לש. בן־ציון

במלאת לו חמשים שנה

היה חורף. מתוך החביות הגדולות אשר בפתחי החנויות הציצו הדגים המלוּחים ההולנדיים בהבעה של חשיבוּת ובבטחון גמור כי מחירם מעכשיו לא יוּזל – אדרבא.

ימי השוק בעירה היו גדולים, והומים ותכוּפים. בשוּרה אחת ארוכה, או שתים־שלש בחבוּרה, החליקו עגלות החורף על פני השבילים הטהורים אשר מחוץ לעירה. בתוך ככר השוק צהלו הסוסים חליפות, נחרו וקשקשו בזוגותיהם, וביחד עם עשן ה’מחוֹרקה' ואדי הזבל הטרי התנשא באויר מסביב גם ריח שבלת־השועל וטחב מטמורות של כפר.

– בשלש קוֹפּיקוֹת דרוֹז’דזֶ’ה! (שמרים) – התפרץ פעם בפעם איזה אכר לתוך חנותנו ועמד ונקש את רגליו זו בזו כדי לחממן, ועד שאמי הרבנית טרחה על יד המאזנים ושקלה את חתיכת השמרים, התלהטו שיורי הפחם בסיר־גחליה המגולה, התיזו ניצוצות וצהלו: יש ‘פדיון’, יש.

עם ערוב היום התגבר הקור בבת־אחת והקפיא את הקלוחים הדקים שבשפולי החלונות, את מי־השתיה אשר בגיגית וההבל היוצא מתוך הפה.

מסמרי הברזל בדלת העלו שכבה של כפור וצרבו בשעת הסגירה את הידים. לא נוחה היתה גם הדרך הקצרה אל הבית, בשעה שצרור המפתחות העיק בכבדו על כיסי הבגד ומשך למטה, למטה, ואֶפרו הצונן של סיר־הגחלים התנשא ונאחז בריסי העינים, בשולי המטפחת הנתונים על הפה. אולם מה טוב היה, תחת זה, אחר כך בבית החם עם הקטר הדק, המשכר משהו, העולה מפי תנורו, ועם ריח הגריסין המתובלים בשומן, ההומים חרש על מצע הגחלים.

אחרי ארוחת־הערב כבדו האברים מיד, נתרשלו ונמלאו לאות. ברכת־המזון נאמרה בשפה רפה. בזה אחר זה יצאו חסילי הבית ממחבואיהם, טפסו ועלו על גבי המפה, מתחלה מתוך הסוס ואחר כך בבטחון והחלטה, כי אין חשש: אפשר לעלות. בפעם האחרונה הבהבו לפני העינים זגוגיות החלונות עם ציצי הכפור ההולכים ונמסים בפני חומו של התנור, ועם כבוי המנורה הקטנה, החשיך החלל מסביב ובתוך הבית השתרר הלילה – דומם, שחור וארוך, ארוך.

מה גלמוד נראה אז השומר הזקן, המתהלך שם בחוץ בפרוָתו הכבדה, הלוך ודפוק את דפיקותיו העמומות, הבודדות. יש אשר הוא מתעכב רגע מהלוכו, נשען על יד איזה גדר, או קיר ומשתתק ואז ישמע מתוך הדממה קולו של השמש חלוש־החזה, המתאבק בחשכת בית־התפלה עם שעולו.

מעט מעט הולך החום השופע מן התנור ומתמעט והצנה הנושבת מסדקי הכתלים מתגברת. כבחצות הלילה נמלכת המשרתת הזקנה, ומעבירה את כלי־משכבה מן הספסל אל התנור למעלה, וכאשר היא משתתקת לבסוף, יוצאים העכברים מחוריהם ועושים שמות במעט האוכל של התרנגולת בלול.

אולם הנה נשמעה חריקת הקילון על פני הבאר. השכן האופה יצא לשאוב מים בשביל לישת עיסתו. בעוד זמן־מה מגיע גם קול דברים מן הסמטה הסמוכה, ועל פני ארון הספרים של אבי זע כתם בודד של אור ורועד־חולף על גבי הש"ס, על כריכות ה’פוסקים' וספרי־המחקר:

הקצבים יורדים אל בית־המטבחים ופנס־הנפט בידיהם. הולכת ומתקרבת השעה השלישית ואמא, בהתהפכה על מטתה, מפליטה אל החלל פהוק ממושך, הבא כהקדמה לשיחת־לילה.

– הריני אומרת – פונה היא אל הצד, אשר שם עומדת מטתו של אבי – ימי־שוק מרובי־אוכלסין כאלה, ואוז בל יראה – ‘אף לרפואה’.– יהיו, יהיו גם אוזים – נענה ואומר אבא – ואם לא אוזים והיו ברוזים.

אבא היקר וטוב־הלבב. תמיד נמצאה אצלו המלה הרצויה, ההוגנת, כזאת אשר תטיל איזה זיק נחומים בלילה זה הארוך.

השאיפה לרכישת אוז באה לה לאמי עוד באותו יום, שבו החליטו כי אני אצא אל עיר הפלך ל’התלמד'.

היא עמדה אז בערב, ועמלה להתקין איזו עוגות ממעט הגבינה שהשיגה אצל החלבן, צידה לדרך בשבילי. ופה, בהתכופפה ובראותה עד מה עלובות הן בצאתן מתחת ידיה, נולד בקרבה הרעיון על אוז.

– כי מלבד הבשר הצלוי, שהוא יכול לשמש צידה לדרך – גלתה למחרת את הרהורי לבה לפני עוזרתה – הנה מה טוב הוא, כש’תינוק' המסתגף בעיר נכריה יכול למרוח לו מעט שומן אוזים על פתו באחרו לשבת על למודיו בלילה.

וביום השוק הקרוב נמלאה אמנם משאלת לבה זו – ולחצאין, כנבואתו של אבא.

בתוך כלובה של אחת האכרות נגלה לה בין המון תרנגלות בר־אוז.

המשא־ומתן היה קצר. לשהות ולעמוד על המקח לא היה כדאי. כעבור זמן מה צעד כבר בן־הכפר הלזה מעדנות בתוך חצרנו. עוף עצל היה זה, כבד־תנועה ונבער, עד כמה שיכול להיות נבער בר־אוז שאך זה יצא מלולי הכפר, אולם תחת זה – מה יפו פעמיו על השלג בלכתו הלוך והתנועע, הלוך והרכן את ראשו הצדה.

כעבור כמה ימים גלתה בו אמי עוד מעלות, שהן שקולות אולי כנגד כל מיני חכמות, היינו:

תאבון בלתי רגיל לאכילה וכשרון להשתמן.

– לו נדחתה הנסיעה לזמן־מה, כי אז לא היה נופל במדת שומנו מאוז ממש – חלמה אמא בבוקר, בבוקר, בפוררה בשבילו את תפוחי האדמה המבושלים בקלפתם. והיא שפכה עליהם מעט קמח כדי שיערבו לחכו.

אולם נסיעתי לעיר הפלך לא נדחתה, כפי שחלמה אמי. מדודתי המורה, יושבת העיר ההיא, נתקבלה ידיעה כי ביום המיועד תבוא ותחכה לי בתחנת הרכבת, ואמי, אחרי אשר הכניסה את מעט השמרים הביתה, כדי שלא תאחזם הצנה, סגרה את דלת החנות ותלתה עליה את המנעול הגדול, כמו בערבי־שבתות עם חשכה. כבר היה מוכן פה בחדר צרורי בשביל הדרך: שני כרים מהודקים ברצועה, צנצנת של מרקחת וכמה חריצי חלב, אשר התרנגולת הזקנה היתה צובטת מהם פעם בפעם חתיכה, מבלי אשר יכהה בה איש, כי גם אמי וגם המשרתת היו עסוקות בחצר בהכנות לשחיטת בר האוז.

כדי שתהיינה נוצות העוף נמרטות ויוצאות בנקל, טוב היה להשקותו מים סמוך לשחיטה, והזקנה הטובה, בהכינה בידה את החבל לקשירת רגליו, העמידה לפניו בכלי מעט מים ועמדה והסתכלה איך שהוא גומע מהם פעם בפעם, מפשיל את ראשו ובולע.

בזה אחר זה נתקבצו ובאו אל החצר השכנים:

כורך הספרים הזקן עם משקפיו המופשלים על מצחו, מלמד הדרדקי ‘מחשב הקצין’, עם עיניו הצופות אל המרחק ועם הכאב – היפעה בין קמטי פניו, כאב הצפיה לביאת הגואל. ולבסוף – השוחט בעצמו, גבה קומה, זעוף מצח, עם תיק מרופד פלוסין מתחת לבית שחיו.

החלף, מבהיק באלפי שברירי קרנים, שופשף אחת ושתים במטפּחת. והזקנה, בשפכה מעט אפר על השלג, דחפה את הכלי עם המים וגחנה אל הארץ.

ופה קרה דבר אשר הדהים את כל הנאספים, מן השוחט העומד על סכינו ועד התינוקות, תלמידי השכן המלמד:

בר־האוז הפתי וקשה־התפיסה אשר כל כך שוה־נפש נראה אל הנעשה מסביבו, נשמט פתאם מידה של הזקנה ועלה על הגדר, קפץ קפיצה אחת והגיע לגג, ובפרשו לפתע זוג כנפים, אשר כאלו צמחו ונגלו אצלו רק זה עתה, התנשא ופרח־עף אל מרומי עלית בית־התפלה, אל הגנים פרוצי הגדרות שמאחוריו, אל השדות המושלגים, צחורי העין – הרחק מחוץ לתחום העירה. דממת התמהון נמשכה לא הרבה. אחרי האשה המשרתת התפרצו החוצה גם אמא, גם השכנים שנמצאו על ידה, מתוך פתחי ה’חדרים' נבהלו תלמידי כל הכתות ופשטו אל מבואי הגנים, אל סמטת ה’הקדש' ובית־המטבחים.

לבסוף נעלמו גם הבנינים האחרונים מן העין. מפוחם וקר הבהב בית־המרחץ הישן על עזובת בארו, ומסביב השתרע המרחב – לבן, צונן ומזהיר עד כדי לסמא את העינים.

כמה מרופשת נראתה הסמטה, שהובילה אחר כך בחזרה אל חצר בית הכנסת – לביתנו. את הקדרה עם שיורי תפוחי האדמה דחפה אמי ברגלה והפכה אותה עם הפה למטה.

עוד פעם הוסקה בבית הכירה, ואותה תרנגולת עצמה אשר חטפה־גנבה כל היום מעוגות הגבינה, כל כך חרדה־שמחה על הצלחתה – נכפתה עכשיו מוכת־סנורים בחבל הדק שבידי הזקנה, ולוקחה לביתו של השוחט.

את חלקי גופה חתכה אמי וסדרה על טבלת־המליחה בעצם ידה. היא נקתה ובערה בער־היטב כל סימן של נוצה, ותקנה אותה עם כל התבלין הדרושים לבשול, אולם כאשר רתחה אחר כך על הכיריים הקדרה, ומתוך הקצף הציצו פתאם אליה הכרעים – כרעי תרנגולת זקנה, וחדת־גרם – מהרה והפנתה את ראשה הצדה, ועל פניה רעדה העויה משונה, מעין זו של הבלגה על כאב שאין לשאתו.

אותה ההעויה המשונה לא נסתלקה מעל פניה גם למחרת, כאשר יצאו ללוות אותי אל העגלה, אשר המתינה על יד מבוא החצר.

– אל תשכחי להשגיח על צנצנת המרקחת – הזהירה אותי, בנשקה לי נשיקה חטופה, ומבטה המבודר מכוון היה כבר לצד אחר, אל המרחק, כמו זה של שכננו ‘מחשב הקצין’.

העגלה זזה מתוך קשקוש מצילות.

חלפו: ביתו של כורך הספרים, בית־התפלה הישן והצריף עם שכננו המלמד, שנראה שם בחלונו – חור, דל־גו, באזנים נטויות אל המרחק, כחותר לקלוט איזה צליל מכבלי המשיח.

הבהב ועבר, לבסוף, בית־המטבחים עם הכלבים הנוברים באשפּתו, בית־המרחץ והקילון מחוסר הדלי שעל בארו, ומסביב השתרע המרחב – לבן, צונן ומזהיר, עד כדי לסמא את העינים.

מה דלה נראיתי בעיני עצמי בבית־הנתיבות המקומר, הכרכי, בעמדי בשורה אחת עם דודתי גזוזת־השער, זו אשר מבעד למשקפיה הרציניים, אפורי הזכוכית, השקיפה על העולם בהשקפה אחרת, זרה וחדשה בשבילי. אחר, חדש וזר, נראה לי פה גם השלג, אשר נצבר בכל יום במטאטא אל צדי הסמטאות, ושהיה כהה, מחוסר ברק ונובל, כאלו נשקף גם הוא בכל מקום מבעד לזכוכית אפורה.

בבת אחת הוכנסתי לסביבה אשר נראתה מתחלתה חמה, ומשכרת משהו, כאותו הקטר בבית אמי בערבי החורף, ושהשאירה גם היא אחר כך, אחרי ההתפכחות, סבוב ראש בלתי נעים. על שלחנות האוכל במרתפים טפסו ועלו בערבים חסילי־הבית עוד בטרם שהוגש התבשיל. בשעה מאוחרת בלילה הזדמנו, על פי סימנים ידועים. באיזו דירה נדחת, ‘חשאית’. חולקה ‘ספרות’ אסורה, והעינים, הלאות מנדודים, התכוצו בשעת הקריאה, נסגרו ונפקחו חליפות, כאלו הוטלה בהן אבקת אפר מתוך סיר גחלים לא נראה.

והשנים נמשכו, בינתים, תפֵלות, מחוּסרות צבע, וארוּכות, ארוכות.

גם פה, בעיר הנכריה, נזדמנו לפעמים שכנים חיורים, מוזרים ודלי־גו, עם כאב־צפיה לגאולה על פניהם, אולם תחת צליל הכבלים הנשגב, שאותו דמה לשמוע המלמד ‘מחשב־הקצין’ לפנים, צרם עכשו את האוזן קשקוש השלשלאות המחלדות והכבדות מנשוא.

כציצי הכפור על החלונות, אשר נמסו בפני אור הכירה בבית אמי בעירה לפנים, כך תמו־נמסו החלומות בפני אור המציאות הפושרת והיו לאפס, לאפס.

כל תוחלת חדשה שבאה, טופחה ברוך ונכזבה, העלתה על הלב את זכר בר־האוז, זה שכה טוב היה ומבטיח בתחלתו, ושכזב כל כך באחריתו.

במשך הזמן באה גם אלי הידיעה על מות אבי בעיר־המולדת הקטנה.

על כסא־הרבנות שבקהלה בא לשבת איש אחר, איש אשר תחת הניצוץ האלהי האמתי הבהבה בעיניו בבואת אש המקטרת, שלא זזה כל הימים מתוך פיו, – ומצבה של אמי התמוטט וירד פלאים בבת־אחת.

– אל תקראי לי אמא, קראי לי מרא, כי המר שדי לי מאד – בכתה האם, בלשונה של נעמי, במכתב הכתוב ביד שכננו המלמד – את מקומי בבית־התפלה לקחו ממני, ועתה הנה מוציאים מידי גם את מעט השמרים – ובעצם ימי השוק.

ולפי עזובת פניה שנגלו אלי מן הפתח, בהתעכב עגלת־החורף על יד ביתנו, בשובי, ראיתי כי אמנם המר לה שדי מאד.

כפופה ונמשכת למטה, כמו תחת משא צרור המפתחות לפנים, התהלכה אחר־כך בתוך הבית, בערכה על השלחן את הארוחה, ובהציצה פעם־בפעם אל המקום אשר שם הקדיר מיותם כסאו של אבא.

מקור הדמעות היה סתום.

‘זה יפתח אחר־כך, בלילה’ – חשבתי, בראותי איך שהיא טורחת ומוציאה כר מכריה בשבילי, כי אלה של אבי היו נתונים בעבוט. הוסר, לבסוף, השביס מעל ראשה, ביחד עם הכפור שעל החלונות הבהבה שיבת שערותיה באויר, ועם כבוי המנורה הקטנה החשיך החלל מסביב ובבית השתרר הלילה.

הנה נשמע קול צעדיו של השומר, ההולך ודופק את דפיקותיו הבודדות, העמוּמות; בעמדו על יד אחד הבתים לנוח – והגיע מתוך הדממה קול גניחותיו של השמש, המתאבק בחשכת בית־התפלה עם שעולו.

לאט־לאט הולך החום הבא מן התנור ומתמעט, הולך ופושר, לעומת זה מתגברת הצנה, הנושבת מסדקי החלונות, משפולי הקירות, ממטת הברזל שבפנה הקרובה, מטתו של אבא הריקה, הערומה.

– אבא, אבא – בכה לבי מקרבי, בתפסי רק עכשיו את כל חריפות יתמותי ובדעתי, כי אין עוד מי אשר ימצא את המלה הרצויה, ההוגנת, כזאת אשר תטיל איזה זיק של נחומים לתוך הלילה זה הארוך.

אולם הנה נשמעה חריקת הקילון מרחוק: האופה יצא עם דלייו לשאוב מים מן הבאר. בעוד זמן מה מגיע גם קול דברים מן הסמטה הסמוכה, ועל ארון הספרים רועד־חולף כתם של אור: הקצבים יורדים לבית־המטבחים ופנס הנפט בידיהם. הולכת ומתקרבת השעה השלישית, ואמי, בהתהפכה על משכבה, מפליטה אל החלל את פּהוקה הראשון, פּהוק ממושך, שנעימה חדשה, מרוסקת לו בסופו, כאלו נפגם ונעשה בו סדק.

– הריני אומרת: הזמן עובר, עובר – פנתה אל הצד ששם נמצא משכבי, ונענעה בחשכה את ידה, כדי להראות איך הזמן עובר – התזכרי את בר־האוז שנעלם אז, לפני שנים, לפני לכתך מאתנו?

– והנה, הוא הן לא שב, עד היום הזה לא שב – הוסיפה בקול נופל כבר, נעלבת משתיקתי – וחזרה והתהפכה על צדה השני. בעוד זמן־מה נשתתק גם קול הדבור שהגיע מן הסמטה, ושוב נמשך הלילה מסביב דומם, שחור וארוך־ארוך.

לא לחנם השוה אליו המגיד־הדרשן לפנים את אורך הגלות.

קרה זה על פי רוב ביום סתו. בחוץ יורד גשם צונן דק ומכוער וחודר לפתחי החנויות. אל דיר העצים ולמטמורת תפוחי האדמה אשר במרתף.

על יד ביתו של רופא העירה מרתתים האילנות הבודדים קודרים ומקורחי־צמרת, והדלי על הבאר, באמצע השוק מנטף את טפותיו הכבדות אל השלוּליות ומתנועע על קילונו אילך. עצב.

אולם הנה נראה הלך על פני הדרך המובילה אל תחנת הרכבת, הוא ומקלו ותרמילו, התרמיל הקטן, הנתון מתחת לבית שחיו, הדרך מקולקלת היא אמנם, שטופת בוץ, אבל אין דבר: לא נוסע יושב מרכבות הזקוק לדרכים מתוקנות הוא האיש, כי אם עובר־אורח עני, דרשן ‘מגיד מישרים’, ההולך ברגליו בצדי־דרכים, ומתחת לבית שחיו רק תרמיל קטן בלבד.

בעברו מעל יד שורת החנויות הוא מתעכב, מוציא מכיסו את ארנקו וקונה לו מעט טבּק להרחה. את קופסת הקרן שלו ממלא החנוני בעין יפה, מלא והגדיש, ועד שהיהודי הזר ממשמש ומוציא את המטבעות, מחזיק הוא לפניו את מקלו ושואל על הנשמע בעירות הקרובות.

את הדרשה היחידה שלו ידרוש המגיד עוד היום בין ‘מנחה’ ל’מעריב'.

מלמד הדרדקי מוכה־השממון, המציץ אליו דרך החלון, מלוה אותו במבטו עד חצר בית־הכנסת ומקדים לשלוח את תלמידיו הביתה עוד לפני שיערוב היום.

– כמים קרים על נפש עיפה – מהרהר הוא, בצעדו אחר כך חיור ודל־גו בתוך הבוץ הקלוש אשר בככר השוק.

בבית־התפלה המקומר, המוסק ביד זעומה, מתהוה השנוי מיד, עוד לפני תפלת המנחה:

תחת המנורה הקטנה, התלויה בצד מערב למעלה משלחן לומדי ה’דף', מתקן עתה השמש מנורה אחרת, זו שממול ארון הקודש – נדבת הגביר יושב האחוזה הקרובה.

אל בית־התפלה מתכנסים עתה לא רק המדקדקים להתפלל בצבור בלבד. באים: גם בעלי עגלה שזופי פנים, היושבים בבית מפני קלקול הדרכים, הנפח אשר מעבר לגשר והחיט עוּל־הימים התופר בגדי נשים.

הדלת נפתחת ונסגרת, ושוב נפתחת. אלונטית הבד הגדולה מתנפנפת ועוברת מיד ליד, ונעימה אחרת, חדשה, נשמעת בקלוח המים הזולפים פעם בפעם מתוך כיור־הנחשת.

תיכף אחר המנחה מניח השמש את טלית הקהל על גבי הבימה, מטפס ועולה על אחד העמודים ומדליק את מנורת הברק.

החלונות הגדולים מקדירים כולם בבת אחת. נר הנשמה הבודד מתבטל ומפסיד את ערכו. בהיר, כמו מרוחץ, מתישר ה’שויתי' בכל מלוא אותיותיו במרומי ה’תבה', ובתוך החלל מתחיל הומה וקולח הנגון – כבוש אמנם, לא בטוח וצרוד משהו, אבל קרוב ונוגע, עד הלב.

בא דוד המלך, עליו השלום, ו’מתיצב' במסכת ‘ברכות’, הוא וכנורו המתוק, המנגן מאליו, ו’עורה הנבל וכנור אעירה שחר' – מתגבר הוא כארי, וקם לפנות בוקר ומשתפך בתפלתו.

באים:

אהרן הכהן, התמים, רודף השלום, עם מטהו הפורח, מטה־השקדים, וירמיהו הכפוף, הכורע תחת סבל הצרות, זה אשר מעיו חמרמרו ועיניו כלו בדמעות, והוא יבקש לו מלון אורחים במדבר.

כנסת ישראל שרויה ביסורים, מוכה, סחופה ומעונה: ‘כל ראש לחלי וכל לבב דוי’. בכל יום ויום מתחדשות ובאות הגזרות. ‘על צוארנו נרדפנו. פצו עלינו פיהם כל אויבינו’ – מוציא היהודי הנלהב את מטפחתו ומנגב את פניו – ולפני עיני רוח הנאספים מתנשא ועובר: פרצופו של האוריאַדניק שמן־הסנטר ושטוף הרציחה, פקידי־הבקורת, המתעלל בשעת הבדיקות בתוך החנויות, צהלת השכרון של הגויים ובעותי הפרעות בימי אידיהם, ימי השוק.

