רקע
אבנר הולצמן
תמונה לנד עיני
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון

 

מבוא

ספר זה נולד מתוך התבוננות בתצלומים. מאז ומתמיד חשתי, שאין דרך עזה וישירה יותר להקים קשר עם העבר מאשר הצפייה המתעמקת בפיסות הזמן והמרחב שבוּדדוּ מתוכו והוקפאו לתמיד בעין המצלמה. מדובר באפקט כפול: התצלום הוא, כמובן, דימוי חזותי גדוש מידע קונקרטי על קטע המציאות החד־פעמי שנתחם בו, אך בעת ובעונה אחת הוא הרבה יותר מכך – הוא גם עדות חומרית ממשית, לעיתים עדות יחידה, לקיומם ההיסטורי של האנשים, החפצים והאירועים המוצגים בו.

עניין זה עומד במרכז ספרו של רולאן בארת מחשבות על הצילום, החותר להבין מהי התכונה המהותית המייחדת את הצילום מבין מכלול הדימויים שלנו. צורות ייצוג אחרות כמו הציור והכתיבה, הוא אומר, עשויות לחקות מציאות ממשית, אך באותה מידה הן יכולות לדַמות להפליא, ובאותו כוח שכנוע, מציאות שלא היתה ולא נבראה. בניגוד להן, כוחו של התצלום טמון בידיעה המוחלטת שהדבר הנראה בו, בין אם בוים ועוצב בכוונת מכוון ובין אם נקלט באופן אקראי, אכן היה שם ברגע שבו נטבע על תשליל המצלמה. תמציתה של חווית ההתבוננות בתצלום מגולמת בהכרתו של המתבונן כי “זה היה”, כי אכן היה הדבר קיים ונוכח במלוא ממשותו באותו רגע, ומיד לאחר מכן חלף הרגע הממשי ואבד לתמיד, אבל העתקו המצולם נותר אחריו. זאת ועוד: התמונה המודפסת אינה רק דומה לעצם המצולם, אלא יותר מכך – היא האצלה מוחשית שלו באמצעות קרני האור שנגעו בו ונקבעו באמצעים כימיים על גבי הנייר. וכדברי בארת: “מתוך גוף ממשי, שהיה שם, נמשכו הקרינות הנוגעות בי, המצוי כאן […] מעין חבל טבור מקשר את גוף הדבר המצולם למבט עיני: האור, אף שאינו מורגש, הוא כאן בבחינת מדיום בשרי, קרום המחבר אותי עם מישהו או משהו שצולם”.1 בכך פיתח בארת הבחנה של סוזן סונטאג, שתיארה את התהליך הצילומי, כלומר את הקשר בין המצולם, הצילום והמתבונן בתצלום כרצף בעל איכויות מאגיות: “איש לא יראה זהות מהותית כלשהי בין ציור לבין נושאו; הציור רק מייצג או מתייחס אל הנושא. אך התצלום לא זו בלבד שהוא דומה לנושאו, שהוא מעין אות הוקרה לנושאו, אלא שהוא גם חלק ממנו, המשכו; אמצעי רב־עוצמה של רכישת שליטה ופיקוח עליו”.2

החתירה למגע קרוב במי שצולם ובמה שצולם והרצון לשבץ את התצלום בהקשר סיפורי־היסטורי משמעותי שימשו בעבורי נקודת מוצא למסע הפענוח והשחזור שנערך בכל אחד מפרקי הספר. הקורא יבחין שמבנה קבוע אחד חוזר בכל הפרקים. תחילה נערכת “קריאה” מדוקדקת של אובייקט מצולם מן העבר: זוג ערב נישואיו, גלוית־דואר שחיבר סופר צעיר, מצבת קבר ביום חנוכתה, משפחה ואורחיה במסיבת יום הולדת, חבורת פעילים של תנועת נוער ציונית אחרי מלחמת העולם השנייה. הפקת מרב המידע מן התצלום וביאורו בעזרת נתונים שלוקטו ממקורות נוספים הם המהלך הראשון המתרחש בכל פרק. לאחר מכן מתרחבת היריעה בשלבים אחדים. ראשית מדלג הסיפור אחורה אל נקודת התחלה קודמת בזמן ומגולל את מסכת האירועים שהביאו לידי מעמד הצילום או לידי התהוותו של האובייקט המצולם. בשלב הבא ממשיך הסיפור ומתגלגל קדימה מאותה נקודת הווה בתארו את מה שאירע למצולמים אחרי שהונצחו בתמונה, לעיתים עד ימינו אלה. עם זאת, ברקעו של הפרק נוכח התצלום ששימש לו נקודת מוצא, והוא חוזר ונזכר בו מדי פעם במפורש ובמרומז כמין מסגרת התייחסות קבועה. בחלק מן הפרקים מתוארים גם גלגוליו של התצלום עצמו עד שהגיע לידינו, או קורותיו וגורלו של העצם המצולם בתמורות הזמן.

כל תצלום משמש כאן, אפוא, מעין שער כניסה אל תוך סיפור אנושי המעוגן במקום ובזמן. מטרתו של כל פרק היא לספר את הסיפור במלוא חיוניותו, מתוך שימת־לב לפרטים הזעירים הבונים אותו, ובד בבד למקם אותו בתוך הקשר היסטורי רחב יותר ולהתחקות אחר המשמעויות הכלליות המגולמות בו. לצורך זה בחרתי להגיש את הדברים בכעין צורת ביניים שבין סיפור למחקר. מצד אחד הפרקים מתועדים במלואם, שום פרט בהם אינו בדיוני והם נסמכים על מגוון רחב של מקורות שבכתב ושבעל־פה, כמפורט בהערות השוליים. מצד שני השתדלתי לנקוט נימת הרצאה סיפורית, ולא נמנעתי משילובם של תיאורי “צבע”, הערכות אופי, שרטוטי נופים, אסמכתאות ומובאות מאיירות מן הספרות היפה, הרהורים ופרשנויות של המסופר בנימה אישית וכיוצא באלה אמצעים, הכל כדי להמחיש את פיסות החיים המתוארות ולהפוך כמידת יכולתי את העובדות ההיסטוריות והביוגרפיות המנסרות כאן לרצף עלילה חי, שוטף ונוגע. לכן אפשר אולי להגדיר את ז’אנר הכלאיים שבו נכתבו פרקי הספר כמחקר בעל אפיונים בלטריסטיים, ואולי מוטב לכנותו בפשטות סיפור דוקומנטרי.

אם אכן ניחנו פרקים אלה באיכות ספרותית כלשהי הריהי נובעת קודם כל מן השאיפה לקונקרטיזציה, כלומר מן ההתעניינות בפרטי דיוקנם, תכונותיהם, סביבתם וקורותיהם של האנשים המתוארים. בקדמת הבימה ניצבים בני־אדם מסוימים ומעשיהם, ומבעדם נשקפים או נרמזים עניינים רחבים ומופשטים מטבעם: תהליכים ואירועים היסטוריים ותרבותיים, קהילות ומערכים חברתיים ואידיאולוגיים. בשעה שהכתיבה המחקרית המובהקת שואפת מטבעה לגבש את מִמצאיה באמצעות סיכום, סכימטיזציה והכללה, נעשה כאן ניסיון לחזור מן המושגים הכללים אל המוצגים המוחשיים, כלומר להעניק למושגם אלה חיוּת ודמות חד־פעמית על־ידי גילומם בפרשיות, בסיטואציות ובגורלות אינדיווידואליים. לזאת, בין היתר, מכוונת כותרת הספר, הנטולה כלשונה מאיוב ד 16. כך, למשל, מושג העיירה היהודית מתממש כאן בתיאור קונקרטי של עיירה ליטאית אחת, תוך התעכבות מפורטת על תמונת נופיה, על מִרקמה האנושי ועל הווי חייה שהגיע לשיא עושרו ודחיסותו ממש ערב החורבן. מובן שתיאור פרטי מסוג זה אמור ליהפך בחזרה למשל או לדוגמה מייצגת של הוויית חיים רחבה יותר, וחוזר חלילה. באופן דומה הומחשו כאן קונצפטים כלליים אחרים כמו “המרכז הספרותי העִברי בווארשה”, “השפעתה של שירת ביאליק על קוראיה”, “אגדת גנסין”, “השמדת יהודי ליטא”, “חיי הפליטים היהודים מפולין בברית המועצות”, “שיקום תנועות הנוער החלוציות אחרי השואה”, וכדומה.

מעבר למקבילות המבניות בין הפרקים ולז’אנר המשותף שבו הם כתובים מתבקשת הנמקה מהותית יותר להבאתם בכפיפה אחת. דומני שאין כמעט צורך להסביר את הקשר הגלוי בין שלושת הפרקים שכונסו בחלק הראשון, שהרי כל אחד מהם מציג קטע או היבט מסוים בחייו ובנוכחותו האישית והספרותית של אחד הקלאסיקונים העבריים – מ“י ברדיצ’בסקי, י”ח ברנר וא"נ גנסין. זווית הראייה הנקוטה בכל פרק היא, כמדומה, בלתי שיגרתית. ברדיצ’בסקי מצטייר כאן דווקא מבעד לתיאור חייה, אישיותה ותפיסותיה של רעייתו רחל, ובתוך כך נחשף לראשונה יומנה הגנוז; ברנר מתואר בלבטי נעוריו ובגישושיו הספרותיים הראשונים עד להתמקדות באפיזודה דרמטית אחת הממחישה את טיב המהפכה שעמד לחולל עם חבריו בספרות העברית בפתח המאה העשרים; גנסין מוצג בחודשי חייו האחרונים והמיוסרים, אך עיקר הסיפור עוסק לא בו עצמו אלא בצמיחתה של האגדה סביבו כפי שהיא משתקפת בפרשה המוזרה והטראגית של הקמת המצבה על קברו. זאת ועוד: חוטים רבים מחברים בין הפרקים. מכיוון ששלושה סופרים אלה היו קשורים זה לזה, הרי כל אחד מהם מופיע לא רק בפרק המיוחד לו, אלא כדמות־משנה בפרקים העוסקים בחבריו. זירת ההתרחשות של פרק אחד תשמש כעבור זמן בימת חיזיון למשנהו, ובמיוחד חוזרת ונגלית בשלושתם העיר וארשה, על התמורות שחלו בה במאה השנים האחרונות. ואולי יש להודות בפשטות, ששלושה סופרים גדולים אלה הם הקרובים ביותר ללבי מבין האבות המייסדים של הספרות העברית החדשה, ומכיוון שיצירותיהם אחוזות בלא הפרד בחייהם נמשכתי מטבע הדברים לעסוק לא רק בכתיבתם וביקשתי לגעת כאן בפרשיות שונות מחייהם ובדיוקנאותיהם האנושיים המרתקים.

טעמים שבקִרבה אישית מונחים, כמובן, גם ביסוד שני הפרקים הכלולים בחלק השני, המעוגנים בסיפורי חייהם של אמי ואבי, ילידי עיירות קטנות בפולין בשלהי שנות העשרים, שנעוריהם עברו עליהם, כל אחד בדרכו, במהומת מלחמת העולם השנייה. אבל אין אלה סיפוריהם האישיים בלבד. לא במקרה בחרתי לבסס כל פרק על תצלום קבוצתי רב משתתפים, ולעקוב אחר נתיבי חייהם וגלגוליהם השונים של המצולמים בהם. הפרק על אמי, “מסיבת יום הולדת”, מספר את סיפור חייה וכיליונה של קהילה יהודית אחת מרבות במזרח־אירופה, ונחתם בניסיונות הנעשים כיום לשמר את זכרה לדורות הבאים. ואילו הפרק על אבי, “תמונה קבוצתית עם טבנקין”, מתאר את המסלול שהביא נערים ונערות יהודים להתלקט יחדיו אחרי השואה במסגרת תנועת נוער ציונית חלוצית, בהנחייתם של שליחים מארץ־ישראל. כל אחד מהם מוצג, אפוא, לא ביחידיותו הנבדלת אלא כחלק מקבוצה שסיפורה מסמן נתיב אחד במפת הגורלות היהודיים במאה העשרים.

מבחינה אחת יש בכל זאת משהו אישי מאוד בשני התצלומים האלה, משום שכל אחד מהם ממצה, לפי הרגשתי, מצב של שלמות עילאית בלתי חוזרת בחייו של אחד משני הורי. אמי נראית כאן בגיל עשר, בבטוחה ומוגנת בחיק משפחתה וחבריה, ליד שולחן מסיבה גדוש כל טוב בעיירתה האהובה סווינציאן, שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, מבלי שהיא או מישהו אחר מן המצולמים מודע לשבריריותו של המעמד ולסוף הנורא המצפה לרובם מקץ שנים מעטות. על אותה שלמות אבודה היא חוזרת ומתרפקת עד היום, אחרי יותר מחמישים שנות חיים בישראל, יחד עם חבריה המעטים ששרדו, ואולי זה פשר נסיעותיה התכופות לעיירתה בשנים האחרונות, כאילו כדי לחזור ולתהות על הבלתי נתפס – כיצד ייתכן שקהילה כה מושרשת וחיים כה מאושרים נמחו מעל פני האדמה ביום אחד. ואילו אבי נראה כאן בגיל תשע־עשרה בקרב חבריו ומדריכיו בתנועת דרור שנתיים אחרי תום המלחמה, כולו דרוך ונלהב לקראת העלייה לארץ־ישראל להגשמה חלוצית בקיבוץ, מוקסם מאישיותו ומתורתו של המורה הדגול יצחק טבנקין וחש שלם לחלוטין עם עצמו ועם דרכו באופן שלא ידע בחייו לא לפני כן וכנראה גם לא אחרי כן.

מעבר לאחדותו של כל חלק בפני עצמו קיימים, כמדומני, חישוקים משמעותיים המאגדים את כל חמשת הפרקים, ה“ספרותיים” והאישיים גם יחד. לא רק שדמויות אחדות חוזרות ונזכרות בשני החלקים, אלא שהם ניתנים להיקרא כחוליות כרונולוגיות לא־רצופות מתוך סיפור גדול אחד. ראשיתו של סיפור זה בווארשה של שנת 1900, התופסת את מקומה לא רק כמוקד התוסס ביותר של החיים היהודיים במזרח־אירופה, אלא גם כבית היוצר העיקרי של התרבות העברית המתהווה וכאבן שואבת לצעירים המחפשים את דרכם אל חיי הספרות. המשכו של הסיפור, אחרי מלחמת העולם הראשונה, בניסיונות הנחלשים והולכים להמשיך ולקיים חיי תרבות עבריים על אדמת אירופה בכלל ובווארשה במיוחד, בד בבד עם התעצמותו של המרכז הספרותי העברי בארץ־ישראל, השואב אליו את מיטב הכוחות והתקוות. תהליכים אלה מגולמים מזוויות שונות בפרקים על ברדיצ’בסקי, ברנר וגנסין. בפרק על גנסין, וכמובן בשני הפרקים האחרונים, משתקפת החוליה הבאה בסיפור, הלוא היא החורבן הגמור של יהדות אירופה, ואילו הפרק האחרון, שעיקרו מתרחש אחרי המלחמה, מסמן גם את המשך הדרך: התקבצותם של השרידים שכל משאלתם לעזוב את אדמת אירופה ולבנות את חייהם במדינתם העצמאית. שלא במפורש משתקף בספר גם גורל התרבות והספרות העברית בתמורות הזמנים. מן המרכזים הספרותיים המפוארים על אדמת אירופה נותרו כיום רק בתי הקברות שבהם נחים, בין השאר, אורי ניסן גנסין בווארשה ומיכה יוסף ברדיצ’בסקי בברלין, ואילו ליצירותיהם יש כיום קיום אך ורק במדינת ישראל, המרכז החי היחיד של התרבות העברית האמור לשמר גם את נכסי הרוח של דורות עברו.

האמירה העולה מצירופם של כל פרקי הספר היא, אפוא, ציונית מובהקת, בלי מרכאות ובלי התנצלויות, וביסודו הדבֵקות במטבע הלשון הברנרי (שיצאו לו מוניטין בזכות ספרו של גרשון שקד), “אין מקום אחר”. אקווה שברוח זו גם ייתפס על־ידי קוראיו.

במהלך הכנתו של הספר נהניתי מעזרתם הברוכה של רבים – מהם שהמציאו לי תעודות חיוניות, מהם שהפנו את תשומת לבי למקורות מידע חשובים, מהם שהקדישו לי מזמנם ושיתפו אותי באוצר זיכרונותיהם. תודתי נתונה להם מקרב לב, ושמותיהם מצוינים במקומות המתאימים בהערות השוליים.

לשניים אני מבקש להודות במיוחד. חברי, הסופר חיים באר, ליווה את הספר מראשית התרקמותו, היטה אוזן להתלבטויותי ועמד לימיני כל העת בעצתו הטובה. עידודו ואהדתו לא יסולאו בפז. אמי, לִילה (לאה) הולצמן לבית סווירסקי, סייעה לי לא רק בכל הנוגע לפרק “מסיבת יום הולדת” המבוסס על סיפורה האישי, אלא גם במחקר המקדים לפרקים נוספים: ביצירת קשר עם עדים, באיתור מסמכים ופענוחם, בתרגומים משפות שונות ובהבהרת סתומות רבות. כמו כן שימשה לי מדריכה ובת־לוויה נאמנה במספר ביקורים בפולין ובליטא שרשמיהם משוקעים בכמה מפרקי הספר. על אהבתה ומסירותה אני אסיר תודה, מחוכמתה אני לומד ומאישיותה שחושלה בניסיונות חיים קשים אני שואב כוח.

הפרק “מסיבת יום הולדת” פורסם בנוסח ראשון בהארץ (תרבות וספרות), 9 באפריל 1996, וכן באנגלית בגיליון ינואר 2000 של הירחון Commentary. כאן הוא מוגש בגירסה חדשה מתוקנת, ארוכה פי שלושה מן הנוסח המקורי.

הפרק “מצבתו של גנסין” נדפס לראשונה בכתב־העת אלפיים, מס' 15, תשנ"ח. לקראת פרסומו כאן הורחב במידה ניכרת על־יסוד חומר חדש רב שנאסף בידי מאז כתיבתו של הנוסח הראשון.

קטע מן הפרק “ביום קיץ, יום חום” הפיע ב REEH: כתב־עת לחקר העברית באירופה, מס' 4, 2000, תחת הכותרת “וארשה, 1900: נקודת המוצא”. כאן הוא רואה אור לראשונה במלואו.

הפרקים “אהבת רחל” ו“תמונה קבוצתית עם טבנקין” מתפרסמים כאן בפעם הראשונה.


 

אהבת רחל


וְנָשְׂאָה שְׁבוּעָה מוּל עִקְבוֹתָיו בַּתְּכֵלֶת

לֶאֱהוֹב לָעַד בִּבְדִידוּת וּדְמִי:

צְלִיל גְּשָׁמִים בַּגָּן, הֵד, מֶרְחָק וְאֵלֶם

וְשִׁמְךָ צָמוּד אֶל שְׂפָתַי כִּבְכִי.

(יוכבד בת־מרים, “מדרכה גשומה”)


א. על סף האושר

בתוך צרור התצלומים המשפחתיים השמור בארכיונו של הסופר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, מצויה תמונה אחת יוצאת דופן. ברדיצ’בסקי נראה בה עם רחל רמברג, רעייתו ושותפתו הרוחנית בעשרים שנותיו האחרונות. אמנם זה איננו הצילום המשותף היחיד של השניים, אך הוא, כמדומה, הטבעי והחושפני ביותר, לפחות באורח יחסי. כל האחרים מציגים את בני הזוג, כמנהג התקופה, בתוך תפאורת סטודיו מצועצעת, ואילו כאן הם מצויים באוויר הפתוח, על רקע חורשת עצים דלילה הנתחמת בגדר נמוכה שקווי המיתאר המטושטשים שלה מסתמנים במרחק. בתצלומים האחרים הם ניצבים בתנוחה קפואה, מבוימת, כשני פסלים מנותקים זה מזה, ואילו כאן עומדת רחל זקופה לשמאלו של ברדיצ’בסקי הישוב על כיסא עץ עגול, יציבתה קלה וחיננית, ידה מונחת בטבעיות על שכמו וירכה נוגעת בזרועו. בכל תצלומיו האחרים של ברדיצ’בסקי הוא נראה לבוש בחליפות כהות או במעילי חורף כבדים, אך כאן כאילו עטה עליו תחפושת של קייטן נהנתן שאינה הולמת אותו: לגופו מקטורן קיץ קל ובהיר שמתחתיו מציצה אפודה תואמת, ולצוארו קשורה ברישול עניבת משבצות בהירה. קלות אלגנטית ניכרת גם בסגנון לבושה של רחל: חצאית בהירה ארוכה וחלקה, חולצה כהה גבוהת צוארון ותפוחת שרוולים המעוטרת בכפתורי־פנינה עדינים, חגורה רחבה מקיפה את מותניה הדקות ורדיד מלמלה לבן חובק את כתפיה וחזה.

עיקר תוכנו של הצילום אצור, מכל מקום, במה שאפשר להפיק מן ההתבוננות בתווי פניהם ובהבעותיהם של השניים. שערה האסוף של רחל ממסגר את קלסתרה העגול, הצח והרענן, וניכר בה כי היא מצויה בשיא פריחת עלומיה. צל צילו של חיוך מרפרף על שפתיה, אך אין בו כדי לטשטש את הבעת הכובד והרצינות העולה מן הפה הקפוץ, מן הסהרונים הכהים שמתחת לעינים, מן המצח הגבוה והרחב, ובעיקר מן המבט הגלוי, הנבון, המופנה ישר אל המצלמה. גם מבלי לדעת דבר על אישיותה של המצולמת או על הרקע למעמד הצילום, אפשר לקרוא בפניה צירוף של רוגע ונחישות, ביטחון שקט של מי שמצאה את מקומה בעולם ונכונה לחיים עם הגבר שלצדה. עדיין אין טבעת נישואין על אצבעה, אך היד המונחת דרך חירות על כתפו השמאלית של ברדיצ’בסקי מרמזת על ברית החיים העתידה להיכרת ביניהם.

לעומת השלֵמות הפנימית השקטה הקורנת מרחל, ניכר המתח האצור בדמותו של ברדיצ’בסקי. ההטיה הקלה של הגו סביב צירו, היד הימנית החופרת באי־שקט בכיס המקטורן, מעידים כי הישיבה מול המצלמה אינה נוחה לו. עוד יותר בולט הניגוד בין בגדי הקיץ הקלים והבהירים לבין הפנים השחומים, הכבדים, שעננה כמו רובצת עליהם. השיער המוסט חושף מצח רחב, ועליו משתרגים קמטי מחשבה. העיניים הבהירות מצומצמות מעט לאור השמש כאשר הן ננעצות במצלמה מבעד למשקפי המצבט העדינים, ושלושה קמטים אנכיים עולים משורש האף. השפם הכבד משתפל ומסתיר את הפה מעל ללסת החזקה והסנטר הנחוש, שגומה עמוקה נראית במרכזו. ושוב, גם מבלי לדעת דבר על חייו ועברו של ברדיצ’בסקי, יש בקלסתר פניו בתמונה זו כדי לרמז על נתיב חיים רצוף קושי ומאבק, שמעמד הצילום הפסטורלי על תפאורתו המלבבת אינו אלא אתנחתא קלה במהלכו.

במקרה או שלא במקרה, אפשר שגם דרך הצבתן של הדמויות במרחב המצולם תורמת להבלטת הרושם הניגודי שהן מעוררות. בעוד שראשו של ברדיצ’בסקי נראה כאילו הוא לחוץ באופן לא־טבעי בין שני גזעי העצים שמאחוריו, נראית רחל כמי שניצבת בחלל פתוח יותר, משום שהמרחק בין שני גזעי העצים שברקע דמותה יוצר כעין מסגרת חללית מרווחת למדי לראשה ולכתפיה.

על־פי סימנים שונים אפשר לשער שהתמונה צולמה בקיץ של שנת 1901, בסמוך למועד שבו החליטו מיכה יוסף ברדיצ’בסקי ורחל רמברג לבוא בברית הנישואין. הוא היה אז בן שלושים ושש והיא בת עשרים ושתיים, ופער השנים ביניהם ניכר היטב בעין המצלמה. מקום הצילום ־ עיירת הנופש אוֹטבוּצק שליד וארשה, אחד המקומות שבהם נהגה משפחת רמברג לבלות את חופשותיה. הצלמת היתה כנראה וֶלָה, אחותה הצעירה של רחל, נערה כבת שש עשרה שהשתלמה באותו זמן בווארשה בצילום אמנותי. לאחר שבישרה רחל להוריה על כוונתה להינשא, הזמינו את חתנם המיועד לבוא מברלין ולשהות עמם בחודשי הקיץ בווארשה ובאוטבוצק לסירוגין, שם, מן הסתם, יוכלו לתהות על קנקנו. ברדיצ’בסקי אכן בא, והתקבל בזרועות פתוחות.

באותם ימים התקיימה פגישתו היחידה עם גרשום שופמן, אז סופר מתחיל כבן עשרים, שהגיע לווארשה עם ביכורי עטו ונסע לאוטבוצק כדי למסור את כתבי־היד של סיפוריו הראשונים למשפטו של הסופר הנערץ עליו. כעבור יובל שנים שיחזר שופמן את רשמיו של אותו מעמד, ונזכר כיצד פגש בברדיצ’בסקי ובארוסתו בשובם מטיול ליד הפנסיון שבו התאכסנו. “ב. הסתכל בי, אמר מה שאמר והניח ידו על שכם העלמה – ואני נזכרתי בדבריו על ‘מהות החיים ועצם החיים’…”.3 במצב רוח מרומם שב שופמן לווארשה, וכעבור ימים אחדים קיבל בחזרה מברדיצ’בסקי את כתבי־היד שלו בצירוף גלויה, המביעה התרשמות עמוקה מן הסיפורים ומעודדת אותו להמשיך ולכתוב.

עדות ישירה וממשית יותר על הלך נפשו של ברדיצ’בסקי באותו זמן היא איגרת מלאה אושר ששיגר לאביו, משה אהרן, רב העיירה הקטנה דובובה שבאוקראינה, ובה בישר לו על דבר נישואיו הקרובים והפליג בשבחיהם של רחל ושל הוריה. “רחל היא עלמה צעירה לימים יפה עד למאד, צנועה ותמימת־לב” ־ סיפר ברדיצ’בסקי בהתלהבות לאביו, והוסיף למנות את סגולותיה של בחירת לבו:

חִנָהּ וטהרת נפשה אין לשער, ומושלמת היא בכל מעלות המחשבה והדעה. יודעת היא היטב שפת עֵבר ולוקחת חלק בכל מה שאנכי חושב על בית ישראל. טוּב לבה בעדי, העמדתה בצדי זה כשנתים בימי בדידתי היותר גדולים ומלחמת קיומי היותר קשתה [!], כל האור אשר ראיתי בה מאז זכיתי לה הוא בלי אומר ובלי דברים. זאת היא הנפש אשר אליה פללתי כל הימים ובעבורה כדאי היו כל ימי עניי ומרודי וכל יסורַי החומריים והרוחניים, אשר עוד לא נסה בהם ילוד אשה אחד אצלנו. על ידה שבתי לנערוּתי ממש והננו כתאומים יחדו. אהבתנו והקשרת נפשנו היא בלי אומר.4

כדי לקרב את הזיווג המיועד ללבו של אביו הדגיש ברדיצ’בסקי במכתבו את חינוכו התורני של אבי הכלה ואת ייחוסה הרבני המפואר של אמה, אך יותר מכך הבליט את סגולותיהם האנושיות: “הוריה המה אנשים ישרים וטובים. שניהם, כהאב והאם, קוראים בספרים עברים וביתם פתוחה [!] לרווחה לכל קרוביהם העניים”. מתוך התפעלות והכרת תודה תיאר כיצד נקלט במשפחה בלא הסתייגויות: “להם עוד בנות ארבעה ובנים שתים [!], כולם יפים ומושלמים והנני לההורים לבן ולהם לאח”. ברדיצ’בסקי ידע להוקיר את מאור הפנים שבו נתקבל. במיוחד הדגיש בפני אביו כמה אסיר תודה הוא על הסכמתם של ההורים להתקשרותו עם בתם הבכירה והענוגה, בבת עינם, על אף החסרונות שציין במכתבו בלא כחל וסרק: היותו מבוגר מרחל בארבע־עשרה שנה; היותו נע־ונד, חסר רכוש ופרנסה קבועה; היותו דמות שנויה במחלוקת, דחויה ומזולזלת על־ידי רובם של בעלי הדעה בציבור היהודי.

באותו מכתב תיאר ברדיצ’בסקי את חודשי המנוחה בווארשה ובאוטבוצק כפרק זמן של התאוששות והחלמה החותם עשר שנים של קושי וסבל שהביאוהו לידי עייפות גדולה. בד בבד ראה את פרק הזמן הזה כהזדמנות להחליף כוח לפני שיקים את ביתו עם רחל וייצא להמשך מאבקיו בחיים ובספרות. את המכתב סיים, בפעם היחידה בחייו, בנוסח הבא, המופנה אל אביו ואל אמו החורגת ומעיד היטב על מצב רוחו: “מאת בנכם המאושר, מיכה יוסף”.


ב. היקשרות הלבבות

הסיפור המסופר כאן התחיל, בעצם, כשנתיים לפני כן. ביום רביעי, ה־30 באוגוסט 1899, נקשה רחל רמברג לראשונה על דלת חדרו השכור של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי בליאונהרדשטראסה 19 שברובע שארלוטנבורג בברלין. ברדיצ’בסקי היה נתון באותם ימים בקדחת־כתיבה אדירה, בעיצומה של השנה הפוריה והדרמטית ביותר ביצירתו הספרותית. בתוך חודשים אחדים היו עתידים להופיע תשעה ספרונים שהכילו נובלות, סיפורים קצרים ומסות הגותיות מפרי עטו, והפכו אותו כמעט בבת אחת למוקד מסעיר של מחלוקת בין “זקנים” ל“צעירים”, ולמנהיגו של דור חדש בספרות העברית על סף המאה העשרים. ראשיתו של מהלך זה הסתמנה כשלוש שנים לפני כן, כאשר ברדיצ’בסקי סייע בידו של אחד־העם לייסד את הירחון “השילוח” והיה לאחד ממשתתפיו הקבועים, אך כבר מן החוברת הראשונה של הירחון (אוקטובר 1896) התבלט בעמדותיו המרדניות, שנגדו את האידיאולוגיה המוצהרת של “השילוח” ושל עורכו. בהדרגה צמחה תורת “שינוי ערכין” שלו, שבמרכזה תביעת זכותו של היחיד העברי להשתחרר ממוסרותיה של יהדות ההלכה הרבנית, להגדיר לעצמו כחפצו את טיב יהדותו ולממש כרצונו את מאווייו הייצריים והאינטלקטואליים.

השקפה זו טבעה את חותמה בכל מה שכתב ברדיצ’בסקי באותה תקופה. בימים האחרונים של אוגוסט 1899, שבהם נפתח סיפורנו, עסק בהשלמת חיבורו של קובץ בן עשרים ותשעה סיפורים המבוססים על הווי העיירה היהודית באוקראינה שבה צמח ואותה נטש בנעוריו. קובץ זה, שלאחר התלבטויות נקבע לו השם “מעירי הקטנה”, נוצר במהירות רבה – בתוך שבועות אחדים ־ ובלי תכנון מראש, כאילו מכוחו של דחף בלתי־נשלט שדחק בברדיצ’בסקי “להציב ציון”, כלשונו, לעשרות דמויות, אפיזודות ופרקי הווי שנטבעו בזכרונו. על־פני השטח בולט אופיו הסאטירי של הקובץ, המשרטט דיוקן נלעג של קהילה פרובינציאלית עלובה ומנוונת, אכולת ריב ומדון ושטופה בתאוות מין ותאוות כבוד; אלא שמבעד לרובד הסאטירי משתקפים יצרי חיים עזים המפעפעים באותם יהודים עלובים. יצרים אלה מתממשים באמצעות תאוות אסורות, חטאים ועבירות, ובזה הם ממחישים את השקפתו של ברדיצ’בסקי בדבר היסוד ה“בשר ודמי” הצפון ביהודי הגלות, ושהחייאתו היא תנאי לכל תהליך של תחייה לאומית.

בד בבד עם חיבורם של סיפורי “מעירי הקטנה” עסק ברדיצ’בסקי בהתקנת שאר הקבצים של כתביו, שהיו נדפסים והולכים באותם ימים בשני מסלולים מקבילים. בהוצאת “תושיה” בווארשה, תחת הנהגתו הנמרצת של הסופר והמו“ל בן־אביגדור (א"ל שלקוביץ) נדפסו, בעקבות חוזה שנחתם בראשית אותה שנה, ספרי הסיפורת שלו וכן “ספר חסידים”, קובץ של סיפורים ומסות ליריות מעולם החסידות. ב”הוצאת צעירים“, מסגרת מו”לית קטנה שייסד ברדיצ’בסקי בסיועם של אחדים מידידיו־מעריציו, הדפיס את קבצי המאמרים שלו, כדי להבטיח את עצמאותו הרוחנית המלאה וכדי למנוע מבן־אביגדור את אי־הנעימות שהיתה כרוכה בהדפסתם של דברי הגות שנויים־במחלוקת אלה. בתוך כל זאת עשה ברדיצ’בסקי מאמצים נואשים להביא לידי סיום את המפעל הספרותי העיקרי שעסק בו מאז ראשית 1898 –כתיבת רומן אוטוביוגרפי מקיף בגרמנית על מחוזות ילדותו ומשברי נעוריו. לצורך זה היה יוצא מדי פעם אל מקומות נופש מחוץ לברלין כדי להתמסר בבדידות למאבק עם חוויות העבר הטראומטיות ולהתמודד עם קשיי הלשון הגרמנית, שמעולם לא עלה בידו להשתלט עליה בשלמות.

כתשע שנים חלפו מאז עזב ברדיצ’בסקי את רוסיה, מולדתו, ואת עולם המסורת היהודית שבתוכו צמח. כאשר בא ללמוד במערב־אירופה בדצמבר 1890, והוא כבן עשרים וחמש, כבר היו מאחוריו שתי פרשיות נישואין קצרות, האחת שנקטעה בנעוריו למגינת לבו בידי חותנו האדוק, שגילה בידיו ספרי השכלה חילוניים, והאחרת שהסתיימה בגירושין ביוזמתו מחמת הבדלי מזג ושאיפות בינו לבין אשתו. בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה, שאת רובן עשה בלימודים אוניברסיטאיים בגרמניה ובשווייץ, נטה להתאהב מדי פעם בנערות שפגש, יהודיות ולא יהודיות, אך הדברים לא הבשילו מעולם לכדי יחסים של ממש. שתי יצירות הסיפורת העיקריות שלו מאותו עשור, הנובלות “מחניים” ו“עורבא פרח” (שתיהן נכתבו ב־1899), מתארות בהרחבה את מבוכותיו ומצוקותיו הארוטיות של סטודנט יהודי צעיר ובודד, בן־דמותו של המחבר, בערי המערב. נסיונותיו של גיבור ספרותי זה לאהוב ולהיאהב מסתיימים תמיד בתסבוכת, במבוי סתום או באסון.

אולי מתוך המצוקה המתמשכת הזו נטה ברדיצ’בסקי להעצים בדמיונו את יופיה וסגולותיה של אשת נעוריו, שממנה אולץ להיפרד בגיל עשרים, והתרפק על זכרונות האהבה הטהורה שידע עמה. הוא שמר על קשר מכתבים עם אחיה של אותה אשה, ולמד על קורותיה גם ממכתביהם של בני משפחתו ברוסיה. ב־1898 שיחזר את פרשת נישואיו וגירושיו הראשונים בסיפורו “מעבר לנהר”, ותיאר בו את אשתו לא רק כיפהפיה מעוררת חמדה, אלא כדמות אלוהית אפופת זיו והוד.5 במכתבים אינטימיים סוערים ומשתפכים ששיגר לחבריו הקרובים נהג באותן שנים לתנות את ייסורי בדידותו ולתאר את צמאונו לנפש קרובה, לאהבה ולבית משלו. עם זאת דחה בזעם את נסיונותיהם של חבריו להציע לו במפורש ובמרומז שידוכים שונים שנראו להם הולמים. מעין “רומן” הססני שניהל עם לאה, אחותו של חברו מרדכי אהרנפרייז ונסתיים בלא כלום, שימש לו חומר לסיפורו “Daneben” (“אצל” או “מן הצד”) שפורסם באוגוסט 1898 בירחון־ספרות גרמני יוקרתי. נראה כי בסתר לבו קיווה ברדיצ’בסקי שהאהבה הטהורה והמושלמת תפציע לפתע על סף דלתו, כאילו נפלה מן השמיים.

והנה, כמו באורח פלא כך אכן קרה כאשר הופיעה בחייו פתאום רחל רמברג בת העשרים, ומייד דבקה נפשו בנפשה. רחל נולדה ב־1879 בעיר וישטיטן שבפלך סובאלקי בצפון מזרח פולין, אך בגיל רך עברה עם הוריה לווארשה. בבית הוריה, יעקב ואייגה רמברג, קיבלה חינוך משובח: בת שש־עשרה וחצי סיימה את הגימנסיה הפולנית, ומפי מורים פרטיים קנתה לה השכלה עברית. לאחר מכן השתלמה שנתיים בבית ספר מקצועי ורכשה משלח־יד מעשי ־ ריפוי שיניים. בשנת 1899 באה מווארשה לברלין, בירת המדע והאמנויות של אירופה באותן שנים, כדי להרחיב באופן לא־פורמלי את השכלתה במשך שנתיים נוספות. בפקולטה לפילוסופיה של אוניברסיטת ברלין שמעה בין היתר את הרצאותיו של גיאורג זימל. ככל הנראה צייד אותה אביה במכתבי המלצה למכריו בברלין, ומכיוון שבאותה העת היה שותף בהוצאת “תושיה” בווארשה, שהחלה להדפיס אז את ספריו של ברדיצ’בסקי, ייתכן שהציע לה לבקר גם אצל הסופר הנודע, אף כי הוא עצמו לא הכירו פנים.6 אפשר שהקשר ביניהם נוצר דווקא באמצעותו של חיים דב הורביץ, כלכלן וסופר, שהיה מחסידיו הנלהבים של ברדיצ’בסקי, קיים עמו קשר יומיומי וסייע בידו במסירות בכל הקשור להדפסת כתביו ובמיוחד בגיוס הון היסוד להקמת הוצאת “צעירים”. הורביץ, בן גילו של ברדיצ’בסקי, היה מבאי בית רמברג בווארשה, וכשבאה רחל לברלין פרשׂ עליה את חסותו ואף העניק לה שעורים פרטיים בעברית. בין כך ובין כך, משעה שנפגשו רחל רמברג ומיכה יוסף ברדיצ’בסקי כמעט ולא נפרדו. ה־30 באוגוסט, יום פגישתם הראשונה, נעשה להם היקר בתאריכים, ומאז ואילך נהג ברדיצ’בסקי לציין בו מדי שנה את יום הולדתו, שחל אף הוא בשלהי אוגוסט.

בתוך אלפי המסמכים השמורים בארכיונו של ברדיצ’בסקי, “גנזי מיכה יוסף” בחולון, מפוזרים רסיסי מידע מעטים המאפשרים לעקוב, ולו במרומז ובמקוטע, אחרי התרקמותו והתהדקותו של הקשר בינו לבין רחל רמברג. בפעם הראשונה נזכר שמה במכתבו של ברדיצ’בסקי להורביץ מן ה־19 באוקטובר 1899, שבועות אחדים אחרי פגישתם הראשונה, ושם הוא מכנה אותה “החסידה רמברג”.7 כאשר החלו ספריו להופיע באותו סתיו, העניק אותם לרחל בצירוף הקדשות חמות. כחלק מתהליך החיזור נהג לקנות לה ספרים במתנה, כגון מונוגרפיות מאוירות על אמני הרנסנס, רפאל ומיכלאנג’לו, שהעניק לה עם הקדשות באוקטובר.1899 8 במהלך שנת 1900 נודע הקשר ביניהם לכמה ידידים נוספים. כך, למשל, חשף ברדיצ’בסקי בהדרגה את התקרבותו לרחל רמברג במכתביו לחברו הקרוב צבי מלטר, חוקר הפילוסופיה היהודית: “ידידתי מרת רמברג נסעה לבית הוריה על חג המצות, ואני שרוי עתה לבדי ואיני רואה איש” (1.4.1900). כעבור חודשיים, ב־31.5.1900, פתח את לבו מעט יותר: “היא נפש יקרה ועוזרת לי הרבה. אולי יהיה לך די הדבר: בלעדה אין לי עתה איש”.9 בהמשך אותה שנה התיר לעצמו לומר דברים מפורשים יותר על קירבת הנפש הנדירה שהתפתחה בינו ובין רחל, “הנפש היותר קרובה לי בעולם ומקרבת לי כל חייה”:

יחוסי לפלונית הוא טוב מאד. היא נפש טובה ויקרה וכל אשר בה תלוי בי כמו שתלוי אנכי בה. חיים רוחניים כאלה שכיחים רק בחלומות, באגדות או בשיר השירים. שֶיִקרו ויאתיו לי הדברים לא פללתי ואני רק מלא תודה להשגחה אשר נתנה לי מתנה. אותם חיים עולים על הכל (למלטר, בלא תאריך).

