ככל שמעיינים בדבר יותר, כך מסתבר שכל מה שאמרו מעולם על החינוך, לא אמרו על עובדה אלא על משאלה שמעולם לא התקרבה בשום מקום להיות מתממשת, ושאין אף עדות בעולם כי מה שקיוו אמנם קרה בעליל במקום מן המקומות, ושאף־על־פי־כן, החינוך, כמו המשיח, חי וקיים ורק לא בא.
ועוד מתברר, שבכל מקום שדיברו על החינוך עשו בעצם שלשה דברים: אינדוקטרינציה, תעמולה והסברה (וגם לימוד שעליו נדבר לחוד) בלי לקרוא להן בשמן הנכון, וכך ניסו להשליט איזו אידיאה מוכנה על חיי הצעירים, ניסו ליישם בהם עמדות מומלצות מטעם, וגם את כוחה של כל חזרה עקשנית ומתמדת על איזה מסר חשוב, עד שיצליח זה לעצב את רוחו של האדם הצעיר, יופנם לתוכו ויוטמע בו כטבע שני, משופר, כמובן.
וכך לחינוך המשתמש במקל קוראים אינדוקטרינציה, ולאינדוקטרינציה בגזר קוראים חינוך, ומיד, מעבר לחינוך בהיר העיניים, אוהב הילדים ודורש טובתם, מציץ כמובן דור המבוגרים המבקשים לעקוף את ההימור המסוכן שמא יבחרו הצעירים לעצמם, בבוא שעתם, ואז לא מובטחת לא שייכותם ולא המשכתם ולא הצטרפותם.
שהרי מאז ומעולם, נושא החינוך לא היה רק בערותו של האדם או רק טירונותו בדרכי החיים, אלא בעיקר הפחד מפני טבעו – שאם לא תטפל בו ולא תשגיח בו, יפרוץ טבע זה מסוגרו ויחזור חלילה אל היער.
שעל־כן חזרו תמיד וטיפלו בו בטבע האדם ותמיד ידעו בשבילו איך צריך שיהיה, ולא רק כהוראות מבחוץ, אלא ממש כהפנמת האידאות לתוכו, עד שייראו כאילו נטמעו בו והיו לטבעו שלו – והדברים הלא ישנים וידועים. וכך מזמין עליו טבע האדם הבוגדני את החינוך, וזה נוחת ומקיף אותו בסייגים, בתביעות ובתגמולים.
וכי לא ראינו כל זה לאחרונה, איך אידיאות יפות (כגון אלו שדיברו על חברה ללא מנצלים ועל בני־האדם שכולם שווים) הונחתו על האדם, ובכוחו של משטר עריץ הקיפו אותו יומם ולילה ועקפו את רצונו, ואת רשותו לבחור לעצמו; איך כל יומו וכל לילו של אדם היה מוקף חינוך, ואיך החינוך מעולם לא שכב לישון, ולא קם לו מתחרה ולא צל של ספק. ואיך מכבש שכולו חיוב, שכולו עולם הטוב לחץ וכבש ועיצב והפנים, כבמיטב החלומות של כל מחנך. כולם אחוזים בידיו כל הזמן, בלי מתנגדים ובלי ספקנים – והדברים הלכו ונמשכו שבעים שנה ושנה, עד שצפוי היה שהאידיאות כבר דבקו בחניך ופועלות בו כפעול התוכנה במחשב, ואז, יום אחד, בשנה שעברה, קם פתאום טבע האדם המעוך הזה מסמרטוטיו וזרק מעליו את התוכנה עם המתכננים, ואת החינוך עם המחנכים, ואת המעשים עם האידאות – וביקש לו דברים כרצונו, לאחר שנתיישר מלוחציו. ופתאום ביקש פרטיות, וביקש היבדלות לאומית, וביקש דתיות, וביקש זהות פטורה מכל האידאות החינוכיות, וביקש את מימוש זכויות טבעו האנושי, עד כדי כך שבכיכר האדומה, בערש כל המהפכה הגדולה, הוא מבקש לו כעת בלהיטות, ובתורים ארוכים, לזלול סוף סוף כריך של המבורגר במקדונלד, ופתאום נפשו של אדם מתגלה חופשיה מכל חינוכיה, ומכל האידיאות שבחרו לה בלעדיה ומכל הגזרות שגזרו עליה מלמעלה.
