלך את נכדתה מינה, כממלאה מקומה, וגם דאגה לכך שתשלח לה שמיכת־מוכין לדרך – לבל תתקרר – ואחר הלכה לדרכה היא, הרחוקה הרבה יותר, מבלי לקחת כל מאומה בידה, אם לא לחשוב את מעט המעשים הטובים, שהם אינם תופשים מקום, כידוע, כאור השמש, או כריחם של הפרחים.
עם גמר ימי ‘השבעה’ עמדה אחותה טוּלה ואספה את כלי האפיה והעמידה אותם על ספסל העבודה באופן שהיתה הבעת צפיה להם, וערכה בתנור את עצי ההסקה ואת הקיסמים עד כי גם להם היתה אותה ההבעה ואחר יצאה לדרך המלך, לקראת קרון הנוסעים, וחזרה עד מהרה עם נערה כבדת גוף, אשר הנשים השכנות החליטו מן המבט הראשון כי רחוקה היא מן הנוי ומהזריזות. אולם הסבתה טוּלה סברה כי ‘הפרג השחור הוא המתוק’ וכי ‘האבנים המגושמות – עליהן יושתת הבית’. והיא מסרה לידה את המפתח של מחסן הקמח והסוכר והראתה לה את מקומם של הביצים והתבלין, ולמחרת בבוקר מצאה לקורת רוחה והנה הותקנו מיני המאפה בתבניותיהם המקובלות, והם זרועי סוכר ומדיפי ריח ואניל, ככל אשר עשו מאז ומתמיד בבית הזה לברכות הנהנין ולסעודות מצוה.
אומרים כי בתמורת העתים נכחדו שם כל אלה ואינם עוד, והרי אני רואה את עצמי כמין זכוכית נגטיבית, שנשארה רק היא היחידה לאחר שאבד העצם המצולם. כלום לא שומה עלי – למען הקים להם לדברים זכר – להטביע את רשומי על הניר?
הימים שלאחר ספירת העומר היו אז, שבהם רבו חגי הנשואין במקום, והסבתה טוּלה, שהצטרכה לצאת פעם בפעם לרגל ההזמנות, בקשה אותי להיות פה לעזר לקרובתה, וכך הנה ניתן לי להמצא בקרבתה של זו, לשביעת רצונה, כפי שזה נראה לי, כי קשה היה עליה המשא ומתן עם הקונים ורשום החובות, הוא כתב הפחם, שבו נהגו לרשום על גבי הקיר כל מה שלוּקח בהקפה.
אותה שעה היתה היא עצמה מתעסקת במטבח, שהוא חדר האפיה, רדתה את אשר יש לרדות מן התנור והכינה עיסות בשביל מיני מאפה חדשים.
כפופה משהו ומסורבלת התהלכה, והיא כמו חשה אי נוחות בגופה אשר אמרתי אולי מן הישיבה הדחוקה בקרון הנוסעים בא זה, אבל ידה יד חרוצים היתה, וכל מה שעשתה יצא מתוקן ונאה.
בדעתה כי בני ביתה עתידים לבוא בקרוב, עשתה ברגעי הפנאי, בין לישה לאפיה, את ההכנות לכך. העתיקה כלי בית ממקום למקום, או שהעבירה אותם מחדר לחדר, ומתוך זה גם השמיעה לפעמים איזו הערות על הבאים, וראיתי אשר גם דבּורה, כמו גופה, ‘מסורבל’ הוא וכבד, אם כי המלים עצמן סבר וטעם מיוחד היה להן, עד כי דמיתין לפעמים למי באֵרנו, אשר אמנם נידלים הם בקושי, אבל זכים הם וטעמם ערב.
על בני ביתה, שם בכרך, שמעתי רבות גם קודם לכן מפי בני המשפחה, אלא שאז נשארו בשבילי הללו רחוקים, כשרויים אי־שם בערפל, ואילו עכשיו, כשבאה היא לדבר עליהם, נתקרבו וקמו להיות ברורים ומוחשיים עד כדי כך, שנקבע בקרבי כמין יחס נפשי אליהם, באופן שאם דברה על אביה, נכמר לבי עליו בשל תשישותו וקוצר ידו, וכשזכרה את הנער אפרים, או את אחותה בתיה, נתמלאתי רגש של עדנה, כאילו באתי במגע עם משהו טהור וענוג מאוד.
לאחר זמן הבינותי, כי כן הוא דרך המספר הטוב, אשר הוא אינו נטפל לדברים יותר מדי, טורח להסבירם, ורק מאפיל עליהם מתוך כך, כי אם מכוון אליהם, כביכול, את פנסו כך, שהם נעשים שקופים ומאירים מאליהם.
תוך כדי כתישת קנמון במטבח סחה לי פעם, בדרך אגב, על בית הדירה שהיה להם בימות הטובה בכרך, ורגע אחד מדמה הייתי לחוש כמין סנורים מברק חלונותיו של אותו בית אבנים ולהרגיש את צינת פרוזדורו האפלולי, המרוּוח, זה אשר הוא מלא בלילות בבוּאות מפנסי הרחוב ואשר היא, עדיין תינוקת בעת ההיא, רצה בערבי הקיץ לטבול בהן את רגליה כמו בתוך שלוליות.
אז שאלתי אותה היאך נהיה זה, אשר הם הגיעו לאותו המצב, שהאנשים פה קוראים לו ‘ירידה’.
והיא ספרה לי.
בשעת ערב פעם, אגב התקנת התבניות לאפיה, כדי שלא לאבד זמן, העבירה אותי בדרך עוצב זו, צעד אחרי צעד, למן היותם יושבים עדיין במרומי העיר, באותו בית האבנים הנזכר, ועד בואם אל שכונת השפלה, מקום מגוריהם עכשיו, מקם אשר לאחר שנים, אגב, כשנזדמנתי בו, לא יכולתי לראותו ‘בראיה ראשונה’, כה מוּכּר וידוע היה לי על פי ספורה.
אין ספק אשר המוחש ביותר בשבילה באותו מצב כואב היה יחסה המיוחד של אמה אליה, יחס של אי אהבה, כפי שיכולתי להבין.
כל עוד היה מעמדם כתקונו, חדרי הבית מרוּוחים, והאב, אם כי חולה כבר, יוצא לעבודתו, התהלכה היא, הילדה ‘בלתי הרצויה’, עם האשה המבשלת, או עם הנערה העוזרת, מבלי אשר תהיה מציאותה ניכרת כמעט, אבל הנה הגיעו למקום המיצר, והיא, בתוך חללו של אויר זה, התבלטה, ‘נזדקרה כקוץ’, כמאמרה של האם.
דומה אשר רק עכשיו, דוקא פה, באויר המעומעם, ראתה לראשונה והנה משונה היא מכל בניה, ‘בלתי מהוקצעה’ ומנומשת, והיא שאלה מתוך רוגז עצבים, מה תעשה ב’יוצאת דופן' זאת?
ורוגז עצבים זה, עכשיו, עם קשי המצב, הלך וגדל וגם הפך לפעמים למין זעף, אשר לא שכך אלא אם כן בא לידי התפרצות. והואיל ואין אדם בוחר להטיל מי השופכין שלו אלא במקום שהוא מאוס בעיניו, הרי מובן שהתפרצויות זעף אלה נתכו לא על בתיה, או אפרים, האהובים, כי אם עליה.
בתחילה, בימים הראשונים לשבתם בגיא, נסתה הנערה, למען השביע את רצונה, לעזור לה במלאכת הבית, ואף כי עשתה הכל כתקונו, כי הלא התהלכה ימים רבים עם המשרתות, – לא הניחה בכל זאת מעולם את דעתה. עצם קרבתה היא אשר הרגיזה את האשה והביאה לפעמים לידי סערת זעף כזאת, שהנערה, כדי שלא להפגע בה, מהרה להמלט אל החדר הצדדי, האפלולי, אשר קראוהו ‘חדר הגרוטאות’.
פה, בתוך התא האפלולי, בשבתה בין צבורי החפצים הישנים, (אשר כמוהם כמוה – חשבה – אין לשום איש צורך בהם) שאלה לפעמים את עצמה:
על מה זה עלתה לה כך? במה חטאה?
ובהעלותה על לבה את דבר חיצוניותה, את ‘המסכה הברודה’ כפי שקראה האם לנמשיה – בקשה לה בחשאי תחבולות איך להעבירה מעל עורה. השכימה לקום בבקרי הקיץ כדי למשוח באֵד שעל שמשת החלון את פניה, או ששפשפה אותם בתחילת החורף בשלג הראשון, אשר שמעה כי יפה כוחו להעביר בהרות שמש כאלה.
ואחותה בתיה, אשר כאלו ראתה ללבה, נתנה לה לפעמים אחד מסרטי הצבעונין שלה לקשור בצמתה, ויש גם אשר, במשכה אותה אל הראי, סרקה את שערה, ונסתה לסדר לה נוסח חדש של תסרוקת, אשר היתה אולי הולמת אותה, אבל הנה נתקלה במבטה של האם, עוקץ ומלגלג, והיא התפרצה מידי אחותה וברחה בשערה הסתור מבלי להביט אחריה.
כמין טרוף היה זה אשר תקף אותה ברגעים כאלה, רצון לחבל בעצמה, לרוץ ברגלים יחפות על פני הקרח, או לשים את כפות ידיה על האש בכירה ולחרכן עד כי ישמע קול נפץ.
זקנתה המנוחה, יוכבד, היתה באה מזמן לזמן להתארח אצלם, וישבה, בתחילה, בימות הטובה, בביתם, ואחרי כן כשהדירה היתה צרה כבר מלהכיל אותה עם כלתה – בבתי הקרובים, או באכסניה, בשכונת הגיא, הוא מקום מגוריהם עכשיו, ובנה, לאחר שנתפנה מעבודתו, הלך לבקרה שם, ואז יש אשר לקח אתו גם אותה, את הנערה.
זכרון אותה ההליכה עם האב יד ביד, ביחידות, נשמר, כנראה, כמשהו יקר עד מאד בלבה. שכן העלתה אותו באטיות וזהירות, חוששת, כניכר, לערטלו בפני זר, לבל יפול עליו משהו מן האבק של הזלזול, או של חוסר ההבנה.
אותו הגשר המשונה, הנע, שראו שניהם יום אחד על הנהר – ושלא היה, כפי שהבינותי לאחר זמן, אלא מין מעברה להעביר בה אנשים, והחורשה אשר בצלה חלק אביה אתה את תפוח הזהב שנמצא אתו – עצים מספר, אשר לא הצטיינו אולי אף הם בשום דבר, חוץ מזה שהיו העדים היחידים למעט האושר שזכתה בו. בשעת ביקור כזה של הזקנה, כאשר האב, חולה בעת ההיא, נעשה אנוש, הוליכה אותה פעם זו אל הגיא, כושלת ונוטה מן הדרך במבוכת נפשה, ובהגיען אל השכונה, באה אתה לא אל הכסניה, כי אם לבית הכנסת ופה הלכה ישר לארון הקודש, במקם ששני אריות טובי עינים הביטו עליה מלמעלה, ולמטה מצמצה בעצב, בלובן היום, שלהבת נר נשמה יחידי.
ואולם הנפלא מכל היה זה, אשר הזקנה לא קראה הפעם מתוך ‘הסדור’, כדרכה תמיד בהתפללה אל האלהים, כי אם פנתה אליו ישר בלשון המדוברת שלה הרגילה, כאילו היה עומד פה אתה פנים אל פנים.
היא שאלה אותו אם נכון הוא אשר יקח את האב מעל הבנים, והם רכים עדיין, ואין להם לא דואג ולא מפרנס. הרופאים הנה התיאשו, באמרם כי אין ביכלתם לעזור, אבל אתה הן תוכל, עשה, איפוא, ורפא נא לו – אמרה וגחנה ונשקה את פרוכת המשי, אשר מגעה היה ענוג מאוד, ואחר יצאה והלכה בלב מלא בטחון. וראה כי האב – הוטב לו, והוא קם ממשכבו וגם שב ללכת לעבודתו, היא עבודת הפנקסאות.
והרי שדבר הזקנה נשמע. היה, איפוא, מי אשר שמע ונענה בעת אשר קראו לו. ומעכשיו, בצר לה, לנערה, בשבתה מנודחת בתוך התא האפלולי, שוב לא היתה בדידותה קשה כל כך. רגש חדש הוא אשר בא לפעמה, מעין זה אשר היה, כידוע, מאז ומתמיד לאדם בשעה שהוא בחוסר אוניו מצא לו את האמונה.
יום אחד, בהיותנו יושבות שתינו בצדי המטבח, שאלתיה בזהירות לסיבת שערה הקצר, כי על כן לא היה נהוג בזמן ההוא אשר נערה בגילה תסתפר, ואמרתי שאולי נגרם זה על ידי איזו מחלת עור, אבל היא התאנחה ואמרה, כי בשל חתיכת בד בא לה הדבר, בד קיצי רגיל, אשר שלחה הזקנה בשבילה לשמלה.
בעת ההיא, והם יושבים כבר בשכונת הגיא, לא ידעה עוד בכלל את טעמו של בגד חדש, כי משל אחותה לבשה, כל מה שנמצא דהה, או מטושטש מרוב שמוש. והנה הובא לה בד חדש ביחד עם דמי תפירה. בד “עדין”, ודק, שאל נקודותיו העליזות לא שבעה מלהביט כל אותו יום.
אין ספק אשר בסתר לבה קותה כי משהו מיפיו יאצל גם עליה, כי אכן, כלום לא ראינו אשר פּס אחד של רקמה, או מעשה תשבץ, מחיה יריעת בד אפורה ותפלה בתכלית? ואין עוד לדבר על אור הלבנה, אשר קרן אחת ממנה משוה לפעמים לזכוכית את ההוד של אבן חן.
מפני שימי חג השבועות קרבו לבוא, מהרה למסרו לתופרת והלכה יום־יום לראות אם כבר התחילו במלאכה. בלילות נדדה שנתה מתוך חרדה פן לא תספיק האשה לגמרו עד החג ובימים היתה כחולמת, התהלכה, שלא כדרכה, ללא כל מטרה בסמטאות הגיא, או שישבה בגנה הצבורית, מתחת לעץ היחיד שאיזו זקנים היו יושבים בצלו.
בהיותה תועה יום אחד בסמטאות, הבהיר לפניה פתאום בנין בית הכנסת, זה אשר הובאה שמה פעם על ידי זקנתה. אז נמשך לבה להכנס אל העזרה שלו, שהיתה ריקה אותה שעה, ובראותה את נר התמיד והנה הוא ממצמץ כנגדה באותה הבעת העצב כמו אז, והאריות במרום ארון הקודש מביטים אף הם באותו המבט הטוב, פנתה ועלתה אל ארון הקודש ושאלה באותה הלשון הפשוטה של זקנתה:
– למה, אלהים, עשית אותי כך? אתה, אשר כל תוכל, למה לא עשית אשר אהיה כאחותי בתיה וכאחי אפרים – שאלה, כשלבה הולך ומתמלא בטחון.
הן במו עיניה ראתה את אשר היה לאביה, כאשר התפללו עליו מקרב לב. אילו ידעה את אשר נעשה לנעמן, השר, בצרעתו, או למרים, כאשר נשחת מראה, היתה זוכרת גם אותם.