נראה שבאותם ימים החל ברדיצ’בסקי לטפח בינו לבינו את התקוה שרחל תיאות להינשא לו, וברוח זו החל לפזר רמזים זהירים במכתביו לחבריו ולבני משפחתו. לחברו אלתר דרויאנוב כתב: “בדברים רבים עניינַי יגעים, בדברים רבים טובים” (21.5.1900). לאביו כתב: “בשלהי הקיץ הבא אבקרך, ותשמע ממני טובות” (26.5.1900). לידיד אחר, צבי בורנשטיין, כתב: “בלבי עתה סער ושלוה, פחד ותקוה” (12.8.1900). לאחיו הצעיר מנדל כתב: “לי תקוה רבה לימים יבואו, רצוני [לומר] לחיי אושר ומנוחת הנפש” (5.9.1900). נראה שלקראת סופה של אותה שנה, או בתחילת שנת 1901, הבשיל הקשר בין השניים להחלטה טבעית על נישואים, אך הם עוד שמרו על הדבר בסוד מספר חודשים. “בקרוב אודיעך דברים טובים”, בישר ברדיצ’בסקי לאביו (18.5.1901), אך רק לאחר שהתייצב לפני הוריה של רחל וקיבל את ברכתם הרשה לעצמו לשגר לאביו את המכתב המאושר שעליו כבר סופר כאן. באותו מכתב בישר לאביו כי בקרוב יוכלו הוא ושאר בני המשפחה להיווכח במו עיניהם בסגולותיה הנפלאות של ארוסתו: “בטוח אנכי שעינכם תחזינה אלף מונים על אשר הגדתי לך. באמת היא נפש נפלאה ויחידה במינה, גם עתה, גם בכל הדורות איני מוצא דוגמתה”.

ג. משפחת רמברג

אכן, משעה שהוחלט על הנישואים השתוקק ברדיצ’בסקי יותר מכל לנסוע עם בחירת לבו לביקור בעיירות ילדותו ונעוריו באוקראינה. כפי שהעידה רחל עצמה, נימק באוזניה את הדבר בגעגועיו אל אביו וברצונו לראות שוב את המחוזות ששימשו חומר גלם עיקרי לסיפוריו, ולהראות לה את סביבת גידולו, שהיתה כה שונה מן הסביבה העירונית המודרנית שבתוכה צמחה היא. 10 אך היה טעם נוסף, כמוס, לתשוקתו זו, ועליו אפשר ללמוד מן הסיפור “מחניים”. כך הוזה גיבור הסיפור, הסטודנט העני מיכאל, את שיבתו כמנצח אל עיירתו, שנאלץ לעזוב אותה בבושת פנים:

לו נדמה והנה כבר שב לבית הוריו באחרית הימים במרכבה רתומה לסוסים דוהרים, ואיזו נערה יפה מלוותהו. כל העיר למגדול ועד קטן רועשת לביאתו. גם שונאיו שהחרימוהו וגרשוהו מבית המדרש מכבדים אותו עתה כאדון רחוק, וכולם משתוממים על יפי הנערה, שבלי ספק היא כלתו. […] הנה הוא הולך עמה שלוב זרוע דרך הרחובות הצרים. לפנים היו משליכים אבנים לעומתו ועתה כולם כורעים בלבם לפני גדולתו וחכמתו הנשגבה מהם.11

מיכאל מדמיין עוד כיצד ידריך את הנערה ברחובות העיירה, והיא תשתומם לכל מראה עיניה; כיצד יחלק צדקה למתנגדיו ולמוריו משכבר הימים, ואלה יקבלו בהכנעה את העובדה שאינו פוקד עוד את בית הכנסת; כיצד יוליך את נערתו לסיור בגן סופיה הנפלא שבעיר אוּמן, וכיצד ידרוש שם דרשה על דבר החירות בפני משכילי העיר, ונשותיהם הנכבדות תגשנה לו זרי פרחים לנוכח עיניה המעריצות של בחירת לבו. הקטע כולו הוא מעין גלגול של מוטיב ידוע מספרות ההשכלה, “שיבת המשכיל המנצח אל עדתו”, כפי שמומש, למשל, באופן מורכב ורב־משמעי בפואמה “שני יוסף בן שמעון” של י"ל גורדון.12

חוקרי יצירתו של ברדיצ’בסקי ציינו לא פעם את העובדה, שרבים מסיפוריו נסמכים על חוויות ממשיות שחווה בפרקים שונים בחיי, 13 והנה כאן התרחש היפוכו של דבר: הסיפור קדם לחוויה הממשית, וזו עוצבה בעקבות חלומותיו של גיבור “מחניים”. בקיץ 1901 באו ברדיצ’בסקי ורעייתו־לעתיד לביקור קצר בדובובה, וכניסתם לעיירה, כפי שתיארה אותה רחל בזכרונותיה, נראתה כמימוש מדויק של אותו מסע נצחון מיוחל. ילדים רצו דחופים להקדים את מרכבתם של בני הזוג ולבשר לאב הרב על בואם. בצאתם לרחוב נדחקו אליהם עשרות אנשים (כולם גברים, ציינה רחל) לברכם לשלום. כל חששותיו המוקדמים של ברדיצ’בסקי פן יטרו לו טינה על האופן הביקורתי המלעיג שבו הציג אותם בספרו “מעירי הקטנה” ־ התבדו. תושבי דובובה התברכו בבן עירם שעלה לגדולה בנכר, ועל אף אדיקותם ושמרנותם קיבלו כמובן מאליו את השינוי העמוק שניכר בו, החל במראהו החיצוני וכלה בהשקפותיו על הדת והמסורת.

בעיקר התגאה ברדיצ’בסקי בארוסתו הצעירה, היפה והמשכילה, שסימלה בשבילו יותר מכל את נצחונו על סביבת מוצאו, והיא אכן שבתה מייד את לבם של בני משפחתו ובמיוחד את לב אביו הרב. רחל עצמה, בת האמידים העירונית, הופתעה מן העניות והפרימיטיביות של בית המשפחה, אך התפעמה, לדבריה, מרוח הקודש המרחפת בבקתה הדלה, שקירותיה עשויים חומר, רצפתה עפר כבוש וגגה מכוסה קש. בהיפרדם אירע דבר יוצא דופן: הרב החסיד, שמעולם לא נתן יד לאשה, נטל את ידה ולחץ אותה בחמימות. בשובה לווארשה כתבה אליו בעברית, ובתשובתו לבנו הפליג בשבחיה: “האמת אגיד לך שרחל שלך היא הפלא ופלא בעולם כי מעולם לא ראיתי עוד עלמה מטיבות [!] כה לכתוב בלשון הקודש והנני רואה ממכתבה כי היא הבינה היטב את חיינו” (14.12.1901). לברדיצ’בסקי לא נותר אלא להשיב לו בדברי הסכמה: “רחל באמת נפש נפלאה ויקרה במינה” (21.12.1901).

אם הביקור בדובובה נראה כשיחזור של פרק מן הסיפור “מחניים”, הרי כניסתו של ברדיצ’בסקי אל משפחת רמברג נראית כחזרה על מה שתיאר שנים אחדות לפני כן בסיפורו “מעבר לנהר”. אותו סיפור עוקב אחרי שלביו של תהליך ההינתקות המייסר שעובר המשכיל הצעיר גבריאל מאמונת אבותיו ומאשת נעוריו – תהליך המתגלם באופן סמלי בחציית הנהר המפריד בין שכונת היהודים הצפופה והחשוכה לבין שכונת הגויים לבנת הבתים, השקטה והטובלת בירק שבראש הגבעה. בקצה שכונת הגויים גר המשכיל מיכאל, שפרש מקהל ישראל. הוא ובני ביתו פורשׂים את חסותם על גבריאל, מנסים להקל עליו את חבלי הפרידה מרעייתו ומעיירתו ומעודדים אותו להגשים את חלומו לצאת למרחב ולקנות לו השכלה גבוהה.14 תיאור כניסתו הראשונה של גבריאל לביתם נראה כמנבא את חוויית הפגישה של ברדיצ’בסקי עם משפחת רמברג בווארשה:

והבנים, הבנות, אם הבית נותנים לי את ידם בחִבה ומקבלים אותי כאת מודע ואח קרוב. – אני יושב על הספה ועיני משוטטות בכל אשר סביבי. כלים נאים, תמונות נאות, ספרים יפים ופרצופים מלאים חן.

והנערה הבינונית בתומת יפיה, בפניה המלאים חן וברוך שערותיה נוגעת אל לבי…

[…] לבי מתרחב למראה המשפחה הזאת והחיים הללו. אני שותה בגִלוי הראש בפעם הראשונה בחיי, ואיזה עוז רוחני אני מרגיש בהסירי מעל ראשי את מצנפתי, אשר נשאתיה אני חצי־דור שלם ואבותי זה מאות בשנים.15

ביתם של יעקב ואייגה רמברג, שברדיצ’בסקי אימץ לו אותם כעין הורים שניים, נבדל אכן מבחינות רבות מבית הוריו בדובובה. אם אביו, הרב משה אהרן ברדיצ’בסקי, נראה כהתגלמותו של היהודי החסיד הירא והחרד, הדבק בלב תמים בתורת אבותיו, הרי חותנו יעקב רמברג (1855־1928), גבר מוצק־גוף וסמכותי למראה, היה טיפוס מובהק של משכיל עברי חילוני, סוחר ואיש ספר. כציוני נלהב נהג לימים לצום ביום השנה לפטירתו של הרצל, ובגיל שבעים עלה עם רעייתו לארץ ישראל, בנה לו בית בתל־אביב ובו בילה את שנותיו האחרונות. מוצאו, כאמור, מן העיירה וישטיטן בפלך סובאלקי שבצפון־מזרח פולין, שם נשא לאשה את אייגה לבית לאפ ושם נולדה בתם הבכירה רחל. לאחר שעברו לווארשה נולדו להם עוד ארבע בנות ושני בנים. בווארשה שלח ידו במסחר, ובד בבד היה פעיל בתנועת חיבת־ציון. לא במקרה נתן ידו כל השנים למפעלי מו"לות עבריים, בעיקר בשותפות עם בן־אביגדור, שכן יעקב רמברג השתייך לאותו דור של בעלי־בתים יהודים, שמצא את שביל הזהב בין זיקה מתונה למסורת לבין השכלה חילונית עברית ואירופית. הוא ושכמותו היוו את קהל הקוראים הנאמן, שדבקותו בלשון העברית איפשרה את פריחתן ותפוצתן הרחבה של הספרות העברית החדשה ועיתונותה החל בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה. מתוך אהבתו לשפה העברית התמסר יעקב רמברג בעשרים שנותיו האחרונות לחיבורו של מילון עברי היסטורי מקיף ויסודי, ועל אף רגעים רבים של חולשת־דעת שפקדו אותו במהלך העבודה, הספיק להשלים בעמל מפרך כשליש מן המפעל הגדול.16

כדי להמחיש את אישיותו והליכותיו של יעקב רמברג על דרך ההקבלה והניגוד כאחת, נוכל להיזכר בדמותו של יצחק איזראלסון, גיבור הרומן “נגד הזרם” של ישעיהו ברשדסקי, שהופיע ב־1901, ממש באותם ימים שבהם נקשר הקשר בין ברדיצ’בסקי לבין משפחת רמברג. 17איזראלסון הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר בספרות העברית של טיפוס “המסורתי המשכיל”, אב המשפחה העירוני הנאור, המתמסר לפעילות בתנועת חיבת־ציון ומשקיע מאמצים רבים בחינוך ילדיו באווירה שמרנית וברוח האידיאלים הלאומיים והתרבותיים שהוא דוגל בהם. אלא שבמהלך הרומן הוא נהפך מראש משפחה תקיף ובטוח בעצמו לאדם נבוך ומובס שכל ודאויותיו התמוטטו, משום שבניו ובנותיו מעדיפים להתבולל בחברה הכללית מתוך הפניית עורף לזהותם היהודית ולערכיו העבריים והציוניים של אביהם. איזראלסון נותר לעמוד לבדו “נגד הזרם”, ולמורת רוחו הוא נאלץ להיכנע לרוחות הזמן, ולהשלים, למשל, עם דרישתן של בנותיו לבחור להן מקצוע כדי שתוכלנה לעמוד ברשות עצמן.

יעקב ואייגה רמברג רוו, כמדומה, יותר נחת משבעת ילדיהם. אמנם לא כולם שמרו אמונים למוצאם ולסביבת גידולם ־ עובדה היא, שעל אף הרוח היהודית והציונית ששררה בבית, התנצרו שתיים מן הבנות ־ אך מסלולי החיים המגוונים שבחרו לעצמם מעידים על אווירת הפתיחות שאפיינה את חיי המשפחה. בד בבד עשויים גורלותיהם השונים של בני רמברג לשקף בזעיר אנפין את ריבוי פניה של החוויה היהודית במאה העשרים 18 לאחר הבת הבכירה רחל נולדה חוה (1884), שהיתה המקורבת ביותר לברדיצ’בסקי מכל גיסותיו וגיסיו.19 בתמיכתו פנתה ללימודים גבוהים, וקיבלה תואר דוקטור בבלשנות סלבית. כעשרים וחמש שנה היתה נשואה להוגו פיגולה, אוריינטליסט וחוקר פולקלור גרמני, ובעקבות גירושיה ב־1937 הוחלו עליה ועל בנה חוקי הגזע האריים. לאחר שנות נדודים והסתתרות נתפסה ונשלחה לטרזינשטאדט. ערב הישלחה לתאי הגאזים הופיעו לפתע הרוסים ושחררו את יושבי המחנה. בנה היחיד יוהנס נספה בנסיבות לא ברורות, כנראה ב־1944. ב־1948 עלתה חוה ארצה, וכאן עברו עליה שנות זיקנתה הארוכות.

אחרי חוה נולדה וֶלָה (1885), שלמדה בנעוריה צילום אמנותי ונישאה למהנדס צמח אַלַפִּין, עמו עלתה ארצה ב־1934. ולה, אשה יפה מאוד ונפש סוערת, הקדישה את חייה למשפחתה, ובהיותה כבת שמונים איבדה עצמה לדעת. הבת הרביעית, צִביה (צֶסְיָה), שנולדה ב־1888, התמסרה מילדותה למחול, ולימים פרשה כנפים וקנתה לה שם עולמי כרקדנית מהוללת. בתצלומי המשפחה מראשית המאה היא ניצבת בדרך כלל מן הצד, יפה וזקופה וצוננת, כמו מתבדלת מהוריה, מאחיותיה ומאחֶיה, ועיניה נשואות למרחקים. ב־1905, לאחר שהשלימה את לימודי הגימנסיה, שלחו אותה הוריה לפאריס מתוך כוונה שתלמד רפואה, אך בעיקר מתוך רצון להרחיק אותה מווארשה של ימי המהפכה, ובכך להגן עליה מפני הסתבכות בהפגנות ושאר אירועים מסוכנים שאופייה התזזיתי הסוער משך אותה אליהם בחבלי קסם. במקום ללמוד רפואה מצאה את דרכה חיש מהר אל עולם המחול, וכבר בראשית דרכה התוודעה לאיזדורה דנקן, זכתה לעבוד עם ענקי המקצוע כניז’ינסקי ודיאגילב, והשתתפה בעיצוב הכוריאוגרפיה ל“פולחן האביב” של סטרווינסקי. לאחר לימודי מחול בשווייץ ובגרמניה היגרה לאנגליה ב־1917, שיוותה לשמה ניחוח צרפתי אלגנטי – מַארִי רַאמְבֶּר (Marie Rambert) ־ נישאה למחזאי אנגלי בשם אשלי דיוקס, ואף המירה את דתה. להקת המחול שייסדה ב־1926, באלט ראמבר, נודעת לתהילה עד היום, והיא עצמה זכתה ב־1962 בתואר אצולה מידי המלכה. פסל של דמותה מוצג כיום בגלריית הדיוקנאות הלאומית בלונדון, הפנתיאון של גדולי האומה הבריטית. ב־1982 נפטרה, שבעת ימים ותהילה, בשנתה התשעים וארבע.

צסיה רמברג / מארי ראמבר נטתה לטשטש את שורשיה היהודיים, וקיימה קשר רופף למדי עם אחיותיה ואחיה. המבקש ללמוד על משפחתה וסביבת גידולה מתוך ספרה האוטוביוגרפי ינחל אכזבה.20 פרקי הילדות בספר זה מוקדשים בעיקר לחוויות של מה בכך מימי בית הספר ולתיאור נרגש של תקופת המהפכה הראשונה ברוסיה, כפי שחוותה אותה בנעוריה בווארשה. על הוריה ואחיה כמעט אין מסופר דבר, ואפילו שמותיהם אינם נזכרים. על אביה נאמר רק שהיה “ממוצא יהודי” ועסק במכירת ספרי לימוד. על אמה מסופר שהייתה מרוחקת מבתה ומעולם לא נשקה לה, אולי מפני שהייתה מטופלת בילדים קטנים יותר, ומשום כך נקשרה הילדה, על פי עדותה, נפשית ורגשית בעיקר אל משרתי הבית והרבתה לבלות בחברתם במטבח. עם זאת מצטייר מבין השיטין של תיאורה דיוקן של משפחה אמידה, שחיתה חיי רווחה, הרבתה לשהות במקומות נופש מחוץ לווארשה, והעמידה לעצמה כמטרה מרכזית את חינוך הילדים בבית ובבתי־ספר משובחים. המספרת עצמה מעידה על הכשרתה הלשונית היסודית: מגיל רך שלטה היטב ברוסית, בפולנית ובצרפתית, וכן בפרקים נרחבים ממיטב הספרות העולמית שנכתבה בשפות אלה או תורגמה אליהן. יידיש או עברית אינה מזכירה.

ב־1891 נולדו התאומים חנן ודבורה. נראה כי יותר מאחיהם הושפעו הם מהשקפותיו הציוניות של האב, וראיה לכך – עלייתם המוקדמת לארץ־ישראל בברכתם ובתמיכתם של ההורים, חנן ב־1913 ודבורה ב־1919. חנן שימש עשרות שנים כמודד מוסמך, ובד בבד התמסר למחקרים פילולוגיים אזוטריים על ראשית היהדות ומקורותיה, אולי בהשפעה עקיפה של גיסו הנערץ ברדיצ’בסקי. במיוחד שקד להוכיח כי מוצאם של שבטי ישראל בהודו, וכי עקרונות היסוד של הדת היהודית משתלשלים מתוך ספרי הוודות ההודיים הקדומים. 21 כמו אחותו דבורה, שהתגוררה בסמוך אליו, ניהל אורח חיים טבעוני. דבורה עצמה עסקה במלאכות שונות, מעבודת אדמה ועד הוראת אנגלית, וזכורה לקרוביה כאשה חולמנית ומנותקת מענייני העולם הזה.

אחרון נולד אליעזר (יוליוס) ב־1896. הוא היה היחיד מבני רמברג שנותר בפולין עד מלחמת העולם השנייה. בשנות העשרים שימש מורה לשפה הלטינית, ומאוחר יותר ייסד וניהל בוורשה גימנסיה יהודית הומניסטית. לאחר פלישת הגרמנים לפולין נמלט אל המחוזות המזרחיים של פולין שנכללו בשטח הכיבוש הרוסי, אך לאחר 1941 לא הגיע ממנו עוד כל סימן חיים, ונראה שנספה זמן קצר לאחר הפלישה הגרמנית לרוסיה. בנו היחיד יוחנן, יליד 1927, הצליח להינצל עם אמו, וב־1948 עלה ארצה להשתתף במלחמת השחרור. כיהן כמדען צעיר במכון וייצמן, עסק בחקר הפיסיקה הגרעינית ונועד לגדולות, אך בגיל עשרים ותשע נפטר לאחר שספג קרינה רדיואקטיבית קטלנית בעת עבודתו במכון. יוחנן רמברג הותיר אחריו אשה צעירה, אסיה, ותינוק, יורם, שהוא היחיד מצאצאיו של יעקב רמברג הנושא כיום את שם משפחתו.


ד. מסע הכלולות

לאחר שקיבלו מיכה יוסף ברדיצ’בסקי ורחל רמברג את ברכת ההורים משני הצדדים, החלו בהכנות לחייהם החדשים. כאן ניצבו בפניהם שתי שאלות עיקריות: היכן יקימו את ביתם וממה יתפרנסו. שאלת הפרנסה הוכרעה במהרה ־ הוחלט שרחל תפתח קליניקה פרטית לריפוי שיניים, וברדיצ’בסקי יעזור על ידה במידת־מה בהכנת תותבות וכתרים. לצורך זה יצא לברלין באמצע נובמבר 1901, עוד לפני החתונה, להשתלמות מקצועית בת כחצי שנה בטכנאות שיניים. עם זאת היה ברור מלכתחילה, שעיקרו של עול הפרנסה ייפול בכל מקרה על שכמה של רחל, שכן ברדיצ’בסקי עתיד להקדיש את רוב זמנו לעבודתו הספרותית, שהרווח בצידה זעום ומפוקפק. ואכן, בפועל לא השתמש מעולם בהכשרה המקצועית שרכש. נראה שעל רקע זה התעוררה מתיחות מסוימת ערב יציאתו לברלין, בעיקר בינו לבין אמה של רחל, שלא התפעלה יתר על המידה מן המוניטין הספרותיים של חתנה המיועד, ולעומת זאת התקוממה על הגורל הצפוי לבתה לאחר נישואיה. גם יעקב רמברג חקר ודרש לדעת כיצד עתיד הזוג הצעיר לקיים את עצמו. ברדיצ’בסקי, שאולי חשש לרגע פן עלול הזיווג המיוחל להשתבש, עמל לפייס ולהרגיע את הורי רחל במכתביו מברלין. הוא חזר והדגיש את “אחריותי הגדולה בעד בתכם היקרה היחידה במינה וחובתי לה ולכם”, כלשונו, אך לא הסתיר את חששותיו: “כחד לא אוכל, שהדברים יגעים בעדנו, אבל תקוותי לא תכזב, שנבוא אל החוף”. ועם זאת ביקש בעיקר להבהיר כי מדובר בצעד שאין ממנו חזרה, ובלא ספק נשען בכך על תמיכתה השקטה והנחושה של רחל עצמה:

איך שיהיה לא אסוג אחור מכל עבודה ישרה תקל לנו בניין ביתנו, גם אם ביגיע כפים נאכל לחמנו. הורים נכבדים, הצעד כבר נעשה והנני מבקשכם להאמין בנו ולהרחיק כל צל מנפש בתכם, לאורה אלך וחייה חיי. קשה עלי לכתוב ולהבטיח דברים בטרם נעשו. האלהים אשר הביא אותנו יחד ישמור אותנו יחד.

ואמנם, מתוך הכרה בגדולתו של בחיר לבה קיבלה עליה רחל באהבה את התפקיד הקשה שנועד לה. כעבור שנים רבות תיאר המשורר יעקב פיכמן, שלא הכיר את הפרשה לפרטיה אך ניחן באינטואיציה דקה, את הכרעתה של רחל כמעשה הרואי:

אשה גדולה, בת לוייתו הטובה של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי עשרות בשנים. וכל כמה שמעטים הדברים הידועים לנו על חייהם, הנה העיקר ידוע לנו, שסופרנו ומורנו הגדול חי בצלה, שאליו באה בת־העשירים מוורשה כדי לחיות עמו חיי עוני, ואושר חייה היה בזה, שהיתה משען עוז לו בעבודת חייו ובבדידות חייו.22

אפשר שבדברים אלה התכוון פיכמן להשוותה ברמז לדמותה האגדית של רחל אחרת, רעייתו של רבי עקיבא. אם אכן כך הדבר, הרי קלע בזה בלא יודעין לתחושתה של רחל בן־גריון עצמה, שאחרי מותו של ברדיצ’בסקי הזכירה ביומנה מתוך הזדהות את גיבורת מחזהו של מוריץ היימאן “אשת עקיבא” (1922).

מסובכת וממושכת יותר היתה התלבטותם של השניים בשאלת מקום המגורים. האפשרויות שנשקלו היו שונות ומגוונות ביותר, החל במחשבה להשתקע באחת מעיירות אוקראינה וכלה בבדיקת האפשרות לעלות לארץ ישראל. לשעה קצרה אפילו הועלה משום מה הרעיון להתיישב בקהיר. בסופו של דבר החליטו שעליהם למצוא את מקומם באחת מערי מרכז אירופה, בסביבה דוברת גרמנית, שם יוכל ברדיצ’בסקי לפתח את עבודתו המחקרית בסמוך לספריות הגדולות ולמלומדים ידועי השם, ורחל תוכל להתבסס במקצועה. בשיחותיהם ובמכתביהם עלו השמות וירדו: מינכן, וינה, פראג, ציריך, ברלין, קניגסברג, אך נדרשה להם עוד כשנה עד שהטילו עוגן בברסלאו, בירת שלזיה, שם החל ברדיצ’בסקי את לימודיו האוניברסיטאיים כעשר שנים לפני כן.

אך בינתיים אנו עומדים עדיין בפרק ההכנות לחתונה. בחודשים הראשונים של שנת 1902 השתלם ברדיצ’בסקי בברלין ורחל שהתה בבית הוריה בווארשה. “נפשי מתגעגעת אל רחל יקירתי”, כתב ברדיצ’בסקי לאביו (21.12.1901). אף רחל היתה אחוזת געגועים אליו, כפי שדיווח לו ידידם המשותף ח"ד הורביץ שפקד תכופות את בית רמברג בווארשה: “הנך יודע את רחל, כי היא אינה מדברת הרבה וקשה מאוד לדעת את מצבה הרוחני. כפי הנראה קשה עליה הפרידה מאוד. כמדומה לי כי היא חיה עתה רק בהתקוה לביאתך בקרוב. מתי תבוא?” (23.2.1902). במכתב נוסף מאותם ימים הרחיב הורביץ את הדיבור על הלך נפשן של רחל ואחותה חוה:

רחל וחוה בריאות ושלמות, אבל חייהן אינן שלמות, מפני שחסר אתה בסביבתן. חוה אמרה לי: עוד שבועות אחדים ־ והכל יהיה טוב. על שאלתי: מדוע? ענתני: ברדיצ’בסקי יבוא, ובהוסיפי לשאול: ומה יהיה אז? ענתני בתומת נפשה החביבה: אז יהיה ברדיצ’בסקי פה… מתפלא אנכי, כי חוה ורחל אינן עתה מה שהיו לפנים, לפעמים איני מכירן. כפי הנראה הסביבה הורשאית מעיקה להן מאוד, הנה שואפות לסביבה רחבה, עמוקה, מלאה שירה וחרות, ופה – רק ריקות וטיט. או אולי טועה הנני? (בלא תאריך).

את בית המשפחה הירבה לפקוד אז גם המשורר אהרן ליבושיצקי (1874־1942), ששימש אז מורה לעברית בשיטת “עברית בעברית” בבית ספרו של המחנך יוסף לוריא (אגב, אחד מתלמידיו באותן שנים בבית־ספר זה היה הנער יצחק טבנקין). תקופה מסוימת לימד עברית את רחל וטיפח, כנראה אף הוא תקוות רומנטיות ביחס לאחת העלמות לבית רמברג. באותם ימים הופיע בהוצאת “תושיה” קובץ שיריו “דמיונות ואגדות” (תרס"ב), ובפתחו הציב שיר אקסטטי מלא נימות ניטשיאניות בשם “בסערה”. הדובר בשיר מתאר את תשוקותיו לפרוק מעליו את “אֲזִיקֵי הַמּוּסָר, הַמְּעִיקִים מַאֲוַיַּי בְּכֹבֶד־עֹל”, מדבר על “סוּפַת הַתַּאֲווֹת” המתחוללת בקרבו ומצהיר: “וְנַפְשִׁי – כֻּלָהּ חֵשֶׁק אַדִּיר”. ההקדשה בראש השיר מכוונת אל “M. R^_^g.”.

אין ספק שברדיצ’בסקי ורחל עצמם החליפו מכתבים רבים בתקופה זו, אך אלה לא הגיעו לידינו, שכן מייד אחרי מותו השמידה רחל את מאות המכתבים ששיגרו זה לזו במהלך השנים, מתוך החלטה נחושה למנוע מעין זר לשזוף את מירקם היחסים האינטימי ביניהם. משום כך נותרת רחל בסיפורנו, לפחות במהלך חייו של ברדיצ’בסקי, כדמות אילמת, הנשקפת מבעד לעדויותיהם של אחרים. אותה נוכחות שלה בחייו של אישהּ, שהיתה מרכזית מאוד ועם זאת כאילו חסרת קול משל עצמה, באה לידי המחשה עזה בעובדה שיומנו האישי המפורט של ברדיצ’בסקי מעשרים שנותיו האחרונות רשום בגרמנית בכתב־ידה המופתי, כמו גם התכתבויותיו השונות וכתבי־היד המחקריים שלו בשפה זו.23 ככל הנראה רשמה את הדברים מפיו, ואפשר שאף סיגננה אותם מעט, משום ששליטתה בגרמנית עלתה במידה ניכרת על זו שלו. צירוף זה שבין קולו הדובר לידיה הכותבות הוא ביטוי אחד מרבים למעורבותה החרישית אך הטוטאלית בחייו ובעבודתו, לא רק כמי שממונה על צרכי הקיום והחזקת הבית, אלא כאהובת נפש ושותפה רוחנית במלוא מובן המלה.

רובה של שנת 1902 עבר על בני הזוג במסעות.24 בתחילת אפריל בא ברדיצ’בסקי לווארשה, וכעבור ימים אחדים יצא עם רחל, הוריה ואחותה חוה אל העיר קזאטין שבמערב־אוקראינה. לפני כן הצטלמו צילום משפחתי חגיגי, ושאר הבנים והבנות ליוו אותם אל תחנת הרכבת. קזאטין נבחרה לשמש מקום המיפגש של המשפחות משני הצדדים עקב מיקומה הנוח בצומת של מסילות ברזל. מדובובה הגיעו הרב משה אהרן ברדיצ’בסקי, רעייתו אסתר מחלה ובנם מנדל. על גזוזטרת מלון צנוע ליד התחנה הוצבה החופה, והאב הרב ערך את טקס הקידושין של בנו וכלתו. בערבו של אותו יום, ה־15 באפריל, שבוע לפני חג הפסח, נסעו הורי רחל ואחותה בחזרה לווארשה, והזוג הצעיר המשיך מזרחה לכיוון דובובה. נראה כי הביקור הקצר שערכו בה בקיץ שעבר עורר בהם את החשק לשוב לשהות ממושכת יותר, גם מתוך רצון לבדוק את האפשרות להשתקע שם לפרק זמן ארוך.

כשלושה חודשים עברו על בני הזוג בנעימים בעיירת ילדותו של ברדיצ’בסקי. בשלושת בתי הכנסת של דובובה נערכו לכבודם קבלות פנים עם בואם, ומזג האוויר האביבי שובב את נפשם. הם שכרו להם בית נאה, הרבו בסיורים בסביבה, ורחצו בנחל היַטְרָן הנזכר הרבה בסיפורי ברדיצ’בסקי. כמו כדי להגשים במלואן את הזיותיו של גיבור הסיפור “מחניים” הראה ברדיצ’בסקי לרעייתו את יופיו של גן סופיה שבאומן, את עיר הולדתו מדז’יבוז', ונפגש עם קרובים ומכרים אחוזי הערצה, שהיו צמאים לשמוע על חייו ומעשיו בתריסר השנים שחלפו עליו מאז שעזב את רוסיה. לאחר שקיבלה רחל במתנה מהוריה בווארשה מערכת מכשירי עבודה, החלה להתאמן במלאכת ריפוי השיניים של בני דובובה, ואף העניקה בלא תמורה הדרכה בהיגיינת הפה לקבוצות של תלמידים מן הסביבה. בד בבד תרגמה כמה מסיפוריו של ברדיצ’בסקי לרוסית, ואלה נשלחו לעיתון היהודי־רוסי “ווסחוד” בפטרבורג. ברדיצ’בסקי מצידו פנה לתחום יצירה חדש ־ כתיבת סיפורים ומאמרים ביידיש, בהשפעת המגע המחודש עם הלשון העממית המדוברת. 25 חוויות ורשמים שצבר באותם חודשים היו עתידים להזין את כתיבתו במשך שנים ארוכות.

בצד ההתענגות על חיי העיירה, על החלב, הביצים והירקות הטריים המוגשים לשולחן מדי יום, נוכח ברדיצ’בסקי לדעת כי תהום תרבותית ומנטאלית גדולה מכפי ששיער נפערה בינו לבין סביבת המוצא שלו, ושוב אינו יכול להתערות בה מחדש, אף לא כאורח. הדבר הומחש לו בתקריות יומיומיות שונות, למשל כאשר רגז עליו אביו הרב משגילה בין ספריו כרך של הברית החדשה. הוא אף זועזע למראה הניוון והשקיעה שפשו בחיי היהודים מבחינה חברתית, כלכלית ומוסרית. “מפליא הדבר שכאן התרחש אי פעם משהו חשוב”, רשם ביומנו עם ביקורו במדז’יבוז', ערש החסידות. באחד ממכתביו לחותנו ניסה לתאר את הרגשתו המורכבת בניסוח פרדוקסאלי מתומצת: “אנכי ארגיש את עצמי חתוך מעולם שייך אני לו וכוחי למחצה”. לדבריו, גם רחל חשה עצמה זרה, מה גם שלא נשקפה לה תקווה רבה להצליח בעבודתה. אמנם הצליחה להשתכר כמה עשרות רובלים בחודשי השהייה בדובובה, אבל בסיכומו של דבר התברר לה כי יהודי העיירות החשים בשיניהם מעדיפים בדרך כלל להסתייע בברכות רבנים וצדיקים מאשר לפנות לטיפול רפואי. ביולי 1902 פקדו, אפוא, השניים בפעם האחרונה את קברה של פרל, אמו של ברדיצ’בסקי שמתה עליו בילדותו, נפרדו בכאב־לב מבני המשפחה בדובובה ויצאו לדרך. שוב לא זכה ברדיצ’בסקי לראות לעולם את אביו ואת אחיו ואחיותיו, אך קשרי המכתבים ביניהם נמשכו עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. העיירה עצמה, כממשות וכסמל, נותרה בשבילו מושא עיקרי להתבוננות, לחקירה ולעיצוב בסיפוריו ובמאמריו, וכל ימיו חזר ותיאר אותה דרך פרספקטיבות שונות ובאמצעות מסכות מתחלפות.

בני הזוג נסעו מערבה מתוך החלטה לבנות את ביתם במינכן. בדרך ביקרו בווילנה, ושהו שבועות אחדים עם משפחת רמברג, תחילה במעון הנופש שלה ביוזפוב שליד וארשה ואחר כך בבית המשפחה ברחוב נובוליפקי בווארשה עצמה. ברדיצ’בסקי ניצל את ההזדמנות להיפגש עם סופרים מידידיו: סוקולוב, פרץ, נומברג, בן־אביגדור ואחרים, וכן רכש ספרים רבים כבסיס לספרייתו הפרטית המתוכננת. בסוף ספטמבר המשיכו לביקור בווינה וממנה, בתחילת אוקטובר, אל מינכן. את השהות במינכן ניצלו בין היתר לביקור אצל רופא נשים והתבשרו לשמחתם כי רחל הרה ללדת. הצורך בהקמת בית נעשה, אפוא, דוחק יותר, אך במהרה נוכחו השניים לדעת כי לא זה המקום שנועד להם. השערתם כי מינכן נוחה יותר לזרים מאשר ערים אחרות בגרמניה התבדתה: “המשטרה אינה ידידותית”, רשם ברדיצ’בסקי ביומנו, “ומי שחי שנים רבות בפרוסיה, חש את עצמו זר בבווריה”. נראה כי הצורך בתחושת בטחון הביא אותם להחלטה להתיישב בברסלאו, שם יוכלו להישען על היכרותו הקודמת של ברדיצ’בסקי עם העיר ואנשיה, ובמיוחד עם מעגל המכרים שקנה לו בשנות לימודיו שם. המשך מסעם של בני הזוג הוליך אותם לפראג, ואם היתה להם מחשבה לנסות בה את מזלם, התפוגגה מייד עם ההתרשמות הראשונה מן העיר: “העיר עצומה בגודלה, אטומת־לב, והעם הצ’כי מתייחס באיבה”. בראשית נובמבר הגיעו לברסלאו. לאחר חיפושים של שבועיים שכרו דירה באחד הפרברים, באותו רחוב שבו התגורר ברדיצ’בסקי כסטודנט, והחלו בחייהם החדשים. כעבור כחצי שנה, ב־18 ביוני 1903, נולד בנם היחיד עמנואל.


ה. עשרים שנים יחדיו

עשרים שנות החיים שמיכה יוסף ברדיצ’בסקי זכה להן במחיצתה של רחל רמברג נחלקות לשתי תקופות דומות באורכן: כתשע שנים בברסלאו, ועוד כעשר וחצי שנים (החל בקיץ 1911) בברלין. מבחינתו של ברדיצ’בסקי מדובר במשך אחד, ארוך ופורה, של לימוד, חקירה וכתיבה ליד שולחן עבודתו. משעה שבנה לו בית של קבע הגיעו לסיומן כמעט עשרים שנים של נדודים בין מגורי־עראי, ובפרץ של התלהבות פנה לשורה שלמה של תחומי עיון, חקירה ויצירה. בתוך זמן קצר הניח את היסודות לארבעת האגפים הראשיים של מפעלו הספרותי, שהיו עתידים להעסיקו בשארית חייו: כתיבת סיפורת אמנותית שחומריה נטולים רובם ככולם מחיי היהודים בתחום המושב ברוסיה; כתיבת מסות ביקורת והגות בשאלות הזמן, בענייני הספרות וכן בעניינים תיאולוגיים; סידרת מפעלי כינוס אנתולוגיים של אגדות וסיפורי־עם עבריים החל בימי התלמוד ועד לחסידות; מערכת מחקרים נועזים ושוברי־מוסכמות על שורשיו וקדמותו של עם ישראל, וכן על ראשית הנצרות. כעבור ארבע־חמש שנים הצטברו בידיו אלפי עמודים כתובים במיגוון של תחומים וז’אנרים ובשלוש לשונות יצירתו: עברית, יידיש וגרמנית. חלק מהם הושלמו בשעתם ואחרים הותוו כתוכניות לעתיד; חלקם פורסמו בחייו ולאחר מותו וחלקם עדיין גנוז בארכיונו.26

כל אותה תקופה נאבקה רחל על ביסוסה של מרפאת השיניים שפתחה בדירתם, בתקווה להיעשות למפרנסת העיקרית של המשפחה ולאפשר בכך לאישהּ להתפנות לעבודתו הספרותית. אלא שבתחום זה נפלו בחלקה בעיקר אכזבה ומפח נפש. תחילה היה עליה להילחם בשלטונות על עצם הזכות לעסוק במקצועה, משום שאלה לא הכירו בתוקפה של התעודה המקצועית שרכשה בווארשה. לאחר מכן נוכחה לדעת, כי מיקומה של דירתם בפרבר פועלים צדדי מנע מראש את הצלחתה, משום שמאגר המתרפאים הפוטנציאלי היה מצומצם מלכתחילה. ואכן, כה מעטים היו הלקוחות שפקדו את המרפאה עד שכמעט כל אחד מהם או כל סכום פעוט ששילמו זכה לציון ביומנו של ברדיצ’בסקי. גם התוכנית להפוך את ברדיצ’בסקי לטכנאי שיניים לעת מצוא נחלה כישלון, משום שלא עלה בידו להשתלט על רזי המלאכה, והדבר רק הגביר את רוגזו על עצם הצורך שלו לעסוק בה: “כיצד הגענו לעיסוק זה של בעלי מלאכה? ומדוע כל זה הכרחי?” ־ רשם ביומנו בעקבות אחד הכשלונות האלה ־ “הבה נתמסר למשלח היד הייחודי שלנו, ואך בו בלבד לא יהי לחמנו לחם חסד” 27 בלית ברירה ניסתה רחל מפעם לפעם לעבוד כסייעת במקצועה אצל אחרים, אך בלא הצלחה רבה. מתוך מאמציה הנואשים לתרום לפרנסת המשפחה הגתה תחבולות שונות – המציאה, למשל, מכשיר־עץ לגלגול צמר בשביל נשים סורגות, אך לא עלה בידה להביאו לכלל ייצור סידרתי. כשבאו מים עד נפש היו בני הזוג משגרים קריאות אזעקה אל ההורים בווארשה, ואלה נחלצו לתמוך בהם מעט, לבושתו של ברדיצ’בסקי שמצא עצמו בגיל ארבעים ויותר כבעל משפחה שאין ידו משגת להבטיח את קיומה.