אפשר לטעון שאין המשל דומה לנמשל, מפני ששם היה הכל שונה, וכאן הכל נעשה אחרת. חלומו של כל מחנך הוא שיוכל לשלוט בסדר יומו של כל חניך, באופן שגם החינוך שנחשב נקי, הומני, ליברלי, דמוקרטי, לא דוקטרינרי, לא טוטאליטרי וחלילה לא כפייתי ובוודאי לא עריץ, כולו רך ידיים ומסביר פנים – גם זה, אל מה הוא שואף, אם לא לקחת ולעצב את נפש האדם ואת רצונו?
מפני שהחינוך, כל חינוך, על־פי הגדרתו, שואף להתערב ולעצב את טבע האדם ולקבוע לו מה טוב בשבילו. וכל חינוך מקבל כמובן מאליו שיש אידיאות שהן קודמות לאדם, בין אם מקורן באלוהי השמים ובין אם סמכותן מידי מוסדות הארץ, וכל חינוך נשבע בראשית מעשיו בשם איזה מטרות החינוך, יודע מראש מה היא תעודת האדם, ותמיד מחליט בשביל אחרים כאילו הם החליטו, ובהתעלם מאזהרת הוראציוס שאמר כי מי שמציל אדם כנגד רצונו – נוהג ממש כמי שהרגו.
המחנך אולי לא יודה שהאידיאות חשובות בעיניו מן הילדים, ושהמחויבות שלו לכל מיני ערכים קודמות להוויתו של הילד, וגם לא יחשוש כלל שמא הוא עושה מן האדם כלי ריקן שאפשר למלאו מבחוץ; והאדם הופך בידיו למוצר ייצור, לאוביקט של הינדוס ולתפוקה של תכנון וכמובן לא יסיק שהגיעה השעה לחדול מזה. לא רק מפני שזה לא אנושי אלא גם מפני שזה לא מתממש, למזלנו, ושזו יומרה ריקה שרק מבזבזת שעה אנושית על מאמצי־שווא.
האם לא הגיעה השעה לראות שמכל עסקי החינוך רק הלימוד הוא אמת: נותן לאדם מכשיר שימושי עם הוראות תפעול, ואם ישתמש בו או לא, זו חירותו של המשתמש, לימוד שנותן כלי בידי האדם ולא נדחק לנשמתו, שמציע לאדם יכולת ומסייע לו – רק כשמתבקש.
ואם מבקשת החברה משהו מן האדם, היא יכולה, והבה נקרא לדבר בשמו הנכון, לעשות תעמולה לשם כך, כדרך שעושים תעמולה לשיווק של כל רעיון, כדרך שעושים תעמולה להפצת כל מוצר, תעמולה אינה מילה גסה; אדרבה, היא משחק חופשי, פתוח להזמנת קונים, בלי לחדור לטבע נשמתם ובלי להניף את כל הדגלים הגבוהים, פשוט, ירצו יקחו לא ירצו יחדלו.
אדרבא, אם החינוך אינו שטיפת־מוח, אם אינו תעמולה ואם אינו הסברה ואינו לימוד – מהו אפוא? עוד מושג עטוף תהילת עולם אבל פטור מהזדהות? עוד שם יומרני ורברבני שמעבר לתהילתו אין בו אלא עוד זאב אחד בשביסה של הסבתא? או אולי זה, בסך־הכל, רק שם גג מנהלי לכל מיני ההתעסקויות והטיפולים שמופנים אל הילדים?
כך או כך, החינוך מבטיח לעשות והמציאות באה וטופחת על פניו. ויום יום כולנו עדים להצלחותיו במפח נפש, האם צריך להזכיר איך הלך החינוך שלנו ולקח וחינך בכל כוחו לאהבת המולדת. ואיך ירדו מן המולדת חצי מיליון, ואיך לקח וחינך לחשיבה אחראית, ואיך השיג את הראש הקטן, ואיך חינך למעורבות פוליטית ולסובלנות חברתית, והשיג אדישות פוליטית בצד קנאות חמומת ראש. ואיך חינך לדמוקרטיה והשיג שוועה למנהיג כל־יכול, או חינך לדו־קיום בשלום והשיג את המוות לערבים ושאר הישגים גדולים, שמעידים כי החינוך לא רק שמפריח בועות שווא אלא שהוא פשוט אין־אונים גמור וכישלון חרוץ. ולא מפני שהמחנכים לא היו טובים או שהאמצעים לא היו מספיקים – אלא מפני שניסו להוריד גשם בהשבעות ריקות.
