שלשת המושגים הריאליים האלה, ביחסם של שני הראשונים לשלישי, צריכים להיות קבועים ובהירים כל צרכם; ביחוד עכשיו, כאשר מצד אחד העמידו החיים בעצמם את ארץ־ישראל במרכז הקיום וההצלה של האומה, ומצד אחר העם במרכזיו הראשיים של הגולה הולך ומתמוטט לרגל הצרות האיומות, שסביב שתו עליו, ועל חלק ממנו כאילו נגזרה כליה גמורה.
עם ישראל – זו הוית האומה בכל היקפה ההיסטורי בעבר ובהווה ובעתיד גם יחד. כלל ישראל – זהו הדור החי על כל צרכי השעה שלו, על כל תביעות הקיום האנושי במהלך ההוי שלו בצרוף התביעות של היהדות, כמו שהן מתבטאות בחיי יום־יום.
ביתר באור. עם ישראל – זוהי האומה כיחידה קבוצית מאורגנת עם פרצופה הרוחני לדורות; וכלל ישראל – זהו סכום האישים המהוים את האומה, דור דור ואישיו, דור דור ותביעותיו. ואין זה דבר אחד, מה שמתגלה ביחוד בבהירות בולטת ביחסיהם לארץ־ישראל. עם ישראל, כאומה, וארץ־ישראל קשורים וצמודים כשלהבת בגחלת. האחד בלא השני לקוי הוא ביסודו ואין לו תקנה. ואלו כלל ישראל וארץ־ישראל, לפי חוקי המציאות שאין לעבור עליהם, אינם קשורים בהחלט, והרבה הרבה דורות הורגלו לסדר את חייהם, גם האנושיים וגם היהדותיים, בלעדי ארץ־ישראל. וגם דורנו אנחנו, מלבד חלק קטן מצומצם; ועוד הרבה מהבאים יוכרחו להשתעבד לסדור חיים כאלה בלי המולדת העתיקה. וקיומה של האומה בשלימותה, התלוי בשני הגורמים גם יחד – עם ישראל וכלל ישראל – תובע בחזקה להגן על שניהם בכל האמצעים האפשריים, בלי לתת להגנת האחד לטשטש את המאמצים, הדרושים להגנת השני.
האסון הגרמני, שבא כשואת פתאום, הוא מבהיל ומחריד בזרותו ובפראותו; ודוגמתו קשה היה להעלות על הלב גם למי שמסתכל בקיומנו הגלותי באספקלריה היותר שחורה. ודאי, הגיהנם הרוסי דכא לשאול תחתיה חלק גדול יותר, כמעט פי חמשה, מאשר בגרמניה. אבל אותו הגיהנם שם לעפר ואפר את המדינה כולה, את העם הרוסי הכביר והעצום במלוא חסנו; ואנחנו רק לפי מצבנו הגלותי סבלנו ולקינו יותר ובקוים מיוחדים. אולם בגרמניה זו ניתכה עלינו גזרת כליון ואבדון כגזע העברי. פה לא ידובר בהשפלת ערך האומה, בחלול כבודה ובהמעטת זכיות היהודים; אבל ידובר בשאיפה למחיקת שם וזכר באותה מדינה לכל הקיום העברי – בכלל ובפרט גם יחד.
השבר הגדול הזה עורר נכאים במחנה ישראל בכל ארצות פזוריו. החל מאחרית המאה הי"ח הורגלנו להשליך יהבנו על הפרוגרס העולמי, כי בצלו נמצא לנו מחסה גם בגולה, ואם גם חיינו כעם לא יהיו שלמים ומתוקנים כל צרכם. והנה פתאום הפתעה חשובה כזו, דוקא באחת המדינות היותר תרבותיות שבעולם. כאילו שבו ימי־הבינים בכל חשכם ומוראיהם.