אבל אין דבר: לא לנצח יעזבנו אֵל – ישכחנו קדוש ישראל.

‘אל תירא יעקב ואל תחת ישראל, כי אתך אני’ – משדל הנביא מענתות בקולו הלח, הבכיני – והקדרות אשר מעבר לחלונות כאלו מחוירה ואינה מבעיתה עוד כל כך.

הגלות היא מרה אמנם וקשה, אבל – ארעית, כסוכה בגנת ירק, כמלונה במקשה. ומליצי־היושר אינם מחרישים:

מתוך מערת המכפלה עולה ובא אברהם אבינו, ועומד ומגן על בניו ומתחנן. אחריו מופיע יצחק עם פחדו הגדול ויעקב בעל הפכים הקטנים:

יש לנו, יש.

משה רבנו מתמרמר ומדבר רתת: היתכן?

ודוד המלך אף הוא אינו מחשה. אם יש צורך מופיעה גם רחל אמנו בעצמה.

עוטה אור ועטופת אבל, עוד מרחוק פורשת היא את ידיה ידי האם שלה הרחמניות, הולכת הלוך ומרר בבכי, הלוך וקרוע את השמים בטענותיה, כל כך – עד שהקדוש־ברוך־הוא בעצמו אינו מתאפק, עוד פורש, כביכול, לקרן זוית ובוכה כילד קטן.

וכאן מתחיל עיקר הדבר, ההסברה וההארה: המשל.

משל לבת מלכה רכה וענוגה שנשאה למלך. והיה בעלה מחבבה חבּה יתירה, עושה לה חופות וארגוָנות נאות ונותן לה אבנים טובות ומרגליות, ולא זז ממנה עד שעשה לה מין גלימה של זהב, הנקראת בפי הנשים ‘רטוֹנדה’. לימים כעס עליה המלך, עמד והפך עליה את החופות, נטל ממנה את עדיה ובגדיה והניחה ויצא למדינת הים.

והיו שכנותיה מתקבצות ובאות אצלה, נדות ומנענעות עליה בראשן, לאמור: אוי לה לעלובה זו, מה שעשה לה בעלה. והיא עצמה יושבת שוממה וסתורת שער, קושרת מספד בלילות ובוכה על מה שהגיע לה, בוכה עד שנושרים ריסי עיניה – מנמך המגיד את קולו ונשען על העמוד, והקהל אשר למטה מצטפף ומקרב אל הבימה, ומסביב תהיה עצירת נשימה ודממה.

מרחוק, מעל כותל המערב, מגיע קולו של השעון המונה שם בזו אחר זו את דפיקותיו, ובתוך מנורת הברק רועדת השלהבת המלאה ומזמזמת בחשאי את זמזום האור שלה. הס.

למעלה, בתוך עזרת הנשים, שוררת כמעט חשכה. רק דרך האשנבים אשר בתוך ה’מזרח' חודרים שנים שלושה קוי אור ומשתטחים באלכסון על גבי הקירות, על תנור הרעפים ועל קופסתו של רבי מאיר בעל הנס.

סמוך לאחד האשנבים האלה עומדת רק ‘שומעת’ אחת ויחידה – אשתו של ר' רפאל הדין, שבאה עם ערוב היום לקרוא ‘קדושה’ ו’ברכו'.

ראשה הקטן, הנתון בשביס של בד שחור, מוטה קצת הצדה ונשען אל הקיר, ושתי עיניה נטוּיות־מביטות ישר אל פיו של היהודי היקר, העומד שם על הבימה מתחת.

פסוקי המקרא ודברי החז"ל סתומים הם אמנם ואינם נוחים למוחה, כמו פרוסות הלחם היבש בבית בעלה – לפיה מחוסר השנים. אבל אין בכך כלום: הגרב עם פקעת החוּטים הוא אתה, פה בידיה, והרי היא עומדת בינתים וסורגת.

את צנורת הברזל מחליפה היא פעם בפעם בלי ספירה ובדיקה, מבלי להביט אפילו אליה: יודעת היא את מעשה הסריגה על פה, כמו את ה’קדושה' וה’ברכו' שבאה לשמוע.

אולם הנה תקן המגיד את טליתו, גחן ונשען אל העמוד. הוא הגיע אל העיקר, אל המשל – וגרב הצמר נשמט מידה ביחד עם החוטים והצנורות:

גורל העגוּנה השוממה נוקב ויורד עד הלב.

עניה, סוערה, אוי לה ואוי לחייה – מנענעת היא את ראשה השׂב אילך ואילך. את חכּה מגרה טעם מלוח־מר, מעין בבואה מדמעותיה של בת המלכה העזובה, ועיניה – כל הצער העולמי של האשה גזולת־המשפּט מציץ עתה מתוכן.

והמגיד שוחה ועובר בינתים הלאה, הלאה.

אחרי המשל בא הנמשל עם הראיות וההוכחות מן הנביאים והכתובים:

אי־זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה? – יאמר אלהים.

הן – כאשה עזובה ועצובת־רוח קראך ה' ואשת נעורים כי תמאס. ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך.

שוב אותו הנגון העגום, הרך והצרוד משהו, אבל עכשיו מורגש בו כבר שמץ של עיפות וכונה להתיר את הקשרים, ולחתור ולהגיע אל החוף.

השעון הגדול אשר במרומי הכותל מצלצל שבע פעמים בקול צלוּל ומלא אזהרה:

הגיע זמן תפלת ערבית.

מי־שהוא מן הנאספים משתעל, אחריו מחרה מחזיק שני ושלישי. והיהודי אוסף את שולי טליתו, מצליף על הפסוקים בתוקף ועוז וגולש ויורד בבת אחת, כמו במדרונו של הר.

ו’בא לציון גואל, במהרה בימינו' – מסלק הוא את עמודו הצדה ומסיר ומקפל את הטלית.

ה’קדיש דרבנן' נקרא בחפזון ובקול יבש, אחריו יבואו ה’ברכו‘, ו’קריאת־שמע’, לחישת ה’שמונה עשרה' והרקיקה החטוּפה שב’עלינו' – ועם פתיחת הדלת הראשונה מתפרצת הלחוּת מן החוץ ומטפחת שוב על הפנים עם כל חולי־החולין שבה.

השמש, אחרי אשר סדר את העמוּדים והציג אותם על יד הספסלים, שוהה עוד זמן־מה אצל ה’תבה'. מוחט ומתקן את נר הנשמה ועומד ומכבה את המנורה.

החלל מקדיר פתאום, בבת־אחת. ועל גבי הכתלים משתטחים ורועדים הצללים.

למעלה, אל תוך עזרת הנשים, לא יחדור אלא קו אחד חיור, הנע ומתנועע בהתאם לתנועת שלהבתו של הנר, אשר לפני ה’תבה' מתחת. עם סגירת הדלת למטה מזדעזעים פה: שמשות החלונות, מנורת הנחושת שבאמצע התקרה והפרח היחיד, המדולדל, אשר בשביסה של אשת הדין.

היא, הזקנה, קפלה כבר ואספה אל הספסל את פקעת־החוטים ואת הגרב, אולם את מקומה על יד ה’חלונות' טרם עזבה. פעם־בפעם מושיטה היא את ראשה בעד האשנב, תרה ומחפשת בין היוצאים, וקפטן המוך שלה, וסינר הפּסים עם כל גופה התשוש אומרים הסוס ואי־ספּוק.

רק עם צאת המגיד בעצמו, זזה היא ויורדת מעל המדרגות, ואולם אז, רק אז, נזכרת היא, שאת החוטים עם הגרב השאירה למעלה, על הספסל – סוף־כל־סוף שכחה והשאירה – והיא נאנחת וחוזרת ולוקחתם.

בבית הצר המואר באור רפה מסתובבת היא עוד שעה ארוכה על השטח הקטן שבין השלחן והכירים, משפשפת ושוטפת את כלי הבשול ומציגה אותם על המדף, בהפכה את פיותיהם למטה. לבסוף היא מחליפה את השביס השחור במטפחת לבנה, מציעה מתוך לחישת ‘קריאת־שמע’ את משכבה ושוכבת.

החלל, עם כבוי המנורה, מחשיך. נשמע קול הרחישה של חסילי הבית היוצאים מחוריהם, מערמת תפּוּחי האדמה עולה ריח של טחב, ריח לח, בלתי טוב, כזה הנודף בבקרי אלול על קברי האבות שמחוץ לעירה והזקנה, בהפכה את פניה אל החלון, מביטה אל הלילה המציץ מן החוץ ונזכרת, היאך השוה אליו קודם המגיד את שחור הגלות.

רגעים אחדים שוכבת היא בלי זיע, בעינים סגורות, כמוכנה להרדם. אולם הנה עובר רעד את לבה, את כל גופה, ואת חכה מגרה שוב אותו הטעם המלוּח־מר, כמו קודם לכן בבית־התפלה, וזה אשר צער אותה עם גמר הדרשה מתברר לה כהרף עין:

ה’בת־מלכה'.

ואז היא מתאוששת, מתהפכת לאט על משכבה ופונה אל הצד אשר שם עומדת מטת בעלה.

– רפאל – פושטת היא יד כחושה באויר – הלא אתה ירדת לסוף דבריו, שם, בבית־התפלה: מה היה סופה של הלזו? העגוּנה? הוא שב אליה, הבעל? שב?

תשובה אינה באה. הוא, הזקן, איננו ישן, אבל ענה לא יענה.

– כך דרכם מאז ומעולם – מנענעת היא, כביכול, בראשה לבת־המלכה הפלאית, ברמזה לה ‘עליהם’, על הגברים, ושוב היא מתהפכת ומפנה פניה אל עבר הקיר, אל החלון.

בבית שורר קור וריח של טחב, ריח לח, בלתי טוב, והלילה המציץ דרך החלון מן החוץ, הוא שחור, הוי, כמה שחור.

שרה בתיה, זקנה צנומה וקלת רגלים, חבושה היום בשביס השבת שלה, וסינרה הרחב עליז הפסים, מתבדר לה כדגל גדול בלכתה:

– ברכני נא בברכת מזל טוב, ברוכ’ל שלנו התחיל מניח תפילין – אמרה.

– ברוכ’ל בנו של מי? – שואלים אותה:

בין נכדיה יש לה כמה וכמה ברוכ’ל, כי על כן הלא היה שם חותנה, עליו השלום, ר' ברוך.

– בנה של חנה, מסמטת האטליז – משיבה היא ומכונת את פניה לקצה הרחוב.

שם, בבית הקטן, המופלג בזקנה כמוה, מחכה לה הישיש סגי הנהור, היושב ליד השולחן, לפני הגמרא הפתוחה ו’מעין' בה ולומד על פה.

הנה הרגיש בפסיעות המתקרבות, הכירן, ופניו, במסגרת הזקן הלבן, נוהרים, בפנותו אל עבר הדלת.

– אצל מי מהם היית? – פושט הוא את צוארו ושואף להריח את הריח המיוחד, הנודף עכשיו ממנה, ריח של נכדים.

– אל תשלוט בהם עין רעה – חוגרת היא ממעל לתלבשתה סינר בד ביתי ועומדת לערוך את השולחן – נטפלים לי ומושכים מי בשרוול ומי בסינר: סבתא, תני סוכריות, סבתא, תני אגוזים, סבתא – דא וסבתא – הא. וזלמן שלנו, כבר צצו בפיו שתי שינים. הזקן נוטל את ידיו, מברך ברכת ‘המוציא’ ויושב על מקומו:

– עד מאה ועשרים שנה – מצהיבות פניו – ואת הלחם, שרה בתיה, צריך לשרות במרק אומר הוא.

את הארוחה אוכלים במתינות, שניהם – מפנכה אחת, היא פותתת את הלחם וזורקת אותו אל המרק, והוא מוציא פעם בפעם את מטפחתו ומנגב את מצחו, את עיניו:

– כאלו דובשניות נותנות פה את ריחן – מתרחבות אצלו הנחירים.

– חלום חלמת – מנסה הזקנה לכחש, ולפי רשרוש סרטי האטלס בשביסה יודע הוא כי היא צוחקת.

– נו, נו – מדבר הוא תחנונים – חייך, שרה בתיה, הַ?

– ומי, דהיינו, יכול היה לשלוח את זה? – נוטה כבר היא לותר.

– חנה. מסתמא מן ה’בר־מצוה'.

שרה בתיה שותקת.

– אם כן, איפוא, הוֹדיל: שיוּרים מ’התנאים'.

אבל – לא, כי שרה בתיה אינה עונה, וגם לעוס לא תלעס, כי צוחקת היא בכל פה. ואז מעביר הזקן את ידו על מצחו, מהרהר רגע, וכל הקמטים מתפשטים על פניו בשובו לאחוז בכף:

– זהו בנימין, פטור נוּ, שם הלא מחכים לברוכ’ל חדש – מגחך הוא גחוך נצחון, ומבלי לטעום ממעשה הטגון, במששו אותו רק להריח הוא מציגו על הקוֹמוֹדה, בשביל הילדים, והולך אל הספה לשכב. שרה בתיה, אחרי שטפה את כלי האוכל, מורידה על פי התנור את וילון הציץ עם כל הקפלים לארכו ויושבת, בהרכיבה את המשקפים, עם גרב בידה אל החלון.

דממה. חצי החדר מימין, זה אשר בו רהיטי הכבוד, מסודר עוד מאז הבוקר, וטס נחושת־הקלל מסמא שם, על המדף, בברקו. מטקטק שעון עתיק, מיושב. על פני ‘שולחן הזוית’ מתנוססים ציצי הנייר, מעשה ידיהן של הנכדות, וממעל להם, בצורת משולש, על הקיר – פאר הבית והדרו – קבוצת התמונות הפוֹטוֹגרפיות:

הבת הבכירה מיכלה מעיר הפלך, ליד שולחן, בין פרחי עציץ, עם נכד קטן על ברכיה. ליבל, השען, האמריקני, בפרק ועניבה, ביום חופתו, לימין הכלה בהינוֹמה. נכד, גימנזיסט, מן הכרך, גלוי ראש עם ילקוט־ספרים על שכמו, ואיזה תינוק גדל־ראש, מוכה תמהון, המוטל בכותנתו על כסא ושתי ידים מחזיקות בו. ועל כלם – תמונת משפחה:

שמואל דוב ושרה בתיה, הוא – משוּנס באבנטו, והיא – בסינרה ובשביס הציצין, מחזיקים זה ביד זו, ומסביבם, כמתוך גזע אילן שגיא – על פי הוראתה של שרה בתיה – מסתעפים לגיליהם הצאצאים: בנים ובנות, חתנים וכלות, בני ובנות בנים, ששים ושתים נפש.

ככרובים קטנים מחוסרי כנפים מבהירים בראש כלם שלשת הפעוטים הערומים, שמני־הגוף ומתולתלי הראש – השלשים. שנים מהם הביאו הנה הנכדים מהכרך לפני חודש כשבאו להצטלם. עכשיו ודאי שנתוספו להם שתים־שלש שינים והם יודעים כבר לקרוא אבא ואמא.

– ישראל שלנו נסע אל הכרך – מודיעה הזקנה מלפני החלון – ודאי שיבקר שם את ‘הילדים’.

– הַ, ישראל? – מתנער הזקן – ישראל שלנו צריך היה להשיא את בת הזקוּנים שלו – חורץ הוא – כי אז היינו זוכים לשילש רביעי.

והנה מתחילים, לבסוף, להתכנס מן הרחוב בני המשפחה.

באה כלתו של ישראל עם תינוק בין זרועותיה, מירל מחנות המנופקטורה עם שני הילדים־התאומים ובת שלמה הטוחן אשר מעבר לגשר, זו אשר לריח בגדיה, ריח של סוּף, אבק־קמח ולחלוּחית של נהר, מתעורר הזקן לשבת, בפשטו בבחינת ‘גשה־נא ואמוּשך’ את שתי ידיו:

– פייגה’לה?

עתה מסירה הזקנה ומסלקת הצדה את המשקפים, צנורות הסריגה וכל דבר אשר הוא דוקר וחד והולכת לקחת מעל הקוֹמוֹדה את מיני־הטגון.

מחנותו הקרובה של בנימין שולחים, על טס, לימונדה בכוסות ומכתב מסנדר, מעיר המחוז, שהובא זה עתה מן הפּוֹסטה, ואשר פייגל, בת השתים־עשרה, יודעת הספר, קוראה אותו, שזופה וכבדת־ראש, בקול.

הענינים הם פעם יגעים ופעם מתוקנים, במעלות ומורדות, כמו החיים בעצמם.

'שער החטה ‘שוכב’ אמנם השנה באדמה, אבל תחת זה גדלה הדרישה לעורות כבשׂים וזרע פשתן במחוז. ועוד אוכל לבשר לכם, כי גוֹלדה שלי ילדה בת וקראנו את שמה בישראל רחל, כשם אם אמנו, עליה השלום, רחל’ה – חותרת פייגל בכל עוז, ועד אשר סערת הגיל מסביב עוברת, מחזיקה היא באצבעה הקטנה את הנקודה במקום ההפסקה, ובהפשילה בתנועת ראש אחת את כל תלתליה לאחוריה, היא מתאנחת מעומק הלב.

עם גמר הקריאה שב השאון שנפסק לאיתנו בבת־אחת. שרה בתיה, בהרימה את וילון הציץ, פּותחת את התנור, להוציא בקבוק מים לתה, וכדי שהקטנים לא יפריעו, אוסף אותם הזקן ומשעשע אותם על ידו.

– בזול, בזול – מכריז הוא – שני זוגות משה’לי בפרוטה אחת. הנה נמשך אליו השליש־העולל, בכתנתו לעורו, יחף וחם, ומתכנס בבת־אחת בשתי ידיו לזקנו. אודם מתפשט על לחיי האיש. בלחצו את הגוף הרך אל לבו, הוא ממששו, ומחליקו וכובש בו את עיניו, בקראו בדבקוּת, בקול מ’מעמקים', לאשתו.

– את גשי, ושחי והריחי – אומר הוא – ה? כלום לא ריח גן־עדן? ועד שהזקנה מתקרבת אל הספה, פוקח הקטן שתי עינים כחולות, מרים את ראשו ומתחטא:

– דזי, דזי, דזי.

וכל חללו של הבית מתמלא צחוק.

עם בוא הערב משתררת בתוך הבית דממה. על גבי הרצפה מתגוללים צעצועים, קליפות אגוזים, אבנים קטנות, וליד החלון, בין הקוֹמוֹדה והספּה, עומד הזקן, חגוּר באבנטו ומתפלל. נשמע בחרוק המנעול בחנותו של בנימין; מי־שהוא סוגר שם מבחוץ את התריסים, ושרה בתיה, בריצת הישישים שלה, עוברת באלכסון את הרחוב ומכניסה את העז, ששבה מן המרעה, אל הרפת.

– נ, ואני, שמואל דוב, אצטרך ללכת – מודיעה היא, ולפי הנעימה החגיגית שבקולה ברור לו, כי יש ‘חדשות’. ואז – בהפכו אליה את פניו, מבלי להפסיק את התפלה – בלשון הקודש – הוא שואל:

– בן זכר?

והזקנה מסירה לאט את ה’קופטה', הסינור ושביס הציצין, בהחליפה אותו באחר, חלק, וצחוק מתפשט על פניה, בזכרה, כי הדובשניות ‘לשמחה’ כבר טוּגנו.

הנה כי כן, נאפו הלא וטוגנו בעוד בוקר.

בשובה אחרי חצות מן ה’שמירה' הביתה, מלפפים אותה חבלי השנה מיד, בטרם שתספיק עוד לגמור את ה’קריאת שמע'.

– ולא לידי בזיון ולא לידי נסיון – מסתבכת היא, בשקעה בגל הכרים, וביחד עם הבהוּבי שלהבת המנורה שכבתה מתנשאים לפניה בערבוביה: פני הכלה היולדת, בנימין הרך, קצר הראות, עם קמטי הגיל על פניו, מירל מחנות המנופקטורה וגישה, הדודה הזקנה גישה, הגוחנת חגיגית, בבגדי יום־טוב, אל הארץ ומדליקה שם נרות בפמוּטים.

– מה, נרות? – איזה נרות? – מתמוטט פתאם הכל מתחתיה, ורגע אחד, בין חלום והקיץ מציצה אליה כמו מאחורי וילון – עלטת תהום. אך הנה בקע קו אור מן החוץ והוא רועד־חולף על הקוֹמוֹדה, על טס הנחושת ועל קבוצת התמונות הסדורות על הקיר: בנימין יורד אל מרתף־הקרח והמחותנת, חנה, מאירה לו בפנסה.

– מכניסים הם חלב בשביל היולדת, שאלה היא, נו – מתעודדת הזקנה, בשובה להאחז בפסוקי ה’קריאת שמע'. ואחר כך – בפנותה אל המטה השניה:

– שמואל?

– אני אומרת: בחול־המועד סוכות – מוסיפה היא – כש’הילדים' יבואו מן ה’פלך', כדאי יהיה אולי שוב להצטלם?

– ה? להצטלם? – מתנער הזקן – ועכשיו כבר ששים וארבע נפש, עם אלה השנים החדשים.

– לכאורה ששים וארבע – עונה הזקנה, כשהקרקע מתחתיה הוא כבר מוצק – אלא שאצל בת הזקונים שלנו תהיינה בקרוב ‘חדשות’.

קרה הדבר בסתו, בימי גשמים, בזמן שהדרכים בסביבה היו מקולקלות, הגשרים עם גאות הנהר נסתחפו והעירה, באין בה ימי שוק, שממה.

כקול ילל נכאים נשמע אז בצלצול הפעמונים של הכנסיה, הרחבה שליד חנות ה’מנופולין' היתה ריקה ושטופה בוץ, ובתוך מאפל החנויות נראו נשים במגפי גברים, כשהן נושפות בזעף בסירי הגחלים ומבקשות מתוך כך קללה מתאימה, כזאת שתהיה הולמת את קשי המצב ורוע המזל באמת – והנה נתגלגלה הנה על ידי הפוסטה גלויה ממרחקים ופני הדברים נשתנו.

וכך היה דבר הגלויה:

איש הדואר, לאחר שחלק אותו יום בככר השוק את המכתבים, התעכב על יד שורת החנוית ושאל את היושבים שם לפשר הרבוע שנמצא בכרטיס פוסטה אחד, ואז נבהלו האנשים לראות כי מסגרת שחורה היא זאת שבה כתוב באותיות מרובעות ‘אבל כבד’, והואיל ובכרטיס לא היתה כתובת ברורה, לא רצה איש לקבלו. משל לאבן המתגלגלת ויורדת ממעל, כאשר כל אחד מהעומדים מתחת נוטה הצדה כדי למנוע עצמו מפגיעתה.