שנים אלה, שבהן ניצב ברדיצ’בסקי לא פעם יחד עם רעייתו ובנם הפעוט עמנואל על סף חרפת רעב ממש, היו, למרבה הפרדוקס, דווקא השנים שבהן נעשתה גדולתו הספרותית לוודאות קיימת בחוגים מתרחבים. ההתרגשות, קירבת הנפש ויראת הכבוד ניכרות היטב במכתבים ששיגרו אליו סופרים מבני דורו ומן הצעירים יותר. כך, למשל, פנה אליו לראשונה יוסף חיים ברנר בן העשרים וחמש, שבעצמו נהפך אז, בשנות שבתו בלונדון, לדמות מרכזית ב“רפובליקה הספרותית” העברית, בהזמינו אותו להשתתף בירחונו “המעורר”:

וכותב אני לך באותם הרגשות שביחס למחמד נפשי ולמרכז געגועי הרוח. כי הנה דוקא בימים האלה קראתי ־ ברביעית או בחמישית ־ את כל סיפוריך ושיריך, וחזיתי עוד פעם פני גודל השגה ועומק השגה בנוגע ליהודי “מחנים”, “עורבא פרח” ו“מדרך אל דרך” וחייתי עוד פעם את אותו העצב ואת אותו הצער ––– דוקא בימים האלה.28

בנימה נרגשת עוד יותר פנה לברדיצ’בסקי באותה תקופה הסופר והוגה הדעות הלל צייטלין. “מבין אני אותך היטב, מבין אני את צערך, כמדומני, יותר מכל בן אדם שעל פני האדמה” ־ כתב צייטלין בסגנונו האקסטטי, והוסיף: “אוהב אני אותך כאשר יאהב איש את האדם היותר קרוב לשורש נשמתו ומוקיר אני אותך ומכבדך, כמדומה, באופן שאין מלים בפה להגיד לך”. ולא נתקררה דעתו עד שחתם את מכתבו במלים: “האוהבך ומוקירך כקדוש וכנביא”.29

אלא שהגדוּלה הספרותית התגלתה כמשענת קנה רצוץ מן הבחינה החומרית, משום שלא תמיד עלה בידו של ברדיצ’בסקי לחלץ את התשלום המגיע לו מן האכסניות הספרותיות הרבות שהשתתף בהן, וגם הכנסה דחוקה זו הצטמצמה מאוד וכמעט חדלה כליל בתקופת המשבר והשיתוק שפקדה את הספרות העברית בין השנים 1905־1907. המאבק המבזה עם עורכים ומו"לים על שכר הסופרים הזעום הוליד התבטאויות מרירות רבות ביומנו: “מעולם לא התעלל עם בבן שלו כמו בי; בסוגריים: תוך הכרה בו” – רשמה רחל מפיו ב־19 בפברואר 30.1905 בלית ברירה נאלץ ליטול על עצמו עבודות־דחק שונות שהמציאו לו ראשי הקהילה היהודית בברסלאו, ואשר עצם ההיזקקות להן עלתה לו בהשפלה לא מעטה. בין היתר הועסק יותר משנה, מאפריל 1906 עד יולי 1907, בהעתקת הכתובות על גבי המצבות בבית העלמין העתיק של ברסלאו לצורך תיעודן בארכיון הקהילה – עבודה שעוררה בו תסכול וזעם על שכך הוא אנוס לשחת את זמנו לשוא בעוד מוחו רוחש תוכניות יצירה ומחקר.31 תחושת העזובה והמוות שאפפה אותו בשעות הארוכות שבהן שוטט בין המצבות, הוסיפה אף היא לא מעט על דכדוך הנפש שלו. אפיזודה זו הוסתרה מן הבן, עמנואל, ורק כעבור עשרות שנים התגלתה לו מתוך יומני אביו ועוררה בו כאב ועלבון בלתי נמחים.32

ומה חשה רחל? האם נזכרה בסתר לבה באזהרותיה של אמה מפני חיי העוני המזומנים לה בצדו של ברדיצ’בסקי? האם פקדו אותה לרגעים רגשי נוחם על שבחרה לוותר על חיי נוחות ורווחה בווארשה כדי להקדיש את חייה לעבודה קשה למענו? אין בידינו עדויות על כך, אך מתוך פרקי יומנו של ברדיצ’בסקי (המשקפים, אמנם, את נקודת תצפיתו שלו) מצטיירים חיי הנישואים שלהם כמסכת הרמונית של אהבה עמוקה ושיתוף לבבות עילאי, שלא נפגמו ואולי אף התחזקו לנוכח המאבק היומיומי על הקיום. פעמיים בשנה, ביום הנישואים שלהם ב־15 באפריל וביום השנה לפגישתם הראשונה ב־30 באוגוסט, נהג ברדיצ’בסקי לסכם לעצמו בחגיגיות־מה את מצבו בחיים, להרהר במשמעותה של המסגרת המשפחתית בכלל ובשבילו בפרט, ולברך על כוח הגורל שהפגיש בינו לבין רחל. כך כתב, למשל, ביום שבו מלאו שלוש שנים לנישואיו:

יום חג: שלוש שנים לנישואינו. ־ שלוש שנים תמימות של עבודה רצינית והיחבאות אל הכלים. אתה נכנס אל החיים כאדם בשל, ושנות הילדות מאחוריך כארץ מרחקים. החיים טנדו הם הדין וחשבון שאדם נותן לעצמו, ומשק הבית הוא נתח קשה של דת. – האהבה של היפה היא עבודת אלילים, אם אינה מוליכה אל ייסוד משפחה החייבת להגן על האם ועל הילד כאחד, והדאגה להם היא מעשה יום־יום. המצווה הראשונה של “פרו ורבו” ניתנה לשני המינים, ושומה על שניהם לקיים אותה בטהרה.33

וביום השנה השמיני לפגישתו הראשונה עם רחל, ציין לעצמו: “הדבר בא אז במפתיע, והנה הוא נעשה לחוק הטבע”.34

סימן מאלף לכבוד ההדדי שרחשו השניים זה לזה ולצורך של כל אחד מהם במרחב משלו הוא המנהג שקבעו לעצמם לבלות את חופשותיהם בנפרד. נראה שהבינו, כי הקשר הקרוב והאינטנסיבי ביניהם ייצא נשכר מפרקי זמן של ריחוק והתבודדות, וכך היה כל אחד מהם יוצא מפעם לפעם למקום מרגוע, עם הבן או בלעדיו. מנהג זה החל בתקופת ברסלאו, אך נהפך להרגל של קבע בשנות מגוריהם בברלין, לאחר שהשתפר מצבם החומרי. על כך העיד, למשל, יעקב פיכמן, שבא לבקר את ברדיצ’בסקי בברלין בקיץ 1914, ומצא אותו לבדו בבית: “אשתו ובנו יצאו למקום־מרפא לאחר שובו לברלין”, מספר פיכמן, ומצטט את ההסבר שהשמיע באוזניו ברדיצ’בסקי: “‘אנחנו גורסים מנוחה שלמה’ ־ אמר לי בחיוכו העצוב ־ ‘ואיננו יוצאים יחד לנאות־שדה ולמרחצאות. אדם צריך לנוח גם, ואולי דוקא, מן הקרובים לו ביותר…’”.35

אכן, משעה שעברו בני הזוג לברלין בקיץ 1911, הוקל במידה רבה העול שרבץ על רחל, משום שברדיצ’בסקי הצליח להשיג תמיכה כספית קבועה שאיפשרה לו להתמסר למפעליו הספרותיים ולשחרר את רעייתו לצמיתות מעבודתה כמרפאת שיניים. המצב החדש גם איפשר לה להעמיק את מעורבותה בעבודתו של אישהּ, בעיקר כמתרגמת של כתביו לגרמנית. בשנת 1913 החלו להופיע בתרגומה שתי סדרות הקבצים של אגדות ישראל שברדיצ’בסקי כינס ועיבד: “אגדות היהודים” ו“בארה של יהודה”, שהוציאו לו שֵם בקרב קהל הקוראים הגרמני. “היה זה הודות לה”, כתב הבן עמנואל, “שהאוצרות הגנוזים האלה הקדימו למצוא את הדרך לרבבות קוראים במערב וגילו לעולם חלק נשכח זה של יצירת ישראל. לתרגומים אלה יצאו מוניטין גם, ואם תמצא לומר אפילו במיוחד, הודות ללשון התרגום שהיתה חופפת להפליא את המקור”.36

כרכי האגדות המתורגמים הוסיפו להופיע כסידרם בשנות מלחמת העולם הראשונה, על אף המצוקה שהיתה נחלתם של בני הזוג עקב מעמדם כאזרחים רוסים בברלין, ולפיכך נתיני האויב, הכפופים לפיקוח משטרתי מתמיד. רק לאחר המלחמה הוקל מצבם, ואז גם זכו סוף סוף, בהשתדלותם של ידידים רבי השפעה, באזרחות הגרמנית המיוחלת. באותו זמן הגיעו לראשונה בחייהם לרווחה כלכלית ממשית, וזאת בעיקר בזכותו של המו"ל אברהם יוסף שטיבל, שהופיע בחייהם בדצמבר 1918 ככוכב משמיים. שטיבל, חסידו של ברדיצ’בסקי עוד מראשית המאה, שצבר הון עצום בסחר עורות בשנות המלחמה והשקיעוֹ במפעלי תרבות עבריים, אימץ את סופרו הנערץ אל לבו, השפיע עליו ממון רב וקיבל עליו להוציא לאור את כל כתביו בעברית וביידיש. בהמרצתו של שטיבל חזר ברדיצ’בסקי לכתוב סיפורים ומסות בעברית, לאחר שנמנע מכך כל שנות המלחמה מחמת השתקעותו בעבודות המחקר והכינוס. “אני מקבל את שכר הסופרים הגבוה מכל ששולם אי־פעם לסופר עברי” ־ ציין ביומנו ־ “שוב אינני אדם עני”.37

אך היתה זו הזדהרות קצרה וחולפת, שעת חסד אחרונה לפני החשיכה. כל אותה עת עקב ברדיצ’בסקי במתיחות ממקום מושבו בברלין אחרי הפוגרומים הגדולים באוקראינה בזמן מלחמת האזרחים שם, שהביאו להרס של מאות קהילות ולשחיטה של רבבות יהודים. הוא חשש לגורל בני משפחתו בדובובה ולבו ניבא לו רעות, אך החרדה נהפכה לוודאות מרה כאשר באביב 1920 קיבל מכתב מאחיינו, המבשר לו כי קהילת דובובה הושמדה כמעט כליל, וכי בין הנרצחים היו אביו, הרב הזקן משה אהרן, ואחיו הצעיר והאהוב מנדל. “מכל העדה אשר גדלתי בה נשארו אך מתי מספר מימי הזעם בקהילות אוקראינה” כתב ליוסף חיים ברנר, שאיבד אף הוא את אביו ואת אחיו באותם פוגרומים.38 בחודשים הבאים היה ברדיצ’בסקי שרוי באבל עמוק על אביו ואחיו ועל עיירתו, ולא הועילו מאמציו לכבוש את סערת נפשו ולהסתירה מפני ידידיו. אחדים מהם תיארו לימים את הזעזוע שפקד אותם כאשר היו עדים להתפרצויות הבכי הפתאומיות של מי שנראה להם עד אז כמאופק וכמסוגר באנשים.39

בתוך כך התמסר ברדיצ’בסקי ביתר שאת ליצירת הרומנים הקצרים שלו ־ משיאי יצירתו ־ ולכתיבת הרומן “מרים”, שנועד להיות גולת הכותרת של יצירתו הסיפורית. אופיים הדחוס, המקוטע והסתום של רומנים אלה נובע בין היתר מתחושת הדחיפות שבה נכתבו. ברדיצ’בסקי הרגיש שחייו עומדים להסתיים, וראה את ייעודו האחרון בהצבת ציון לקהילות הקטנות שבתוכן צמח. ברוח זו כתב ברומן “מרים” את השורות הבאות, המבטאות באופן ישיר את הלך נפשו:

אני יושב על האבנַיִם להציב זכרון לבני דורי, לתאר בשֶׂרד את חיי העיירות שבהן גודלתי. רבות מחשבות עמדי, רגשי נוער עולים בי, לבי מלא פרצופים שונים, מאורעות ומעשים, נפשות פורחות, צללי מסכת החיים וגם ארגי קדומים. בן אנכי לבני הגולה ומכוס עתיקה שתיתי גם שתיתי. והנה בא הכורת על כל העיירות האלה, בא על החיים ועל הספרים ההם; ימי חורבן גמור באו על כל המקומות שבהם עלו תקוותי וניצני שירתי גם יחד. עיר מולדתי היתה לנידה, יד צר היתה בכל מחמדי, בלע אל נתיבות כל מטעי עם ולא חמל, אף בנפש מוריו עשה שמות. ־ נהפך לאבל כנורי, רוחי הומה, היגון אוכל מנפש עד בשר, רק קינה אדע, ואיך אספר מעשה נערה, מעשים בכל יום, בני שירת היום. עלים קצרים נשארו אצלי, ואני אוציאם לפני הקורא בסרוגין והיו לשארית.40

ואמנם, לאחר כשנה וחצי של ייסורי נפש מיום שנודע לו על חורבן עיירתו ורצח בני משפחתו, לקה ברדיצ’בסקי בהתקף לב קטלני, ומקץ עשרה ימי דעיכה נפטר בביתו בברלין בשעות הצהריים של יום ששי, י“ז בחשון תרפ”ב, ה־18 בנובמבר 1921, והוא בן חמישים ושש שנים. דומה הדבר, כאילו לא היה יכול עוד לחיות בעולם שקהילת דובובה כבר אינה קיימת בו. ברדיצ’בסקי, שלכאורה נאבק כל ימיו להשתחרר מן העבותות הסמויים שקשרו אותו אל עולמם של אבותיו ואל סביבת מוצאו, ידע שעמידתו לעומת אותו עולם כשהוא חצוי בנפשו, שייך ולא שייך אליו כאחד, היא הטעם העמוק ליצירתו והכוח המניע אותה. משעה שעבותות אלה נותקו בגזירת ההיסטוריה, כמו נשמטה הקרקע מתחת לרגליו, והוא נותר כשמשון שנגזרו מחלפותיו, ומאז ואילך אזלו בו כוחות החיים.


ו. “אהובי, אתה אינך עוד”

רק מרגע מותו של ברדיצ’בסקי אנו זוכים לשמוע לראשונה את קולה של רחל, קול ישיר ונוקב שנאלם בצילו כל שנות נישואיהם. עובדה היא כי ביום שלמחרת פטירתו, בעוד גופתו מונחת בבית בטרם תילקח במוצאי השבת אל בית ההלוויות, התיישבה רחל אל שולחן הכתיבה, נטלה את מחברת יומנו המיותם, והחלה לכתוב בה בהמשך רצוף לרישום האחרון שהכתיב לה ברדיצ’בסקי. “Geliebter, du bist nicht mehr” – אהובי, אתה אינך עוד – פתחה את דבריה אל אישהּ המת. “מיצית את סבלך עד תום. […] הקרב היה קשה מדי. הוטל עליך להיכנע. […] אהובי, אבדת לנו. אנו, אשר היית הכל בשבילנו, מוכרחים להיות בלעדיך. בנך, שביקשת להעניק לו את מיטבך, נשאר ללא פטרון, יתום. ומיותמות הסדנאות הנפלאות שנטוו ונתחשלו בהן מחשבות שאין דומה להן, ואנחנו תמיד האמנו שאינך יכול לחדול בטרם הראית לעולם את גדולתך”.41 אגב, כעבור ששים שנה נהגה כך, על־פי עדותה, עדנה שבתאי, רעיית הסופר יעקב שבתאי, שנפטר בדמי ימיו בתחילת אוגוסט

  1. למחרת הלווייתו החלה בכתיבת יומן, הערוך כמכתבים אליו.42

מכאן ואילך עשתה לה רחל מנהג קבוע: תחילה בכל יומיים ואחר כך ברווחי זמן מתארכים יותר היתה כותבת ביומן מכתבים אל אהובה המת, וכך המשיכה ועשתה במשך שלוש שנים. מכתבים אלה, שהיקפם הכולל כשבעים עמודים, הם עדותה הנפשית החושפנית על עשרים ושתיים שנות חייה במחיצתו של ברדיצ’בסקי, מנקודת תצפית מסכמת השרויה בסימנה של חוויית האובדן. מבעד לאופיין המקוטע, האסוציאטיבי והנסער של רשימות היומן מצטיירים שלבי התמודדותה של רחל עם אסונה אך גם עם האחריות החדשה שהוטלה על כתפיה.

בשבועות ובחודשים הראשונים רווי היומן זעקות מרות על הסתלקותו של ברדיצ’בסקי, מאפס יכולת לעכל את מותו ולקלוט את ממדי החלל שנפער בחייה של הכותבת. “מדוע עזבתנו?”, היא שואלת, “האם זה אפשרי שאינך עוד עמנו?”, “איך נוכל לסבול את החיים בלעדיך?”. תחושת האובדן מתבטאת לעיתים בקינה מרה ־ למשל, על כך שלא תזכה להזדקן לצידו של אהובה ־ ולעיתים בהטחות דברים זועמות כלפי הגורל שנטל אותו בעודו עומד על סף התגליות המחקריות הגדולות שלקראתן התכונן שנים רבות. “אדם כמותך”, היא כותבת, “שהיה לו כה רבות להגיד לעולם, שאמור היה לפקוח לאנושות את העינים, דווקא עליו נגזר להירטש. מי האל שעשה זאת?”.

לאחר שוך ההלם והזעזוע הראשוניים מתמלא היומן ביטויים רבים של געגועים, אם כי מדי פעם חוזרת רחל ונלפתת בזוועה כאשר אסון אלמנותה הולם בה בכל כובדו ברגעים בלתי צפויים. געגועיה ממוקדים, לפני כל דבר אחר, בנוכחותו הפיסית של ברדיצ’בסקי, והיא מתרפקת בזכרונה על מראהו, קולו והמגע הארוטי עמו, תוך השלמה עצובה עם העובדה שנוכחות זו נשללה ממנה לתמיד:

לעולם לא אוכל עוד להשקיף לתוך עיניך המתוקות, הנאמנות, עיניים אלה שאהבתי בך יותר מכל, שנשקתי בך יותר מכל; עיניים אלה שכל מהותך נשקפה מהן, כל ייסורי לבבך וכל רחשי אהבתך. אהובי, אלף פעם אהובי, עיניים אלה לא אראה עוד, מצח זה לא אנשק עוד, ידיים אלה לא אלחץ עוד. היינו בשר אחד ונשמה אחת, ועתה המחצית היפה יותר, הנעלה יותר, נותקה, ועתה נותרה רק השארית השותתת־דם והמיוסרת.

בד בבד עם ההעדר הפיסי וכמשקל נגד לו טווה רחל בדמיונה דיוקן אידיאלי של אהובה המת, ומפתחת אותו עד כדי האלהה. היא מדמה אותו למשה שמת על סף הארץ היעודה, לאור עיניה ולשמש המחממת אותה, לציר שעולמה סובב סביבו ולרוח בת־אלמוות המכוונת את חייה וממלאת אותם משמעות. בין הציורים המועצמים האלה משולבים ביטויים של נמיכות רוח ואף של הכאה על חטא על שבעודו בחיים לא הכירה כביכול במלוא גדולתו, ואולי לא שימשה לו הרעיה המושלמת שהיה ראוי לה. היא מגלגלת בזכרונה בחרטה אפיזודות שונות שבהן המרתה את פיו, ומאשימה את עצמה על שלא רחשה לו די אהבה וכבוד והרשתה לעצמה לעיתים לחלוק על דעתו מבלי לחוס על לבו החולה. היא נכלמת על ששאפה להשיג קנייני חומר שונים והטרידה אותו במשאלות על כך; היא מתחרטת על כל שעה שבזבזה בטיפוח קשרי ידידות עם אחרים ומנעה בזה מעצמה עוד שעות יקרות בחברתו; היא מאשימה את עצמה על שלא העריצה אותו כראוי ויצירתו לא היתה קדושה לה דיה; היא אינה סולחת לעצמה על שלא השכילה לנצל את הזמן שהוקצב לה במחיצתו עד תומו, שאם לא כן היתה יכולה עתה להתרפק על אוצר זכרונות עשיר יותר.

כתרופת־מה לגעגועים ולתחושת החסר מעלה רחל בזכרונה רגעים שונים מחייהם המשותפים, למשל את האושר שהציף אותה כאשר התוודעה אליו ב־1899, ואת תחושת הערך והמשמעות שמילאה את חייה מאז ואילך. עיקרו של תהליך ההיזכרות הזה ממוקד בעשרת הימים האחרונים של ברדיצ’בסקי, ימי המחלה והגסיסה, שהיא משחזרת אותם בפירוט מופלג, יום אחר יום ושעה אחרי שעה, על פני עמודים רבים.43 היא הופכת בדברים האחרונים שהשמיע על מיטת חוליו, ומוצאת בהם מובנים חדשים שלא עלו על לבה בשעתו. “עדיין את צעירה לימים”, אמר לה ברדיצ’בסקי בצער ביומו האחרון, ורק עתה היא מבינה את כוונתו: עדיין את צעירה מכדי להיות אלמנה. באותו אופן היא משחזרת ממרחק של חודשים אחדים את תחושותיה בימים הראשונים שלאחר מותו.

ההתרפקות על זכרו של ברדיצ’בסקי לובשת פנים שונות. רחל מדווחת, למשל, על נסיעתה עם עמנואל במרץ 1922 לוויימאר, עירם של גדולי הרוח הגרמנים, שברדיצ’בסקי בילה בה תקופה קצרה אך משמעותית מאוד להתפתחות יצירתו בחודשי הסתיו של.1898 44 “אהובי”, היא מספרת לו, “חיפשנו ניחומים והחלמה במקומות שהיו בהם אנשים גדולים, והם ראויים בעינינו להערכה מיוחדת הודות לשהייתך בהם. לשוא!”. מדי פעם פוקד אותה אישה המת בחלומותיה, המערבבים יחד את החיים עם המתים, כמו בארבעת החלומות הבאים שהיא מתארת:

פעם אחת רצית, כמו לעתים קרובות לפני כן, ללכת לכורך הספרים, אך התאוננת כי אינך חש בטוב, ואז אמרתי: שכב במיטה, ואני אתן לך תחבושת קרח לצנן את חום לבבך. כבר למדתי לדעת שיש לנהוג אתך זהירות. פעם אחרת אמר לך לחובר, ברמיזה לשביתה הנוכחית: שביתה זו תעלה לבני אדם רבים במחיר חייהם. ואז אמרת לו: הן ידוע לך איך זה פגע בי! בפעם השלישית הייתי בדירתה של ידידה ישנה שלי בוורשה, איני יודעת כיצד. אז באת גם אתה לכאן, וכשאך ראתה אותך, התיישבת איתנו ליד השולחן. אז הסתכלה אלי והתחלנו לבכות. ולפתע הופיע גם מנדל אחיך, מְקַדש השם, אך זה בצורה ברורה של מת, וישבנו במעגל אחד, חיים ומתים ביחד. ועוד פעם הופעת בדירה והתפלאת שעמנואל שוכב במיטתך, ורצית לכתוב מכתבים לידידים שונים, ואני לא ידעתי איך איישב את שהותך אצלנו עם מכתבי הניחומים שקיבלתי לאחר פטירתך. הה, אהובי, האם זו אמת שאינך עוד אצלי?

הזמן החולף והחיים הנמשכים נשקפים אף הם בעיני רחל מפרספקטיבה אחת ויחידה. לוח השנה שלה סובב מעתה ואילך סביב כמה תאריכי מפתח המחיים בלבה את אסונה: יום פטירתו של ברדיצ’בסקי, יום השנה להיכרותם, יום השנה לנישואיהם וציוני זמן נוספים הקשורים למחלתו, למותו ולהיעדרו. היא מונה ביומנה את פרקי הזמן החולפים מיום מותו: שבוע, ארבעה שבועות, שמונה שבועות, מחצית השנה, שנה מיום תחילת גסיסתו, שנתיים למותו. מדי שנה בחודש נובמבר היא חיה מחדש את עשרת הימים הנוראים שעברו מיום שלקה בהתקף הלב הגורלי ועד שנפטר: “היום מלאו שלוש שנים ליום הרביעי של מחלתך” – היא מציינת בעגמומיות ב־11 בנובמבר 1924 – “ואנו סברנו כי זו מחלה חולפת. אבל זה היה המוות המזדחל, שנידב לך עוד כמה ימים נוגים. לאחר שבוע בא ולקח את נפשך. ואתה נאלצת לנטוש אשה וילד וכתבים, ולהסתלק מן העולם”. בליל הסילווסטר בכל שנה היא נזכרת במנהגו של ברדיצ’בסקי לסכם לעצמו את חייו בשנה החולפת, ובכעין המשך למנהג זה היא מדווחת לו על מה שהתחדש בחייה ובחיי בנה, וכן על ידידים ומכרים שהלכו לעולמם באותה שנה (ביניהם דוד פרישמן, ש"י איש הורוויץ, אליעזר בן־יהודה, ולטר רתנאו). בבוא האביב היא מתוודה כי בלבה שוכן תמיד רק סתיו נצחי, כאילו קפאה בה לתמיד עונת השנה שבה נלקח מעמה. ביום הולדתה הארבעים וחמישה, בתחילת מאי 1924, היא מהרהרת כי אין לה עוד סיבה לחגוג, ומספרת כי גם את ליל הסדר באותה שנה ביטלה ברגע האחרון מחמת יגון האלמנוּת העז שתקף אותה.

ועם זאת, בצד האֵבל העמוק ניכרים מאמציה של רחל להביא את עצמה לידי פרידה וקבלת הדין מתוך ריסון הכאב: “אילו אך יכולתי להשיג שהכאב יהיה לרכיב של נשמתי, לבל יאיים עלי לכבוש ולקטול אותי”. אחד המוטיבים החוזרים ביומן בהקשר זה הוא העיסוק בקברו ובמצבתו של ברדיצ’בסקי, בבחינת ניסיון לתעל את האבל ולמסד את הזיכרון באתריו המוגדרים. לאחר התיאור המפורט של ההלוויה (הכולל תרגום מלא לגרמנית של נאום ההספד היפה שהשמיע על הקבר הפתוח הסופר חיים טשרנוביץ, הוא רב־צעיר), באים מדי פעם איזכורים של הביקורים בבית העלמין והטיפול בחלקת הקבר. כשלושה שבועות אחרי מותו של ברדיצ’בסקי הותר לרחל לרכוש לעצמה את החלקה הסמוכה לקברו ב“שורת הכבוד” של בית העלמין היהודי בווייסנזה, ובסיפוק רב דיווחה על כך לאישהּ המת. בשורה זו, סמוך לכניסה הראשית לבית העלמין, טמונים לצד ברדיצ’בסקי רבים מאישי הרוח של יהדות גרמניה ־ בהם הביבליוגרף מוריץ שטיינשניידר, היסטוריון הספרות גוסטב קרפלס, הפילוסוף הרמן כהן, הסופר קרל אמיל פרנצוז, הצייר לסר אורי, ההיסטוריון והפובליציסט שמעון ברנפלד. בחלקות אחרות של בית העלמין נקברו הסופרים דוד פרישמן ומוריץ היימאן, שתפסו מקום חשוב בחייו של ברדיצ’בסקי בתקופות שונות.45 באותה שנה השקיעה רחל זמן ומחשבה בתכנון המצבה, שבחזיתה מתנוסס תבליט בסגנון מסופוטמי של אריה שואג החסום בגמלון משולש, ובצידה האחורי מגולף פרח מעל לכתובת “תהי נשמתו צרורה בצרור החיים”. טקס גילוי המצבה התקיים בסוף דצמבר 1922, ובאותו יום רשמה רחל בחגיגיות: “ובכן נסתם הגולל 46 הסוגר על הקמרון. אבל רק עתה מתחילים חיי הנצח”. לאחר מכן הייתה שבה ופוקדת את הקבר עטור הקיסוס, ומתעדת את תחושות האהבה והיגון שהציפו אותה למראהו.

בשעה שעסקה בתכנון מצבתו של ברדיצ’בסקי ביקשה רחל מן האמן שעיצב את המצבה, הפַּסל פרנץ בלאז’ק, שישרטט תרשימי הכנה גם למצבתה שלה לעתיד לבוא. על־פי הנחיותיה בחר האמן כסמל בשבילה בדמות של איילה מגולפת, הכורעת ומרכינה את ראשה מול האריה. “אני מקווה שהנני ראויה לסמל מכובד זה”, רשמה רחל ב־31 במאי 1923, ונראה כי תמונת האיילה הרכה והכנועה מבטאת באופן קולע את דימויה העצמי, שעיקרו ־ ביטול גמור של עצמיותה לנוכח גדולתו של אישהּ. בסופו של דבר, אמנם, לא זכתה רחל להיקבר לצידו של אישה בברליןּ, והמקום שהוקצה לה נותר ריק, אך מצבתה בבית הקברות נחלת־יצחק בתל־אביב עוצבה על־פי השרטוטים המקוריים של פרנץ בלאז’ק, כמצבה תאומה לזו של ברדיצ’בסקי. עם זאת, החברה קדישא של תל־אביב לא התירה לבן עמנואל לכלול במצבה את תבליט דמות האיילה, וכך נותר הגמלון המשולש שבראשה חלק.47

הקורא ביומן כיום עשוי, כמדומה, לחוש אי־נוחות לנוכח המחיקה העצמית הטוטאלית המתרחשת לעיניו, מה גם שמדובר במי שהיתה נערה עצמאית ונחושת־רצון, ברוכת כשרונות, עשירת השכלה וטעונה כוחות יצירה משל עצמה. אך מבחינתה של רחל לא היה בזה שום קושי. להיפך: רגעי האושר ותחושות הערך שחוותה אחרי מותו של ברדיצ’בסקי קשורים כולם למשימת החיים שקיבלה עליה ועל בנה ־ להמשיך, כביכול, את חייו שלא נחיו עד תום על־ידי הדאגה להשלמת מפעליו הספרותיים שנעזבו בעיצומם. כך העידה היא על עצמה, וכך ראה אותה בנה: “עתים אני חושב שחייו הארציים של אבי, אשר בעת מותו ללא־עת היא היתה בת ארבעים ושתיים בלבד, וימי אלמנותה, שנשאה אותם בנזירות מסתגרת, ארכו שלושים וחמש שנה, ־ נתמשכו עד למועד מותה היא”.48

היתה זו באמת נזירות מסתגרת במלוא מובן המלה. רק ידידים מעטים ונאמנים הורשו לחלוק עם רחל ועמנואל את האבל ששרר בין כותלי ביתם. כאשר ערכו הסופרים העברים הלא־מעטים שהתגוררו אז בברלין, ובראשם ביאליק, אסיפת זכרון לברדיצ’בסקי במלאת שלושה חודשים לפטירתו, שוגרה הזמנה אדיבה אל האלמנה והבן, אך הם אפילו לא העלו בדעתם להשתתף באירוע זה, מתוך תחושה שעליהם להמשיך ולשמור אמונים להתבדלותו המסתייגת של ברדיצ’בסקי מחיי הציבור והספרות, ובמיוחד מחיי הקהילה היהודית בגרמניה.49 מחמת אותה נאמנות לפרטיות זִכרוֹ אסרו על פרסום דיוקנו המצולם ברבים, וזה הופיע לראשונה רק שלושים שנה אחרי מותו בראש כרך הסיפורים המקיף שלו שראה אור בהוצאת עם עובד. אך בתוך דל"ת אמותיהם התמסרו השניים לחלוטין לייעוד המקודש שנטלו על עצמם. בתוך העבודה המשותפת לקראת גאולת עזבונו של ברדיצ’בסקי וכינוס כתביו כאילו טושטש היחס המשפחתי המקורי בין האם ובנה, והשניים נהפכו לשותפים שווי־מעמד במפעל חיים אחד. כשלוש שנים אחרי מותו של ברדיצ’בסקי ציינה זאת רחל במפורש, ספק בצער ספק בגאווה: “איננו עוד משפחה! אני ועמנואל הננו שני ידידים, שומרי מורשתך, המוסיפים לשקוד על כתביך וניזונים מרוחך”.

ואכן, יומיים בלבד לאחר ההלוויה החלה רחל לתהות: “האם עלינו להשלים בכוחותינו הדלים את המורשת הבלתי גמורה?”. בשבועות הבאים החלה לאמץ את כוחותיה לקראת המשימה, והעתירה ביומנה דברי תודה לאישהּ על שהשאיר לה ירושה רוחנית שבעבורה כדאי להמשיך ולחיות. בחודשים הבאים התמסרה לטיפול בכתביו של ברדיצ’בסקי שהיו מצויים בדפוס או בהכנה לדפוס: מהדורת הכתבים המסכמת בעברית, בת עשרים הכרכים, בהוצאת שטיבל; מהדורת כתביו המלאה ביידיש בששה כרכים שהוכנה אף היא בשביל אותה הוצאה; קובץ סיפוריו המתורגמים לרוסית שהיה מונח שנים רבות בכתב־יד; סידרת הכרכים של “באר יהודה”, קובץ האגדות הגדול שפורסם בגרמנית בתרגומה שלה. על הופעתו של כל ספר היתה מדווחת לברדיצ’בסקי בסיפוק ובהכרת־תודה:

אהובי, אנו מוסיפים לחיות את חייך וממלאים את צוואתך דף אחרי דף […] אוצרותיך מנוהלים בנאמנות, והזרע שזרעת אינו מתקלקל. הפירות של עבודתך מבשילים וחוכמתך מאירה וגורמת שמחה לכל אשר שומע עליה, ולכל אלה אשר קיבלו על עצמם למסור אותה לעולם כולו. אהובי, תודה לך!

אך כל אלה היו מבחינתה רק תחנות ביניים מעכבות לקראת מה שראתה כייעוד המרכזי של חייה: השלמתם והוצאתם לאור של מחקרי הקדמוניות של ברדיצ’בסקי. בחיבורים אלה, שנותרו בעזבונו כטיוטות או כפרגמנטים, ביקש לשפוך אור על מוצאו וראשית תולדותיו של עם ישראל, וכן על ראשית הנצרות ובמיוחד על דמויותיהם ההיסטוריות של ישו ופאולוס. “עתה רואים אנו כי עד מהרה נוכל למלא את אשר היה חלום חייך” כתבה ב־17 במאי 1922. “זה יימשך זמן רב וידרוש יגיעה רבה, אבל אני מקווה שאנו נעשה זאת, רוחך תאיר לנו ואהבתנו אותך תעזור לנו למצוא את הדרך”. ואכן, ב־1925 זכתה להוציא לאור בגרמנית את הספר רב המידות “סיני וגריזים”, שבמרכזו הענקת הבכורה לברית הר גריזים על־פני ברית הר סיני, והבלטת חשיבותו של יהושע בן־נון על־פני זו של משה. שאר המחקרים שהותיר ברדיצ’בסקי ראו אור כבר אחרי מותה בידי הבן עמנואל.

ואמנם, מאז מותו של ברדיצ’בסקי נטלה עליה רחל את המשימה להכשיר את הבן לסייע לה בהגשמת הייעוד המקודש. “טקס החניכה” שלו נערך שעות אחדות לאחר מותו של אביו. בעודה הלומת צער נטלה האם את ידו של בנה וגילתה לו את הסוד הגדול ששמר ברדיצ’בסקי מכל משמר: השערתו כי גילה הוכחה היסטורית לקיומו של ישו הנוצרי בסיפור על ישו בן־חנן המובא ב“מלחמת היהודים” של יוסף בן מתתיהו.50 חודש לאחר מותו רשמה ביומן מעין ראיון שערכה עם עמנואל בן השמונה־עשרה, שמסר באמצעותה מעין דין וחשבון לאביו המת על הדרך שבה הוא רואה את חייו ואת עתידו. בסיום הראיון הצהיר הבן חגיגית על מחויבותו להקדיש אף את חייו שלו לטיפוח מורשתו של האב.

כך עולה וצומחת בהדרגה מתוך תהומות הצער נימה של התרוממות רוח, ככל שהולכת רחל ומתקדשת לייעודה הנזירי. “עתה הנני משמשת כנזירה, שלא רציתי להיות כל עוד חיית” – היא כותבת שבועיים לאחר מות אישה. “עתה מתמלאת משאלתך כי אשיל מעלי את כל החולין ואחיה רק בעניינים השמימיים. אהובי, לו יתן לך זה את מנוחתך!” מפעם לפעם היא חוזרת ומאשרת מחדש את ברית הנצח הכרותה ביניהם מעבר למוות, ואף מגדירה את יום מותו כיום הנישואין השני שלהם. אט אט גובר בטחונה ביכולתה לנווט את חייה מתוך נאמנות לייעוד שהוטל עליה, ומעמיקה בה ההכרה בערך עצמה בזכות מי שהתמזל מזלה להיות שותפתו לחיים: “להיות אלמנה גורלי, אבל הנני אלמנתו של הנביא מיכה!”


ז. בארץ־ישראל

כחמש־עשרה שנים נוספות התגוררו רחל ועמנואל בן־גריון בדירה שבה נפטר ברדיצ’בסקי ברחוב לַאוּבַּכֶר 16 ברובע פרידנאו בברלין. עמנואל צמח והיה למלומד בזכות עצמו, השתתף בעריכתה של האנציקלופדיה יודאיקה הגרמנית ומאז שלהי שנות העשרים רכש לו מוניטין כמבקר אמיץ ומקורי של הספרות הגרמנית בת הזמן. רחל השתתפה בשנות השלושים הראשונות בחיבור ספרי אגדות לפעוטות ולתלמידים, וערכה מהדורות חדשות של קובצי האגדה של ברדיצ’בסקי ומבחרים שונים מתוכם.

בשנת 1936, שלוש שנים לאחר עלות הנאצים לשלטון, השיגו האם ובנה את הסרטיפיקט המיוחל ועלו לארץ ישראל בתמיכתו ובסיועו של ברל כצנלסון, אחד מחסידיו הגדולים של ברדיצ’בסקי משכבר הימים. השניים הצליחו להביא עמם לארץ את כל תכולת דירתם מברלין, ובתוכה ספרייתו הפרטית וארכיונו העשיר של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי – הסופר העברי היחיד, כמדומה, שחי ומת על אדמת אירופה בטרם השואה וזכה שעזבונו יגיע בשלמותו לחוף מבטחים. בארץ נקלטו בחום על־ידי קבוצה גדולה של אנשי ספרות ממעגל תנועת העבודה – מלבד ברל ראויים לציון מתוכה זלמן שזר ודוד זכאי ־ שאף דאגו לשלב את עמנואל בעבודה במערכת “דבר”. כשנה לאחר עלייתם נשא עמנואל בן־גריון לאשה את הרקדנית דבורה ברטונוב, בת למשפחת אמני במה, שאותה הכיר בתיווכה העקיף של דודתו, הבלרינה המפורסמת מארי ראמבֶּר מלונדון. כעבור עוד שנה נולד בנם היחיד עִדוֹא) 1938־1972), נצר אחרון למיכה יוסף ברדיצ’בסקי, שבחייו הקצרים, הסוערים והמיוסרים נודע כאיש ספרות ותיאטרון מוכשר בזכות עצמו.

בתל־אביב המשיכה רחל להתגורר במחיצתם של בנה ומשפחתו הצעירה עד יומה האחרון. החוג המצומצם של ידידיה כלל בעיקר את מכריו ומיודעיו של ברדיצ’בסקי משכבר: חוקר החסידות שמואל אבא הורודצקי, המבקר והיסטוריון הספרות פישל לחובר, המשורר יעקב פיכמן, וכן את מעריציו מקרב אנשי “דבר” שנעשו עד מהרה למוקיריה שלה בזכות עצמה. על שניים מתוכם, לחובר והורודצקי, כתבה רשימות ספוגות ידידות והערכה, המדגישות את קשריהם העמוקים עם ברדיצ’בסקי. 51 את עיקר זמנה הקדישה לסיוע בידו של בנה בסידור ארכיונו של ברדיצ’בסקי ובהכנת כתביו לפרסום, ובמסגרת זו אף חיברה מסות מבוא בעברית וביידיש על חייו ויצירתו. בד בבד עסקה בעבודות ספרותיות עצמאיות – תרגמה, למשל, לגרמנית בשנותיה האחרונות את ספרו של ק. צטניק “בית הבובות” שהותיר בה רושם עמוק, אך התרגום נותר בעזבונה משום שלא נמצא לו מו"ל בגרמניה.