מנגדה, קרוב מאד, היתה תלויה הפרוכת, שאותה נשקה זקנתה בשעתה, והיא משכה אותה וכבשה במשיה את פניה המנוּמשים ועמדה דום עד כי הרגישה כעין צינת רפאוּת בעורה, ואז פנתה ויצאה את הקודש, כשהיא צועדת לאט, בנשאה בלבה, כשאֵת את הכוס המלאה, את חסד האלהים. והנה ראתה את האשה התופרת הולכת אל עבר ביתה.
אותו יום, יום של מיחוש ראש היה לאמה ורוגז עצבים, והאשה התופרת, שהרגישה בכך מדדה את הבגד מתוך זהירות, שמה על הנערה את השמלה המכולבת, ועמדה כדרך התופרות, על ברך אחת עם המספרים בידה, שוקלת בדעתה איך להתקין את בית הצואר, והנה קפצה האשה הזועפת מעל הספה ששכבה עליה והוציאה מיד התופרת הנבהלת את המספּרים.
– האם בדבר המחשוף את נמלכת? העמיקי, העמיקי לגזור כי זה יתאים לה, קראה וקצצה אחת ושתים בבית הצואר. והנערה, בהתכופפה כדי להשתמט מידה ראתה והנה נשרה ביחד עם גזרי הבד גם אחת מצמותיה, אז עמדה וקרעה מעליה את הבגד עד כי נתפרק לחלקיו וברחה אל חדר הגרוטאות.
בין הכלים נמצא פה אולר ישן, והיא לקחה אותו, ובעמדה ממול האשנב הפתוח, העבירה את הפלד החד, כהעביר את התער, על פני ה’מסכה', עד כי ראתה כי האדימה שם מנגד הבבוּאה, ואצבעותיה אף הן נתלחלחו ונטפו דם, אז צנחה וישבה לבין הגרוטאות והרגישה בתוך האפלה היאך עיניה יוצאות מחוריהן.
אחיה אפרים בא והציץ אליה נבהל מאחורי הדלת, אחר באה בתיה והניחה לפניה את שמלתה, כשהיא מוכנה שוב למדידה – אז הפרידה אותה שוב לחלקיה, הניחה אותה, כגוף מנותח לאבריו, על ידה, והתפלצה בעצמה מקול הזעקה אשר יצאה מפיה, והנה נראה אביה בפתח, חור וכבד נשימה, והוא לקח אותה אל החדר השני ועמד לחבוש את פצעיה.
[ב]
לפי זה שהנערה הפכה פעם באחד הספרים, ראיתי שהיא איננה יודעת קרוא, ואז אמרתי כי הן אוכל ללמדה זאת, ובשעות הפנאי, אחרי הצהרים על פי רוב, התחלתי להראות לה את צורות האותיות, בתחלה בטבלת ה’אלף־בית' ואחרי כן, כשידעה כבר לצרפן להברות – בסדור התפלות. ולא ארכו הימים ואנחנו הגענו אל ספר החומש, אשר בו נוהגים היו לפתוח בעת ההיא את למודי העברית.
בחדרי הבית לא נמצא לנו מקום, ובכן עברנו למסדרון העליון של בית הכנסת, ופה, בתוך החלל האפלולי, נתגוללה לפניה מעט מעט פרשת הבריאה:
האור נהיה במאמר פי האלהים ובתוך התהו ובהו נרקעו השמים, יום ליום נצטרף, יום ליום, והאדם בא להיות על האדמה, הוא ואתו כל אותו סבך המעשים והלבטים, שהם הם המהוים את החיים.
כדרך שנהג אבי בלמדו אותי בזמנו, הרביתי לה ככל האפשר בבאורים של בעלי האגדה, והדבר היה נהיר לה. זאת ראיתי על פי הזיק שהיה מנצנץ פעם בפעם בעיניה – זה אשר יתלקח, אגב, בעיני כל אחד ברגע שישיג משהו בשכלו – ואשר על דעתי אני העלה תמיד את הניצוץ העולה מן האבן, בשעה שהחוצב מכה עליה בפטישו.
אותו אור מופלא שהללו שפכו במשליהם ותאורי ההוי שלהם על הדברים, הקרינם וקרב אותם אליה במדה כזו, שהם נזדהו עם המציאות, באופן שאותו הנהר הקדמון, שנתמשך שם אז, נמצא דומה בכל לנהר שלנו והעשבים ההם, עשבי הבראשית, לא נשתנו במאומה מאלה הגדלים פה בכרנו.
בראותי עד מה גדולה תשוקתה לדברי הוי, ואוצר המלים שלה עדיין דל היה מכדי להבין בספר עברי, נתתי לה מכל אשר נמצא בביתנו בשפה המדוברת. לא דברי אמנים, אמנם, אבל כאלה אשר ישקפו בנאמנות את החיים וחותמם הוא חותם אמת. והיא, ככל אחד מאתנו עם קריאה ראשונה, היתה כחולמת.
ודאי אשר שם, אצלם בבית, ראתה את אחותה, או את אביה, מעיינים בספרים, אלא שאז הן לא היה זה יותר מאשר להביט אל דפנות הכלידוסקוף בשעה שמישהו אחר, המציץ פנימה, מעבירים לפניו כל מיני מראות תבל. והנה הוסרו אותם הדפנות החוצצים והעולם נפתח לפניה על אפקים לא שערה.
היא, אסירת הבית וידועת הנחיתות, אשר לא העיזה מעולם להביט מסף הפתח והלאה, ניתן לה מעתה לחדור לתחום חיי זולתה, בעוד שהיא אינה נראית בעצמה ופטורה מן הנמוסים וחבלי הבושה.
‘הנפשות הפועלות’, משנתודעה אליהן, נעשו לה קרובות עד כדי להשתתף בצערן ובשמחתן, ואולם יחס מיוחד ידוע היה ממנה למקופחי הגורל שביניהן ועלובי החיים. אלה העירו בקרבה, ביחד עם ההשתתפות העמוקה, גם כמין השתוממות. כאילו הביטה לתוך אספקלרית פלאים וראתה ביחד עם דמותה שלה עוד רבות, אחרות, דומות לה להפליא. אותו קלסתר הפנים היה לה ולהן, אותו ההד לאנחותיהן ואותו הטעם לדמעותיהן, אשר שפכו במסתרים, באין רואה.
את המסופר על כמו אלה קראה לא קריאה אחת, כי אם שבה לעיין בו בכל פעם, עד כי נקבעו דמויות האנשים בלבה: שאז יכלה לבוא אתם במגע בכל זמן, להשתעות אתם בשעת העבודה ולהקשיב לשיחם והגיגם של אלה אשר ישרו בעיניה ביחוד. ומי יודע אם לא עשתה לה גם כמה מהם כמין דוגמה לכון על פי דרכיהם את דרכה היא.
כפי שהוגד לה, עמדו כבר בני ביתה בכרך באריזת חפציהם, והיא, כמי שמכין לו חומר דלק לקראת החורף, אספה והכינה לה ספרי קריאה והביאה אותם אל התא האפלולי שמאחורי המחיצה, אשר שם, שערה, יהיה מקומה הקבוע בעתיד.
בו בזמן היתה גם יוצאת אתי אל הסביבה, בדעתה כי אחרי כן, עם בוא בני המשפחה, לא תהיה לה עוד האפשרות לכך.
לא למרחקים הפלגנו, כי אם רק אל האחו אשר מאחורי הסמטה, מקום אשר היא, ילידת הכרך, התהלכה בו לא בלי פחד בזמן הראשון.
ראשי הצאן אשר הושטו פה כנגדה בכל מקום מבין קלחי החציר, הצפרים המנמיכות עוף, אשר נראה לה כי נוגעות הן בה בכנפיהן ועצם המגע של הרגלים היחפות עם הדשא החם, שאלפי שלוליות נצנצו בתוכו, העירו בה תהיה ומבוכה, ואולם מעט מעט, לאחר שהתרגלה עם אלה, לבשו פה פניה אותה הארשת המיוחדת, אשר היתה לה בשעת קריאה של ספר מענין.
כר נרחב זה, הרפוד ירק כולו, עם קבוצות הפרחים הגדלים בו מאליהם, ללא טיפוח הרהיבה.
על שפת הנהר ראתה פה לראשונה את חבצלות המים והן נדמו לה – מחמת היותן מתשוטטות אותה שעה בזרם – כיצורים חיים.
במקום אחר, קרוב יותר אל ההר, משך את מבטה בפעם אחרת שדה חטים אחד, אשר דמתה לראות בו בזהרי היום כעין נצנוץ של סרטי כסף, ואשר בהתקרבה, נוכחה, כי אין זה אלא מגליהם של הקוצרים המתנצנצים בשמש.
על גבי המיצר, בקרבתם, גם נמצא מוטל מכשיר אחד כזה, והיא הרימה אותו והעבירה עליו במעוגל, לכל מלוא היקפו, את מבטה, וביחד עם בבואת הכלי הממורט שנפל על פניה, ראיתי והנה נצנצה בהם – בפעם הראשונה מאז הכרתיה – בת־צחוק.
השמש שקעה עלינו לפעמים מתוך הליכה זו. ‘הר העדרים’ מאחורי הכר הפך סגול־ורדי ו’שבעת הגבעות' שמנגדו האפילו ביחד עם טחנות הרוח, שנפנפו זו מול זו בכנפיהן כמו בכפות ידים.
בת־לויתי, בתוך כדי הליכה, קטפה מתוך הרהור איזה גבעולי־חציר, שהושיטה אתם אחר כך, בסמטה, בלי מורא עוד, לעזים המזדמנות לפניה. איזו תוגה חרישית ירדה עליה, שהוסיפה לעיניה הגדולות, הכחלחלות, לוית רוך.
הנשים, על ספי הבתים, שוב לא היה להן אותו הסבר המשונה בהרכינן לה בראשן לברכת הערב. בשעת הבוקר, בעת האספן ליד הבאר, גם נכנסו אתה בשיחה, ונתנו לה, בדעתן עד מה שעתה דחוקה, למלא הראשונה את דלייה, אלה אשר היא, אגב\ למדה לשאת, ככל בנות המקום, בקלות ומתוך קומה זקופה.
אמרו עליה שהיא ‘נתישרה’ ונעשתה ‘מהוקצעת’ יותר. האמת היא, שנפשה היא אשר נזדקפה בקרבה. ואחרי אשר איש לא הביט עוד עליה במבט מיוחד, הרי שהיא ממילא כאילו נשתחררה מכבלים לא נראים והלוכה נעשה חפשי וקל.
[ג]
בשעת בוקר מוקדמת אחת התעכב, לבסוף, על יד בית המאפה, הקרון שהיו מצפים לו, ומתוכו יצאה, בין כל האחרים, אשה גדלת קומה. שנראתה כעשויה מקשה אחת מרוב העמילן שבשמלתה, והיא מחזיקה בידה שמשית תחרים, אשר יותר מאשר על עצמה, השתדלה להאפיל בה על הנלוים אליה.
את הנשים השכנות, שאמרו להטפל לה, כמנהג בני המקום, שאלה בקול נמרץ: “מה בקשתן?” – ולא היה להן, איפוא, אלא להסתלק ולהסתכל מרחוק בכל הנעשה פה.
הזקנה טולה נראתה כשהיא מתהלכת שם הלוך וחזור בתוך החצר, חבושה בשביס של שבת ונתונה לטרדות חול.
היא הוציאה ממחצית הבית שלה ספסל והעמידה אותו לפני הפתח; מזגה ספל חלב חם והלכה והביאה הנה, – לשם האויר הצח, כנראה, – את האורח בן־אחותה, איש תשוש, אשר לאחר שהתישב על הסף והתחיל מכעכע מתוך התאפקות, אפשר היה לחשוב, כי אביו אפרים הוא אשר בא לשבת פה לרוח הבוקר, לבוש בבגדי שבתו.
מתוך זקיפת עיניו כלפי המסתכלים ניכר היה בו אשר הוא דוקא היה רוצה להכנס אתם בשיחה, אלא שמאחוריו, בתוך הפרוזדור, מרגיש היה במציאותה של אשתו, והיה כאיש אשר הוא מתמשך אל השמש שמלפניו, וחש בו בזמן מאחוריו בצנה הנושבת לו בגב.
אבל הנה הגיעה בשבילו, האָבל, שעת התפלה בציבור, והוא קם והלך לבית הכנסת, ופה, באין עוד עין צופיה עליו, הוארו פניו בבת־הצחוק הידועה של בני משפחת ‘המתוקים’, וזו היתה מתרחבת והולכת ככל אשר הוסיף להכיר את שכניו לספסל.
שני האחים לוין היו אלה, הלל איטס ואיסר ליב הגנן – אנשים אשר פגעי הזמן העלו אמנם רשתות של קמטים על פניהם, אלא שחמימותם הנפשית עדיין שמורה היה בקרבם ונשקפה מתוך עיניהם כמו לפנים, בעמדם פה לפני אפרים אביו, בעת אשר הוא, מתוך תשישות, או מחמת המית לב, אבד לו שווי משקלו והוא אנוס היה להשען על ‘עמודו’.
ככל מי שהוא שרוי בנכר רגיל היה לראות את עצמו כאבן, או גזר עץ זה, אשר כל הקרב אליו אינו רואה בו אלא מין מפגע בדרכו, והנה שב אל מקם מכורתו ורגש מופלא מלאו, מעין זה אשר יהי לילד בשעה שהוא בטוח כי עין הסובבים אותו פקוחה עליו לטובה; וכאשר ראה, בצאתו מן הפלוש, והנה רחבת החול עדיין צחה היא ורחוצת גשמים כמו לפנים ואצטבת העץ – שהיא עומדת פה ביציבותה, צנח וישב ומסר את עצמו לנשיבת הרוח, אשר כאז כן עתה באה מעֵבר שדות ויער, ואשר כחה יפה – ידע – לשובב את נפש היגע.
אותה שעה גמרו כבר בבית את סעודת השחרית, ואחרי אשר בתיה ואפרים, הרכים, נשלחו אל מאחורי המחיצה לנוח, נגשה האשה הכרכית לסידור הבית, נעזרת רק על ידי הנערה מינה בלבד, כי הסבתה טולה, אשר כדרך כל המתונים סברה, כנראה, כי בשעת חלוף של סדרי חיים מוטב לשבת מן הצד, נסתלקה עם גרב של סריגה ביד אל ספסל הנשים הכללי.
בצדי החצר, לא רחוק מן המבוא, עמדו עוד מאמש הרהיטים שהובאו מן הכרך. ואף כי היו עוד עטופים רובם במחצלאות, הרי אי אפשר היה שלא לראות בהם אותה ההבעה של צפיה אכזרית, אשר תהיה תמיד לזה שבא לנשל את האחרים.
ואכן, כלי הבית, כאשר התחילו להדחף זה אחר זה דרך הפתח, מראה של מנושלים היה להם.
אמת, אשר גם בשעת נקוי של ערבי חג הוצאו כל אלה אל תוך החצר, אלא שאז העמדו רוחים ושופשפו, כל כלי וכלי לעצמו, ואם נמצא על האחד מהם איזה צפוי של בד, והפשל בזהירות, כדרך שמפשילים את קצה הבגד שלא להרטיבו. ואילו עכשיו השלכו בזלזול ישר אל האבק, ואם כסאות ההיסב, או מדפי הזויות השמיעו עוד מתוך כך כקול אנחת מחאה, הנה המזרנים צנחו בלי כל קול, נטולי גמישות כמתעלפים.
תוך כדי החלפת הצנורות בגרב, ראתה הזקנה כמין קלסתר פנים המהבהב בידי הנערה מתוך מסגרת של עץ והכירה בו איש שׂררה אחד, אוהב ישראל מובהק, שהוא, כפי שנדמה לה, היה פושט אליה את ידו מתוך מצב בלתי רגיל זה בשבילו, מצב של תליה באויר, ואז מהרה והפנתה ממנו את ראשה.
