רקע
ס. יזהר
חינוך לאמנות, מילה ריקה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: טעמים 1, כסלו תשנ''ד דצמבר 1993: 10–18; תשנ''ד 1993

גם החינוך לאמנות, כמו כל “חינוך ל…” אינו אלא הבטחה ריקה שמעולם לא נתבקשה להוכיח הצלחה מעבר להצלחה ארעית, מקרית או מדומה.

די לראות איך רוב בני־האדם, לרבות ב“ארצות התרבות”, אינם נזקקים כלל לאמנות. בכל מקום רק מיעוט קורא ספרים, מיעוט מועט ממנו קורא שירים, רק מיעוט מכור לתיאטרון ומיעוט ממלא את אולמי הקונצרטים או הולך למוזיאונים, גם אם נניח שכל מיעוט ומיעוט בא רק לשם האמנות. והלא רוב בני־האדם ב“ארצות התרבות” ההן כבר עברו בדרך מן הדרכים את מפעלות ה“חינוך לאמנות”, בבתי הספר, בחוגים המיוחדים וגם בבתי ההורים, וכל “המחנכים” הלא השתדלו כמיטב כוחם “לחנכם לאמנות”, ולעיתים בהרבה מסירות, ופה ושם גם בהרבה השקעות והסעות, לרבות טרטור הילדים, הן כשהציקו להם שיהיו “יצירתיים”, והן כשהטרידו אותם שיהיו “צרכני אמנות מיומנים” – התוצאה לא השתנתה: תמיד אותו מיעוט שמעולם: אלה שנולדו עם חיידק הצורך באמנות, והשאר, כל “המחונכים”, נשארו יודעים על אמנות שהיא שם מכובד וגדול וריק, כמו שמו של המשורר על השלט שבפינת הרחוב.

לעומתם, מי “חינך לכדורגל”, והמגרשים מתפוצצים, שרים וצועקים ונהנים, ומי חינך ל“להקת הקצב” והמונים נוהרים ומקפצים מריעים ונהנים, ומי חינך את המון צולי הבשר סביב הכנרת ליהנות מתחת ענן קטורת השבת, או מי חינך לטלוויזיה ובא הערב וכל העם עד קצותיו, ערנים ורדומים, רבוצים להם לאור הבלחותיה ממצמצים ומקבלים נחת. אדרבא, “המחנכים”, גם ברטינה וגם בנאומי הוד, הם דווקא כועסים ונוזפים בכל הסיפוקים העממיים האלה, דוחים אותן כמין הנאות נמוכות, ומוכיחים על ההפקרה שמפקירים את הטוב האמיתי ואת המעולה ואת התרבותי – ולבסוף, שוב נשארים רק אותם קצת נגועי החיידק ההם.

במה מתקשה "החינוך “לאמנות” הזה? האם החינוך קשה לו או האמנות? האם “החינוך” יכול וצולח בכל שאר עיסוקיו, ורק באמנות הוא מתקשה? או שגם “החינוך” הוא תמיד בעיה ותמיד אחיזת עיניים, וגם האמנות היא תמיד בעייה ותמיד חומקת מאחיזה? ושאם כך, למה איפוא מצפים ממכפלה של אחיזת עיניים במתחמק מכל אחיזה?

ואיך אפשר שלא לראות כי מה שקוראים לו “חינוך” אינו רק כל מיני השתדלויות לתקן את האדם ולהרבות טוב בעולם, אלא הוא בדיוק הנטיה לקחת אנשים ולנסות להטיל בהם שינויים רצויים לפי רצונו של מישהו שיודע מעליהם בשבילם ובלעדיהם. באופן ש“החינוך” גם כשכוונותיו נאצלות והצהרותיו מעולות, וגם כשמוסיף ומתרה שאם לא נמהר ל“חנך”, יקרה לדור הצעירים שלנו משהו נורא ובלתי נסבל והעולם יחזור לפראותו, מצד אחד, ומצד שני, ש“החינוך” מצידו הוא תמיד יודע היטב מה עושים ואיך עושים כדי שיתוקן האדם וירבה הטוב בעולם וימעט הניפסד. וגם מביאים ראיות מלפני שניים שלושה דורות, כשעוד היה העולם מתקיים בחברות איטיות וסגורות ובתרבויות איטיות וסגורות – ואיך היה אז החינוך צולח: החניכים היו דומים למוצר המוגמר שהמחנכים התחייבו לספק – בעוד שכל מיני צלקות שהשאירו על נפש הצעירים וכל חיתוכי רצועות העול שעל צואריהם הרכים, לא נחשבו כסיבה מספקת לחשוד בטיב הצלחתם – אלא שבינתים הלך העולם ההוא ועבר וגם הלך ונפתח יותר, ורק הרצון העיקש הזה מבקש עדיין לתפוש מוקדם ככל האפשר את כל הצעירים ולעצב להם את חייהם פעם אחת לתמיד, לפי איזה דגם מוכן שבחר להם והחליטו ותיכננו בשבילם בלעדיהם – וזה הוא ה“חינוך” שתולים בו תקוות נואשות כל כך, שאפילו אי־הצלחות ואפילו תוצאות הפוכות – אינן מרתיעות ואינן מביאות לידי היעצרות ולא לידי הרהור של ספק שמא מבטיחים מה שאין בידם לעשות, ושבסופו של דבר הרבה לא ישתנה – מלבד אותן צלקות הכפייה – ואם כן או כך, עדיין הכל מאמינים ב“חינוך”, ובעיוורון נלהב ועקשני, ועורכים כנסים לשם “החינוך לאמנות”, וגרוע מזה, גם מפשילים שרוולים ומגבירים חיילים לקום ולעשות “חינוך” אחד אפיים, ומתכבדים ב“חינוך החדש”, שאינו אלא כמו החינוך הישן, עם השיטות הישנות, ועם האמצעים הישנים, עם כל מעשיו המבורכים של “החינוך החדש” ועם כל אמצעיו החדשים, ועדיין מחכים לתוצאות המופלאות – כחכות למשיח.