בשבתה אל שולחן עבודתה היתה אפופה בטחון פנימי כה עמוק, העידה כלתה דבורה ברטונוב, עד שהיה נדמה כי אילו כל בני האדם ניחנו בבטחון כזה במשלחי ידם השונים, היתה האדמה נהפכת לגן־עדן אמיתי. דברי הזכרון הנלבבים של דבורה ברטונוב מדגישים בעיקר את צירופי הניגודים שהתקיימו בדמותה של חמותה: כף יד קטנה וענוגה ותווי פנים עזים; נטייה לשיפוט “גברי” מחמיר ופסקני של אנשים ותופעות יחד עם תגובות שמחה “נשיות” על בגד חדש או על מחמאה זעירה; נטייה למענה־לשון חריף, אפילו מרושע, בצד יכולת לבטא רגשות נועם וחיבה; השתקעות טוטאלית בעולם הרוח, הספרות והמחקר יחד עם פרקטיות גמורה בענייני היומיום הפעוטים, החל באפיית עוגות ובהטלאת גרביים וכלה בהשגת סכומים זעירים לצרכי מחיה בשעה שנסתתמו כל המקורות. מעל לכל, מספרת דבורה ברטונוב, הצטיינה חמותה בצירוף של כוח יוצר מקורי עם התמסרות גמורה, בבדידות ובנזירות, לשרות מפעלו הרוחני של אישה המת.52

רחל לא הרבתה לדבר על ברדיצ’בסקי. את רגשות האהבה וההערצה כלפיו, שחשפה כה בעוצמה ביומנה עד שנת 1924, ושבוודאי לא הועמו מעולם, כבשה בתוכה מאז ואילך תחת מעטה של איפוק וחומרה. אולי דווקא משום כך כה נפעמו ידידיה בשעות הרצון המעטות שבהן נעתרה לשוחח עליו: “לא הרבה שמעתי מפיה על ברדיצ’בסקי, עם כל הרצון הרב לדובב אותה” ־ סיפר דוד זכאי – “מיעטה לדבר. ‘מיכה יוסף’ היתה קוראת לו, ותמיד היה עובר איזה רעד לשמע השם הזה מפיה”. פעמים רבות היה זכאי עד לפגישותיה של רחל עם ידידו הוותיק של ברדיצ’בסקי, חוקר הקבלה והחסידות ש"א הורודצקי, אך לא שמע אותם מעולם מזכירים את שמו בשיחותיהם. עם זאת חש, לדבריו, כי ברדיצ’בסקי נוכח תמיד ביניהם ולידם 53 ידידים נוספים העידו גם הם על יראת הכבוד שהיתה מעוררת בהם בהליכותיה המאופקות והמסוגרות: “לאלה שעמדו על טיבה, נראתה גבוהה משכמה ומעלה”, כתב המשורר אברהם ברוידס 54 אף יעקב פיכמן ציין את “אצילות נפשה ותום דרכיה בחייה”, והוסיף: “אכן היא, בכשרונותיה ובמידותיה היתה אשה מופלאה”. 55 לאחר פטירתה צוין ייחודו של הזיווג בין רחל לברדיצ’בסקי, שיסודו בהשתתפותה הגמורה של הרעיה בחיי הרוח של אישה ־ השתתפות שרוב גדולי הספרות העברית דאז לא זכו לשכמותה, והדוגמאות ידועות.56 לימים, במלאת מאה שנים להולדתה, כתב עליה דן אלמגור, מחוקרי ברדיצ’בסקי המובהק ים: “מעטים מאוד היו הסופרים העברים בדורות האחרונים, שהיו חייבים לנשותיהם חלק נכבד כל כך מן הקריירה הספרותית שלהם, כפי שחב מ.י. ברדיצ’בסקי לרעייתו רחל”.57

רחל בן־גריון נפטרה בתל־אביב בבוקר יום ששי, ט“ו בטבת תשט”ז, 30 בדצמבר 1955. היא הייתה בשנתה השבעים ושבע, אלמנה מזה כשלושים וארבע שנים, וחמישים ושש שנים חלפו מאז פגישתה הראשונה בברלין עם מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. כארבעה שבועות לפני כן לקתה באירוע מוחי, ובתוך כך מעדה ושברה את ירכה, ומכאן השתלשלו חולאים שונים שהכריעוה. מתוך דמדומי הזיות פלטה בימיה האחרונים דברים מסויטים על מחנות ריכוז ומשרפות, מן הסתם בהשפעת הספר “בית הבובות” שעסקה באותה תקופה בתרגומו. יומיים לאחר פטירתה נערכה הלווייתה בבית העלמין בנחלת יצחק. בין מלוויה היה המשורר מלך ראוויטש, שתיאר כך את מעמד קבורתה:

והנה ננעל לנצח הקיום הגשמי של אחד הזיווגים המופלאים, שהאל ברא בזמן מן הזמנים בשמיים, ועולה ושב למקום שממנו בא.

שעת אחר־הצהריים שקטה בבית הקברות. השמיים כחולים, העננים פורחים בלבן. עצי הברוש ליד שער בית העלמין פורחים בירוק, והשמש פורחת בזהב שקט של אחר־הצהריים. חוג המלווים הוא קטן, כך צריך להיות בעת שמלווים את הקרובה ביותר של “הקרוב הרחוק”. השמש של החברה קדישא כבר קרע קריעה במלבושיו של הבן היחיד של רחל ומיכה יוסף בן־גריון. והנה הקבר. מורידים את הגופה. הקברן מתכופף בתוך הקבר ומרים קצת את ראשה בתוך התכריכים, מתקן קצת את המצע הקשה, את האבן בתוך האדמה. מייד תישמע נפילת רגבי העפר. עוד רגעים – וזה יתחיל.

דממת מוות בחוג הקטן סביב הקבר. איש לא הוציא הגה, אפילו בלחש. הכל חשו ־ ואולי שמעו בתוך השקט ־ משק כנפיים בלתי נראות, שריחפו ובאו הנה מלמעלה אחרי שלושים וחמש שנים, עטפו את נשמתה של בת הזוג והסתלקו עמה.

נשמעו נפילות רגבי העפר הראשונים.


 

ביום קיץ, יום חום


וְכֹה הָיִית, אַתְּ עִיר כְּבֵדָה, סוֹחֶרֶת

עַמִּים, נְגוּעַת רַעַשׁ, קַן רוֹכְלִים,

בִּירַת חָזוֹן, אַדְמַת חַיִּים עוֹלִים.

[…] זֹאת וַרְשָׁה, עִיר נְעוּרֵינוּ! גַּם שׁוֹקַעַת

עוֹד לְבָבוֹת צְעִירִים בְּעֹז מָשְׁכָה,

וְלֹא יֻתְּמָה כָּלִיל, וְלֹא חָדְלָה אֶת

מִגְדָּהּ, וַתְּהִי כְּאָז אַדְמַת פְּרִיחָה.

(יעקב פיכמן, “ורשה”)


א. גלויה ופִשרה

לפנינו גלוית דואר שנשלחה ב־12 בינואר 1900 מן העיר הוֹמֶל שברוסיה הלבנה אל העיר הקטנה ממנה פּוֹצֶ’פּ, השוכנת כמאה ושמונים קילומטר ממזרח לה, על מסילת הרכבת הראשית למוסקבה. הגלויה צהבהבה ומוכתמת, שוליה מרוטים, אותיותיה זעירות וצפופות, אך אין קושי לפענח את תוכנה, משום שהיא כתובה בכתב־יד יפה ומסודר, ובשורות ישרות כאילו שורטטו בסרגל. סגנונה העברי מהוקצע ובהיר, אף־על־פי שגם הכותב וגם הנמענים עדיין לא דיברו כלל עברית באותה תקופה, ואת חיי היום יום שלהם ניהלו ביידיש וברוסית.

מחבר הגלויה הוא יוסף חיים ברנר, נער שלא מכבר מלאו לו שמונה עשרה שנים, ולבו מלא שאיפות ספרותיות. בשעה זו עדיין לא פורסמה בדפוס אף מלה אחת מפרי עטו, אך כעבור חודש היה עתיד להידפס בעיתון “המליץ” סיפורו הראשון, “פת לחם”,58 ולקראת סוף אותה שנה הופיע ספרו הראשון, “מעמק עכור”.59 עם זאת, מזה שנים אחדות כבר היה ברנר שקוע בחיים אינטנסיביים של קריאה וכתיבה, שאותם ניהל בשיתוף אינטימי עם קבוצה קטנה של חבריו ללימודים בישיבת פוצ’פ, ובראשם שני הנמענים של גלויה זו, אורי ניסן גנסין וגרשון גינצבורג.

בשנת 1891, בהיותו כבן עשר, עזב ברנר את בית הוריו בעיירה האוקראינית נוֹבְיֶה מְלִינִי, ומאז למעשה עמד ברשות עצמו. תקופות קצרות עשה בלימודים בישיבות בהומל, בהלוסק ובקונוטופ, ובגיל שלוש־עשרה בא ללמוד בישיבתו של הרב יהושע נתן גנסין בפוצ’פ.60 נראה שבישיבה זו מצא את מקומו, שכן הוא למד בה שנתיים וחצי רצופות, וקשרי הרעות האמיצים שקשר בה נמשכו כל חייו. לאחר שנת שהות בביאליסטוק לצורך הרחבת השכלתו (מרס 1897 – מרס 1898) חזר ברנר לפוצ’פ ועשה בה עוד כמעט שנה. חליפת המכתבים בינו לבין גנסין וגינצבורג החלה כאשר יצא לביאליסטוק, ונמשכה כאשר עזב סופית את פוצ’פ בתחילת 1899, והתגורר בעיקר בהומל עד גיוסו לצבא הרוסי בסוף 1902. הגלויה שלפנינו – אחת משמונה מאות איגרות שכונסו בכתביו של ברנר – היא, אפוא, חוליה בדיאלוג מתמשך בין ברנר לרעיו הקרובים, שבמהלכו פרשֹ בפניהם את השקפותיו על החיים ועל הספרות, ואף ניסה כוחו בכתיבת שירים, רשימות ווידויים נרגשים שהגישם במכתביו למשפט חבריו.

בשביל חוקר הספרות העברית כל מכתב כזה, בין אם פורסם בדפוס ובין אם שמור באחד הארכיונים, הוא מכלול מורכב של מידע ביוגרפי וביבליוגרפי, מוטיבים ספרותיים, תוכן הגותי, תיעוד של אווירה, עדות על סגנון, והוא פיסה בפסיפס חייו של הסופר ובתמונת התקופה שבתוכה פעל.61 אבל מעבר לערכה האינפורמטיבי אצור בתעודה מעין זו המונחת לפנינו ערך רגשי רב. מי שדמויותיהם ויצירותיהם של סופרים אלה קרובות ללבו וחיות בנפשו אינו יכול שלא להיאחז רטט בנטלו לידיו את פיסת הנייר האותנטית שלתוכה הערה יוסף חיים ברנר הנער את מחשבותיו לפני יותר ממאה שנה בחדרו הדל בהומל, ובידעו כי בגלויה זו עצמה החזיק אורי ניסן גנסין כעבור ימים מעטים בביתו בפוצ’פ ובלע בשקיקה את מילותיו של חברו לאחר שציפה להן בחוסר סבלנות ובמתיחות רבה.62 גלויה זו היא, אפוא, גם מעין מוצג ארכיאולוגי, דרישת־שלום מוחשית מעולם שנכחד, אפשרות למגע חי עם כותבה ועם מקבלה השוכנים עפר כבר יותר משמונים שנה. זוהי עדות חומרית וחזותית ממשית מן הימים שבהם הכינו ברנר וגנסין את עצמם, שניהם יחד וכל אחד לחוד, להיכנס אל עולם הספרות העברית שבו, כבר ידעו, מצוי טעם חייהם.

הנה נוסח הגלויה:

גינצבורג ידידי, קראתי איגרתך ולא הבנתיה כלל; בפעם הראשונה אני שומע איש המשליך שיקוצים על חייו באופן כזה, ואם באמת נורא הוא מצבך – למה אינך חושב מחשבות לצאת ממנו? אם רוחך באמת ימריא לעולם אחר – נו, הרי צריך להילחם ולנצֵח!

אתה שואלני על דבר חיי – אין מה להאריך: קורא אני מכל הבא לידי, חי בדחקוּת [כתוב ומחוק: נוראה]. עוד קווים אחדים תיוודע ממכתבי אל אנ"ג פה. אין אני מכחד: יש לך הרשות לכעוס עלי על תשובה קצרה כזאת, אבל מה אעשה ואני מוכרח לכתוב לכם ביחד. ידידך אשר לא ישכחך לנצח

י. ח. ברנר

גרשון, אל תאחר ממסור את המכתב לידי אנ"ג.


________________________________________

אורי ניסן, לא אדמה להצטדק על אשר לא עניתי לך תיכף ומיד, מסתמא לא יכולתי! מכתבך ההוא, אמנם, שווה בתשובה יותר ארוכה, אך הוא אבד ממני ממחרת בסיבת צלחותי הקרועות (ממש!), ואולם באמת, דומה שבין כה וכה לא הייתי מוציא את כל רוחי באיגרת כי אם על פֶּה! להתיאוריה שלך במכתבך ההוא על דבר “הספרות למען הספרות”, תכלית האדם וכו' אין אני מסכים כלל. השקפתי על החיים היא שונה לגמרי, ובקיצור: עלינו להקריב את נפשותינו ולהמעיט את הרע שבעולם, רעה של רעבון, עבדות, ביטול, צביעות וכדומה. נחוץ להבין הכל, להבין ולהתרחק ממיסטיות ומדמיונות; נחוץ להגביר הריאליוּת והקדושה בעולם; נחוץ לתקן את חיי עם ישראל כי יהיו נורמאליים. ויסורי נפשי הנוראים הם תולדות ספקותי בכלל: היש תיקון? ההולכים אנחנו קדימה? זהו בכלל, ובפרט: איך בין ניט צופריעדען פון זיך אליין [יידיש: אינני מרוצה מעצמי]. אני מסופק בכוחותי אני וכו' וכו'.

זה ימים אחדים נהייתי לאוכל־צמחים.

אתה כותב פואימה היסטורית – ודבר זה אינני מבין. האומנם אנחנו יכולים להסיח דעתנו אף רגע מההווה? היודע אתה מצב צעירינו? היודע אתה כי הננו המוהיקנים האחרונים? היודע אתה כי עמנו הולך למות? היודע אתה, כי העולם חולה? היודע אתה, כי היאוש מכלה נפשות? היש לך עיניים?!

אורי ניסן!!!

________________________________________

שואל אני לשלום מאיר.

הוא, על פי התנאים אשר כתב, יכול לבוא הנה בלי שום פקפוק. כתוב לי ואענה לך באריכות, כי בשום אופן לא אוכל לזכור מה שכתבת לי אז עוד.63

כמה וכמה רבדים של מידע ודעת צפונים בגלויה זו, הן בתוכנה המפורש והן במה שנרמז או מסתמן מתוכה. ראשית, יש בה פתח הצצה אל תנאי חייו של ברנר בהומל. הוא עצמו מסכם את תנאי קיומו במלים “דחקות נוראה”, ועל כך אכן ידוע לנו ממקורות נוספים: בשבתו בהומל, סיפר ידידו הלל צייטלין, התפרנס בדוחק מעבודה כספרן בספרייה הציונית הדלה, ופה ושם נתן שעורים פרטיים בעברית. כל הכנסתו החודשית, ציין צייטלין, הייתה שמונה או עשרה רובלים, ולמרות זאת עוד תמך ופרנס בסכום מִצער זה בן־חסות צעיר, בחור־ישיבה שהוריו התנכרו לו64 אבל דווקא הפרטים שברנר מוסר כאן בדרך אגב ממחישים את מהותה של דחקות זו באופן נוגע ללב: העובדה שאינו יכול להרשות לעצמו לשלוח שתי גלויות נפרדות לחבריו; כיסיו (“צלחותיו”) הקרועים, שבעטיים אבד לו מכתבו של גנסין; החלטתו להיות לצמחוני, שנבעה מן הסתם לא רק מן ההשקפות הטולסטויאניות שנהה אחריהן באותה עת, אלא מחסרון־כיס כפשוטו.

שנית, יש בגלויה זו כדי לשקף משהו מדפוס היחסים בין ברנר לבין חבריו. ברור שהוא מהווה בשבילם מקור סמכות, אליו הם פונים בלבטיהם וממנו הם מקבלים דברי עצה, הדרכה ותוכחה. בגרשון גינצבורג הוא נוזף על רוח הרפיון והיאוש שאחזה בו, ומדרבנו להתנער, למצוא כיוון ברור לחייו, “להילחם ולנצח”. לאורי ניסן גנסין הוא כותב דברי כיבושין על נטיותיו האסתטיציסטיות, המנותקות מצורכי הציבור ומן החובות המעשיות המוטלת על צעירי ישראל בשעת המשבר הנוכחית של עמם ושל האנושות כולה. לחבר שלישי, מאיר צינברוב, משגר ברנר בשולי הדברים תשובה לשאלותיו ומודיעו כי יוכל לבוא אף הוא ולמצוא את מקומו בהומל. יש לזכור כי על אף גילו הצעיר כבר היה ברנר באותה עת אדם עצמאי ומנוסה בדרכי החיים ובסבלותיהם במידה בלתי שכיחה – זאת בניגוד לגנסין, המבוגר ממנו בשנתיים, אברך מעודן שהתחנך כל ימיו בביתו ובישיבתו של אביו הרב ועדיין לא יצא אז מחסותם של הוריו.

שלישית, יש בדברי ברנר ביטוי ברור לאופיו ולהלך־נפשו באותה תקופה, ממש ערב עלייתו על בימת הספרות העברית. תחושת חשבון הנפש האישי והכללי המפעמת בדבריו קשורה אולי למועד היכתבם, ימים אחדים אחרי כניסתה של שנת 1900, בעת שהעיתונות העברית והכללית הייתה מלאה סיכומים ומאזנים של המאה שחלפה עם השערות, תחזיות, תקוות וחששות לקראת המאה החדשה.65 על רקע זה אפשר להבין את שאלותיו העקרוניות (“היש תיקון? ההולכים אנחנו קדימה?”),66 את הכרזותיו הפסימיות על קצם הקרוב של עם ישראל ושל העולם כולו, וכן את המאזן הפרטי הבלתי־מעודד של מצבו שלו: “אני מסופק בכוחותי אני”. אבל אופייני הדבר, שאין ברנר מתמסר לספק ולייאוש, שהרי רוחו הכללית של המכתב נמרצת, שואפת תיקון ותאבת פעולה דווקא על רקע תמונת המצב הקודרת המשורטטת בו. זו אחת מהופעותיו הראשונות של “האף־על־פי־כן הברנרי”, שנעשה לנוסחת־יסוד המשוקעת בבסיס מהלכיו בחיים ובספרות עד יומו האחרון. כמו כן באה כאן לידי ביטוי גלוי תחושת “המוהיקנים האחרונים”, שליוותה אותו כל חייו, וביטוייה הידועים ביותר היו פניותיו השונות מעל דפי ירחונו “המעורר” (1906־1907) אל קוראיו, שאותם כינה “השארית הנמצאה”, “אחינו הספורים, המעטים”, “העשרות מבני ישראל הקוראים עברית” וכדומה.

רביעית: יש במכתב זה תשקיף מדויק למדי של הכיוונים הרעיוניים שברנר נקלע ביניהם בשבתו בהומל, עיר רוויה תסיסה פוליטית, “תל־תלפיות של התנועות הציבוריות השונות […] שהייתה מלאה תשואות אספות ומקהלות של בחורים ובחורות לכל הזרמים הציבוריים השונים”, כדברי תושב העיר, העסקן הציוני והסופר מרדכי בן הלל הכהן, בזכרונותיו על ברנר.67 במיוחד ניכר כאן השילוב בין רעיונות סוציאליסטיים־בונדאיים, שעיקרם שאיפה לתיקון מעשי של חיי היהודים במסגרת החתירה לשוויון חברתי כללי, לבין מוטיבים ציוניים מרומזים המתבטאים בשאיפה “לתקן את חיי עם ישראל כי יהיו נורמאליים”, בתוספת תחושות של יאוש, פסימיזם קיומי וספקנות עמוקה כלפי כל פתרון אידיאולוגי חיובי, המשתלטות על המכתב לקראת סיומו. בזעיר־אנפין מיוצג כאן, אפוא, סבך הנטיות הרעיוניות הסותרות שטלטלו את ברנר באותה תקופת גיבוש והתכוננות בהומל, ובחלקן היה עתיד לדבוק למשך שנים רבות.68

חמישית, כמה מיסודות תפיסתו הספרותית של ברנר נוכחים אף הם באופן גרעיני אך בהיר להפליא בגלויה דחוסה זו. מאלף במיוחד הפולמוס שלו עם גנסין, שפרשֹ בפניו, כמסתבר, “תיאוריה” שהגה בדבר “הספרות למען הספרות”, וכן דיווח לו על פואמה היסטורית שהוא עסוק בכתיבתה. שני הדברים – ההשתקעות באסתטיציזם וההפלגה אל העבר – נראים לברנר כבריחה בלתי ראויה מן המציאות, והוא מביע במפורש את התנגדותו לנטיותיו של חברו. הספרות, כפי שמשתמע מדבריו, חייבת להיות חדורת דחף מוסרי, להביט נכוחה במציאות, להיצמד למצוקות ההווה, לתת ביטוי ל“מצב צעירינו” ולהתמודד עם העובדה ש“עמנו הולך למות”. המשפט הפרדוקסלי־לכאורה “נחוץ להגביר הריאליות והקדושה בעולם” מרמז אף הוא על אחד מעיקרי הפואטיקה העתידית של ברנר, לאמור: תפקידה של הספרות אינו מתמצה בצילום פני השטח של המציאות (“ריאליות פוטוגרפית”) אלא עליה לחתור אל עיקריה הפנימיים ואל תשתיותיה הסמליות (“ריאליות סימבולית”). בהמשך דרכו קיים ברנר את הציוויים האלה עד תום, שהרי בכל תחנה מתחנות חייו כתב רק על המציאות הקרובה שראה לנגד עיניו, ועם זאת השכיל לבטא באמצעות קורותיהם של גיבוריו היחידים את הצמתים הקריטיים ביותר של הקיום היהודי והאנושי.69

כל אלה מוליכים אל ההיבט השישי, שבו מרוכז עיקר ענייננו. דומה כי הקדחתנות המיואשת המפעמת בדברי ברנר אל גנסין משקפת תמונת־מצב ספרותית־היסטורית רחבה יותר, ויש בה עדות אותנטית על אותו רגע־מעבר מיוחד בתולדות הספרות העברית בפתח המאה העשרים. מצד אחד ניכר כי ברנר טעון כוחות יצירה ותשוקת עשייה, משנתו האסתטית והמוסרית מתגבשת והולכת והוא משתוקק להטיל את עצמו אל זירת הספרות העברית ולהשמיע בה את דברו. מצד שני הוא מסופק בעצם קיומה של זירה זו, ותוהה אם בכלל קיים דור צעיר של יהודים הנזקקים לתוכן רוחני עברי, אם יש עם יהודי ממשי שנחוץ לפעול למענו, או שלפניו הוויה חסרת תקנה של גסיסה וחורבן. בכך, כמובן, אין הוא יחיד, משום שההיטלטלות בין תחושות זיקנה וכליה לאווירת נעורים מתפרצים אפיינה כמה וכמה מדברי הספרות שנכתבו באותה עת. די להזכיר שני חיבורים משנת 1899 המכילים באופן מובהק את השניות הזאת, גם אם בגירסה אופטימית יותר: מאמרו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי “זיקנה ובחרות”,70 המסתיים בהכרזה “ענני הזיקנה עוברים וטל ילדות נופל עלינו!”, ושירו של שאול טשרניחובסקי “לנוכח פסל אפולו”,71 שהדובר בו מכריז על “רגע בו קצתי בגסיסה לדורות”, מואס בזיקנת עמו ומשתחווה “לחיים, לגבורה, ליופי” המגולמים בפסלו של האל היווני.


ב. צמיחה ספרותית בשנות התשעים

מה הייתה תמונת הספרות שברנר ראה לפניו באותם ימים ראשונים של שנת 1900? לשם כך יש לשוב כמה שנים אחורה ולשחזר את תהליך ההתוודעות שלו אל הספרות העברית והכללית מאז שחר נעוריו. על־פי עדותו המפורשת, ראשית היכרותו עם הספרות החילונית חלה בהיותו כבן שתים עשרה, כאשר למד בישיבה בהלוסק, עיר קטנה במחוז בוברויסק, “ששם נפקחו עיני לראות את האור כי טוב”.72 באותה עת הייתה עדיין העברית שפת קריאתו היחידה, ואז החל לעבור תהליך טיפוסי של התמשכלות והתפקרות, כצעירים יהודים רבים לפניו לכל אורך המאה התשע־עשרה.73 בין ספרי ההשכלה הראשונים שבאו לידיו היו הרומנים “אהבת ציון” של אברהם מאפו ו“קבורת חמור” של פרץ סמולנסקין. ברנר זכר לטובה את ימיו בהלוסק, בשל השינוי המכריע שחוללו בעולם האמונות והדעות שלו: “שם באתי מעט בעולם הספרות; שם נחמצתי מעט, החילותי ללמוד את ה’מסלול‘, לכפור ב’יהודים טובים’ [כלומר: אדמו”רים], לאהוב מעט את המדעים"74 מצד שני, שם התנסה לראשונה ברדיפות ובכינויי גנאי שהוטחו בו על סטייתו מדרך הישר, אך אלה רק הגבירו בו את תשוקת ההשכלה.

נראה כי מעבריו התכופים מישיבה לישיבה נבעו מסיבה זו ממש. לפי עדויות של חבריו ללימודים בקונוטופ, בצירוף רמזים המפוזרים במכתביו, הושפל ברנר וכנראה אף הוכה על־ידי משגיחי הישיבה כאשר נתפסו אצלו כתבים אסורים, וזו הייתה העילה לכך שעזב את קונוטופ (המכונה במכתביו “טינופתקא”) ועבר לישיבת פוצ’פ.75 העובדה שהתיישב בפוצ’פ לאורך זמן נובעת בעיקר מן האווירה הסובלנית ששררה בה בהשראתו של הרב יהושע נתן גנסין. על כך אנו למדים מזכרונותיו המאלפים של מנחם גנסין, בנו הצעיר של הרב, שהשתתף לימים בייסוד “הבימה” ונעשה שחקן ובמאי נודע בתיאטרון העברי.76 לדבריו, זמן קצר לאחר שהתוודע אל ברנר קיבל מידיו לקריאה את הרומנים “אשמת שומרון” ו“עיט צבוע” של מאפו. משגילה אביו הרב את הספרים בידיו הסתפק בנזיפה רכה ומבודחת, ומאז הותרה הרצועה ונערי הישיבה יכלו לקרוא בחדריהם כל מה שחפצו. כעבור זמן מה, בעקבות עימות אלים בין ברנר לבין משגיח הישיבה, הורשו הנערים להכניס ספרי חול גם לישיבה עצמה, ובלבד שלא יקראו בשעות הלימודים. באותו הזמן ייסדו ברנר וחברו אורי ניסן גנסין ספריית השאלה קטנה לשימושם של בני הישיבה, ומנחם גנסין עצמו קיבל מהם למקרא את הרומן “שתי הקצוות” של ראובן אשר ברודס. זאת ועוד: בבית הרב התקבלו דרך קבע גליונות “המליץ” ו“הצפירה”, וכן חוברות הירחון “השילוח” שנוסד בשלהי 1896, ואלה הועברו בהסכמה־שבשתיקה אל תלמידי הישיבה ושימשו חלק נכבד ממזונם הרוחני. הבנתו של הרב לנפש תלמידיו והברית החשאית שכרת עמם יצרו קשר נפשי עמוק בינו לבין ברנר למשך שנים רבות.

ראשית חינוכו הספרותי של ברנר התבססה, אפוא, על יצירות היסוד של ספרות ההשכלה העברית, ואליהן נוספה קריאה אקראית בספרות ובעיתונות העברית של שנות התשעים. כעבור עשרים שנה תיאר ברנר את הפער שהלך והעמיק בין צמאון הקריאה שלהט בו בנעוריו עד לבלתי נשוא, כדבריו, לבין תחושתו שהספרות העברית שעמדה לרשותו אינה הולמת את ציפיותיו: “נער הייתי […] נער חובש בית המדרש. שפה אחרת לא ידעתי. ובעברית – ‘עיט צבוע’ של מאפו זר ומוזר; ‘הירושה’ של סמולנסקין משעמם עד לכאב; סיפוריהם של יל”ג, יכנה“ז וכו' – המצאות ב’לשון' לחידודא, שהנפש לא תרווה מהן כלל וכלל”.77 לתקופת־מה, הוא מספר, נמצא לו מזור בקונטרסים הקטנים של “ספרי אגורה” שהופיעו בהוצאתו של בן־אביגדור במחצית הראשונה של שנות התשעים, והכילו סיפורי־מעשה ריאליסטיים ראשונים מסוגם בסיפורת העברית, אם גם בגירסה דלה ומגושמת. באותה עת נפלו לידיו גם סיפוריו התמימים והפשוטים של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, ומשכו את לבו בתוכנם המציאותי המוכר; אך גם באלה לא היה כדי לספק את צרכיו הרוחניים לאורך זמן.

ברנר המשיך, אפוא, לתור אחר קולות חדשים בספרות העברית בת הזמן הקרובים לעולמו, אך במקביל השקיע מאמצים גדולים בהשתלטות על השפה הרוסית שבה, ידע, יימצא לו פתח לעולמות ספרותיים רחבים ומסעירים. זו הייתה אחת הסיבות העיקריות ליציאתו לביאליסטוק ב־1897, ובמכתביו לחבריו משם הוא מדווח על המאמץ השיטתי שהוא משקיע בלימוד הרוסית, ומספר על התקדמותו צעד צעד בספרי הלימוד.78 נראה שניסה כוחו תחילה בקריאת יצירות קלות וקצרות, כגון אגדות אנדרסן ומשלי קרילוב, אבל כעבור שנה־שנתיים, בעיקר בתקופת הומל, החל להתמודד עם ספרי טולסטוי ודוסטוייבסקי, פושקין ולרמונטוב, גוגול וטורגנייב, וגם עם כתבי המבקרים בילינסקי ופיסארב, ששמותיהם ואיזכורים מיצירותיהם מתחילים להופיע במכתביו מראשית 1899. אף מנחם גנסין זכר בבירור כיצד נאבק ברנר עם ספרי דוסטוייבסקי בהיותו עדיין בפוצ’פ, ובטרם השתלט כהלכה על הקריאה ברוסית.

במקביל השתדל ברנר שלא להזניח את השכלתו העברית. ממכתביו מסתבר כי בתקופת שהותו בביאליסטוק למד גם תנ“ך ודקדוק עברי, ובמיוחד התמסר לקריאת ספרי ההיסטוריה של גרץ, של א”ש פרידברג ושל קלמן שולמן. את כל זאת עשה עדיין תחת מסווה של בחור ישיבה, ופקד באופן סדיר את בית המדרש ללמוד גמרא, משום שעמד תחת השגחתו של דודו, שפעל בעניין זה בשליחות אביו. תקופת־מה אפילו התאמן בהשפעת הדוד במלאכת סופר־סת"ם ונסחף אחר הלך־רוח יראי־חסידי, שממנו התנער רק לקראת סופה של שנת השהות בביאליסטוק.

ומה על הספרות היפה העברית? “בספרותנו יראתי, כי אקרא מעט”, התוודה ברנר בפני חבריו, ומנה כמה שמות אקראיים של ספרים שהזדמנו לידו בביאליסטוק: כרך ישן של השנתון “כנסת ישראל”, קובץ שירים של ש"ל גורדון, ולא הרבה יותר מכך. ברנר חש, מן הסתם, אי נוחות על העובדה שהוא, המכשיר עצמו להיות סופר עברי, וכבר ניסה כוחו בכתיבת שירים ופיליטונים, אינו מתעניין די הצורך במתרחש בספרות העברית בת הזמן. אך למען האמת, מבלי שהיה לחלוטין מודע לכך, התרחקותו הזמנית מן הספרות העברית בתקופת שהותו בביאליסטוק לא הייתה פרי אשמתו בלבד. ממש באותם ימים התחולל מעל דפי הירחון “השילוח” הוויכוח הנודע בין אחד־העם וחסידיו לבין מיכה יוסף ברדיצ’בסקי וחבורת “צעירים” על דרכה ותעודתה של הספרות העברית. ויכוח זה נסב בעיקר סביב שאלת “הצורך” מול “היכולת”. על תביעתו של ברדיצ’בסקי לפתוח את שערי “השילוח” לסיפורים ולשירים המשקפים את מלוא קשת החוויות האנושיות והאסתטיות המעסיקות את צעירי ישראל באשר הם בני אדם ולא יהודים בלבד, הגיב אחד־העם בדברים מפוכחים, המכירים בצורך שהעלה ברדיצ’בסקי אך מטילים ספק ביכולתה של הספרות העברית בת הזמן להיענות לאתגר זה. על כך, בעצם, לא הייתה לברדיצ’בסקי תשובה של ממש, והוא וחבריו נאלצו להודות בינם לבין עצמם כי הספרות העברית שרויה בעידן של שפל: תקופת ההשכלה נסתיימה, ראשי סופריה סיימו את תפקידם בזה אחר זה ויורשים בעלי שיעור קומה עדיין אינם נראים באופק.79

שנות התשעים של המאה התשע־עשרה היו, אכן, תקופת מעבר בספרות העברית בין סערותיה של ספרות ההשכלה לבין עידן חדש שרק ניצניו הסתמנו פה ושם. בסיפורת ניכרה אז בעיקר נוכחותם של סופרי הריאליזם החברתי בני אסכולת “המהלך החדש” מיסודו של בן־אביגדור, שאיש מהם לא ביסס לו נוכחות אישית של ממש. גם המשוררים שפעלו באותן שנים זכורים בעיקר תחת הכותרת הקבוצתית “משוררי חיבת־ציון”, ואף כי ח"נ ביאליק ושאול טשרניחובסקי כבר פרסמו משיריהם באופן סדיר מאז שנת 1892 והחלו לקנות להם מוניטין, הרי לא מיהרו לכנס את שיריהם בספרים עד סיומו של אותו עשור, והדבר עיכב במידת־מה את ההצטיירות הברורה של דיוקנאותיהם האינדיווידואליים. בדיעבד נראה, שעשור זה היה מעין תקופת דגירה, הכנה והיערכות לקראת המהפכה שהתחוללה בספרות העברית בפתח המאה העשרים, ופעילותו של ברנר עצמו הייתה חלק מאותו מהלך מבלי שהיה יכול לדעת, כמובן, עד לאן יתגלגלו הדברים. הוא עצמו נזקק לשנים רבות כדי להתבונן על העשור הזה מתוך פרספקטיבה ולתארו, אכן, כעידן של צמיחה, שאיפה והתכוננות לקראת התחדשותה של הספרות העברית:

[…] בשנות תר“ן־תר”ס, באותן השנים הטובות לספרותנו הצעירה, שנות צמיחת כשרונם של ביאליק וברדיצ’בסקי, שנות “ספרי אגורה” של בן־אביגדור, ה“לוחות” של “אחיאסף” ו“השילוח” של אחד־העם, שנות השאיפה האמיתית – ובמידה ידועה גם האמונה – לחדש את פני ספרותנו ויהי מה, לתת לה תוכן חדש, צביון אנושי, להפיח בה רוח של עממיות נכונה, לגלות על ידיה את האדם ביהודי, […]80


לקראת סיומו של אותו עשור גברה האינטנסיביות של הפעילות הספרותית שניהל ברנר יחד עם גנסין וחבריו האחרים בישיבת פוצ’פ. זו הגיעה לשיאה ב־1898, לאחר שחזר מביאליסטוק. כידוע ערכו השניים שני בטאונים ספרותיים פנימיים בישיבה שכבר היו לאגדה, “הקוף” ו“הפרח”, והם אף היו המשתתפים העיקריים בהם. לפי דברי מנחם גנסין היה “הקוף” עיתון קיר סדיר בן ארבעה עמודים שנועד בעיקר לשקף את הווי הישיבה, ו“הפרח” היה ירחון ספרותי רציני ומקיף יותר שיצא לאור שלוש פעמים. יש להניח שחלק מן השירים והמאמרים המשולבים במכתבי ברנר מביאליסטוק נועדו להתפרסם ב“הפרח”, ועם כל התמימות הניכרת בהם הרי יש באופיים הווידויי, בקדחתנותם הרגשית ובתפיסה הגורלית של הכתיבה כתמצית הקיום הנפשי כדי לרמז על כוחות היצירה הצפונים בברנר.81 אף גנסין, שפרסם בבטאונים אלה בעיקר שירים סנטימנטליים, עשה בהם את צעדיו הספרותיים הראשונים, אם כי קשה לומר שיש בהם אפילו רמז קלוש להישגיו הספרותיים לעתיד לבוא.82 פעילות הכתיבה והפרסום הזו של הנערים ברנר וגנסין, הייתה, אפוא, מעין מעבדה יצירתית משותפת, כהגדרתו הנכונה של יצחק בקון. דומה שהצדק עם בקון גם כאשר הוא קובע שאותו קיץ של שנת 1898 בפוצ’פ היה בבחינת “תחנה חשובה ביותר לא רק בחיי היצירה של ברנר ושל גנסין, אלא בתולדות הפרוזה העברית המודרנית, ששני אלה היו (כל אחד על־פי דרכו המיוחדת) ממחדשיה הגדולים בתחילת המאה שלנו”.83

יש לציין, שחבורת פוצ’פ לא הייתה המעבדה היחידה מסוג זה. בפינות שונות של תחום המושב היהודי ברוסיה, בישיבות ובעיירות, וכן בערי האוניברסיטה של מרכז אירופה, התהוו מאז תחילת שנות התשעים של המאה התשע־עשרה חוגים אינטימיים של צעירים שעסקו בינם לבין עצמם בפעילות השכלתית, ספרותית ולאומית, בבחינת גרעינים שחלקם היו עתידים להצמיח ברבות השנים פירות של ממש בספרות העברית. פעילות חשאית־למחצה מעין זו רחשה בישיבות הגדולות, שתלמידיהן הקדישו, אמנם, את עיקר זמנם ללימוד הגמרא, אך במסתרים היו מחליפים ביניהם ספרי השכלה ועיתונים, ייסדו אגודות ציוניות וקראו זה את חיבוריו של זה. דוגמה מובהקת היא נוכחותו של חיים נחמן ביאליק בן השבע־עשרה בישיבת וולוז’ין, שאליה בא ב־1890 מתוך ציפייה מפורשת להעשיר דווקא את השכלתו החילונית. בוולוז’ין חיבר את שיריו הראשונים, השתתף בפעילותה של אגודת הסתרים הציונית “נצח ישראל” ונהנה מתמיכתה של קבוצת ידידים־מעריצים שלאחר מכן התרפקו במשך עשרות שנים על הזכות שהזדמנה להם לעמוד ליד עריסת יצירתו של המשורר הגדול.84

דוגמה להתארגנות דומה של קבוצת סטודנטים היא פרשת התהוותה של חבורת “צעירים” מקרב תלמידי האוניברסיטה בברלין בשנת 1893, בראשותם של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי וחבריו מרדכי אהרנפרייז ויהושע טהון. אף כאן חברו יחדיו פעילות ציונית (אהרנפרייז היה ממנהיגי הציונות בגליציה ולימים שימש יד ימינו של הרצל בארגון הקונגרס הציוני הראשון) עם שאיפות מפליגות לשינוי פניה של הספרות העברית, תחילה בשיתוף עם אחד־העם ולאחר מכן מתוך מאבק גלוי כנגדו. העדות העיקרית על תסיסה רוחנית זו שמורה במאות מכתבים ארוכים שהחליפו בני החבורה זה עם זה, ואשר בין היתר שימשו לברדיצ’בסקי מעין מעבדה יצירתית לקראת פרסום מאמריו וסיפוריו המתסיסים לקראת סיומו של אותו עשור.85

דוגמה לחוג צעירים ספרותי שפעל באותן שנים בעיר קטנה היא חבורת הידידים שהקיפה את הסופר מרדכי זאב פייארברג בעיר נובוגרוד־וולינסק, שבה עברו עליו כל חייו הקצרים. חדרו הצר של פייארברג החולה שימש מרכז לצעירים שואפי ההשכלה, שספגו בדריכות את המתהווה בספרות העברית במחצית השנייה של שנות התשעים, היו השומעים הראשונים של סיפוריו שקרא לפניהם ונטלו חלק בשמחתו ובגאוותו עם פרסום יצירותיו בעיתונות הספרותית העברית בת הזמן. בהשראתו של פייארברג נאבקו על זכותם לעיין בספרות חול, התארגנו באגודה לאומית בעלת צביון ציוני־רוחני על־פי משנת אחד־העם, והרבו להתווכח ולהתפלמס ביניהם בסוגיות הספרות והציונות. לאחר מותו של פייארברג בדמי ימיו ב־1899 פעלו לפרסום כתביו, ועשרות שנים התרפקו על דמותו ברשימות זיכרון שפרסמו עליו מעת לעת.86

אחרי שעזב את פוצ’פ מצא יוסף חיים ברנר את מקומו בחוג נוסף כזה, הלא הוא החוג ההומלי שהתרכז סביב דמויותיהם רבות ההשראה של שלום סנדר באום והלל צייטלין. בזכרונותיו על ברנר אפיין צייטלין את חוגם כבעל נטייה מובהקת לפסימיזם פילוסופי, ומזכיר בהקשר זה בעיקר את ההשפעה המכרעת של כתבי פרידריך ניטשה עליהם באותה עת. נראה כי ההיכרות עם צייטלין תרמה הרבה להרחבת השכלתו הפילוסופית של ברנר, אבל צייטלין היה בשבילו הרבה יותר מכך, כפי שכתב עליו אחרי עשרים שנה ברשימה שנמצאה בעזבונו:

לא רק מכר היה לי, כי אם גם מורה, סופר מופת, איש הרוח, עמוד האש […] הוא היה הסופר הראשון שראיתי פנים אל פנים, שהערצתיו, שהתאבקתי בעפר רגליו, ששאפתי לשוחח אתו, לשמוע דברי תורה ולימודים מפיו. […] וכמובן שהתחלתי להביא אליו ראשית ביכורי פרי עטי, ליחל אל חוות דעתו.87

הקשר עם צייטלין היה בוודאי אחד הגורמים להתרחבות הדרמטית של האופק הספרותי הנשקף ממכתביו של ברנר אל חבריו בשנתו הראשונה בהומל. הביטחון הפסקני הניכר במכתבים אלה משנת 1899 שונה לחלוטין מן השקדנות נמוכת הרוח ומן ההתייסרות המתמדת המאפיינים את כתיבתו מביאליסטוק שנתיים לפני כן. אפשר לתלות את השינוי הזה בהתבגרותו של ברנר, בחוג הידידים החדש שרכש לו ובצלילתו אל הספרות הרוסית, אבל לא פחות מכך חשובים תהליכי התמורה שהתחוללו לנגד עיניו בספרות העברית, ושהפכו אותה בשבילו לחלל־קיום יותר ויותר משמעותי.