ואולם כשהגיע תורו של השעון העתיק שוב לא נתאפקה ועמדה ללכת אל החצר, והנשים, היושבות פה, הביטו אחריה מתוך דממת עצב ותנודת ראש של הסכמה. כי על כן ידעו את החרדה אשר חרדה אחותה בשעתה על הכלי העתיק הזה, את מבוכתה בעת אשר זה אבד פעם בשעת שריפה, כאשר היא, מחוסר אמון באחרים, כּיונה במשך ימים את זמן אפית העוגות על פי תנועת הצל בחצר. הן גם לא יכלו שלא להעלות ברגע זה על הלב את המאמר שרגיל היה בפי המנוּחה:
‘כשתצלצל שעתי האחרונה’, ואת זה איך שהיה הדבר, כאשר לילה אחד צלצלה השעה הזאת, כשהעומדים עליה אמרו: הנה יצאה נשמתה – ואחר נשאר ‘זה’ מטקטק בתוך הדממה, והאחרים היו צריכים מאז לכוֹננוֹ.
לא טובה היתה גם הרוח אשר שרתה אותה שעה בתוך הבית, כי החדרים – הלך בהם הכל כשורה כל זמן שהוציאו מתוכם את הישן, אבל כשבאו להכניס את החדש – התעקשו, כביכול, ומאנו לקלוט.
אותה הפינה אשר קודם לכן עמדו בה ברווחה ספּה עם כסאות לא יכלה להכיל את ארון הכלים האחד, והשטח שבין שני החלונות, כל כמה שטרחו, אי אפשר היה לקבוע בו את מראת הקיר הצרה. כמיני זיזים נמצאו בו פתאום ובליטות מזדקרות, וכשהרהיט הועמד לבסוף – הטיל מיד לתוכו את בבואתו ראש הסוס שנתלה מנגד במקם תמונו של גאון ישראלי ידוע, והיה מלוה את האשה בעיניו הבהמיות אל כל אשר הלכה.
אותו הדבר היה במטבח, אשר מיני המאפה הותקנו בו הפעם על פי הוראתה שלה.
חלבונות הביצים, בתוך הכלי החדש שהביאה, לא נהפכו לקצף, והעוגות, אפויות על קרקע התנור הערום, יצאו שטוחות ומשונות זו מזו בגדלן (כי באין דפוסים – שאלה אחר כך הסבתה טולה בתמימותה, – הצורה הקבועה מהיכן תבוא?).
ואז בא זה, אשר הנשים השכנות קראו לו לאחר זמן בשם סערה.
כי כרוח קשה זו כן היתה אמנם האשה בפרוץ כעסה. היא סחררה ובלבלה כל הנמצא לפניה, בהשמיעה מתוך כך פעם נהמות זעף, ופעם קול צפצוף דק, עד אשר בא לה, כגשם זה, שטף הדמעות, שאז נחה מעט־מעט רוחה, ופניה, כמו עם גמר כל שואה, הלכו ונתבהרו.
נחלשת אחרי התקפה זו נרדמה אחרי כן על האצטבה בחוץ, ואז יכלו האנשים, לתמהונם, לראות, כי בעצם אין היא גדולה כלל בקומתה, וכי אין זאת אשר הזעף הוא המגדיל את מדת גופה, כשם שהלהבה מגדילה את העץ הבוער, או חודי העקצים – את הצמח הדקרני.
[ד]
אזכיר פה את אברהם איצי הכהן, קרוב מצד אמו לבית ‘המתוקים’, והוא מחזיק בית ריחים בכפר ליבידוב וחוכר קרקעות, שבהם עשה במשך הזמן עושר רב, ואחרי אשר היה מטבעו איש נדיב, ובנים אין לו אשר יוכל להיטיב עמהם, פזר את טובו לזרים, כנהר גואה זה, אשר מאין ערוצים לפניו, ישפוך את מימיו סביבותיו אל כל אשר ימצא.
בשעת בוקר מוקדמת, על פי רוב, בעת אשר האנשים אינם מצויים עוד ברחוב, נראתה פה פעם בפעם עגלתו הרתומה לסוס גדול וחסון, ומשרתו הנאמן קיריל הלך והוריד לבתי הנצרכים שקים של קמח, או קטנית, ועשה הוא זאת באותו הכשרון של בעליו, אשר האיש המקבל נטה להאמין כי ניתן לו כל זה בהקפה, רק עד שירוח לו.
וכמה פעמים בשנה, בערבי החגים, כרגיל, עלה האיש העירה בעצמו, הוא ואשתו חיה־פיגה, ובבואם והעלו אתם מכל הנמצא באותה עונה במשק, מירק הגן ומבני העוף וגם עגלים שנים או שלשה, שהיו מוטלים כפותי רגלים בעגלה ופעו עמומות בין קני הקש.
על לבם של אלה שקראו פעם בספר המקרא העלו את זכר הדמויות מימי קדם, בעת אשר האנשים נהגו לעלות לרגל למקום המקדש.
גם עמידת עצב זו שעמדה האשה בעזרת הנשים, עוטה עטיפתה השחורה ולוחשת תפלה בלי קול, העלתה בזכרון את עמידתה של חנה מרת־הנפש לפני האלהים. ואם לא השמיע לה בעלה את רחשי לבו בדברים, כמו שזה כתוב בספר, הרי הביע זאת בתנועה, שבה קבל מידה את ספר התפלות ליד מדרגות הפלוש, או באופן שתקן בשבילה את המושב בתוך העגלה, בלכתם לשוב לכפר מגוריהם.
והנה עברו השנים ותפלת האשה לא נשמעה. ערירית הלכה ושבה מפעם לפעם, וגופה, אם כי לא נראו בו סימני מחלה, נדלדל והלך. עד כי הגיע לבסוף הזמן אשר השנים, בבואם, הוכרחו לחלק את מעשי יומם, ובעת אשר הוא התעסק בעסקי הצדקה, או התפלל לאלהים, באה היא להבדק על ידי הרופא פבלובסקי, שנקרא אליה בתחלה למחצית ביתה של הסבתא טולה, ואחרי כן – כשזו השכירה חלק מדירתה ל’חדר' – לבית המאפה.
בפעם האחרונה היה זה, כאשר בני המשפחה הכרכית היו כבר שרויים פה, והיא, שטרם הסכינה אתם, נקוטה בעצמה בפני תשישותה ובושה מרזון גופה.
האשה הכרכית היא שקבלה עליה לדבר עם הרופא וגם יצאה אחריו ללווֹתו, וממנה נודע זה אשר שוב לא נשאר לה, לחולה, מריאתה אלא כמלוא קצה האצבע.
בהכמר לבה בה אמרה להתקין מין מרק מיוחד, שיש בו כדי לעודד, בשביל האשה הנחלשת, אבל זו מאנה לחכות, באמרה כי בביתה רוצה היא להיות ובמטתה. והיא נפטרה מבני הבית וגם נפנתה והציצה פעם אחת אל תוך המראה שעל הקיר.
אויה, אותה הבטה אחרונה שלה, אשר בה היא כאילו נפרדה מעל נשמת עצמה.
בעגלה בקשה את האיש שלא ילך אתה דרך מגרשי ההר, והוא, בהבינו כי בית הקברות הוא שעליו מבקשת היא לדלג, הוליכה דרך השביל הצדדי שלאורך הגיא, חושש כל הזמן שלא לשקוע באדמה הטובענית, ויורד והולך משום זה פעם בפעם ברגל.
במשך השבוע בא עוד פעם אחת לבדו כדי לקחת את החובש מן ההר.
– כי הלא צריך ‘להציל אותה’ – אמר.
את הסבתה טולה שלח א ‘השדה’ להיות לו לפה אל המתים, והוא עצמו ירד לשכונת הגיא, מקום מגוריהם של החלכאים ובידו הכיס – מלא כסף מזומן.
בתחלת הערב ראיתיו אחר כך בחדר המבשלים של הסבתה טולה, יושב ומביט נכחו בעינים שאינן רואות כלום, ופניו, שעדיין ניכרו בהם רשמי המוראות, אשר ראה זה עתה שם, בגיא, כאילו צבו.
פעם בפעם, בהפתח הדלת הפנימית של ה’חדר', הגיעו משם קטעי פסוקים מן הפרשה של אותו שבוע.
גזרי הבשר תוארו כפי שהם מנותחים במחזה הידוע של אברהם, התנור הבוער עם בוא השמש והעלטה היורדת על האיש, ודומה היה, לרגעים, שבין האימה ההיא שם ובין זו אשר פה מתערבבים התחומים.
ובלילה אחר כך, בתוך דמדומי חלום, שמעתי חריקת עגלה שמשהו כבד פורק מעליה, ומאחורי המחיצה שאלה אמי בקול שהכיל כבר את כל אימת התשובה.
– ר' אברהם איצי?
אחר כך נסגר שם האשנב בתוך החשכה, והיא אמרה:
– אויה לי, אויה לי, העץ היבש.
ואחרי כן, לאחר שתיקה רגע:
– הוא עוד יבּנה, הוא עוד יקח אשה.
ולמחרת הובלה הנפטרת לבית עולמה.
ילדי ה’תלמוד תורה' הם שהלכו בראש, בקראם את פסוקי התהלים מתוך לב מלא כאב נאמן, כי היא הלא אשר היתה מלבישה אותם חלוקי מולט עם מעילי מוך בכל חורף.
האיש עצמו, בעינים מצומדות אל המטה, הלך בין המלוים כאילו רק בכח ההבטה בלבד, כשרגליו נראות כנגררות לו מאחריו.
וכעבור כמה ימים יצא ללכת בחזרה אל כפרו.
דומם ישב על מצע הקש והריוח מסביבו, בעגלה, נראה גדול לאין שעור.
האנשים אמרו:
– עכשיו ערירי הוא כאבן.
והם עמדו והביטו אחריו עד אשר נעלם בקצה האופק, שהיה כבר טעון ענני גשמים, כי קרוב היה הסתו לבוא.
[ה]
איך באו ימי הסתו?
אי־משם, ממרחקים, הגיחו עננים וזחלו והשתטחו כמחנות צבא בשולי האופק, זה ממול זה וזה בצדי זה, והעירה כאילו באה במצור.
נאספו שרידי הירקות מן הגנים והעוף והבהמה – מן החוץ. ליד טחנת המים תוקנו בדקי הגשר ופנס של נפט הודלק שם בלילות. אז נתקדר יום אחד חלל האויר. בתוך דממת הצפיה נשמע קול שקשוק, כאילו זרק מי כדורי עופרת על הגג – ונהיה זה שקוראים לו סגריר. כי נסגרו על מסגר הדלתות וגם החלונות בבתים, אלא שאלה היושבים שם, בפנים, לא התעצבו, בדעתם כי רק הסגר זמני הוא.
לכל היותר יכלו להרגיש כבאי התבה בשעתם, אשר אמנם נכלאו בן הקירות, אלא שהמפתח – ידעו – נתון בידי האלהים.
לא כן האשה הכרכית, אשר רוחה הלכה ונעכרה בד בבד עם מזג האויר, וכאשר התחיל הגשם לטפטף בחוץ, פתחה היא ברגון מבפנים, עד כי היה זה כמו דלף בתוך דלף.
היא לא ראתה מימיה נשים נעולות מגפים, וילדים טעונים על כתף וקרקע רחוב רופף, שהוא הולך ומתמסמס מתחת לרגלים.
את הסבתה טולה שאלה כמה הוא מספר הימים אשר ימשך מין מצב כזה? והזקנה, בדעתה עד מה מועטת האמונה בלב האשה, לא השיבה כלום. היא רק השתדלה לכלכל, ככל אשר יכלה, את עניני הבית, אחרי אשר המרתף ודיר העצים היו ריקים פה, שלא כנהוג לעת כזאת בכל בית אחר, והימים היו גם ‘ימי שקט’ בבית המאפה.
היא העבירה מעט־מעט לבית המלוה את התכשיטים של אחותה המנוחה וכל אותן הקלחות ומרחשות הנחושת שלא היה בהן צורך במטבח, וכשאלה אזלו, הציעה מינה למכור כמה שטיחים ממעשי ידיה של אחותה בתיה.
יריעות רקמה דקות נוסח היו אלה אשר הנערות מבתי השכנים נסו לשוא ‘להעתיקן’ – אלא שהפרוטות שניתנו תמורתן לא הספיקו בכל זאת אלא כדי קנית עצים לחים להסקה, וכאשר אלה היו מתהבהבים אחר כך בפי התנור וממלאים את חללו עשן, חשבה האשה הכרכית כי הנה הולכת היא להחנק.
אין ספק שהיתה באה לה הרוחה אילו יכלה, כמו קודם לכן בשכונת הגיא, לשפוך את חמתה על הנערה, אבל זו, בעמידה המאוששת שעמדה עכשיו לפניה, בכוח חדש זה שבו היתה מבוצרת (ואשר טרם עמדה על טיבו), הביאה אותה רק לידי מבוכה.
היה זה כאילו המקום שרגילה היתה להוריד עליו את מהלומותיה נמצא מוגן פתאום בפניה ומותרס, באופן שכף ידה היא רק אשר נפגעה וחשה את הכאב.
ואז, כזרם מים זה במצאו לפניו מעצור, נטתה לכוון אחר. היא פנתה, שלא כמנהגה עד היום, אל האיש החולני.
הן הוא היה זה, בעצם, אשר בגללו הגיע לה כך.
שמועה שמעה אשר הפטרון, שבמשרדו עבד, נתפנתה שם אצלו משרת הפנקסן – ולמה, אפוא, לא ינסה שוב את כוחו?
הלעולם אומר הוא להשאר כלי רצוץ, ללא אחיזה ומעמד בחיים? הן הוטב לו במשך הקיץ עד כדי כך, ששוב אינו זקוק לא לתחבשות ולא לסממנים, והאמנם יכבד ממנו לשבת בבית חומר, אשר תנוריו הם מתוקנים ואינם מעלים עשן בשעת ההסקה?
והאיש החלש נענה לה. הוא הבטיח ללכת אל הכרך וגם ‘לנסות את כחו’ כשאך ‘תקבע הדרך לעגלות חורף’.
אז הרפתה ממנו, בהבינה מדעתה שתקופת החורף, כל כמה שתתמהמה – סופה שתבוא על קרח ושלגים. ואכן, בהציצה בוקר אחד החוצה, נדהמה למראה זה אשר נהיה שם בין לילה:
כל אותם בלילי הטיט והרקק שנקרשו בימים האחרונים, נעלמו. גבשושיות האשפה עם שלוליות המים לא נראו אף הן, והלובן היה בכל – מן האופק ועד האופק.
כה ענוג היה הורד בשמים המטוהרים, כה מלטף ציוץ הצפרים בתוך הצנה הזכה, שעיני האשה, העששות מן הכעס, נתרחבו רגע מתוך התפעלות אמת.
למטה, באותו המקום ששם נמצא לפי השערתה משעול הכפרים, הרתיע והלך סוס אסור למין כלי רכב נמוך, אשר השאיר מאחריו בתוך השלג חריצים עמוקים, והיא הבינה כי זאת היא הדרך לעגלות חורף ‘ההולכת ונקבעת’.