מהר מתגלה כי הכל מסובך וקשה. מסובך וקשה לקבוע מה זו האמנות, ומתברר מהר שאין אף הגדרה מוסכמת אחת, ממש כפי שהתברר עוד מימי אריסטו והלאה ודרך כל גאוני עולם שבאו אחריו – כולם ניסו תמיד לתפוש את ההגדרה האחת והנחרצת כתפוש פרפר מתחת לכובע, וזו תמיד רק חמקה לה מתחת כל ידי החכמים. ואין לנו היום אף הוכחה מספקת ולא אף ראייה ניצחת, מתי זו כן אמנות ומתי לא, ושאולי כל מה שעושה אדם ואומר עליו שהוא אמנות הוא אמנם אמנות, ואולי כלום בעולם איננו שום אמנות, ובסופו של דבר אין בעולם אף דבר שהוא יותר או פחות מאף דבר, והמשפט “רמברנדט הוא אמנות” כמוהו כמשפט “אסלת בית־הכסא היא אמנות”, אם לא לשפוט לפי ערכים מוחשיים יותר, כמו התועלת, או המחיר, או ההמולה שמסביב, עד שצריך להודות כי הנושא הנחשק הזה הנקרא “אמנות”, איננו אלא מין עוף אגדי, ספק ישנו ספק מחזה שרב, ספק תעשיה וספק בילוי לשעות הפנאי, ספק המרד הגדול וספק ההשלמה הגדולה, ספק סוף הדרך ספק ראשית ההתחלה, ובין כך או כך, אין לאיש בעולם אף קנה מידה מוסכם, אין בעולם אף אדם מוסמך, ואין בעולם אף משפט מחייב, כדי להכריע מה זו אמנות, לא אם זו אמנות טובה, ולא אם זו אמנות כל עיקר. ואם כך, לקראת מה הולכים “המחונכים” לאמנות “לחנך”? ואיך ידעו “להקנות” לילדים משהו שאין יודע לומר מהו, או שיש לו שתיים עשרה אמירות סותרות ומסתבכות, מלאות ז’רגונים מלומדים, ופלפולים סכולסטיים, ואת מה שידען אחד מעריץ הולך הידען האחר להקיא ממנו. וכל כך הרבה פעמים אדם אחד מציג ואדם אחר בא ובז לו, אם בחזקת קשקוש ואם בטענת גם אני יודע לעשות כזה, וגם זנב כלבי, והידענים גומרים עליו שהוא בור ומפגר, וכל כך הרבה פעמים אדם מתמוגג מדברים והולך לקנות, והידענים אומרים עליו שהוא קונה קיטש ורחמנות עליו ועל טעמו הזול והמבוזה. אם אמנם הקיטש עדיין הוא פסול ומוקצה, אם לא הפך בינתיים והיה למרכז העניין, ביחד עם כל הסוטה והדוחה והמנודה מאתמול שהולכים היום והופכים אותו לקדוש זמננו, ומה שהיה הרבה זמן מרכז הדברים הופך להיות השוליים, ומה שהיו השוליים הופכים להיות המרכז – באופן שכלום לא ברור ב“חינוך לאמנות”, לא מה זה “חינוך” ולא מה זה “אמנות”, בלי שזה ימנע או יעצור את ההשתוקקות הגדולה לקום ו“לחנך לאמנות”.