כאשר התלונן בפניו חברו שמעון ביכובסקי על הדלות הרוחנית המקיפה אותו בווילנה, שלח אותו ברנר אל הספריות כדי להעשיר את עצמו, והזכיר בפניו שמות של כתבי־עת חדשים והוצאות ספרים בעברית וביידיש. בד בבד תיאר לחברו את הלך־הרוח הנמרץ והאופטימי המפעם בו, והתייחס בביטול לקשייו החומריים: “הנני קורא ספרי המופת הרוסים ועברית הרבה, נהנה מעולמי ומלא אידיאלים ושאיפות לעבוד בעד תחיית עמנו וספרותו. ואני מתפתח כפי יכולתי – להבין מה היא הקולטורה הכללית בכלל והעברית בפרט”.88 ואולי בעיקר חשוב הנוסח החד־פעמי שבו חתם את המכתב: “אחיך העברי י. ח. ברינר”, להעיד על מחויבותו הבלתי מעורערת ללשון העברית ולספרותה.

ואכן, במכתביו מהומל בולטת לשון השייכות בגוף ראשון רבים כאשר הוא מזכיר אישים ויצירות מן הספרות העברית המתהווה. את אחד־העם הוא מכנה “אבינו” ומפנה את תשומת־לבו של ביכובסקי למאמרו “הלשון וספרותה”. את מותו של מ“ז פייארברג הוא מבכה במלים “חבל על אדם גדול כזה שאבד לספרותנו”. את ביאליק הוא מכנה “משוררנו הלאומי” ומציב כנגדו את טשרניחובסקי, ש”אמנם, הוא משורר בעל כשרון, אבל הוא אינו משוררנו“. כמו כן הוא מזכיר בכבוד ובהערכה את מאמריהם של מ”ל לילינבלום, י“ח רבניצקי וראובן ברייניין שקרא באותם ימים בכתבי־העת “לוח אחיאסף” ו”השילוח“. אבל בעיקר ניכר, שברנר מחפש בספרות העברית בת הזמן הדים לתחושת המבוכה והמשבר שלו ושל בני דורו, דמויות ויצירות המגלמות בעוצמה את רוח הזמן שעמן יוכל להזדהות. משום כך הוא דוחה את שירת טשרניחובסקי, העוסקת בעיניו בשעשועי אהבהבים ותו לא. כנגד זאת הוא מאמץ אל לבו את שיריו של ביאליק הטבולים כל כולם ב”השאלות המרות והאיומות“, כלשונו, ועל כן “הם מביעים את רגשותינו, את הלמות לבבנו, את שאיפותינו”. באותה נשימה מזכיר ברנר לטובה את המשורר הצעיר יהושע דוידוביץ (1868־1896), שנפטר בדמי ימיו, בזכות שירו רב הרגש “בין תקוה ויאוש” שנדפס ב”השילוח" כבר אחרי מותו. על־פי אותה אמת מידה הוא משבח את יצירותיו של י“ל פרץ, ה”מרגיש גם את צרת העולם ושואל את תשובת החברה מהשאלות הנוראות – מה שאין כן טשרניחובסקי".89

מאלפת במיוחד הערכתו המורכבת של ברנר על הרומן “באין מטרה” של ישעיהו ברשדסקי, שפרסומו באותם ימים היה למאורע ספרותי של ממש על רקע ההפסקה הממושכת שחלה מאז שלהי שנות השמונים בהופעתם של רומנים בספרות העברית.90 באופן טבעי נעשה הספר נושא להתדיינות בקרב בני חבורת פוצ’פ, וכך הגיב עליו ברנר באחד ממכתביו לביכובסקי:

דעתי על דבר “באין מטרה” הִנֵה הִנָה: הרבה חדשות יש בספר הזה, הרבה קרני זווית מחיינו – כביכול – הוא מאיר, כשרון יש לסופר החדש הזה, הטכניקה טובה, השפה מדוייקה וכמעט עשירה, אבל הגיבור בעצמו מר אדמוביץ הוא – סמרטוט סובל. הוא, אמנם, סובל עינויים מפסימיות (?), אבל הוא סמרטוט. נשחת וריק! יש בו הרבה ממידותיו של פאטשורין (“גיבור זמננו” ללרמונטוב), אבל בזה שגה המחבר בדמותו כי על “שדנו” יוכלו לגדול גיבורים כאלה.91

בולטת כאן ההבחנה הביקורתית הדקה שברנר עורך בין ההישג הטכני והשכלול האסתטי של הספר לבין איכותה המוסרית של דמות הגיבור ומידת האותנטיות שלה. בצדק הבחין בחידוש הרב שהתגלם בתיאורים הריאליסטיים הפרטניים של הסביבה, ובמיוחד בעיצוב הפסיכולוגי המפותח של הדמות הראשית, הצעיר הניהיליסט אדמוביץ – חידוש שבזכותו מקובל לראות את “באין מטרה” כרומן המודרני העברי הראשון. עם זאת, ברנר הרגיש היטב בכזב המהותי הפרוש על הספר, והצביע על לב הבעיה כאשר הבחין שדמותו של אדמוביץ היא, למעשה, השתלה מיכנית של טיפוס מובהק מן הספרות הרוסית של המאה התשע־עשרה בתוך הספרות העברית, משום שאין לו אחיזה אמיתית במציאות היהודית ובבעיותיה. זהו הגיבור “המיותר”, הצעיר הדקדנט העייף, המיואש והמשועמם, הציני וההולל, מסוג פטשורין של לרמונטוב או אובלומוב של גונצ’ארוב, שרק לכאורה הוא דומה לתלוש היהודי בן הזמן. משום כך לא היה ברנר יכול לפתח ולו שמץ הזדהות עם גיבור זה, הסמרטוטי והמושחת בעיניו, והרחוק כל כך מלייצג את סבלם, התחבטויותיהם ותקוותיהם שלו ושל בני דורו.92

בשעה שכתב ברנר דברים אלה כבר היה בידו סיפורו הראשון שהועיד לפרסום, “פת לחם”, השונה, אכן, תכלית השינוי מכתיבתו של ברשדסקי אף על פי ששניהם יצאו, לכאורה, מבית מדרש ספרותי אחד, הוא הריאליזם הרוסי של המאה התשע־עשרה. סיפורו של ברנר מתאר בנוסח נטורליסטי מפורט ומדכא את חיי העוני היהודיים בדרגתם הנמוכה ביותר. גיבורו, עני מרוד המטופל באשה חולה ובילדים נמקים ברעב, מחליט בלית ברירה למשכן את טליתו ותפיליו כדי להשיג פרוטות אחדות לצורכי ביתו, אך בבואו לקחתם מן הקלויז שהוא מתפלל בו אינו עומד בפיתוי וגונב את פת לחמו הדלה של הפרוש הלומד שם, ומכאן ואילך מתרכז הסיפור בייסורי האשמה והבושה שלו על שפל המדרגה המוסרי שאליו הביאוהו חייו. לא קל היה לברנר למצוא אכסניה לסיפורו האפל, הקודר והמחוספס. תחילה דחה אותו הסופר א"ש פרידברג, עורך המאסף השנתי “לוח אחיאסף”, בנימוק שכתיבתו עדיין בוסר על אף ניצני הכישרון הניכרים בה.93 לאחר מכן, באוגוסט 1899, סירב אחד־העם לפרסם את הסיפור בירחונו “השילוח” בנימוק שהוא מגמתי מדי ואופיו צעקני, אך שיבח את ברנר על כשרונו ועודדו לשלוח אליו סיפורים נוספים.94

דחיות אלה לא ריפו את ידי הסופר בן השמונה עשרה הבטוח בייעודו. הסיפור מצא, לבסוף, את מקומו בעיתון “המליץ”, שם נדפס בפברואר 1900. באותה עת כבר הצטברו בידיו חמישה סיפורים נוספים, שאותם מסר לעיונו של חברו הלל צייטלין וביקש שישתדל למען פרסומם אצל המו"ל בן־אביגדור בווארשה. “ראיתי, כי ברנר מבקש לתת בכתביו ביטוי אמנותי לכל המְעַנה והמעסיק אז את פנימיותו”, נזכר צייטלין מקץ שנים, “ופניתי בנידון זה לבן־אביגדור”.95 ואמנם, בן־אביגדור קיבל ברצון את הסיפורים לפרסום, וכך נולד ספרו הראשון של ברנר. המערכה הבאה של סיפורנו מתרחשת, אפוא, בווארשה, אליה הגיע ברנר בקיץ של שנת 1900 לקראת הופעתו של קובץ סיפוריו, “מעמק עכור”.96


ג. וארשה, קיץ 1900: נקודת המוצא

הסצינה המשמעותית שתתואר כאן התרחשה בסוף אוגוסט או בתחילת ספטמבר 1900 בדירה קטנה בווארשה. הייתה זו דירה מספר עשרים ואחת ברחוב דילנאיא (כיום: דז’לנה) מספר עשרים ואחת, שבה התגורר אז סופר מתחיל בן עשרים ואחת, אורי ניסן גנסין. בתחילת אותה שנה עזב גנסין את בית הוריו בפוצ’פ ובא לווארשה על־פי קריאתו של נחום סוקולוב, עורך העיתון “הצפירה”. סוקולוב כה התרשם מצרור שירי הנעורים של גנסין שהגיעו לידיו, עד שפנה אליו והזמינו להצטרף אל עובדי העיתון.97 יוזמה זו הייתה חלק ממאמץ שיטתי שעשה סוקולוב באותה עת לחדש את פניו של העיתון, לקרב אליו כותבים צעירים ולהגדיל בו את חלקה של הספרות היפה והביקורת. 98 פירותיו של מאמץ זה ניכרו היטב בשנים 1900־1902, שבהן מלא העיתון ויכוחים ספרותיים על “המהלך החדש” בספרות העברית, על כתיבתו החדשנית של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, על ניטשה ותורתו, על מקומה של האמנות הפלסטית בחיי היהודים ושאר סוגיות אקטואליות. בד בבד ליווה “הצפירה” בתמיכתו את התנועה הציונית, סיקר בהרחבה את מהלכיה בעיקר בתקופת הקונגרסים הציוניים השנתיים, ונתן ביטוי לפולמוסים שרחשו בה. בשנת 1900, למשל, פרסם סוקולוב את סידרת מאמריו הארוכים “למרנן ורבנן”, הערוכה כפנייה פייסנית אל רבני ישראל ומנסה להפיג את חששותיהם מפני מושג “הקולטורה” שנעשה סלע מחלוקת עיקרי בקונגרסים הראשונים. הייתה זו תקופת שיא בפעילותו של “הצפירה”, שנעשה העיתון היומי העברי המרכזי במזרח־אירופה על רקע היחלשותו ודעיכתו של המתחרה, עיתון “המליץ” בפטרבורג. כל אחד מגליונותיו – ארבעה עמודים צפופים בפורמט גדול – היה מלא וגדוש ידיעות מכל רחבי העולם היהודי והכללי, ובמקביל ניתן בו ביטוי מוחשי לחיי היום יום בווארשה. בשנת 1900, שבה ממוקד ענייננו, עקב העיתון, למשל, אחר ההיערכות להחלפת התאורה מגז לחשמל – מאורע חשוב בחייה של העיר. ביטוי מובהק לדופק החיים ניתן במודעות הפרסומת שתפסו חלק נכבד מכל גיליון. לקראת הפסח בכל שנה הוקדשו עמודים שלמים למודעותיהן של חברות לייצור יין ושיווקו, ולקראת פתיחת שנת הלימודים התרבו מודעותיהם של מוסדות חינוך יהודיים מכל הסוגים.

אורי ניסן גנסין השתלב, אפוא, לזמן מה במערכת “הצפירה”, ובמהלך שהותו בווארשה ב־1900 פרסם בעיתון זה את דבריו הראשונים שראו אור: השיר “מתן תורה” שנדפס בערב חג השבועות, שתי רשימות ביקורת על ספרי פרוזה של עזרא גולדין וישעיהו ברשדסקי ורשימת הספד עם מותו של פרידריך ניטשה באוגוסט אותה שנה.99 אבל בעיקר היה נתון באותו זמן בקדחת של לימוד ושל קריאה, וספג את השפע התרבותי שיכלה להציע לו העיר הגדולה. הוא קרא מכל הבא ליד: ספרי הגות, ספרות יפה וכתבי עת ברוסית, בגרמנית ביידיש ובעברית. יותר מכל העסיקה אותו הפרוזה העברית המתהווה. במכתביו לחבריו דיווח על הרושם שהותירו בו ספרי סיפורת חדשים בעברית, ובולטת, למשל, התרשמותו הרגישה והחודרת מן הנובלה “מחניים” של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, שהופיעה בשלהי 1899 ועוררה התרגשות רבה בקרב פרחי הספרות בני הדור.100

הרוח הכללית המנשבת במכתביו של גנסין מאותו קיץ רוויה מרץ, תקווה ותשוקת עבודה, והם מלאים אופטימיות שכמוה לא נמצא בשום תקופה אחרת בחייו הקצרים. “נחוץ לשנות את ערכי החיים; אך המכשולים הן רבים הם, ולכן עלינו להתאמץ להסירם, למען יהי לנו את אשר לנו, למען נוכל לסגל לנו מבלי כל מפריע את הקולטורה הלאומית שלנו ביחד עם זו הכללית” הוא כותב לחברו ניביליוב, מתוך השפעה ברורה של ספרי ברדיצ’בסקי שזה עתה הופיעו.101 בהמשך המכתב הוא אף מגדיר את עצמו במשתמע, בפעם היחידה בחייו, כציוני נלהב. במכתב לשמעון ביכובסקי מאותו קיץ הוא מוסיף: “בכל אופן, הלב צריך לרתוח, הנפש צריכה לסעור, הדם צריך לחמור, ולא ־ הנך מת, עוד הנך גרוע ממת, גרוע…”.102 לחברו גרשון גינצבורג, שנותר בפוצ’פ, הוא כותב ב־25 באוגוסט 1900 דברי עידוד ודרבון לעבודה ציבורית: “עלינו להיכון לימים הגדולים הבאים לקראתנו! […] עלינו להתקדש, להיטהר […] אני מקווה ־ קווה גם אתה; קווה, והתקווה הזאת תאיר לך את דרכך אל העבודה המועילה והפוריה!”103 על חייו בווארשה הוא מספר במכתב לביכובסקי: “אני מבקר ערבי ספרות שונים, מדבר, מתווכח, מתפלפל עם אחרים ועם נפשי”.104 לא בלי גאווה הוא מדווח לחבריו היושבים בעיירה הפרובינציאלית על המאמרים שכתב ושהדפיס ועל מאמרים נוספים שעלו במחשבתו.

אפשר לשער שהאנרגיה הרוחנית המפעמת במכתביו של גנסין נבעה במידה רבה מעצם ההימצאות בווארשה, שבה יותר מאשר בכל מקום אחר פעם לבה של הספרות העברית באותה עת. אמנם, רבים מגדולי הספרות הסמכותיים, נשואי הפנים ישבו אז באודסה – מנדלי מוכר ספרים, אחד־העם, י“ח רבניצקי, א”ל לוינסקי, מ“ל ליליינבלום וכמובן ח”נ ביאליק, וכמה וכמה מצעירי הסופרים עלו אליהם לרגל ושהו זמן מה במחיצתם; אבל המטרופולין הספרותית האמיתית הייתה וארשה, העיר היהודית השנייה בגודלה בעולם אחרי ניו־יורק, ובה אז כמאתיים אלף יהודים. בווארשה שכנו בתי הדפוס, בה הופיעו העיתונים וכתבי־העת בעברית וביידיש, בה פעלו הוצאות הספרים, בה ישבו י“ל פרץ, דוד פרישמן ונחום סוקולוב, בה סאן השוק הספרותי שגם סיפק פרנסות מגוונות לפרחי הספרות שנהרו אליה, בה נערכו נשפים ספרותיים ואירועים לציון הופעתם של ספרים חדשים.105 הנה, למשל, אנו קוראים ב”הצפירה" על נשף פורים ססגוני שערכו הסופרים העברים בווארשה בשנת 1900, ובמרכזו תהלוכת תחפושות שכל אחת מהן ייצגה פרק בהיסטוריה היהודית על טיפוסיה האופייניים. את זמן ההווה סימלה תחפושת כפולת־פנים, חציה קפוטה של יהודי אדוק וחציה חליפה אירופית מודרנית, להעיד על תקופת המעבר המבלבלת בין ישן לחדש. לא מן הנמנע שאורי ניסן גנסין נטל חלק בנשף עליז זה.106

בהזכירנו את הוצאות הספרים בווארשה, הכוונה בראש וראשונה להוצאת “תושיה” של בן־אביגדור (א"ל שלקוביץ), סופר ויזם ספרותי נמרץ, מעשי ובעל חזון כאחד, שנוסדה ארבע שנים לפני כן כהמשך למפעליו המו“ליים הקודמים, “ספרי אגורה” ו”אחיאסף".107 על־פי עדות עצמו שאף בן־אביגדור מאז ימי ילדותו להיות למוציא לאור של ספרים עבריים, ומשום שידע כי המפתח לשגשוגה של הספרות העברית טמון ביצירתו של קהל קוראים רחב, שקד כל השנים על טיפוחו והטבת טעמו של הקהל בשלבו בהוצאתו ספרי מקור ותרגום, ספרות פופולרית וספרות אליטיסטית, ספרות יפה עם ספרי לימוד ושימוש.108 בשנת 1900 הייתה הוצאת “תושיה” נתונה בשיא תנופתה. באותו קיץ עצמו (אב תר"ס – אוגוסט 1900) פרסמה ההוצאה לראשונה קטלוג מקיף של ספריה שהופיעו וספריה המתוכננים, שהוא למעשה הרבה יותר מקטלוג, ובעיקרו אינו אלא מניפסט ספרותי.109 בראשו מצויה פנייה “אל חובבי הספרות העברית” המונה בסיפוק את הישגי ההוצאה ומפרטת את מספר גליונות הדפוס שפרסמה בכל תחום, ואת סכום שכר הסופרים – כמעט עשרים אלף רובלים – ששילמה לסופריה מאז שנוסדה. כמו כן מודיעה ההוצאה בגאווה על המפעל החדש שהיא מייסדת – ירחון בשם “עולם קטן” שיופיע בשתי גירסאות, אחת לילדים והאחרת לבני הנעורים, בצירוף תוספת מיוחדת להורים ולמורים בשם “הפדגוג”. הקטלוג עצמו מעורר השתאות בהיקף הפעולה וברוחב האופקים המשתקפים מתוכו. הוא כולל מאות כותרים במקור ובתרגום של ספרי חינוך ולימוד, ספרים לילדים ולנערים, ספרי מדע, ספרי מסעות וביוגרפיות. גולת הכותרת של הישגי ההוצאה היא סידרת “הביבליותיקה העברית”, שנוסדה ב־1898. בשעת פרסומו של הקטלוג כבר הופיעו מאה מספריה בקצב מסחרר של ספר אחד לשבוע, והובטחה הופעתם של מאה ספרים נוספים בשנתיים הבאות. סידרה זו התגאתה בקהל של יותר מאלפיים מנויים.

אורי ניסן גנסין עצמו נעשה באותו קיץ אחד מעובדיה של הוצאת “תושיה”, אחרי שפרש מעבודתו ב“הצפירה”, ובמכתביו התגאה שבן־אביגדור משלם את שכרו בצורה הוגנת ואף למעלה מזה.110 בינו לבינו אמנם זלזל בבן־אביגדור מתוך יוהרת נעורים, ותיאר אותו לחבריו הקרובים כסוחר ואיש־ביצוע נטול רוחניות כלשהי.111 מכל מקום, בקטלוג ההוצאה שהוזכר לעיל כבר מופיע שמו כמתרגמו של קובץ סיפורי יידיש מאת מרדכי ספקטור, העומד להופיע בקרוב. ועוד שם אחד נזכר באותו קטלוג – יוסף חיים ברנר, מחברו של קובץ הסיפורים “מעמק עכור”, שהופעתו מובטחת גם היא בהמשך אותה שנה. כפי שצוין לעיל, זכה ברנר בן התשע־עשרה ליהנות מחסותו האבהית של בן־אביגדור, כחלק ממדיניותו העקבית לחפש סופרים צעירים ומוכשרים, ללוות את ראשית צעדיהם ולפרסם את ספרי הביכורים שלהם במסגרת “הביבליותיקה העברית”. בין הסופרים המתחילים שזכו לתמיכתו באותן שנים היו גרשום שופמן, דבורה בארון, ה"ד נומברג, יעקב כהן, זלמן שניאור, יצחק קצנלסון – כולם אז כבני עשרים ואף פחות מכך. גנסין עצמו, שהיה מעורה בענייניה של “תושיה”, בישר לחבריהם המשותפים כי ברנר עתיד לקבל מבן אביגדור “ממון קורח” בעד ספרו זה, שיספיק לפרנסתו במשך מחצית השנה לפחות.112

ואכן, לקראת סוף יולי 1900 הגיע ברנר מהומל לווארשה לאחר ביקור קצר בביאליסטוק, והשתכן לשבועות אחדים בדירתו השכורה של אורי ניסן גנסין ברחוב דילנאיא, שאותה חילק אז עם המשורר הצעיר ז“י יפה. ברנר שהה בדירה זו בגניבה, מחוסר תעודות מתאימות לשהות בווארשה ומאימת השוער הממונה על בית הדירות שהביט בו בעין חושדת. המטרה המעשית העיקרית של הביקור הייתה, ככל הנראה, לטפל בענייני ספרו העומד להופיע, אך אפשר שהיו לו גם מטרות אחרות. לפי גירסתו של הלל צייטלין, בא ברנר לווארשה גם כשליחו של החוג ההומלי מתוך מטרה להיפגש עם י”ל פרץ ולהציג בפניו את רעיונותיה המוסריים האידיאליסטיים של החבורה בתקווה לגייסו לתמוך בה. אלא שהפגישה לא עלתה יפה, פרץ וברנר לא מצאו שפה משותפת ובלבם של פרץ ומקורביו נקבעה דעה שלילית על ברנר למשך שנים רבות.113 ואילו יצחק בקון משער שאין אחיזה לגירסתו של צייטלין, וכי לאמיתו של דבר נסע ברנר לביאליסטוק ולווארשה בשליחות חשאית של תנועת הבונד, שהיה אז מפעיליה הבולטים בהומל, ושאר ההנמקות נועדו למעשה להסוות את מטרתה האמיתית של הנסיעה.114

תהיה האמת אשר תהיה, אין ספק שמבחינתו של ברנר אחת המטרות החשובות של הביקור בווארשה לראשונה בחייו הייתה עצם ההתוודעות למטרופולין הספרותית הסואנת, מרכז החיים של הספרות העברית שראה עצמו חלק בלתי נפרד ממנה. ההשתכנות בחדרו של גנסין הייתה אף היא צעד טבעי ומתבקש לאור ידידותם הקרובה כמעט מימי הילדות. התעודה האותנטית היחידה שנותרה מאותו ביקור היא מכתב ארוך שכתבו ברנר וגנסין במשותף ב־25 באוגוסט אל חברם גרשון גינצבורג בפוצ’פ. דברי ברנר באותו מכתב מעידים כי אכן נדבק באווירת החיוניות העזה שאפפה את הפעילות הספרותית בווארשה: “ואני מוסיף להרהר. אני מוסיף לעוף על כנפי דמיוני לימים הבאים”, הוא כותב, ומשתף את הנמען בתוכניותיו המפליגות. את עיקר דבריו הקדיש לעידוד נמרץ של רוחו הנכאה של גינצבורג, וניכרת בהם היטב השפעת הלכי הרוח הבונדאיים שהיה מקורב אליהם באותם ימים:

חיים טובים הם אלה שיש בהם עבודה ומלחמה. רק בזה אנחנו ניצולים מהשיממון הנפשי הבא מחוסר שאיפה, מחוסר השתתפות בחיי עמנו, בחיי חברינו, בחיי עובדינו הנדכאים, בחיי בריותינו החלשות, בחיי ילדינו הנרקבים בחדרים – קברים. לכל אלה צריך להושיע!! תחי עבודה כבירה ומועילה לאושר בני האדם!!! 115

בהמשך המכתב הוא מספר על תוכנית שהוא מהרהר בה יחד עם גנסין: “לבנות במה בספרותנו, דבר המענייני ולוקח את לבבי וממלאני תקוה…”. בזכרונותיו המאוחרים על אותם שבועות בווארשה תיאר ברנר את הלך הנפש האופטימי, הנרגש והדרוך שאפיין אז את חבורתם הקטנה ־ הוא וגנסין ועמם סופרי יידיש הצעירים ה“ד נומברג ואברהם רייזין: “ההרגשה העצמית לא הייתה לעילא ולעילא. ואף על פי כן הייתה איזו השראת עלומים, ציפייה לאיזה דבר, קילוט רשמים עם כל העונג שבקילוט זה […] בקיצור, היינו מן ה’נכנסים'; עמדנו בתפילת ‘שחרית’”.116 לימים התרפקו גם נומברג ורייזין על אותם ימים בווארשה. נומברג תיאר את הרושם המיוחד שעשה עליו ברנר כבר אז: “צמחוני, נזיר, כמעט קדוש, ועם זה פנים עגולים ולבביים, שוחקים שחוק ילדותי, ואיש נוח ופשוט ביחסים ובשיחה”. רייזין נזכר בעיניו הכחולות של ברנר שקרנו אליו באהבה בשעת פגישתם בחדרו של גנסין בווארשה, וסיפר כי כדי לגרום לו נחת רוח תרגם אז ברנר מיידיש כמה מסיפוריו הקצרים כדי לפרסמם ב”הצפירה".117

האם הייתה הצדקה אובייקטיבית להתלהבות הנעורים שסחפה את ברנר וגנסין כאשר חשו, באותו קיץ של שנת 1900 בווארשה, שהנה הנה הם פורשים כנפים וממריאים אל שמי התכלת המוארים של הספרות העברית? התשובה אינה חד־משמעית. מצד אחד אי אפשר לכפור בקיומה של התנופה הספרותית, העיתונאית והמו"לית שהתרחשה באותם ימים ובפירוש לא הייתה מיקסם שוא. מצד שני אין להתעלם מכך, שכל ההתרחשות האינטנסיבית הזו הייתה תלויה על בלימה, משום שספק אם הקיפה יותר מאלפים ספורים של קוראים מתעניינים מתוך אוכלוסיית המיליונים של יהודי מזרח־אירופה. עובדה היא, למשל, שהירחון “השילוח”, כתב־העת העברי החשוב ביותר באותם ימים, התנדנד כל העת בין קיום לחדלון מאפס יכולת לגייס יותר מאלף מנויים שיבטיחו את הופעתו, ובשנת 1900 הוא אף נסגר זמנית בעיצומו של אחד מאותם משברים.118 אחד־העם, עורכו של “השילוח”, ששקד במסירות נפש על ניפויו והתקנתו של החומר הספרותי שהגיע לידיו, ביטא בקביעות את ספקותיו המרים כלפי עצם היכולת ליצור ספרות בלטריסטית עברית ראויה לשמה. “שום דבר הגון לא בא לעת עתה לידי”, התלונן באחד ממכתביו מאותה שנה, “העניות הרוחנית הזאת ממאסת עלי את עבודתי וכמדומה לי שבעוד זמן מה אהיה מוכרח לעזבה”.119

אותה תחושה של מבוכה וחוסר נחת שררה בדיוני הקונגרס הציוני הרביעי שנערך באוגוסט 1900 בלונדון, ובו הועלתה כמדי קונגרס התביעה לדון בטיבה, מצבה ועתידה של התרבות העברית החדשה. כתמיד עורר הדבר ויכוח גדול בין ציוני רוסיה החילונים, שבשבילם “עבודת התרבות” הייתה תמצית מהותה של פעילותם הציונית, לבין הפלגים הדתיים בציונות, שראו את מושג ה“קולטורה” כישות המנוגדת ל“קוֹל תוֹרה” ומאיימת לחתור תחת יסודות היהדות. את שתי העמדות היריבות ייצגו חיים וייצמן מזה והרב יצחק יעקב ריינס מזה. בתווך ניצב, כרגיל, תיאודור הרצל, שביקש לפייס את הניצים מתוך שאיפה להסיר את הנושא מעל סדר היום כדי שלא לסכן את שלמות התנועה.120 ואכן, ברוב קטן של 125 מול 105 הוחלט שלא לקבל כל החלטה בנושא התרבות. לאמיתו של דבר חשף הדיון הזה, כמדי שנה, את העובדה המביכה כי גם לתומכים וגם למתנגדים לא היה מושג ברור מה טיבה של תרבות ערטילאית זו, במה היא נבדלת מן המסורת היהודית מזה ומתרבות המערב מזה, מה מוקדיה ומה הישגיה.121

ובכל זאת אפשר לטעון, כי הייתה גם הייתה הצדקה ממשית לתחושת ההתעלות של ברנר וגנסין הצעירים באותו קיץ קסום בווארשה, כאשר כל אחד מהם ביטא בדרכו את מחויבותו לספרות העברית כמרחב הקיום המספק והמשמעותי שבו הוא עתיד לקשור את גורלו לתמיד. ההצדקה הזו מצויה באפיזודה אחת שעליה מספר ברנר ברשימת הזכרון המופלאה שלו על גנסין, “אורי ניסן”. הרשימה נכתבה ב־1913, חודשים מעטים אחרי מותו של גנסין, בשביל קובץ הזיכרון “הצידה” שברנר ערך והוציא לאור כעבור שנה לזכרו של רעו המת, והיא בוודאי אחד הדברים היפים ביותר שברנר כתב מימיו. ברנר מעלה בה שורה של תמונות מפרשת יחסיו המסובכים עם גנסין מאז ימי נעוריהם. והנה, הרגע היחיד שבו שררה קירבת לבבות שלמה בין השניים התרחש, על־פי זכרונו של ברנר, בשעת אותו ביקור שלו בווארשה אצל גנסין. היה זה, על־פי כל הסימנים, בסוף אוגוסט ואולי בתחילת ספטמבר 1900, והחוויה שברנר מתאר סובבת סביב קריאתם המשותפת בשיר חדש של ביאליק. וכך מספר ברנר על גנסין:

והנה בערב אחד הביא הוא מן הרחוב איזה “לוח אחיאסף” חדש שיצא באותו יום מבית הדפוס, ודווקא בערב שהיה לנו גם לחם, גם טה, גם נפט במנורה, גם כירה מוסקה. ישבנו שנינו בעת ארוחת הערב והתחלנו: “ביום קיץ, יום חום, עת השמש ממרום הרקיע תלהט כתנור היום, עת יבקש הלב פינת שקט לחלום” וכו' וכו' ־ שיר מאת ח. נ. ביאליק! ־ וכעבור שעה קלה, כתום האוכל, כבר התגדרנו מעומדים איש לפני רעהו בידיעת השיר בעל־פה…

– “לי יש גן, ובגן תחת אוג כבד־צל” – הטעים הוא כל מלה ומלה בתענוג מוחשי, פיסי…

– “ובליל חו־רף, ליל קור, עת מחש־כים ושחור” ־ משכתי בנהימה לעומתו…

– “ביתי קטן ודל, בלי מכלולים ופאר” ־ צהל הוא והשתובב, ומתוך השתובבות “ישב אצלי וחיממני” בשעת אמירת פסוק “אצלי שב והתחמם”, חיקה “סופת ליל קול כאוב”, תיאר בפישוט ידים ורגלים את “עֱנוּת רש גווע ברחוב”, קפץ, התנער ו“לחצני אל לבו”, “רעו, אחיו הטוב” – ופתאום –

הדמעה שנשלחה במכתב מפוצ’פ לביאליסטוק נוצצה בעין. ואחריה נשרה עוד אחת…

ורסיס נאמן אורידה עליך,

רע נעורים!

… רחפו עצמותינו. ועל האח בערה אש, על השולחן הנר…122

מדובר, כמובן, בשירו של ביאליק שנכתב בכסלו תרנ“ז אך נדפס לראשונה רק בקיץ 1900 בכרך השמיני של השנתון “לוח אחיאסף”, שיצא לאור בווארשה לקראת ראש השנה תר”ס בעריכתו של א"ש פרידברג. השיר בן שמונת הבתים הופיע שם תחת הכותרת הבלתי מוצלחת “רֵעוּת והתבודדות”, שנקבעה כנראה על־ידי העורך. לימים התנער המחבר מכותרת זו (שעוררה בשעתה בצדק את פליאתו המסתייגת של דוד פרישמן) והכתיר את השיר בשם “ביום קיץ, יום חום” על־פי שורתו הראשונה ־ זה השם שבו הוא ידוע כיום לקוראי ביאליק.123 בהמשך דבריו של ברנר מסתבר, ששיר זה משמש לו מעין ציר מטפורי מרכזי לרשימה כולה, בעיקר בשל התפנית שחלה בו לקראת סיומו. השיר מתחיל במצב של קירבה אינטימית שלמה בין הדובר לאורחו הבא בצל קורתו ומסתיים בהסתגרות ובהתנכרות המאירות באור אירוני את תחילתו.124 בזה הוא חופף את מהלך היחסים בין ברנר וגנסין, שנגדעו באחת בעקבות המריבה שפרצה ביניהם בלונדון ב־1907, בסיומה של תקופת “המעורר” – מריבה שברנר תיארה בכאב עמוק וברגישות עילאית בסיומה של אותה רשימה.125 במיוחד בולטת ההתאמה בין סיטואציית האירוח וההתארחות שבלב השיר לבין שהייתם של שני הרעים יחד מתוך קירבת לבבות בחדרו הדל של גנסין בווארשה:

בֵּיתִי קָטָן וָדַל בְּלִי מַכְלוּלִים וּפְאֵר,

אַךְ הוּא חָם, מָלֵא אוֹר וּפָתוּחַ לַגֵּר,

עַל הָאָח בֹּעֵר אֵשׁ, עַל הַשֻּׁלְחָן הַנֵּר –

אֶצְלִי שֵׁב וְהִתְחַמֵּם, אָח אוֹבֵד!


וּבְהִשָּׁמַע מִילֵל סוּפַת לֵיל קוֹל כָּאוֹב

זָכֹר נִזְכֹּר עֱנוּת רָשׁ גֹּוֵעַ בָּרְחוֹב,

וּלְחַצְתִּיךָ אֶל־לֵב, רֵעִי, אָחִי הַטּוֹב –

וּרְסִיס נֶאֱמָן אוֹרִידָה עָלֶיךָ.

יש עדויות נוספות על הקשר הנפשי המיוחד של שני הרעים לשיר “ביום קיץ יום חום”. ירמיהו פייארמן, גיבור הרומאן “בחורף” של ברנר, מצטט את פתיחת הבית האחרון של השיר, “בשיממון הזה אחפוץ בדד היות”, כדי להמחיש את מצב הבדידות והשיממון שאף הוא מבקש להתמסר לו.126 ואילו גנסין ניתח בהרחבה את השיר במסגרת מאמר ביקורת שפרסם בחורף 1901 על אותו כרך של “לוח אחיאסף”. באותו מאמר העלה את ההבחנה הדקה, שיש בה כדי ללמד הרבה עליו עצמו, כי פרקי הידידות ההרמוניים התופסים את רובו של השיר אינם באים אלא כדי לרכך ולהסוות את מרכז הכובד האמיתי הקודר שלו, הנחשף בשני בתיו האחרונים שגנסין מצטט אותם במלואם.127

אבל עלינו לחזור לסיטואציית היסוד, לאותו ערב קיץ ורשאי שבו ספגו שני הרעים יחד אל תוכם את שירו של ביאליק שזה עתה הופיע. יש מקום לטעון, כי אותו מעמד בדירתו של גנסין, שברנר כה הפליא לתאר אותו, מגלם בתוכו את תמצית המהפכה שהתחוללה בספרות העברית בפתח המאה העשרים. תחילה ניתן דעתנו לרקע: ברנר וגנסין, שני פרחי ספרות, מצויים באוגוסט 1900 בלב לבם של חיים ספרותיים עבריים עשירים ומסעירים. האחד עומד לפרסם את ספרו הראשון, השני משתתף בעיתון יומי מרכזי ומועסק כמתרגם בהוצאת ספרים חשובה. שניהם מהווים חלק מחבורה קטנה של צעירים כמותם, נלהבים ומלאי תקוות ושאיפות, הכותבים ספרות וקוראים ספרות ה“מרתקת אותם בשלשלאות קסמים”, כלשון תגובתו של גנסין על “מחניים” של ברדיצ’בסקי. הם כותבים מכתבים ורשימות ביקורת ומתווכחים על ספרים ועל מאמרי ביקורת חדשים, וכאשר הם יוצאים לרחוב הוורשאי ההומה הם מוצאים בו בחנויות הספרים ובדוכני העיתונים את הספרות והעיתונות העברית בת הזמן – למשל את הכרך החדש של “לוח אחיאסף”, שגנסין מביא אתו מן הרחוב ומייד מתיישב לקרוא בו בצוותא עם ברנר.

כל הסיטואציה המורכבת הזו של מרכז המכיל את מלוא הספקטרום של חיי הספרות – מנגנוני ייצור, הפצה, תיווך, קליטה ושיח, והכל בעיר אחת – הייתה בבחינת חידוש בספרות העברית. מבחינה זו וארשה של תחילת המאה העשרים הייתה המודל השלם והמרשים ביותר של חיים ספרותיים עבריים עד התבססותו של המרכז בארץ־ישראל משנות העשרים ואילך. עם זאת יש להדגיש, כי בלבה של כל העשייה הסואנת הזו מונח הגרעין הפנימי שרק בזכותו יש לה טעם וערך, והוא הרגע שבו פוגש הקורא האחד את היצירה האחת, והוא נענה לה לא רק מן הצד השכלי הרציונלי אלא גם ובעיקר מתוך העומק הרגשי האינטימי של אישיותו. באותו כרך מקיף, פלורליסטי ולגמרי לא סלקטיבי של “לוח אחיאסף” מצאו ברנר וגנסין כחמישים יצירות של פרוזה ושירה, מסה ועיון. אפשר לשער במידה רבה של ביטחון שלבם לא נמשך אחרי עיוניהם ההיסטוריוסופיים הנכבדים של שמעון ברנפלד ושל דוד ניימרק, ולא אחרי סיפוריהם היובשניים של מרדכי דוד ברנדשטטר וישעיהו ברשדסקי, ואף לא אחרי שירי ציון הסכימטיים של אברהם ל' כהן או של ז“י יפה או של דוד סולר, משוררים שאפילו חוקרים מובהקים אינם יודעים כיום מיהם. מסתבר שגם שירו של שאול טשרניחובסקי “נוקטורנו”, יצירת מופת ודאית, לא עורר בהם אז הד ממשי, וכמוהו חמקו מתשומת־לבם שיריו של ביאליק “תקוות עני” ו”מכתב קטן" שנדפסו אף הם באותו כרך של “לוח אחיאסף”.

לעומת זאת הם נאחזו מייד במלוא העוצמה בשיר “ביום קיץ, ביום חום”, וצללו לתוכו בחמדה גדולה, בלא ספק משום שחשו שהשיר המסוים הזה אומר משהו עמוק ומדויק עליהם עצמם ועל היחסים ביניהם ברגע הקונקרטי בו הם מצויים. הם שיננו אותו מייד בעל־פה,128 הם דקלמו אותו זה באוזני זה תוך התענגות על איכויותיו הריתמיות והצליליות, הם המחיזו אותו באופן ספונטני כמין מערכון היתולי קטן, כשגנסין נוטל על עצמו באופן טבעי את תפקיד המארח וברנר ממלא את תפקיד הרע הסר להתחמם בצל קורתו של חברו. בסיומה של המחזת השיר מצאו השניים את עצמם חבוקים איש בזרועות אחיו, כאילו מתוך לצון, אבל עצמותיהם רוחפות מצינה למרות האש הבוערת באח, ומעיניו של גנסין נושרות לפתע דמעות שברנר עמד על מלוא משמעותן רק שנים רבות לאחר מכן.129

ספק אם תיתכן חוויה מועצמת יותר של קליטת יצירת ספרות במלוא הרגש, במלוא החושים ובמלוא עומק ההזדהות. ספק אם היה לפני כן רגע כה אינטנסיבי בתולדות ההתקבלות של הספרות העברית על־ידי קוראיה. משום כך, כמדומה, הקטע המשמעותי ביותר בעדותו היחידה במינה של ברנר הוא התיאור כיצד דקלם גנסין את שורות השיר: “הטעים הוא כל מלה ומלה בתענוג מוחשי, פיסי”. כאשר לשון שירית הגיעה לדרגה שהיא מסוגלת לעורר בקוראה תגובת עונג חושנית כזו, אות הוא כי לפנינו ספרות חיה המסוגלת למלא את כל צורכי הנפש.