ואז הוציאה מהארון את מעיל הצמר של בעלה, שמה לתוך מזודת העור כמה עוגות ומעט סוכר שעורים, כתרופה נגד השעול – ובמשך כמה ימים אחרי כן, לאחר שהאיש יצא לדרכו, האירו פניה באורה הטוב של התקוה, זו אילת השחר אשר תופיע בהבקיע יום חדש לבוא.
במטפחת המשי שקשרה לראשה, כדי לעשות נחת רוח לסבתה טולה, ובסבר הרך על פניה המחוירים, כה ערה וקשובה נהיתה לכל וכה זריזה וחרוצה בכל אשר פנתה, עד כי הסובבים אותה התחילו להאמין שהיא הסירה, לבסוף, מעליה את קליפתה הקשה ונתגלתה, כגרעין הטוב הזה של הפרי, במהותה האמתית.
אולם יום אחד, בהביטה אל הפרוזדור ראתה והנה האיש נכנס ובא עם המזודה הקטנה בידו.
ברגע הראשון לא רצתה עוד להאמין למראה עיניה, כי הן לא שמעה – אמרה – כל שאון של עגלה בחוץ, אבל הוא הנה בא ועמד פה עמידת איש, אשר אין לו באמת כל אחיזה ומעמד בחיים – אז הלכה והטילה את עצמה על הדרגש וגעתה, בלי כל הקדמות עוד ואותות מבשרים, בבכי הבא מכאב נאמן ושהיה מרעיד על כן את הלב.
בתיה היפה, שישבה במחיצתה על מלאכת הרקמה, באה והציצה הנה תוהה ונחרדת, בעיני התכלת שלה, ומינה, בראותה כי אביה עודנו עומד במקומו נטול נשימה, הלכה והביאה אותו אל מטתו וחממה אותו בתחבשות ומשקאות מרככים עד אשר ‘נפתח לו גרונו’ והוא התחיל משתעל בשעולו הקטוע, הכבוש, זה שהוא בא מתוך התאפקות, ושהיה מתהלך עכשיו בכל זאת בתוך הבית כקול קריאת ‘אבוי’.
רק הנער אפרים, פטור באותו יום מן ה’חדר', היה מסתובב פה מתוך איזה תקוה חבויה בלב. ולבסוף, כשמצא לו שעת כושר, התגנב ופתח את מזודת העור, שעמדה על יד הפתח, והנה לא נמצאו על קרקעיתה אלא כמה פירורי עוגה ופוטית אחת מיובשת ויחידת עין, אשר הוא, המאוכזב, תפש אותה, חש מיד סלוּד לא נעים בקצות אצבעותיו, והשליכה ממנו והלאה.
[ו]
בעת ההיא עמד הטוחן מליבידוב לקנות את החורשה הזבּליצית שליד העירה, והוא היה בא הנה תכופות לשם המשא ומתן.
ליד בית דירתה של הסבתה טולה העמיד, כמנהגו תמיד, את עגלתו, ואת בואו כוון על פי רוב לשעת המנחה, כדי שיוכל לקרוא בזמנו את ה’קדיש'.
בשעת עמידתו פה פעם, בהיותו מטפל בהתרת הסוס, משכה אותו האשה הכרכית לביתם, למשתה תה.
במפתיע בא הדבר על האיש הכפרי, כשלא היה מוכן לכך, והוא בא משום זה למין מצב של מבוכה, אשר רק אלה היודעים בושת פנים מה היא, יכלו אולי להבין לו.
אז, בבקורו הראשון, בהיות אשתו החולה אתו – הכאב הוא אשר תמך אותו, כביכול, ונתן לו את היציבות. עכשיו עמד כמרוקן, קל וללא אחיזה, וכאשר ראה את התכונה הרבה במטבח ואת מערכת הכלים על השולחן, חזר בו ונפנה לצאת, מבלי שימצא לו כל אמתלה אחרת אלא זו, כי ה’סוס הוא שם לבדו'.
וכך הנה נשארה האשה יחידית לפני השולחן, מזגה לעצמה תה לתוך ספל של קוניה, אשר שלש יפוניות עמדו עליו בדוחק מתחת לשמשיה, ושתתה בהבעת פנים שלא בשרה טובות לבני הבית. ואף על פי כן התחילו מסיחים מעתה בסמטה כי משהו הולך ומתרקם בין הטוחן האלמן ובין בני משפחת ‘המתוקים’.
אמנם רבים קשה היה להם לצרף בדמיונם את הנערה הנאצלת בתיה עם האיש המסורבל, שדוף רוחות הכפר, אבל בעלי השכל המעשי העמידו נגד קסמה של המדוברת את טחנת המים של זה עם משקו ושדותיו ביחד עם לבו הטוב.
משרתו קיריל שוקד היה עכשיו עוד יותר מאשר בחיי גבירתו לבקר עם דמדומי הבוקר בבתי הנצרכים. כמה פעמים, אגב, ראוהו בשעות אלה גם ליד בית ‘המתוקים’, אלא שאיש לא יכול להגיד אם הוריד שם מה מעל העגלה.
בתוך כך באו ימי הפשרת שלגים וקלקול דרכים. עם גאות הנהר אושה נסתחף הגשר ליד ליבידוב והאיש עם משרתו לא נראו עוד כלל בעירה.
והנה בא האביב.
ביתם העתיק של בני ‘המתוקים’ הוטל עליו זיו לאחר שנתלו וילאות בטיסטה בחלונותיו.
על החבל שנמתח בחצר היתה בתיה תולה עכשיו, בהגיע לשם השמש, את חולצות המוסלין הקיציות של ליבוש, והיא תוהה אותה שעה בעיניה המהורהרות אל תוך הרקיע עם קטעי ענניו המבוהרים, אלה אשר תינוקות ומשוררים מדמים לראות בהם את פני האלהים.
אברהם איצי, כשנזדמן פה בעגלתו, ירד מעליה ואחז את הסוס ברסנו, בבואו להכניסו אל החצר.
עכשיו, אחרי אשר הדרך לעירה כמילובקה נתקלקלה, בא על פי רוב הנה לקריאת ה’קדיש'.
אם לא הגיע עוד זמן התפלה, בא וישב על גבי האצטבה שבעמק החצר. מסופר שערו לקראת הקיץ ולא עוד מגושם, בלי פרוותיו הכבדות – הנער אפרים, כשנמצא פה, נשא אליו מעל כלי משחקו את עיניו הכחולות, עיני בתיה, כשהן מלאות הבעה של דרישת טוב.
יום אחד, בהיותו מתקשה בעשית קשת ל’ל"ג בעומר', עמד והעביר ללא אומר את כל מכשיריו אל האצטבה, ולא תמה, כשהאיש הבין לו ועשה לו את כלי הזין באותה הצורה ממש שהוא תאר לו בדמיונו.
פעם אחרת היה זה חליל שביקש הנער להתקין כדוגמת חלילו של פטקה נער הרועים. והאיש נענה לו גם הפעם.
מפני שעל גבי האצטבה לא נמצא להם מקום, עברו שניםה אל השחת שבתוך העגלה, אשר הסוס היה כוססה מן הצד.
בעמקי העגלה מצא הטוחן ענף מן העץ שהיו זומרים עכשיו על יד ביתו בליבידוב, והוא פצל ממנו בזריזות פצלות דקות באולרו, בעוד שהנער, נתון, כנראה, בהרהוריו למקום מוצאו של הענף הזה, שאלו היכן הוא ליבידוב זה, באיזה צד?
– הנה שם – פשט האיש את ידו אל האופק, במקום שקבוצת עננים עמדה מוזהבת באור השמש.
– ואפשר להגיע שמה, אם ללכת הנה כך – בקו ישר? – חקר הנער.
– בחורף אפשר, ובקיץ אי אפשר: מפני הנהר, וגם בשל שדות הכוסמת של הסמיונובקאים.
– אבל אם לעבור את הנהר בסירה ואת השדות לעקוף בזהירות – דרך המצרים?
– אז גם כן לא יתכן, מפני יערה של הגרפית וגני הפירות שלה – השיב האיש – והנער הביט מתוך הרהור לאותו הצד ששם האפילו העצים באופק.
– וישוב – שאל – יש שם?
– דהיינו? לא תפש הכפרי.
– רצוני לומר, בתים, בתים ואנשים?
– אה, הללו – הבין לבסוף – מעט, רק מעטים, כי העיקר הלא הם השדות.
– וכלבים? – נתרפרפו ריסיו השחורים של הנער.
– כלבים יש, אבל לפחוד מהם לא צריך – הרגיעו זה – כי הלא מיודעינו הם, ‘משלנו’.
והוא ספר היאך היה זה כאשר פעם, בעמדו ליד הכורות, נטפל אליו אחד זר, והוא לא היה נהיר לו, כי נראה כמתגנב, וגם יותר מדי חרישי היה, וכאשר גרשו, לבסוף, ראה שהוא אינו פונה לצד הכביש וגם לא לעֵבר החוות, כי אם רץ ישר ליער, ודרך הכנסו שמה, היא כדרך שבן אדם נכנס ובא לתוך ביתו, אז הבין, כי אין זה כלב, כי אם זאב.
– בעצם היום?
– בעצם צהרי היום.
– ונפחדת?
– ולמה זה אפחד? אנחנו הכפריים איננו מפחדים – השיב האיש, בנערו מעליו את גרודות העץ, כי החליל היה כבר מוכן.
– תשרוק אתה את השריקה הראשונה – בקשו הנער.
– בושה פה – פקפק זה, בוא ונכנס אל דיר העצים.
והם באו אל דיר העצים.
פניו הרחבים של האיש עם זקנו הקצר נתהבהבו רגע בתוך האפלה וכאילו התנדפו, וטפיפה עמומה של רגלי צאן על פני דשא נשמעה, מלוּוה בקולו המשדל של נער הרועים.
נשבה צנה לחה של מי מנוחות ופעית הערגון של טלאים רכים עלתה אי מזה, מקרוב, והעירה את הרצון לפשוט אליהם את היד, והנה חרקה פתאום הדלת, והאשה הכרכית נראתה במלוא קומתה בפתח, אז התנערו שניהם מהלך רוחם והעלו חיש מהר על פניהם את ההבעה הרגילה, כמי שמחליף את בגדי שבתו באלה של חול.
באחד מן הימים ההם קנה האיש מליבידוב את ביתה של האלמנה פרסלובה, אחות הכהן, אשר בשעתה, לאחר שמת עליה בנה יחידה, יצאה לשבת עם קרוביה בכפר.
בית עצים עתיק היה זה, יחידי באדמות הגנים, והוא צופה בחזיתו את חורשת התרזות של הכהן, ועץ אחד מאלה, והוא מרוחק מכל האחרים, עומד פה לפני הבית, ומראהו עגום מאוד בתוך העזובה שמסביבו.
יתכן אשר בני משפחת הכהן, בכרתם בזמנם חלק מן החורשה, השאירו אותו פה מתוך שכחה, או כציון למיצר וגבול, ואולם אני, אשר את הכונות הטובות יחסתי בעת ההיא לא רק לאדם, כי אם גם לחי ולצומח, דמיתי כי העץ הזה, בהיותו עומד בקצה החורשה ובהרגישו בכליון נפשו של בן־האלמנה, אשר בתשישותו לא יכול עוד לבוא שמה, פרש לילה אחד מכל האחרים ובא והתיצב פה להיות למחסה לנער בצלו ולמשיב נפשו בריחו וברנן צפריו.
עכשיו, בראות מינה והנה הוא עומד במלוא ירקו, פשוט ענפיו הכבירים, כאילו מתוך רצון להרבות צל, והספסל שמתחתיו אף הוא עשוי עם בית קבול, כמין משכב למנוחה, אמרה כי הן יכול אביה לבוא ולשכב פה בימות אביב בהירים אלה. ובבוקר, אחרי סעודת השחרית, הוליכה אותו הנה דרך הגנים.
בכיסו הביא אתו האיש בקבוק של חלב עזים, והוא שכב פה יחידי מבלי להרגיש כל שממון, שהרי מן הגנים הקרובים הגיע הנה קולן של הנערות מנכשות העשבים, ונופו של העץ אף הוא מלא היה תנועה מן הצפרים, שהיו יוצאות ובאות אל החורשה הקרובה, ביצרן, מתוך יחסי שכנות אלה, קשר חי בין העץ הזה ובין חבריו.
עד מהרה רוח לו לאיש במדה כזו שהוא לא היה זקוק עוד למלוים, ורק במקלו בלבד הלך, שגם הוא יותר ממה שנשען עליו, היה נושאו ביד.
והסבתה טולה בראותה כי טוב חלב העזים לבריאות גופו, שמחה כשנזדמנה לה יום אחד בככר השוק עז במקח השוה.
יהודי טוחונובקאי הוא אשר הביאה למכירה, מאחר שלא היה זקוק לה עוד, לדבריו, כי גדלו הגדיות, בנותיה של זו.
ובכן זכתה בה הזקנה והוליכה אותה לא בלי קושי הביתה, כי היתה הבהמה מפנה פעם בפעם את ראשה וגועה מתוך געגועים, כנראה, לאותן הבנות עצמן, אשר עליהן דבר בעליה.
ומינה הלכה ותלשה מעט עשב ליד גדר השכן והושיטה לה, ושכנתם שרה נכה, מומחית לחליבה, באה עם הספל שלה ביד, אבל נוכחה מיד כי זו ‘עצורה’ היא. אין בה מאומה.
– מחמת טלטול הדרך – סברה היא – ואחרות אמרו:
– מפני צער הפרישה.
והנה קרב ובא אליה אברהם איצי איש ליבידוב וסקר אותה, ובפעם הראשונה היה זה פה אשר נתבהרו פניו מתוך צחוק: – זקנה היא – פסק, בטפחו לה טפיחת סליחה על גבה – הניחו לה. וילדי ה’חדרים' שנתקבצו החזיקו בה והוליכו אותה בקול תרועה אל כר האחו.
הנה כי כן הסכין מעט־מעט האיש עם קרוביו וגם השמיע פה לפעמים את דעתו בכמה מעניני הבית.
על פי עצתו הוא ‘חכרו’ אלה ממנו את חלקת האדמה שעל יד בית השדה והפכוה לגן של ירקות.
הוא עצמו רק פלח יום אחד את הקרקע והקדים במשך כמה ימים לבוא כדי ‘להציץ’ שמה לפני התפלה – ועד מהרה נמצא המקום ערוך בערוגות, שעליהן הישירו, כאותיות של כתב על גבי שורות מסורגלות, כל מיני ירקות של העונה.
מהכפריות השכוּרות למדה מינה לנכש את העשבים, ובמשך הזמן התקינה פה, בעזרתו של אחיה אפרים, סוכת נצרים, שהחזיקה בה, ביחד עם כלי העבודה, גם את ספריה. ויכלה מעתה ללמוד ולקרוא מתוך הרוחה.
בספר המקרא חזרה עכשיו על פרשת חייו של העם בארצו, והיא גמעה את הפרקים (ביחוד את האידיליים שבהם) כיין וקנחה אותם בדפים מ’אהבת ציון' – והנה באו בינתים ימי ‘בין המצרים’ ואני הייתי מוכרחת להעביר אותה למגילות החורבן.
כל אותם דברי הנבואה, אשר דומה היה כי לא נאמרו אלא לשם איום, קמו ונהיו כתומם.
באה אמנם הרעה על המקום, אנשיו נפלו בחרב, והארץ היתה לשמה ואותו האיש אשר בעצמו נבא לכך, לא נשאר לו מעתה אלא לקונן את קינתו הגדולה – זו אשר הכילה בקרבה, כנראה, כבר למפרע, את תמצית הכאב של כל הדורות שבאו לבכות את החורבן הזה אחריו, כי על כן הלא ירגיש כל הקורא בה כאילו מלבו יצאה.