באופן, שכל מי שעדיין מאמין בחינוך יצטרך כעת להוכיח הוכח היטב, שמה שקוראים לו חינוך א. ישנו. ב. עושה דברים. ג. שהם דברים שאינם נעשים על־ידי אחרים. ד. שהם אמנם מעשים שמשאירים אחריהם את מה שביקשו מהם. ושאם אין המאמינים יכולים להוכיח – למה לא יירדו מעלינו ויחרישו?
וגם לא די לשאול את המחנכים ושולחיהם מה רצו לעשות. צריך לשאול את העובדות, ואת החניכים, מה עשו בהם ומה קרה להם מן החינוך, בין אם לאחר כל החינוך לא קרה כלום והם יצאו יבשים, ובין אם קרה ונותרו בהם צלקות של אצבעות ושל סרגלים אידאולוגיים. וצריך להיווכח איך מכל מוסד חינוכי לא נשאר לבסוף אלא המוסד, על כל מה שמוסד אומר לבני הדור הזה.
רק באחרונה התפרסמו שני סקרים. האחד על שיעורי ההצלחה בלימודים והאחר על העדפות הנוער. הראשון מספר כידוע על הצלחה פוחתת בבחינות ככל שמתרחקים ממרכז הארץ. והשני מספר על שני־שליש מבני הנוער שתומכים בגירוש הערבים מן הארץ, על שני־שליש ששוללים שיווי זכויות למעוטים, ועל שרק מחצית מבני הנוער הואילה לרצות להישאר בארץ. מי חינך אותם לזה? או מי חינך אותם להיפך מזה? ידוע שקשה מאד ללמד היטב, אבל גם ידוע שאפשר ללמד ושאפשר ללמוד. בעוד שלחנך איננו יודעים כלל, לא היטב ולא לא־היטב, מפני שזו תביעת שווא, ובית־הספר אינו יכול להיות אחראי לתוצאות. הוא מוסד מפולש, וכל העולם וכל השפעותיו עוברים דרכו, ועושים דברים, וכמעט שלא נשאר לבית הספר אלא להיאנח: איך ציפו כי מטחינת המוץ ייצא קמח.
אבל אי־אפשר עוד להתעלם מכך שטבע האדם וטבע החברה אינם נושא לעיצוב, ואינם אובייקט לתכנון, לא רק מפני שאין למתכננים כל־כך הרבה חוכמה, או כוח, אלא מפני שהם בגובה שאר האנדרלמוסיה האנושית, המפעפעת והנלבטת והמנסה. ומפני שאין בעולם חכמי חינוך שיודעים בשביל המחונכים, ואין חכמי האדם שיודעים בשביל האדם, לא כאן ולא בשום מקום – אלא כולם בנבערות דומה, כולם בשגרת מחשבה דומה, גם כשאחרים חשים כמיהה מהססת לאיזה ידיעה של יותר מן הידוע.
וזו באמת הנקודה המכרעת: זכות־היסוד של האדם להיות אדם נשאל, אדם בעל רצון ובעל הסכמה, ולא אדם הנדון דרך קבע או רק מפני שהוא מיעוט או רק מפני שהוא אישה. זכרו אותה חולה שביקשו לכרות רגלה כדי להציל חייה והיו נאלצים לבקש הסכמתה, בתוקף החוק, ולא יכלו לעשות בה דברים בלי רשותה. וגם הילד הקטן, עוד מעט לא יהיה קטן ולא יוכלו לסגור אותו, ולא לעוות את רשותו ולא להקביע לו את חייו השכם לפני שיידע ויחליט אם להסבים או לא.
אני יודע שכל דברי לחינם. אני יודע שכולם ימשיכו לדבר על החינוך כאילו ישנו, וכאילו עושה איזה טוב. השגרה, האינרציה, וגם הפחד הכפול מן הוואקום ומן האמת חזקים מכל. ועם זאת, מי שלא מוכן לסלק מושגי שווא לא יתחיל לחפש ולמצוא מה כן. וכך, בכל פעם שיהיו נאספים כדי להחליט מה יהיו פני החינוך מחר ולאן תפנה דרכו – כאילו נאספו שם איצטגנינים כדי להחליט מה יהיה מזג האוויר ולאן תנשב רוח.
ולמה לא נניח למה שקראו לו בשם חינוך, ויילך לו זה אל היכל הנשמות הערטילאיות, כפרתנו – ואנו נשתדל ללמד טוב ככל שנוכל, כדי שהצעירים בבוא שעתם יבחרו לעצמם כמיטב בחירתם.
הארץ, 21.1.1991
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.