והנה קם אחד מהם, נבון, ויעץ לאיש שירד לסמטת בית־התפילה וימסר את זה שבידו לרב. ואף הם עצמם, מכיון שקרובה היתה שעת המנחה, ירדו ברשות הנשים לבית התפילה, ובערב, כשחזרו לבתיהם, היה כבר דבר הגלויה ידוע לכולם:

האלמנה רחלין מת בנה הסטודנט אי שם במרחקים, והבשורה על ידי זר נמסרה שלא ידע כנראה את הכתובת הנכונה.

הנשים, שהתהלכו כבר עתה חלוצות מגפים, אפילו התאנחו אנחת הרווחה כששמעו למי הדברים מכוונים, שהרי האשה בסמטת הגויים ישבה, כבדלה מקהל עדתה. ואגב הסקת התנור והתקנת תבשיל הערב – בצמצום אמנם, ממה שמצאה ידן בימים אלה של חוסר פרנסה – דברו על מנהגי חייה של זו, על דיבורה הלועזי, בלתי המובן (מאיזה כרך רחוק באה הנה בזמנה) ועל הכלב שהיא מגדלת, כאחד מבני הסמטה, בביתה. זכרו גם את הנערה, בתה, שנהרגה בתאונה יום אחד אחרי חופתה, ואת האב שהוכרע באסונו ומת גם הוא.

כבר היה מי שהשוה את כאב הזולת לדליקה שנפלה בבית זר, הבאים להסתכל בה נבהלים אמנם, או גם נעצבים למראיה, אבל בו בזמן הם גם מתחממים לאורה.

כשישבו לבסוף האנשים לשולחן האוכלים ישיבת משפחה, יחד עם התינוקות והבנים הגדולים – אלה אשר לכרכים הרחוקים והזרים לא יצאו – שוב לא הרגיז קול שאון הגשם הבא מן החוץ ולא רשל את הידים. ודאי היה אשר זה, בבוא היום, יפסק ותקבע דרך חרפית, שאז יתחדש הקשר עם ישובי הסביבה – והאלהים ירחם.

ובלבד ש’תצילני מיצר רע ומחליים רעים – לחשו אחר כך האנשים בעלותם על משכבם – והאר עיני פן אישן המות'.

מהם שנטפלו עוד להרהורים על בני המשפחה הזאת: האב שהיה מתעטף בשבתות בבית התפילה בטלית משונה, צרה כסודר, היא שאותה, מכל טובו, לקח אחר כך אתו יחד עם הבגדים ‘הנצחיים’. הבן, שהופיע לפעמים בבגדי המתלמדים שלו בעיירה. בחור גבוה, עליז, שהיה שר ושורק בשפתיו תוך כדי הילוכו. שרק לו תמיד, שרק – ועכשו הנה המסגרת השחורה הזאת.

היה גם מי שהעלה בינו לבין עצמו סברות וניחש איך ועל ידי מי תמסר הידיעה. הן לא יתכן שזה יעשה פתאום ובלי ‘הכנה’, שהרי האשה, שהיא רפת כח, לא תוכל לעמוד בכך. עוד זכור היה לרבים, היאך הממה אותה בזמנה הבשורה על מות בתה. אז נבא לה הלב לפני כן. איזו חלומות ביעתו אותה בלילות. ובבוקר רצה נעצבת והדורת תלבושת לבקש פתרונים אצל הרב (מי שהוא אמר לה כי כן ייטב לה). כסתה לשם כך את ראשה.

בשעת חתונת הבת היתה שמחה דוקא. רקדה כל אותו ליל הכלולות עם האורחים ועם הבן, הוא הסטודנט הזה – והאסון כבר ארב.

הגשם בחוץ ירד – שטף בתוך כך, כאילו נפתחו ברזים במרומים. לפעמים התפרץ נחשול עז של רוח ואז נדמה שאי־שם, מאחורי הרחוב, נאנק מי ובוכה. אלה שישבו בקרבת הסמטה גם שמעו עם חצות כעין יללה בבית האלמנה, וחששו כי אחד השכנים מ’שלהם' בא ומסר שם את הידיעה. אולם בבוקר ראו כי הבית נפתחו בו תריסיו ועשן עולה מארובתו, וגם המשרתת זוסיה יצאה כמנהגה תמיד אל השוק, הערדלים העמוקים ברגליה וסוככה פתוח והילוכה מתון, כרגיל. ואז, כשהיא באה לחנות המכולת, נכנסו לשם עוד כמה אנשים ותהו עליה סחור סחור.

נכרית טובת מזג היתה ושלא כגברתה שמעה יהודית, ושאלו אותה מה שלום אדונה הצעיר, ואם מתקבלים ממנו מכתבים. ובעל החנות הוסיף ואמר כי בעתונים כתוב שפרצה שם, במקומו, מגפה.

האשה, ניכר היה בה בצאתה, שהיא מודאגת, נעשתה, איפוא, כן ההתחלה, ובכך הסתפקו לעת עתה.

היו אחדות ושתוף הבא מתוך הבנה בין האנשים, ופעלו הם כמו לפי תכנית שתוכנה מראש.

בשעת הצהרים הכניסה לשם אשת האופה את לחם הסולת שהזמינו אצלה. בכל יום שלחה את הלחמניות האלה על ידי אחד מילדיה. הפעם עשתה זאת בעצמה, ואחרי זה, כשהיום כבר פנה, נראתה האלמנה כשהיא יוצאת ללכת לבית הפוסטה. זה, כמו תמיד בשעה זו, נמצא סגור, ואז שבה לאטה הביתה, מוכנסת למעילה ששוב לא היה הידור בו, מכווצת, כפופה.

– מפני כובד הדאגה – ידעו המסתכלים בה.

שכנה הלבלר נכנס לביתה, כנראה, לשם ביקור, כי עם נכדתו הקטנה בא. אבל הנה הופיע שם, לחרדת הרבים, השכן מהצד השני, קיריל, זה הגוי הרשע, השמח לבשר בשורה רעה ליהודי, וברור היה שאם הידיעה הגיעה אליו, יכנס ויהמם את האשה בלי הקדמות, ואז, כשבבית שם הודלקה המנורה, והתריסים טרם נסגרו – המשרתת לא מהרה לסגרם הפעם – עמדו אחדים ופנו ללכת בכוון לסמטה.

השלוליות ברחוב, לאור פנסי הנפט שהודלקו, נצנצו בברק של אזהרה ולצדן הבהירה כמעברה שורה של קרשים שהגיעו עד עצם בית האלמנה.

מצופפים, בדוחק, עמדו האנשים מאחורי החלון, בגשם ובמחטי קור, ובלטה כנגד זה הנוחות שם בפנים:

הלהבה העליזה בתנור המוסק ובבואתה על פרחי השטיח. צמחים חיים בעציצים ואור כחלחל השופע ממנורה שצורת לבנה מלאה לה.

חם היה שם, כנראה, כי האשה קמה ועברה מהכורסה אשר לפני התנור אל הכסא שליד השולחן, וגם הסירה מעליה את חזית הצמר. והנה נכנסה המשרתת עם מפה וכלים בידיה ועמדה לערוך את השולחן.

התכוננו שם, איפוא, לאכול את ארוחת הערב.

ואז קרה זה אשר מהפתח האחורני נכנס פתאום איש־המידות קיריל וקרב ובא אל השולחן.

– הוא יגיד לה – התפלצה אשת הלבלר שעמדה גם היא פה בין האחרים – ובא רגע של זועה, כזה אשר יהיה בין הרמת הגרזן ובין המהלומה.

האשה, אשר כאילו בקשה להתרומם, התנודדה וצנחה אל הארץ, ועם זה גם באה לאלה שעמדו בחוץ הרווחה, כי אפשר היה להכנס אל הבית (המשרתת בבלבול חושיה גם קראה לאנשים שיבואו) ולהגיש את העזרה הדרושה.

נפתח לרווחה החלון כדי להכניס אויר אל החדר, ובעוד שהנשים חטטו בארונות ובקשו ‘טפות’ להרגעה וכלי לבן לתחבשות, קרעו האנשים בבגד האם את ה’קריעה' כדין ועמדו להכניס ‘מנין’ לתפילה.

אז גם הושכבה האשה הנחלשת במטתה שבחדר הסמוך, ואלה אשר טפלו בה, בהגיע אליהן קול התפילה, וה’קדיש', הקרוא על ידי זר, נתחמם בהן הלב ונכמרו רחמיהן – רחמים על הכל:

על האשה התשושה הזאת, העטופה תחבשות והולכת ערירית, אשר תומך ומנחם אין לה עוד, על זוסיה הטובה, הממררת בבכי, היא אשר היתה אומנתו של הנפטר. על הילדים שנשארו בבית, אלה שהם מבקשים לחם וסופגים קללות, המוכים ביום ומוכים בלילה, וכל זה בחנם, על לא דבר, ולבסוף גם על הבעל עצמו העומד שם, בחדר השני, בתפילה, האיש הקשה, אמנם, הנזעם והפרוע, אבל הנענה עם זה, המכתת את רגליו ומשחיר פניו בשביל הפרנסה, בשביל הילדים, והזקוק לרחמים אף הוא – והביתה יצאו ללכת אחר כך כשהן נוחות ומפויסות, מתוך בטחון גמור שהאלהים לא יעזוב.

ואמנם נפסק כעבור כמה ימים הגשם ושלג בא במקומו, וזה ירד בהתמדה עד אשר כוסו כל השלוליות ותלי הזבל והאשפה, שאז פסק גם הוא, והשמים נתבהרו, ועם זה התחילה התכונה ליום השוק.

הוכנו בחנויות סוכר ונפט וחביות של דגים מלוחים ובבתי המרזח – משקאות ומיני מאכל, ותגרים המוכרים מיני סדקית ונשים אופות טרחו לקבוע להם ‘עמדות’ בשוק.

כשבתוך כך – במוצאי השבת היה הדבר – מתה האשה האלמנה, הביאו אותה בני המקום לקבורה כדין עוד באותו לילה, נשתהו זמן רב בבית־הקברות, כי היתה האדמה קפואה וקשה לחפירה. וכשחזרו לבסוף העירה האיר כבר הבוקר.

הנשים הסיקו אז את התנורים ועמדו להתקין סירי גחלים, ועד מהרה נשמעו צהלת סוסים וקול קשקוש של מצילות בתוך הלובן של השדות – הלכו וקרבו עגלות החורף הראשונות לככר השוק.

ליד הדרך, מרוחק קצת מן הרחוב, עומד ביתו הקטן של זליג, שפל־מסד, בלי תריס לחלונו – כנוטה לנפול נשען הוא מימין ומשמאל על משענות.

באביב מבצבצים על הרחבה שלפניו איזו עשבים וממולו, לרגלי ההר, מלבלבת שורת העצים, הסוככת על ביתו של ‘הגביר’. אותו הבית מרפסת מזוגגת לו והיא מוקפת גנה שאת שביליה מרביצים בכל בוקר בחול צהוב.

אחרי הצהרים, כשהארוחה נגמרת שם ובעל הבית הזקן מסתלק לחדרו, יורדת העלמה בת הזקונים אל הערוגות, עודרת ומשקה ומנכשת במכּוּשה, בפרשה פעם בפעם אל החצר פנימה להביא מים מן החבית. משפך ההשקאה מסמא באור השמש בברקו.

מימין, דרך השער, נראים בחצר קטעי דשא, עגלת־יד הקורסת על שני אופניה עם מוט זקוף למעלה ולול העופות, שבתוכו מתרגז לרגעים התרנגול ההודי. שקט. ישר, בלי זיע, עולה ממעשנת האמידים העשן. נשמע צלצול כלי זכוכית, קול הזלפת מי־שופכין וקשקושו של מיחם, בהנערו מאפרו. בפתח המטבח מופיעה, עם המגבת על שכמה, המשרתת הנוצרית הנקה, ממצמצת מפני שפע האור את עיניה ומביטה, מתחילה אילך ואילך, לשני צדי הדרך, אחר כך לזליג, נכה הרגלים, היושב מנגד על יד חלונו – ומושיטה את קצה לשונה

בערב, כשהתריסים מוגפים כבר, נפתחת שם לפעמים הדלת הצדדית, והיא, הנקה זו עצמה, מתגנבת להביא איזו שיורי אוכל מן המטבח: פרורי צלי, צלחת דיסה, או מעט שכר בכוס. ידיה של זו חמות הן ונודף מהן אותו הריח שבו ספוג כל דבר השרוּי בבית ההוא, וזליג – אם מפני גמיעת המשקה, הבאה אצלו על לב ריקן, או מפני אותו הריח המיוחד, המשכר – עיניו מתערפלות ובין קמטי פניו עולה אדמומית:

– ומתי הוא נוסע לחוץ לארץ, בעל הבית שלך האלמן?

– בפורים אחרי ‘הבדלה’ – עונה הנקה יהודית.

– ומה שמסיחים, שימכור את ה’נחלה' פה ויצא לעיר הפלך, הַ?

ושעה ארוכה נשען הוא אחר כך פרוע ועֵר, על כרו, מתופף באצבעותיו ושר:

יונה תמה היתה לי

ועתה יש לי פרס,

בית נאה היה לי

ועתה, הוי – רק הרס.

ורוצה הוא לאמר בזה כי אשתו הראשונה פייגה, היונה התמה, מתה, כי זלטה, זו השניה, פרוצה היא ואחרי ‘הגביר’ היא נוֹהה, כי ביתו הקטן חרב ועומד בנס, ולבסוף גם – שרגליו הנפוחות אין להן תקנה.

– רק הרס ורקבון. הוי שלמ’קה, למה אתה שותק? תפח רוח אמך.

ושלמ’קה, בן השלש, היושב על הארץ, מתחלחל, מפסיק רגע אחד את משחקו ומביט אל האב בהעוית־תהיה, מבלי לדעת אם לצחוק, או להתפרץ בבכי.

במסדרון הסמוך לחדר דירתו של זליג, אין כל חלון, ואפלולית קרירה שוררת בו בכל ימות הקיץ.

בבוקר, כשזלטה קמה, היא מתעטפת במין בגד רחב־שרוולים, לוקחת קופסת טבק ומכשירים להתקנת סיגריות ופורשת אל המסדרון, לשולחנה.

פה, על המדף בפנה, מסודרים אצלה מסרקותיה, ראי קטן, המתמלא אור עם פתיחת הדלת מן החוץ, ועל ידם – בסלסלה – מחרוזת אלמוגים ומין מכשיר לעשׂית הצפרנים, שרידי ‘עברה’ מן הכרך. פה גם מהבהבת מכונת הנפט, שעליה, תוך כדי טפול בסיגריות, מבשלת היא תפוחי־אדמה בקלפתם, או מרק של ‘דגים ריקים’, אשר חלק ממנו, בהגיע אליה קול כעכוּעו של זליג, היא מביאה ומציגה לפניו בצלחת, ועד אשר הוא מתרומם, ומברך ואוכל, עומדת היא בתסרקתה הגבוהה, מחזיקה את שני קצות החלט על חזה ומסבירה, כי זקן אחר לוּ היה במקומו, היה כבר מזמן לוקח חבל ונתלה בו ומת.

– כי בין כך ובין כך – אומרת היא – רגליו אין להן תקנה. ובמשך הזמן ירקב גם כל גופו. ועוד גם זה:

הן הקרקע, שעליו עומד הבית, של הגביר הוא; תפול החורבה הזאת – ואותו ואת מטתו ישליכו קודם כל החוצה.

זליג שומע, לועס בחפזון ובולע וממהר להאחז בפסוקים של ברכת המזון.

וכשהדלת, המובילה אל המסדרון, נסגרת עליו, לבסוף, אוסף הוא את רגליו הכואבות לקצה המטה, ומתקרב אל החלון הפתוח. שם, מעבר לרחבה, עומד עתה הבית הגדול שטוף שמש, חסון וגבוה מיציעו ומעלה מכל בתי הרחוב. החלונות אינם סגורים עוד, ומבעד לוילאות המתנפנפים נראים רהיטי האולם, המגובבים עם רגליהם למעלה, והנקה, אמיצת המתנים, מתלבטת שם על ידם, על הרצפה, בטאטאה תוך כדי שפשוף את מי הרחצה החוצה.

הנה הוציאה מרבד וחבטה אותו פעם ועוד פעם במקל, בהבריחה את כל הצפרים מעל פני הגדר הקרובה, וכשהיא שבה, והרהיטים בחדר מוצגים במקומם, יורדת מן העליה האורחת, הבת הנשואה, עם מחברת מתחת לבית שחיה ויושבת בפנה, אל הפסנתר, לנגן. הנגונים הם נוגים־חרישיים על פי רוב. היא, הבת הבכירה, ברחה זה עתה, לפי דברי הנקה, מבעלה העריץ מן הכרך. שני ילדיה שהיא מכינה אתם בכל בוקר את שעוריהם, לבושים בחולצות מלחים פשוטות, שנתפרו פה בידי עצמה וגרביהם הקצרים מתוקנים ביד זהירה לבל יכירו בכך.

הנה העבירה את ידה על המנענעים ופתחה בקולה הרך – שיר ערש, או משהו, המזכיר ‘נגון פרידה’ עלי כנור. רעד עובר את לבו של זליג. בגחנו בחצי גופו אל אדן החלון, הוא תומך את ראשו בידיו, וסמיוֹנוֹבקה כפר מולדתו צף ועולה לפניו עם רחובו היחיד, הרחוב העזוב־שומם בצהרי יום. נראות כנפי הטחנה המתנפנפות בקצהו ברוח, ומתוך המפּחה האפלולית של אביו עולה קולו העמום של הפטיש. נודף ריח מתוק, ריח שחת, תפוחי בוסר ולחם שיפון שרק זה רדוּהו מן התנור, ופייגה, אשתו הצעירה, מושכת במוט עגלת־יד עם הלבנים, ששטפה זה עתה בנהר.

גחוֹן, זליג ודחוֹף – אומרת היא, במסרה את שיור הסבון עם כסכסן העץ לידו, והוא גוחן ודוחף את העגלה, בכונו לצעוד באותן גומות המים המתהוות בעשב ברשמי עקבותיה על הקרקע התחוּח באחוּ.

שמונה עשרה שנה מלאו לה לפייגה ביום חופתם, ובת עשרים ושתים הוביל אותה כבר, בליל חורף אחד, ביחד עם אביה, הנה, אל העירה, לבית הקברות.

מפני שהקרח על הנהר היה עוד רופף, לא רצה שום אכר לסכן את סוסו לנסיעה, והוא עם אביה השכיבו אותה בדוחק באותה עגלת היד, שבה נהגה לרדת הנהרה לשטוף לבנים.

– אני – אין דבר – אמרה רק שעה אחת לפני מותה – אבל אתם – מי יכין לכם מעט תבשיל חם לארוחה?

היו מוצאי שבת. משני עברי הנהר צלצלו לסרוגין הפעמונים ועל פני חריצי הדרך רקד־זע באודם זועה אור פנס הנפט שבידו. – גחון ודחוף – אמר הזקן – והוא, זליג, גחן אל העגלה ודחף. וכדי שלא להביט אל זה שלפניו, עצם את עיניו, ואז נדמה לו כי מתנודד הוא כל הזמן, כמו בחלום, על מקום אחד.

‘אני – אין דבר, אבל אתם – מי יכין לכם מעט תבשיל חם לארוחה’ – פייגה, פייגה – נעצמות עיניו של זליג, ופניו, בעוית הכאב, הם כה איומים במסגרת זקן השיבה, עד אשר שלמ’קה מפסיק על הארץ את משחקו ומביט תוהה־מפוחד מלמטה למעלה, מבלי לדעת אם להתפרץ בבכי, או לקום ולהמלט החוצה.

ובבית מנגד נגמרה בינתים הנגינה. אל החדרים למטה שב זה עתה בעל הבית הזקן עם הכלב ז’וק מטיולו, והבת הנשואה, בהסתלקה אל המרפסת, יושבת שם בפנתה, על כסא המסעד, עם מלאכת סריגה בידה.

מתקרבת שעת הצהרים. למעלה, בחלון המטבח, עומדת הנקה בפנים משולהבים וכוֹתשת מה בחזקה במכתש, בהביטה, כדרכה, אילך ואילך, לשני צדי הדרך.

הנה עובר יפים, בן רחובה מן ההר, ומברך אותה כדרך החילים, בהגישו יד לכובע. אחריו יורד קזיוק, החיט עול הימים, ומזכה אותה אף הוא בקריצת עיניו היפות, אבל פנה יפנה ימינה, הנה, לזליג, אל החורבה.

– זלטה – יש?

– וכי מה?

– סיגריות.

וכשעל הדלת חורק במסדרון הבריח – מתכוץ זליג, מוציא עד כמה שאפשר את גופו החוצה, וכל מה שהשרתה עליו קודם לכן הנגינה מתנדף מפני התשוקה האחת, הלוהטת:

– מעט שכר! לו רק התחכמה הנקה להביאו.

שעת הארוחה, יודע הוא, אינה רחוקה, הנה הוצא אל הגנה השולחן, ובת הזקונים, דומעת, בסינר קטן למתניה, מתקנת איזה תבלין חריף לצלי, וכשבעל הבית בא וקושר לצוארו את המפית, יורדת גם הבת האורחת למטה והולכת לבקש את ילדיה.

אוכלים זמן רב, בהפסקות בין תבשיל לתבשיל, שבהן מוזג הזקן מין משקה לכוסו, שותה, ומדבר ומקשקש בסכינו. הכלב השחור ז’וּק, הרובץ לרגליו, מרים פעם בפעם את ראשו ומביט, נבון וטוב לב, בפניו.

לבסוף מובאים בקבוקי השכר עם כוס מיוחדת על טס, ובעל הבית, בהציתו סיגרה, קם ומביא מין פרי בתבה, שקבל מן הכרך לקנוח סעודה. בת הזקונים, המקבלת את חלקה הראשונה, טועמת, שוהה רגע ומנענעת בהסכמה את ראשה:

– טוב.

– כאב ראש וענויים לרוב – עונה ואומרת זלטה, השולחת אותה שעה את קזיוק ההררי החוצה, והיא פונה כה וכה להוכח, אם לא יארב אי־בזה השחור, ז’וּק, שהנקה עלולה עתה לשסותו.

ואמנם: בטרם אשר תספיק לסגור את הדלת, נגלה מאחורי הגדר הכלב, ובקפצו קפיצה אחת, קפיצת שׂטנים, הוא מתנפל זקוף, בנחרת אימים, וכה לפתע פתאום על הבחור ההררי, עד שזה כורע־מט מבלי להוציא אפילו את הסיגריה הבוערת מפיו, במקלו וכובעו, כשרגליו, במגפים הגבוהים, מפרכסות חסרות אונים, עם העקבים המסומרים למעלה.

זליג – כל שערה משערות זקנו מרתתת, בהתפתלו על יד החלון מצחוק.

– או – או – או – או – הביטו, או – או – או – או – מחקה הוא את נהמת הכלב – הנה כי־כן, כך, ככה, אה – מרים הוא את קצה השמיכה ומנגב את עיניו, את זקנו – עם הסיגרה בפה, ה?

