רקע
דבורה בארון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשכ"ח 1968

לשפרה היו עינים בהירות ושתי גומות של חן בצדי לחייה, ועור פניה כל כך צח היה ועדין, שבשביל זה בלבד – סברו – כדאי היה לו לפנחס הנגר לחזור אחריה שלש שנים רצופות ולשאת אותה, לבסוף, בלי נדוניה, אפילו בלי בגדי חתונה הגונים.

אחר כך, כשפנחס מת, והיא, מטופלת בשני ילדים, שבה לבית אמה, הלבינו שנים־שלושה תלתלים בקצות רקותיה; תכלת עיניה אף היא נעכרה והועמה מן הדמעות, אבל זיו הפנים ועדנתם לא נפגמו; ואמה, אשה חולנית ויושבת תנור, בהביטה מרחוק איך שהיא, שפרה, מיניקה, עגומה ומלאה חן, את בנה, היתה חושבת, כי “לו רק מעט מזל ורצון הבורא”, והרי היא גם כיום עוד עולה על כל הבתולות השמנות, היודעות לשפר בפוך את פניהן.

ומכוונת היתה מחשבה זו לדוד שכנה, הסנדלר האמיד וגבה הקומה, זה אשר כל כך נהה אחרי שפרה שלה לפני שנים מועטות, ושעכשיו הנה הוא נושא את עיניו אל התופרת מעיר הפלך, הרוקמת לו צוארוני בד במתנה.

מת פנחס, אחרי מחלתו הקצרה, במוצאי שבת, בטרם הועלה נר בחדר, כאשר בבית הכנסת עמדו האנשים בתוך החשכה בתפלת ערבית.

בבוקר ביקש עוד לתקן לו את הכר למראשותיו ולהרים מנגד, על החלון, את הוילון, כי רוצה הוא “לראות את העולם” – אמר – ובערב השכב כבר על גל של גרודות, אשר נשרו רק לפני שבוע מתחת מעצדו, ומאותן הגרודות עצמן לוקח גם להסקת הכירה, כדי לחמם סירי מים ל“טהרה”.

מי־שהוא נשא מתחת לסודר אחד את שני הילדים לבית הזקנה, באין בד חדש לתכריכים, הוצא מן הארגז הסדין עם הזר, שבו נהגו לכסות בימי חג את שולחן העבודה.

אחרי ה“מטה” רצה שפרה כל הזמן בפה פעור, אבל מבלי אשר תוכל להוציא כל הגה, כמו בחלום, מבלי למעוד גם בחלקלקות הקרח, על פני השלוליות הקפואות, אף זה כמו בחלום – וכאשר הקיצה אחר כך בבית אמה בדמדומי הבוקר, הדהים אותה החורון החדש שנח על הקירות. מאחורי החלון מחוסר התריסים נשמעה לראשונה צריחה של עורבים, ופתי שלג גדולות, רפרפו שם באפרורית האויר בלי קול – השלג הראשון.

– מכסה הוא את הקבר – פלח כברק הרהור את לבה, ותוך כדי הרהור זה באו לה הדמעות – והן הן, אשר בעטין נעכרה, לאחרונה, והועמה תכלת עיניה.


והשלג ירד, ירד, בלי הרף כבר.

בתוך היער הסמיונובקאי נפסקה הובלת העצים. בסכנת נפשות, על ידי יהודים רוכלים, הובאו מעבר לנהר מעט תפוחי אדמה, אשר נמכרו במשקל, כמו בחנויות בכרכים, ועד פי הבאר אשר בככר השוק יכלו להבקיע רק העזים שבשואבי המים, בגרפם לשם זה את השלג לערמות באסליהם.

נכאים יבבו פעמוני הכנסיה בראשון בשבת על פני לובן השוק, אשר השתרע שומם, ללא פרסת סוס וקול מצילה, מתחת לעננים המדולדלים, אלה אשר שפעו בעצלתים, אבל בעקשנות, בלי הפוגות כבר, עוד שלג, עוד.

בלילה יללו הכלבים מעבר לנהר. הקורות בעליה, תחת משא השלג, נאנקו – ואכרי סמיונובקה נראו כבר בנדודי השנה כמו חיים, בטבעם על עגלותיהם בערמות השלג ליד המעברות, כשמנגד, מעבר לנהר, חותרים אליהם בשארית כחם אחיהם, בני כפרם, עם מוטות ההצלה בידיהם.

בבוקר אחד, אחרי אשר העז צרחה כל הלילה ממצוקות רעב, ובבית אזלה גם מעט הסולת לדיסה בשביל הילד, נאותה שפרה לקבל איזו עבודת כביסה באחד הבתים.