כאשר בעצם ימי קיץ אלה לבשה פתאום העירה קדרות, היה זה מובן לנערה, כשם שהיה מובן לה למה מקדירות פניה של הינדה רחה הקמינקאית כל שנה באותם הימים אשר בהם שרפו עליה בכפר מולדתה את ביתה והרגו את בניה.
אותו הרבוע האפל, אשר נקבע רק כזכר לחורבן בקיר, בלט עכשיו כבר כמקום העיקרי בבית, והשאר לא היה אלא כמין חפוי, שישימו על הפצע, כדי שלא להכאיב את העין.
ביום הראשון לחודש אב התחילו האנשים בכל מקם לנהוג בעצמם מנהג אבלות.
לא כובס כל בגד, ולא צוחצח כל כלי ולא ירד איש לבית הרחצה ביום הששי. בשבת בבוקר הפטירו את פרשות התורה בחזונו הקשה של ישעיהו, ובמשך כל היום עמדו אחר כך הסמטאות ריקות, ללא עובר וטיל.
רק קוצרי השחת ההרריים היו הולכים וחוזרים שם למטה בכרי האחו, מבעיתים בברק חרמשיהם, כשקול שירתם עולה ממנו כמו הד מאותה הצהלה הרחוקה של מתעללינו אז, ביום האסון.
כשסמוך לאותו זמן נודע לנו כי הנה עברה אי־שם הרוח את אחינו לקום ולבנות את ההריסות ההן, לא העיר בנו הדבר כל תמיהה. בתוך איזה חוברות שנשלחו לבתיה היפה קראנו את זאת, בשבתנו פעם עם ערוב היום בין הערוגות, ואם מפני שהיתה השעה שעת התבהרות לאחר גשם, או מפני הדמדומים שמסביב – בזכרוני נשתמר זה כאותו אודם המופיע לאחר ימי סגריר בשולי הרקיע, שהוא בא לבשׂר ימי שמש ואור.
[ז]
על מעשי הרקמה של בתיה אמרתי, אשר הנערות בנות השכנים קצרה ידן מלהעתיקם, – כי על כן עושה היא זאת ‘מן הראש’ – אמרו.
ואכן, כל מה שעשתה, לא העתקות מתוך איזה ספר דוגמאות היו, כי אם דברים ממה שראתה לפניה, טבועים בחותם שלה ומוארים באורה.
קבוצות העצים שרקמה, או פלגי המים לבין ירק, לא היו אלא אותן חורשות הלבנים אשר עם מבוא הגיא ו’נחל הבכאים' שבקרבתן, אלא שפה, אצלה, היו העצים מעורים יותר, גדושי ירק יותר, והנחל היו מימיו שקופים ומזהירים בזוהר נאצל ועילאי יותר.
ועוד גם זאת, אשר חורשות הלבנים, או הנחלים באחו קבועים ועומדים היו במקומם, כל אחד לעצמו, בבחינת טופס יחיד, בעוד אשר רקמתה היא עשויה היתה יריעות, יריעות, שהן נתונות להטלטל ותופסו ביחד עם זה מקום קטן כל כך, שעולמות שלמים, כביכול, יכלו להתקפל אצלה בפנה אחת של מגרתה אשר גדלה הוא כמלוא כף היד.
בתחילה, לפני שמלאכת מחשבת זו הוצאה אל השוק, התיחסה אליה האשה הכרכית בזלזול, בסברה שאין כאן אלא בטול זמן בלבד, אבל כשראתה שנותנים תמורתה כסף, שנתה את טעמה, בקשה בעצמה דרך להשיג את חוטי המשי, וזכרה אפילו בדיוק את מקום החנויות שבהן ימכרו אלה בכרך, ובשעה שהנערה עבדה, נזהרה שלא להקים שאון, ובאה כפעם בפעם לסגור עליה את הדלת.
מאחורי מחיצת הקרשים ‘הגדולה’ ישבה זו, כפופה אל השולחן המשולש – כי בשביל אחר, מרובע, לא היה פה מקום – וצרפה את הקוים הצבעוניים אחד לאחד, מתוך אותו כובד הראש של האדם העושה במלאכת קודש.
מינה נכנסה הנה לפעמים בלי קול והציגה לפניה מעט תפוחי אדמה, או קציצת כבד בצלחת – אז תפשׂה מתוך גשוש בקצה המזלג את המאכל, נשכה ממנו ולעסה ברפיון, מבלי לשתף את הנאת האכילה לכך.
מתוך זה הוסיפה פה ושם, בנעיצת מחט, נקודה צהובה, או חומה בבד, שצריכה היתה להדגיש את להט השמש, או הצל בחביוני עץ, עד אשר פּרשה, לבסוף, את היריעה כולה לפניה, סקרה אותה במבט בוחן, ומעמקי התכלת עלו והתנצנצו בעיניה שתי נקודות זהב. קורת הרוח אשר עם גמר יצירה היתה זאת.
אחרי כן יצאה וישבה בפתח המבוא, על הסף, כדי ‘להתאורר’ מעט. חגורה בסינרה המהודק, השחור, שׂריד מדיה מבית־הספר, כשתלתליה יורדים ומתערבבים בחוטי הרקמה, שהם תלויים לה, כרגיל, על צוארה. אם היו אלה מצבע הזהב, שוב אי אפשר היה להבחין ביניהם ובין השער הדק, המשיי.
נשים נכנסו ויצאו עם קדרותיהן שנתבשלו בתנור האופים, ונזהרו מתוך איזה רגש מיוחד שלא לקרב אליה יותר מדי.
ושם, בפנים, מעבר למחיצה, באה, בינתים, מינה עם מגהצה, החליקה וקפלה את המרוקם והוציאה יריעת בד חדשה, חלקה, אשר בעיני אני נראתה תמיד כאותו החומר ההיולי, הקדמון, בשעת בריאת העולם, לפני שהאלהים העלה עליו את הדשאים והעצים והקרינו באורו.
בזמן הראשון, כאשר אך התחילו מעשי הרקמה האלה להתפרסם, זכו בהם רק הנשים המיוחסות, כמו אשתו של פקיד הפוסטה, או בת האפּתיקר דקת הטעם, אולם מעט־מעט התחילו דורשות אליהם גם האחרות.
נערה לא אמידה כשעמדה להתקין לה בגדי מוהר, ויתרה על זוג של צפיות, או כמה כותנות בד, ורכשה לה שטיח מרוקם שיחים, או פרחים, לקשט בו את הקיר. ובעתות החורף, כאשר חפה הקרח על שדות הסביבה, יכלה עכשיו עינה להתרפק על קטעי נוף נפלאים אלה.
הנה כי כן התחיל אביב נצחי ללבלב בחדריהן האפלוליים של בנות המקום. מין נכס רוחני היה זה שנתוסף להן, ערך יופי חדש, ובשעת השריפות, כשבאו להציל את הקנינים היקרים, הוציאו מעתה גם את היריעות האלה.
והרי זהו בעצם החסד שגומלים שלא במישרין עם האמן, אשר הוא עצמו, בבלי דעת, או מחוסר תנאים מתאימים, מפזר את ניצוצות נשמתו לכל רוח. והנה באים האחרים ואוספים אותם ברוב זהירות כדי לשמרם בגנזי הנצח.
ופה הוא בלי ספק המקום להזכיר את העלם שלום נח, מבני סמטתנו אף הוא, אשר הלך לבקש לו ‘תכלית’ בכרך.
בן ישיבה אשר פרש מתלמודו היה, וקרוב או מודע אין לו בעיר הגדולה, ובכן פנה אל בנה של יוכבד ‘המתוקה’, שהיא שכנה ובת מיצר לאמו, והאיש החולני נענה לו, המציא לו מעט עבודה בשכר וגם נתן לו את בתיה הרכה ללמדו את למודי החול.
כפי יכלתה בעת ההיא למדה אותו זו, רק ראשית דעת השפה ומעט תרגילי חשבון, עד אשר יכול ‘לעמוד על רגליו’, ולהמשיך את דרכו בכוחות עצמו.
והנה היה זה אשר היא דמתה לאיש שנתן פעם רק פרוטות מספר לחברו וקבל תחתיהן לאחר זמן דינרי דינרים. כי אחרי כן, כשהנערה הוּצאה מחמת המצב הקשה מבית־ספרה, בא הוא, מזוין בידיעות רבות, ועזר לה בלמודיה וגם ספּק לה ספרי למוד וקריאה.
גם אחרי כן, כשעברה עם בני משפחתה אל העירה, הוסיף עוד לשלוח לה ספרים וחוברות, או שהביאם לה בעצמו כאשר בא לאמו, שׂרה־נכה, לימי החג.
שתי פעמים בשנה בא, כרגיל, להתראות עם האֵם האלמנה, ובהפסקות, בין חג לחג, שלח לה אגרות רצופות דברי חבה, והיא, מאֵין לה אמצעי להביע לו את רחשי לבה, השקיעה אותם בעוגות הגבינה שגבנה ושלחה לו בכל הזדמנות, או בכתנות הבד שתפרה בשבילו.
בשביל ארבעת בניה אחרים הכינה יום־יום את ארוחתם וצרפה למנתו של כל אחד תוספת של אהבת אֵם, ואולם החלק בשביל אחיהם הרחוק נשאר חתום בלבה ותסס שם כמין סם משכר, עד כי התנודדה לפעמים מרוב חושיה. ואלה אשר ראוה בצפיתה לפני פתח בית הפוסטה, או בעמידתה ליד ביתה, כאשר נושא־המכתבים עבר עליה מבלי להתעכב, עמדו, מבלי משׂים, לחשוב את מספר הימים, שנשארו עוד עד לחג.
והנה נראתה זו בוקר אחד בחצרה כשמטפחת ‘חצי המשי’ קשורה לה לראשה והיא שופתת, שלא כרגיל, את מיחם הפח הקטן שלה. ועד מהרה נראה בין ההולכים לבית הכנסת העם האורח עם תיק התפילין בידו.
אז הורמו רגע שני חצאי הוילון בחלון הקדמי שבבית ‘המתוקים’ ושבו וירדו, ואחר כך הלך ונמשך היום מתוך מתיחות, ארוך עד לאין קץ.
בתיה, עם חוטי הרקמה על צוארה, באה פעם בפעם, שלא כדרכה, להציץ אל השעון שמעבר למחיצה, או שהיא נמצאה זקוקה פתאום למגהץ והלכה בעצמה להתקינו, ועיניה, לאור הגחלים שנשפה בהן בתוך אפלולית הפרוזדור התנוצצו בברק של יסודי צפּיה.
ומן הצד השני, הנה נשלחו הנה מזמן לזמן בני האלמנה הקטנים לבקש עפּרון, או עט עם דיו לכתיבה, וכשאלה נשתהו, הופיע בפתח שמאחורי הגדר אחיהם האורח ועמד לחכות מתוך קוצר רוח.
אבל הנה הגיע, סוף סוף, הערב והעלם שיצא להתהלך אילך ואילך על פני הרחבה, נזדמן עם הנערה – בהיסח־הדעת, על פי רוב, כאשר זו יצאה לנעֵר את מפת השולחן אחרי האכילה, או להסיר איזה כבסים מעל החבל.
בשבילנו אנו, אני ומינה, היה זה כאלו קמו שתי נפשות מן הספר להתהלך לפנינו.
אותו רטט הגיל שבדבוריהם הראשונים, המגומגמים, אור הלבנה, אשר המחברים, כרגיל, מוסיפים אותו כתבלין לכל מיני פגישות כאלה, ואשר הלם אמנם עכשיו פה את השנים, בעמדם מרוחקים זה מזו במבוכת נפשם, כשרק צלליהם – דומים בגדלם להפליא – מתמשכים ונוגעים האחד בשני.
הוא עוד טרם הוציא מצרורו את הספרים שהביא בשבילה, את אלה הוא מוסר לה אחרי כן, בערבים הבאים, כאשר לנוגה הכחלחל של הלבנה מתוספים רבּוּעי האור של החלונות, המוארים במנורות החג.
והנה חלפו ועברו כבר ימי החג, והעלם – עוד טרם נסע.
בחנות המכולת נושאים עוד את פני האלמנה ונותנים לה בהקפה את קמח הסולת והקהוה הטחונה, והאשה טרם הסירה את שמלת הצמר עם המטפחת של ‘חצי־המשי’.
בשבתה על הסף לטרוף את הביצים לחביתה, בא בנה האורח ועומד מאחוריה לבוש עוד אף הוא בבגדיו הטובים, וכעין ‘אסרו־חג’ ארוך הולך ונמשך פה.
אם משום שלא נזדמנה לו, לעלם, שעת כושר, או מפני שלא מצא לו דרך להגיד את המתרחש בקרבו – נכנס לפעמים, בצהרי היום, לבית־הכנסת, לקח לו אחד הספרים והתחיל קורא ושר בקול, כמו לפנים, ‘בישיבה’, אלא שהמלים, ככל אשר נצטלל קולו, הלכו ונתעמעמו עכשיו, והנגון רק הוא לבדו נשאר, נבדל לעצמו, ואין בו אלא כליון נפש בלבד.
הנשים, על האצטבה בחוץ – נתרשלו צנורות הסריגה בידיהן. בחלון הקדמי של בית ‘המתוקים’, נראתה פתאום בתיה עם בד הרקמה בידה, כשהפרחים מנצנצים בו בברק לח. אפילו האשה הכרכית, נסתלק רגע הזעף מעל פניה והם כמו נתעדנו.
טל, כאשר הוא יורד על האדמה, עושה בודאי מין פעולה כזאת.
ואחר בא לילה אחד הקרון ‘הכרכי’ והתעכב על יד בית האלמנה, והעלם נכנס ובא לתוכו עם חבילה בידו.
– היו שלום – אמר, והעגלה נעקרה מתחת לשמים שנשארו כמו תלויים על בלימה.
אי־שם, מאחורי הגגות, עמדה הלבנה, והאור שלה, כחלחל כמו תמיד, נראה כמתבזבז בכדי, ללא צורך.
בקצה הקיר של בית המאפה זע, כתכריך, המסך הלבן ושני חצאי החלון נקרעו בחזקה, כאילו נחנק שם מי מחוסר אויר, ואנחה נפלטה אל תוך הלילה.
[ח]
מי היתה שׂרה־נכה האלמנה?
אחת מבנות המקום אשר הלכה והיתה לאיש לוי בכפר קמינקה וילדה לו שם בנים, שהתיחשׂוּ אף הם לשבט הלויים העתיק.
מפני שהיה הכפר קרוב לדרך הראשית, קבעו בו בני הישובים הסמוכים את מקום ‘מנינם’ ופה היו מתפללים בשבתות ובחגים. מאחורי מחיצת הקרשים שבבית הלוי –– מוזג היה האיש – נשמר בארון ספר תורה קטן. והחדר מסויד היה ועטוי לאורך קירותיו בבבואתה הירקרקה של הצפצפה שמאחורי חלונו. אין בו מאומה מלבד שולחן לקריאת התורה, איזו ספסלים ו’מזרח' מצויר מתחת לזגוגית, שהיתה מתמלאה זוהר בשעת השקיעה.
על רצפת העץ שבו לא דרכו בני הבית אלא אם כן הסירו קודם את נעליהם, אפילו הכפריים, נפסק ליד שולחן הסביאה להגם, כאשר נפתחה שם מנגדם הדלת, ובעיניהם האפלות התלקח אז רגע כעין ניצוץ של אור.