משום כך אפשר לסמן את הערב הרחוק ההוא בווארשה לפני יותר ממאה שנה כנקודת מוצא סמלית אפשרית של הדרך המופלאה שנעברה מאז ועד היום; מעין רגע הפריה עז ומרוכז שממנו ואילך מתחיל התא להתחלק ולהתפצל עד שהוא מבשיל לכדי אורגניזם חי. זהו האורגניזם הקרוי ספרות עברית חדשה, הניצבת בלב התרבות העברית ומשמשת לא רק מעין ספר זכרונות קולקטיבי של היהודים, ולא רק תחליף לשלמות הדתית שאבדה, אלא מוקד הזדהות ומזון רוחני לכל אלה החיים חיי רוח עבריים, ובתוכם רבים החשים מחויבות עמוקה לשמור על ספרות זו ולטפח אותה ולמלא בכך את תפקידם כחוליה בשלשלת הדורות.


 

מצבתו של גנסין


חִפּוּשׂ שָׁרָשִׁים בְּבֵית הַקְּבָרוֹת בְּוַרְשָׁא

כָּאן הַשָּׁרָשִׁים מְחַפְּשִׂים. הֵם מַבְקִיעִים

אֶת הָאֲדָמָה וְהוֹפְכִים מַצֵּבוֹת

וְלוֹפְתִים אֶת שִׁבְרֵיהֶן לְחַפֵּשׂ

אֶת הַשֵׁמוֹת וְהַתַּאֲרִיכִים, לְחַפֵּשׂ

אֶת מַה שֶׁהָיָה וְלֹא יִהְיֶה שׁוּב.

הַשָּׁרָשִׁים מְחַפְּשִׂים אֶת הָעֵצִים שֶׁנִשְׂרְפוּ.

(יהודה עמיחי, “ומי יזכור את הזוכרים”)


א. מסע רב תגליות

יצירתו של הסופר אורי ניסן גנסין (1879־1913) מדברת כבר מאה שנים כמעט אל לבה של קבוצת חסידים קטנה, המתחדשת מדור לדור. הקשר הנפשי העמוק לסיפוריו הליריים הסבוכים והמוזרים, אפופי תוגת המוות, היה מלֻווה תמיד ברצון להתקרב אל דמותו של גנסין האיש, ולהתחקות אחר מהלכם של חייו הקצרים, שמעין הילת אגדה התרקמה סביבם. לצורך זה עומדים לרשותם של המתעניינים, מלבד היצירות עצמן, מקורות לא רבים: צרור מכתבים לא גדול שנאסף בתוך מהדורת 1946 של כתבי גנסין, מעט דברי זכרונות מפוזרים של חבריו, וכן תצלומים אחדים מן העשור האחרון לחייו, שבהם הונצח דיוקנו המרצין כשהוא לבדו או בחבורת ידידים קטנה. רשמי פניו בתצלומים אלה משמשים לחסידיו מקור לחקירה ולהתעמקות, מתוך רצון לקרוא בהם משהו מתהומות הנפש ומן הקסמים האפלים המגולמים בסיפוריו, ואולי אף לפענח את ההילה הארוטית שקרנה ממנו, המתועדת בכמה מדברי הזכרונות עליו.130

אחת מאותן מזכרות יקרות היא תצלום מצבת הקבר של גנסין בבית העלמין היהודי ברחוב גנשה בווארשה. התצלום נשמר בידי בני משפחתו ונמסר על ידיהם לפרסום בכמה מן הספרים החדשים שהוקדשו ליצירתו.131 כפי שאפשר להתרשם ממנו, מדובר במצבה נאה במיוחד, וניכר כי מחשבה ועמל רבים הושקעו בתכנונה ובביצועה. חלקה האנכי, עמוד אבן תמיר ומעוגל, מורכב משלושה נדבכים שכל אחד מהם קצר מזה שתחתיו. המשטח הקדמי של הנדבך התחתון, הקעור מעט, עוצב כמין דף מספר פתוח, ועליו מגולפים זה מתחת לזה, בתבליט מלבני שקוע, שמות ארבע הנובלות המרכזיות של גנסין על־פי סדרן: הצִדה – בינתים ־ בטרם ־ אצל. בחזית הנדבך האמצעי, הקמור מעט, נחצבו מתוך האבן באותה צורה שמו של גנסין ותאריכי לידתו ומותו. גולת הכותרת של המצבה תרתי משמע היא מעין כיפת אבן פחוסה ומוארכת העשויה כתגליף דקורטיבי סימטרי בסגנון ארט־נובו, ונראית כצמד כנפי מלאך מרומזות הסוככות על שני הנדבכים התחתונים. כך, כמדומה, מבקשת המצבה לייצג בשלוש קומותיה בעת ובעונה אחת את גנסין האיש, את מורשתו הספרותית המגולמת בארבע יצירותיו העיקריות ואת ה“גנסיניות” כמהות רוחנית נאצלת שכה רבים התרפקו עליה וניסו לאפיינה בשנים שחלפו מאז פטירתו.

מן המשטח האופקי של המצבה מיתמר עמוד דק ובהיר שבראשו מעין אהיל זכוכית כהה, דמוי צנצנת, ומתוכו נשקפת שלהבתו של נר נשמה ־ מן הסתם עדות על טקס אזכרה שהתקיים במקום באותה עת. אף סביבתו של הקבר נראית נאה ומטופחת: צמחיה רעננה מתרפקת עליו, ומצבות סמוכות מציצות מתוך סבך העלווה. הכיתוב המלווה את תמונת המצבה בכתבי גנסין מציין, כי התצלום נעשה ב־1938 לרגל מלאת עשרים וחמש שנה לפטירתו. האם נערכה אזכרה ליד הקבר באותו מועד, וזו הסיבה להופעת הנר הדולק שבתצלום? ומי דאג לטיפוח קברו של גנסין, להעלאת זכרו ולתצלום מצבתו בווארשה ההולכת ומידלדלת מסופרים ומקוראים עברים ערב מלחמת העולם השנייה?

הניסיון להשיב על שאלות אלה ולהתחקות אחר הסיפור שמאחורי התצלום הוליד מסע ספרותי רב תגליות, שראשיתו בשיחזור החודשים האחרונים בחייו של גנסין, המשכו במעקב אחרי צמיחתה של “אגדת גנסין” לאחר מותו וסיומו בימינו אלה. במרכזו של המסע עומדת פרשת תולדותיה של המצבה, שלמרבה ההפתעה ־ כך מתברר – כלל לא היתה קיימת עדיין בשעה שמלאו עשרים וחמש שנים לפטירתו של הסופר המופלא הטמון תחתיה.

ב. כנפי המוות הזרות והנוראות

באביב 1912 סיים אורי ניסן גנסין את כתיבת “אצל”, סיפורו הארוך והמורכב ביותר, שהעסיק אותו כמעט ארבע שנים.132 טיוטות ראשונות של פתיחת הסיפור כתב עוד בתקופת שהותו הקצרה בארץ־ישראל,133 אך עיקרו נוצר בשנות שבתו בבית הוריו בעיירה פוצ’פ, שם חזר והשתקע בקיץ 1908 מקץ כעשר שנות נדודים. בחודשים אפריל, מאי ויוני 1912 היה גנסין טרוד בהשלמת סיפורו, בהעתקתו מחדש ובמשלוח כתב־היד לברלין, אל המשורר דוד שמעונוביץ שטיפל בפרסומו. נראה שההשתחררות ממשאה של היצירה הגדולה לא הביאה לו כל רווחה, אלא דווקא עוררה בו ביתר שאת את תחושת השיממון והמחנק שבישיבה בעיירה האוקראינית הנידחת, ועמה התחדש בו יצר הנדודים. “אנוכי עכשיו עומד על הדרך ואיני יודע למתי יהיה עלי לצאת מפה”, כתב לשמעונוביץ ב־,1.5.1912 134 ובתשובה לשאלתו של הנמען לפשר נסיעותיו התכופות, הסביר: “זוהי אותה קדחת שבנפש, המבקשת גם היא את תיקונה בטלטול ממקום למקום” ( 27.5.1912).135

אלא שבאותה תקופה התגברו סימניה של מחלת הלב הקשה שהציקה לגנסין מזה שנים, ובמכתביו לידידיו סיפר על מצבו הגופני הרעוע ואף רמז מדי פעם על תחושת החיים האוזלים האופפת אותו. “אח, כמה הרגשה זו מציקה בימים האחרונים” – כתב לשמעון ביחובסקי ב־7 בדצמבר 1911 – “יש, שאותו ‘בחור’ נושם לך בחוש את נשימתו ישר אל הפנים”.136 גנסין השתדל להסתיר מבני משפחתו ובמיוחד מהוריו את ההידרדרות שחלה במצב בריאותו, אך אחיו הצעיר מנחם, איש התיאטרון העברי, שפגש בו בהומל בקיץ 1912 במהלך סיבוב הצגות בערי רוסיה לאחר כמה שנות פרידה, נחרד מן השינוי לרעה שהסתמן בהופעתו: “לבי בכה למראהו. ראיתי, שאורי ניסן הולך מאיתנו. הסתכלתי בפניו ובהילוכו, הקשבתי לקולו העמום והכבוי: המוות שכן בגופו”.137 אין לחשוד בגנסין המודע והמפוכח שלא ידע את מצבו לאשורו – ובכל זאת, על אף החולשה המתגברת ואולי דווקא בגללה, גמר אומר בנפשו לצאת לווארשה. בצילה של ודאות המוות רקם תוכניות לעבודות יצירה, תרגום ועריכה במטרופולין הספרותית שבה פתח כתריסר שנים לפני כן את ה“קאריירה” שלו כסופר, ואף רשם לעצמו ראשי פרקים היוליים לקראת כתיבתו של סיפור גדול נוסף.138

כפילות זו שבין הרגשת המוות המתקרב לבין הנסיונות להיאחז בכל זאת ברמזי תקווה המבשרים חיים משתקפת, כמדומה, בדפי הסיום של “אצל”. באחת הסצינות האחרונות בסיפור מתוארת תעייתו הלילית של הגיבור, אפרים מרגלית, בין בתים וגנים, שבמהלכה הוא נשטף לפתע תחושה מצמיתה של מוות למשמע צלילי פסנתר קודרים:

הרחק מסביב היתה הדממה ונשם הנחל השוקק והשחור הסמוך וכנפי פחד קל היו משיקות – כנפי המוות הזרות והנוראות, שפה כבר היו. פתאום חרדה קצת הדממה ונשימתו חדלה. בתחילה נדמה לו, שחלום חלם. מפנים הבית, הנטוש והאפל, תפשו אוזניו איזה אקורד הומה והוזה של פסנתר. ואולם השני, שבא אחריו, זה כבר היה ברור, כמציאות המוות, ולבו של אפרים כאילו נתלש מחזהו וברכיו פקו והוא קרס וישב בספסל שבצד. פתאום התחילו האקורדים שבפנים הומים ונישאים בזה אחר זה והיתה כל המיה והמיה במיוחד חודרת אל הנפש, כרוח קרה זו, הפורצה מהכוכים האפלולים שבשדות הקברות, הנשכחים מני רגל, וחובקה בקרתה הזרה את ברכי הנודד היחידי. […] זו היתה אותה מנגינה, שהיו קוראים לה מנגינת־המוות. מנגינה נוגה וחודרת למצולות הומות ומלאתי צלילי חלום רחוק, החותר וחותר יחידי במשברים השחורים וקרב ־ אותו חלום מתחולל ורוה תאניה שוקקה, שהיאוש הגדול מחיש תמיד מפלט אליו, מדי בואו אל קצו השחור.139

והנה, כמעט מייד לאחר מכן, במעמד החותם את הסיפור, מתואר כיצד שומע אפרים מנגינה אחרת, מנגינת חליל, המעוררת בו ובסביבתו סימנים של חיוניות ואולי של תקווה. אלו השורות שבהן מסתיים “אצל”:

ובטבורה של הכיכר המרובצה והמאפירה הקרובה היה אחד ממקהלת המנגנים, שוודי שותה שיכור, שאיבד את בני חבורתו, קורס באבק הטלול ומחלל בחלילו שירה אחת נוגה ופראית למחצה משירות המולדת שלו הרחוקה. הנה חרדה צמרת במרום וציפור נמה קפצה מבד וציפצפה ורוח קלילה נשבה וטפחה בפנים ותרנגול קרא במרחק. מה יהיה, כשיאדימו פאתי הבהרות הללו שבשמים?140

דומה שבין שתי המנגינות האלו – צלילי המוות של הפסנתר וצלילי החיים של החליל ־ נעות הפרשנויות השונות של משמעות הסיפור. בולט בהקשר זה הניגוד בין גישתו של גרשון שקד, המתאר את עיקר מהותו של “אצל” כ“ההתיצבות החוזרת והבלתי משתמעת לשתי פנים אל מול תוגת המוות”141 לבין פרשנותו של דן מירון, הרואה את “אצל” כסיפור שתמציתו היא הכמיהה להיאחזות מחודשת בחיים על־אף המודעות למוות.142 בין כה ובין כה, יש בפרשנויות אלו (שהסיפור מותיר מקום לשתיהן) גם כדי להאיר את הגוונים השונים בהלך נפשו של המחבר ערב נסיעתו האחרונה מפוצ’פ לווארשה.

ג. חודשים אחרונים בווארשה

לאחר הכנות ומהמוהים רבים בא גנסין לווארשה בערב יום הכיפורים תרע"ג (20 בספטמבר 1912). תחילה התגורר בבית ידידו, המחנך יצחק אלתרמן, שהקצה לו חדר גדול ומואר בדירתו שברחוב פאביה 3, ונאלץ לפנות לצורך זה כמה מבני משפחתו אל המסדרון.143 כעבור זמן קצר מצא גנסין דירה משלו, אך הוסיף לבקר בבית אלתרמן ואף נהג להשתעשע עם נונקה בן השנתיים, בנו הבכור של יצחק, הוא המשורר לעתיד נתן אלתרמן.144 לימים תלה נתן אלתרמן את תצלום דיוקנו של גנסין מעל שולחן עבודתו בחדר־עבודתו הנזירי בביתו בתל־אביב.145 דירתו המרווחת של יצחק אלתרמן, שבה ניהל קורסים להכשרת גננות עבריות, הייתה מעין מרכז חברתי־תרבותי עברי פתוח, הומה ועליז וסופרים רבים, גם סופרי יידיש, נהגו לפקוד אותו.146 באחת ממסיבות החג בבית אלתרמן ־ אולי בחנוכה – נמשך גנסין אל תוך מעגל החוגגים הצוהל, אך נסיונותיו המאומצים, מעוררי הרחמים, להשתלב בשירה ובריקודים, רק חשפו את חולשת גופו המחשב להתמוטט, עד שאחיו מנחם נחלץ לתמוך בו ולהוליכו אט אט בחזרה אל מושבו כשזיעה רבה ניגרת ממצחו והוא קודר, יגע וגונח.147

עיקר תקוותיו הספרותיות של גנסין היו מרוכזות, מכל מקום, בקשריו עם המבקר והעורך פישל לחובר, שכבר באותה עת, בטרם מלאו לו שלושים, היה מן הפעילים המרכזיים בחיי הספרות העברית בכלל ובווארשה בפרט. קשר ראשון ביניהם נוצר ב־1908, כאשר פרסם לחובר את סיפורו של גנסין “בטרם” בהמשכים בגליונות כתב־העת “ספרות” שערך יחד עם דוד פרישמן. מאז ואילך נעשה לחובר (כמו פרישמן, ש“גילה” את גנסין ב־1905 בזכות סיפורו “הצידה”) אחד מקומץ חסידיו ומעודדיו של גנסין, והקפיד לשתף אותו בכל מפעל ספרותי שנטל בו חלק. כבר בספטמבר 1909 ביקש גנסין את עזרתו של לחובר בהשגת עבודה ספרותית קבועה בשבילו בווארשה,148 אך עברו עוד שלוש שנים עד שהיה לחובר מסוגל להבטיח לו עבודה כזו. זה היה הגורם שאיפשר את יציאתו של גנסין לווארשה, ומייד עם בואו התייצב במעונו של לחובר. היתה זו פגישתם הראשונה פנים אל פנים, שאחריה לא חלף כמעט יום מבלי ששבו ונפגשו.149

אותה עבודה ספרותית קבועה לא יצאה אל הפועל, ובמקומה סייע לחובר לגנסין להשיג מעט עבודות מזדמנות. מכיון שבאותו זמן קיבל על עצמו לערוך סידרה של ספרים מתורגמים (“ביבליותיקה כללית”) בשביל ההוצאה הוורשאית־ברלינאית “חברת אחיספר”, שהייתה חברת־בת של הוצאת “צנטראל”, הזמין אצל גנסין תרגומים לסיפוריהם של יעקב וסרמן “בימי שבתי צבי” (מתוך הרומן “יהודי צירנדורף”) ושל סיגביורן אובסטפלדר “הצלב”. שני הספרים הופיעו ב־1913. בד בבד טיפל לחובר באותם ימים בהכנת הקובץ הראשון של “נתיבות” ־ מאסף לספרות יפה ולביקורת שנועד תחילה להופיע בברלין בעריכתו של ש“י איש־הורוביץ ובסיועו של דוד שמעונוביץ, ובין היתר עמדה להתפרסם בו הנובלה “אצל” של גנסין. עקב קשיים שונים הועבר המפעל לווארשה והופקד בידיו של לחובר, ששיתף את גנסין במעשה העריכה, ביקש את חוות־דעתו על חלק מכתבי־היד ותכנן עמו את עתידו של “נתיבות”, שהיה אמור להופיע פעמיים ואולי אף ארבע פעמים בשנה. שני אלה ־ התרגום והעריכה – היוו את עיקר התעסקותו הספרותית של גנסין בחודשיו הראשונים בווארשה, ועליהם דיווח במכתבים המעטים ששיגר בתקופה זו לידידיו.150 נראה שבתקופה זו לא עסק בכתיבה מקורית. הסיפור האחרון שכתב, “קטטה”, הושלם מעט לפני שעזב את פוצ’פ, ופורסם בשלושה המשכים ב”הצפירה" בחודשים אוקטובר־נובמבר 1912. זו הייתה יצירתו האחרונה שפורסמה בחייו.

לצרכי פרנסה נאלץ גנסין ליטול על עצמו הוראת שעורי עברית פרטיים לנערים, שגם אותם השיג בסיועו של לחובר, אך לא התמיד בכך משום שהטיפוס במדרגות אל בתי התלמידים היה מאמץ גדול מדי לכוחותיו הדלים, ולפי עדותו של לחובר התקשה אפילו בהליכה רגילה. נראה שהמקור הכספי העיקרי שלו באותם ימים היה התשלום שקיבל מש"י איש־הורוביץ ־ כמאה רובלים ־ בעבור כתב־היד של “אצל”; אלא שסכום זה אזל במהירות, בעיקר בשל הזדקקותו השוטפת של גנסין לתרופות רבות.151 מדי פעם רמז בקיצור במכתביו על חוליו וחולשתו: “הייתי חולה ככלב; עכשיו אני אילם, כדג. זהו הכל”;152 “קצת אני חולה וקצת עסוק ויהי די”.153

כל עוד עמדו לו כוחותיו התרועע גנסין עם ידידים ומכרים ישנים וחדשים, שבחר אותם בקפידה, ומכולם השתדל להסתיר את דבר מחלתו. הוא ביקר בביתו של הלל צייטלין, חברו האהוב מתקופת הומל, והתרפק על ידידותם הישנה; פגש את ה“ד נומברג ונזכר בימי נעוריהם המשותפים כפרחי סופרים בווארשה; טיפח מעין יחס אבהי כלפי הסופר הצעיר צ”ז ויינברג, שנהג לבקרו כמעט מדי יום ולשתות בצמא את דבריו; דאג לאחיו מנחם שהתגורר במחיצתו, ולקח חלק בתוכניותיו התיאטרוניות. מדי פעם נכנס בענייני עבודות התרגום שלו למשרדיה של הוצאת “צנטראל” ברחוב נובוליפקי 7, שם פגשו בו כמה מחבריו הסופרים שנמשכו אל ההווי הספרותי התוסס ואל האווירה המשפחתית שאפיינו את המקום.154 בזכרונם של מי שראוהו באותה תקופה בווארשה נחרתה חזותו יוצאת הדופן, שהשתלבו בה הדרת אצילות והילה של רוחניות עם סימנים ברורים של דעיכה גופנית. במיוחד משכו את העין קומתו הרמה, שערו הבהיר המקליש מעט, מצחו הגבוה ועיניו הכחולות, שכל אחד קרא בהן הבעה אחרת.

“עודני רואה אותו, כפי שהכרתיו לראשונה” ־ נזכר כעבור ארבעים שנה המשורר יוסף ליכטנבום ־ “‘בחור חיוור ורם’,155 בעל פנים מוארים באור רוחני, חולני, ומעל לפנים האלה בעלי העינים הכחולות במבטן הנוקב התקמר מצח גבוה ורחב, כמצחו של נין ונכד לאחד המאורות הגדולים”.156 בדומה לכך זכר צ"ז ויינברג את “פניו המארכים, הנוגים והאציליים”, את “עיניו המסותרות והביישניות, שהציצו כמנבכי נפשו”, את “מצחו הגבוה, הלמדני, משי בלוריתו הזהבהבה ועיניו הטובות וחיוכו הנלבב”.157 גם אהרן צייטלין ־ באותם ימים משורר מתחיל כבן ארבע־עשרה ־ זכר כעבור שנים רבות את הרושם שעשה עליו גנסין בפגישותיו עמו בבית אביו הלל: “דיקדנט ישראלי בעל שערות פשתן של ‘שייגץ’ גבה־קומה, ועיניו צנונות, כאשר יהיו צנונים ערבי־דומיה בראשית האביב, וידיו ידי מורם מעם, צנומות, אווריריות־שקופות ואל הבלתי מובן נשואות ומתוחות”.158 ואילו יואל מסטבוים, סופר יידיש שזכה אף הוא לפגוש בגנסין בבית צייטלין ברחוב שליסקה 60 בווארשה וכן במשרדי “צנטראל”, ממצה את התרשמותו ממנו במלים: “דמות שעיקר תכונתה ־ אצילות מוטבעת”.159

דווקא בנו הצעיר של הלל צייטלין, אלחנן, שהיה אז כבן אחת־עשרה בלבד, ולימים נודע כעיתונאי בולט ביידיש, הותיר בידינו בספר זכרונותיו את אחד התיאורים הרגישים ביותר של חזותו והליכותיו של אורי ניסן גנסין כפי שנחרתו בתודעתו הערה והקשובה באותם ימי סתיו וחורף של שנת 1912. אלחנן צייטלין פגש את גנסין לא רק בבית אביו אלא גם במסיבות הסופרים בביתו של יצחק אלתרמן, ובעיקר זכר את הניגוד החיצוני המובהק שהסתמן באותן הזדמנויות בין אורי ניסן לאחיו מנחם, בד בבד עם גילויי הקשר הנפשי העמוק שהתקיים בין שני האחים. הנה הדברים בתרגום מיידיש:

אם אלתרמן היה המפקד הראשי של צבא פורים ב“בית הסופרים”, הרי מנחם גנסין, לשעבר מורה עברי בווארשה (בבית הספר עברית־בעברית של ש"ל גורדון), ועכשיו מנהל ובמאי של “הבימה”, היה הגנרל הנאמן ביותר של אלתרמן, המפקד־השותף הנמרץ ביותר של ה“צבא”. בניגוד לאחיו אורי ניסן גנסין, בעל הפנים הדקות וכמו מגולפות, שתמיד היה נסוך עליהן כל הצער והעצב של העולם, ואם הופיע פעם חיוך כאורח נדיר על שפתיו החיוורות היה זה חיוך עצוב־חולני – מנחם גנסין שפע בריאות, חיות ושמחה. פניו השמנמנים, האדמדמים והעסיסיים הביעו נחת והנאה, ועורפו הרחב רעד כל אימת שפרץ בצחוק לבבי. שני האחים אהבו מאוד זה את זה, וכמעט לא נפרדו. ובכל זאת היה נדמה לי תכופות שאורי ניסן, אשר כמובן היה גם הוא מאורחי הקבע ב“בית הסופרים”, וכמעט מעולם לא נעדר מסעודות הפורים שלנו, מסתכל במבט נוזף חרישי באחיו המקרין תמיד שמחה ועליצות. אורי ניסן, הסגפן הגבוה והשקט, בעל העיניים הגדולות והעצובות, אשר תמיד פנה “הצדה” ונשאר בצל העגמומי, כנראה לא היה מסוגל להבין את אוהבי החיים הבריאים, אלה הפוסעים בדרך המלך הרחבה לקראת השמש. אכן, אורי ניסן היה היחיד ליד השולחן אשר לא נסחף עם הזרם הרועש של לילות פורים הנלהבים. הוא העדיף להביט בתקרה או ברצפה מאשר בחבריא הפורימית החוגגת והמשתוללת. הוא דיבר בשקט, בקמצנות, על עשר מלים השיב במלה אחת, אבל כל מלה שלו הייתה רכה וענוגה, כמו רוח נעימה ביום חמים. מעין אצילות שלא מן העולם הזה הייתה נסוכה על פניו הצהבהבים המוארכים, על עיניו העצובות, על שפמו הבלונדי השמוט.160

תיאורים אלה נחרתו בלבם של חסידי גנסין שלא זכו להכירו פנים, ושימשו להם, יחד עם ההתבוננות בתצלומיו והקריאה בסיפוריו, נקודת מוצא להעלות את דמותו בעיני רוחם. כך תיארה, למשל, לאה גולדברג, פגישה הזויה עמו בשירה “אורח”:

כֵּן, יָדַעְתִּי. כָּךְ הוּא: צְהַבְהַב, בְּהִיר־עַיִן ־

הַבָּחוּר הָרָם ־ חִוֵּר וּמְקֻרְזָל.

רִחֲפָה הַיָּד, אַךְ לֹא הֻגַד עֲדַיִן:

אוּרִי נִיסָן גְּנֶסִין. אוּרִי־נִיסָן זַ"ל.161

אותם ימים בווארשה לא ארכו. בינואר 1913, כארבעה חודשים אחרי שבא מפוצ’פ, נפל גנסין למשכב והרופא שבדק אותו איבחן מייד כי מצבו אנוש. הידיעה נפלה כרעם על ראשם של לחובר, ויינברג ושאר בני חוגו הצר של גנסין, שעל אף פגישותיהם היומיומיות עמו לא חשדו כלל עד כמה חמור מצבו: “לבנו פג, ולא האמין, איך אפשר הדבר, שזה יילקח מעל ראשנו, ואנחנו כה גלמודים, בודדים, ערירים…”.162 בימי המחלה הראשונים הירבה גנסין לדבר על המוות, אבל אחר כך כאילו השלים עם מצבו והשתתק. טיפלו בו במסירות אחיו מנחם ובת אחותו חוה דְרַווין, שאליה היה קשור בעבותות עזים מזה שנים. רק ידידים מעטים הורשו לראות את פניו, ששונו מאוד לרעה, כחשו וצהבו. רוב שעות היום היה שרוע בכיסא נוח, נושם בכבדות, הוזה ומדמדם. כעבור כשבועיים החליטו מקורביו, בעצת הרופאים, לאשפזו בבית חולים לצורך השגחה צמודה, וכן משום שחששו כי השהות בדירה האפלה והטחובה מדרדרת עוד יותר את מצבו. גנסין הועבר ל“בית החולים של התינוק ישו”, שבו שימש במחלקה הפנימית פרופסור מומחה למחלות לב. דברי הרופא, כי המצב רחוק מלהיות נואש, עודדו למראית עין את גנסין וחבריו: “הפרופיסור מבטיחני, שבקרוב אשוב לאיתני ואני רוצה מאוד להאמין לו ־ ומאמין אמנם”, כתב לידידו יעקב טוקורוב.163 בו ביום כתב גם לחברו הקרוב משה הופנשטיין, ושם התבטא ביתר גילוי לב: “אח, ידידי היקר, זוהי האמת היחידה הקיימת לעד: ראשי האילנות של אותו מקום [כלומר: של בית הקברות]…”.164 באותו מכתב חשף גנסין שמץ מתחושות ההשפלה, חוסר האונים, הניכור, הבדידות, העייפות והיאוש שחווה בשכיבתו בבית החולים, בחברתם של זרים גמורים ותחת השגחתן של נזירות קתוליות: “אילו היו משיבים לי, לפחות, את ההויזען [המכנסים] ואת הנעלים, כי שוכב אני בבית החולים של התינוק ישו רק בתחתונים, במחילה, וכוח אין ומה יהיה הסוף, משקה – ל’אלהים' פתרונים”. בשני מכתבים אלה ־ האחרונים שכונסו בקובץ איגרותיו – הזהיר את נמעניו לבל יגונב דבר על מצבו לאוזני הוריו הזקנים, הרב והרבנית בפוצ’פ.

משלא יכול עוד גנסין לשאת את שהותו בבית החולים, העבירו אותו מקורביו באמצע פברואר 1913 לדירה חדשה ששכרו בשבילו באחת הקומות העליונות של בית־דירות גדול ברחוב אוגרודובה 16, אף היא טחובה מעט ואפלולית, אך מוארת ומאווררת מעט יותר מקודמתה, ולה חלון הפונה אל חצר פנימית מרובעת. מצבו הגופני היה בשפל המדרגה. על־פי עדויותיהם של ויינברג ולחובר הוא נראה כשלד חי, השתעל וירק דם וליחה בלא הרף והונשם בחמצן כדי להצילו ממיתת חנק, אך מצב רוחו השתפר. ניכר כי הוא יודע ומבין את מצבו לאשורו, אך לפחות כלפי חוץ שמר על שלווה סטואית על אף עינויי הגוף, ומדי פעם חזר אל דרך דיבורו האופיינית משכבר, הרוויה אירוניה ולגלוג. מנחם גנסין מספר, למשל, כי פעם אחת הביט גנסין בפרוותו החדשה המוטלת על כסא, ואז פנה לאחיו ואמר בצחוק: “קח ותלה את ירושתך, למה אינך שומר עליה?” לפי אותו מקור, התחנן גנסין לפני רופאיו שיחדלו להציק לו בבדיקותיהם ויניחו לו למות במנוחה: “טרדות לא חסרתי בחיי ־ היה אומר ־ תנו לי ללכת לשם מתוך שמחה ולא מתוך עצבות”.165 כאשר חש לחובר פעם אחת כי גנסין מבקש לגלות לו את לבו על תחושותיו נוכח המוות, נפלה עליו חרדה איומה והוא התאמץ להטות את השיחה לכיוון אחר, הומוריסטי, למרבה כעסו ומפח נפשו של גנסין.

בלילות האחרונים סידרו חבריו תורנות ישיבה ליד מיטתו, כדי לנסות ולהקל על סבלו וכדי לאפשר כמה שעות מנוחה לאחיו ולבת אחותו שלא משו מחדרו. נכנסו גם כמה ידידים לביקורי פרידה ־ בהם דוד פרישמן ושאול טשרניחובסקי, שבאו לראותו כיומיים לפני מותו, ולפי מצוות הרופאים שהו רק שעה קלה ליד מיטתו, אך ביקורם כה ריגש אותו עד שהיה מוטל אחריו שעות ארוכות באפיסת כוחות. ביומו האחרון ביקש מלחובר להוסיף בראש סיפורו “אצל” שתחת מכבש הדפוס את ההקדשה: “לדוד פרישמן לחג יובלו”.166 חודשים אחדים לאחר מכן ביטא פרישמן במכתבו לברנר את תחושתו כלפי מחווה זו: “סיפורו האחרון ‘אצל’ עשה עלי רושם עמוק. הנני גא כי הקדיש אותו לשמי”.167 בלילה שלפני האחרון שמר צ"ז ויינברג על מיטתו של גנסין. במהלך אותן שעות הירבה להתענות בהתקפות חנק, אך לאחר אחת מהן שאף מצינור החמצן, התאושש מעט, ואז אחז בידו של חברו ובקול צלול אמר בלצון: “ויינברג, הבה ונשיר ‘עוד לא אבדה’, כל זמן שיש שהות”.168

בלילה הבא עמד לחובר ליד מיטתו של גנסין יחד עם בני משפחתו, וליווה בצער עמוק את שעותיו האחרונות. אט אט נתערפלו חושיו של הגוסס, ומתוך דמדומי הכרתו השמיע שברי דברים מעורבבים וקרא בשמות אנשים ומקומות מתקופות שונות בחייו. כעבור כחודשיים שיחזר לחובר את רשמי הלילה ההוא במכתבו לברנר, והדגיש במיוחד כי גנסין קרא מתוך הזיותיו פעמים אחדות בשמו של ברנר, חברו הקרוב מנעוריו שהקשר עמו נגדע במריבה מרה בלונדון כשש שנים לפני כן. לחובר מספר, כי כאשר העירו לגנסין שברנר אינו נמצא ליד מיטתו, ושאלו אותו אם הוא יודע זאת, ענה ברוסית: “מובן שאני יודע, אולם הן צריך אני להעיר אותו דבר מה”.169 אלה היו מילותיו האחרונות או כמעט האחרונות. השכם בבוקר יום ה‘, כ"ז באדר א’ תרע"ג (6.3.1913) יצאה נשמתו. הוא היה בן שלושים ושלוש שנים וארבעה חודשים.


ד. לידתה של “אגדת גנסין”

דבר מותו של גנסין דווח בהבלטה ביומון הוורשאי “הצפירה” למחרת יום פטירתו, וממנו נפוצה הידיעה בימים ובשבועות הבאים לעיתונים ולכתבי־עת נוספים בעברית וביידיש בפולין ומחוצה לה (“הזמן”, “העולם”, “הפועל הצעיר”, “היינט”, “די יודישע וועלט” ועוד). אותו גיליון של “הצפירה” הכיל נקרולוג קצר ומלא המיית־לב מאת המבקר והעיתונאי שמואל טשרנוביץ (“ספוג”),170 אך בעיקר משכו את העין שמונה מודעות אבל, שתפסו חלק ניכר מעמודו הראשון של העיתון. רוב המודעות נחתמו על־ידי אגודות ציוניות ועבריות שונות בווארשה, שאימצו את גנסין המת בבחינת “הסופר העברי המצוין המסור לעמו, לארצו ולכל קניניו”, כלשון אחת מהן. האירוניה שבדבר בולטת לא רק בהפיכתו של גנסין לציוני אחרי מותו (הלא בעקבות האפיזודה הארץ־ישראלית הבלתי־מוצלחת שלו השמיע במכתביו ובשיחותיו דברי ביטול מרים כלענה על היישוב המתחדש בארץ, ואף קבע כי “הנשמה היהודית היא בגלות ולא פה”),171 אלא בעיקר בכך שרובם הגדול של מוסרי המודעות לא קראו ולא הכירו אף לא מלה אחת מיצירותיו של מי שכינו “אחד מבחירי הסופרים העברים הצעירים”, “הסופר העברי הנכבד” או “הסופר העברי רב הכשרון”, ואם קראו ־ דחו והסתייגו. על סתירה זו עמד בחריפות דוד פרישמן ברשימת ההספד הנודעת שלו על גנסין, כשתיאר אירוע שהתרחש במהלך הלוויתו:

אחד, סופר ועורך, נגש אלי ומגמגם ושואל: סופר מת זה, מה ־ מה בעצם היה?… צר לי, צר לי, נחבא אל הכלים שכזה! ־ ואני מרגיש כי דמי שותתים לתוך פני והם מאדימים. לא עלה גם על לבי, כי מוזר הוא לקוראים, ואפילו לרבים מחבריו, עד למדרגה גדולה זו. אבל אין דבר, הלא באו לחלוק לו את הכבוד האחרון. רבונו של עולם, לו רק חלקו לו קצת גם איזה כבוד ראשון…172

אכן, גנסין כתב את סיפוריו בתוך חלל תהודה צר, זעיר וסגור. “אין בשביל מי לכתוב עברית”, היה חוזר ואומר לחבריו עד ימיו האחרונים, ומונה על אצבעות שתי ידיו את שמותיהם של קומץ קוראיו האמיתיים. במיוחד הצר על היעדרן של קוראות לספרות העברית.173 חבריו ידעו כי הצדק עמו: “את אורי ניסן ידעו וקראו רק מתי מספר”.174 בחייו נכתבו רק כעשר רשימות ביקורת על סיפוריו, רובן שליליות ומסתייגות.175 האחרונה שבהן, שהתפרסמה שבועיים בלבד לפני מותו, תקפה בניסוחים בוטים ולעגניים במיוחד את הלשון והסגנון שבסיפורו “קטטה”, ואפיינה אותם במלים: “עברית אשדודית של חוסר טעם וסריסות מחשבה”.176 לפי עדותו של צ"ז ויינברג עוד הספיק גנסין הגווע לעיין ברשימה זו ולהגיב עליה בביטול סלחני שאחרי ככלות הכל.

על רקע זה בולט במיוחד המהפך הגמור שחל במעמדו הציבורי של גנסין מייד לאחר מותו, ושהחל להסתמן כבר במודעות האבל שפורסמו ביום הלוויתו. צ“ז ויינברג מתאר בלי כחל וסרק את תחושת האשמה הכבדה שאפפה באותם ימים את החוגים העבריים בווארשה על התנכרותם לגנסין החי וזלזולם ביצירתו ־ תחושה שהביאה לטיפוחו המהיר עד להדהים של מעין “פולחן גנסין” בקרבם. ראשית צמיחתה של “אגדת גנסין” משתקפת בדפי “הצפירה” מן הימים הראשונים שאחרי פטירתו. יומיים לאחר הלוויה פורסמה רשימה נוספת של שמואל טשרנוביץ, נרחבת מקודמתה, המציגה את גנסין כמין צדיק שתקן, אפוף רזים, שהתהלך בקדושה ובטהרה בעולם החומר ורקם בחשאי את סיפוריו המסתוריים, אך רק בוז וביטול היו מנת חלקו כל ימיו הן מצדם של ראשי המדברים בעולם הספרות והן מצד הקהל הנבער של “בעלי הבתים”. טשרנוביץ אף רומז, שהתנכרות מתמדת זו היתה מן הגורמים שהוציאו את גנסין מן העולם בדמי ימיו, ומזכיר בהקשר זה עוד ארבעה יוצרים מבני הדור שהלכו לעולמם באותן שנים בגיל צעיר: מ”ז פייארברג, אליהו מיידאניק, ישעיהו ברשדסקי ויהודה שטיינברג.177 למחרת פורסמה ב“הצפירה” ידיעה על טלגרמה שהתקבלה מאת “חבורה של צעירים עברים בסטארודוב”, היא עיר הולדתו של גנסין באוקראינה, המביעים את יגונם העמוק על מותו של “הסופר הצעיר ורב הכשרון והמשורר” ומקווים כי “תמצא נשמתו הנהלאה והמחפשת מנוחה בעולם הנצח”.178

ביום השבעה לפטירת גנסין הופיעו ב“הצפירה” שלוש יצירות של סופרים צעירים ־ שני שירים ורשימה סיפורית – שנכתבו כנראה תחת הרושם המיידי של מותו, והוקדשו לזכרו.179 בכולן מעוצבת בווריאציות שונות דמות של סופר צעיר נודד, בודד ונוגה, ששמשו דועכת והמוות כבר אופף אותו מכל עבר. אחת מהן – שירו של יעקב לרנר – אף מכילה דברי התרסה וזעם מפי הסופר המת, המאיים שגם מתוך קברו תוסיף רוחו לרדוף את הקהל שהשביע אותו מרורים בחייו. בכך נפתחה מסורת, הנמשכת עד ימינו, של כתיבת שירים על גנסין ולזכרו, מלבד רשימות פיוטיות לאין מספר המהוות חלק נכבד מאוד, לפחות מן הבחינה הכמותית, מביקורת גנסין לדורותיה.

הלווייתו של גנסין התקיימה בווארשה למחרת פטירתו, בערב שבת.180 היה זה יום צח של שלהי חורף. קבוצה קטנה של סופרים ממקורביו התאספה במקום מגוריו האחרון, דירה מס' 33 ברחוב אוגרודובה 16, שם התייפחו אחיו מנחם ואחייניתו חוה ליד גופתו, והתפלשו על הקרקע כשהם ממאנים להינחם. ושוב, דווקא הילד אלחנן צייטלין, שבוודאי נלווה לאביו הלל בבואו לשם, הוא שזכר ותיאר מקץ שנים רבות את המעמד הזה במלוא חיוניותו המקברית־המלודרמטית:

הייתי שם באותו חדרון, כאשר הורידו אותו ממיטתו וסביב אורי ניסן עמדה קבוצה קטנה של ידידיו וחבריו. גם אחיו מנחם היה כמובן לידו. הייתה גם אחייניתו, סטודנטית שטיפלה בדודהּ בעת מחלתו. מנחם נראה כל הזמן כמאובן. נשך את שפתיו ושתק. הביט באיזו נקודה על הקיר ושתק. עיקם את פניו במין עווית כואבת – ושתק. אבל סמוך ללוויה, כאשר גנסין שכב עדיין על הרצפה מכוסה ביריעת בד שחורה, ומן המדרגות נשמעו צעדיהם הכבדים והמפחידים של יהודי העגלה האפלים שחורי הזקן, שבאו לקחת את אורי ניסן גנסין – מנחם לא החזיק עוד מעמד, וכל שלוותו החיצונית התנפצה באחת: לפתע השמיע שאגה כשאגת אריה ורצה להתנפל על אורי ניסן. באותו רגע ש"ל גורדון ועוד כמה מורים עיקמו את ידיו לאחור, כדי שלא יוכל לזוז. […] אז גם הבחנתי בדמעות הזולגות על לחייו. גורדון והאחרים סברו כי הסכנה כבר חלפה – הצער החנוק התפרק בשטף הדמעות! – הם הרפו ממנחם לרגע, בפרט כאשר כבר נכנסו לחדר בלאט הצללים השחורים של יהודי העגלה. הוא עמד רגע דומם, מוקף קבוצה קטנה של ידידים. אבל כאשר היהודים ארוכי הזקן התקרבו אל המת, ובגדיהם המפחידים, שהזכירו ציפרים שחורות גדולות, הסתירו את האור הקלוש של הנרות שדלקו למראשותיו של אורי ניסן, מנחם לא התאפק ושוב רצה לרוץ אל אחיו. עצרו אותו בכוח, הוא פער זוג עיניים פראיות ובכל כוחותיו צעק אל האחיינית, ששכבה חצי־מעולפת על הרצפה, ליד אורי ניסן:

– ח־ו־ה, נ־ש־ק־י־ה־ו!