וכעבור זמן־מה באה הנקה בידים מוצנעות מתחת לחזית סינרה ומודיעה:

– האדון צוה לטאטא את הרחבה שלפני הבית.

זלטה קושרת לראשה מטפחת, משלשלת אותה עד לגבות עיניה ויוצאת עם המטאטא בידה החוצה.

בכל פעם שמי שהוא יורד במדרון מלמעלה, היא מזדקפת, נשענת על המקל הצמוד למטאטא ומביטה.

הנה עובר קרון הפּוֹסטה עם נושא המכתבים על דוכנו. אחריו, כעל כנפי רוח, נישא על אופנים בן הרופא מן ההר, זה אשר, מדי התקרבו אל בית הגביר, הוא מצלצל, מסתובב רגע סחור־סחור ומתרחק־טס: בלוֹנדי, כבד תלתלים, במעיל סטודנטים מתוח על כתפיו הרחבות.

העלמה, בת־הזקונים, פניה מהבהבים חורים־נרגשים מבעד לעתרת האבק. בהכנסה כעבור שעה קלה הביתה, היא לובשת, ממעל לשמלת הרוחים אפודה מרוקמת עם פתילים, וזמן־מה, בתעותה אחר כך אילך ואילך על המרפסת, מורגשת בגופה כעין התחדשות. אבל הנה שב הרוכב ההררי עם חבילת עתונים מתחת לבית שחיו, ועל ידו, גם כן על אופנים, נוהרת אחות הטלגרפיסט ארוכת־הצמה, כששרוולי הבטיסטה ה’יפוניים' מתנפחים על זרועותיה הצעירות ברוח –וזלטה לובשת עוז, בהזדקפה עם המטאטא כלפי המרפסת:

– בּלה כבר – וחתן אין.

– נו, נו – מנסה זליג להאָבק – וחמשה אלפים לנדוּניה זהו – לא מאומה?

– חמשת אלפים – נופל קולו, בראותו, כי זלטה אינה שומעת לו, והוא צונח אין־אונים על הכר.

כשעדר ההר עובר אחר־כך על יד הבית, אין הוא, זליג, מתרומם עוד. נשמע קול הצלפת השוט וקריאות הרועים לסרוגין, ומסביב מתפשט ריח ידוע. ריח סוף, זבל טרי וכרי מרעה: כרי סמיונובקה הכפר עם דמדומי ערב, כשהנהר התגון, רחב, באור השקיעה, ומעל פני המגדל השתפכו צלילי בין־הערבים, צלילים אמיצים, זכים, זולפי נחמה. שמורות עיניו של הזקן והגבות הלבנות מרטטות. כמו בחלום שומע הוא את דפיקות התריסים מנגד וקול בנות הבית, היוצאות עם הילדים לטיול הערב.

הנה מכניסה זלטה את שלמ’קה הביתה ופושטת את בגדיו, ונעימה לא צפויה, אמהית, נשמעת בקולה, בשדלה אותו לשכב, וזליג מתנודד, מביט רגע נכחו, אל תוך האפלולית ונאנח.

– אולי הכינות דבר־מה לארוחת הערב? – נכנע הוא.

– מכות, ולקנוח סעודה – תחלואים – תוססת היא בלחישה, כדי שלא להעיר את הילד; ובהדליקה את מנורת הפח, היא מונה לתוך קופסה מיוחדת את הסיגרות שהיא צריכה לשאת אל ה’שכן', מתרחצת, ובלי מטפחת לראשה כבר, תוך כדי התנגבה, היא שואלת באנחה, בחקותה את קול הנכאים שלו:

– אולי תואיל לקום ולהתפלל תפילת ערבית, בעלי?

וזליג מתנער, מביט רגע לתסרקתה, לפניה, לצוארה החשוּף עם מחרוזת האלמוגים הצוננים, הלחים קצת – ומתרומם להתפלל.

וכעבור שעה שוררת בתוך הבית הקטן דממה. שלמ’קה בכתנתו התינוקית, דל גו, ישן על הדרגש ובפנה מנגדו עומדת מטתה של זלטה – מוּצעת, עם קמט המרי על שמיכתה השעירה, כשממעל לה, מעל הקיר, נתלות – חבויות בסדין – השמלות, ששעון־כיס קטן, מכונן, מטקטק אי־שם באחד מכיסיהן:

טַטַ – טַטַ – טַטַ – טַ – שקט.

זליג, בכפת לילה על ראשו, מתהפך, מקשיב למכאוביו, המתגברים עתה, עם בוא הלילה, ונאנח – ומתהפך שוב. ממעט השכר, שהביאה קודם לכן הנקה, נשאר לו רק תעוּב קל וסבוּב ראש, ומכל נסיונותיו לצייר בדמיונו את הכפר סמיוֹנוֹבקה לא יעלו, אלא פני אביו הנפח, קשה היום, המוּאָרים בעלטה באור המפוּח ופרצופי הזועה של האכרים, המתהוללים בקצה הכפר, ליד בית המרזח, בימי אידיהם.

אך הנה מתבהר מעט מעט בקרבו, כאילו חיוך היה בוקע לעלות בו מבפנים, ועיניו עם הגבות העבודות מרטטות:

קזיוק, הבחור ההררי, נראה לו, בצאתו מן המסדרון עם הסיגרה בפיו, וז’וּק, בנחרת אימים, נגלה פתאום מאחורי הגדר.

זה הכלב המתון, המיוּשב, אשר לא יגע בעצם לרעה בשום איש, בשום איש.

והיאך כיון את הרגע, וזנק והזדקף קוממיות, כבן־אדם, להבדיל, והן – על דעת עצמו, בלי אשר ישסה אותו איש – מתפשטים קמטי היסורים על פני זליג, ועיניו נפקחות לרוחה:

– פּשַ – קרב, הַ?

הניך היה חיט, ואת מלאכתו ידע היטב, בזה לא פקפקה אפילו בעלת בית המלאכה, האשה הנרגנית, אשר בכל שעת כושר השתדלה להקניטו ולהתקלס בו לעיני חבריו.

– גופו של אדם – נהגה להגיד – אילו אפשר היה לפרום אותו על מנת לשוב ולתקנו, כאשר יתקנו את השמלה עתיקת הגזרה, יתכן שמבעל מום היה יוצא אז בעל צורה וממכוער – יפה תואר.

ומפני שבעל מום היה רק הוא, הניך, בין הפועלים, התכווץ הוא היחידי, בשאת האשה את משלה, ובעוד אשר האחרים צחקו, או העירו מסביב את הערותיהם, כבש הוא את עיניו באריג התפירה, בהשתדלו לשבת על הספסל כך, שגבו יהיה מופנה עד כמה שאפשר אל הקיר.

בכלל נהג הניך להרבות בבית המלאכה בישיבה, ובו בזמן שבין יתר הפועלים נפלו חכוכים בדבר החזרת איזו שמלה למזמינה, עשה הוא את עצמו כאינו שומע, בהרהרו מתוך כך בינו לבין עצמו רק הרהור אחד:

‘לא מעוקצכם ולא מדובשכם, לא מעוקצכם ולא מדובשכם’.

והכוונה היתה:

מותר הוא על הפרוטות האחדות שיקבל, ובלבד שלא יכבדוהו בגהוץ השמלה.

בשבתו כך על יד השולחן, כפוף על האריג, כדרכו, התיצבה לא פעם לפניו התמונה, איך שהוא, הניך, עקום־הגב, עומד באמצע החדר עם המגהץ המלובן בידו.

כדי להגיע אל השולחן, עולה הוא על השרפרף, הזע ומרתת תחת רגליו בלי הרף, וקזיוק, ראש הפועלים, בהתישבו עתה בכונה מאחוריו – שורק לכל תנועה מתנועותיו. נשמע צחוק, התלחשות, ומכונת התפירה מתעכבת מקשקושה, ומנגד, בפתח המטבח, מופיעה בעלת הבית: הזהר לך, פעוטי, פן תפול, – אומרת היא ועד אשר הוא מחזק לעמוד, עולה מתחת למגהץ העשן.

יש לשער שלא תמונה זו בלבד באה להתיצב לפניו, לפני הניך, בשבתו כך כפוף על יד השולחן. הן הוא היה יתום חלכה, אשר גם נשלח יום אחד על ידי אביו־זקנו לפשוט ידו לנדבה. ופעם, בערב חורף, הכו אותו על לא דבר איזו נערים, ועזבו אותו, מתעלף, על המגרש הריק שמחוץ לעירה.

כשנעור אחר כך ופקח את עיניו, רפרפו מסביבו פתי שלג לאור פנס הנפט שעל יד הדרך.

שומר הלילה עבר פה על ידו וקשקש קשקוש התראה במקושו. אחר חלפו בזה אחר זה שני כלבים והביטו אליו, כחורשי רעה, עם נוצות שלג על שמורות עיניהם. ופתאום – אי מזה מאחורי הגדר, הגיחה ובאה אמו, וגחנה אליו הומיה וחמה. ואז, בהתהפכו על מצע השלג, כאדם המתהפך על משכבו, חזר ועצם את עיניו ונתן את קולו בבכי.

אמנם כל זה היה בילדותו, לפני שנים, בעת אשר אמו נהגה עוד להביט ברחמים אל פניו. עכשיו אין הניך בוכה. לכל היותר, בהתעטף לבו עד מאד, אז יש אשר יזמזם לו בשעת השחלת החוט איזה קטע שיר, כמו:

‘הוי יגון, יגוני’, או: ‘אילו ראית את לבי המר’ – חרוזים שהביאו על פי רוב במבוכה את חברתו לעבודה, הנדזה בת החבתן ארתים, ואז, כשהבחורים הרגישו בכך, התחילה פה פרשת החדודים והעקיצות, שהיו קשים לפעמים יותר מדקירת המחט. כשהרוחות מסביב שקטו, ולו, להניך, הונח, לבסוף, שב להרהר את הרהוריו דומם, בלי כל פזמון עוד בפיו. ומוזר, בין כל מה שרחש אז בקרבו, כרצועת שמים לבין המון עננים, הבהבה מזמן לזמן בדמיונו צורת עניבה, שראה פעם בחנות התכשיטים. משי כחול כהה היתה עשויה ונקודות אור בדמות כוכבים לה, – ומה הולמת היתה את שערה של הנדזה.

והנה קרה, שהניך זה המקדים תמיד לשבת לשולחן העבודה, בא פעם לבית המלאכה כששתי המכונות קשקשו כבר בכל מהירותן, כאשר רוב הפועלים גם גמרו לאכול את לחם הבוקר שלהם. מה שהתמיה עוד יותר היה הברק הטמיר שנצנץ בעיני הגבן בכל פעם שהביט אל הנדזה בת החבתן מן ההר.

היה קרוב לודאי כי מתכונן הוא, בהתפשטו, לשבת הפעם על ידה, על הדרגש. מכל מקום התרומם קזיוק ההררי מעל הכסא והסתדר עם חולצת הבטיסטה שבידו על הדרגש, בהעבירו את הכפתורים והשרוך ללולאות לקצה השולחן השני. והנה הציצה מן המטבח בעלת הבית ושתיקת התמהון נפסקה.

– סבורה אני שהנכה השאיר בלילה זה את חזיתו באיזה ‘מקום’ – אמרה.

רק עתה התבוננו הבחורים, כי המעיל פרוף לו להניך לכל אורך חזהו. קם שאון.

– עתה ברור כבר למה אחר לבוא: ב’בית' שבסמטת ההר בלה את הלילה, ושם גם משכן את החזיה.

כעבור זמן־מה היה הניך מוטל על הארץ, כמו בילדותו בליל החורף על המגרש, וספג את המכות, אשר נתכו עליו מכל צד, דומם, בלי כל נסיון אפילו להתנגד, בהשתדלו רק להגן עד כמה שאפשר על היד הקמוצה, שבה היה נתון סרט כחול עם נקודות אור שדמות כוכבים להן – אמה וחצי היה ארכו.

על הרצפה, בין גזרי האריג, התגוללו: כובעו, מעילו, קופסת הסיגרות שלו והאצבעון. את כיסיו, לאחר שבדקום, הפכו לצדם השני, והנה הרגיש פתאום, כי דבר מה ננעץ לו בגבו למטה מכתפיו. (קזיוק, בבלורית המדובללת, כרע מלא זדון מאחוריו עם המחט בידו). וכדי למנוע את עצמו מן הדקירה, התכופף ונפנה הצדה, וברגע זה הבריק בידי מעניו סרט המשי:

רצועת השמים הקטנה נבלעה לבין המון עננים. הניך אפילו לא התאנח. הוא רק הרים את ידיו והליט בהן את פניו והתגלגל מאליו, כגזר אריג זה בנשרו מתחת למספרים, אל מאחורי השולחן.

אבל עתה קמה הנדזה בת ארתים מעל הדרגש ונדחקה לבין המתנפלים, בהפליאה בתנועת אגרופה את כל הבחורים.

לאחר שמסרה את ארג הרקמה עם המחט לבעלת הבית, גחנה והרימה את הגבן והושיבה אותו על הדרגש, בהגישה לו מקודם את מעילו, אחר כך את הכובע וקופסת הסיגרות, ועד אשר הוא גשש בידיו הרועדות למצוא את השרוולים, אספה היא אחת לאחת את המטבעות, אשר התפזרו בשעת המהומה מכיסיו. ולבסוף, עם ערוב היום, בהגיע הזמן לשוב הביתה – ולא הלכה דרך ‘סמטת המונופולין’, המובילה בשפוע ההרה, כרגיל, כי אם סחור סחור, לאורך המגרש, אשר שם, בקצה שׂדרת השיטות, ילכה לשבת לרוח הערב ביחד עם הניך על גבי הספסל. אגב העבירה גם פעם ופעמים על ידו את אצבעותיה, אצבעות ענוגות־צוננות, אשר הזכירו בעדנת מגען את חלקת משיו של הסרט האבוד. וככה, עם הרגשת ‘משיות’ זו בלב, מנוחם, כאלו הושבה לו אבדתו, שב הניך בערב זה לאהל אמו, אשר נמצא בקרבת אותה שׂדרת השיטות עצמה.

כעבור שני ימים, במוצאי שבת היה הדבר, נכנס הניך לחנות הזהבי, אשר בככר השוק וקנה אצלו טבעת כסף עם קבוצת אבנים, הקבועה בצורת לב באמצעיתה. בדלגו על הסמטה שעל יד חנות המונופולין, הגיע אז דרך המגרש, עד שדרת השיטות, והעפיל לעלות מפה לשכונת הגויים שעל ההר.

בזריזות, שאינה מתאימה למבנה גופו, טפס ועבר על גדר אחת ושניה, גלש במורד לבקעה קטנה עם ערבות בודדות ושלולית מי גשמים בתוכה. אחר כך התרומם עוד בשפוע הר אשר יריעות בד היו שטוחות עליו בזיגזגים ללבון, ולפניו נגלתה חצר עם באר באמצעיתה ועם ערמה של חביות מרופפות אשר ריח חלודה נדף מהן – חצרו של החבתן ארתים.

מתוך הסוכה שליד הרפת זנק אמנם בנביחה הכלב המסולסל קיט, אבל בו ברגע ירדה מהמעקה מנגד גם הנדזה והניחה את ידה על גבו, וככה עמדה עד אשר הניך נכנס לגן הפירות וישב על הספסל מתחת לתפוח, ושמה באה גם היא, הנדזה.

דברים מיוחדים לא נאמרו פה עתה ביניהם, בשבתם כך, חבויים עד כמה שאפשר בצל. הן הוא, הניך, לא שמע כמעט את שפתה, שפת ההרריים. הנדזה דברה, איפוא, יהודית, יהודית גרועה, כמובן, אבל זה לא היה חשוב, אחרי שהטבעת נתקבלה ועלתה יפה, כאלו ניטלה לשם זה מדה מן האצבע. שלש האבנים הקטנות בקבוצה העירו התפעלות בלב הנערה, וכדי להסתכל בהן הוציאה פעמים אחדות מן הצל את ידה, אחר כך העבירה אותה העבר והחלק על זרועו של הניך, ושוב חלף אותו רטט של עדנה, כמו בשׂדרת השיטות, על הספסל, לפני יומים.

– אַת אינך כועסת עלי? – מצא, לבסוף, את לבו לשאול, כשעיניו הגדולות, הנהדרות בארשת היגון שבהן, מתמלאות דמעות, וכאשר סטרה לו הנדזה, באותה כף היד, סטירת מחאה על פיו, נשתתק, וזמן מה ישבו שניהם מבלי דבר דבר.

מפני כובד משא התפוחים, נתמך העץ שממעל להם מזה ומזה במוטות, ובריוח הקטן, בין המוטות האלה, נשקפו מנגד, מעבר לשביל, שׂיחי הדומדמניות עם הקורים הרוטטים ביניהם לאור הלבנה, כלי החרס התלויים בשורה, הפוכים על פיהם, על גדר השכן, והלאה מזה, מאחורי הגדר – צפצפות בודדות, שמתחתיהן נגן מי, בהפסקות, בהרמוניקה.

– החיל יפים לבית פטרוכין הוא, כי קבל חופשה לביתו – בארה הנדזה, ולפני הניך הבהבו רגע פניו של זה מימי טירוניותו, בבוססו במגפיו הגבוהים את הבוץ ליד חנות היין, כשמכתות בקבוקים עם שיורי אטיקטות התגוללו בשלוליות מסביבו.

כעבור זמן לא רב הובילה הנדזה את הניך דרך הגג בחזרה, בהחזיקה, כדי שלא יטה מן השביל, את ידו בידה, והטבעת, אשר הספיקה בינתים להתחמם, נראתה לו כבר עתה במגעה כבשר מבשרה.

– אמא ירדה רק למסור איזה חריצי חלב לכהנת – האיצה בו, במסגרה את פשפש הגן, ופה, ליד משוכת הגדר כבר, הושיטה לו בחפּזון איזה חפץ עטוף בניר – אולר? – ושבה להניח את ידה על גב הכלב, אשר קפץ לקראתם מן הסוכה.

– הלהב עשוי פלדה אמתית – קראה אחריו, והניך, בעברו בין יריעות הבד את המדרון, התעכב רגע, פתח בזהירות את הסכין והעביר, כשוחט על חלפו, את צפורן האצבע על חודו אילך ואילך, ורעד משונה, עבר אותו מכף רגלו ועד קדקדו.

– למה נתנה לו הנדזה את זה?

הוא ידע אמנם על חלופי מתנות בין צעיר וצעירה במקרים ידועים, מקרים של אירוסין, הוי, אבל הן את זה אי־אפשר כלל להעלות על הדעת.

רק בגלשו מעל השפוע למטה, זכר את לחם הבוקר שהבחורים נוהגים לחתוך אותו בסכיניהם הקטנים, אחר כך נצנצו רגע בדמיונו גם פני קזיוק, בעל הבלורית, עם עקבי השחץ אשר למגפיו המסומרים.

– האמנם התכוונה הנדזה לתת לו, לחלש, כלי זין בידו לשעת הצורך, לכשיתנפלו עליו החזקים?

אף רגע אחד לא עלה על לבו זכר החיל יפים לבית פטרוכין, אף־על־פי שכל הזמן לווהו צלילי ההרמוניקה של זה מן ההר. אבל פעם, לפנות ערב, בראשון בשבת, ירדה לסמטה, במדרון מן ההר, חבורה שלמה מצעירי השכונה עם יפים לבית פטרוכין בראשה.

בפעם הראשונה לבשה היום הנדזה את תלבשתה הלאומית עם מחרוזת האלמוגים ממעל לה, ואריחי הרקמה, על יסוד הבד המנומר, סמאו לאור השקיעה את עיני העוברים בשלל צבעיהם. שערה, שנקלע לשתי צמות, היה קשור בעניבה ענקית אל מול ערפה, ולגבי יפים הלבוש צבאית, באצטלה רחבת כנפים, הרגיש אפילו קזיוק בן האופה את עצמו נובל, חלוני וכאלו מתחת לשכבת קמח.

על כר האחו הקצור, ששמה ירדה החבורה, כי אל המגרש שמחוץ לעירה לא רצתה ללכת הנדזה, הראה יפים בקרוב גם את יתרונו בקלות רגליו.

הוא התפשט את מעילו וזרק אותו לערמת שחת ביחד עם אצטלתו, בגלותו מתוך כך כליל, מכיס עד כיס, את השרשרת המתוחה לרוחב חזהו; וככה, חסון ואמיץ־מגפים, השתער על הכנופיה המפליגה, בהתכונו לתפוס את הקטנה שבהם, את הנדזה, זו אשר בהתעכבה מדי התקרבו אליה – בהעמידה רגע פנים של מפגרת – הספיקה להשתמט בכל פעם, אשר רק צעד אחד נשאר בינו ובין סינרה המתנפנף ברוח.

כשבאה לצנוח אחר כך, עיפה, על השחת, לא התנגדה אומנם, בהציע יפים לפרוש את אצטלתו על הערמה. היא בקשה רק לשטחה כך, שגם האחרים יוכלו לשבת עליה ולנוח, אבל דוקא עתה קם קזיוק ומשך את בנות החבורה ההרה, אל חצרו.

– אל הגרן שלנו נאסף אמש החציר מכל החלקה – אמר, בהתרחקו בצעדים שטוחים, משום מה, כאילו ניטלו פתאום מתחת למגפיו העקבים. אחריו קם ללכת גם בן אחי יפים, הפרחח פבליוק, וכר האחו נתרוקן. במרחק מה, על יד סירה הפוכה, הבהירה רק חולצתו של בן הכהן, אשר גחן בין קני סוף על חכתו. ברצועת מי הנהר שלרגליו רעדה כבר בבואת הכוכבים.

באין ההרמוניקה תחת ידיו, שרק יפים בשפתיו אחדות ממנגינות ההר, אלה אשר בשחרותו נגן אותן על כר אחו זה גופו, ברדתו עם חבריו לרעות את הסוסים בלילה. אחר כך שר בקולו הצלול אחד מפזמונות החילים, ולפני הנדזה התנשא וקם בבהירות קטע כרך שראתה פעם בילדותה, בבוקר השכם, בעברה עם אביה בעגלה מבית־נתיבות לבית־נתיבות, כשפלוגת צבא חסמה בפניהם מתוך שירה את הדרך, ועל המדרכות, מזה ומזה, עמדו בסינריהן, מלאות התפעלות, המשרתות.

– יוצאים הם אל המניברות – הסביר לה אביה.

– היכן היא עכשיו אחותך קסניה, הגבנת? – התנערה הנדזה, בהפשילה תוך כדי נענוע ראש את הצמות לאחוריה, ובראותה, לתמהונה, כי בן הכהן נעלם כבר ואיננו, ורק משוט בודד מזדקר על יד הסירה במקומו.