ואיה המוצא? אומתנו הפזורה בכל העולם והמונה כשבעה־עשר מיליון נפש, מה תעשה בעת צרה, כאשר החלו להזדעזע מוסדי קיומה? במה תבקש את המשענת, שבסיועה תמשיך את מלחמת קיומה בימים הבאים? בנוסח המסורתי שלנו אפשר היה לומר, כי הקב"ה הקדים את הרפואה למכה ביצירת הציונות, הקוראת לקבוץ גליות ולשחרור העם הנדח והנענה מכל צריו ורודפיו, בשובו לארץ אבותיו לחיות על אדמתו הוא ולעמוד ברשות עצמו. ודברים כאלה אמנם אנו שומעים, בנוסח זה או בנוסח אחר, ממערכות שונות של הציונות. קוראים בחזקה לשוב אל הרצל, זאת אומרת אל משיחיותו. הגיעה השעה לדבר ברורות ולא להסתפק בדברים הנשמעים לכמה פנים.
אם רוצים אנו להעמיד סיסמא בהירה בניגוד למשיחיות של הרצל, עלינו לבקשה לא אצל מתנגדו המושבע של הרצל, אצל אחד־העם, אלא אצל לילינבלום, אשר לכאורה לא הופיע כמתנגד ליוצר הציונות הבזילאית. מאחד־העם בראשיתו ומרעיונו בטהרו הגרעיני ע"ד “מרכז רוחני” (שאחר כך נטה הוא עצמו ממנו הרבה) כבר התרחקנו כולנו, והציונות קבלה צורה מסוימת של מדיניות במשמעה הרחב. אבל אין זו עוד המשיחיות ההרצלאית. פה מופיעה לפנינו הסיסמא הבהירה של לילינבלום, שהכריז, כי עבודתנו התחיה הלאומית בארץ אבותינו היא עבודה היסטורית. בסיסמא קצרה זו נאמר הכל, בניגוד גמור לכיוונו של הרצל, ביומנו של הרצל (ספר ז', י"א ביוני 1900) אנו קוראים דברים כאלה: “ההבדל ביני ובין שבתי צבי, כפי שאני מתארו לי, מלבד השנויים באמצעים הטכניים, המונחים בהבדל הזמנים, הוא בזה, ששבתי צבי גידל את עצמו, כדי להדמות לגדולי ארץ, ואולם אני מוצא גדולי־ארץ קטנים כמוני.” (אגב אורחא, רעיון מצוין, אך שגירה אחת יש כאן: לא “קטנים כמוני”– היה הרצל צריך לאמר, אך “הרבה והרבה יותר קטנים ממני”). בפיסקא קצרה זו אנו רואים את הרצל כהויתו ואת כל תפיסתו בעבודתו הגדולה. זו היא משיחיות אישית עם מטרה מסוימת לאותה שעה. ומכאן גם אוגנדה וכל הזעזועים הנפשיים, שהורידו בו שאולה במבחר ימיו.
יודע אנכי, כי בדברים אלה אני חותה גחלים על ראשי. במערכות מסוימות של קנאי הציונות ידונו אותי ברותחין, כאילו אני בא להקטין את ערכו של המנהיג הגדול ולהורידו למדרגת המשיחים של ימי־הבינים. אך צריך לברר, כי לא “כצעקתה”. הרצל נשאר בכל גדלו ורום ערכו, אם גם משיחיותו האישית, כמו שהוא תפסה, ירדה או יורדת מעל הבמה. כי על־כן עלתה בידו להיות אחד הגורמים הראשיים בתופעת המשיחיות ההיסטורית. לולא הגניוס של הרצל, מי יודע כמה גלגולים היו עוד עוברים על חבת־ציון העממית קודם שהיתה יוצאת מרחוב היהודים לרשות הרבים של העולם המדיני הגדול. הוא שהציגה “על הפסים” ונתן לה את הדחיפה הדרושה להיות מוכנה לקראת הגלגל ההיסטורי החוזר בעולם, שיכניסה לתוך היקפו בכוון שאיפותיה. ובזה קנה לו הרצל עולמו לדור דור ויהי לבן אל־מות בדברי־הימים לתחית ישראל. אך אין זה מחייב, כי נתעקש ונחזיק דוקא בקרני טעותו האישית, אם כי המציאות כבר הראתה, כי זו היתה טעות. מה לעשות, וחובש בית־המדרש הווילקומירי תפס בהבחנה ריאלית יותר את רעיון התחיה מן הדיפלומט המצוין הווינאי.