– כי הנה השמים מתבהרים – אמרה – ושביל לעבור גם כן ימצא בעקבות נושאי המים ברחוב.

ובאין לה בגד אחר, לבשה את מעילו של בעלה המנוח, אדרת כבשים קצרה, אשר התאימה, אגב, והלמה אותה, בספגה מיד את החן שלה, של האלמנה הצעירה, לבין קפליה, והזקנה, האם, בעזרה לה לקשור את קצות מטפחתה, יצאה בחרדת תקוה אחרונה אל החצר, אחריה, להוכח, אם יציץ עוד שם מי, כמו לפנים, מבית השכן.

אבל חלונו של הסנדלר, אויה, נשקף קודר ונזעם מבין שני חצאי התריס, אף על פי שהכפור נמס על שמשותיו לכל מלוא ארכו, כי על כן לא פסקה שם, בפנים, האש מן הכירה כל היום.

בין המכשירים, על שולחן העבודה, עמדה קוממיות נעל גבהת עקב, אשר חחי המתכת שבה נראו כמתרפקים האחד על השני, כה צפופים ישבו בשתי שורותיהם, אבל האמום טרם הוצא. – זה יעשה כאשר הבתולה הכרכית תבוא למדוד – החליטה הזקנה במר נפשה, וכאשר הופיעה הסרסורית אחר כך שוב בהצעתה לשלוח את שפרה אל האחוזה כמינקת – לא דחתה אותה עוד; היא השתדלה רק להוכיח, כי את התינוק בן החדשים מן הראוי שירשו לה לקחת אתה.

– מכיון שאוכל אין הוא דורש עוד – אמרה – ומה שנוגע לחלבה של האם ולמזגה – הלואי והיה משתבח כך מזלה.

אמנם, ביום המחרת, כשבשביל המשא ומתן באה הנה במרכבתה הגבירה מן “החצר”, נראו הוכחותיה לה, לזקנה עצמה, כחסרות טעם.

אותה עמידת חשיבות שעמדו שם מאחורי החלון שני הסוסים, וברק העושר שבו הבריקה הגבירה בהכנסה, בעוד אשר פה אצלה היה הבית קודר, ככל אשר יוכל להיות בית אביונים ביום חורף מעונן וקר.

נגעי העובש על הקירות הדולפים, התנור המפוחם ליד עצם המבוא, ולבסוף, הגיגית הגדולה, שעמדה פה באמצע החדר גדושה כבסים מזוהמים.

האשה הכבודה הראתה סימנים של קוצר רוח בדברה, ובהוציאה מן המוך של עור השועלים מטפחות, נפנפה בה מסביבה באויר, והנה קמה הסרסורית והתערבה בדבר. היא הציעה שבשביל הילד בן שני החדשים ישלחו חלב מבית האחוזה.

– אחרי אשר העז פה אינה חולבת – אמרה – ומעט החלב שם אינו נחשב למאומה, מה אומרת היא, “בעלת הדבר”, שפרה בעצמה? ושפרה אשר ישבה פה כל הזמן מן צד, עם אותו התינוק, אשר בגללו בא כל המשא ומתן הזה, בחיקה, חייכה רק בשתי גומות החן שלה חיוך של מבוכה, ואמר לא אמרה כלום.


שתקה היא גם למחרת בבוקר, בשבתה במרכבת האדונים, בדרכה למשרתה בבית האחוּזה.

כדי שלא יחדור לגופה הקור, הדקה הזקנה את אדרתה בחבל למתניה, וקצות החבל הזה, ביחד עם כנפי האדרת עצמן הציצו בתהית חרדה כל הזמן מתחת למכסה הפלוסין, הפרוף מזה ומזה על שני קרסיו.

הבהבו: בתי המטבחים שמחוץ לעירה, טחנות רוח רפות כנפים, שקועות עד טבורן בשלג ועמודי טלגרף, שעל חוטיהם התנדנדו פה ושם צפרים מסומרות נוצה.

בכפר סמיונובקה, מימין, צלצל כבר במגדל הכנסיה הפעמון, ולקול הצלצול הזה, על פני מרחב השלג, התכוצה שפרה ועצמה את עיניה, ובתוך נדנודי העגלה, במחטי הקור, נראתה היא גופה בעיניה קלה ועזובה, כצפור בודדת בצדי דרכים.