תשובה אחת מחזיקה מעמד גם לאחר כל זה, וכלולות בה בין השאר שתי המילים החשובות “תרבות” ו“כבוד”, והן שמשתיקות מייד כל חשש או ספק. בלי לשאול לא מה זו בדיוק תרבות ולא מה זו לא תרבות, ולא מה הוא הכבוד הזה שמשתוקקים אליו. ואם התרבות היא השק הגדול שגם האמנות מקשקשת בתוכו בין השאר, או להיפך, אם האמנות היא דווקא החומר המפוצץ את השק הזה, ושעל פי טבעה, לעולם לא תוכל האמנות להיכלל בכפיפה אחת עם התרבות, מפני שהתרבות היא הכספת הגדולה השומרת על מיטב ערכי העבר, והאמנות היא השודד הפורץ אותה, ואם כך או כך, מעולם לא עשתה התרבות את בני־האדם למשובחים יותר במעלותיהם ומכובדים יותר, וידוע הסיפור על העם הגרמני שמי כמוהו היה מעוטר כבוד תרבות מפוארת ומה קם ועשה, כשם שידוע שהתרבות והכבוד לא הנידו עפעף.

ואם כן, למה בעצם מצפים מן האמנות? שתרבה דעת, שתוסיף חכמה, שתנחם את העשוקים, שתעודד את הרכות ואת העדנה, שתראה את האור בקצה המנהרה, שתבטא את המודחקים, שתניף את הדגל, שתפיל את החרב, כמו למשל “גרניקה” הנודעת שבמחאות דורנו, שפיקסו צייר והלוחמים ראו ומייד החרב נפלה מידיהם, ורצו וחיבקו איש את רעהו בחרטה גדולה ובדמעות פיוסין, או כמו הכתוב המפורסם מאין כמוהו “לא תרצח” הקדמוני, שמי שקרא מייד נפלה סכינו מידו וזעקת ה“אללה הוא אכבר” שלו היתה לשם נפנוף כפות תמרים. או, שמא מחכים שתבוא האמנות, ותראה לחברה את פניה כפי שהן?

תרבות ואמנות מלים גדולות. וגם כשתקציביהן שלהן בתחתית הרשימה, הכל מחכים לנפלאות. וכשהתרבות והאמנות והחינוך ייפגשו יחד, יתחילו הימים הגדולים. אמנם שלושתם הם שלושה מבולבלים שנפגשו עם שלושה מבלבלים בחצרות החינוך, זה שאפילו אינו מבולבל אלא רק ריק, והתרבות שהיא תמיד “פלונטר” של סתירות מתרוצצות, והאמנות שאין לה אף סימן מוסכם של זהות, עם ה“חינוך ל־” שהוא מחסן של מליצות בלי אף עדות שהוא יודע לעשות שום משהו של ערך – ומבטיחים לנו שהנה הם מביאים עלינו תקופה חדשה ודברים גדולים יהיו נעשים אצלנו, מפני שהם הם היודעים בשביל האחרים מה עליהם להיות, בלי לשאול אותם, ויש להם רשות לנסות ולהתערב בנפשו של דור של צעירים, לתקן אותם ולשכלל אותם, מפני שבעיניהם האדם הוא רק חומר גלם רך לעצב בו שאיפות ולהטביע בו אידיאות, כל עוד הצעירים הללו רכים וקטנים, תמימים ותלויים בהם, ואינם רואים כי בעוד יום והקטנים כבר גדולים ושואלים שאלות ומטיחים ספקות, ואינם נעשים בהכרח, למזלם ולמזל העולם, כפי שלשו ועוצבו ותיכנתו אותם להיות, ושלעולם לא יצליחו לבחור בשביל בני־האדם בלעדיהם ושאפילו משטרים אדירים וגיבורים שלא שאלו את פי נשלטיהם קרסו לבסוף על עיי הרצונות המובסים.

וכך נפגשים בערפל שלושה ערכים לא מוגדרים, מבולבלים ומבלבלים, והולכים להעסיק בהם את כל המחצית הצעירה של האוכלוסיה, וגם מייחלים שאיזה טוב של ממש יצמח מפגישת ערפל זו של המבולבלים עם המבלבלים, שאיש מהם כמובן לא יודה לא שיש לפניו בלבול ולא שהוא מבולבל ולא שתוצאות מעשיו בפועל אין להם שום צורה של שום תשואה רצינית של שום מפעל מייצר שום דבר. המיעוט העוסק והחי באמנות, הוא יוסיף ויחייה מן החיידק שלו, ואילו הרוב המצוי, שציפו שהנה יתחיל כעת להשתנות לטוב בגלל “החינוך לאמנות” שנתנו לו – הטוב שציפו לו, לא הוכח מעולם ובשום מקום, וגם במקום שפוזרו בו השקעות משוגעות, שום דבר קיים של ערך לא נוסף לעולם לאחר כל זה.

