רקע
דבורה בארון
עגמת נפש
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשכ"ח 1968

בביתו של יצחק אהרנסון – בעל בית מסחר סיטוני לכלי ברזל היה – קרה דבר כזה:

פעם, ביום סתו מעונן, בשעה הרביעית אחר הצהרים, נכנס לחדר האוכל מנהל החשבונות לוי לוין, התעכב על־יד הדלת ואמר שהוא, לוי לוין, בא לבקש איזו רובלים על חשבון החודש הבא, כי זקוק הוא מאד לאיזו רובלים, כי בנפשו הוא, שאלמלא כך–אמר–לא היה מבקש.

הדבר היה, כאמור, בשעה הרביעית אחר הצהרים, ובחדר האוכל נדפו על כן ריחות של לימון ותפוחים ומיני מאפה, ומיחם מצוחצח המה בנחת על טס.

מלבד זה היו עכשיו בחדר הגברת אהרנסון ופטיה ומטיה ילדיה והאומנת, אומנתם של הילדים, אשר ישבה פה על יד הפסנתר ונגנה, ויצחק אהרנסון ישב אפוא, ישיבת הרוחה על כסאו, עשן את הסיגרה שלו והיה מקשיב מתוך כך אל הנגינה.

יצחק אהרנסון בעל קומה היה, איש חסון, אשר מבטאו חריף, וצעדו בטוח ומבטו, מבעד למשקפי זהב, חודר ועז. לא כן מנהל החשבונות שעמד על יד הפתח. זה לא היתה דרכו לצעוד בבטחון, וקומתו נמוכה היתה, ודעתו אף היא שפלה, וכולו לא היה אלא בחור עני המטפל כל ימיו בספרות קטנות שבתוך פנקסאות של חשבון גדולים ואשר בודד הוא, צנום ודומם כאחת הספרות האלה. ופה המקום להעיר כי כלל וכלל אין זה מן הנימוס, שמשרת קטן יבוא לבית אדונו הגדול ויבלבל שם את המוח בבקשות של מה בכך, בשעה שבני־הבית מסובים אל השולחן.

לדברים כגון אלו יש משרד, ומחסן ושעות שהן קבועות לכך ואין צריך לומר שמיותר ומרגיז הוא גבוב הדברים בנוגע למצב הרע, לדחקות וכדומה, בה בשעה שבעל הבית מבאר לך שמפרעות אין הוא נותן לשום איש, שבפרינציפ אין הוא נוהג לתת כסף למפרע.

אין פלא איפוא, שכל המשא־ומתן הזה הרגיז את בני־הבית והשרה עליהם רוח לא טובה.

בעוד זמן מה נטשטש אמנם רושם כל אותו המאורע, שכן נתכנסו ובאו אורחים אל הבית. הגברת אהרנסון, בקומה בברכה לקראת הבאים, צותה על המשרתות להגיש עוד כוסות, ופירות ומיני מאפה, ובעל־הבית אף הוא פתח והושיט קופסת סיגרות לגברים, ושוקולדה –לנשים, והשיחה–על מזג האויר, על הבוץ השורר בחוצות העיר, בוץ שלא היה עוד כמוהו–החלה.

מה שנוגע למנהל־החשבונות, הרי היה עליו למצוא בפרוזדור את כובעו ואת מעילו (זה המעיל שכל כך מלוכלך היה בבוץ חוצות). דבר שעלה בקושי מחמת בגדי האורחים התלוים שם בערבוביה. מלבד זה הנה נטפל לו פטיה, בנו הקטן של בעל הבית והשתדל להכנס אתו בשיחה.

הוא מנהל־החשבונות, השתמט ואמר שמוכרח הוא ללכת, כי שם, למטה מחכים לו פנקסאות החשבון; אולם הנער הגימנזיסט לעג לו והשיב כי שקר הדבר, שקר וכזב, כי אין הוא ממהר להמלט אלא מפני שבישן הוא וטפש.

– טפש, טפש, טפש–סטר זה על גבו, בקפצו על רגל אחת. וזמן רב התחבט עוד הפנקסן בתוך האפלולית שבפרוזדור וחפש את מעילו.

כל זה קרה, כאמור, ביום סתיו אחד, בשעה הרביעית אחרי הצהרים, והנה למחרת, בשמונה בבוקר, בערך, כשאך ישב מר אהרנסון אל השולחן, והרי מאורע חדש:

מן הקומה התחתונה בא אחד המשרתים והודיע בחרדה, שלמטה, בתוך המשרד, נעשה מעשה משונה, שהפנקסן לוי לוין (מי יודע באיזה אופן נשאר שם הלילה) שלח יד בנפשו. המנהל, המשגיח על עניני בית־המסחר עוד טרם בא, והמשרתים הקטנים נבוכים–היש צורך להודיע למשטרה?–שאל.

ובכך הנה התחילו בשביל יצחק אהרנסון אותם הימים המרים אשר עליהם יסופר פה.