וכשאנו משתחררים – מפני שאנו מחויבים להשתחרר – מטעותו האישית של הרצל בתפיסת מהות הציונות ומתיצבים בהכרה גמורה על הגדרתו של לילינבלום, כי הציונות היא עבודה היסטורית, תפקחנה עינינו לראות את יצירת התחיה באספקלריא מאירה, המבלטת לנו את המציאות הריאלית בכל תקפה, בלי שנתעה את נפשנו במשאות שוא ומדוחים.
המשיחיות ההיסטורית, בשמרה לשלומי־אמוני־ישראל את הצד המסתורי שבה ל“אחרית הימים”, ירדה מצדה הריאלי לעולם המציאות ותהי לגורם אקטיבי בחיי האומה; ואת דגל משיחיות זו צריכה האומה לשאת ברמה ולהקדיש להתקדמותה במשך דורות את מבחר הכחות שיש ברשותה בחומר וברוח. ואלו משיחיות קטסטרופלית, אישית, של שעה מסוימת – לא תצלח. אין במציאות סממנים, שיעשו משיחיות זו לאקטואלית, לא סממנים מיסטיים ברוח ימי־הבינים ולא סממנים מודרניים מעין אותם, שהרצל חלם עליהם. עם מעצורים מצדה של הממשלה המנדטורית, או הערבים תושבי־הארץ, אנו יכולים ומחויבים להלחם בכל מאמצינו; וכיון שהיושר ההיסטורי המוחלט הוא על צדנו, אנו יכולים לקוות, כי נצליח ונפנה מדרכנו את המכשולים. אולם בעצם טבע הדברים של תחית מולדתנו יש גורם אחד יסודי, המציב גבולים למהלך כל העבודה הלאומית. ועם הגורם הזה אין עצה ואין תרופה להלחם ולבטל את כחו ואת ידו החזקה. הגורם הזה הוא המצב הכלכלי, כח הקליטה של מולדת: ארץ קטנה ועניה (ולו גם משני עברי הירדן) מצד אחד ושבע־עשר מיליונים מצד אחר. בפני הארגומנט הזה משתתקות כל המליצות וכל ניצוצי די־נור של התלהבות מכל הסוגים. אם מתוך סילוק המפריעים החיצונים והתאזרות הכחות הפנימיים יביא עם ישראל לידי כך, שהארץ תקלוט לתוכה לשם חיים נורמאליים ובריאים (שבלעדיהם אין התחיה – תחיה ואין לה עתיד ותקוה) מאת אלף נפש לשנה – הרי יהיה זה נצחון, שלגדול ממנו אין אנו יכולים גם לחלום בגבול המציאות. וכלום יש בזה משום תשובה חיונית לכלל ישראל, לכל אלה המון המיליונים, הצריכים להתקיים בשמירת התנאים הנחוצים לקיום האדם, – ולהתקיים עכשיו, בשעה זו, בלי להסתפק בתנחומים לדורות? בודאי ובודאי, בהתכנס למולדת העתיקה מאת אלף נפש לשנה, יהיה בזה נצחון מזהיר למשיחיות ההיסטורית של עם ישראל. זו, לפי כל מהותה, יש לה זמן לחכות. ערובתה היא לדורות; וכיון שזכתה להיות גורם חיוני, המקיף את כל חלקי האומה, הרי תשיג את שלה, במוקדם מעט או במאוחר מעט – תתן לעם מולדת ותשחררו כאומה מחרפת הגולה. זוהי איפוא תשובה לעם ישראל, אך לא לכלל ישראל, התובע חיים וקיום לכל דור כשהוא לעצמו, מבלעדי היחס לשלשלת הרוחנית בת אלפי השנים, ההולכת ונמשכת ממצרים ועד הנה…
הדברים הם כל־כך פשוטים ובהירים ומובנים, ואולי דוקא משום כך אנשים מתעקשים לבלתי הבינם ולבלתי תפסם כראוי.
מתהלכת במערכותינו אמרה שחורה מתגנדרת, כי ההתקדמות המוסרית של המין האנושי פשטה את הרגל; כי אחרי תופעות צבוריות מעציבות ומדהימות מעין סטאלין והיטלר, אין לנו עוד לקוות מאומה מהמצפון התרבותי האנושי; ולכן אם בגלות – הרי אבדנו ואין לנו תקוה ואין לנו עתיד, ורק בכחנו ובעוצם ידנו עלינו לקומם את מולדתנו העתיקה ושב ורפא לנו והיינו לעם חפשי ועומד ברשות עצמו, ככל העמים אשר תחת השמש.