בנעימות התהלכו אלה עם האיש, עמדו לו תכופות בשעת דחקו ונטו חסד גם לאשתו לאחר שהוא מת, והיא היחידה צריכה היתה לשאת בעול הפרנסה.
ואולם פעם, ביום אֵיד אחד, לאחר שתיה ארוכה, נהפך פתאום לבם והם עמדו לחבול בבני המשפחה.
בסכינים, שבהם חתכו זה עתה את הלחם ליד השולחן, קמו עליהם, והאשה, מאין לה כוח להאבק, התאמצה להגן רק על ילדיה ועל ספר התורה, שני אלה אשר עליהם נתנו אחיה את נפשם בכל מקום מאז ומתמיד, ואשר בגלל זה אוי הגענו עד הלום.
את ספר התורה חללו, אבל הילדים ניצלו, וכמה מן הפרשיות שמורות אתם בלבם, כי שננו אותן, כנהוג, על פּה.
ואז, כאשר ידעה האשה כי אלה יושבים לבטח במקומות מחבואם, קמה והלכה אל העירה, מצאה פה את המגרש העזוב, מקום נחלת אבותיה, ועמדה להעביר הנה את ביתה
חלקים־חלקים העבירה אותו, ובסדר הפוך, כי בגג החלה ובקורות התחתוניות גמרה.
ובני ‘הלויים’ מבני משפחת בעלה, אשר נגע הדבר בלבם, נתנו לה איש רובל כסף, או שהתנדבו לעשות אתה במלאכה, כל אחד כיכלתו.
ורבים מן ‘הגויים’ עצמם, אשר בושו ממעשיהם אחרי התפּכחם, עזרו על־ידה אף הם – עד אשר הוקם ביתה על מכונו ובניה המפוזרים בין הישובים שבו אליה אחד־אחד וגם שלום־נח מן ‘הישיבה’ בא. ובבוקר יום השבת, כשנתאספו פה בני משפחת הלויים אל ‘הקידוש’, נשא הזקן שבהם, ר' שלמה, את דברו לאמר:
‘כה יעשה אלהים לעמנו, שיקבץ אותו למקום נחלתו מן המזרח והמערב, ומהצפון והדרום’ – ובדברו הורה בידו על כל רוחות השמים, והמסובים ענו בקול אחד: ‘אמן’.
ותמהו אז בני הנעורים לראות, אשר שלום־נח, שוּנו פניו למשמע הדברים האלה ודמעות נצנצו בעיניו.
והם לא ידעו, כי קרוב היום אשר הוא יהיה מן הראשונים לעוררם שילכו לבנות הריסותיה של אותה ה’נחלה'.
[ט]
עם סוף שנת האבל הביא הטוחן מליבידוב את בגדי אשתו המנוחה וחלקם בין העניים; אחרי כן הוקמה על הקבר מצבת אבן ששקעה כבדות באדמה התחוחה, ובזה כאילו העמדה מחיצה בין השנים.
עם ערב, לפני היציאה לדרך, פעמים שהאיש נמצא עומד במטבחם של ‘המתוקים’ עמידה משונה, מעין זו של ‘העני בפתח’, ואם עברה פה אותה שעה, במקרה, בתיה, כעכע כעכוע כבוש שבא אצלו, כרגיל, לשם הבלגה.
מספר מבעלי ‘היריעות הרחבות’ היה מוצא לו פה בלי ספק מקום להעלות בעטו כמה רחשי לב ויצור מהם את זה, אשר יקרא לו ספּור אהבים.
הן היה האיש בודד, ביתו בתוך הכפר עזוב והוא עדיין במלוא כוחו ורעננותו עמד.
יום אחד, לאחר שתעה אילך ואילך מסביב למחיצת הקרשים ‘הגדולה’, ונראה כמחפש מה, נפנה, לבסוף, והלך בלי ברכת פטורין, והנער אפרים, אשר ראהו בעוד זמן מה יוצא בעגלתו את החצר, קרא מתוך חרדה: הביטו, מה זה היה לו?
כי הוא בראיתו המיוחדת הסתכל בודאי וראה משהו בלתי רגיל באופן שבו נתלו רגליו של האיש מעל דופן העגלה, או באחיזה רופפת זו שאחז את המושכות, אשר שום נתינת כיוון לא היתה בה, כמי שאחת לו לאן שיובילוהו.
לרגל העסקים שלו הגיע פעם בנסיעותיו עד לעיר הפלך, ושם, על פי הוראותיו של בן עיר אחד, מצא את בית דירתו של שלום־נח וטפס ועלה במדרגות של כל חמש הקומות, ואולם לשאלתה של בעלת הדירה ‘מה דרוש לו?’ לא מצא מה להשיב, לא היו אתו אפילו מעט עוגות של גבינה אשר קרתניים מבני סוגו היו מביאים לה, כרגיל, בשביל דיירה.
מפּה ירד למחסני התכשיטים וקנה צמיד של זהב, אשר הקסים אותו מתחילה באבני המלואים הקבועות בו. ואולם בביתו אחר כך, לאור היום שנתענן בינתים, אָבד חנו בעיניו, והוא הניחו בין פרורי הלחם היבשים על השולחן, ושם היה מתגולל, עד אשר המשרת המסור, קיריל, התחיל חושש פן לא יוכל לשלוט בעצמו ‘ויחמדו’, והוא העיר לבעליו שישימו במגרת הקוֹמוֹדה.
ומן הצד השני הנה הנערה בתיה, הלכו פניה וחורו מיום ליום ללא כל סיבה ניכרת.
במלאכת הרקמה לא התעסקה; לא יכלה להעלות שום דבר על הבד. החוטים כאילו דהו פתאום וכל עלה, או ציץ שרקמה, יצא חיור ונובל. אז הניחה בצער את הבד וישבה ודפדפה בחוברות הישנות שעל שולחנה, כי שלום־נח, מהיותו עסוק בעיר המחוז בעמידתו למבחן הצבא, לא שלח לה כל חדש, והוא גם לא בא משום זה הפעם לבית אמו לחג הסוכות.
אם מפני חוסר פנאי, או מחמת מצב הרוח הרע, לא נעשו הפעם גם פה, כמו בבית השכנה האלמנה, הכנות מרובות לחג.
הוילונות החצאיים, אשר הוסרו, כרגיל, לכביסה בשני הבתים ביום אחד, לא כובסו הפעם, והשמשות, מאובקות גם פה וגם שם, לבין החלונות המצוחצחים שבבתי האחרים, היה בהן משום שתוף צער יותר ממה שאפשר להביע במלים.
הטירוניים, קרואי הצבא, היו כבר מתהלכים בערבים ברחוב ושירתם, ממוזגת בצנת הסתו, רק העמיקה את העצב בלב.
מינה, בדעתה כי השינה רחקה מאחותה, באה עכשיו לעשות את המלאות הניתנות להטלטל בחדרה.
היא טחנה קנמון על שולחנה המשולש, או בררה צמוקים וכדי למנוע אותה מ’לחטט במחשבות' אספה בשבילה כמה דברים ממעשי הרקמה שנעשו על ידה בזמנם בכרך.
קטעי נוף בודדים היו אלה, אשר לאחר שהנערה פרשׂה אותם לפניה בסדר ידוע והשלימה אותם במחשבתה על ידי מלוּאי בינים, כדרך שהקורא הנבון משלים את החסר והמרומז בשעת קריאה, נצטרפו, כדפים של ספר, והיו לשטחים מיודעים מעיר מולדתה.
את ‘מגרש הטיולים’ יכלה לראות פה על שורות ספסליו, שדרת השיטות שלאחריו והנהר הרובץ שם, הלאה, למטה, בין סבכי הערבות.
זה – קוֹרן כולו על שפע מימיו – השרה עליה, כאז כן עתה, במראהו רוח של שלוה. עיניה ארוכות הריסים נתערפלו ודומה היה אשר היא נאחזת בתנומה, אלא שתוך כדי רגע נתחלחלה והביטה בחרדה סביבותיה.
– זהו מפני שאת ‘חושבת’ – התרעמה מינה.
– לא, כי מפני ‘זה’, – הוֹרתה בידה על צריפה של גלה ‘הנרגנית’, ממקום שהגיעה קריאה של תרנגול – הוא מעיר אותי.
– הלא גם אלה של שרה־נכה קוראים – פקפקה מינה.
– הלזה קורא אחרת – השיבה בקולה הנחלש, שנעימה של כאב נשמעה בו בימים האחרונים.
ומינה, לאחר שהקשיבה לקולו בלילות הקרובים, הוכרחה להודות כי אכן, זה קריאתו ‘אחרת’ היא, חדה, כהגדרתו של אחיה אפרים, ו’נתקעת אל הלב כטריז'. ובדממת הלילה, כאשר באה זו פתאום – נתחלחלה לפעמים היא עצמה.
מאחורי גדר הקרשים הציצה פעם הנערה אל תוך חצרה של האשה ‘הנרגנית’. וראתה שם, לתמהונה, ליד הצריף, עוף קטן ומדולדל שקשה היה להעלות על הדעת כי מגרונו הוא יצא קול נמרץ כזה.
לשדוליו של אפרים, אשר נמצא גם הוא פה, לא נענה, ורק חטט רגע במקוֹרוֹ בין כנפיו ונפנף בהן בעצבנות, כאילו כדי לנערן.
– מצוֹרע הוא – הסבירה שכנתם חנה־ליבה, אשר הביטה שמה אף היא מאחורי הגדר שלה.
– ולמה הוא, איפוא, לה, ל’נרגנית'? – שאלה מינה.
– בשביל ה’להכעיס' – השיבה האשה – כדי לרדת לחייה של שרה־נכה בת המיצר שלה. הנה, הביטו:
ברגע זה נדחק העוף דרך פּרצת הגדר אל גנתה של האלמנה, חטט שם מעט בקלחי הכרוב, נקר במקורו דלעת אחת, ואחרי אשר תפס פרוסה מעוגות הגבינה המתיבשות על אדן החלון, החליק שוב מבעד לפרצה וחזר בהלוכו המתון למקומו, כשהוא סוקר את קבוצת המשוחחים במבט בוז, כגבירתו, בעלת־הצריף, בשעה ששערה שמדברים בה.
– אי, מנוּול – זרק אחריו אפרים מלוא החופן חול.
מפליא ביחוד היה זה, אשר במשך כל היום לא נשמע כלל קולו של התרנגול. אף גם לא בשעת השנויים במגז האויר, כאשר כל האחרים קראו בקול אחד. ואולם אך פרשו האנשים לשנת הלילה והדממה נשתררה – בקעה ועלתה קריאתו שלו.
הטוחן מליבידוב, לאחר ששמע פעם על העוף המטריד הזה, סבר ביושר שכלו, כי הלא אפשר לקנותו.
– תתנו לאשה את המחיר של עוף בריא – אמר למינה – והיא לא תסרב.
וכדי למנוע מהנערה את הטורח, הלך וסדר את הדבר בעצמו. ובדמדומי הערב נמצא התרנגול מוטל כבר פה כפוּת בצדי דיר העצים.
אפרים – נתלקחו ניצוצות הזהב בעיניו למראהו. הוא חכה עד שנשתררה דממת הלילה בבית, וברגע שהנערה נטוּלת השינה חכתה, בהבעת החרדה הרגילה עכשיו על פניה, לקריאת העוף, הכניסו אליה.
– הנה הוא – קרא בהקריבו אותו אליה, וזו, נפתעת מתחילה – התפשט אודם בלחייה והיא נתחייכה נוּגות.
בעיניה הבוחנות, עיני אמן, הסתכלה בנוצות המגוּונות שבכנפי היצור המרעיד, העבירה על גבו את ידה החטובה ודחפה אותו מתוך תנועת רחמים.
–הניחו לו – אמרה.
כפי שהותנה מראש, נשאו אותו מינה ואפרים בהשכמת הבוקר לשכונת ההר. שם, בפאתי שדה שעורים קצוּר, הורידו אותו, והוא, לאחר שהוסר מעליו החבל, התנער והשמיע בקולו המיוחד קריאה קצרה, שהיתה דומה יותר לאנחת הרוחה.
עוד באותו יום עצמו נכנסה האלמנה שרה־נכה לבית ה’מתוקים' עם משהו חבוי מתחת למטפחתה, שהיא החזיקה אותו כיצור חי. טלגרמה מבנה הקרוא לצבא היתה זאת, שהביאה לבתיה יודעת הספר לקרוא. ובה רק מלה אחת ויחידה:
שוּחררתי.
ולמחרת, אחרי לילה של שנת מנוחה, ישבה כבר הנערה במקומה, ליד השולחן שלש הרגלים והעלתה על הבד ציורי רקמה, שהרהיבו אותה עצמה ברעננותם בתוך קדרוּת זוֹ של הסתו.
[י]
הנער אפרים, לאחר שגמר את למודיו ב’חדרו' של שמואל איצי, שוב לא מסרוהו לידי שום מלמד, כי החליטו ‘לעשותו לאיש’. ואולם עד אשר דנו ושקלו באיזו אומנות לבחור, כי האשה הכרכית סברה: ‘אצילית וקלה’, והסבתה טולה: ‘כזאת הנותנת לחם ישר לבעליה’ – התהלך הוא חפשי לנפשו. וכך הנה שכח מעט מעט את הנגוּן של טעמי המקרא ואת האותיות של כתב רש"י, אבל תחת זאת למד להבחין בין עלי הסלק והלפת בגן ולדעת את ההבדל שבין שבּוֹלת השפּון ובין זו של החטה בשדה.
לבוש מכנסי ‘קוֹרט’ קצרים עם ‘ארבע כנפות’ צבעוני ממעל – עוד בהשכמת הבוקר התחמק בחשאי מן הבית, ירד דרך המקשאות אל מגרשי הטחנה ונמצא עד מהרה על שפתו של הנהר, יחידי בשעה זו, כי רועי ההר עוד טרם הגיעו הנה עם עדריהם.
פה תלש לו כמה קני סוּף מבעלי ‘הבלוריות’, עקר את ‘לבותיהם’ ולעסם לאט, כשהוא מסתכל מתוך כך בברוזיו של הטוחן המתשוטטים על פני המים – צוללים וטובלים את עצמם פעם בפעם, מבלי אשר יוכל להכיר בהם, לתמהונו, כי נתרטבו.
לפי השאון שהגיע אליו מצד שמאל ידע כי הגלגל בטחנה עובד עכשיו במלוא כוחו, וכדי לראותו מקרוב, התכופף ועבר לבין עמודיו הקיצוניים של הבנין, טפס ונאחז בדופן הסכר והעמיד את פניו כלפי מפל המים, כשנשימתו מתקצרת לו מפני חרדת הסכנה, מהסחרחורת ומנשימתו הלחה, המדגדגת משהו, של הזרם. אכרים מכפר סמיונובקה עברו פה על הגשר בעגלותיהם והביטו מתוך פנים חמורות אל הנער התלוי ועומד ממעל למצולה, אלא שנתפשו מיד למבטו הכחול, המזדהר מתוך צחוק של עליצוּת, ונפנפו כנגדו בשוטיהם בתנועה של דרישת טוב.
אם ידוע היה לו שוסיל, הכּורן, איננו עכשיו בחצרו, עלה מפה דרך שביל הטרשים אל קצה ההר ונפל מיד לתוך צלו הכבד של גן הפירות אשר לזה.