ושבני־אדם מסתבר אינם כאבנים הללו שהנכתב עליהם פעם לא יימחק עוד, ושהתרבות תמיד נוסעת ולעולם אינה מוסכמת ונשאר קיים רק הוויכוח עליה, ושגם האמנות תמיד נוסעת ותמיד בפולמוסים, ורק הויכוח על זהותה נשאר בלתי מסתיים, ואילו “החינוך” הגיבור הזה, הוא עדיין עושה שרירים ומתחייב ל“חנך לאמנות”, ומבטיח הבטחות בעלמא שהוא יודע להכין בני־אדם לקראת מה שיבוא, כשהכל זז בעולם ונוסע ומשתנה והאמיתות זזות ומשתנות ורק הוויכוחים עליהם סוערים ונמשכים כמעולם, בין בועות הצבעונין ש“החינוך” מפריח.

גם אותו מיעוט, הבלתי ניכחד, למרות הכל, וגם למרות “המחנכים”, המיעוט הזה שחיידק האמנות בדמו, אינו פונה אל האמנות לא כדי להיטיב ולא כדי להעשיר או כדי לתרום, ולא חושב על שום תרבות של קידמה ולא על שום קהילה של נזקקים לקידום, או על בידור המשתעממים ולא על פתרון בעיית שעות הפנאי, ולא כל מה שעולה על דעת “המחנכים” משרתי הקהילה והתרבות.

המיעוט הזה פשוט אינו יכול בלי הסיפורים והשירים או בלי המוסיקה או הציור או התיאטרון, הוא לא חי טוב בלי מעורבותו באלה, הוא חש עצמו מופסד, או ריקן או לא נושם, וכדג שהוטל מחוץ למים. והמעורבות שהוא מעורב באמנות אינה כדי להועיל ולא כדי להשכיל או כדי לתקן או לרפא, אלא כדי שיהיה טעם לחיים שהוא חי, ואפילו זה הוא הסבר מגושם.

ועם זאת הלא יש דברים שאפשר לעשות, אם רק לא מתכוונים ל“חינוך” האדם, ולא להעשרתו ולא לחיזוק רוחו, ולא לבידור שעות הפנאי שלו, או להוספת צרכני תרבות לקהילה; ואם לא מתחילים מהגדרת המטרות וחוזרים אל האדם התפוש בידיהם, והופכים אותו שיהיה אמצעי לקידום מטרה שלא הוא בחר בה, ולא ברור מי צריך לה, כשם שלא ברור איך צריך לעשות כדי להשיג מטרות כאלה; ואם לא מציגים לאדם איזו אידיאה מעל ראשו ומעל הצורך בהסכמתו, גם כשיודעים שלעולם האדם האחד הקטן הזה תמיד הוא גדול מן האידיאות הגדולות שבוחרים בשבילו, ושהוא, על כן, לא ייכנע לנסיון לתכנת לו את החיים ולעצב לו את נשמתו, וכעבור זמן ההלם הראשון יתחיל לפרכס לחופש, ולא יתן להתעלל בחירות רשותו לבחור לעצמו, ולא התיכנות המחוכם ולא האינוס הגס, ולא הפיתוי המתחנחן ולא שום צורה של “חינוך ל־” לעולם לא יצליחו אלא לעוות ורק להשאיר צלקות עד שניפטרים מהם, עם כל שאר הניסיונות, הבואשים לקחת ו“לעצב אדם” – בלי לשאול לרצונו.

ואילו כשיודעים מה אפשר ומה מותר ומה אסור, וכשמקפידים על כבודו של האדם הבוחר ועל רשותו לבחור לעצמו, וכשלא עוקפים ולא מנסים שוב ומחדש “לחנך לאמנות” – יש אז כמה דברים שאפשר לעשות, דברים שיביאו לידי הנאה, שיעשו טוב למשתתף בעשייתם, שיעשו רגע של סקרנות, או שידחו שיממון מן הסדר השגור של החיים, ובקצרה שיעשו ככל האפשר משהו שניתן לקרוא לו שעה יפה.

וכן, אם נמנעים מהכתבת יעדים לאדם, אם מתרחקים מן הדחף לתת “כלים” מוכנים להבנת החיים, ואם עושים דברים פשוטים כגון שקוראים סיפור שעושה קשב, או שומעים מוסיקה שעושה קשב, או שרים, או עושים בידיים דברים שיש בהם חשק עשייה, ואם האדם הזה שלפניהם מתעורר מצידו ומוכן להיות שותף שאיתו יחד יהיו קורים דברים, אם מכירים שבלעדי נוכחותו הפעילה לא יהיה קורה כלום, ושאפילו הסיפור הגדול שבעולם אם אין לו קורא נהנה אחד יישאר כדף תווים מונח שלא מנגנים ממנו. בלי קורא אין סופר, ואין סיפור, ואין שיר, ויהיה הסופר, הסיפור והשיר נפלאים ככל שיהיו.

