רקע
ס. יזהר
עצמאות 48–92
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: חדשות, מוסף יום העצמאות חלק ב, ג אייר תשנ''ב 6.5.1992: 25; תשנ''ב 1992

בצהרי יום אייר אחד, יום שישי ה־14 במאי 1948, נמצאתי עם קבוצת חיילים על גבי גבעה נישפה אחת בכפר שזה עתה נכבש בידי פלוגות לוחמים ועוד המקלע הכבד מטרטר פה ושם צרורות ארוכים וכבר חסרי אויב, והיינו אומרים להחליף בחיל־משמר את פלוגת הלוחמים ולשחררם להמשך לחימתם, כי עוד היום גדול.

מפקד הלוחמים שהכרתי כבן אחד הקיבוצים הסמוכים עמד למעלה צופה סביב אם הכל עשוי לשביעות רצונו, ואחר כך נטל שתי כפות ידיו הגדולות והידק וחבש וכיסה פניו כמי שמבקש להתרכז לרגע ולסקור בראשו אם הכל נעשה בדיוק ואם לא נשכח משהו לפני שהוא מלקט אנשיו ופונה לו וממשיך הלאה – והיה ברור פתאום כי כעבור הרגע, כשיסיר ידיו מעל עיניו יתחיל המקום כאן להיראות חדש וכאילו בזה הרגע לקחה ההיסטוריה והפכה כאן דף.

הכפר היה בנוי כולו על טרשי שיפוע המדרון התלול, חצר מעל חצר ובית גבוה מבית וגדר דבוקה בגדר וביניהן מתעקלות סימטאות עקומות, שאך זה נתרוקנו, ורק הרוגים אחדים שלהם עדיין שכבו על מקום נופלם, תרנגולות מבוהלות נתבהלו מפינה לפינה וחמור וכמה עיזים, וכל השאר כנראה כבר היו הרחק בתוך בריחתם מערבה, מעבר לרכס, וההרוג הראשון היה איש מבוגר בתוך כדי מנוסתו כנראה לפי ששכב לאלכסון הסימטא ידו האחת קדימה בגדיו עדיין חיים והמטפחת הלופפת ראשו עדיין חיה ורק פניו כבר היו ריקות והמבט הפונה למעלה היה בלתי רואה ובלתי נסבל עד להחליא ועד לברוח משם ולא לראות עוד מקרוב את המת השני שחציו היה עוד בתוך החצר ורק ראשו וכתפיו יצאו, כשוחה שנגמרו לו המים ונישאר בחרבה, ולהתעלם מעוד שניים שלושה שהיו מוטלים באבק מעבר לגדר, ולהוסיף ללכת הלאה בלי לראות אותם מלבד איזו טירדה ניסחבת אחת שעוד הציקה מי ייקבור אותם, ועלינו למעלה.

הכפר הזה מע’אר (קרא מְרָאר) שמו, על שם המערות הענקיות שנפערו במדרונותיו, מכבר היה ידוע כפגע על דרך המלך דרומה, ומכבר יצא שמו לשמצה כמושב פורעים שהתקיפו בלי סוף את התחבורה הדלילה שלא נזהרה וניסתה לעבור בפס הכביש הצמוד לרגליה, ולא מעטים שילמו שם בחייהם, ועוד אמרו כי המערות הגדולות האלה לא איחסנו כלל תבואות וצאן אלא, בעיקר, גייסות ואפסניה.