בשרי נעשה חידודין חידודין לנוכח זעקת הכאב שלו. קול התייפחות חרישי מילא את חלל הבית. […] חוה, אחייניתו של אורי ניסן, התעוררה לפתע וכהרף עין זינקה מן הרצפה. באצבעותיה הארוכות והרועדות קלות הסירה את הכיסוי השחור מעל פניו של אורי ניסן והצמידה את שפתיה החיוורות אל מצחו הלבן, המת של גנסין. גם אז עדיין היתה שפוכה על פניו הצהובים המעונים של אורי ניסן אותה אצילות שקטה, אשר ריחפה מעליו כל ימי חייו הצעירים. גם אז עוד נותר חיוך עצוב־משונה בזוויות פיו. היה נדמה לי שהנה־הנה קם לפתע אורי ניסן, מנער את בלוריתו הבלונדינית וממלמל, כמו תמיד כאשר התעסקו סביבו:

– א… לא צריך… תודה…181

בשתיים בצהרים יצאה ההלוויה מחצר הבית ונעה צפונה ברחובות וארשה היהודית אל בית הקברות שבקצה רחוב גנשה. חבורת המלווים הקטנה – “קומץ חברים נדהמים”, כהגדרתו של יעקב פיכמן182 – צעדה אחרי הארון השחור, המבהיק בקרני השמש, שהוסע במרכבה פתוחה של החברה קדישא. ככל שהתמשך מסע ההלוויה גדל קהל המלווים, שעל־פי הדיווח ב“הצפירה” השתתפו בו בסופו של דבר “כמעט כל הסופרים היהודים שבוורשה, חובבי שפת עבר וחובבי הספרות העברית, אנשים למאות. בדרך נלוו עליהם עוד המוני אנשים וכולם הלכו אחרי הארון עד בית הקברות”. אמו של גנסין, הרבנית מפוצ’פ, הוזעקה במברק לבוא לווארשה, אך לא נמסר לה במפורש על מותו של בנה. אחד מחבריו של גנסין חיכה לה בתחנת הרכבת והביא אותה ישר אל בית הקברות, שם הצטרפה אל הלווייתו של בנה. “נורא היה המחזה”, סיכם כתב “הצפירה” את המעמד שבו נודע לה דבר אסונה. סמוך לשער בית הקברות שבפינת הרחובות גנשה ואוקופובה אחזו רעיו של גנסין את הארון בידיהם, ונשאו אותו עד חדר הטהרה ומשם הובילו את גופתו אל הקבר. היתה זו הלוויה נרגשת, ורבים ממשתתפיה מיררו בבכי והזילו דמעות. את ימי השבעה עשו בני משפחתו של גנסין בביתם של יצחק ובלקה אלתרמן. בזכרונם של מי שפקדו את הבית באותם ימים נחרתה התנהגותה האצילית המאופקת של האם, ועשתה עליהם רושם עמוק. היא התהלכה אנה ואנה בחדר, כובשת את בכיה ושפתיה רוחשות תפילה כל העת, וניסתה להרגיע ולנחם את בנה ונכדתה שהיו שבורים ורצוצים.

חבריו של גנסין התקשו להתאושש מהסתלקותו, גם אם היה זה מוות שצפו אותו מראש. “דכאתני בשורה זו, אבל לא הפתיעתני” – כתב הסופר אשר ביילין בפתחה של רשימה רבת עניין על ידידותו עם גנסין בתקופת לונדון, שפורסמה ליום השלושים – “ידעתי זה כבר, שימיו חוצצו ואורח הוא בעלמא הדין לזמן מוגבל, מוגבל מאד”.183 “שהוא חולה מאד בלבו זה היה ידוע לכל מכיריו” – כתב זלמן שניאור כעבור מספר חודשים ־ אבל “עד עתה לא השלמתי עוד עם מחשבה זו כי מת גנסין זה, טרם אשר דיבר לפחות פעם אחת בחייו בפה מלא”.184 ארבעה חודשים אחרי מותו של גנסין כתב דוד פרישמן לי"ח ברנר: “לא אוכל להגיד לך עד כמה היה האיש הזה חביב עלי. על מותו לא הבלגתי עוד עד היום הזה. אפשר שהוא היה הכשרון האמתי היחיד מכולנו. בכל אופן היה היותר עמוק בהרגשתו”.185 ואולי יותר מכולם התאבל על גנסין פ' לחובר, שנקשר אליו עד עומקי הנפש בששת חודשי חייו האחרונים בווארשה. על מכתבו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, שחקר ודרש לנסיבות מותו של גנסין, השיב לחובר בדברים הבאים, המסכמים בתמציתיות תקופה זו כולה:

סלח נא לי מה שלא עניתי לך עוד על מכתבך הראשון. הייתי כל כך מסובך ונדכא עד שאי־אפשר היה לקחת את העט בידי. זה גנסין האיש לקח לו לתוך קברו שנים אחדות משנות חיי. זה היה האדם היותר יפה וטהור שידעתי פנים בימי חיי וכל כך הייתי קשור אליו, והוא “לקח” ומת ואיננו עוד. אמנם זה כשני חדשים שידעתי כי חייו תלואים לו מנגד וכי בדרך הטבע אין תקוה להצילו, בכל זאת חפץ הייתי להאמין כי ייעשה הפעם נס והוא יחיה עוד, בכל אופן איזה זמן. אולם נסים אינם נעשים בזמן הזה והוא מת כמעט על ידי. ה“היסטוריה” של מחלתו היא פשוטה מאד: מחלה זו באה לו כמעט בירושה ולא שמו לה לב הרבה, אלא שישיבתו בלונדון איזה זמן (ביחד עם ברנר) פעלה לרעה הרבה על מצב בריאותו וכשנסע משם לא“י חלה שם בקדחת וגם זה הזיק לו הרבה. משם שב לבית אביו כבר חולה ומדוכא ומאז צעדה מחלתו בצעדים גדולים. בבואו לוורשה (הוא בא הנה בערב יום הכיפורים שנה זו) היה כבר מסוכן, אלא שבכל זאת לא סיפר על דבר מחלתו לשום איש, וגם אני שהייתי היותר קרוב אליו פה, לא ידעתי מזה דבר עד שנפל למשכב. מובן שגם ורשה גרמה הרבה למהר את קיצו. לאיש כזה אסור היה לגור בעיר גדולה וצריך היה לשבת בארצות החמות. אולם קודם לא ידע איש מזה דבר וכשכבר החלטנו אחר כך לשלחו למירן [עיר מרפא בדרום טירול. א”ה] כבר התגבר החום בגופו ואסור היה לו לנסוע. תהיינה הסיבות איזו שתהיינה והאיש הטהור הזה איננו עוד. חבל, חבל! 186


ה. קבר בלא מצבה

בשנה הראשונה לאחר מותו של גנסין שקדו חבריו על מפעלים ספרותיים אחדים שכוונו לשמר את זכרו. ביולי 1913 הופיע סוף סוף המאסף הראשון (ובדיעבד ־ גם האחרון) של “נתיבות” בעריכתו של לחובר. אמנם, המאסף כולו עמד תחת השפעתו של ברדיצ’בסקי, שחיבורים שונים משלו ועליו תפסו בו מקום בולט,187 אך כרבע ממנו ־ שמונים עמודים ־ הוקדש לפרסום “אצל” של גנסין, ובסיומו באה רשימת זכרון עליו מאת ר' בנימין, “כינור כי ינופץ”. בשלב מסוים שקל לחובר להציב בראש המאסף הקדשה לזכרו של גנסין, שלקח חלק־מה בעריכתו, אך מסיבה כלשהי נסוג מכוונתו זו. באותם ימים עסק גם בכינוס כתביו של גנסין, בסיועו הכספי של אחיו מנחם ובשיתוף עם הוצאת “צנטראל”, במטרה להוציא את כל יצירותיו בכרך אחד גדול.188 בסופו של דבר כלל הכרך, שהופיע בווארשה ב־1914, רק את ארבעת סיפוריו הגדולים של גנסין: “הצידה”, “בינותיים”, “בטרם”, “אצל”. מן הציון שבראשו: “כרך ראשון”, מסתבר שהיתה כוונה להוציא גם כרך שני, אך הדבר נמנע עקב פריצתה של מלחמת העולם הראשונה. בפתח הכרך באה מסתו הגדולה של לחובר על גנסין ־ החיבור המקיף הראשון שנכתב עליו, ושתרם הרבה להבנת יצירתו ולהכרת חייו ודיוקנו כסופר.

בד בבד שקד יוסף חיים ברנר בארץ־ישראל על עריכת קובץ הזכרון לגנסין, “הצידה”. את המשימה הזו קיבל על עצמו לבקשת קבוצה מידידיו של הסופר המנוח בראשותו של שמעון ביחובסקי, שהתכנסה בפוצ’פ כחודש לאחר מותו ודנה בשאלה כיצד לשמר ולכבד את זכרו. גם לחובר הצטרף למפצירים בברנר, שלאחר לבטים שונים באשר לצביונו של הקובץ ניגש למלאכה בשלהי יוני 1913 והקדיש לה חלק ניכר מזמנו במשך כמעט שנה, החל בפניות הראשונות למשתתפים וכלה בהפצת הקובץ בקרב קהל הקוראים העברי במזרח אירופה. בהתחשב בקשיים הטכניים הגדולים שהכנת הקובץ היתה כרוכה בהם, והמתועדים לפרטיהם במכתביו של ברנר189 – תלאות איסוף החומר, הריחוק הגיאוגרפי מן המשתתפים, קשיי המימון, הבעיות בהדפסה ־ נראים היקפו הרחב, תוכנו העשיר והופעתו המהירה במלאת שנה למותו של גנסין (מרץ 1914) כנס ממש, ואולי לא כנס אלא כעדות על כושר העבודה הכביר של ברנר ועל עומק מסירותו לזכרו של חברו המת. אכן, גולת הכותרת של הקובץ היא רשימתו המופלאה של ברנר “אורי ניסן”, שבאה בסיומו, המתארת ברגישות עילאית אפיזודות מידידותם האינטימית של השניים מאז ימי נעוריהם, וחושפת את הנסיבות שהביאו לניתוק המכאיב של הקשר ביניהם בלונדון. על הרושם שטבעה רשימה זו בקוראיה אפשר ללמוד מתגובתו הנסערת והמזועזעת של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, שכתב לברנר מייד עם קריאתה: “־ ־ עשתה עלי רושם נמרץ מאד רשימתך האחרונה על דבר ברנר וגנסין בלונדון הבירה והייתי מבוהל כל היום מיללת החיים ומהצער העמוק. אלהים אדירים! שירה רבה כזו היתה בידך, ואתה שפכתה עלי נייר דרך אגב”.190 מלבד רשימתו של ברנר הכיל הקובץ צרור משירי הנעורים של גנסין, ששים ממכתביו, קטע סיפורי מעזבונו, תצלומים אחדים של דיוקנו ועשר רשימות עליו מפרי עטם של רעים ומכרים מתקופות שונות בחייו. כארבעה חודשים אחרי הופעת “הצידה” נולד בנם היחיד של ברנר ושל רעייתו חיה ברוידא, ושמו נקרא אורי ניסן.

הרשימות שנכללו בקובץ הזכרון היו חלק מדיון נרחב למדי, וברובו אוהד, של סופרים ומבקרים בדמותו וביצירתו של גנסין בשנה הראשונה לאחר הסתלקותו. על־פי הנתונים הביבליוגרפיים מסתבר, שבשנה ראשונה זו פורסמו עליו כארבעים מאמרים ורשימות, חלקם לרגל פטירתו וחלקם בעקבות פרסום סיפורו ב“נתיבות” והופעתם של כרך כתביו וקובץ הזכרון “הצידה”. זאת לעומת כעשר רשימות ביקורת בלבד שהוקדשו לו, כאמור, במהלך כחמש־עשרה שנות עבודתו הספרותית. פעילות ביקורתית זו נקטעה, כמו רוב הפעילויות בספרות העברית, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אך התחדשה מייד עם סיומה. בין הסנוניות שבישרו את המשך טיפוחו של “פולחן גנסין” או “אגדת גנסין” היתה רשימתו השירית של אליעזר שטיינמן במאסף הצעירים הסוער והמרדני “ארץ”, שהופיע באודסה ב־.1919 191 במשפטים שאין רמים מהם תיאר שטיינמן את גנסין כ“קדוש, קרבן זמרה, אשר נפל חלל לכבוד העולם”, דימה אותו במרומז לישו הצלוב, קונן על הניכור והבוז שהיו מנת חלקו בחייו, והבטיח לו כי הדור הבא יידע להעריכו כרום ערכו: “ונִדור עם לבנו לצבור דמעותיך, אשר היו ללעג, ולשבצן אבני חן בנזר ספרות עמנו, והיו כל פצעיך פורחים כל הימים בלבבותינו ככוכבים, ושבו נכאיך הטהורים וחיו במנגינותינו”. כעבור חמש שנים הופיעה רשימה דומה באופייה מאת אורי צבי גרינברג, שבה קבע כי יצירתו של גנסין, “אוונגליון הגניחה וההתלבטות”, אינה חלק מן הספרות העברית החדשה שמזמן יל“ג ואילך אלא חלק מכתבי הקודש. משום כך, אמר אצ”ג, רק אותם יחידי סגולה מיוסרים שהעמיקו בהכרת הישות ראויים לאחוז בידיהם את כרך סיפוריו. “וידע אורי ניסן בשמים מה אהבתיו”, חתם את דבריו הנרגשים.192 שתי רשימות אלה מבשרות את המקום הנישא שעתיד היה זכרו של גנסין לתפוס בעולמה של קבוצת הסופרים המודרניסטים בארץ־ישראל בשנות העשרים והשלושים, ששטיינמן וגרינברג ־ כל אחד בדרכו ־ היו ממכונניהן וממנהיגיהן.193

כאשר נפטר גנסין הניחו חבריו כמובן מאליו שבקרוב תוצב מצבת שיש על קברו, וריכזו את עיקר תשומת לבם בדאגה למורשתו הספרותית, אותה דימו למצבת השיש האמיתית שהוא ראוי לה: “למצבת שיש דקה וחטובה מחכים נשמתו וכשרונו של גנסין” ־ כתב זלמן שניאור בקובץ “הצידה” – “הנה הוא מציץ מאחורי גל קברו הרענן וסחוף הגשם בבית הקברות הוורשאי, תובע דבר מה בעיניו החודרות והענוות”. שניאור הוסיף כעין דברי התנצלות באוזני חברו המת, על שהוא מסתפק כרגע בכתיבת רשימה חטופה, שהיא בבחינת ציון זמני על קברו, במקום העיון המקיף שדמותו וזכרו של גנסין ראויים להם: “סלח לי, חבר, המוציא לאור ־ מאיץ, המסדר מחכה. ומצבת השיש ־ מי יודע מתי תיגמר! ־ החרט לא לוטש עוד, האמן עצל והשיש יקר מאד ־”.194

דבריו של שניאור על המצבה שהקמתה מתמהמהת נאמרו, כמובן, על דרך המטאפורה, אך רק כעבור שנים רבות התבררה ממשותם הנבואית המקאברית, שכן כל השנים האלה עמד קברו של גנסין בווארשה חשוף ושומם, מבלי שהוצבה עליו מצבה. נראה שאחיו מנחם, הדואג העיקרי במשפחתו לשימור זכרו, העדיף להשקיע את כספו הדל בפרסום כתביו של אחיו ודחה את הטיפול בהקמת המצבה. לאחר מכן, בשנות המלחמה והמהפכה, עבר מנחם גנסין למוסקבה, שם היה בין מייסדי תיאטרון “הבימה”, ולא נותר בווארשה מי שידאג לכך, מה גם שתנאי המלחמה הקשו על כל פעולה בכיוון זה. באותו הקשר עולה בזכרון פרשת הטיפול הכושל במצבתו של י"ל פרץ, הארי שבחבורת הסופרים בווארשה, שנפטר ב־1915 וזכה להלוויה היהודית הגדולה ביותר שנראתה בעיר זו מאז ומעולם. מסתבר שעל אף מעמדו הרם של פרץ בקהילתו נדרשו לא פחות מעשר שנים רצופות תוכניות־נפל וויכוחי סרק עד שזכה קברו ב־1925 למצבה מפוארת, מעשה ידי הפסל אברהם אוסטז’גה, היא “אוהל פרץ” הנודע, המכנס תחתיו גם את קבריהם של ש. אנ־סקי ויעקב דינזון, ומשמש עד היום מוקד משיכה ראשון במעלה לכל המבקר בבית הקברות.195 ואם פרץ כך ־ סופר נידח כגנסין על אחת כמה וכמה.

חלפו יותר מעשר שנים מאז שנפטר גנסין ועד שמוקיריו התעוררו להצביע על העלבון שבהעדר ציון הולם על מקום קבורתו. קולות ראשונים בעניין זה נשמעו מארץ־ישראל, שהלכה וקנתה לה באותן שנים את מעמד הבכורה כלפי שאר מרכזי הספרות העברית, ובה התגבש חוג קטן אך נאמן של מעריצי גנסין. ראשון שבהם, כנראה, היה דוד זכאי, איש “דבר” ומידידי גנסין משכבר, שביום מלאת שלוש עשרה שנה לפטירתו הקדיש את מדורו “קצרות” לתביעת עלבונו הכפול של גנסין: על שטרם כונסו כל כתביו, ועל שטרם הוצבה מצבה על קברו. “ועל בית הקברות בוורשה קברו עדיין ללא ציון וללא מצבה” ־ כתב זכאי ־ “הזכרה איזו ‘יוליה’ לפקוד את המקום ביום זה ולהניח פרח על עפר קברו של אורי ניסן גנסין?”196 ואכן, כעבור חודשים מספר קמה אגודת הסופרים העברים בארץ־ישראל לעשות מעשה, ובישיבתה מיום י' באב תרפ"ו החליטה לאסוף כספים בין המורים והסופרים בארץ־ישראל ובווארשה כדי להקים מצבה לגנסין.197 הכוונה היתה לגייס מספר רב של תרומות אישיות קטנות, בעיקר מסופרים, כדי לאפשר לרבים לבטא את יחסם הנפשי כלפי גנסין באמצעות השתתפות מעשית בהנצחת זכרו. כעבור ימים אחדים נדרש לכך אליעזר שטיינמן ברשימה זועמת ונרגשת כנגד הזנחת הקבר והשכחת ירושתו הרוחנית של הטמון בו. בנימה דרמטית־מקאברית תיאר כיצד “נשמתו הגלמודה בחייו מתשוטטת עכשיו בודדה בבית העלמין ברחוב גנשה אשר בוורשה הנכריה […] ובלילות הגלות האפלה לא רוחות כי אם זוועות מספרות לאורי ניסן מבין הקברים על בדידות העברי בתבל”.198 גל עפרו החשוף של גנסין, הצעיר לנצח, שימש לשטיינמן בעת ובעונה אחת משל ואנטיתזה לכלל עולמה התרבותי של העבריות, שכמוהו לדבריו כבית עלמין גדול המשתרע מווארשה עד תל־אביב ומניו־יורק עד מוסקבה. בכך גויס גנסין המת, ולא בפעם האחרונה, לשירותם של צעירי המודרנה התל־אביבית במאבקם לקעקוע המימסדים המסורתיים של הספרות העברית בת דורו של ביאליק.

מפעל האיסוף של תרומות למצבת גנסין נמשך כשנתיים. את עיקר הטורח בעניין זה קיבל על עצמו מטבע הדברים פ' לחובר, תחילה בווארשה ואחר כך בארץ ישראל. בווארשה ייסד ועד קטן, בהשתתפותם של הסופרים יעקב כהן, הלל צייטלין וצ“ז ויינברג, ואף הזמין מצבה אצל הפסל אוסטז’גה, אך מכיוון שהוועד קבע לו עיקרון לבקש תמיכה אך ורק מסופרים עברים, שמספרם בפולין היה מועט ואמצעיהם דלים, לא הסתייעו הדברים. לחובר לא נואש, ולאחר עלותו לארץ־ישראל בקיץ 1927 הקים בתל־אביב ועד נוסף, בהשתתפותם של הסופרים מנחם פוזננסקי ודוד שמעונוביץ, שהצליח לאסוף ארבע־עשרה לירות ארץ־ישראליות. על כל זאת אנו למדים ממכתבו של לחובר אל ש”י עגנון, שממנו ביקש לרכז את איסוף התרומות למצבת גנסין בין סופרי ירושלים, וביקשו לפנות לצורך זה אל ר' בנימין ואל דב קמחי.199 עגנון לא התלהב כלל מן המשימה שהוטלה על כתפיו: “בנוגע למצבת גנסין ז”ל קשה עלי הדבר מאד", השיב ללחובר. “יודע אני כמה עניים הם סופרי ישראל, ואיך אבוא לבקש מהם כסף? אני מצדי נכון אני להשתתף בשלי כשאר כל חבר”.200

כך גווע מפעל ההתרמה לאיטו לקראת סוף 1928, והכסף המועט שנאסף ־ “כמה מאות גרושים” ־ הועבר לאגודת הסופרים העברים בווארשה לשם המשך הטיפול בעניין. על כך דיווח אברהם שלונסקי ברשימה דומה מאוד בתוכנה ובסגנונה לזו של חברו שטיינמן.201 שלונסקי מתקומם על שהטיפול בהקמת מצבתו של גנסין התנהל כמעשה של קיבוץ נדבות, הסותר כל כך את טבעו האיסטניסי המעודן של הסופר המת: “נדבות הלכו לקבץ לעשות נפש לאציל הסופרים העברים ־ כמו לתכריכים של מת אביון או להכנסת כלה יתומה. הכל, הכל יעשו אצלנו ־ ורק לא מעשה של כבוד והכרת ערך”. קברו נטול הציון של גנסין שם, “בחצרמוות אשר ברחוב גנשה”, מוצג בפיו של שלונסקי “כעדות שואנת־אילמת לשכול ולבדידות אשר לעברי עד היום […] שאגת עלבון על השכול והיתמות של היוצר העברי”. הנסיון הכושל לצרף פרוטה לפרוטה להקמת המצבה הוא בעיניו משל לעמידתה הקבצנית העלובה של הספרות העברית כולה בפתחיהם של נדיבים ובמיוחד בפתחי מוסדותיה של התנועה הציונית, במקום שתתפוס מקום של כבוד בראש כראוי לה. יצוין ששלונסקי ושטיינמן לא הסתפקו בהתרעות ובהאשמות, ובשנת 1930 פתחו בפרסום מהדורה חדשה של כתבי גנסין בהוצאת “כתובים”, שזכתה לתהודה רחבה, אם כי גם זו נקטעה משום מה לאחר הכרך הראשון שהכיל את ארבעת הסיפורים הגדולים, ממש כמהדורתו של לחובר.

מסתבר, עם זאת, שגם בהעדר מצבה ושמא דווקא משום כך שימש קברו של גנסין אבן שואבת לצעירים עברים־ציונים בפולין, שהזדהו עם דימויו הרומנטי של הסופר הצעיר שמת באביב ימיו ורקמו סביבו את חלומותיהם שלהם. מאלפת בהקשר זה עדותו של משה ברסלבסקי, איש קיבוץ נען ומאנשי הרוח של תנועת הפועלים הארץ־ישראלית, ששימש בתחילת שנות השלושים שליח לתנועת “החלוץ” בפולין. ברשימה שפרסם בשלהי אותו עשור לרגל מלאת חצי יובל שנים לפטירת גנסין, העלה ברסלבסקי זכרון מימי שליחותו ־ כיצד בימי מצוקה וסגירת שערי העלייה הלכה קבוצת חברים לפקוד את קברו של גנסין בווארשה:

הלב נלחץ אזי למראה עֶריַת הקבר ־ פסת אדמה צרה ולחוצה ללא ציון ומצבה, ומשיח הערער הבודד שלצדה נשבה יתמות אבלה. אזי נרקם חלום: מקלוסובה הרחוקה, מקיבוץ חוצבי האבנים, ממרחק של מאות ק"מ, יעלה “החלוץ” אבן למצבתו. מעיר לעיר ומעיירה לעיירה, דרך משכנות “החלוץ” נגלגלה ונסיעה עדי הגיעה אל מחשוף הקבר הזה.202

יש לשער שצעירים אלה ודומיהם פגשו בשמו של גנסין על דפיהם של כתבי־העת הספרותיים העבריים שהופיעו בפולין בשנות העשרים והשלושים, ושהקדישו לו מפעם לפעם רשימות זכרון והערכה ־ רובן באותו נוסח לירי משתפך שאפיין את כלל ביקורת גנסין באותן שנים.203 בפולין אף הופיע ב־1934 הספר המונוגרפי הראשון על גנסין, מפרי עטו של המלומד הקלאסיקן בנציון בנשלום (כ"ץ), ששימש באותן שנים מרצה ללשון העברית ולספרותה באוניברסיטה היגלונית בקרקוב ולימים היה הרקטור של אוניברסיטת תל־אביב.204 על אף מגמתו המוצהרת של המחבר לכתוב על גנסין “מונוגרפיה מדעית” ולהעריכו “הערכה אובייקטיבית”, כלשונו בהקדמה, נראה ספרו במידה רבה כהמשכן של ההתפייטויות מלאות האהבה וההערצה שרווחו באותן שנים בקרב מבקרי גנסין בארץ־ישראל ובפולין כאחת. זאת משום שבצד האינפורמציה הרבה שהוא מכיל רווחים בו בכל עמוד משפטים כמו: “נופץ הכינור ונדם המנגן, אך המנגינה נשארה, המנגינה הגדולה של הנשמה הגדולה” (עמ' צב); וכמו: “שירתו העמוקה של גנסין על סודות החיים ועל מעמקי נשמת האדם היא בת אלמוות” (עמ' קט).

עלייתם של צעירי “החלוץ” לקברו של גנסין לא היתה מעשה יוצא דופן. בית הקברות של קהילת וארשה בפינת הרחובות גנשה ואוקופובה, שנוסד ב־1806, קנה לו בהדרגה, וביחוד מאז ראשית המאה העשרים, מעמד של כעין פנתיאון לתרבות היהודית הדתית והחילונית גם יחד, בזכות האישים הדגולים שנטמנו בו. ההלוויות ההמוניות שאישים אלה זכו להן היו לשם דבר. מלבד תהלוכת הרבבות שליוותה את י“ל פרץ למנוחתו האחרונה נחרתו בזכרונם של בני וארשה הלוויותיהם רבות העם של הסופר א”ש פרידברג (1902), מייסד “הצפירה” ח“ז סלונימסקי (1904), יוצר האספרנטו לודוויג זמנהוף (1917), הסופר יעקב דינזון (1919), הרב והחוקר ש”א פוזננסקי (1921), השחקנית אסתר רחל קמינסקה (1925), הסופר ה“ד נומברג (1927), מייסד ה”בונד" בייניש מיכלביץ (1928), המחזאי מתתיהו שוהם (1937), הסופר יצחק מאיר וייסנברג (1938) ועוד רבים רבים שנטמנו משני צידי השדירה הראשית של בית העלמין או בסמוך לה. וכך תיאר מיכאל וייכרט, איש התיאטרון היהודי, את מקומן של הלוויות אלה בחייה של קהילת וארשה:

בהלוויה של סופר או של שחקן נודע נהגו להתאסף עשרות אלפי אנשים. היתה זו מעין הפגנה אילמת כנגד השלטון בשל יחס הביטול שגילה כלפי הספרות והתיאטרון שלנו. ליצני הדור נהגו להתבדח: תגידו מה שתגידו, אבל לקבור יודעת וארשה – ועוד איך! 205

בחלקות נפרדות נטמנו אדמו"רים ורבנים מפורסמים, שאלפים רבים מחסידיהם פקדו דרך קבע את בית הקברות, ובעיקר הציפו אותו בחודש אלול, שנהוג להשתטח בו על קברי צדיקים. 206 ואילו חסידיהם של הסופרים והאמנים שהלכו לעולמם נהגו לפקוד את קבריהם בכל ימות השנה, בימי הזכרון ובימות חול סתם, וליהנות מן השקט והשלווה השורים על השדירות המוצלות, עתירות הצמחיה המטופחת. גם ילדים לא נרתעו מלטייל, לשחק וללקט ערמונים בשבילי בית הקברות, שנתפס כחלק אורגני מהווייתה של וארשה היהודית וכניגוד מלבב לרחובותיה ההומים והצפופים ולבתי הדירות הקודרים על חצרותיהם הפנימיות הדחוסות. על כך העיד, למשל, דוד כנעני, בן וארשה: “בית המוות לא עורר פחדים. יפה היה בעציו העבותים ובשלכתו הזהובה, מרבד עבה ומרשרש”.207

כך נעשו הרכבו ומבנהו של בית הקברות כעין השתקפות של קהילת וארשה הססגונית, רבת הזרמים, הפלגים והמעמדות החברתיים. היה זה, כהגדרתו של הסופר יואל מסטבוים, שתיעד את ביקורו האחרון במקום באוגוסט 1939, “אוצר בלום של משכית עתירת גוונים ותוכן, בית גנזים של יהודים מכל המינים ומכל הדרגות […] ה’עיר' השנייה של ורשה המעטירה”.208 מן הבחינה הזו אפשר להשוותו לשני בתי הקברות החשובים האחרים שהתהוו במקביל אליו, והמשמרים אף הם באופן מורכב את זכרם של חיי הרוח והמעש היהודיים בדורות האחרונים.209 האחד הוא בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל־אביב, שבו נחים מייסדיה ובוניה של העיר העברית הראשונה, ראשי הציונות וקורבנותיהם של מאורעות הדמים בתקופת היישוב יחד עם גדולי הספרות והתרבות העברית, ובראשם ברנר, אחד־העם וביאליק.210 האחר הוא בית הקברות Mount Carmel ברובע קווינס בניו־יורק, ובתוכו, בחלקת ה“ארבעטער רינג”, נחה גלרייה מפוארת של מנהיגי ציבור, הוגי דעות וסופרי יידיש, ובראשם שלום עליכם.211 משמעותם של שלושת בתי הקברות האלה כאתרי זיכרון סמליים ניכרת גם בעיצובן האמנותי המיוחד של רבות מן המצבות בידי טובי הפסלים. שלושתם יחד מצטרפים לכעין משולש סמלי המגלם את שלושת כיווניו הראשיים של הגורל היהודי במאה העשרים: הגירה אל מעבר לאוקיינוס; חורבן; תקומה לאומית.


ו. מעשה ידי אמן

עזובת קברו של גנסין בבית העלמין הגנשאי נעשתה נושא לשירים מפרי עטם של בני החבורה הקטנה, שהוסיפה לקיים את גחלת היצירה העברית בפולין בשנות השלושים. אחד הבולטים בהם היה בר פומרנץ (1901־1942), משורר מודרניסט בעל ייחוד מובהק, הנחשב למחבר “השירה המקורית ביותר שנכתבה בפולין בין שתי המלחמות”.212 באפריל 1935 חיבר פומרנץ שיר ארוך בשם “זר קוצים”,213 המוקדש “לקונגרס העברי הראשון בתל־אביב”, וכוונתו כנראה לכינוס הברית העברית העולמית שנערך באותם ימים בארץ־ישראל. זהו שיר תהילה ל“אֶחָד מִן הַגֶּזַע הָעִבְרִי”, מעין דמות סמלית מקובצת המייצגת את נאמני התרבות העברית בגולה, שחרף ייסוריהם ובדידותם בסביבתם המתנכרת הם מוסיפים לשאת את ייעודם בהדר טראגי, ובתחושת שליחות והתקדשות שעליה רומזת כותרת השיר. מרירות והכרת־ערך עצמית, גאווה וחוסר אונים משתלבים יחד ברצף המפותל של השיר. בתוך עולמם של גיבור השיר ושל מחברו שמור מקום מיוחד ל“בֵּית הַקְבָרוֹת הַגֵּנְסְיָאִי”, וכפי שנרמז, אין זה מקרה בעיניהם ששמו של בית הקברות הגנשאי ושמו של גנסין הטמון בו כה קרובים בכתיבם ובצליליהם, שכן בשביל הדובר בשיר נקודת המוקד בבית הקברות היא אותה פיסה של

"אַרְבַּע אַמּוֹת אֲדָמָה חֲשׂוּפוֹת,/

הַמְּכֻסּוֹת כְּבָר חָצִיר בֶּן עֶשְֹרִים וְאַחַת שָׁנָה –/

פֹּה נִטְמַן אוּרִי נִיסָן גְּנֶסִין."

לקראת סיום השיר נחשף שורש כאבו של הדובר – חוסר יכולתו להגשים את משאת נפשו ולעלות לארץ ישראל, ששעריה נעולים בפני מי שלא השיג את אישור העלייה הנכסף. הדברים עולים בקנה אחד עם הידוע על חייו של פומרנץ, שחרף מאמצים מרובים לא עלה בידו להשיג סרטיפיקט. כאן נקודת החיבור הסמלית בין הדובר בשיר לבין חלקת קברו החשופה של גנסין, המייצגת, לפי הרגשתו, את גורל הערירות והנידחות בגולה שנכפה עליו:

הָיִיתָ כְּחוֹלֵם נֶעֱלָם עַל מוֹלֶדֶת־אִמָּא

בְּעוֹד אֲשֶׁר אֶל חֵיקָהּ לֹא תָּבוֹא

וְעַל חֲלוֹמְךָ

יַעֲלֶה תַּחַת שֶׁמֶשׁ פּוֹזֶלֶת

חָצִיר גְנֵסִינָאִי. –––

בין הפוקדים את קברו של גנסין באותן שנים היה המשורר מלכיאל לוסטרניק (1911־1942), איש תנועת “גורדוניה”, שהיה שותפו של פומרנץ בעריכת “תחומים”, האכסניה האחרונה של הספרות העברית בפולין.214 אסופת שיריו היחידה, “סופת אביב”, הופיעה ב־1935, אך שיריו הוסיפו להתפרסם במחצית השניה של שנות השלושים באכסניות העבריות בפולין, וכן בארץ־ישראל. במיוחד ניכרה נוכחותו על דפי המוסף השבועי של “דבר”, שנערך באותן שנים בידי דב סדן, פטרונם הנערץ של אחרוני המשוררים העברים בפולין. בתחילת שנת תרצ“ח (שלהי 1937) הופיע הכרך הראשון (והיחיד) של “ספר השנה ליהודי פולניה” ־ אחד ממפעלי התרבות העבריים האחרונים בארץ זו טרם החורבן, שרוב משתתפיו היו עתידים להיספות כעבור שנים מעטות ־ ובו פרסם לוסטרניק צרור שירים שהוקדשו לדמויותיהם של סופרים שונים.215 העובדה שהנושא העיקרי החוזר בווריאציות שונות בארבעת השירים הוא המוות, יכולה אולי ללמד על מועקתו הכבדה של לוסטרניק ־ איש קליל ותוסס מטבעו, כעדותו של צ”ז ויינברג ־ באותה תקופה מבשרת רעות של פרעות ביהודי פולין ושאר גילויי אנטישמיות מתגברים.

הארוך בהם הוא השיר “על קברו של אורי ניסן”, המתאר את עמידתו הנבוכה והגלמודה של הדובר ליד כברת האדמה החשופה, המכוסה עשב יבש ועלים כמושים, שתחתיה נטמן גנסין.216 השיר תובע את עלבונה של החלקה המוזנחת והמבוישת,

"כִּי מָאֲסוּ בְּנֵי הָאָדָם לְהַצִּיג עָלֶיהָ/

צִיּוּן מַצֵּבָה/

לְנֶפֶשׁ תַּמָּה וּכְשֵׁרָה/

בְּיִשְׂרָאֵל".

הוא משרטט קווים לחיי הנדודים הנוגים של גנסין עד שמצא מנוחה באדמת וארשה, ובמונחים ביאליקאיים מובהקים מתאר כיצד

"שְׁכִינַת אֵל עַתִּיקַת צַעַר/

כִּסְּתָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה/

אֶת פִּי הַקֶּבֶר הַנּוּגֶה/

וְהִתְיַפְּחָה תַּמְרוּרִים".

סיום השיר משקף את מערבולת רגשותיו של הדובר כלפי גנסין עצמו וכלפי עזובת קברו:

עַל קִבְרְךָ הֶעָזוּב וְהַשָּׁמֵם

הַדּוֹמֵם בְּקַדְרוּתוֹ הַמַּלְכוּתִית

וּבְעָנְיוֹ הַמְּעוֹרֵר רַחֲמִים,

אֲנִי נִצָּב שָׁחוֹחַ וְנִכְלָם.

לִבִּי הוֹמֶה,

וְעֵינַי מְשׁוֹטְטוֹת וְתוֹהוֹת ־

אוּרִי נִיסָן!

חודשים מספר לאחר פרסום שירו של לוסטרניק מלאו עשרים וחמש שנים לפטירתו של גנסין ־ תאריך שצוין בשפע של רשימות זכרון ומאמרי הערכה בכל הבמות הספרותיות. בהקשר זה חזרה והופנתה תשומת־הלב אל חלקת קברו החשופה שבווארשה, ושוב נשמעה הקריאה לעשות סוף סוף חסד של אמת עם זכרו ולציין את מקום מנוחת עצמותיו במצבה הולמת. כך, למשל, כתב הלל צייטלין, חברו של גנסין, בנימה של כעס ולעג, וברמיזה ליוזמת הסרק שהוא עצמו היה שותף לה כעשר שנים לפני כן:

גל עפר. קבר עזוב. מצבה על הקבר אין עד היום. כן: היה “ועד”. “ועד” שהיו לו חברים בווארשה, בניו־יורק, בארץ־ישראל, “ועד” ש“עובד” ו“עובד” ו“מחפש” אחר כסף בשביל… מצבה217

על רקע זה יש להבין את רשימתו של האח, מנחם גנסין, שפורסמה בגיליון האחרון של כתב־העת הוורשאי “תחומים”, והכוללת קטע מפורש של התנצלות והצטדקות:

ועתה כשאני עומד על יד קברך הנוגה והאילם, אחרי עשרים וחמש שנה, וקורא את כל מה שכותבים עליך, אינני מצטער על המצבה שאיננה על קברך, שלא הוקמה במשך עשרים וחמש השנים, אינני מצטער, אורי ניסן יקירי. אתה דאגת בימי חייך המעטים והצבת לך מצבה. אמנם בדם לבך הצבת אותה, אבל המצבה היא אורי־ניסנאית, גנסינאית אמיתית.218

בסופו של דבר נעשה מעשה, ובשנת 1938, לאחר תריסר שנים של נסיונות־נפל מביכים, ניגשו סוף סוף להקמת המצבה על קברו של גנסין. היוזם והטורח העיקרי בעניין זה היה אברהם פרנק, סופר פורה למדי בעברית וביידיש שטבע את חותמו בעיקר בספרות לילדים. פרנק היה איש מעשה, שבצד פעילותו הספרותיים עסק במסחר, ניהל מחסן לצרכי רפואה וערך עיתון רוקחים בפולנית. באותה עת כיהן כיושב־ראש “התאגדות הסופרים והעיתונאים העברים בפולין”.219 המלאכה הושלמה בתחילת 1939, וביום ל' בשבט תרצ"ט (19.2.1939), כמעט עשרים ושש שנה אחרי פטירתו של גנסין, התכנסו נאמני התרבות העברית בפולין לטקס גילוי המצבה. נראה שבאותו מעמד גם צולמה המצבה, לאות ולעדות על החובה שמולאה סוף סוף. כעבור ימים אחדים שלח אברהם פרנק את הצילום למנחם גנסין בתל־אביב, בצירוף דיווח קצר על הטקס:

יקירי גנסין!

לפי בקשתך הנני שולח לך בזה את תמונת המצבה. כפי שאתה רואה זהו מעשה ידי אמן, והרבה עמל וזמן הקדשתי עד אשר הוצאתי את זה אל הפועל. ביחוד עלה יפה הטקס של גילוי המצבה. השתתפו בו המעולים שבוורשה, גם הלל צייטלין קם ממיטתו (הוא חולה) ובא.