מריח הבשם שהתפשט, בנפנף יפים במטפחתו, כי חם לו – הסתובב ראשה לגמרי. כמו מבעד למפלשי ערפל רמזה לה מרחוק רצועת הנהר, כחולה־כהה, עם נקודת אור, כסרט משי בעדנתה – ואליה, אל רצועה זאת, נמשכה הנדזה ללכת, בקומה מעל ערמת השחת, אבל יפים, אשר התרומם אף הוא, חסם בפניה את הדרך, כמו פלוגת הצבא לפנים, בילדותה. רצועת המשי במרחק הועבה וכוסתה בערפל. הנדזה אפילו לא התאנחה. בהליטה את פניה בידיה, צעדה אחורנית על הקרקע התחוח, והתגלגלה מאליה, כפסלת אריג זו בשעת הגזירה במספרים, אל ערמת השחת.

וכעבור שבוע, בראשון בשבת היה גם זה, הבהילה אשת החיט את כל יושבי הרחוב בצעקותיה.

– הגבן – צוחה – אללי לי, באו וראו, אנשים טובים – הן סכין תקע לו אל הגרגרת.

היתה השעה מוקדמת. בכר האחו טרם נראו עוד ערמות השחת מבעד לערפל, אבל עדר ההר ירד כבר במדרון, ונערים־רועים בכתנות חג התרוצצו שם בשפולי הגדרות: השכונה למעלה היתה ערה.

בחצרו של החבתן ארתים נדף עתה, חוץ מן החלודה, גם ריח של מגהץ ובצק חם. בשמלת פלניל תחתונית יצאה פעם בפעם האשה אל מורד הרחבה ולקחה מלא זרועותיה זרדים להסקה, ובתוך גל של חשוקים עמדה, בשרוולים מופשלים, הנדזה והתרחצה ליד באר, ישר מן הדלי, בהחזיקה כל הזמן, עד אשר השתפשפה וסבנה ידיה, את טבעת הכסף בפה, בין שיניה.

על צדו השמאלי, בלי כל השתדלות עוד לכסות על החטוטרת, היה הניך מוטל על ערמת קש בתוך הרפת שבחצר בית המלאכה. על גבי האולר, שהיה עשוי אמנם פלדה אמתית, הגלד כבר הדם, וסחור־סחור התהלך וארב לו, עוד מתחלת הבוקר, חתול הבית. באו אנשים עם תיקי טליתות מתחת לבית שחים. לרגלי המת, על גל של גרודות, ישבה זקנה תמימת עינים ודברה אליו, כאלו יכול היה עוד לשמוע לה.

– בשביל מי ‘אעשה’ מעתה שבת? – שאלה אותו – בשביל מי נשאר לי מעתה ‘לעשות’ שבתות ו’ימים טובים'?

זאת היתה אמו של הניך, האשה האלמנה, אשר שום קרוב לא היה לה בתוך העירה וגם – בכל העולם כולו.

בקבורת המת התעסק הרבה בעל בית המלאכה בעצמו, איש דל גו עם משקפים גדולים על עיניו קצרות הראות – ‘החיט האמריקני’ קראו לו.

פעמים אחדות נשלח אל הרב ב’שאלות'. מתחלה: על בגדי הנפטר והדם אשר נמצא עליהם, אחר כך – על הקבר, אשר רק אחרי משא־ומתן רב נתנו לחפור אותו בקצה בית העלמין. ולבסוף, באין שמש רביעי, הצטרף אל שלשת הקברנים גם לנשיאת המטה לבית הקברות.

נשמע כבר צלצול בין הערבים, בהעפיל קבוצת האנשים לעלות עם המטה ההרה. ב’סמטת המונופולין', שאותה עברו לשם קצור הדרך, נרתעו מפניהם ‘השותים’ המאוחרים ודבקו כל אחד בגבו אל הקיר, כמו שנהג הניך לעשות בחייו, בשבתו בבית המלאכה.

שעה ארוכה תעה אחר כך החיט בין מיצרי הגנים, בדרכו חזרה לביתו. ה’אל מלא רחמים' ליד הקבר לא מיצה ממנו אף נטף דמע אחד. הוא הביט רק כל הזמן אל שפולי המערב, אשר שם, באור השקיעה. רבצו, אריחים על גבי אריחים, העננים, בהזכירם את רקמת תלבשות ה’הרריות' בשלל צבעיהם. אולם לקול החליל שהגיע אליו, בשובו, בהתעותו לבין גני הירק, נפעם מיד ועמד תחתיו, ורעד של התחטאות, מעין זה שב’ימים נוראים', עברו, בצעדו על גבי שלכת אשתקד אל מוּל הסוכה, שמתוכה באו הצלילים; אבל בו ברגע שאמר להציץ אל הפתח, נפסקה שם בפנים הנגינה, ומאחורי מסך המחצלת שהורם, הופיע, לתמהונו, השוליא קזיוק, זה אשר הביאו אל הדרך המבוקשת מיד, בהעבירו אותו לשם זה רק מקשה אחת באלכסון.

ב’סמטת המונופולין' הוציא מאיזו חצר צדדית ‘שמינית’ חתומה, נפנפה מבלי דבר דבר באויר, ובהוציאו ממנה בדפיקת יד אחת את הפקק, הציע לבעליו לגמוע מתוכה הראשון.

שום קשר לא היה בין צלילי החליל בסוכה ובין בלוריתו היבשה, המדובללת בזדון מתחת לכובע הבריונים שלו.

שתה החיט מן הבקבוק מתוך הסוס, בהחזיקו את המשקפים בידו בכל פעם אשר הפשיל את ראשו לאחוריו לגמיעה; אחר כך התהלך עם ראש הפועלים בשלוב זרוע לאורך הרחוב, נתקל פעם בפעם באפלה באבני המרצפת ושר בקול בוכים:

‘כי הנה כחומר ביד היוצר’.

לפני בית הפוסטה הקטן, הפתוח לכבוד מוצאי יום הראשון לרוחה, התעכב רגע על יד הגזוזטרה, ובהביטו אל אשת הפקיד, אשר רק השבוע תקן לה שמלת סטין, שאל:

– בשביל ‘גניך’ פרוסטרמן מכתב – יש?

ובלי לחכות לתשובה, בהתרוננו כשכור אמתי, שרך את דרכו הלאה לאורך הרחוב.

מלבד הסרט שקשר אוֹסיפּ, רכּב החצר, ברעמת הסוס, טרח וקשט גם את שני מוטות העגלה בענפי לבנה אשר אך זה הובאו מחורשת האדונים.

היום הוא יום חתונתה של בתו היחידה קסניה, ועל פני הרחבה אשר בין שכונת הפועלים וחצר בית־החרושת מתרוצצת אשתו הכובסת, שטוּפת זעה וחוגגת, מאז עלות השחר.

פה גם קסניה, הנערה הכלה בעצמה. שערות הפשתן שלה, שמשחה אותן אמש בשומן חזיר, מבריקות עתה כלפי השמש כנחושת קלל. על רגליה שומות נעלים אדומות, אשר דרך חחיהן מתפתלים לנוי פתילי משי מגוּונים.

נעלים כאלה, גם כן אדומות, אבל בלי חחים ופתיל באמצעיתן, מבהירות גם על רגליו של בנה הקטן מיטקה, זה אשר ילדה לבשתה לפני שלש שנים, בשרתה בבית האדון הרוק, מהנדס בית־החרושת.

הוא, מיטקה הקטן, הלבוש חולצת מוסלינה כחולה – מתנת בית האדונים – והגזוּז גזיזה ישרה ונמוכה, עד עצם הקרקפת, מטריד היום יותר מדי את בני הבית בשאלותיו, נטפל, אץ ומסתבך ברגלים – ומרגיז.

בהרגישו במבטה הזועף של האם, ממהר הוא אמנם ומסתלק הצדה, אל הפנה, ומביט משם תוך כדי מציצת האצבע אל הנעשה. אולם הנה הוּצאו מן הארון הבקבוקים והעמדו על השולחן, ביחד עם מערכת הכלים, אשר הובאו לשם ההלוּלה מבית האדונים – והוא אינו מתאפק, נגש ולוקח אחת הסלסלות ומעביר אותה על לחיו, על עיניו. ואז קמה עליו האם, לופתת בשתי ידיה את מתניו ומשליכה אותו אל תוך האפלולית של הפרוזדור.

בשעה השלישית אחרי הצהרים נשמעת שריקת בית־החרושת – ממושכת, צרודה ורועשת, כמו בערב ימי חג ושבתון. לכבוד המחותנים והקרובים נגמרה היום העבודה ארבע שעות רצופות לפני הזמן הקבוע, ודרך שער החצר, הפתוח עתה לרוחה, נדחקים הפועלים בהמון ויורדים למטה, אל הנחל, מפוחמים כלם ופרועי שער, להתרחץ.

בתוך השביל, המוביל אל השפלה, מסתדרים הם והולכים בשורה, איש אחרי רעהו. בצדי המורד מסביבם מנמנם השיפון שהבשיל. פרפרים מתנשאים בלי קול, ופה ושם בין השבּלים מזדעזעת לפעמים איזו צפור, מסתכלת רגע חרדה מסביב – ומתרוממת. ואז תולש מי־שהוא מלא־חפניו עשב וזורקו אחריה באויר:

– קנליה! – ולקול צחוקו, מתעורר הדיג על החוף שמנגד, מוציא את חכּתו מן המים ומאהיל בידיו על עיניו.

אַקים, אבי החתן, ראש יוצקי הברזל וזקן־הפועלים בבית החרושת, מקים היום רעש בנחל יותר מכל המתרחצים. אחרי השתפשפו בסבון ובמטלית, כיאות, הוא גוחן וטובל פעם ועוד פעם, נושף ומרחיק את בעבועי הקצף מסביבו ורוקק רקיקה קצרה ונמרצת הצדה.

– החלוֹפּיץ שלי – אומר הוא – חלוֹפּיץ זריז הוא וממולח, ואם רק לא יוסיף לתת בכוס עינו – יוכל לרכוש לו גם חלקת אדמה במעט הנדוניה שהוא מקבל.

– ואם לא יספיק הכסף, הנה יש לו מחותן עשיר בצדו – נענה מי־שהוא מן המתרחצים.

הכל יודעים שאין מחותן זה, אלא מהנדס בית החרושת יושב השכונה הקרובה, אולם צחוק לא יצחק איש.

בחזרם הביתה מסתדרים הם והולכים שוב בשורה אחת ארוכה.

עוד מרחוק מלפף אותם ריח תבשילי ה’שמחה', המתבשלים בדודים על גבי חצובות בחוץ.

החתן, סטאַש, לבוש כבר בצוארון ומגפים, מתהלך מאחורי הגורן עם פרח רענן באבקת בגדו, הוא, סטאַש, הנהו בחור חסון ורחב־כתפים הגבוה משכמו ומעלה מכל הפועלים שבשכונה. הודות למשרתו, משרת־עוזר ברפת, הרי גם פניו נקיים מפיח וצחים; ובלילות הקיץ, בשבתו על הגבעה שבקרבת הנחל ובנגנו לאור הלבנה בהרמוניקה, סוגרות נערות המקום את עיניהן מתוך מתיקות.

הרמוֹניקה זו, שאותה היה לוקח מחברו לשעה, קנה עכשיו בכסף מלא לעצמו. וכן גם קנה זוג מגפים, אשר טרישקה, סנדלר הסביבה, השקיע בהם הרבה מאד מסמרים ומרץ, אלה המגפים, אשר, למרות רחבותם, הם מציקים לו עכשיו ומעירים בו ביחד עם צוארון־הניר מין הרגשה, אשר בשפתו הליטאית־פולנית העניה אין לה שם, ושבילדותו – זאת יודע הוא בברור – היה מביע אותה, בהתנפלו בפשוט ידים ורגלים על הארץ, ובהשמיעו געיה־צריחה, שיש בה כדי לזעזע את כל יושבי החצר.

אולם הנה הובאה עגלת המשא מן החצר. הגיע הזמן לנסוע העירה אל הקדושין, ואבי החתן, בהגישו את שתי ידיו אל פיו, עושה אותן כמין שפופרת וקורא אל עבר הגורן:

– סטאש־יוּ־יוּ־ק.

בעבור העגלה אחרי שעה אחת דרך החצר, רועדות זגוגיות החלונות מעברים – כה כבדות עמוסה היא אנשים. אל מעקה הבנין הראשי יוצאים בני משפחת האדונים, ולפי חיוך החסד שעל פניהם רואים בעליל, כי המראה אשר לפניהם מבדח את דעתם.

בחשד, אבל בלי נביחה, מתנער הכלב מחוליות השלשלת ויוצא לאט אל מחוץ למאורתו, וכשהוא שב, והעגלה התרחקה כבר, רועשת ופרועה, על פני הכביש, מופיע במבוא השער מיטקה הקטן, בן השלש, מושיט את צוארו הדק עם הראש הגזוּז דרך הפשפש וצועק בכל מאמצי כוחותיו:

– מַמ־קה…

וכעבור זמן קצר, כשהעגלה חוזרת ומתעכבת על יד השכונה, קופץ החתן ראשון מעל מושבו וממהר לבית הכלה – אל השולחן הערוך והמשקאות.

אחרי הכוס השניה מטשטשת כמעט ההעקה הקודמת בלבו, ובמקומה בא רצון לאחוז בקסניה הבהירה והחלקה, לנדנדה פעם ופעמים באויר – ולצאת אתה אחר כך במחול.

בבית חם. נודף ריח של כבסים ומגהץ קר, ועשן ה’מחוֹרקה‘, העולה מן המקטרות, מחתל כמו בערפל את פרצופי ה’קדושים’ אשר במרומי הקירות מסביב.

חוץ מן הכנור פגום־הנימים, שבו מנגן טרישקה הסנדלר, מכה עוד מישהו בטס של נחושת הכּה ותפוף בקצב ועוז, בחינת מתופך בתהלוכות צבא. לבסוף מופיע הדוד־המחותן, מכבה־האש, מן העיר, בהבהיקו בכל שפע נחושת חצוצרתו – ואבי החתן, בקרצו קריצה רבת משמעת לזוג הצעיר, מפשיל את שני שולי הבגד לצדדין ויוצא מעדנות אל אמצע החדר, למחול.

ופתאום בוקעת ועוברת, כרוח פרצים, את הבית הידיעה:

– המהנדס נוסע.

דרך הפתח הפונה אל הרחבה אפשר לראות איך שהוא, מהנדס בית החרשת, צונח שם, גמיש וקל תנועה, מעל סוסו, ומברך את בני השכונה לשלום.

בהגיעו אל מבוא הבית מוכרח הוא לגחון ולהרכין בשעת הכניסה את ראשו, ואז מביט אליו אבי הכלה במבוכה ומתכוץ על מקומו, כאשם בזה שפתח ביתו הוא נמוך כל כך.

הרקוד נפסק. המנגנים, בהורידם את כליהם, מוחים מתוך חולשת דעת את הזעה, ורגע אחד שוררת בבית דממה בלתי נעימה. אולם הנה הופיעה המחותנת־האם וטס וסלסלות בידיה. בקבוק היין, שהוכן בכונה תחלה בשביל המאורע הזה, נפתח כאן על המקום, על ידי הנערה המבשלת בבית האדונים. האורח נוגע ואינו נוגע בקצה שפמו במשקה ומודה. אחר הוא מוציא מטפחת קטנה מכיסו, מתנגב בה ומנפנפה מפני החום באויר, בהפיצו מתוך כך את ריח בשׂמיו – ואז מרגישה הכלה כי ראשה מסתחרר והיא ממהרת לצנוח על הכסא הראשון המזדמן לה בקרבתה.

וכששעטת פרסות הסוס נשמעת שוב מעבר לחלונות, בהתרחקה, נגש אבי החתן אל השולחן ולוקח משם את בקבוק היין המיוחד, זה שהוכן לכבוד האורח, ואחרי גמעו ממנו גמיעה אחת יפה בעצמו, הריהו מוזג ומחלקו חלק כחלק בין כל הקרואים – והשמחה חוזרת ושבה לאט לאט לאיתנה.

רק זמן קצר מסתבך עוד מכבה־האש בחצוצרתו, בהשמיעו לסרוגין תרועות־בהלה, כמי שמתריע על הדליקה. לבסוף מוצא הוא את הדרך ויוצא בשלום אל ה’פולנית'. ובעלת הבית, אחרי הציגה שתי קערות של נקניקים ביתיים על השולחן, נכנסת אל בין המרקדים, מסתובבת פעם ופעמים סבוב קל, לשם נסיון, ויוצאת, לבסוף, זריזה וקלת רגלים, אל אמצע החדר, כששולי שמלתה המוצקה, המוקשה בעמילן, מתנפחים אגב טיסתה ועומדים כגלגל מסביבה.

רק עם התרוקנות הבקבוק האחרון, כשמעבר לחלונות הולך כבר ומבהיר הבוקר, נפטרים אחרוני הקרואים ומסתלקים כל אחד לביתו.

בחדר הרקודים דועכת המנורה פגומת שלהבת, אדומה, ועגולי העשן, המתנשאים מסביבה נמסים לאט מפני הרוח המנשבת מצדי המבוא.

בחדר השני, הפנימי, אשר בו אין שום מנורה דולקת, פתוחים התריסים לרוחה, ואור הדמדומים, החודר בעד החלונות, רובץ, ורדי ושלו, על ארון העץ המבריק, הצבוע מחדש, על המדף עם כלי הנחושת ועל ‘מטת הזוג’ החדשה, המטה המוצעת בסדין של בד ביתי אמנם, אבל טהור, מגוהץ, עם כל רשמי הקפולים לארכו ולרחבו – וסטאַש, החתן, אחרי אשר הוא מסיר מעליו את הצוארון עם העניבה הקשורה מתחתיו, מתנער פעם ופעמים ומתמתח, עובר לאט את הפרוזדור האפל ואת דיר העצים שמאחריו, ויוצא אל המרחב שמחוץ לשכונה.

רגע אחד משפשף הוא את פניו, נדהם מריח השדות וצהלת הצפרים שמסביב.

מלמעלה, ממרומי גג בית־החרושת, נשקפת ארובת העשן הענקית קודרת, קרה ורחוקה, אולם תחת זה נראים נמוכים וקרובים, הרבה יותר קרובים, שמי הדמדומים אשר ממעל. למראה הגבעה מלופפת הערפל עם הנחל הקטן שבקרבתה, נדמה לו, לסטאש, רגע אחד, כי לוּ היתה עכשיו ההרמוניקה תחת ידיו, כי אז היה אולי הכל משתנה, אבל בזכרו כי זו מונחת בחדרו החדש, על הארון, הוא מנענע ביאוש את ידו, פוסע ועובר אל השביל הקרוב והרחבה אשר על ידו, ובהכנסו לאטו אל האורוה, הוא חולץ ומציג את מגפיו, שניהם בשורה, ליד השוקת, ומתנפל בכל מלוא קומתו על הארץ – בפשוּט ידים ורגלים, כמו שנוהג היה לעשות בילדותו, אבל בלי געיה־צריחה, שיש בה לזעזע את מי שהוא, בלי שום קול.

רגעים אחדים שוררת מסביב דממה, אחר־כך נשמע קול צעדים מעבר לקיר, ואַקים, אבי החתן, מתעכב על יד המבוא עם ניר של גרעיני דלעת בידו ותוהה:

– סטאש?

תשובה אינה באה.

– שכור לעולם שכור הוא – מתיאש הוא, אחרי אשר ינסה לנענע את הבן ולהעירו. ואז הוא מזדקף, רוקק הצדה רקיקה קצרה ונמרצת וסוחב את רגליו הלאה מתוך פצוּח גרעיניו.

דממה. רק זמן קצר מזדעזע הגוף על מצע התבן מתוך נסיון של התיפחות שאינו מצליח – ומשתתק.

דרך השער הפתוח חודר אור הבוקר, ההולך הלוך וגדל, ומשתטח על מערומי הקירות, על מרכבת האדונים, המורכנת קצת הצידה, כששני מוֹטותיה מורמים למעלה, על המגפים, העומדים על יד השוֹקת, זקופים, קוממיות, בשורה. ובפנת האורוה, שמאחורי השוֹקת עומד הסוס על אבוסו, כהה וערום מכל רתמה, מביט בעיניו הנבונות, הנהדרות, אל החלל– ולועס.

בביתו של יצחק אהרנסון – בעל בית מסחר סיטוני לכלי ברזל היה – קרה דבר כזה:

פעם, ביום סתו מעונן, בשעה הרביעית אחר הצהרים, נכנס לחדר האוכל מנהל החשבונות לוי לוין, התעכב על־יד הדלת ואמר שהוא, לוי לוין, בא לבקש איזו רובלים על חשבון החודש הבא, כי זקוק הוא מאד לאיזו רובלים, כי בנפשו הוא, שאלמלא כך–אמר–לא היה מבקש.

הדבר היה, כאמור, בשעה הרביעית אחר הצהרים, ובחדר האוכל נדפו על כן ריחות של לימון ותפוחים ומיני מאפה, ומיחם מצוחצח המה בנחת על טס.

מלבד זה היו עכשיו בחדר הגברת אהרנסון ופטיה ומטיה ילדיה והאומנת, אומנתם של הילדים, אשר ישבה פה על יד הפסנתר ונגנה, ויצחק אהרנסון ישב אפוא, ישיבת הרוחה על כסאו, עשן את הסיגרה שלו והיה מקשיב מתוך כך אל הנגינה.

יצחק אהרנסון בעל קומה היה, איש חסון, אשר מבטאו חריף, וצעדו בטוח ומבטו, מבעד למשקפי זהב, חודר ועז. לא כן מנהל החשבונות שעמד על יד הפתח. זה לא היתה דרכו לצעוד בבטחון, וקומתו נמוכה היתה, ודעתו אף היא שפלה, וכולו לא היה אלא בחור עני המטפל כל ימיו בספרות קטנות שבתוך פנקסאות של חשבון גדולים ואשר בודד הוא, צנום ודומם כאחת הספרות האלה. ופה המקום להעיר כי כלל וכלל אין זה מן הנימוס, שמשרת קטן יבוא לבית אדונו הגדול ויבלבל שם את המוח בבקשות של מה בכך, בשעה שבני־הבית מסובים אל השולחן.

לדברים כגון אלו יש משרד, ומחסן ושעות שהן קבועות לכך ואין צריך לומר שמיותר ומרגיז הוא גבוב הדברים בנוגע למצב הרע, לדחקות וכדומה, בה בשעה שבעל הבית מבאר לך שמפרעות אין הוא נותן לשום איש, שבפרינציפ אין הוא נוהג לתת כסף למפרע.

אין פלא איפוא, שכל המשא־ומתן הזה הרגיז את בני־הבית והשרה עליהם רוח לא טובה.

בעוד זמן מה נטשטש אמנם רושם כל אותו המאורע, שכן נתכנסו ובאו אורחים אל הבית. הגברת אהרנסון, בקומה בברכה לקראת הבאים, צותה על המשרתות להגיש עוד כוסות, ופירות ומיני מאפה, ובעל־הבית אף הוא פתח והושיט קופסת סיגרות לגברים, ושוקולדה –לנשים, והשיחה–על מזג האויר, על הבוץ השורר בחוצות העיר, בוץ שלא היה עוד כמוהו–החלה.