אבל כשעלינו למעלה אל כיכר הכפר שבראש הגבעה נתגלה בבת אחת כל המישור המערבי, עד אופק גבעות הים, ומכאן ועד לשם, לאורך דרך השדות נעה למטה שיירת הפליטים, בחוט נמשך אחד, מאות ואולי יותר בני אדם, שהשביל האחד הזה אירגן אותם לשיירה יותר מכל תכנית מוכנה או הוראה שניתנה, כאילו זה טבע הדברים וככה זה, ובזה אחר זה היו נעים שם במין שקט גדול מדי, נושאים עליהם חבילות ומתרחקים לעומק המערב, ומפעם לפעם עוד היתה מכונת היריה מעבירה מעל ראשיהם אוושת דירבון מצמררת כמכת שוט שלא טועים במשמעה. מכל מיני שבילים צדדיים הלכו ונוספו כל הזמן עוד ועוד קבוצות נימלטים ניספחים אל החוט המרכזי שרחש והתרחק בשביל העפר ההוא, פה ושם היו להם גם חמורים אחדים מעומסים וגמל או שניים, אבל רובם הלכו רגלי, כל האוכלוסיה, לבושים כהה ורק פה ושם צבעוני, עומסים עליהם ממה שחטפו ברגע האחרון לשאת איתם, מלבד תינוקות וילדים קטנים נגררים אחוזים בשמלת אימם, ככל המוכר כל כך מכל תמונות הפליטים הידועות מכל קצות העולם ופתאום וזו עוד שיירה אחת של נימלטים עמוסי חבילות משתרכת לה בעפר בלי להבין מה, מלבד שזה מוכרח.

אבל כעת ובבת אחת ניתמר פתאום עמוד עשן סמיך ועבה, ונתברר שמישהו משלנו הצית את הגורן שבתחתית הגבעה, גורן שרק התחילה מתאספת לפי עונות השנה, ושלא היה ברור למה צריך היה לשרפה אם לא רק כאות לזכות המנצחים שכעת מותר להם הכל, ושככל שהנמלטים כבר היו מתרחקים והולכים, הגיע עד הנה, ברוח המערב שהתחילה, קול שאגת זעקה עמומה, כשנעצרו שם כולם לראות, לא מאמינים למראה עיניהם ואולי רק כעת מתחילים לתפוס כי הנה זהו זה. (ורק מאוחר יותר, כשהתברר שבתוך הגורן הוחבאה מכונית ונשרפה בו – נזפו בהם במציתים על איוולתם הנימהרה) ועם זה מראה עמוד האש ההחלטי, הניע כעת עוד תושבים מהססים בפאת הכפר בין הפרדסים המעטים, להבין שניגמר כאן ואין מה לעשות עוד ולהיחפז ולהצטרף אל שיירת הנמלטים המשתרכת לה בשביל ההוא המערבי.

עמדנו והבטנו, בלתי תופשים את כל הדברים שלעיננו ובלתי יודעים כמובן להעריך את כל הדברים שלעיננו ובלתי יודעים כמובן להעריך את כל משמעם, ורק הולכים יותר ויותר ומתגרדים מחמת עקיצות מליוני פרעושים צמאי דם שפרצו ודבקו בנו בששון ועקצו כמיכוות אש בכל הגלוי ומתחת לכל המלובש, עד שקצרה רוחנו, והמקום הזה כולו הפך לעונש ולמיטרד ולבוֹר קללות בלי תחתית, כשפתאום, ומישהו הכריז בקול קצר־רוח, בואו תשמעו בואו מהר, צעק והוא מהפך בידיו קופסת רדיו קטן כדי לכוונו כלפי התֶדֶר הנכון וכדי לנצל את שארית כוח המצבר הנחלש, מסובב ומגביר את הרשרוש הצרוד והמתקטע שאי אפשר היה בכל זאת שלא להכיר בין שבריו את קולו של בן גוריון כשהוא מכריז על הקמתה של מדינת ישראל, שם בעומדנו עומדים מתגרדים בכיכר המטורשת שבלב הכפר שניכבש אך זה וכשאי־כאן למטה נימשך והולך אותו חוט שחור של אנשים נמלטים ואל תוך האופק מערבה – והכל היה כעת כל כך מעורבב כל כך גדוש וכל כך הופך את כל הכיוונים הידועים – שמכל זה רק משב הרוח החזקה סגר את הכל בקשר אחד.

אנו קוראים לבני העם הערבי, טרף הקול השבור של הרדיו המצ’וקמק, לשמור על השלום, אמר הקול וניסדק, יד שלום ושכנות טובה, הוסיף הקול בשארית יכולתו, והרוח החזקה לא הקלה עליו להישמע, והכל היו צפופים לשמוע, במין שתיקה שוכחת הכל ולא תשכח את אלה המילים, מתוך בטחון בצור ישראל, על אדמת המולדת, בעיר תל אביב, בערב שבת, רטט הקול ונספג קרע אחר קרע אל תוך הקשב המתוח הזה, אל תוך הרוח, על ראש הגבעה שהיתה כפר שתושביו משתרכים כעת שם בשביל השדות, משתרכים והולכים ונהפכים לפליטים, ואיש עוד לא יודע ולא יכול לדעת עד כמה עולם אחד ניגמר בטריקה גדולה ועולם אחד הנה התחיל להיפתח בהיסוס.