אבל בעלי ההסתכלות השחורה הזאת שוכחים דבר אחד רב הערך מאד לעניננו כולו, הלא הוא: כי לו באמת היה הפרוגרס במשמעו המוסרי עובר ובטל מן העולם, כי עתה לא רק בגלות היינו עדי־אובדים ומשועבדים באפס תקוה לכל מיני היטלרים, אך גם היינו צריכים להסתלק מן התקוה להשיג בחזרה את מולדתנו, שאבדה לנו זה כאלפים שנה. בלא עזרה ממשית מצד המצפון האנושי הטהור של טובי אומות העולם אין לנו הכח לבנות את ביתנו הלאומי על אדמת ארץ אבותינו. תושבי ארצנו בשעה זו צריכים לכח כביר משפיע מן החוץ למען יודו בזכותנו ההיסטורית על הארץ הזאת ויתנו לנו להתנחל בה, ולו גם בלי להמעיט את זכותם החלקית הם.
וכיון שכן, כיון שבלא אמונת אומן בכחה המוסרי של התרבות האנושית אין לנו תקוה גם לתחית המולדת, הרי ההגיון מחייב, כי על אותו הכח המוסרי הכלל־אנושי יש לנו להשען ולא להתיאש גם בנוגע לכלל ישראל, לקיומם של המיליונים הרבים מעמנו, שבדורות הקרובים אין האפשרות הטבעית צפויה להם להבנות במולדת העתיקה.
תביעתנו מן העולם התרבותי כוללת איפוא שני חלקים: אחרי אלפים שנות נדודים וענויים וצרות צרורות מכל המינים יש לנו זכות מלאה להשיב לנו את מולדתנו העתיקה, שגם היא מתפלשת בעפר־חורבנה ומחכה לשיבת בנים
לגבולם, – זהו החלק האחד, – להסיר את חרפת הגלות מאחת האומות היותר עתיקות, שמפרי תרבותה נהנה הרבה והרבה המין האנושי. ויש עוד חלק שני לתביעתנו, שגם הוא אינו פחות, אם לא בערכו הרי עכ"פ בנחיצותו, בנוגע לכלל ישראל, לשבעה־עשר המיליונים בני עם זה הנפוצים בכל העולם ושמולדתם העתיקה יכולה לקלוט רק חלק מהם, וגם זה לאט לאט במשך דורות. ואותו המצפון התרבותי האנושי, המחויב לעזור לעם ישראל, כי יבנה את ביתו הלאומי על אדמת ארץ אבותיו, הוא גם מחויב ליתן את האפשרות לכלל ישראל להתקיים בתנאים הגונים של חיים אזרחיים בכל תפוצותיהם, באשר הם שם. ואין זה חסד, אין זו חנינה, אלא חובה תרבותית, אנושית־כללית, עד כמה שההנחה “כל דאלים גבר” איננה המכריעה היחידה ביחסים ההדדיים של עמי התרבות; עד כמה שהמושגים המוסריים של צדק ויושר יש להם משקל של חובה גמורה לא רק ביחסים האישיים של הפרט אלא גם ביחסים הבין־לאומיים של הכלל.