מה שנוגע למנהל־החשבונות, הרי היה עליו למצוא בפרוזדור את כובעו ואת מעילו (זה המעיל שכל כך מלוכלך היה בבוץ חוצות). דבר שעלה בקושי מחמת בגדי האורחים התלוים שם בערבוביה. מלבד זה הנה נטפל לו פטיה, בנו הקטן של בעל הבית והשתדל להכנס אתו בשיחה.

הוא מנהל־החשבונות, השתמט ואמר שמוכרח הוא ללכת, כי שם, למטה מחכים לו פנקסאות החשבון; אולם הנער הגימנזיסט לעג לו והשיב כי שקר הדבר, שקר וכזב, כי אין הוא ממהר להמלט אלא מפני שבישן הוא וטפש.

– טפש, טפש, טפש–סטר זה על גבו, בקפצו על רגל אחת. וזמן רב התחבט עוד הפנקסן בתוך האפלולית שבפרוזדור וחפש את מעילו.

כל זה קרה, כאמור, ביום סתיו אחד, בשעה הרביעית אחרי הצהרים, והנה למחרת, בשמונה בבוקר, בערך, כשאך ישב מר אהרנסון אל השולחן, והרי מאורע חדש:

מן הקומה התחתונה בא אחד המשרתים והודיע בחרדה, שלמטה, בתוך המשרד, נעשה מעשה משונה, שהפנקסן לוי לוין (מי יודע באיזה אופן נשאר שם הלילה) שלח יד בנפשו. המנהל, המשגיח על עניני בית־המסחר עוד טרם בא, והמשרתים הקטנים נבוכים–היש צורך להודיע למשטרה?–שאל.

ובכך הנה התחילו בשביל יצחק אהרנסון אותם הימים המרים אשר עליהם יסופר פה.

אף כי ירד אותה שעה גשם בחוץ, כבר היו למטה, על יד בית המסחר, מתקבצים סקרנים, והגברת אהרנסון, אשר הבינה שיש צורך להרחיק מפה את הילדים, שלחה אותם עם אומנתם דרך המבוא האחורני לבית אחד מקרוביה, ואת בעלה בקשה להשתדל ש’יפנו' למטה את המחסן, נרגזת היתה, מודאגת.

ואל הבית התחילו בינתים להתכנס ידידים ומכרים, רטובי גשם כולם ומלאים השתתפות.

ברור היה לכולם שמנהל העסק התנהג הפעם כאדם בלתי אחראי כי על כן אין לעשות את חדרי בית המסחר כמין ‘הקדש’ ולהלין בהם כל זר ומחוסר בית. מובן היה להם גם זה שלא יתכן לתת מפרעות לאיש, שאין לו קרקע תחת הרגלים ומעמד בחיים, אשר היום הוא פה ומחר–על החבל. ומר אהרנסון קרא לפניהם אז את מכתבו של המתאבד שהובא מלמטה, מכתב הכתוב באותיות רצוצות ושהוא מלא בכיות והתאוננות על החיים, על עשרים שנות יתמות וכולי. וכל זה–לאיזו אחות יקרה מאד.

ואם כי היו האנשים כבדי ראש ורחוקים מנבול פה לא יכלו לכבוש עתה את חיוכם, שכן ידועות היו ‘אחיות’ אלה הצצות ועולות עם שעת סגירת החנויות בכל קרן רחוב ומחכות בקוצר רוח ל’גואליהן'.

ומן הקומה התחתונה בא בתוך כך אחד הפקידים והודיע כי ‘הפוליציה באה’, והאנשים קמו, איפוא, והלכו, ויצחק אהרנסון לאחר שסדר מה שסדר למטה עם אנשי המשטרה, והמחסן ‘פונה’, חזר ועלה למעלה ונכנס לחדרו לנוח.

פה היו המרבדים שטוחים כבר נוחות, והחום השופע מן התנור מלטף, ומשנה־עונג היה לשכב, אחרי החלפת הבגדים, על הספה, בו בזמן שעל החלונות הוסיף לתופף הגשם והרוח הלכה וגדלה. וצריך לשער, שכל אותו המאורע היה מטשטש ונשכח, אלמלא המקרה שקרה אחר כך, בערב.

ובערב היה הדבר כך:

בשבע שעות וחצי בדיוק, בשעה שכל בני המשפחה ישבו ליד השולחן לארוחת הערב, הגיע פתאם מן הפרוזדור קול צלצול. ואחרי סרוב ועמעום־מצד המשרתת, שרצתה ולא רצתה לפתוח, נכנסה לחדר האוכל נערה זרה–תשושה כולה, שפלת קומה ודומה כל כך בפניה למנהל החשבונות, שבעלת הבית התנודדה למראה והשמיטה מידה את המזלג.

זאת היתה אחותו של הפנקסן המתאבד, בלי שום ספק. לשוא, איפוא, חשדו בו כי שופך הוא את לבו לפני איזו נערה זרה כמנהג הבחורים האחרים. ויצחק אהרנסון, בהסירו את המפית מעל חזהו, משמש רגע בכיס בגדו הצדדי, זה אשר בו הארנק עם הכסף–והביט אל אשתו.

– אולי טוב להציע לה אותו הסכום אשר הוא, אחיה, רצה לקבל אתמול למפרע? –שאל מבטו.

למעלה מתחת לתקרה, הבהיק עתה החשמל בכל קבוצת עששיותיו, ולאורו הבהיר נראו פני האורחת בכל חיורונם. וטוב היה אילו לקחה האומנת את שני הילדים, והתרחקה אתם לאחד החדרים עד אשר תעבור פה המבוכה. אולם דבר זה לא נעשה, אם מחמת עצלות, או מחוסר הבנה–כך או כך, והנערה אשר ישבה מתחלה במנוחה, לכאורה, עם קריאת המכתב שניתן לה, התרוממה לבסוף והתחילה מתהלכת בחדר–ו’אויה–אוי, אחיה–קראה–אחיה היחיד, הטוב והיחיד’–בשפתים רועדות, בפרישות כפים ובגעיה, שהמשרתות שעמדו ליד הפתח לא יכלו להתאפק לשמעה ובכו יחד אתה.

הן הן שלוו אותה אחר כך עד הרחבה למטה ועמדו והביטו איך שהיא מתדפקת על דלתות המחסן וקוראה לאחיה לצאת, שאיננו עוד, שלגמרי, לעולם, איננו’–אמרה, בהטיחה את ראשה בברזילי התריסים, וכל זה–בתוך שטף מי־הגשם, בחשכה.

איך שהוא, ובביתו של יצחק אהרנסון הופרעה שלות החיים גם באותו ערב, וגם ביום שלמחרתו. כי היתה גברת־הבית נרגזת. והילדים–מפוחדים, והשאלות, שהיו מציעים–מרגיזות, ויצחק אהרנסון רק התהלך בעגמת נפשו אילך ואילך בתוך החדרים, הצית פעם בפעם ומצץ סיגריות–ודבר לא דבר מאומה.

מתחיל היה היום כך: מאחורי הגבעות המשתרעות במזרח היתה מתרוממת השמש ומאירה את יער הארנים ואת בתי הקיץ אשר בתוכו. אחר כך הופיעו מן הכפרים הקרובים אכרות והביאו ביצים, וכדי חלב ושמנת; אחר יצאו מביתם הגדול שמעון מירקין ואשתו, ושניהם התהלכו על המרפסת אילך ואילך, שאפו אל קרבם את ריח הארנים והתהלכו עוד – ושבעו רצון.

שמעון מירקין היה סוחר אמיד אשר שתי טחנות המים שלו טוחנות קמח בתוך הכרך יומם ולילה, ובשעה העשירית, בשבת על יד השולחן הערוך, אכל את לחם הבוקר שלו במתינות, בתאבון הגון אמנם, אבל בלעיסה אטית ובמתינות.

מן האחו הקרוב, מצד הנהר, נשבה אותה שעה רוח קלה, וצננה את השוקולדה בכד ובספל. ומקצה המרפסת מנגד, מפתח המטבח, הגיעו קול הבעבוע של מעשי־טגון וריחם של תבלין ושמנים, ושמעון מירקין מרח את החמאה על פת הסלת, גמע לאט את השמנת ואת הביצים ושוחח עם אשתו.

הוא, מר מירקין, דבר על מחיר השפון והחטה ומצב הבורסה, והיא, הגברת – על המאכלים אשר יאכלו הבריות, על החלב החמוץ, שצריך היה לאכלו, שטוב הוא ומבריא, וגם על זה, שלהם, לשמעון מירקין ואשתו, כדאי היה אולי למכור את ביתם וטחנותיהם, ולנסוע ולבלות את יתר שנות חייהם בארץ־ישראל.

ככה היו משוחחים שניהם עד אשר כבדו אברי הגוף ומהלך המחשבות במח, עד שהכלים על השולחן התרוקנו ורצון התעורר בלב לרדת לערסלי החבלים למטה, ולשכב שם ולנוח קצת ולהרדם.

אולם בעת ההיא נגמרה ארוחת הבוקר גם על מרפסת הבית השני, הוא ביתו של פסח רוּבינזון, ושניהם, האיש ואשתו, יצאו אל היער בשמשיותיהם הפתוחות, יצאו משום שאנשים ‘מלאים’ מוכרחים להתהלך קצת אחרי האוכל – סחה הגברת רוּבינזון לשכנתה, הגברת מירקין, בהכניסה אותה אל מתחת לשמשיתה – והם הלכו, אפוא, כולם יחד.

בתוך השדרות, ביער, טילו עתה גם משפחות אחרות, קבוצות קבוצות, או שנים־שנים – מבני הכרך כולם. מהם עסקנים צבוריים ופרנסי קהלה, ומהם בעלי צורה ובעלי יכולת, אשר יחס להם וקורבה לשר הפלך ולשר השוטרים. עכשיו התהלכו כולם חלוצי רביד וחזיה, בלי כל זכר של חשיבות, ובהפגשם, ונפגשו בלי הקדמות ובקשות סליחה, ואף אחד מהם לא שלח ידו לזקוף את צוארון בגדו כדי לכסות על הצואר, או מערומי העורף. ויש גם אשר נטפלו האנשים אל הנערים הקטנים כדי להשתתף במשחקם, או להתחרות אתם במרוצה, והלכו אז הלוך והתנדנד בכל כובד הגוף, כשכנפי החלט מתבדרים ברוח והגרבים מתרופפים ומשתלשלים ויורדים – ולא התבוששו.

על המגרש הקטן שבקצה השדרה הראשית, הוא השוק הארעי בחדשי הקיץ, היו עוד חנויות המכולת פתוחות, ומשא־ומתן היה בתוכן ודוחק. לא כן שני הצריפים־האטליזים, אשר הבשר נמכר בהם רק בתחלת הבוקר ואשר בעליהם, מרוחצים ולבני סינרים, עמדו כבר על הרחבה מתחת לסככה: על יד מאזניהם התעכבו ברצון אמהות משפחה, כדי לשקול את עצמן או את בעליהן ובניהן, ובשקלן ונוכחו כמעט תמיד כי הולך אצלם הכל כשורה, כי בו בזמן אשר הן ובעליהן לא גדל משקלם במשך ימים, או שבוע, הנה ‘הקטנים’ הוטבה בריאותם וגופם ילך הלוך וכבד ככל אשר יוסיפו להגמיאם חלב וביצים ולוּ גם על כרחם.

שמעון מירקין, תוך כדי התהלכו פעם עם אשתו ומכיריו, עשה חשבון מה הוא בערך מספר הביצים הנאכלות בשכונה זו במשך שבוע.

הוא חשב שאם כל אחד ממאה ועשרים האיש יאכל במספר בינוני חמש ביצים ביום, הרי שביום אחד תאכלנה פה שש מאות ביצים ובשבוע – ארבעת אלפי ומאתים.

אבל הגברת מירקין בדברה בחשבונו זה אחר כך, עם גמר הארוחה, לעגה לו בפני כל המשרתות.

התמים, הוא שכח, כי מלבד הביצה כמו שהיא, תעלה עוד על שולחן האדם גם לביבה, או קציצה, אשר בנסים הן לא תעשינה, ועכשיו צא וחשב את מיני הפשטידות, העוגות והחביצות, אלה שככה אהבת – צחקה – ושאינן סוף־סוף אלא חלמונים וקצף של חלבונות.

– אַת צחקי לך פה ככל אַות נפשך – השיב מר מירקין ספק רוגז ספק מחייך – ואני ארד ואקשר את ערסלי בין העצים ואשכב לי לנוח.

והמנוחה בתוך הערסל הקשור בין העצים נעמה אחר כך מאד, כי עמדה אותה שעה השמש במרומי השמים, והשפיעה את חוּמה על צמרות הארנים ורככה והמסה את שרפם, זה השרף, אשר ‘יחדור אל הריאה, וירחיב את דעתו ויאריך את ימיו של יושב היער’. מן הבית הקרוב ומן המרפסת הגיע קשקוש כלי הגביש וזמזומו של המיחם, וצפרים קפצו מסביב ושרו.

והיה הכל נוח, מרגיע וטוב – טוב באמת.

בימות הסתו והחורף, בשבת האדם האמיד בעיר, אי אפשר שתהיה לו מנוחה כזאת ושנת צהרים כזאת. כי על כן יהמה אז הכרך מסביב, ורבים ושונים הם הדברים אשר יטרידו את המוח. כי מלבד עניני המשפחה והמסחר ישנם שם גם עסקי צבוּר, קופסאות של צדקה המקשקשות בלי הרף, ומוסדות וגבאים של מוסדות, וסתם עניים פושטי יד ומפריעי סדר, וברצון, או שלא ברצון, והמנוחה נגזלת.

בהיות האויר צח אחרי הצהרים, ובצאת בני השכונה ללכת בחבורה, שוחחו לא פעם על אותם הדברים המטרידים שבכרך, על קופות הצדקה ואי־היושר ועל התקונים שראוי היה לתקן. אחרי השנה ושתית החמים היו הגופות כבדים, וההולכים התנהלו, אפוא, לאט, איש, איש ושמשיתו וילקוטו על שכמו, אותו הילקוט אשר צידה לדרך בו מכל מאכל אשר הוא ערב ומועיל.

פעמים, בהרחיק האנשים ללכת בין הגבעות, נזדמנו אמנם לפניהם ‘נמושות הכרך’, מבני השכונה האחרת, אלה העלובים, אחוזי השחפת על־פי־רוב, אשר סכנה היא לבוא במחיצתם, ואז יש גם אשר למראיהם נפסקה השיחה, והדממה אשר נשתררה היתה עכורה ולא טובה. אבל כל זה קרה, כאמור, בהרחיק האנשים ללכת בין הגבעות. ברוב הימים צוה מר מירקין להביא את הגרמופון לקצה המדרון הקרוב. והיה כשהכלי הובא, והאנשים התישבו על העשב בעגול, ובקעה ועלתה אז מבין סבכי הארנים ‘ברכת חודש’, או ‘קדושה’, בקול, אשר השתיק את אושת היער, ורנון הצפרים אשר מסביב.

הוי, נגונים אלה של ‘ברכת החודש’ בקולם של אדירי החזנים שבעולם. הגברת מירקין, בהשענה על אחד העצים, קפלה ברגש את ידיה על לבה, כשבעיניה מרטטים שני רסיסי דמע, אשר לא קטנו מאבני החן שבעגיליה, ובעלה מר מירקין, בהביטו אליה מלמטה למעלה, כי שכב פרקדן אז, כי ככה אהב לשמוע אל הנגינה, הושיט לה ברחמים אחד התיקים, שתקח ממנו מה להשיב את לבה, אבל היא נענעה לאות מאון בראשה – לא.

– לא – נענעה בראשה – אין דבר: טוב לה כך.

ואמנם כן: היה טוב – טוב מאוד.

אולם פעם, באמצע הקיץ, כאשר היה הכל מסודר במזוה ובמרתף, כשהיו הדגים בשפע והביצים בזול, קרה שבעל בית־החרושת פסח רובינזון נחלה פתאום ומת.

הוא ישב בבוקר על יד השולחן הערוך, ליד ירך של עוף, וספל קהוה עומד אותה שעה לפניו ומצטנן, והנה תקפתו המחלה.

רופא הבית שלו התרגז ואמר, כי תמיד התרה באיש שיזהר מהמאכלים השמנים ומן המשקאות החריפים, כי אסור היה לו להשתמן, כי השומן שנצטבר בו הוא שהיה בעוכריו. אבל פסח רובינזון לא נשמע לו, וממאכלים שמנים לא נזהר ושתה שתה משקאות חריפים – והוא מת. ומזעזע וגם משונה היה קול הבכי, אשר נישא מתוך חלונות הבית הגדול, זה אשר רק קול צחוק וצלצול כלי אוכל נשמע בו במשך כל ימי האביב והקיץ.

היה האיש רב נכסים ונכבד בעמיו. מלבד בית־החרושת לתעשית מסמרים היו לו עוד עסקי תבואה, ועסקי יער וכסף סתם, אשר ניתן בהלואות בתנאים ידועים ועשה פרי, ועם האניה הראשונה שבאה מן הכרך הופיעו פה אנשים סוחרים נשואי פנים, הם ונשיהם ובניהם הגדולים. ובדמדומי הערב, כאשר העמדה על חוף הנהר המטה, מטת קיטנים פשוטה, אשר מתוכה הזדקר איומות גופו הכבד של הנפטר, חרד הקהל והצטופף, וקולו של דין המקום רעד, בפתחו בדברי קהלת, לאמר:

‘החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה’.

אחרי הביאו עוד כמה פסוקים מכתבי הקודש, התעכב על שבחי המת, על המעשים הטובים שהיה עושה ועל הדאגה שהיה דואג לעניי עירו וכולי, אלמלא נקטף בשנת החמשים לחייו. אחר כך המשיך ודבר עוד על אפיסת כוחם של בני האדם בכלל, שהם כדגים שנאחזים במצודה רעה וכצפרים האחוזות בפח, אשר ימיהם קלו מני רץ, שרק צל הנם עלי ארץ, ואם – אמר – רבותי, לויתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי הרקק? – והיתה התיפחות חרישית מסביב וקדרוּת גדולה. הנשים, בכבשן את פניהן במטפחות, קפאו על מקומן בלי זיע, מבלי להרים עוד את ראשן גם בהנשא המטה במעלה המעברה, אל האניה. ושמעון מירקין, בשובו לבית הקיץ, באפלולית הערב כבר, צנח על הספה הקיטנית, על המרפסת, והבין בפעם הראשונה אחרי רכישת טחנותיו, בפעם הראשונה בחייו אולי, כי – לא טוב.

הביאו לו מין משקה מעודד ויין בכוס. ברעד לא רגיל, אבל ידוע, כזה שבימי הילדות בסכנה של דליקה, התיר ופתח את עניבת המשי וקרסי הצוארון, בדעתו אמנם כי ‘לא זה’, לא מאלה ההעקה, ובהוסיפו להתפשט ולהשליך מעליו את המעיל, החזיה והשפופרות־המַנשטות.

באה, אדומת עינים, האשה והורידה והאפילה בוילאות על בית האוננים שמנגדו. אחר הותקן פה איזה משקה, שהוא יפה להרגעת העצבים. וככה, מבלי לסעוד עוד, מבלי לשתות גם את תה הערב שלו, בא הפעם לחדר משכבו – והרעד הידוע, המלא, לא הרפה עוד ממנו, כמו לפנים, בימי הילדות, בשעת היקיצה מן החלום אל תוך בעותי־הדליקה, כשבית השכן עמד על יד עצם החלונות אחוז להבה.

האשה מתוך שתיקת אלם העלתה ושבה והורידה את השלהבת במנורת הלילה, והצללים שפלו וגאו שוב מסביב לשתי המטות, מטות קיטנים פשוטות, אשר השתקפו עם שני הגופים, בבואה לפנים מבבואה, בתוך נבכי המראות, ועל גבי השולחן שלמראשותי המטות, נחפז־אץ במרוצת בהלה השעון ‘המעורר’ וחתך־התיז בקצור נשימה – טט – טט – טט – ט:

– ימי קלו מני רץ, ימי קלו מני רץ.

– ימיו של מי קלו מני רץ? – נסה שמעון מירקין להערים, בחתרו להאחז, כמו תמיד בשעת נדודי־שנה, בסגולה המרגיעה, המישנת: בהעלאת דמות גלגלי הטחנות בהסתובבם. והוא הצליח אמנם והעלה בדמיונו את מראה הכרך, והנהר, אשר עליו, בגובה־מה מעל פני מימיו, התנשאו אדירות ותקיפות, שתי הטחנות, אבל – הגלגלים לא הסתובבו.

היתה רק דממה תמוהה מסביב ומועקה. קפואות ודוממות עמדו אבני הרחים, ולמטה, בתוך המים, רטטו דגים שנאחזו במצודות, – ומרתת ושטוף־זעה גשש האיש להאחז בקיר הקרוב, ובלי לקחת נר להאיר, בלי לחשוש גם להצטננות, יצא אל הגזוזטרה הקרובה, אל תוך ערפל היער, זה היער, אשר כה שמם עתה, בצאת ממנו ההלויה, אשר רק השומר הבודד, בן השכונה האחרת, התהלך בו בנחת ושר.

שר, מפני ששום דבר לא העיק עליו, מפני שהאנשים האלה – הרהר שמעון מירקין – ישבו אמנם באהלי עוני, ופרנסתם אף היא דלה אולי ומצומצמת, אבל תחת זה הן לא יארב להם השבץ בשבתם אל השולחן לאכול את לחמם ובמותם לא יבוא איש להעלות עליהם פסוקים מכתבי הקודש.

אמנם הרופא המומחה ובעל הנסיון אשר בא לעשות בבוקר את מסז’ת הקבה, סבר לא כך.

לפי דעתו שלו הרי האדם האמיד תנאים אחרים לא בחיים ויכולת אחרת מאשר לבן העניים יושב האהל הדל.

– האדם האמיד – הסביר – אם רק יחיה חיים נורמליים ויזהר מכל מה שצריך להזהר, אז מובטח לו שכל מדוה וחלי ירחקו ממנו, שעצביו ישקטו, וקבתו תעבוד באמונה והוא יאריך ימים על האדמה. בו בזמן שהאדם העני – המשיך – עלוב הוא ועלובים חייו. כי על כן הלא מועטת היא פרנסתו, ומזונותיו מצומצמים וגופו ילך ויתנון, כי על־כן הלא גם הוא, בגופו הרופף, יהיה הראשון להנגע בשעת מגפה, וגם אחר כך, בתקוף אותו המחלה, ולא ימצאו בו די כחות מתנגדים, והתגולל בעניו ללא טפול וסממנים וגוע ומת בלא עתו.