האם צריך לעמוד כעת דום, לשיר התקווה, להניף דגל, ומכל מקום להפסיק להתגרד, וגם לרדת ולבדוק אם לא נשארו אי בזה מסתתרים, וגם להציב שמירה, ולהיות חיילי משמר ראויים, ולמתוח תייל, ולהתחפר או משהו, כנגד התקפת נגד, או שזהו ניצחון סופי, והמקום הזה שוב לא יהיה עוד כפר ערבי, ולא יהיו כאן עוד ערבים, והדרך שלמטה תהיה פתוחה וחופשיה, ואנחנו עשינו את זה ואנחנו שייכים לתפארת ולגבורה שההכרזה הזאת ששברי קולה הגיעו אלינו למרות הרוח, ושיתפה גם אותנו ברוממות הרוח, ושיתפה גם אותנו ברוממות ההתרגשות העצומה הזו, והמלים אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית היא מדינת ישראל, אך זה חנקו בגרוננו ועילפו את עינינו.

לא ידענו אז הרבה, לא ידענו לקרוא שם לרגשותינו ולא היה מקום בנו לעשות שום סדר במרוצת קטעי ההרהורים הטרופים, הכל היה חזק מאד, מהיר מאד, נצחון מתוק, הכרזה בלתי מושגת שהנה התמלאה, ידיעת פחד תמידית שהנה נחלצים ממנו, ועוד ידיעה מיוחדת וחדשה שמעבר לגבעה האחת הנידחת הזאת יש עם שלם חובק אותך, והיתה שעת אחר הצהריים, הרוח בריאה ונקייה, ורק הפרעושים הניבזיים האלה לגלגו לכל ועד זוב דם.

שיירת הפליטים המשיכה לרחוש בשביל השדות משתרכת הלאה מערבה, לאן הם הולכים (מה זה עסקנו) הכפר התחיל להיות ריק וחסר אנשים (מה יהיה בו?) כשיירד הלילה מה מחכה לאנשים שברחו מכאן (אבל, זה הם שהתחילו) היתה שתיקה סביב גם כשאיזו פרה געתה פתאום וחזרה וגעתה נשכחת, וריח טאבון היה נסחב אבוד סיבה, לעולם הוא לא יאפה עוד לחם. וכשיירד הלילה מי ישאר כאן לשמור? ומה יקרה ממחר והלאה בגבעה הזאת שעד היום היתה בתים ואנשים חיים? מי יודע. מי יכול היה לשער. מי יכול היה לדעת שמה שלא ידענו אז לא נדע עד היום. ארבעים וארבע שנים ארוכות אחר אותו יום סוער. הגבעה כבר הצמיחה עצים מעל המערות, הבתים נתמוטטו ונמחקו, משום מה אינה מיושבת. תושביה במחנות עזה, דור שני או שלישי. ותמונת שיירת הנמלטים בשביל השדות איננה דוהה.

מי יכול היה לדעת שהשאלה שלא התפנו לה או לא העזו לשאול אז – תהפוך ותהיה לשאלה המכרעת, לזו שהעולם כולו עומד כעת על גבנו לדעת איך אנחנו פותרים אותה: מה עושים עם האנשים האלה? הם לא נמחקו לתוך הלילה. הם לא נעלמו בקצה שביל השדות. הגירוש לא מחק אותם. הגירוש לא פתר כלום. שום גירוש לא פותר כלום. הנה הם כאן ואנחנו כאן, המגרשים והמגורשים. ואין עלינו שאלה אחרת. מאז קמה המדינה.

מה אנחנו משיבים?


חדשות, מוסף יום העצמאות חלק ב, ג אייר תשנ''ב 6.5.1992: 25

המלצות קוראים
תגיות