אף כי ירד אותה שעה גשם בחוץ, כבר היו למטה, על יד בית המסחר, מתקבצים סקרנים, והגברת אהרנסון, אשר הבינה שיש צורך להרחיק מפה את הילדים, שלחה אותם עם אומנתם דרך המבוא האחורני לבית אחד מקרוביה, ואת בעלה בקשה להשתדל ש’יפנו' למטה את המחסן, נרגזת היתה, מודאגת.

ואל הבית התחילו בינתים להתכנס ידידים ומכרים, רטובי גשם כולם ומלאים השתתפות.

ברור היה לכולם שמנהל העסק התנהג הפעם כאדם בלתי אחראי כי על כן אין לעשות את חדרי בית המסחר כמין ‘הקדש’ ולהלין בהם כל זר ומחוסר בית. מובן היה להם גם זה שלא יתכן לתת מפרעות לאיש, שאין לו קרקע תחת הרגלים ומעמד בחיים, אשר היום הוא פה ומחר–על החבל. ומר אהרנסון קרא לפניהם אז את מכתבו של המתאבד שהובא מלמטה, מכתב הכתוב באותיות רצוצות ושהוא מלא בכיות והתאוננות על החיים, על עשרים שנות יתמות וכולי. וכל זה–לאיזו אחות יקרה מאד.

ואם כי היו האנשים כבדי ראש ורחוקים מנבול פה לא יכלו לכבוש עתה את חיוכם, שכן ידועות היו ‘אחיות’ אלה הצצות ועולות עם שעת סגירת החנויות בכל קרן רחוב ומחכות בקוצר רוח ל’גואליהן'.

ומן הקומה התחתונה בא בתוך כך אחד הפקידים והודיע כי ‘הפוליציה באה’, והאנשים קמו, איפוא, והלכו, ויצחק אהרנסון לאחר שסדר מה שסדר למטה עם אנשי המשטרה, והמחסן ‘פונה’, חזר ועלה למעלה ונכנס לחדרו לנוח.

פה היו המרבדים שטוחים כבר נוחות, והחום השופע מן התנור מלטף, ומשנה־עונג היה לשכב, אחרי החלפת הבגדים, על הספה, בו בזמן שעל החלונות הוסיף לתופף הגשם והרוח הלכה וגדלה. וצריך לשער, שכל אותו המאורע היה מטשטש ונשכח, אלמלא המקרה שקרה אחר כך, בערב.

ובערב היה הדבר כך:

בשבע שעות וחצי בדיוק, בשעה שכל בני המשפחה ישבו ליד השולחן לארוחת הערב, הגיע פתאם מן הפרוזדור קול צלצול. ואחרי סרוב ועמעום־מצד המשרתת, שרצתה ולא רצתה לפתוח, נכנסה לחדר האוכל נערה זרה–תשושה כולה, שפלת קומה ודומה כל כך בפניה למנהל החשבונות, שבעלת הבית התנודדה למראה והשמיטה מידה את המזלג.

זאת היתה אחותו של הפנקסן המתאבד, בלי שום ספק. לשוא, איפוא, חשדו בו כי שופך הוא את לבו לפני איזו נערה זרה כמנהג הבחורים האחרים. ויצחק אהרנסון, בהסירו את המפית מעל חזהו, משמש רגע בכיס בגדו הצדדי, זה אשר בו הארנק עם הכסף–והביט אל אשתו.

– אולי טוב להציע לה אותו הסכום אשר הוא, אחיה, רצה לקבל אתמול למפרע? –שאל מבטו.

למעלה מתחת לתקרה, הבהיק עתה החשמל בכל קבוצת עששיותיו, ולאורו הבהיר נראו פני האורחת בכל חיורונם. וטוב היה אילו לקחה האומנת את שני הילדים, והתרחקה אתם לאחד החדרים עד אשר תעבור פה המבוכה. אולם דבר זה לא נעשה, אם מחמת עצלות, או מחוסר הבנה–כך או כך, והנערה אשר ישבה מתחלה במנוחה, לכאורה, עם קריאת המכתב שניתן לה, התרוממה לבסוף והתחילה מתהלכת בחדר–ו’אויה–אוי, אחיה–קראה–אחיה היחיד, הטוב והיחיד’–בשפתים רועדות, בפרישות כפים ובגעיה, שהמשרתות שעמדו ליד הפתח לא יכלו להתאפק לשמעה ובכו יחד אתה.

הן הן שלוו אותה אחר כך עד הרחבה למטה ועמדו והביטו איך שהיא מתדפקת על דלתות המחסן וקוראה לאחיה לצאת, שאיננו עוד, שלגמרי, לעולם, איננו’–אמרה, בהטיחה את ראשה בברזילי התריסים, וכל זה–בתוך שטף מי־הגשם, בחשכה.

איך שהוא, ובביתו של יצחק אהרנסון הופרעה שלות החיים גם באותו ערב, וגם ביום שלמחרתו. כי היתה גברת־הבית נרגזת. והילדים–מפוחדים, והשאלות, שהיו מציעים–מרגיזות, ויצחק אהרנסון רק התהלך בעגמת נפשו אילך ואילך בתוך החדרים, הצית פעם בפעם ומצץ סיגריות–ודבר לא דבר מאומה.

המלצות קוראים
תגיות