– כך, כך – נאנח האיש בגשתו, חגור בסינרו כבר, למלאכת המסז’ה – הנה גם הבוקר קרה מקרה בשכונה ההיא: מת אדם, ואדם טוב, כנראה, צעיר עוד, ומאיזו סבה? מפני הדחקות, מפני שחסר היה כל ימיו אויר טוב, מזון מבריא וכולי. ועכשו הנה: בית מלא ילדים, אשה מעוברת, וכולם כבר הרזון שולט בבשרם, סימני המחלה ניכרים – והמות אורב.

עשה הוא את המסז’ה בתנועות אטיות ובזהירות ואם מפני רוך הידים האלה, או מפני אור הבוקר, אשר שפע, צח, מכל שלושת החלונות, – ושמעון מירקין הרגיש, כי הוקל לו, כי המועקה בלב נמסה, והנשימה אף היא יותר עמוקה, וכי ברצון היה נשען פה, על הכר במשכבו, ושותה כוס קהוה, או שוקולדה.

– הנה כך נאה לך – הסכים הרופא – אתה שתה לך שוקולדה להנאתך ואנחנו נלך בינתים אל הכיור להתרחץ.

– אבל למה זה, דוקטור, בני־אדם כאלה עוד פרים ורבים? – התמרמרה הגברת בגשתה עם הכד לצקת מים על ידי הרופא.

– אמנם כן – נאנח זה – אבל איך שהוא, ומצב האנשים מעורר רחמים.

והאנשים, בעברם בעוד שעה על יד המרפסת, עוררו אמנם רחמים, בהתנודדם כשלי־ברך מסביב למטה עם הגוף הצנום, התינוקי כמעט, כשמאחוריהם נגררת בקולי קולות, בתוך ‘הבית המלא ילדים’, האשה האלמנה, מוכת השחפת.

הגברת מירקין, בזכרה את מצב בעלה, בקשה להוריד פה את הוילאות אבל הוא, בנגבו את עיניו, שנתלחלחו מהמחזה הזה, אמר שאין צורך, כי טוב לו ככה, הוקל לו, רק עכשיו – אמר – הנה הוקל לו, באמת.

ואמנם:

בשכבו כעבור שעה בערסל־החבלים, נפלה עליו השינה מיד, כמו בבקרים לפנים, אחרי בעותי הדליקות, כאשר שרידי המשואות הבהבו חורים ומבוטלים לעין השמש, והרעה – מובטח היה – נגעה רק אל הבית הקרוב, רק אל ביתו של השכן – ולא יותר.

בית־החרושת ליציקת ברזל נבנה בכונה על גבי ההר, במקום אשר ישבו משפחות הפועלים ועניי הכרך.

מעל פני מגדל הפח אשר בקצה בנינו הראשי השתפכה יום־יום בשעה קבועה השריקה הראשונה הקוראה לעובדים לצאת לעבודתם. חדה ונמרצת היתה בערפל של דמדומי הבוקר, בתוך הדממה, והאנשים, אשר הקיצו אל אפל החדרים, גששו בבהלה למצוא את בגדיהם ויצאו, על לב ריקן, בשכבת בוץ של יום אתמול על רגליהם היחפות, אל הסמטה המובילה בשלבים, במדרון, לבית־החרושת.

נשמע קול הקשת הברזל בברזל. איום היה לועו הבוער של התנור הענקי, אשר לפניו כרעו, רועדים ברעד ההשכמה, תמוהים, עם בבואת האש על פניהם, המסיקים.

הדלקו בזוויות הבנין הפנסים ואז החשיכו החלונות ממעל – מפוחמים, סגורים כולם על שכבותיהם – וקורי העכביש הנתלים מתחתיהם זעו והתנענעו לאט, אבל בלי הרף כבר, בהתאם להלמות הפטישים.

בדיוק נמרץ, יום־יום, בעשר בבוקר, הופיע בעל בית־החרושת, ברוך ברג, מתוך שכונתו הגדולה, הנקראת בשם “העיר החדשה”. מגולח למשעי, במשקפים צלולי זכוכית המחוברים בשרשרת דקה לקצה בגדו – כבד גוף ונשוא פנים ישב במרכבתו הנוחה, הרתוּמה לסוס אביר ומתון, וגם העוברים והשבים, גם עמודי העשן נטרדו רגע אחד ממקומם והסתלקו אילך ואילך, לשני צדי הרחוב, בפנותם לפני הבא את הדרך.

בפתח משרד בית־החרושת הופיע המנהל הראשי וחיך, גלוי ראש ונכנע, אל מול פני המרכבה המתקרבת, ועל יד מבוא החצר פתח השומר את השער ועמד וחכה, גם הוא וגם הכלב אשר לרגליו, עד אשר יובא האדון אל החדרים פנימה.

ככה מדי יום ביומו.

טוב היה לרדת אחר כך במרכב, על הקפיצים, ירוד והתרחק והשאר מאחור את עשן הארובות וריח השכונה, ריח של טחב ודלת־עם.

למטה, על פני המישור אשר לרגלי ההר השתרעו בניני “העיר החדשה”, צעירים ובנויים הדר בצלם של אילנות הנוי, בין גני הטיול ומגרשי המשחק, לאורך הנהר עם גשריו הבטוחים.

גם ברחוב הראשי, וגם ברחובות הצדדיים, היתה המרצפת עשויה חמר מוּבחר ומשוּפשפת יום־יום למשעי, ובקלות צעד הסוס המחונך בצד פסי הטרמים, לבין המון המרכבות, אשר התרוצצו, פרטיות אף הן, עם רכבים זקופים וכבדי־ראש על דוכניהן, ונהרו כולן, כולן הביתה – לארוחת הצהרים.

בחפזון שטחו הנערים המשרתים את אחרוני המרבדים על גבי הרצפות, בו בזמן אשר חבריהם האחרים הסתובבו וטרחו כבר על יד המזנונות בערכם מתוך קשקוּש של כלים את השולחנות. כולם, מן האשה סוכנת הבית ועד המינקת והנער עוזר הטבח, נעוּלים היו נעלי השרוּת המיוחדים, רכי־הסוליות, וכולם, חגוּרים היו סינרי הבד הטהור וחדורים הכרת ערך השעה, זו השעה החגיגית, רבת החשיבות, אשר בה יוגשו המאכלים מן המטבח אל השולחן. והמאכלים, אשר הוּגשוּ פה, דשנים היו וערוכים בטעם. ארוחות הצהרים היו תמיד מרכבות מששה־שבעה תבשילים, אשר הוכנו על פי רשימה מיוּחדת, ברטבים תמציתיים ופשטידות־חמד, הנקראים כולם בשמותיהם הזרים, הצרפתיים או האנגליים, לפי מקום מוצאם.

ארוזים בגני המרחקים, בנירות מיוחדים ובדיקנות, היו הפירות אשר הוגשו לקנוּח, בסוף כל סעודה; ומשוּבחים, נאמני מרקאות – היינות, אשר נמזגו באמצע, בין מאכל למאכל; אלה היינות שאותם שתו בלגימות קטנות, ובהפסקות לא גדולות, אשר בהן דוּבר על מצב הבוּרסה ומזג־האויר, על הנשפים אשר כבר נערכו ועל אלה, אשר יערכו בימים הקרובים.

בקצרה: בני השכונה הזאת היו אותם האנשים, אשר להם יקרא בכל זמן ובכל מקום – בני השדרה העליונה.

בשום אופן אי־אפשר היה להטיל ספק באמתות מוצאם וטוב איכוּתם של מרבדי פרס וקערות יפּן אשר בהם כה הרבוּ לפאר את אוּלמי בתיהם, כשם שרחוק מכל פקפוּק היה ערך אבני החן אשר נשבצוּ בתכשיטיהם, או בכלי זהבם, שאותם הציגו לראוָה באשנבי ארונותיהם.

כמו אצל כל בני שדרתם, בכל המקומות, עמדו גם אצלם, כמעט בכל בית, פסנתרי פאר יקרי ערך, אשר מעל צלעותיהם הצוננות הוסר יום־יום האבק בשקידה. בתוך הארונות שבחדרי עבודתם התנוססו הספרים מכורכי ההדר, אשר נטמנו הטמן היטב בתיקים היקרים, הקרים והיקרים, כספרי התורה אשר בהיכלי תפלתם, ועל ידם, בארונות מיוּחדים, נמצאו פנקסי החשבון עם כל מספריהם, שחור על גבי לבן, על הרוחים הגדולים, ההולכים וגדלים מחודש לחודש, בתוך בתי־החרושת, אשר נבנו בכונה תחילה בתוך השכונות האחרות.

פּעם, באחד מימי האביב, שכב בעל בית החרושת ברוך ברג אחרי הארוחה על הספה התורכית בחדרו ועשן את הסיגרה שלו. היה שקט. מתוך המיה חרישית הסתובב בקירוב מקום, על שולחן שיש לא גדול, מכשיר כסף בדמות רחים, אשר השיב מאליו, אחרי אשר כונן אחד מקפיציו, רוּח קלה מאד למראשותי הספּה. למטה, בקצה המרבד, עמד זוּג סנדלי הקטיפה הביתיים, שניהם בשורה, נוחים, מחוּסרי עקב, עם הבעת אותה יראת הכבוד, שבה הציגם קודם לכן המשרת, והשתקפוּ ביחד עם שולחן השיש, ועם מכשיר הכסף המסתובב בתוך המראה הענקית אשר מנגד – וברוך ברג שלח לצד הכסא הקרוב את ידו, יד מעוּגלת, לא גדולה, עם טבעת רבת־ערך על אחת מאצבעותיה, ולקח את החבילה, שהכניס זה עתה המשרת מארגז הפוסטה אשר למטה.

שום דבר יוצא מן הרגיל לא היה.

עתון המקום בשפת המדינה עם המודעות התפלות על סבון, אבקת־שנים ורואי חשבונות, המוצעים בתנאים נוחים, בזול. שנים, שלושה כרטיסי הזמנה לחגי משפחה, נתונים במעטפות קטנות עם חותמות וסמלי פירמה בקציהן, ובין כל אלה – מה מוזר נראה הדבר – אגרת קטנה, בלי כל שם וחותם, בלי תוי פוסטה אפילו, שנזרקה, כנראה, ביד לא ידוּעה אל התבה אשר בפרוזדור למטה.

באותה היד המעוגלת, בלתי הגדולה, פתח בעל בית־החרושת בתנועה זריזה את המעטפה, קרא פעם ועוד פעם, ושתי זכוּכיות משקפיו זעו ונצנצו בברק מוזר – וצחוק עכור, בלתי טוב, השתפך בחללו של החדר.

הציצה אליו מן החדר הקרוב האשה, פּרוּעת תסרוקת מן השכיבה ונבהלת.

– מאימים עלינו בשביתה – רמז על האגרת, כשידו לוחצת כבר על כפתור הפעמון החשמלי.

מן החדרים למטה באה האשה, משפשפת הרצפות ועמדה מפוחדת, מגינה בידיה על בגדה הרטוב. אחריה בא השומר־השוער, לא צעיר, אבל חריף מבט ונתון בתלבושת של שומר סף אמתי.

הוא, על משמרתו, בעד האשנב, ראה אמנם קרוב לצהרים שני צעירים, אשר הסתובבו סחור־סחור על יד המדרכה.

– ההיו לבושים בגדי פועלים? “מפוחמים”?

– לא, בחולצות בד פשוטות אמנם, אבל נקיות, ועד הרחבה שעל יד הבית לא באו.

ואז נכנסה משרתת אחרת, והביאה על טס ספל קהוה ממותקת, תמציתית. ובעל בית החרושת קם, לבסוף, מעל הספה, לבש בעזרת משרתו את בגדיו, ובגמעו מתוך הספל הקטן, שאחז בו ביד נתוּנה במנשטה מוּצקת, בטוחה, – היתה דרכו לפניו ברורה. בעברו כעבור זמן מה דרך האולם, זקוף ופרוף עם כסית משי מהודקת יפה לשמאלו, רעדו זגוּגיות הנברשת ממעל, כה איתן ותקיף היה צעדו.

גם השוטר אשר על המשמר הקרוב, גם אלה אשר על פרשת הרחובות, אשרוּ את עדוּתו של השומר בדבר הסתובבוּתם של שני הצעירים. האחד, קצר־ראות, במשקפים, והוא הגדול – שערותיו יורדות לו תלתלים מעל ערפו, בעוד אשר חברו הקטן הוא גזוּז, דל ובלי חתימת שפם, וכוּלו נראה כתינוק מוכה שחפת בחיוורונו.

–ההעירו איזה חשד בהלוּכם ברחוב? – נתבקש פקיד הרוֹבע טלפונית לשאול את השוטרים עדי הראיה.

–שום חשד. הראה נראו כאנשים המטילים לתומם, ורק על יד הבתים מספר שלשה וחמשה התעכבוּ.

כבר היה דמדומי ערב כשיצא ברוך ברג מן הלשכה, אשר בדירתו הפרטית של שר הפלך, ומיודעו השר, אשר לווה אותו עד קצה הפרוזדור, נגע תוך כדי שיחתו בכפתור החשמל, בהתעכבו ממול המראה, אשר נמלאה אור על כל גדותיה.

– הנה כי כן, רחימאי – המשיך, עד אשר הוגש לאורח מעילו, – עדר כבשים זה, טול ממנו לפתע פתאם את הרועה, והרי הוא מתפזר מאליו ונפוץ לכל רוּח.

– העיקר הוא: לפתע פתאם – שפשף בנחת את ידיו וצחק, ובעל בית החרושת, בצאתו אל האפלולית, אל השדרה בחצר, וראשו סחרחר מקבלת הפּנים החמה, עצם רגע אחד את עיניו, ולפניו התנשא בבהירות, כמו חי, עדר כבשים, איך שהוא, בהנטל ממנו הרועה, הולך הלוך ומתפזר.

“כי נבערו הרועים, על כן לא השכילו וכל מרעיתם נפוצה” – היה אומר אוּלי לו נשאר עוד מה מגרסת הילדוּת בזכרונו, אבל מגרסת הילדוּת לא נשאר כבר בזכרונו של ברוך ברג שום דבר – ובצאתו אל הרחוב, רמז רק לרכבו להשיב את המרכבה הביתה, כי בכר ללכת ברגליו על המדרכה, אשר נראתה לו מוצקה הפעם ביותר.

כעבור יומים לעתותי ערב, יצאו שני אנשים מאחת הסמטאות, אשר בשכוּנת ההר, וירדו במדרון, במשעול המוביל אל “העיר החדשה”.

לאור הדמדומים אשר היה מסביב נראו שניהם דלי גוף וחיורים מאד, וחולצות הבד שלהם, אשר לא הודקוּ בשום פתיל, או חגורה, רטטוּ מטושטשות צבע וחסרות אונים בתוך הצנה הזאת אשר עם תחלת אביב.

האחד מהם, יַשק, בעל צואר דק, מוכה שחפת אמנם, כמו ששיער שוטר הרוֹבע מלמטה, דבר זה עתה באחד המרתפים לפני קהל לא קטן על קלקוּלי הסדרים שבחברה ועל דבר העשוּקים והעושקים.

הדברים היוּ ארוכים וגם לא חדשים:

איש אל אחיו לא יחמלו, או: מה לכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו – אמר בזמנו הנביא בקצוּרו. אבל ישק היה עלם נלהב, אשר נמשך אחרי המליצה והפרטות בדברו, ובהתרגשות רבה – אם כי בצבעים נאמנים – תאר את מצוקות אחיו העובד, האח העשוּק והרצוץ כל הימים, זה אשר אם ישתכר עוד כדי לחם צר, בהיותו בריא ועובד, הנה ככלות כחו, ושכב למעצבה ונמק ודעך במרתפו האפל – הראה על התנוּר, אשר שם שכב בעל הבית החולה – בעוד אשר אדוניו, בעל בית־החרושת, ילך וישמין, עד כדי קצוּר נשימה וסכנת השבץ – הבליט רגע את חזהוּ הנופל והחזיק, כביכול, את המשקפים על חטמו – ודמה עד להפליא בתנועתו זאת לברוך ברג, בעל בית־החרושת מהסמטה הקרובה. – עברוּ נא על ה“משרד להספּקת משרתות” וראוּ, אם לא כבהמה בבית־המטבחים תבדק שם אחותנו ההררית, ההולכת להתענות תחת יד גברתה למטה, זו אשר מדי המצא בה פסוּל או רפיון־מה, תשלח מיד חזרה ההרה, ואחרת, יותר מתאימה, תרד למלא את מקומה, כשם שישלח הנה יום־יום בארגז המיוּחד, ארגז האשפּה, כל ירק וצמח שאינו ראוי לשימוּש, ובמקומו יוּבא כל הרענן והמעולה הגדל פה, בתוך הגנות אצלנוּ – הושיט את ידו לצד השדה, למקום גנות הירק, ורגע אחד נפסק דבוּרו, כי תקף אותו השעוּל.

ברחמי־אֵם הביטה אחותו הגדולה ממנו, תופרת הלבנים, מפנתה, איך שהטה את ראשו התינוקי הצדה, כאשר עבר לדבר על דרכי הגאוּלה ושויון בני־האדם, בפשטו מתוך כך את צוארו הדק לפניו בתנוּעת עריגה, כמו שהיה עושה רק לפנים, בימי הילדוּת, בשעת מחלתו, בהגיש לו האם את הכף עם סמי־הרפואה.

באותה הבעת הרחמים על פניה הביטה אחריו אחר כך מעל קצה ההר, בצאתו ללכת עם חברו הגדול אל השכוּנה החדשה אשר למטה, גבהת קומה, עם שערה הקצר המתבדר לה ברוח – בהתאמצות כל כוח ראיתה הביטה אל חולצת הבד שלו, אשר כה עזובה הבהבה באפלולית השביל, עד אשר נטשטשה לגמרי ונעלמה, ובמרחק הדלקו בזה אחר זה הפנסים, אלה אשר רק זה עתה השוה אליהם אחיה את ניצוצות התנועה, המתלקחים פה ושם בחיי העשוּקים.

לפלא נראה אחר כך דבר חדירתם של שני האנשים אל מרכז השכונה בתחלת הערב, בעמוד השוטרים, עֵרים ומסורים, משני עברי הרחוב, מזה ומזה, על משמרתם.

בעלת בית־החרושת ליציקת ברזל, הגברת ברג, אשר מהרה לקול השאון מחדר האורחים לחדר העבודה, מצאה כבר את שניהם על יד שולחן הכתיבה, כשהם מציעים, את דרישותיהם, בו בזמן שבעלה היושב ממוּלם, גם כן על יד השולחן, צוחק באותו הצחוק העכור, בלתי הטוב, כמו לפני יומים, אבל הפעם – למקוטעין, מתוך התנפחוּת חזהו וצוארו המאדם, כשהמשקפים נושרים ונתלים עמוּמים על שרשרתם.

בקצרה, מה יש פה להתעכב על פרטים: את בעל בית־החרושת אחז השבץ בטרם אשר הספיק לענות עוד לשליחי פועליו דבר. בזעקת שבר התפרצה האשה אל חדר האורחים והבהילה את הקרובים והמשרתים לרדת ולהביא רופאים ועזרה.

קשקש באנקת בהלה הטלפון.

גלוי ראש, בלי מעיל ורביד לצוארו, בא דרך החצר הרופא השכן, בעוד אשר לחבריו ברחובות האחרים נשלח בחפזון השומר במרכבה.

נורא היה כעבור שעה מראה הגוף, המוטל מגושם, על הספּה התוּרכית, כשידיו, פתוּחות שתיהן, עם הבעה של “אין יותר אחיזה”, נתלות משני העברים, מזה ומזה.

מי שהוא הרים וקפל את וילאות הפלוסין מעל דלת האולם וסלק אותם סלוק של זלזול לשני צדי הפתח.

בדממת אלם דלקוּ למטה, במבוא הבית, שני הפנסים, אשר לאורם הכחלחל, על פני השביל־השטיח, עלוּ, רציניים ומחרישים, אנשי השכונה, בתלותם תוך כדי הליכה את כובעיהם על הקולב, אותו הקולב, אשר על אחת מיתדותיו – הוי על האדם ואפסוּתו בחיים – נתוּן היה כובעו של בעל הבית, אשר תלהו כאן עוד הערב בעצם ידו.

הופיעו שמשי ה“חברה קדישא”. מוּכי סנורים מאור החשמל ונתקלים מאי רגילות במרבדים. מתוך התאמצות, בעזרת שנים ממשרתי הבית, השכיבוּ את הגוף על הארץ, על יד הנרות, אשר שלהבותיהם זעוּ רגע, נסוגו לאחור ושבו והאירו את קדקד המת עם הקרחת המעוגלת, הגלוּיה־גלוּיה, בלי אשר תוּשם עוד עליה בהשתדלות שארית השער – ומתוך הדממה שהיתה מסביב בקעה ועלתה יללת האלמנה, מחונקה, בלי כל הד, כקול הפסיעות על מרבדי החדרים האלה.

– עלה מות בחלונינו – ישב לעצמו השמש הזקן, אשר שמר איזו תשמישי קבוּרה בחצר, והוא התכוץ והתכנס למעילו, כי עבר אותו הרעד.

הוא היה שמש “תחתון”, הררי, שמשכרתו כה דלה היתה ומצומצמת, עד אשר נחשב לעני אפילו בין עניי שכוּנתו, אבל לבו לב טוב היה ונכמר בנקל, ובהשתתפות אמתית נענע בראשו השב למחרת, כאשר נשא המספיד את משאו על “מפריעי הסדרים” בהשתמשו לשם זה בדברי הנביא – “מהרסיך ומחריביך ממך יצאו”.

לאור שמש הצהרים היה נהדר כמעט מראה האנשים, אשר נהרו במעלה ההר בתהלוכת האבל, לבושים שחורים כולם ודוממים, עם המרכבות הנמשכות, מצוחצחות וריקות, מאחריהם, לבין זרי הפרחים והמון הסרטים, המתנפנפים מכל צד, בלי הרף:

“מעשיך הטובים”, “מעשיך הטובים”, “בוריס סלומונוביץ בלתי הנשכח”.

אשת המת, בצעיף־האבלים רחב השולים, משכה את עיני האנשים בארשת היגון, האמתית הפעם, על פניה. היא היתה לבושה שמלת קרפּ רעננה, וכובע פשוּט־גזרה, בצורת שביס קטן, על ראשה, ושתי בנות זוֹננברג, איש המיליונים, תומכות ידיה בלכתה. ועל הבימה הארעית, בבית הקברות, עלו חליפות: מוריס זוננברג וגיסו, פאר “העיר החדשה”, בריל. וחזן בית הכנסת בכפתו הרשמית, קרא וחזר וקרא:

“נשמת ברוך בן שלמה”, “נשמת ברוך בן שלמה” – והחזיק כל הזמן את מטפחת־האבלים, עם הזר השחור שבשוליה, בידו.