– אנה היא מובלת? ולמה לא חתלה את התינוק הרך לפני לכתה? – משכה את צוארה אל תוכה, כאשר תעשינה הצפרים, ותכלת עיניו של הילד הציצה אליה מעורפלת, כמו מבעד לכמה מילים, ממרחקים. אחר כך נראתה הזקנה האם, בהרימה אליה את פניה החרבים מלמטה למעלה לנשיקה, ולבסוף הגיח מקצה האופק פנחס בעלה, כשהוא משונס בסינרו, סינר הנגרים שלו, והוא פושט אליה את ידיו המלוכלכות בדבק.

אך הנה נשבה חמימות של רפת מסביב, וריח של שובע, של אסמי־בר, בא אי־מזה ביחד עם נביחת כלבים, ובטרם שהספיקה עוד שפרה להתנער, הוצאה כבר מן המרכבה ונדחפה לבוא לפרוזדור גדול, אשר בתוך אפלוליתו, בין שורות של קולבים וצמחי עציצים, נמצאה פתאום פנים אל פנים עם בבואתה בתוך המראה.

מבלי למעוד, כמו בחלום, צעדה כעבור שעה על חלקלקות הרצפה בנפתולי המסדרונות, אשר הרוח נושבת בתוכם משני הצדדים, במפוּלש, וכלבים צובאים על כל פתח ומבוא שבהם.

הרחיצה באמבטה, בלי הבל, בלי רעש של בית מרחץ, הזכירה את בית החולים הכרכי, ששמה הובאה לפני שנים, בחלותה, כשהאחות הרחמניה, לבושה בבגדיה ויבשה, הפשיטה אותה ערומה בעצם היום, כנערה העומדת פה עכשיו על ידה.

– את השתדלי להשמין קצת – יעצה לה זו – ובכתנת בלבד, בפקדה עליה רק לנעול מנעליה, הכניסה אותה אל החדר הקרוב, לבדיקת הרופא – וההרגשה הדומה לזו שהיתה לה בבית החולים, לא עזבה אותה עוד.

בחדר אחד, ליד ארון פתוח, בין שתי מראות מכוונות זו נגד זו, שמו עליה שמלת פלניל ושביס קטן עשוי סלסלה וספוג ריח של סממנים, ואחרי כן השקוה מספל מיוחד, רחב בית קבול, שוקולדה חמה, ולבסוף, לאחר שהיולדת בעצמה סקרה אותה, הגישו לחזה בהשגחת הרופא בריה קטנה, אשר התנפלה עליה בפה רירי, בחום זר ובצמאון חדש, לא ידוע לה – צמאון עלוקות.

והנה היה זה אשר בלכתה אחר כך, בדמדומי הערב כבר, לחדרה, התפרצה פתאום אנקה של בכי מתוך גרונה.

היא עברה דרך אחד האולמים האפלוליים עם כירה מוארת בתוכו ושמעה מרחוק, מצד העירה, את צלצול פעמוני הערב, ואז עלה לה לגרונה הבכי, ואחרי אשר את הדלת לא יכלה עוד למצוא, כי הדמעות הכהו את עיניה, צנחה וישבה פה על הספה, ליד שורה של כרים, שהיו מסודרים עליה, לנוי. המשרתת, שנכנסה לתקן בכירה את העצים, הזהירה אותה לחדול מ“זה”.

– לא טוב, אחות – אמרה, בהשענה על המגרפה שבידה, ובלי לתמוה על עצם הבכי – ממינקת דורשים רוח טובה, ואת הנה – דמעות. את קומי, צאי לך מוּטב החוּצה, תתבדרי או מה. והעיקר – התאפּקי, התאפקי.

אבל להתאפק כבר אי אפשר היה לה לשפרה בשום אופן. בהתכוצה על יד הכרים בצדי הספה, התיפחה, התיפחות עזובה, בקול, מבלי לשמוע עוד לשדולי הנערה, אשר קרבה ובאה אליה, בהראותה לה רק בידה, בתנועת יאוש, כי אין כבר בכל אופן תקנה וכי כאשר אבדה – אבדה.

ואמנם: מאחורי המסך שבפתח מנגד הופיעו בעל הבית הגביר ובנו הסטודנט, האורח מן הכרך, ואחריהם באו בעל היולדת והגבירה הזקנה, כבדת הגוף, זו אשר ההתרגשות אסורה לה לדעת הרופאים – ותקנה לא היתה עוד, באמת.

הנערה המשרתת, בעצרה את נשימתה, יכלה רגע לשמוע את דפיקות לבה, כה גדולה היתה הדממה, בגחון האשה, מוארת באש הכירה, להוריד את שפרה מעל ספת הכבוד.

אויה, היא נשמטה, כהשמט הבגד הבלה מיושן, מבלי להשמיע כל קול בנפילתה.