וגם אולי לסלק כמה הפרעות ראייה, הפרעות של בורות, הפרעות של דעות קדומות, ושל ריחוק ושל זרות, וגם הפרעות של עצלות ושל רפיון שלפעמים, שמצידם, אינם אלא ההתגוננות שמתגוננת השיגרה על נפשה, ולסלק הפרעות על ידי התנסות שהשניים הולכים ומתנסים בה יחד, המנוסה יותר עם המנוסה פחות, והסיפור נפתח ומתגלה לפני שניהם, וההתקרבות שלהם היא מעין התקרבות ארוטית, עם חיזור ועם ריחרוח ועם נסיגה והתקדמות, ומכל מקום לא עמידה “אובייקטיבית”, מנוכרת ואדישה, ולא בהכתבת מורה לתלמיד, ולא בהתנשאות המומחה על ההדיוט, אלא במשהו מעין הנסיון של שניים לשיר יחד.

ללמוד. זה הדבר, לא לחנך, לא לחייב. וכדרך שקוראים לילדים סיפור. או שיר. (והדוגמאות מכאן ולהלן יהיו מסיפורים ושירים) לקרוא ולראות עיניים מבריקות. לא לכולם. לקרוא ולהימנע מחכמות בעלי תורות הספרות, לקרוא בלי “הכלים לספרות”, ובלי מבואות האקדמיה, ואולי רק פה ושם מעט היסטוריה וקצת אבני־מיל הכרחיות, ובלבד שתהיה זו שעה טובה. ואולי משהו על היוצר אם יצירתו עשתה רושם ורוצים לדעת קצת עליה וכמין הכרת טובה. אפשר שמישהו מכולם אולי יהיה קורא לו אז משהו שווה יותר, נוגע לו יותר, נוגע בו גם אם רוב היושבים לפניו לא קורה להם כל כך, השעה לא תהיה מטרידה להם, ופחות מנוכרת. וגם תמיד הלא אפשר למצוא חמש דקות, או בהפסקה או בדרך; ולהשיח בשניים, ולאמר דבר יותר אישי, בשקט.

החשוב מכל הוא רק זה, שהמורה, או כל מי שמביא את הסיפור או את השיר, שיהיה הדבר שהוא עושה חשוב לו באמת, ולא בהעמדת פנים. מי שהסיפור לא חשוב לו באמת, מייד ניכר הזיוף, וזה הורג הכל. ולקרוא סיפור לשמו, ולא לעשותו לסדנא לחכמות חוץ. לקרוא סיפור לשמו ולא לקשקש עליו. לקרוא סיפור לשמו ולא לסכמו בדברי חכמה ומוסר. ולא כאילוסטרציה לאיזה מצב דברים.

ולקרוא בלי מילוני האקדמיה לספרות, ובעיקר, בלי שום מסר בלי להוציא מסר מן השפתיים. לא רק מפני שלאף סיפור אין אף מסר ולא שום מסר, אלא מפני שהנוכחות היא כל הדבר.

כי אם שוקלים במאזניים, מצד אחד ניירות מודפסים ומצד שני בני־אדם, האחרונים מכריעים תמיד, גם כשהניירות מלאים הישגי תפארת והאנשים בורים וניבערים ודוחים. בלי בני־אדם אין צורך בסיפורים. בלי בני־אדם הסיפור הוא רוח רפאים המחפשת תיקון.

מתחילים מבני־האדם ומחפשים להם סיפור ולא מתחילים מסיפור ומחייבים בו בני־אדם. וסיפור, לרבות בלש, מותחן, רומאן למשרתות, הרפתקות ומעשיות־עם מתחילים מן המקום שבני־אדם עומדים בו. לא נוזפים בהם ותובעים קשב אלא מתחילים מן המקום שהקשב מצוי, והולכים הלאה ועוד. ואילו מקום שבתחילת השנה כבר יודעים בו מה יקראו בפסח ובמה ייבחנו בסוף הקייץ – שם לא קוראים סיפורים אלא עושים תעשיית תרבות שימושית כדי לצור על פי הצלוחית.