קל היה לרדת אחר כך במרכבות בכביש, המוביל במדרון אל “העיר החדשה”, כשביחד עם הרוּח הבאה מן הנהר פיסה את הלב את הלב גם הבשורה כי שני הצעירים, אשר הצליחו להמלט, נתפסו הלילה באחת הסמטאות, בהתגנבם ללכת לבית־הנתיבות.

– כארנבות, ועם “נירות לא טובים” בכיסיהם – אִשר שר השוטרים בעצמו את הידיעה, בצאתו בין המלוים מבית הקברות, וכבר דרך חלון מרכבתו, אגב תקוּן כרי המושב, הוסיף, כי המשפט, אשר יהיה צבאי ומיד – “יתן ספּוק”.

ואמנם: השומר, הממונה על המחסנים בבית־האסורים, נצטוה עוד באותו שבוּע לפנות מקום בחצר ולהכין בה את בנין הקרשים הדרוש.

זה היה הררי לא צעיר, איש מדות, אשר מעיל השרד שלו הקצר משך עליו חוט של שררה מיוחד בשוּרת הכפתורים הנוצצים שעל חזהוּ, ועם האסיר הנגר, אשר הקים לו את העמוּדים, התנהג בקפדנוּת, חרק ונפנף עליו במשורו, ופעם גם הציגו על הספסל מתחת לתליה – ל“נסיון”. אבל בצנת העלטה, בשלש אחר חצות, בצאתו לעזור בהוצאת פסק־הדין אל הפועל נחלש כוּלו וידיו רפוּ, ובגבו הכפוּף, בלי מעיל השרד, זה אשר לו הכפתורים, דמה כמעט לאחות רחמניה רכת לב, המובילה את החולה המסוּכּן לחדר הנתוּחים.

מפּני שמן הפּקידים הגבוהים האמתיים לא בא איש, נעשה הדבר בלי כל חגיגיוּת, בחפזון, ולאורו של פנס קטן, פרוץ שמשות, אשר הבהב מחוסר אונים בתוך מעבה הערפל – והגדול בשני הנדונים, קצר הראות, זה אשר משקפיו נלקחו ממנו רק זה עתה, גשש כעיור בעלותו לגרדום, ועל אחד השלבים גם התנודד וכמעט שנפל, אלמלא מהר מנהלו לתמכו. לא כן הקטן ממנו, ישק, אשר נשאר למטה “לחכות לתורו”, הוא עלה זריז וקל אפילו ברגליו האסורות אל הבמה. ובהגיש לו התלין את העניבה – הכניס בה את ראשו התינוקי בעצמו, בפשטו מתוך כך את צוארו הדק לפניו בתנוּעת עריגה, כמו שהיה עושה לפנים, בימי הילדות, בשעת מחלתו, בהגיש לו האם את הכף עם סמי הרפואה.

הקבורה נעשתה מיד, לאור אותו הפנס פרוץ השמשות. רק שתי פעמים עבר התליון, עבור ורמוס את רגבי העפר, לישרם, אחר כך סולקו העמודים. השומר הממונה על המחסנים כרע, בהעמיס אותם חברו על שכמו. הוא התהלך עוד כפוף גב, ההררי הגברתן הזה, וכעכע כל הזמן כעכוע ישישים, ובדברו על הנדונים, השוה אותם, משום מה לאבן זו, אשר תזרק על ידי מי שהוא אל הנהר. – חלקת המים – אמר – ספק תזדעזע ספק לא תזדעזע על ידי זה. אולם היא, האבן, ודאי שתרד תהומה ותאבד.

אבל הנערה, תופרת הלבנים, אחותו של ישק, מצאה להם משל אחר. היא השותה אותם לגרעינים אלה, אשר יטמנו באדמה אחרי החרישה, בראשית דמדומי האביב. הם, הגרעינים, יעלמו אמנם, אבל סופם הלא להכות שורש – התנחמה – וגם להצמיח צמח.

כל אותו היום התהלכה פרוּעת שער עם העויה מוזרה על פניה, מעין זעזוע אשר רק על פני הנחנקים יראה בעצם הדקת החבל. וככה נרדמה גם בבוא הלילה, מבלי לפשוט את בגדיה, בהתירה רק את הכפתורים על צוארה. אולם עם דמדומי הבוקר, כשבחוץ נשמעה, חדה ונמרצת, שריקת בית־החרושת, התנודדה ונעורה בבת אחת, ובצוארון בגדה הפתוּח, מבלי לתקן את שערה, רצה אל קצה ההר, אל השביל, המוביל במדרון אל ה“עיר החדשה”, ופה, בשבתה על יד עצם המורד, במקום אשר רק לפני שבוּע נפרד מעליה ישק אחיה – דברה אליו, כאילו היה עומד עוד פה, חי, לפניה.

היא שאלה אותו, היאך להודיע את ה“דבר” לאמם בעירה, האֵם האלמנה, חלושת החזה – הן היא לא תעצור כוח לשאת את זאת.

וחוץ מזה איך לבאר לה, למה זה אֵרע כך לו, לישק, החולני, נדיב הרוח, זה אשר מימיו, מימיו לא אכל עוד לחם לשובע – נכמר בה לבה, וההעויה המוזרה, העוית הנחנקים שעל פניה, נעלמה, כי באו לה הדמעות. ופה הנה עלה במחשבתה המשל בדבר הגרעינים.

לשפרה היו עינים בהירות ושתי גומות של חן בצדי לחייה, ועור פניה כל כך צח היה ועדין, שבשביל זה בלבד – סברו – כדאי היה לו לפנחס הנגר לחזור אחריה שלש שנים רצופות ולשאת אותה, לבסוף, בלי נדוניה, אפילו בלי בגדי חתונה הגונים.

אחר כך, כשפנחס מת, והיא, מטופלת בשני ילדים, שבה לבית אמה, הלבינו שנים־שלושה תלתלים בקצות רקותיה; תכלת עיניה אף היא נעכרה והועמה מן הדמעות, אבל זיו הפנים ועדנתם לא נפגמו; ואמה, אשה חולנית ויושבת תנור, בהביטה מרחוק איך שהיא, שפרה, מיניקה, עגומה ומלאה חן, את בנה, היתה חושבת, כי “לו רק מעט מזל ורצון הבורא”, והרי היא גם כיום עוד עולה על כל הבתולות השמנות, היודעות לשפר בפוך את פניהן.

ומכוונת היתה מחשבה זו לדוד שכנה, הסנדלר האמיד וגבה הקומה, זה אשר כל כך נהה אחרי שפרה שלה לפני שנים מועטות, ושעכשיו הנה הוא נושא את עיניו אל התופרת מעיר הפלך, הרוקמת לו צוארוני בד במתנה.

מת פנחס, אחרי מחלתו הקצרה, במוצאי שבת, בטרם הועלה נר בחדר, כאשר בבית הכנסת עמדו האנשים בתוך החשכה בתפלת ערבית.

בבוקר ביקש עוד לתקן לו את הכר למראשותיו ולהרים מנגד, על החלון, את הוילון, כי רוצה הוא “לראות את העולם” – אמר – ובערב השכב כבר על גל של גרודות, אשר נשרו רק לפני שבוע מתחת מעצדו, ומאותן הגרודות עצמן לוקח גם להסקת הכירה, כדי לחמם סירי מים ל“טהרה”.

מי־שהוא נשא מתחת לסודר אחד את שני הילדים לבית הזקנה, באין בד חדש לתכריכים, הוצא מן הארגז הסדין עם הזר, שבו נהגו לכסות בימי חג את שולחן העבודה.

אחרי ה“מטה” רצה שפרה כל הזמן בפה פעור, אבל מבלי אשר תוכל להוציא כל הגה, כמו בחלום, מבלי למעוד גם בחלקלקות הקרח, על פני השלוליות הקפואות, אף זה כמו בחלום – וכאשר הקיצה אחר כך בבית אמה בדמדומי הבוקר, הדהים אותה החורון החדש שנח על הקירות. מאחורי החלון מחוסר התריסים נשמעה לראשונה צריחה של עורבים, ופתי שלג גדולות, רפרפו שם באפרורית האויר בלי קול – השלג הראשון.

– מכסה הוא את הקבר – פלח כברק הרהור את לבה, ותוך כדי הרהור זה באו לה הדמעות – והן הן, אשר בעטין נעכרה, לאחרונה, והועמה תכלת עיניה.

והשלג ירד, ירד, בלי הרף כבר.

בתוך היער הסמיונובקאי נפסקה הובלת העצים. בסכנת נפשות, על ידי יהודים רוכלים, הובאו מעבר לנהר מעט תפוחי אדמה, אשר נמכרו במשקל, כמו בחנויות בכרכים, ועד פי הבאר אשר בככר השוק יכלו להבקיע רק העזים שבשואבי המים, בגרפם לשם זה את השלג לערמות באסליהם.

נכאים יבבו פעמוני הכנסיה בראשון בשבת על פני לובן השוק, אשר השתרע שומם, ללא פרסת סוס וקול מצילה, מתחת לעננים המדולדלים, אלה אשר שפעו בעצלתים, אבל בעקשנות, בלי הפוגות כבר, עוד שלג, עוד.

בלילה יללו הכלבים מעבר לנהר. הקורות בעליה, תחת משא השלג, נאנקו – ואכרי סמיונובקה נראו כבר בנדודי השנה כמו חיים, בטבעם על עגלותיהם בערמות השלג ליד המעברות, כשמנגד, מעבר לנהר, חותרים אליהם בשארית כחם אחיהם, בני כפרם, עם מוטות ההצלה בידיהם.

בבוקר אחד, אחרי אשר העז צרחה כל הלילה ממצוקות רעב, ובבית אזלה גם מעט הסולת לדיסה בשביל הילד, נאותה שפרה לקבל איזו עבודת כביסה באחד הבתים.

– כי הנה השמים מתבהרים – אמרה – ושביל לעבור גם כן ימצא בעקבות נושאי המים ברחוב.

ובאין לה בגד אחר, לבשה את מעילו של בעלה המנוח, אדרת כבשים קצרה, אשר התאימה, אגב, והלמה אותה, בספגה מיד את החן שלה, של האלמנה הצעירה, לבין קפליה, והזקנה, האם, בעזרה לה לקשור את קצות מטפחתה, יצאה בחרדת תקוה אחרונה אל החצר, אחריה, להוכח, אם יציץ עוד שם מי, כמו לפנים, מבית השכן.

אבל חלונו של הסנדלר, אויה, נשקף קודר ונזעם מבין שני חצאי התריס, אף על פי שהכפור נמס על שמשותיו לכל מלוא ארכו, כי על כן לא פסקה שם, בפנים, האש מן הכירה כל היום.

בין המכשירים, על שולחן העבודה, עמדה קוממיות נעל גבהת עקב, אשר חחי המתכת שבה נראו כמתרפקים האחד על השני, כה צפופים ישבו בשתי שורותיהם, אבל האמום טרם הוצא. – זה יעשה כאשר הבתולה הכרכית תבוא למדוד – החליטה הזקנה במר נפשה, וכאשר הופיעה הסרסורית אחר כך שוב בהצעתה לשלוח את שפרה אל האחוזה כמינקת – לא דחתה אותה עוד; היא השתדלה רק להוכיח, כי את התינוק בן החדשים מן הראוי שירשו לה לקחת אתה.

– מכיון שאוכל אין הוא דורש עוד – אמרה – ומה שנוגע לחלבה של האם ולמזגה – הלואי והיה משתבח כך מזלה.

אמנם, ביום המחרת, כשבשביל המשא ומתן באה הנה במרכבתה הגבירה מן “החצר”, נראו הוכחותיה לה, לזקנה עצמה, כחסרות טעם.

אותה עמידת חשיבות שעמדו שם מאחורי החלון שני הסוסים, וברק העושר שבו הבריקה הגבירה בהכנסה, בעוד אשר פה אצלה היה הבית קודר, ככל אשר יוכל להיות בית אביונים ביום חורף מעונן וקר.

נגעי העובש על הקירות הדולפים, התנור המפוחם ליד עצם המבוא, ולבסוף, הגיגית הגדולה, שעמדה פה באמצע החדר גדושה כבסים מזוהמים.

האשה הכבודה הראתה סימנים של קוצר רוח בדברה, ובהוציאה מן המוך של עור השועלים מטפחות, נפנפה בה מסביבה באויר, והנה קמה הסרסורית והתערבה בדבר. היא הציעה שבשביל הילד בן שני החדשים ישלחו חלב מבית האחוזה.

– אחרי אשר העז פה אינה חולבת – אמרה – ומעט החלב שם אינו נחשב למאומה, מה אומרת היא, “בעלת הדבר”, שפרה בעצמה? ושפרה אשר ישבה פה כל הזמן מן צד, עם אותו התינוק, אשר בגללו בא כל המשא ומתן הזה, בחיקה, חייכה רק בשתי גומות החן שלה חיוך של מבוכה, ואמר לא אמרה כלום.

שתקה היא גם למחרת בבוקר, בשבתה במרכבת האדונים, בדרכה למשרתה בבית האחוּזה.

כדי שלא יחדור לגופה הקור, הדקה הזקנה את אדרתה בחבל למתניה, וקצות החבל הזה, ביחד עם כנפי האדרת עצמן הציצו בתהית חרדה כל הזמן מתחת למכסה הפלוסין, הפרוף מזה ומזה על שני קרסיו.

הבהבו: בתי המטבחים שמחוץ לעירה, טחנות רוח רפות כנפים, שקועות עד טבורן בשלג ועמודי טלגרף, שעל חוטיהם התנדנדו פה ושם צפרים מסומרות נוצה.

בכפר סמיונובקה, מימין, צלצל כבר במגדל הכנסיה הפעמון, ולקול הצלצול הזה, על פני מרחב השלג, התכוצה שפרה ועצמה את עיניה, ובתוך נדנודי העגלה, במחטי הקור, נראתה היא גופה בעיניה קלה ועזובה, כצפור בודדת בצדי דרכים.

– אנה היא מובלת? ולמה לא חתלה את התינוק הרך לפני לכתה? – משכה את צוארה אל תוכה, כאשר תעשינה הצפרים, ותכלת עיניו של הילד הציצה אליה מעורפלת, כמו מבעד לכמה מילים, ממרחקים. אחר כך נראתה הזקנה האם, בהרימה אליה את פניה החרבים מלמטה למעלה לנשיקה, ולבסוף הגיח מקצה האופק פנחס בעלה, כשהוא משונס בסינרו, סינר הנגרים שלו, והוא פושט אליה את ידיו המלוכלכות בדבק.

אך הנה נשבה חמימות של רפת מסביב, וריח של שובע, של אסמי־בר, בא אי־מזה ביחד עם נביחת כלבים, ובטרם שהספיקה עוד שפרה להתנער, הוצאה כבר מן המרכבה ונדחפה לבוא לפרוזדור גדול, אשר בתוך אפלוליתו, בין שורות של קולבים וצמחי עציצים, נמצאה פתאום פנים אל פנים עם בבואתה בתוך המראה.

מבלי למעוד, כמו בחלום, צעדה כעבור שעה על חלקלקות הרצפה בנפתולי המסדרונות, אשר הרוח נושבת בתוכם משני הצדדים, במפוּלש, וכלבים צובאים על כל פתח ומבוא שבהם.

הרחיצה באמבטה, בלי הבל, בלי רעש של בית מרחץ, הזכירה את בית החולים הכרכי, ששמה הובאה לפני שנים, בחלותה, כשהאחות הרחמניה, לבושה בבגדיה ויבשה, הפשיטה אותה ערומה בעצם היום, כנערה העומדת פה עכשיו על ידה.

– את השתדלי להשמין קצת – יעצה לה זו – ובכתנת בלבד, בפקדה עליה רק לנעול מנעליה, הכניסה אותה אל החדר הקרוב, לבדיקת הרופא – וההרגשה הדומה לזו שהיתה לה בבית החולים, לא עזבה אותה עוד.

בחדר אחד, ליד ארון פתוח, בין שתי מראות מכוונות זו נגד זו, שמו עליה שמלת פלניל ושביס קטן עשוי סלסלה וספוג ריח של סממנים, ואחרי כן השקוה מספל מיוחד, רחב בית קבול, שוקולדה חמה, ולבסוף, לאחר שהיולדת בעצמה סקרה אותה, הגישו לחזה בהשגחת הרופא בריה קטנה, אשר התנפלה עליה בפה רירי, בחום זר ובצמאון חדש, לא ידוע לה – צמאון עלוקות.

והנה היה זה אשר בלכתה אחר כך, בדמדומי הערב כבר, לחדרה, התפרצה פתאום אנקה של בכי מתוך גרונה.

היא עברה דרך אחד האולמים האפלוליים עם כירה מוארת בתוכו ושמעה מרחוק, מצד העירה, את צלצול פעמוני הערב, ואז עלה לה לגרונה הבכי, ואחרי אשר את הדלת לא יכלה עוד למצוא, כי הדמעות הכהו את עיניה, צנחה וישבה פה על הספה, ליד שורה של כרים, שהיו מסודרים עליה, לנוי. המשרתת, שנכנסה לתקן בכירה את העצים, הזהירה אותה לחדול מ“זה”.

– לא טוב, אחות – אמרה, בהשענה על המגרפה שבידה, ובלי לתמוה על עצם הבכי – ממינקת דורשים רוח טובה, ואת הנה – דמעות. את קומי, צאי לך מוּטב החוּצה, תתבדרי או מה. והעיקר – התאפּקי, התאפקי.

אבל להתאפק כבר אי אפשר היה לה לשפרה בשום אופן. בהתכוצה על יד הכרים בצדי הספה, התיפחה, התיפחות עזובה, בקול, מבלי לשמוע עוד לשדולי הנערה, אשר קרבה ובאה אליה, בהראותה לה רק בידה, בתנועת יאוש, כי אין כבר בכל אופן תקנה וכי כאשר אבדה – אבדה.

ואמנם: מאחורי המסך שבפתח מנגד הופיעו בעל הבית הגביר ובנו הסטודנט, האורח מן הכרך, ואחריהם באו בעל היולדת והגבירה הזקנה, כבדת הגוף, זו אשר ההתרגשות אסורה לה לדעת הרופאים – ותקנה לא היתה עוד, באמת.

הנערה המשרתת, בעצרה את נשימתה, יכלה רגע לשמוע את דפיקות לבה, כה גדולה היתה הדממה, בגחון האשה, מוארת באש הכירה, להוריד את שפרה מעל ספת הכבוד.

אויה, היא נשמטה, כהשמט הבגד הבלה מיושן, מבלי להשמיע כל קול בנפילתה.

– לא, לא, לא, לא – צעקה מתוך צרידות אימים – שטופת דמעות, עקשנית וכפוית־טובה מכף רגלה ועד קדקדה. ובלי כל חשש עוד להרגיז את היולדת, או להעיר את התינוק, אשר מינקת אין לו כבר, אשר חלבה של “זו” סם־מות הוא בשבילו, רצה הגבירה בקולו קולות אל החדר הרחוק, למרות אזהרות הרופא ושדולי המילדת לחדול מרוגז, לחוס על עצמה ולחדול מרוגז, כי בנפשה הוא.

כמו לחלוחית של דמע נצנצה בעיני בעל הבית הגביר, בתאר אשתו, בהתהלכה על פני המרבד, את כל ענויי המשא ומתן בעירה, בתוך המחנק של הבית שם, לקול בכי הילדים וצריחות העז. ולבסוף – כל אותה שורת ההכנות: רחיצה, בדיקת הרופא, החלפת בגדים ו… השקאת שוקולדה – נתבהר כבר קולה, וברק הלעג נראה בפניה – ופה הנה כוון הרופא את הרגע להגיש לה בכוס מעט סממני הרגעה.

ואת המינקת החדשה, שהובאה למחרת צריך היה אמנם שוב להעביר דרך כל לאותה שורת ההכנות: רחיצה, בדיקה, החלפת בגדים, ולבסוף גם השקאת שוקולדה – מן הספל המיוחד, זה שהוא מיועד מאז בבית הזה למיניקות.

בפני כפרית גדלת קומה זו – בחורה מבכירה, אשר רק לפני שני ימים מת ילדה “מסבה בלי ידועה” – נתבטלה שפרה ונראתה לעצמה תשושה וקטנת קומה לגמרי, אחרי אשר הושבו לה גם נעליה מחוסרות העקב, ובלי לחכות עוד עד שתזדמן לה עגלה, בקשרה רק, למען יחם לה, את אדרתה בחבל, יצאה מפתח המסדרון הצדדי לבקש את הדרך המובילה אל העירה.

הרכב, שהביא אותה אתמול במרכבה, התנכר לה ומהר להתחמק, בהתקרבה אל פתח האורוה, אבל הנער הרועה, בנה של חולבת הפרות, התרצה להובילה עד השער, ולמראה עיניו הבהירות מתחת לכובע עור הכבשים שלו, בלכתו הלוך וחלל בחלילו, עמדה שוב להתפרץ אצלה, כמו אמש, אנקת בכי מתוך הגרון.

אבל הנה נשבה מאחוריה הרוח, וביחד עם ריח השובע, ריח אסמי הבר, באה אי־מזה גם נביחת כלבים, ושפרה, בעברה באלכסון את שדרת השיטות, נטתה בחפזון אל עבר השער, שאת הדרך מאחריו יכלה למצוא כבר בעקבות עגלות החורף.

מפני פתי השלג שניתזו אל פניה הוכרחה לעצום פעם בפעם את העינים, ואז הבהבו לפניה המראות הענקיות מבית האחוזה, כלי הנחושת שם, על המדפים במטבח, וידיה של הכפרית המינקת בהציצן, גרמיות ודורסות, מתוך שרוולי הפלניל הרך.

במרחק לא גדול מן העירה, בשבתה ליד גשר רעוע לנוח, נפלה עליה גם כעין תרדמה ומבין קורי החלום שלפפוה, נשקפה אליה שוב, כמו בשעת הנסיעה, תכלת עיניו של התינוק בן החדשים. אחר כך הופיעו בשורה ארוכה אכרי סמיונובקה, בצעדם קוממיות בערבות השלג עם מוטות ההצלה בידיהם, ואחריהם, בסינר הנגרים – נוהר כוּלו כביום האמר לו, כי היא, שפרה, נאותה להארש לו באמונה – הלך הלוך וצעוד לקראתה פנחס.

מה חסון היה בקרבו אליה, כדי לשחררה מבין רגבי הקרח. היאך זה יכלה להעלות פעם על הדעת, כי הסנדלר, שכנם, גבוה ממנו, מפנחס שלה, בקומתו. בהרימה את ראשה מלמטה למעלה, חייכה אליו, בהעמיקה בכל מלוא חנן את שתי הגומות על לחייה – וככה מצא אותה ברפות היום אכר מסמיונובקה על יד הדרך: מכונסה לתוך אדרתה, כשראשה, המורם קצת, צונח על עמוד הגשר.

התכלת שהציצה מסדקי עיניה, היתה בהירה, כאלו לא נעכרה בדמעות מעולם.