בגדר העץ בחר לו מקום שהזיזים מרובים בו, נאחז בהם, ונמצא שוחה, במצב של רואה ואינו נראה, ממעל לחצר הגוֹיית, נפתע בכל פעם מחדש מזה שנגלה שם לפניו:
הכורות הקבועות על כניהן עם כרעי העץ שלהן, השלוּחות ככפות רגלים לצעידה. רגשת הדבורים בתוך האור הזהבהב, הדבשי, והדמדומים הירקרקים הלאה שם, בין האגסות, אשר עופות בית משוּני נוצות התהלכו מהורהרים לרגליהן.
הנה החליק שם למעלה, בין הענפים, החתול הבּרוּד, גדל מידות שלא כרגיל, ולו הסבר הרע של חיות פּרא, כפי שהן מצוּירות בספר למודיה הישן של בתיה, ובסמוך פה, ליד עצם הגדר, יצא ממאוּרתו הכלב ועמד לשתות מתוך כלי המים לא ב’שאיבה‘, כדרך בעלי חיים אחרים, כי אם בלקיקה, מתוך פשיטת לשון, בהעלותו מתוך כך על הדעת את אנשיו ה’מצורפים’ של גדעון על המים בעין־חרוד.
כדי שלא להתפשׂ על ידי בעל הכּורות, שיכול היה להופיע בהיסח הדעת מאחוריו, הקדים לרדת מפה עוד לפני שהתחילה בפנים התכונה לסעודת הצהרים.
הרעב הציק לו כבר עכשיו בחזקה ובבית – ידע – חפּשׂה אותו הסבתה טולה, אשר רצתה ‘שיקח ספר ביד’. אבל הוא ירד עוד לחצר הכהונה לראות אם פבליוק, בנו של הדיאקונוס, נמצא עכשיו בסוּכת הגן, שאם כן, הרי שהבחור מתכונן לנגן בכנורו – ואז עקף את החצר והגיע דרך המיצרים אל אחורי הסוכה, צנח וישב ליד הגדר והתחיל לחכות לצלילים הראשונים באותה ההרגשה, שבה צפה עם הזריחה לנצנוצן של קרני השמש הראשונות.
בנות השכונה קשקשו ליד הבאר הקרובה בדלייהן, ובצד השני חרק בלי הרף מעצדו הגדול של הנגר סטיפן, ואולם הוא פלס לו, כביכול שביל לבין כל אלה, בהשתדלו לקלוט את הנגינה, רק אותה לבד, וכדי שלא לראות את שדות השכונה המלבלבים שמנגד, ‘כי אין להכיל את כל אלה יחד’ – ידע מן הנסיון – עצם את עיניו.
חוטי החבלבל היבשים גרדו אותו והטרידוהו, אז סלק אותם ומסר את עצמו לנימין המתמשכות אליו ממעל ועוטפות אותו מעט מעט במעטה דק.
לרגעים נדמה לו כי חש הוא כעין נדנוד בגופו עם אותו רגש ההתפּנקות של הימים הרחוקים, כאשר אמו ישנה אותו בעריסתו, בעת אשר לבה היה עדיין טוב עליה.
ויש אשר העריסה הפכה למרכבה והוא, מיוּשב על מושבה הנוח, נהר דרך הרחובות של הכרך, עיר מולדתו.
חלונות הראוה במחסנים, מזה ומזה, נצנצו בברקם, בהכפילם בראייהם את כל טוב העולם.
הבהבו צמחי נוֹי לחים ודלתות כניסה מזוּגגות, מתגונות בצבעי־הקשת, ואי שם, בפנת מדרכה, נראה אביו, כשהוא יוצא מבית משרדו, ומנפנף כנגדו בידו, אבל עד אשר הספיקו לעכב את העגלה, פּקע שם דבר מה למעלה, הקשר בינו ובין הסוכה שמאחריו נותק, והוא, נער יחף וסבוך עלי שלכת, נמצא יושב מאחורי משוכת גדר, ליד גל של אשפה זרה.
בדרך חזירתו סר עוד לכמה רגעים ל’מגרשי הלבּנים' והציץ לתוך בורות החמר, אשר מתוך לועיהם האפלוליים, העמוּקים עד מאד, עלה קרקור עמום של צפרדעים – אלה אשר לא תשובנה עוד לראות את אור היום לעולם – הצטער.
באחד מהם ראה פעם סולם קשור בחבלים והתחיל לרדת בו, והנה נתערער מה פתאום מתחתיו, ובתוך מטר העפר שנשפך עליו הרגיש כי תפשו מי, נפנף בו, כמו בענף יבש, באויר, והציגו הרחק מאחורי סוארי הלבנים.
– למה זחלת הנה, תולעת? – שאלוֹ הלבּן הנבהל.
– חפצתי לראות – מצמץ כנגד הבחור בעיניו, שנקודות זהב עליזות התנצנצו בהן.
והוא הלך לו חיש קל ברגליו היחפות, כשהוא ממשמש מאחוריו, במכנסי הקוֹרט לראות אם לא נתפּקקו בהם הטלאים.
עד אשר מינה התקינה בשבילו משהו לאכילה ישב הוא על האצטבה בחוץ והסתכל בזגוגיות המגוונות, בהפכו, לרצונו, את החצר האפורה פעם לאדמדמה ופעם – לזהבהבה קורנת, ולבסוף, כשהחשיך, גבב לו מעט שחת משרידי עגלתו של הטוחן, שכב שכיבה של ‘לעת־עתה’, והעלה לו בדמיונו כמה מן הנופים שלו, הפנימיים, שהם שמורים אצלו לשעה כזאת:
איזה יערות עבותים, משוּני עצים, כאלה שאפשר לראות רק בחלום, פלגים הזורמים לאט מתחת לשמש נוחה, בלתי מסנורת, וגבעות רפודות דשא אשר עדרי כבשׂים גולשים ויורדים מעליהן, רבים וצפופים כגלי נהר.
מינה באה להעירו ולקחת אותו אל משכבו, אז הלך אחריה בעינים עצומות, כולו נתון עוד למראות אלה, עד אשר נגע, לבסוף, באזנו קול קרן הרועה, והוא הקיץ אל תוך היום החדש עם מראותיו הממשיים.
אולם בוקר אחד היה זה אשר הדברים מסביבו נטשטשו עם היקיצה והבהבו כאותיות של כתב מחוק, וכאשר קם ועמד על רגליו, נסתחרר הכל, והוא הרגיש, כמו בשעת עמדו על הסולם בבור, כי הוא מתמוטט ונופל.
בתוך תוכו ידע כי מוכרח הוא להתגבר, שאסור לו להפחיד את האב החולני, אבל החשכה כבר ירדה עליו, רכבה ושחורה כפיח. כמו ממרחקים שמע את מי שהוא קורא: ‘מים, מים זרקו עליו’. ואחר בקעה אליו, כמו מבעד לסדק שנתהוה בתריס, קרן אור, שהלכה וגדלה, עד אשר נתבהר שוב מסביבו והוא ראה, לתמהונו, את בתיה עומדת עליו ליד מטתה, שעליה היה מוטל אז התאמץ וחייך כנגדה.
– מה זה היה לי? – שאל.
– שום דבר – אמרה. ראשך נסתחרר, כנראה, שכב ותנוח.
והוא שכב ונח, זמן רב היה שוכב כך ומתעדן בכריה הרכים, הלבנים, של אחותו, כשלא נוח לו רק משהו מרגליו היחפות, אשר לא רוחצו זה זמן רב.
בא הרופא הפולני פבלובסקי והפעים אותו במגע ידו הענוגה עם ריח בשמיו.
– אתם סגפתם את הנער – אמר ועמד לרחוץ את ידיו בקערת הרחצה המיוחדת.
האם הנזעמה הביאה לו אחר כך מרק של עוף והאכילה אותו בעצם ידה, כאשר עשתה רק לפנים, בימי ילדותו.
– מה אתה מרגיש? – שאלה אותו ברוך בתיה, כשהיא מניחה לרגע את יריעת הרקמה על ברכיה.
– שום דבר – השיב – רק קלות, קל אני כל כך, שהייתי יכול להתרומם ולעוף.
והוא ביקש שתתן לו את ספר למודיה הישן כדי להסתכל בתמונות; וכשזה לא נמצא, לקח מן המדף הקרוב את ה’מחזור' ומצא בו את שורת ה’מזלות' המסמלים את החדשים: את הארי גדל הרעמה עם פניו הנוחים, והמאזנים הפעוטים, הצעצועיים, של המזל תשרי.
יום אחד אמר לבתיה שקוצרים כבר, כנראה, את השחת בכר האחוּ.
– מהיכן אתה יודע? – שאלה.
– אני מכיר על פי הריח – אמר.
והוא בקש אותה לפתוח קצת יותר את חצי החלון אשר בו השתקף האחוּ, מופז אותה שעה באור השקיעה, וישב והביט אליו עד אשר חש עיפות והתנודד במקומו כמתוך תנומה.
מינה, אשר ראתה אותו בכך מרחוק, שאלה:
– מה לך?
והיא מהרה אליו כדי לתמכו, אבל הוא כבר שכב לפניה דומם ונטוּל נשימה, כשבעיניו הגדולות, הפּקוּחות לרוחה, מהבהבים זהרורי־השקיעה – בבוּאָה אחרונה מאותו היופי, אשר הוא אהב כל כך.
נער משורר היה מוטל פה, אשר האלהים נתן בו את נשמת עולמו, ואולם אלה אשר היו ממונים על הגוף הרך, לא ידעו לשמרו כראוי.
האֵם הנבהלת לא רצתה עוד להאמין ומהרה לרוץ אל הדוקטור פּבלובסקי, אולם האיש מליבידוב, כשביקש להכנס אל הבית, דחפה אותו הסבתה טולה:
– אסור לך, כי כהן אתה.
[יא]
נחוּם אבלים היא אחת מן המצוות, אשר האנשים בעירה היו מדקדקים לקימה.
לא הרבו לדבר, אבל ההשתתפות בצער – שהיא אינה אלא האור החוזר של אותו הצער, כשהוא ממוּזג ברחמים – נשקפה מכל עין.
קראו את ספר איוב, ובפני פרשת חייו של האיש אשר היה למשל החויר כל כאֵב.
עדיין היה האב השכול נתקף לפעמים במין שעול, שהוא ספק גניחה, ספק בכי, ואז הגישו לו ‘טפות הרגעה’ במעט תה, שהיה שמור לשם כך תמיד בכירה.
עם גמר שלושת ימי ה’שבעה' הראשונים התחילה מינה להתהלך כה וכה בבית.
היא הסירה מעל המדף המשולש, מקום שהוא בולט ביותר, את סדור התפילות של אחיה, וכן גם את החלילים מעשי ידיו, וכנגדה אסף האיש מליבידוב בחצר את השחת, שהנער היה מציע למשכבו הארעי ואת ‘כלי מלאכתו’ המתגוללים מתחת לאצטבה.
זה – שוב נעשה הלוּכו מאושש תחת נטל הצער, כספינה לאחר שניתן עליה המשא הנכון.
בכל בוקר היה מכניס אל המטבח עצים מן הדיר ומעלה מן המרתף את צרכי המזון הדרושים. אחרי כן יצא לכמה שעות אל השוק, לרגל עסקיו, ושב וחכה בפנת החדר עד שיגיע הזמן לאסוף את ה’מנין' לתפילת המנחה.
כשיצאה מינה בפעם הראשונה אל הגן ללקט מלפפונות, נמצא הוא עומד על ידה עם הסל, והיה נושא אותם לצדי החצר, כדרך שהיה עושה קודם אחיה. מתוך כך נתקלו פעם בפעם מבטיהם באחד הכלונסאות שקבע פה הנער, או ברשום כף רגלו, שנשאר טבוע באדמה, והיו נפגשים אחרי כן מתוך הבעת כאב הדדי נאמן.
מתוך שׂיחתה של הנערה ידע שהיא היתה רוצה לבקר, עם גמר ה’שלשים', את בית הקברות. ואז, כאשר הגיע אותו היום, הציע להוליכה שמה בעגלה.
בפעם הראשונה אחרי מות אשתו היה זה אשר עמד לתקן בעצם ידו את המושב, ואחרי ששער בלבו כי רצוי יהיה לה, לנערה, לדלג על רחובה של העיר, נטה אל עבר המקשאות והביאה דרך מגרשי הגיא אל ה’מקום הטהור'.
פה עמד על הדשאה שמאחורי הגדר והקשיב לאושת האילנות, אשר העלתה על לבו את קול שפך השיח של המתפללים בבית הכנסת ב’ימים הנוראים'.
אכרים עברו עמוסי סליהם, בדרכם אל השוק, והביטו בתמהון אל האיש המגודל הזה, אשר פנים של ילד הנוטה לבכות לו.
הקבּרן, שהתעסק בתקונו של אחד ה’אהלים', בא והזמינו להכנס אל בית הקברות פנימה.
– אינני יכול – אמר – כהן אני.
בשורות הראשונות, ליד הגדר, הכיר את מצבת האבן של אשתו, מלוּפפת בעשב כבר, והוא צפה לדעת מה יהיה מעשָׂה של מינה בקומה ממקומה.
עד מהרה ראה, כי היא – כאלוּ הוּתנה הדבר ביניהם – צועדת בכוון אל המקום הזה, ואז נפנה הצדה, ומפני איזה רגש שאינו ברור לו לא הוסיף להביט עוד אל פניה במשך כל זמן נסיעתם בחזרה.
בעת ההיא כבר ידעה בודאי הנערה בנפשה את אשר היא עתידה לעשות.
עוד לא דובר דבר על כך, אבל נעשה זה כמו מאליו, אשר היא התחילה לתת יותר את דעתה לסדרי משקו של הכפרי ולדרכי מסחרו.
בחצר בית השדה תוקן על פי עצתה המחסן הישן, ובחדרים שנוּקוּ העמידו כמה כלי בית, באופן שהאיש יכול היה לקבל פה מעתה את האנשים הדורשים אליו.
לפי פסות הניר הממלאות את כיסיו הבינה כי רבה אצלו הערבוביה בעניני החשבונות, ואז הציעה כי אביה, שהוא בקי בהנהלת פנקסים, יביא בהם סדר. והדבר נתקבל.
מכמה גליונות ניר שתפר האיש החולני התקין לו פנקס, סימן בו את המקומות של ההכנסה וההוצאה, ולא ארכו הימים וכל המספרים המפוזרים נקבעו כל אחד במקומו, מותאמים יפה לתאריכים ולשמות האנשים, אשר להם השתייכו.
לאיש מליבידוב היה זה כמו בימים שלאחר ההתקפות במחלת אשתו, כאשר הכלים בחדרים ובמטבח נתערבבו, והנה קמה היא ועשתה מה שעשתה, וכל כלי נמצא קבוע במקומו.
ועוד גם זה אשר כל מה שיש לו בנכסים ובכסף, שהוא עצמו אפשר היה לו להעריכו רק דרך אומדנא והשערה, יכול היה קרובו להגיד לו מעתה בבירור ובדיוק, תוך כדי הצצה לדפי הפנקס.
בחדר הגדול שב’בית השדה' יושב היה על פי רוב האיש התשוש והופך את הקוים המגושמים שבפתקאות לספרות גמישות ויפות צורה, כשהוא נהנה מתוך כך הנאה רבה מיפין כשהן לעצמן, כאילו לא היה להן כל קשר עם שׂקי החטים, או הסובין הרשומים לצדן.