ולמה הם לא מקשיבים לך, המורה? ולמה כשאתה נירגש בסיפורך הם פניהם בחלון או בשעון או במתחת לשולחן? אלא אם כן הקדמת וכופפת אותם למלא שאלון מוכן, או למלא טופס מוכן, או למלא מיבחן מוכן, כי למה הם יושבים שם כנגדך משמימים וגם המיעוט שהחיידק בליבו חש חנוק, ואתה כועס וטוען שמה אפשר לעשות עם ארבעים בכיתה, ובחום הקייץ, ושעייפת כבר מכל עדת הבורים והניבערים שכמה מהם אולי כבר הייחום הצעיר בוער בעצמותיהם ואתה וספסל הלימודים וכל ספריך כספחת עליהם, והקשב שבלעדיו אין סיפור ואין שיר ואין כלום אתה רק מלחיץ עליו רוגז, ולמה כפו את היחד המיותר של מורה וספר וצעירים, כשכל אחד מהם רק מחכה לגמור ולהיפטר ולזרוק מעליו את האחרים ולעוף החוצה סוף סוף? וכאן מגיעים באמת אל לב הדברים. אל הקשב. לא אל העמדת פני קשב, כפי שכולנו מחוננים להפליא איך להעמיד פני קשב, אלא אל הקשב הקושב באמת. ולראות מה עושים כל הסיפורים וכל השירים מאז ומעולם אם לא שהם עושים להם קשב.

עצור בן־אדם, הם מפצירים, ותן לנו קשב, הטה אוזן, הם מושכים בשרוולו, עצור רגע ותן לנו קשב. זה כל מעשה השיר והסיפור מעולם, ולא רק הם אלא הכל בעולם רק מתחרה על הקשב הזה. הכל במשיכת שרוולו של העובר עליהם, וכעת גם ידי השיר נאחזות בך זעירות ודקות, ואתה, לפעמים גם נתפש, פעם נתפש למקרא השורה הראשונה, פעם למקרא דימוי אחד מיוחד, פעם למראה ההופעה על הדף, או רק מלה אחת מיוחדת, או ניסחף לעלילת הדברים, או לאיזו הזכרה שהזכירו לך, ופעם זו המוסיקה והמיפעם, משהו יוצא מן השיר לתפוש בך ולאחוז, עצור רגע בן־אדם, תן לי קשב, הקשב לי, דבר לי אליך. תן לי רגע של קשב. כשעל כל רגע של קשב מתחרה באלימות כל מה שבעולם, הקוקה קולה, ומועמד הכנסת, ונותן העבודה שלך, וזמר הלהקה מן הרדיו, וגם החלום מן הלילה, וגם הכעס שכעסת הבוקר, וגם העיתון והחדשות, וגם מזג האוויר, ומה לא, הכל וכולם רק מפצירים בך כל הזמן תן לנו את הקשב שלך, מבקשים, תובעים, מאיימים, מחניפים, מבטיחים, מייללים, מזמרים, נוערים, מה לא, ורק עצור, ורק תן את הקשב שלך. בלי הקשב שלך, לוחש לך גם השיר הזה, אני לא מתחיל לחיות. בלעדי היפתחותך אלי – אני רק גולם חנוט. תן לי קשב, הקשב רגע. האם מקשיבים? לשיר אחד? אחדים כן. לעיתים מייד. ואחרים לעיתים צריכים גם סיוע. מעין ניגוב שמשה עכורה, או הדלקת מנורה. או, סיפור שצריך לפעמים סיפור לפניו. או משהו כמו סיפורי־סבתא ההם שנעלמו כמעט, או סולם למטפס, או הסבת ראש לצד אחר, או הצבעה על מה שפסחו ולא ראו, לפעמים גם בירור כמה עניינים לימודיים שמפריעים אם לא יתבררו, ולפעמים שום דבר אלא רק פותחים וקוראים, והדבר בא ועושה את שלו, מכוחו הנתון בו, את הקשב הזה הנכון, פעם עדין ושברירי כאדווה בבריכה, ופעם סוחף וסוער כשיבולת נהר חזק, ופעם בלי כלום ומאליו ניפתח הכל, וכבר הוטמע בפנים, ומעתה תמיד זה המתח שממשיך את הקשב, שבלעדיו לא קוראים הלאה אלא זורקים מן הידיים, פעם זה מתח קשה וכבד ופעם זה גם המתח לדעת מה אחר־כך ומה הסוף, ופעם זה גם המתח לשמוע איך זה מנגן כל כך יפה, והקורא, או השומע, מוסיף ומטה קשב, בורר לו תוך כך את סוג הקשב הנכון והמתאים את אופן הקשב ההולם, בנוכחות הכפולה הזאת. ולא כדי ללמד כלום, ולא כדי למסור כלום, ולא כדי לטפל בחולי מתחלואי האדם והחברה ולא כדי להתעסק במחסורי הילדות העשוקה – אלא רק זה: כדי שיהיה אדם אחד יוצא רגע מהיותו הרגילה והולך ונעשה נוכח בנוכחות־היות חדשה, וכמו בכפל עצמו בהתגלות שלו באחר.