– לא, לא, לא, לא – צעקה מתוך צרידות אימים – שטופת דמעות, עקשנית וכפוית־טובה מכף רגלה ועד קדקדה. ובלי כל חשש עוד להרגיז את היולדת, או להעיר את התינוק, אשר מינקת אין לו כבר, אשר חלבה של “זו” סם־מות הוא בשבילו, רצה הגבירה בקולו קולות אל החדר הרחוק, למרות אזהרות הרופא ושדולי המילדת לחדול מרוגז, לחוס על עצמה ולחדול מרוגז, כי בנפשה הוא.

כמו לחלוחית של דמע נצנצה בעיני בעל הבית הגביר, בתאר אשתו, בהתהלכה על פני המרבד, את כל ענויי המשא ומתן בעירה, בתוך המחנק של הבית שם, לקול בכי הילדים וצריחות העז. ולבסוף – כל אותה שורת ההכנות: רחיצה, בדיקת הרופא, החלפת בגדים ו… השקאת שוקולדה – נתבהר כבר קולה, וברק הלעג נראה בפניה – ופה הנה כוון הרופא את הרגע להגיש לה בכוס מעט סממני הרגעה.


ואת המינקת החדשה, שהובאה למחרת צריך היה אמנם שוב להעביר דרך כל לאותה שורת ההכנות: רחיצה, בדיקה, החלפת בגדים, ולבסוף גם השקאת שוקולדה – מן הספל המיוחד, זה שהוא מיועד מאז בבית הזה למיניקות.

בפני כפרית גדלת קומה זו – בחורה מבכירה, אשר רק לפני שני ימים מת ילדה “מסבה בלי ידועה” – נתבטלה שפרה ונראתה לעצמה תשושה וקטנת קומה לגמרי, אחרי אשר הושבו לה גם נעליה מחוסרות העקב, ובלי לחכות עוד עד שתזדמן לה עגלה, בקשרה רק, למען יחם לה, את אדרתה בחבל, יצאה מפתח המסדרון הצדדי לבקש את הדרך המובילה אל העירה.

הרכב, שהביא אותה אתמול במרכבה, התנכר לה ומהר להתחמק, בהתקרבה אל פתח האורוה, אבל הנער הרועה, בנה של חולבת הפרות, התרצה להובילה עד השער, ולמראה עיניו הבהירות מתחת לכובע עור הכבשים שלו, בלכתו הלוך וחלל בחלילו, עמדה שוב להתפרץ אצלה, כמו אמש, אנקת בכי מתוך הגרון.

אבל הנה נשבה מאחוריה הרוח, וביחד עם ריח השובע, ריח אסמי הבר, באה אי־מזה גם נביחת כלבים, ושפרה, בעברה באלכסון את שדרת השיטות, נטתה בחפזון אל עבר השער, שאת הדרך מאחריו יכלה למצוא כבר בעקבות עגלות החורף.

מפני פתי השלג שניתזו אל פניה הוכרחה לעצום פעם בפעם את העינים, ואז הבהבו לפניה המראות הענקיות מבית האחוזה, כלי הנחושת שם, על המדפים במטבח, וידיה של הכפרית המינקת בהציצן, גרמיות ודורסות, מתוך שרוולי הפלניל הרך.

במרחק לא גדול מן העירה, בשבתה ליד גשר רעוע לנוח, נפלה עליה גם כעין תרדמה ומבין קורי החלום שלפפוה, נשקפה אליה שוב, כמו בשעת הנסיעה, תכלת עיניו של התינוק בן החדשים. אחר כך הופיעו בשורה ארוכה אכרי סמיונובקה, בצעדם קוממיות בערבות השלג עם מוטות ההצלה בידיהם, ואחריהם, בסינר הנגרים – נוהר כוּלו כביום האמר לו, כי היא, שפרה, נאותה להארש לו באמונה – הלך הלוך וצעוד לקראתה פנחס.

מה חסון היה בקרבו אליה, כדי לשחררה מבין רגבי הקרח. היאך זה יכלה להעלות פעם על הדעת, כי הסנדלר, שכנם, גבוה ממנו, מפנחס שלה, בקומתו. בהרימה את ראשה מלמטה למעלה, חייכה אליו, בהעמיקה בכל מלוא חנן את שתי הגומות על לחייה – וככה מצא אותה ברפות היום אכר מסמיונובקה על יד הדרך: מכונסה לתוך אדרתה, כשראשה, המורם קצת, צונח על עמוד הגשר.

התכלת שהציצה מסדקי עיניה, היתה בהירה, כאלו לא נעכרה בדמעות מעולם.

המלצות קוראים
תגיות