כשנקבע יום אחד שכרו, בקש שזה יותן לו בצרכי מזון המובאים מליבידוב, ורק פרוטות מספר דרש במזומנים, שבהן היה מזמין מן הכרך תפוחי־זהב – פרי שהיה מתאוה לו, כנראה, כל הימים, ואשר קצרה ידו להשיגו.
אחרי ארוחתו קלף לו תפוח שלם, או חציו, חלקו לפלחים, ואחרי אשר פזר עליהם מעט סוכר דק, מצצם לאטו, ודומה היה אשר כל העלבונות והמרירות, שנצטברו בקרבו במשך הימים, הולכים ומתמרקים ופגים מעט מעט.
אחרי כן רחץ את ידיו ויצא ללכת אל בית השדה, לא בצדי הגנים, כמו שנהג קודם לכן, כי אם דרך ככר השוק, והוא צועד בחפזון, כאיש אשר אין עתו בידיו.
– להיכן זהשאלוהו העוברים והשבים.
– אל העבודה – אמר.
שוב לא היה זה האיש ביש המזל, אשר בשעת טאטוא הבית מעבירים אותו, ככלי בלתי יציב, ממקום למקום. ניתן מעמד לרגליו והוא בא עם כל האחרים לדחוף את הקרון, אשר ייקרא לו חיים.
עלי עוד להוסיף פה, – ועל זה נרמז כבר באחד מן הפרקים הקודמים, – כי בימים ההם התחילו להגיע אלינו הדים מאותה התנועה, אשר במרחקים קראו לה בשם ‘התחיה’.
אם על ידי הקריאה בעתונים, או בהשפעת החוברות שנתגלגלו לכאן, ואלה אשר ספגו פעם לתוכם את חזיונות הנביאים ואת שירי הפּיטנים עם קינותיהם – כפרודות דגן אלה שבשדות חורף עם בוא האביב – התעוררו:
שמואל ליזר’ס, ורפאל שץ ופנחס כהן. וכאשר בא הנה עם גמר בחינותיו שלום־נח, נתרכזו מסביבו ודבקו בו.
הפעם בא העלם לא לבקור של חג, כי אם על מנת להשאר, כי נדר נדר בלבו, אשר אם יצא בשלום ממבחן הצבא, והקדיש את זמנו – במקום העבודה הזרה – לשרות העם.
והוא עשה כן.
בחדר הגדול שבבית אמו, זה אשר בכפר היה מיועד בזמנו לתפילה, התאספו אצלו האנשים כמה פעמים בשבוע. אחיו הקטנים הביאו מבית ‘המתוקים’ כסאות לישיבה, והאם האלמנה, מורידה מאושר ומבושת פנים, נשׂאה שמה, על טס העץ כוסות תה.
פעמים, תוך כדי הקשבה לדברי האחרים, התיצב העלם ליד החלון הפתוח, חם מהתלהבות ומרוכז, והביט בעינים שאינן רואות כלום אל האופק.
מינה, במקום עמדה, ליד הפתח – תוך כדי שטיפת כלים או שפשוף כבסים – יש אשר הזדקפה ונמשכה לאותו הצד באיזה מין תנועה של ערגה, אלא שנמלכה מיד וחזרה בפנים חמורות לעבודתה.
משל לאחת האבנים פה, בשפּוּלי היסוד, שהיתה אומרת לצאת פתאום ולהתעדן מעט בשמש – על מה, איפוא, היה נשען אז הבית?
כשמספר בני האגודה גדל, ובית האלמנה לא יכול עוד להכילם, בקשה בתיה שיותן להם מקום בבית השדה. והאיש מליבידוב נענה לה.
בחדר הגדול, הקדמי, העמדו ספסלים ונתלו תמונות. בתיה רפדה את השולחן בניר ירוק והעמידה עליו את מנורתה בעלת הגוּלה, ובערבים היה קולח פה מן החלונות אור כחלחל, ששימש אות לחברים להתאסף להרצאה, או ל’שיחה'.
לא ‘גבוהות’ דבר אליהם העלם, כי אם דברי הסבר פשוטים על הענין אשר לשמו התאספו.
כמה מהם, שהיו מצויים בבתי כנסיות, יכלו להכיר פה אפילו אותם הפסוקים על היעוד והגאולה, שבהם הסתייעו בדרשותיהם ‘מגידי המישרים’, באותו הבדל רק, אשר בזמן שהאחרונים לא ראו בהם אלא רמז והבטחה לעתיד, מצא הוא כי לשעתנו נאמרו ולדור שלנו.
לא היתה כאן, איפוא, אלא כמין קפיצת דרך על פני הזמן, או, כמאמרו הוא, הבּטה דרך משקפת שאינה מקצרת את הראיה.
גם אותם מוראות הלוי של הגאולה, אשר לגבי אלה הרי הם רק ‘פורעניות שבכוח’ הצפונים בגנזי העתיד, יכול הוא להראות בעליל כי הם כבר נתרגשו ובאו:
יאושו של העם, העוני שהוא נתון בו, והגזרות המתחדשות עליו בכל יום, אשר כל אחד מאתנו יכול לקרוא עליהם על דפי עתונו.
לשם הדגשת הדברים, או הארתם, קרא לפעמים איזו פסוקים מדברי אישים ומשוררים ידועים, והיה מדבק אותם שעה הוא עצמו כל כך בהלך רוחם של המחברים, שזה היה עולה ממנו כאֵד ומתפשט ואופף מעט מעט את כל האחרים.
כי כזה היה כוחו של העלם, אשר אם דבר על טבוּחים באיזו תקופה שהיא על קדוש השם, הרגישו המסובים פה עכשיו כאילו באה הסכין בבשרם, ואם זה על התלהבותם של בני איזו ‘עליה’, חש כל אחד את הרצון לקום ו’לעלות' אף הוא.
שמואל ליזר’ס, בעל מחסני העצים שמעבר לגשר, עשה פעם עם גמר ‘שיחה’ כזאת חשבון לעצמו כמה יהיה בידו במזומנים, אם ימכור את ביתו ואת מטלטליו ביחד עם חצר העצים – והוא שאל אחר כך, מה יהיה, אם האחד ‘ישרוף מאחריו את כל הגשרים’ וישקיע שם' את ‘טובו’ – והאחרים לא יבואו אחריו? על זה השיב העלם בבטחון, כי יבואו, מן ההכרח הוא שיבואו, אם במוקדם ואם במאוחר. משל לספינה המטורפת בים, בשעה שהחוף נשקף להם, לאנשים, מנגד, כלום לא יחתרו להגיע אליו?
[יב]
המשפחות הבאות בקשרי החתוּן בעירה דומות היו לפעמים לחלקי הבגד, אשר הם מכוונים ומותאמים יפה זה לזה, אלא שחסרה היד אשר תחברם.
שני הבתים שבקצה הסמטה, של האלמנה ושל בני ‘המתוקים’, שוב אי־אפשר היה לראותם, מיום שובו של העלם, כבתי שכנים בלבד, אלא שקים היה עוד בכל זאת ביניהם איזה מרחק, עד שבא יום אחד ישראל־הירש השדכן והציע מה שהציע, והדבר נתקבל ונגמר לקורת רוח הרבים.
אפילו אלה שפקפקו עוד מתחילה בלבם, לאחר שראו בשעת עריכת ‘הקנין’ את הטוחן מליבידוב והנה אין לו כלל פנים של איש מקופח, או מיצר – נחה דעתם.
הוא גם אשר ‘השכיר’ לבני הזוג את בית השדה על כל מחיצותיו, וזה, כשבתיה באה להפכו לבית דירה, לבש צורה חדשה.
טעמה הטוב, אשר עד עכשיו לא גלתה אותו אלא במלאכת הרקמה, שפע ממנה כמין חומר פלאים ונדבק בכל דבר, למן העציצים אשר על אדני החלונות ועד למסך הבד שעל כירת הלבנים במטבח.
החדר הקדמי, הגדול, נשאר כמו קודם לכן, מקום ה’שיחות' וההרצאות, ובערבים ישבה פה מעתה הנערה על מעשי רקמתה, אשר כבר הוטל בהם משהו מזיווֹ של הנוף האחר, הרחוק, זה אשר עליו דבר תכופות כל כך העלם.
בעת ההיא דבקו כבר ב’רעיון' רבים מטובי המקום וביניהם גיטל גרטנר, ראובן־אשר בן נפתלי הירש וחברו ל’ישיבה' ליבל כהן.
לשלשת אלו קראו בבית השדה, על שום הקרבה היתירה שביניהם, בשם ה’סגול' והם, נלהבים שלשתם ואמיצי רוח, היו מן הראשונים ל’עליה'.
אחריהם קם סיני זלמנ’ס, המתון יותר, ויצא אל עיר הפלך על מנת ‘להתקין את עצמו’, ובדרך מסעו בקר כמה עירות ונפגש עם חברים לדעה.
כי כל המקומות האלה – כמו בימים שנקבעו קוי הטלגרף ביניהם – נתקרבו, והשם ‘ערי הגליל’ לא העלה עוד על הדעת את נרות החלב, או הבד הביתי, אשר בני העירות ספקו לחנונינו, כי אם אגודות של ‘שפה ברורה’ ובתי ספרים ו’חדרים מתוקנים' – מעין גליל של מעלה.
בקרוב הגיעה גם שעתי אני לצאת מן העירה, ולעזוב את כל הקרובים לי ובתוכם גם את מינה, וקשתה הפרידה הזאת על שתינו, כי על כן היינו כאנשים אשר אחרי הליכה משותפת, ארוכה, הגיעו לפרשת דרכיהם, וככל בני צותא במקרה אשר כזה, עמדנו להביט לאחורינו. וזכרנו את שיחותינו הראשונות, את הטיולים בשדות ואת אותיות ה’אלף בית' שלמדתיה, אלה אשר נדמו לה לראשונה כ’שורות של כלים המסודרים על גבי מדפים, ואשר במשך הזמן למדה לשאוב מהן כל־כך הרבה נוחם לנפשה.
בצדי המטבח היינו מתיחדות לשם כך, או ליד עריבת הכבסים שלה, והותנה בינינו, אשר נשקוד להודיע זו לזו על כל אשר אתנו.
ואולם היא את התנאי הזה לא קימה, אם מפני חוסר פנאי, או משום שלא למדה להביע את אשר בלבה בכתב, אבל מן השמועות אשר הגיעו אלי מזמן לזמן ידעתי כי בעוד אשר אני מתחבטת במקומי החדש בשאלות על מהוּת החיים ותכליתם, מקימת היא שם את אשר הם ציווּ עליה, לפי מיטב יכלתה:
היא השיגה, בבוא העת, את כל הדרוש לסדור חתונתה של אחותה וישבה אתה כל הימים אשר זו לא ידעה עוד לנהל את משק ביתה בעצמה. ובשביל אביה מצאה תמיד, ואפילו בימים של שפל בעסקי הטוחן, עבודת פנקסנות.
בית הארנים הישן שנתמוטט, בינתים, תוקן בקורות שהובאו מחורשותיו של האיש מליבידוב, ו’המחיצה הגדולה', מסוידת מחדש, ניתנה מעתה לאיש החולני, כשהיא מרוהטת בכלי הבית הישנים, כי אלה של הכרך ניתנו לבתיה, ברצונה הטוב של האם – לשמחתה הנאמנה של הסבתה טולה.
היא אשר למדה את האשה הכרכית את מעשה סריגת הגרבים, מלאכת כפים תמימה זו, אשר היא משרה רוח של מתינות על עושה וגורמת לו גם מעין שמחה של יצירה, והואיל ובעת ובעונה אחת ניתן פה גם להרהר וגם ליצור – כמעט מאין – כלי שלם.
ומינה, בדעתה עד מה כלתה נפש אמה אל הכרך, אמרה לגרום לה פעם נחת רוח, ושלחה אותה שמה ב’קרון הכרכי', בתקנה לה לשם כך את מעיל האטלס הישן. אם כי האשה המזדקנת לא מצאה עוד כל קסם בעיר ההוֹמיה וסברה אפילו כי זו ‘נשתנתה’. הואיל והאור לא היה בה עוד בהיר כמו לפנים, והמדרכות ברחוב נעשו חלקות ועשויות להמעיד את הרגל.
אז בא היום אשר מינה הלכה ונישאה לאיש מליבידוב. זה היה פרעון של חוב ישן, אבל גדול, והיא עשתה זאת בלב שלם וגם לא התנגדה כאשר דרשו ממנה ללכת ולהתישב בכפר, דבר אשר עליו תמהו אפילו בני המשפחה עצמם, חוץ מן הסבתה טולה, אשר ידעה כי כן ייטב לכולם.
– יוסף – אמרה – כדי להיות לישועה לבית אביו, ירד בשעתו למצרים, וליבידוב אינו מצרים.
אף היא הגיע זמנה לעזוב את בית דירתה הארעי, והיא התכוננה לכך מתוך מתינות וישוב הדעת, כדרכה.
היא התקינה לעצמה ‘בגדים נצחיים’, לפי מידה נכונה, וקבלה מבן אחותה הבטחה לקרוא אחריה את ה’קדיש', מאחר שבניה היא מתו עליה בחייה. אחרי כן עשתה עוד את חשבון ההוצאות של ‘היום הטוב’ ביחד עם דמי ‘הנחלה’ והפקידה את הסכום המיועד לכך בידים נאמנות. ואחר הוסיפה להתהלך עוד כמה זמן בין יושבי הסמטה, סרגה בידיה, שלא ידעו לאוּת מעולם, את גרביה על גבי ‘האצטבא הכללית’, או ליד הכירה בביתה ונענתה מתוך כך ברצון כשנשאלה על איזה מאורעות מן העבר הרחוק – עד אשר הרגישה בוקר אחד כי לא תוכל עוד לקום, ובקשה שיחליפו את הסדין במטתה ויכינו נרות. וכאשר שמעה כי ילדה בתיה נכדת אחותה בת, צותה אשר לא יקרא לה עוד שם, והיא התחזקה, כי היו הימים ימי הפסח, ואמרה: למה זה אָפר להם את החג?
ואז בא לבסוף הרגע אשר היא נרדמה על הכר שלמראשותיה הגבוהים. והעומדים עליה אמרו, כי הנה השיבה את רוחה למרום בטהרה, דברים שלא היה בהם משום מליצה.
זמן רב לא הגיעו אלי שום ידיעות על המשפחה הזאת. ובינתים – ואני כבר במולדת האחרת – נתרגשו במקומות ההם ימי הזועה, ונשמע הדבר – ורבים גם האמינו לכך – אשר הם הביאו כליה והרס לכל, ואולם אני בלבי אמרתי כי זה אשר ישמור את נבט הדגן מתחת לשלג ואת גזע העץ בהיות הסער, הוא ישמרם וישאיר להם שריד. עד אשר הובא לפני יום אחד נער מבני עירי, וראיתיו שהוא מחוּשל וטוב, וכששאלתיו בן מי הוא, ענה כי בן מינה לבית ‘המתוקים’ הוא, מכפר ליבידוב. ושעם העולים בא. ולפי הנצנוץ בעיניו הבינותי כי לבו מלא מכל אשר יש לו להגיד לי, אבל אחרי אשר היה עיף ונרגש, לא עמדתי להטרידו, ורק לשמו שאלתיו, והוא השיב לי בנעימת עצב, כי אפרים קראה לו אמו, על שם אחיה המנוח – הוא השם, אשר, כפי שהיה ידוע לי, היה חוזר ונשנה מאז ומתמיד אצל בני המשפחה הזאת, ואשר נמשך אליהם דרך הדורות כחוט מבן בנו של אחד מאבותינו הראשונים.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.