פתאום ומתוך השיגרה של ההיות תמיד ומתוך שיממונה המובס עד לזרא, פתאום הולכת ונוצרת נוכחות־היות חדשה, פתאום עולה הכרה נשכחת, פתאום באות מלים שהן הן המלים, ושכל מה שכבר נחשב אבוד מהיאמר ונואש מהיות נאמר, וכאילו רק נידון לכניעה וניכנע, ורק מסתפק במילון הקלישאות המצוי, פתאום ויש נוכחות בדברים שאולי ידעת אבל לא ידעת לומר, שאולי חשבת אבל לא ידעת לומר, ושאולי הרגשת ולא ידעת לומר, הלאה מכל אותן המשומשות, ההן שלאחר אבדן חיותן, כנועות עם כל שאר המון הכנועים לאילמות, עד שלא, נשאר לך אלא לבנות מאין־דיבור את העולם המדובר שלך, צר וסגור באין הדיבור שלך, ופתאום ויש לפניך, פתאום וישנו הדיבור הזה שנואשת ממנו, ושהכריח אותך להסתפק רק בגבולות דלות הנאמר המצוי, ושהכריח אותך לחיות במדבר אין דיבור, פתאום והנה מתרחב לך, פתאום ואתה גדל, פתאום ויש לך, ואתה מדבר לך את שלך, לא את דברו של מספר הסיפור, אלא דרך שלו גם את שלך, פתאום ויש לך דיבור, בן־אדם, גם לך יש דיבור. פתאום ואני מדבר, יודעים מה זה? ואני כבר לא ידעתי שאני עוד יודע לאמור, ולא ידעתי שזה עוד יכול להיות נאמר, ובדיוק מדויק כזה, ובלי לוותר על הדיוק מחמת דלות כלי האמירה וגסותם. ואיפה זה נאמר? בכל: בתוכן הסיפור, בעלילה, בדמויות, בסדר הדברים, בתיזמור, בתמונות, במילים ההן, במוסיקה שלהן, במיקצב, במיפעם, בדמיון שפתאום ועדיין יש לי דמיון חי וגם לי יש דמיון, ובזיכרון שנפתח ונחלץ מעמימות אין כוחו לתאר נכון, פתאום ואינני מסיים תמיד רק בנפנוף ידיים, וב“משהו” וב“משהו־משהו” או ב“שיגעון” או ב“כיף לא נורמאלי” ובכל שאר אילוצי אין הדיבור והאילמות האנושית המצוייה, לרבות “מטריף”, “מגניב”, “מטמטם” או “מדהים” שמעבר להן רק בארות סתומים, רק מידבר חרולים, ונפנופי ידיים.

וצריך אולי להדגיש כאן כי מה שמגלה הנוכחות של הקורא הוא לא רק התוכן של הסיפור או השיר, כי התוכן תמיד הוא רק המלמעלה, רק התירוץ של הסופר לכתוב ורק האמתלה לספר, ורק הגירוי החיצוני שמגרה את הקורא להיכנם ולקרוא, והסיפור עצמו לעולם אינו תוכן הדברים, ואינו הערות על המציאות ועל החיים, ולא הצילום של האנשים, ולא השיקוף של העולם, ולא הביוגרפיה של מישהו, או המיסמך על אירועים שאירעו פה ושם. אלא – הוא הגילוי של היציאה מן האילמות, שהנה אפשר לדבר, שאפשר לדבר היטב ועל מה שכאילו לא הצליחו לדבר ולא מדברים ואבד הסיכוי לדבר.

מה יעשה הקורא עם הגילוי הזה? אבל זו בדיוק חירותו שלו, הסיפור פתוח וקוראים שונים קוראים שונה, מוצאים דברים שונים, מתעכבים במקומות שונים וממלאים שונה את החללים הריקים, ולא תמיד יודעים לומר שבעצם לא הסיפור הכתוב תפש אותם אלא הסיפור שלא נכתב, הסיפור שלהם – היכולת האבודה שלהם לדבר את הדיבור שלהם. מה יעשו אז ביכולת הזו שנמצאה להם – זה עיסקם. הנוכחות בסיפור, הקשב והמתח, עושים להם כעת שיהיו יכולים לראות דרך נוכחותו הזרה של אדם אחר את נוכחותם שלהם, ודרך דיבורו של האחר את העניין של עצמם ואת יכולת דיבורם שלהם, אם זו מצוקה ואם זו ריגשה, אם זו דאגה ואם זו תפילה, ואם זו מציאת זהותו שלו והכרת הכרתו שלו, ושל מקומו ושל פריכות היותו.