ואין להסתפק בהרמת מושגים מופשטים של צדק ויושר על הנס, אלא יש לגשת לעצם העובדות שבמציאות ולהגדירן עד כמה הן מתאימות לעקרוני המוסר. כזה: “השאלה איך אנו מתנהגים עם היהודים בגרמניה היא שאלה פנימית שלנו ויש לנו רשות גמורה להכניס סדר בביתנו כטוב בעינינו”. ולחרפת עמי־התרבות בזמננו יש מהלכים לנימוק זה, והוא מתקבל כיסוד מוסד לחיים הבין־לאומיים. ודוקא בנקודה מסוימה זו היה המצפון האנושי צריך להגיב בכל תוקף ולהכריז כעקרון מוסרי כלל־אנושי, כי גם לסוברניות על העמים במדינותיהם יש גבולים, שאין לעבור עליהם; ולעוברים על הגבולים ההם, שוב אין המעשים המופרכים שאלות פנימיות, ויש לו למצפון עמי־התרבות הזכות וגם החובה להרים את קולו ולמחות ברמה על העול, על הרע, על הזדון, – וה“סוברניות” המתגנדרת היא בנידון זה מטבע פסולה ומזויפת. גם האישיות הפרטית היא “סוברינית” ועומדת ברשות עצמה, ובכל־זאת הלא הוצגו לה גבולות וסיגים ואיסורים. זאת היא תורת היחיד, וזאת היא גם תורת הכלל, הצבור, העם, הלאום, המדינה. לא “שאלה פנימית” של גרמניה היא, אם היא קמה וגוזרת כליה בבוקר אחד על מאות אלפים מתושביה. וכשם שבאחרית המאה הי“ח עקרה המהפכה הצרפתית הגדולה מן השורש הרבה מושגים פסולים של ימי־הבינים, כן גם עתה, באמצע מאת העשרים, צריכה האנושיות התרבותית לקרוא חרם ולבטל מעיקרו את המושג המזויף ע”ד “סוברניות”, כאילו היא נותנת זכות למדינה לעשות עם עמי־המיעוט היושבים בה כטוב בעיניה. יש להכריז מלחמה על הפרינציפיון הברברי של התרת זדון ורשע בשם ה“סובירניות” של המדינה.
במלחמת־תנופה זו עם הזיוף הגרמני של המושג “סוביריניות” אנו היהודים צריכים לקחת חלק בראש, באשר לנו, לעם מפוזר ומפורד בכל קצוי תבל, הדבר נוגע ביחוד. אך חשוב הדבר, כי נוציא את המלחמה ממסגרתנו הפרטית ונכניסה להיקף אנושי־כללי. כי על־כן זוהי שאלה בין־לאומית, אשר היום נגעה לרע ביהודים ומחר תוכל לפגוע גם בעם אחר; מלבד אשר הפרינציפיון המוסרי כשהוא לעצמו הוא אנושי־כללי ואינו מבדיל בין העמים.
ואם יש אנשים בתוך אומות העולם, ביחוד בתקופה האחרונה, אשר מפאת תהפוכות העתים חדלו להאמין בכח הפרוגרס כגורם מוסרי בחיי העמים, אין לנו, בני־ישראל חלק אתם, ולא מחשבותיהם מחשבותינו ולא דרכיהם דרכינו. יסוד היהדות כהשקפת־עולם הוא אופטימיזם מוחלט ואמונת־אומן בנצחון היושר והצדק לטוב לאדם. ומעמדתנו הלאומית הזאת לא נזוז גם לא נוכל לזוז, כי בחיינו הוא; בזה תלוי קיומנו לדורות הבאים.
מלחמת הקיום של עמנו בהווה ובעתיד צריכה להיות מכוונת לשני הצדדים: לעם ישראל ההיסטורי בבנין ארץ מולדתו ולכלל ישראל האישי בכל מיליוניו הרבים באפשרות קיומו האזרחי באשר הוא שם. וכיון ששני הצדדים גם יחד תלויים בכחו של הפרוגרס והמצפון המוסרי של עמי התרבות, לא יתכן להאמין באותו הכח בנוגע לצד אחד ולהתכחש לו בנוגע לצד השני.
יש עתיד לעם ישראל ויש עתיד לכלל ישראל. לאומה במולדתה בהבנותה ולכלל – בקיום אנושי בארצות פזורו ובשאיבת אור וחום מרחוק מתחית המולדת.
זהו גורל האומה וזוהי תורת מלחמת קיומה עד כמה שעין אדם תופסת את הפרספקטיבה בגבולות המציאות. וחוטאים הם לשכל הישר; חוטאים לסדרי החיים כהויתם; חוטאים לבסוף לאינטרסים האמתיים של האומה אלה מתוכנו, המתכחשים לאחד משני הגורמים האמורים ומטיפים להתרכז באחד מהם ולהתיאש מן השני…
זוהי המציאות לפי ההשגה האנושית. אך יש עוד ענין של “אחרית הימים”, שעל אודותיו אפשר רק להגיד כי “הנסתרות לאל אלהים”. לפי מצב הרוחות בזמננו לא כל חלקי האומה משתווים בהבחנת הענין הזה, אלה הם דברים התלויים בלב ומתבדלים ומתרוממים מעל לשטח המציאות של החיים.
(“הארץ” טבת תרצ"ד)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.