כל מה שאפשר לעשות אינו אלא לזוז ולתת הזדמנויות שונות ומשונות, ולפעמים גם לעזור משהו כשמתבקשים: לעזור לקורא להיות קורא. לעזור לו כפי שהוא, מן המקום שהוא בו. לא להסביר את הסיפורים ולא לתרגם את השירים, אלא לעזור לקורא להיות קורא, לא הסיפורים קשים ולא השירים קשים, אלא קשה לקורא להיות קורא מכל מיני סיבות שבעולם, ובעיקר מפני שהוא מכווץ, ורגיל לאילמות, וכבר ניסגר לתוכו, סגור בלי דיבור. ולא לעזור בלי להידרש, ולא בהתנשאות לא בשום מתכון מוכן לכל וטוב לכל, ולא ב“חיבובי” הקריאה הללו, אלוהים ישמור, שעושים דברים מגוחכים ומולידים עוד היסגרות אם לא אדישות, אם לא עוינות.

ובלי תכניות חובה, ובלי ספרי חובה, ובלי רשימות מוכנות של הספרים המכובדים, אלא בהתייחסות אל הקורא, ולא בתביעה להשתפרות ולא בחובה להיעשות לבן־תרבות, ובלי להיבחן על ידיעת הקליפות המכובדות והריקות, ולא על מי הוא גאון הספרות ומה היו חייו ומי אלוף השירה ומה עלילותיו, אלא ללמוד לדעת את הנוכחות הזו שלך בדבר ואת ההנאה שלך מדבר של הנאה, דבר של סיפוק, שאולי שכחת שישנו, שלא הספקת לדעת.

מין סיפוק שונה מן הסיפוקים הנפוצים שאולי הורגלת בהם יותר, ושאולי הם סיפוקים מהירים יותר ומהממים יותר, וכעת, אולי תתחיל לראות דברים חשובים לך וקרובים לך, דברים מאמצע העניין הלוזי המעניין אותך, ואת אמצע הלוז הפנימי של היותך, שכעת אתה הולך ונוכח בו ובא פנימה ומוצא לפניך את הנוכחות שלו, הידועה והדחויה והאבודה והנישכחת, ומשהו שידיעתו חשובה הולך ומתגלה לך, אותה ההנאה שאי־אפשר לתאר מראש אלא רק להתנסות בה, כשם שאי אפשר לתאר מראש מה זה צהוב אלא רק לראות ולדעת.

ולשם כך צריך להיות מיפגש, לא כדי שזה יתקן את זה ולא כדי שזה יקנה משהו מידי זה, אלא כדי שיתגלה פתאום איך אדם מוצא את הדבר שלו, איך בסיפורו של איש אחד על דברים אחרים ומהם גם רחוקים ומייגעים, איך, ובלי לפגום בחירותו, הוא נמצא נפתח לראייה חדשה של מה שרצה להבין תמיד ורק הסתובב סביב חסר דיבור לאמור. פתאום, ויש לו יציאה מגבולות המוגבל שלו, ומן המעגל הסוגר האישי הרמוס שלו, פתאום והוא בהיותו נוגע בדיבור הנכון הזה שעונה נפלא ושהולך אתך הלאה מזה. וזה מאיר פתאום, וזז הלאה מסוגר שיחת הדיבורים הסגורה שלו, זו של היומיום הסתמי שמשאירה אותו ללא דיבור, והלאה מסבב שיחת הקלישאות אל בני שיחו, פתאום והוא מוצא דברים שביקש לומר, דברים שכמעט אמר כשהסתבך ונואש ולא אמר, פתאום ואיזה עומק בתוך עצמו שמעולם לא הצליח לומר, אלא רק להרגיש את כאב אילמות העומק הזה, כילד מת בבטן אימו, ואיך פתאום והוא מתוך הנוכחות במה שאינו הוא עצמו, יש והוא מוצא דברים ושיחה ואמירה, וידועה, וגם של עצמו, לאחר שכמעט נכנע מקבל עליו להסתפק ב“זה־מה־יש” העלוב של כולם, ולמות שם. פתאום והוא חי, פתאום ודברי השני על עצמו עושים לו שיהיה ניזכר ויודע לדבר, גם הוא, על עצמו. וזה הלא הדבר. זה השחרור. זו ההנאה. וזה כל הדבר.

ואם אמת הדבר שיש איזו נהרה באמנות, ותהא אפילו עצובה, ונואשת, ככל שיש, הרי כל מה שצריך הוא שלא להסתיר אותה, לזוז הצידה, לא לכסות – זה הכל.


ותהיה לה הנהרה הזאת נראית.


יזהר סמילנסקי, טעמים 1 כסלו תשנ''ד דצמבר 1993: 10–18

המלצות קוראים
תגיות