ודאי היה בעיתונות שלכם כתוב כל הפרטים.220

הדובר המרכזי בטקס היה בנציון בנשלום, שהעלה קווים לדמותו של גנסין, תיאר את יצירותיו העיקריות וציין את עוצמת ההערצה כלפיו, שרק סופרים עברים מעטים זכו לשכמותה, הערצה המשתקפת במיוחד בשירים שנכתבו עליו. “ערית קברו של גנסין היתה חרפה לספרות העברית ולכל אחד מאיתנו” ־ סיכם בנשלום, ומשום כך, לדבריו, גם אם מצבתו האמיתית של גנסין היא יצירתו הספרותית, יש בהקמת הציון על קברו משום מילוי חובה קדושה. בנשלום שלח את נוסח נאומו לפרסום בירחון “מאזנים”, וכך התבשר קהל הסופרים והקוראים בארץ־ישראל על דבר הקמת המצבה.221 בד בבד מיהר השבועון “טורים”, אכסנייתם המובהקת של חסידי גנסין, לבשר לקוראיו על המאורע במאמר המערכת שלו, שנכתב כנראה בידי העורך אברהם שלונסקי.222 יש ברשימה קצרה זו תערובת בלתי נעימה של התנשאות ולגלוג על יוצריה ועסקניה של הספרות העברית בפולין יחד עם התנאות ב“זכות הבעלים” על זכרו של גנסין מצידם של מביניו האמיתיים, כביכול, שאינם זקוקים למצבת אבן כדי לטפח את זכרו. עם זאת מצוינת בה חשיבותו של המאורע ליהודי פולין “הנרדפים, המושפלים”, שזכו לשעה חגיגית ליד קברו של גנסין, המלמדת על סימני חיים עבריים הפועמים עדיין בארץ זו.

דומה שאין צורך להכביר מלים על העיתוי הטראגי־אירוני של הקמת המצבה בפברואר 1939. התכנסותם החגיגית של נציגי התרבות העברית בפולין ליד קברו של גנסין נראית בדיעבד כמין טקס אשכבה סמלי לפרשת נוכחותה של הספרות העברית על אדמתה של ארץ זו, שהרי כעבור שלוש־ארבע שנים כבר לא היו רוב המתכנסים בין החיים. כך אירע, שמותו של גנסין עמד בצילה של מלחמת העולם הראשונה, שמנעה את הקמת מצבתו בשעתה; ואילו הקמת המצבה כעבור עשרים ושש שנים נקשרת בלא הפרד בקטסטרופה שעמדה ליפול על ראשם של יהודי אירופה כעבור חצי שנה בלבד. אם תותר כאן הפלגה פאתטית לרגע קט, הרי מצבתו החדשה והאלגנטית של אורי ניסן גנסין, משורר התוגה והכיליון, היתה עתידה להשקיף בדממה ממקום עומדה על כל מה שהתרחש סביבה בשנות הזוועה האיומות שהתרגשו על יהודי וארשה מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939.


ז. “כאן חיה וארשה של הסופרים”

כאשר הותוו גבולותיו של גטו וארשה בנובמבר 1940 נכלל בתוכם בית העלמין הגנשאי, שנעשה מאותה עת למקום הקבורה היחיד של יהודי העיר עם סגירתו של בית הקברות האחר בפרבר פראגה, ששימש בעיקר את פשוטי העם והקבורה בו הייתה זולה פי חמישה. בית הקברות נראה עלוב ועירום, וממדיו כאילו התכווצו, משום שעציו נגדעו לצורכי הסקה וספסליו נשדדו.223 בחודשים הראשונים של הכיבוש הגרמני וגם בתחילת ימיו של הגטו עוד תיפקד בית הקברות במתכונתו הרגילה, ורוב הנפטרים זכו עדיין להלוויות אישיות ולקברים פרטיים. עדיין נערכו גם אזכרות למתים, ויצוין בהקשר זה הטקס שערכו פועלים יהודים צעירים על קברו של י"ל פרץ באפריל 1941, במלאת עשרים ושש שנה למותו.224 באותה תקופה עדיין נגבה תשלום גבוה מאוד מכל מי שקנה חלקת קבר בבית העלמין, ודמי הקבורה נעשו למקור ההכנסה העיקרי של הנהלת הקהילה הוורשאית, אם כי מתחילת 1941 הונהגה גם קבורה המונית בקברי אחים.225 בד בבד נעשה בית הקברות למרכז של הברחת צרכי מזון אל תוך הגטו דרך חומת בית הקברות הקתולי הסמוך, ויום יום נראו בין המצבות קבוצות של נערים הנושאים כיכרות לחם, שקי קמח וירקות ולפי כמה עדויות – אפילו פרות שלמות, שהוכנסו לגטו בעגלות המתים הריקות. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום חזר ותיאר מתוך השתאות את הברחת הפרות דרך בית הקברות, וציין כי הצלחתן של הברחות אלה, מלבד תועלתן המעשית, גרמה סיפוק והנאה ליושבי הגטו משום שהיתה בכך משום הערמה של ממש על הגרמנים.226 מסחר ער במזון התנהל גם בשעת ההלוויות עצמן, כשמלוויהם של המתים קנו מזון מן המבריחים הצעירים ונשאוהו עמם בחזרה לגטו.227 בית הקברות המה אדם בכל שעות היום, העיד אחד מניצולי הגטו. מלבד מלוויהם של מאות המתים שהובאו לקבורה מדי יום נהפך המקום לכעין אטרקציית־תיירים לחיילים גרמנים ולבנות־זוגם, שפקדו אותו בעיקר בימי ראשון ואף צילמו את הגופות שנערמו בבית הטהרה, למרבה שאט נפשן של המשפחות האבלות שלא יכלו להביע את מחאתן אלא על־ידי שתיקה.228

באוקטובר 1941 צומצם שטחו של הגטו, ובית הקברות הופרד ממנו בחומות. כדי להיכנס אליו להלוויות ולאזכרות היה צורך להצטייד ברשיון מיוחד ולעבור שני שערי ביקורת שאוישו בידי חיילים גרמנים, שוטרים פולנים ושוטרים יהודים.229 על רקע זה התגברה תעוזתם של המבריחים הצעירים, אשר ככל שהחריפה מצוקת הרעב בגטו גבר הצורך בפעולתם. המחנך חיים אהרן קפלן, שניהל יומן מפורט בעברית עד יומו האחרון בגטו, תיעד בתחילת מאי 1942 מראה אופייני של תפיסת ילדים מבריחים בשער בית הקברות תוך כדי הכאתם הנמרצת בידי שוטר גרמני ושוטר יהודי והחרמת שללם הדל – כמה צרורות של בצלים.230 הרעב והמחלות הגבירו את התמותה בגטו, ובשנים 1941־1942 נטמנו בבית הקברות עד מאתיים אנשים ביום. פחת והלך מספרם של מי שיכלו להרשות לעצמם להעניק למתיהם קבורה הולמת, ואפילו התקנת תכריכים כבר נעשתה למותרות. כנגד זאת צמחו וגדלו הבורות הענקיים ששימשו קברות־אחים אנונימיים להמוני הגופות שנאספו ברחובות מדי יום. כדי להכיל את קברות האחים הורחב שטחו של בית הקברות וסופח אליו מגרש כדורגל סמוך.

“יריד המוות” – כך כינתה זאת הסופרת רחל אוירבך, שתיעדה בפירוט מזעזע את תהליך הקבורה ההמונית: “בכל הדרכים והשבילים המובילים לרחוב גנשה זורמים במהירות קרונות ועגלות שחורים, כאילו היו אלה נחלים ויובלים, שלוחות של נהר גדול המושכות לים הגדול, הבולע הכל…”.231 והמשורר יצחק קצנלסון, חברו של אורי ניסן גנסין משכבר הימים, שחזה בשעת ביקורו בבית הקברות בהשלכתן של שלוש מאות גוויות עירומות לבור גדול אחד, תיאר כיצד התאבן ונעשה למת־חי לנוכח המחזה: “לבי היה בי אבן, עיני – זכוכית. עמדתי קצת מרחוק, על כן לא נטלני הנער הקברן על זרועו החזקה, הרגילה עם המתים ולא השליכני עם שאר המתים הבורה. גם בגדי שהייתי לבוש ־ הם העידו בי שלא באה עוד שעתי…”. 232 מסתבר שעם הרעת המצב בגטו נעשו המראות בבית הקברות כה איומים, עד שאפילו בקרב הגרמנים שנהגו לבקר במקום כדי לחזות בערימות הגופות פרצו ויכוחים, והיו שהביעו את התמרמרותם לנוכח תוצאה מזוויעה זו של “התרבות הגרמנית”. בעקבות זאת הטילו השלטונות הגרמנים איסור על אנשיהם להוסיף ולבקר במקום.233

כל אותה עת התגוררו בבית הקברות דיירי סתר שונים ־ בני משפחותיהם של הקברנים ויהודים אחרים שמצאו בו מסתור.234 לעיתים פשטו כנופיות בוזזים, ובתוכם גם שוטרים יהודים, על הקברים לשם עקירת שיני זהב מן הגוויות ואף לשם שוד תכריכים.235 בשנת 1942 פסקה הקמת המצבות כמעט לחלוטין. בסדנתו של הפסל ובונה המצבות אוסטז’גה נותרו גושים גדולים של שיש ושחם, ואלה שימשו קבוצה של כעשרים אמנים שהתארגנו והקימו בגטו בית מלאכה לאבני משחזת ולאבקת מירוק לכידונים, בתקווה להיחשב לעובדים נחוצים ולדחות בכך את הקץ.236 עם זאת, כמעט עד ימיו האחרונים של הגטו היו מי שזכו לבוא לקבר ישראל ואף להקמת ציון על קברם, ובהם ראש היודנראט, אדם צ’רניאקוב, שהתאבד ביולי 1942; ההיסטוריון מאיר בַּלַבַּן, שנפטר בנובמבר 1942; ואפילו מי שהוצאו להורג בידי הארגון היהודי הלוחם בגטו בעוון שיתוף פעולה עם הגסטפו: יעקב לייקין (אוקטובר 1942), ישראל פירסט (נובמבר 1942), והעסקן הציוני הישיש אלפרד נוסיג (פברואר 1943).

עם תחילת המשלוחים ההמוניים לטרבלינקה, ביולי 1942, שבישרו את תחילת קיצו של גטו וארשה, נראו בבית הקברות הגנשאי מחזות חדשים ונוראים מקודמיהם. יהודים זקנים, נכים וחולים היו מובלים בעגלות מאומשלאג פלאץ, כיכר הגירוש, ונורים בידי אנשי הס.ס. אל תוך בורות חפורים מראש שהוכנו בבית הקברות.237 מדי פעם הצליחו להסתיר בעגלות אלה ילדים, ולהבריחם מאומשלג פלאץ אל בית הקברות. משם הוגנבו בחזרה לגיטו ובו, מן הסתם, לא הצליחו לשרוד לאורך זמן.

לאחר דיכויו של המרד בגטו וארשה, במאי 1943, פתחו הגרמנים בהחרבתם השיטתית של בנייניו. במשך למעלה משנה, עד פרוץ המרד הפולני באוגוסט 1944, עסקו בפיצוצם של בתי הגטו וביישור השטח. על־פי תיאורה של רחל אוירבך, “הפכו את שטח הרובע היהודי לשעבר למדבר שממה, לנוף של כוכב לכת כבוי, שעליו נערמות שורות של ערימות לבנים וגרוטאות, המסמנות את הקוים שבהם השתרעו אי־פעם הרחובות והסימטאות הצדדיות של האיזור היהודי”.238 למרבה הפליאה לא מצאו הגרמנים לנכון להפנות אף שמץ מן האנרגיה ההרסנית הזו אל בית הקברות הגנשאי, שנותר עומד על תלו כמעט כפי שהיה לפני המלחמה כשריד יחיד לווארשה היהודית. בית הקברות העתיק ממנו בפרבר פראגה נהרס, לעומת זאת, עד היסוד. אמנם סימני ההרס לא פסחו על בית הקברות: כבר ב־1940 תיעד צ’רניאקוב ביומנו מעשי ניתוץ ועקירה של מצבות בידי קבוצות של בריונים פולנים.239 חלקות אחדות מבית הקברות נהרסו בידי הגרמנים כדי לפנות מקום לאיחסון חומרי־בניין שימושיים שהוצאו מעיי החורבות של הגטו.240 עם זאת, עיקרו של בית הקברות נותר כמעט בלתי פגוע, והדבר עורר השערות שונות ומשונות באשר למניעיהם הנסתרים של הגרמנים להשאירו על תלו.

מי שזכר את וארשה ההומה והשוקקת חיים יהודיים, וראה את רחובות היהודים עומדים בהריסותיהם אחרי המלחמה, כאילו נשם לרווחה בבואו אל בית הקברות, שכמו נהפך למרבה האירוניה לשריד החי היחיד של קהילת וארשה. ביטוי מובהק לתחושה זו נתן העיתונאי מרדכי צאנין, שפקד את וארשה מיד אחרי המלחמה. לאחר שהתקשה להכיר בין גלי ההריסות אפילו את תוואֵי הרחובות מאז, מצא עצמו לרווחתו בטריטוריה מוכרת עם כניסתו אל בית הקברות, שרבים מן הטמונים בו היו מוכרים לו יפה: “אחרי דממת המוות המבעיתה בגיטו אתה מרגיש עצמך פתאום בבית הקברות של גנשה כבתוך עולם חי. מי זה העלה בדעתו שקברים עלולים להיות תוססי חיים עד כדי כך […] כאן חיה וארשה של הסופרים”. והוא הולך ומונה עשרות שמות של סופרים, אמנים, אנשי רוח, רבנים ואנשי ציבור ששמותיהם נשקפים אליו מכל עבר מעל גבי מצבותיהם.241

המשורר מלך ראוויטש, שביקר בבית הקברות בווארשה ב־1956, העמיד את הפרדוקס על עיקרו, כששאל: “כיצד הפכה וארשה החיה לבית עלמין גדול, ואילו בית העלמין בגנשה ־ אמנם מלא עשבים, אך שלם?… האומנם יד־השגחה היתה בדבר? ומדוע ציווה הנעלם המסתורי הזה לשמור על המסתורין, אולי הגדול ביותר בתולדות עם ישראל”. בהתרגשותו הפליג ראוויטש וקבע:

בית העלמין היהודי בוארשה אינו רק מקום קדוש ־ אלא המקום הקדוש ביותר ליהודים: מקום העקדה. המקום שייך לעם היהודי כולו. כאן לא מדובר בשום פוליטיקה. בית הקברות הגנשאי שבוארשה הינו החוליה המרכזית בשרשרת ההיסטורית של אדם ויהודי. ואולי כבר הגיע הזמן לגלות את סוד התעלומה. בית הקברות בוארשה אינו סתם מקום קדוש. זהו המקום הקדוש ביותר. הוא שייך לעם היהודי כולו. וראוי שיישאר שלם תחת השגחתו של העם היהודי. וימתין. ואולי יזכה גם לראות בגאולה ־ לעצמו ולעולם כולו.242

במהלך השנים הועלו מדי פעם חששות לגורלו של בית הקברות בפולין הקומוניסטית, במיוחד על רקע גלי האנטישמיות בשנות החמישים והששים שהביאו ליציאת רובם של היהודים שנשארו בארץ זו אחרי המלחמה. ידיעות על מעשי התנכלות שונים לבית הקברות הופיעו בעיתונות בשנות הששים ובתחילת שנות השבעים,243 עד שבסופו של דבר הכריזה עליו ממשלת פולין ב־1973 כעל מונומנט היסטורי. בשנות השבעים הועברה האחריות לבית הקברות לרשותה של “התאחדות מאמיני דת משה” בפולין, השוקדת מאז שנת 1979 על שיקומו ושימורו בשיתוף עם משרד הדתות הפולני ועם “הוועדה הציבורית להגנת בתי הקברות והמונומנטים התרבותיים היהודיים בפולין”, שנוסדה ב־1981.

ב־1986 פרסמה ועדה זו עלון הסבר על בית הקברות היהודי בווארשה, המציין את שמותיהם ואת מקומות קבורתם של כמאתיים אישים הטמונים בו.244 מקומו של אורי ניסן גנסין נפקד מרשימה זו, מן הסתם משום שקברו מצוי במקום מוצנע, הרחק משדירות הכבוד המיוחסות, ואולי משום שלא נמצא מי שיידע לזהותו ולהעריכו כערכו. שמו נעדר גם מִסֵפר אלבומי, ראשון מסוגו, שהופיע ב־1999 מטעם הקרן לשיקום בית הקברות הפועלת מאז 1992, ובו נמנים שמותיהם של עשרות אישים שמצאו שם את מנוחתם.245 אבל תיירים מישראל, הפוקדים את בית הקברות דרך קבע מאז פתיחתם של שערי פולין בתחילת שנות השמונים לביקורי ישראלים, עשויים להיתקל באקראי במצבתו המרשימה שבצד אחד המשעולים הצדדיים. אחד מהם, המסאי והמתרגם יורם ברונובסקי, שביקר בווארשה ב־1983 עם קבוצת מלומדים מישראל, סיפר כעבור זמן על ההתרגשות שאחזה בו משמצא עצמו עומד נוכח קברו של גנסין: “אני, המאמין בצורך לבלום את ההשקפה הביוגרפיסטית על יצירתו, אך גם נפעם באורח פרימיטיווי בתכלית מדימוי הקירבה הזאת אל ממשותו ־ ולו ממשות עצמותיו ־ של הסופר הזה”.246

אכן, מי שהספרות העברית של דורות עברו חיה בנפשו לא רק כמערכת של טקסטים אלא כעולם רוחני בעל ממדים אנושיים הרואיים וטראגיים, לא ימצא אולי מקום יקר וטעון־משמעות יותר מאשר קברו הבודד של גנסין בבית העלמין שברחוב אוקופובה בווארשה. בבואו לשם יפסע בשדירה הראשית עד “אוהל פרץ”, ובעומדו מול חזיתו של מבנה מפואר זה, הנישא על סביבותיו, יגלה מעט משמאלו שביל צר המוליך אל תוככי בית הקברות. לאחר צעידה בשביל לעומק של תשע שורות יישא מבטו שמאלה ויראה מולו את מצבתו של גנסין ־ מרוטה וחבולה לא מעט מנזקי האקלים ומפגעי ההיסטוריה, מכוסה בחלקה שברי מצבות סמוכות שקרסו עליה, שחוקת אותיות, אך בכל זאת זקופה ושלמה כמעט כפי שהיתה ביום הקמתה. אפלולית־תמיד שוררת בפינה זו של בית הקברות בשל צמרותיהם הצפופות של עצי האֶדר דקי הגזע המתנשאים גבוה גבוה ומכסים את עין השמיים. מצע עבה של עלווה רקבובית כהה מרפד את הקרקע ואת המצבות, והלחות הקרירה הנודפת ממנו מורגשת היטב באוויר.

הרהורים רבים עשויים לצוף ולעלות במבקר בעומדו אל מול המצבה. אפשר שינסה להעלות בעיני רוחו את טקס ההלוויה שובר־הלב שהתקיים באותו מקום בשבעה במרץ 1913. ואפשר שייזכר, למשל, בסופר המיסטיקן הלל צייטלין, המלווה את סיפורנו בכל שלביו: כידידו הבוגר של גנסין בימי נעוריו בהומל; כאחד מתומכיו וממעודדיו בחודשי חייו האחרונים בווארשה; כאביהם של אהרן ואלחנן, שכל אחד מהם העיד על דמות דיוקנו של גנסין כפי שנצפנה בלבו מאז אותם ימים; כאחד המלווים את גנסין לקבורות ב־1913 וכמי שקם ממיטת חוליו כדי להשתתף בטקס גילוי מצבתו ב־1939. היה זה כשלוש שנים וחצי לפני שצייטלין עצמו בן השבעים ואחת הובל אל מותו בחוצות וארשה, בדרך מביתו שברחוב שליסקה אל אומשלאג פלאץ, כיכר הגירוש, ואל הרכבת לטרבלינקה, רעמת שערו הלבנה וזקנו הלבן הארוך, שהזכירו תמיד לרואיו את לב טולסטוי או את וולט ויטמן, מתבלטים למרחוק.247 “הִלֵּל צַיְטְלִין ־ בְּטַלִיתוֹ הוּבָא לְ’אוּמְשְלַק', לַכִּכָּר, וּבַכִּכָּר נוֹרָה שָׁם”, ביכה אותו

המשורר יצחק קצנלסון בקינתו הגדולה על החורבן.248 בערך באותו זמן, בשלהי 1942, נפטר בגטו ממחלת הטיפוס בנו אלחנן בן הארבעים, העד הצעיר להלווייתו של גנסין, והיה מן האחרונים בווארשה שעוד זכו לבוא לקבר ישראל. ואולי ייזכר המבקר דווקא במשורר הענוג מלכיאל לוסטרניק, שקונן ב־1937 על עריית קברו של גנסין, נכח בלא ספק בטקס גילוי מצבתו כעבור שנתיים, נכסף בכל מאודו לארץ־ישראל אך פעל בכל כוחו להמשך קיומה של הספרות העברית בווארשה הכבושה,249 ונרצח בקיץ 1942 בשעת נסיון בריחה מן הגטו, והוא בן שלושים ואחת.

סיפורה הנפתל של מצבה זו לפני הקמתה ואחריה מקפל בתוכו, אפוא, לא רק את גלגולי זכרו של גנסין בספרות העברית, אלא גם את פרשת דעיכתה של התרבות העברית בפולין וכליונה עם כל בית ישראל בארץ זו. בד בבד עשוי סיפורה של המצבה לאייר מזווית ייחודית את מערכת הזיקות הרחבה יותר שהתקיימה בין הספרות העברית לבין ההקשרים ההיסטוריים המתחלפים שבתוכם התהוותה ועל רקעם הובנה והתקבלה בזירות הגיאוגרפיות השונות שפעלה בהן בדורות האחרונים.


 

מסיבת יום הולדת


תְּמִימוּתְכֶם בַּת־זְוָעוֹת! מִי נִחֵש, מִי יָדַע קְדֻשָׁתָהּ?

קוֹל אָבִי מְסַפֵּר הֲלָצָה, צְחוֹק רֵעִים ־

מִלֵּילִי הֶעָמֹק צוֹחֶקֶת עִירִי הַמֵּתָּה

בְּנִגּוּן שֶׁל יָמִים נוֹרָאִים.

(לאה גולדברג, “בלילות”)


א. תצלום משפחה

התמונה צולמה בשבת, העשרים במרץ, אלף תשע מאות שלושים ושבע, בעיירה סְוִינְצִיאַן ששכנה בצפון־מזרח פולין, כשמונים וחמישה קילומטרים מצפון לווילנה. תשע ילדות ושני ילדים, ועמם שלוש נשים ושני גברים, נאספו ביום אביב נעים בבית משפחת סווירסקי ברחוב פילסודסקי 11, לחוג את יום הולדתה הרביעי של חנהל’ה, הבת הצעירה, שחל יומיים לפני כן.

יעקב (יענקל) לוין, הצלם המקומי, שהתגורר בהמשכו של אותו רחוב, הוזמן להנציח את המאורע. הוא התקין את מצלמתו הכבדה על חצובתה, והקרואים הסתדרו בחצי גורן מעבר לשולחן האוכל המוארך, תולים בעדשה פנים רציניות, שפה ושם מהבהב בהן בדל חיוך. לוין הכניס ראשו תחת כיסוי הבד השחור, כיוון את האור והמרחק ונתן הוראות אחרונות למצולמים. לבסוף לחץ על מתג ההפעלה, והתמונה נטבעה על תשליל הזכוכית שבבטן המצלמה. בתום המסיבה התפזרו החוגגים איש איש לעיסוקיו. כעבור ימים אחדים הובא התצלום, שעותקים רבים הוכנו ממנו בגודל של גלויה סטנדרטית, אל ביתה של משפחת סווירסקי. אחדים מן העותקים הוענקו למשתתפי המסיבה למזכרת. אחרים נשלחו למרחקים, אל קרובי משפחה בלנינגרד, בברלין, בבואנוס איירס, לשתף אותם בהוויית השלווה, השפע והבטחון השרויה על המשפחה המצולמת ואורחיה.

היתה להם סיבה מיוחדת לשמחה. זמן קצר לפני כן החלימה חנהל’ה מהתקף מסוכן של מחלת הסקרלטינה, שבמהלכו אושפזה בבית החולים בווילנה, ובעקבותיו אובחנה פגיעה לצמיתות בלבה. מאז ואילך נכפו עליה תזונה מיוחדת והימנעות מכל מאמץ גופני. שלא במפורש נועדה המסיבה גם לציין את הבראתה של כלת השמחה בת הארבע, ואיחולים רבים לחיים ארוכים ובריאים הורעפו עליה מכל עבר.

איש מן המאחלים ומן החוגגים לא תיאר לעצמו, כמובן, מה צופן העתיד. גם בחלומות עיוועים לא יכלו לשער, שכעבור שנתיים וחצי, בספטמבר 1939, יתהפך עליהם עולמם, וכעבור שנתיים נוספות, בתחילת אוקטובר 1941, יעלה הכורת באחת על קהילת סווינציאן כמו על אלפי קהילות יהודיות דוגמתה, ושרידיה המעטים יפוצו לכל קצווי תבל. ששה מתוך ששה עשר המצולמים היו עתידים להיספות יחדיו באותו יום מר ונמהר בחול המועד סוכות תש"ב. עוד ששה היו עתידים להירצח או לגווע ברעב ובמחלה במקומות שונים ובנסיבות שונות משנת 1940 ועד

  1. רק ארבעה זכו לראות את יום השחרור ב־1945. שלושה מהם חיים היום.

אבל כל זה היה עדיין הרחק מעבר לאופק באותו יום אביב נינוח, שבוע לפני חג הפסח, בעיירה הפולנית השקטה, כפי שמעידים בגדי החג של הנאספים והשולחן המקושט העמוס מגדנות. אכן, שולחן הסעודה המשפחתי הוכן בקפידה למאורע: לוח עץ מיוחד שולב בו להאריכו, ומפת חג לבנה נפרשה עליו. במרכזו הוצב אגרטל מאבן־שוהם (onyx) לבנה שאליפסה כהה טבועה בה באלכסון. בתוכו סודר זר של פרחי צלופן וכדורים דמויי פירות, שנשלפו ממנו ממש לפני הצילום והונחו לידו על השולחן, כדי שלא יסתירו את הילדים היושבים. עוד אגרטל, קטן יותר, מלאכת אמנות פולנית עממית שהביאו הוריה של חנהל’ה מחופשתם בזקופאנה, הוצב בקצה הרחוק של השולחן ככלי קיבול למפיות נייר. מפיות לבנות נוספות הונחו בכלי מיוחד בקצה השולחן הקרוב למצלמה, ונראות ככתם בהיר במרכז התמונה.

על השולחן פזורים ספלי התה הרחבים שהוגשו לילדים, שהם חלק ממערכת הכלים המהודרת של המשפחה ־ כולם לבנים ופס זהב מעטר את שוליהם. אפשר להבחין היטב בכיבוד שהוגש לשולחן. מימין לשני האגרטלים ניצבת קערה שקופה גדושה תפוזים ־ פרי יקר המציאות שנרכש במיוחד לארוע חגיגי זה. מתחתיה, בצלחת שטוחה, נתח גדול של עוגה, ועוד מעט מתחתיו, משמאל למסכרת הרחבה, מאכל נוסף הנראה כמצבור של גושים כהים, שאחדים מהם פזורים בצלחות הסועדים. אלה הם ה“טייגלעך”, רקיקי בצק מטוגנים בדבש, מן המעדנים המובהקים של המטבח היהודי הליטאי. בצלחות נראות גם עוגיות עגולות ששוליהן כהים ומשוננים, ולידן כוסות מיץ ריקות. נראה שבשעת הצילום היתה טעימת התקרובת בעיצומה, ואולי לקראת סיומה.

האירוע כולו התרחש בחדר האוכל המשפחתי, החדר הקיצוני בבית העץ החד־קומתי המוארך והמרווח שבו התגוררה משפחת סווירסקי. על קירותיו טפיטים בדוגמה גיאומטרית ישרת זוויות, המתבססת על מעברי צבע הדרגתיים מחום עד צבע שמנת בז' בהיר. וילון התחרה הלבן מכסה את החלון הפונה מערבה אל החצר, ומבהיק באור החודר מבחוץ. על רקעו מתבלטים עלי הצמח שבעציץ הבלתי נראה, הניצב מתחת לחלון. על הקיר תמונה ממוסגרת, שאפשר לזהות בה את חנהל’ה, כלת השמחה, לבושה כולה בלבן, כולל כובע הברט שעל ראשה, ואוחזת בידיה בובה. זהו למעשה פרט מוגדל מתוך תמונת המשפחה המורחבת, שגם אותה צילם יענקל לוין כשנה לפני כן. מכיון שדמותה של חנהל’ה נראתה חיננית וברורה במיוחד באותו תצלום משפחתי, עלה בדעתו של הצלם להגדילה בנפרד, וכך עשה ביוזמתו, להפתעתם ולשמחתם של הוריה.

בולט הסגנון הדומה של בגדי הילדות. רובן לבושות בגד צמר בצבע אחיד, בדרך כלל כהה, ועליו צוארון בצבע מנוגד. עיצוב הצוארונים מגוון: חלקם משוננים, אחרים גזורים בקו גלי או עשויים קפלים קפלים; אחדים מעוטרים בפס דק. נראה שסיכות צוארון וסרטים לקישוט היו אף הם אביזרים מקובלים, וכמוהם סיכות ראש להסטת השיער מן המצח.

אבל העיקר, כמובן, הם בני האדם הממלאים את התמונה ־ כל אחד ושמו, כל אחד ומשפחתו. הנה, למשל, הילדה בצוארון הקפלים ששערה הכהה קצר וישר, הנראית בקצה הימני של התמונה, מרכינה מעט את ראשה ונושאת מבט מבויש אל עדשת המצלמה. זוהי רוחל’ה (רחל) קרייצר בת השמונה, קרובה רחוקה של חנהל’ה ומשפחתה, ילדה צנועה וטובת־לב ממשפחה ענייה. אביה, שלמה קרייצר, יהודי נמוך קומה בעל הליכות מהוססות ושפמפם קטן, עבד כמנהל חשבונות אצל סוחר תבואה מקומי בשם מרגוליס. אמה, בת־שבע, זכתה בשמה משום שנולדה להוריה אחרי שש בנות. אחיה הגדול של רוחל’ה, הירשל’ה, יליד 1924, נודע בעיירה מילדותו כצייר מחונן.

ליד רוחל’ה יושבת פירה (אסתר) קוברסקי, בת גילה, בצוארון גלי שפס עדין עוטר את שוליו. פניה גלויות ומאירות, שפתיה פשוקות בחצי חיוך, שערה נפרע מעט על מצחה וכל כולה אומרת מרץ ובטחון, המהולים, כמדומה, בקורטוב השתאות. בקצה השמאלי של התמונה, מחצית פניה באפלה ־ אחותה התאומה לינה, בבגד זהה. לינה לא היתה יפה כאחותה. בשל תקלה בשעת לידתה נפגמו פניה ומום הוטל באחת מעיניה. מבטה הרציני והנוגה משקף את אישיותה המופנמת, ואולי גם את רגשי הנחיתות התמידיים שלה כלפי תאומתה היפה והנמרצת, ששמחת החיים התמימה הקורנת מפניה ניכרת היטב בתצלום. השתיים היו בנותיהם של בנימין קוברסקי, רופא נערץ בסווינציאן, ושל רעייתו היפהפיה פולה, אשת העולם הגדול שהיתה לשיחת העיירה בקיץ שעבר בזכות נסיעתה לתערוכה העולמית בפאריס. היתה זו אחת המשפחות האמידות והמיוחסות בקהילה, שכל העיניים נישאו אליה. הדוקטור קוברסקי היה הרופא היהודי היחיד בעיירה (מלבדו היה עוד רופא פולני), והכל ידעו שלעולם לא יסרב לערוך ביקורי בית אצל חולים עניים, ותכופות אף יטפל בהם חינם אין כסף.

מאחורי פירה, שלישית מימין, בבגד בהיר שרק קצהו נראה – ריבל’ה (רבקה) שוטאן בת השבע, נושאת מבט ענוג וזך אל עין המצלמה. מתוך פניה הצחים קרנו עיני תכלת ענקיות, ורבים הכריזו כי היא הילדה היפה ביותר בסווינציאן. רק חודשיים לפני כן התייתמה מאביה, משורר היידיש מיכאל שוטאן, שנודע בכינויו הספרותי מ' נאטיש, המהפך את אותיות שמו. מיכאל שוטאן נפטר בווילנה אחרי ניתוח לא־מוצלח בקיבתו בטרם מלאו לו שלושים ואחת שנים, אך בחייו הקצרים הספיק לפרסם דברי שירה וביקורת לא מעטים. יצירתו העיקרית היא הפואמה הארוכה “מוליער הירש”, שהופיעה בווארשה ב־1934 עם פואמות אחרות בספרו הנושא אותו שם, ובמרכזה דמותו של אביו, הירש הטייח, על רקע המשפחה והסביבה הפועלית הענייה שבה צמח המחבר בעיירה הליטאית שבין שתי מלחמות העולם. במותו הותיר אחריו את רעייתו קריינה לבית גינזבורג, אשה יפה ואצילית, ואת בתם היחידה ריבל’ה.

ליד ריבל’ה, בבגד קפלים משובץ המוכתר בצוארון בהיר משונן, יושבת סוניה טאראסייסקי בת השש. הבעת פניה רצינית, אך הסרט הענק בשערה ושומן התינוקות שטרם הסתלק מלחייה המלאות מעידים על גילה הצעיר. שניה משמאל, בידים משולבות על השולחן ובצוארון מסולסל ־ אחותה הבכירה אסתוּש’ה (אסתר) בת העשר, שעיניה הכהות נעוצות במצלמה במבט נבון ושקט. אסתוש’ה היתה ידועה בעיירה כילדה מחוננת באורח יוצא דופן. השתיים היו בנות למשפחה העשירה ביותר, כנראה, בסווינציאן. הוריהן, ווֹלוֹדְיָה ויֶטָה, היו בעלי מפעל גדול לעשבי מרפא, יחיד מסוגו בפולין ובעל מוניטין וקשרים בינלאומיים, שהעסיק עשרות פועלים. סימן מובהק לעושרם ־ העובדה שהיו היחידים בעיירה שהחזיקו בשנות השלושים מכונית פרטית עם נהג שכיר. קשרי משפחה רחוקים שררו בינם לבין משפחת סווירסקי, ושתי המשפחות נהגו לבלות בצוותא. במיוחד התפתחה ידידות בין שתי בנות טאראסייסקי לשתי בנות סווירסקי, שהיו קרובות אליהן בגיל.

חברתה של אסתוש’ה היתה לאה’לה (לאה) בת העשר, אחותה הבכירה של כלת המסיבה, הנראית כאן משמאל לסוניה, בבגד כהה שצוארונו בהיר, שערה האדמוני מסורק מאחורי אוזניה, קומתה זקופה ומבטה נמרץ. חנהל’ה עצמה, היושבת בראש השולחן ליד אחותה, נראית בתמונה רק בקושי, משום שראשה הקטן ושערה הכהה הגזוז נבלעים כמעט בשמלתה הכהה של אומנתה. עם זאת אפשר להבחין באצבע ידה השמאלית התחובה בפיה, ובפניה המעווים מעט בהבעה תינוקית. הסינר הלבן העוטף את גופה נועד להגן על בגדיה מפגיעתם של כתמי הפירות והממתקים. חנהל’ה התרגשה מאוד לקראת המסיבה, וביקשה בתמימות מאמה להזמין אליה את דודה ודודתה האהובים, שהיגרו זמן קצר לפני כן לארגנטינה. ואכן, מכתב “הזמנה” נשלח בשמה לדרום אמריקה, ובשוליו הוסיפה חנהל’ה רישום קטן שכינתה אותו “ילד וילדה בדשא”.

אומנתה של חנהל’ה, הניצבת מאחוריה וכמו מגוננת עליה, היא גיטה גורביץ (גינזבורג), המביטה במצלמה בחיוך קפוא. גיטה, ילידת וילנה ובתו של טוחן מומחה, התגוררה בסווינציאן מנעוריה. בעת הצילום הייתה בסוף שנות השלושים לחייה, ובסמוך לאותו זמן נישאה וכבר לא הספיקה להביא ילדים לעולם. מדי יום טיפלה בחנהל’ה מן הבוקר עד אחרי הצהרים, מאז שהיתה בת שלוש ועד שנכנסה לבית הספר ב־1939.

ליד חנהל’ה, במרכז התמונה, יושב לובקה פלינר בן התשע, בבגד כהה ובצוארון לבן. אביו ראובן היה נכה, קטוע רגלים, שקיבל זיכיון ממשלתי למכירת סיגריות, והחזיק לצורך זה קיוסק קטן במרכז העיר, שבו ישב כל היום בעגלת הנכים שלו. גם לאמו, מניה לבית וידוצ’ינסקי, היה עסק משלה ־ חנות זעירה למחברות, עפרונות ושאר צורכי כתיבה, וכך התקיימו בדוחק. לובקה נמוך הקומה וטוב הלב היה הצעיר משלושה אחים, ובשל אופיו הנעים היה מקובל מאוד בחברת הילדים המקומית. לידו, בשמלה עשויה צמר אפור ורך המעוטרת בצוארון אדום דמוי כוכב, יושבת מאשהל’ה (מאשה) באראן בת החמש, ילדה רכה, עגולת פנים ובהירת שיער. היא היתה בת יחידה לאמה, ברוניה באראן, הנראית אף היא בתמונה, יושבת שמאלה ממנה ותולה במצלמה מבט עגום מעט. נראה שהאם נשארה במסיבה לשמור על בתה הקטנה, ואולי הוזמנה להישאר משום שהיתה ידידתם הטובה של בעלי הבית. אביה של מאשהל’ה, המורה שמואל באראן, נפרד מאמה זמן־מה לפני כן, ומפה לאוזן נלחשו בעיירה עלילות האהבים של בני הזוג מחוץ לנישואים, שהביאו בסופו של דבר לגירושיהם. ברוניה, מנהלת חשבונות במקצועה, הייתה אשה נחשקת. בין היתר ניהלה רומן עם מעבידה הרוסי, ולאחר שגילה זאת בעלה (שאף הוא מצידו לא טמן ידו בצלחת) עבר לגור עם אהובתו, ידידה גוט, שלימדה עמו בבית הספר היידישיסטי המקומי. מי שלא היו בקיאים בפרטי הפרשה התקשו להבין מדוע ביכר המורה באראן את אהובתו בעלת החזות המגושמת על פני אשתו היפה ורבת החן.

ידה של ברוניה באראן חובקת מאחור את כתפו של דוֹדיק (דוד) שטיין בן השבע, המסב אל השולחן בפנים רציניות. דודיק היה בנם היחיד של יעקב ושל ליזה לבית לוין. הוריו נישאו בגיל מאוחר, ורק בקשיים מרובים וממושכים הצליחה ליזה להרות וללדת את בנה. היא הייתה אשה רחבת גו, לבושה שחורים תמיד, שניהלה ביד רמה ובהגינות רבה מחסן סיטוני למלח שנחלה בירושה. העיירה כולה ידעה שדודיק הוא בבת עינה ומחמל נפשה של אמו, והיא טיפחה אותו כנסיך. בחברת הילדים המקומית בלט בהופעתו המהודרת: מאז היותו פעוט הולבש רק בחליפות, חולצותיו גוהצו בקפידה, תמיד היה מסורק למשעי ונעליו המצוחצחות בהקו למרחוק. הכל הסכימו שהוא נראה ממש כבן אצילים.

מאחורי מעגל היושבים ניצבים מזה ומזה בעלי הבית, בהבעת סיפוק ונחת על פניהם: מימין, בשמלה כהה נטולת צוארון, שערה עשוי, עומדת רחל סווירסקי ומשמאל בעלה חיים. רחל, בת למשפחה סווינציאנאית מדורי דורות, גדלה באחד הבתים המבוססים בעיר. שנתיים לפני כן נפטר אביה, מוטל כהן, בעל חנות בדים גדולה שאותה ייסד ב־1892. הוא העסיק בחנותו מספר זבניות יהודיות ולא־יהודיות וסיפק את צורכי האזור כולו. מדי פעם היה מוטל נוסע ללודז', מרכז תעשיית הטקסטיל של פולין, כדי להצטייד בסחורה, ובאותן הזדמנויות היה פוקד את בני משפחתו שישבו בעיר זו. בתחילת שנות העשרים לחייה יצאה רחל ללמוד רפואת שיניים באוניברסיטאות של חרקוב ווארשה, ומשקיבלה את תוארה ב־1925 חזרה לעיירת הולדתה ופתחה בה קליניקה. באותה שנה נישאה לחיים סווירסקי, בן גילה, יליד העיירה הסמוכה סוויר, שעסק במלאכות שונות לפני נישואיו, אך בא לכלל מסקנה שייטיב לעשות אם ישתלם בטכנאות שיניים כדי לסייע בידי רעייתו. לאחר שנת השתלמות בברלין חזר לסווינציאן ופתח מעבדה לייצור תותבות וכתרים בצד מרפאתה של רחל. השילוב המקצועי בין בני הזוג התגלה כמוצלח ביותר, ובמהרה הגיעו לרווחה כלכלית שאיפשרה להם להעניק לשתי בנותיהם מכל טוב, ואף להחזיק בביתם דרך קבע משרתת כפרית ואומנת מצעירות העיירה. הבנות עצמן היו כרוכות במיוחד אחרי אביהן הלבבי ופשוט ההליכות, והתייראו מעט מאמן הקפדנית, שרוב שעות היום היתה מסוגרת במרפאתה באגף אחר של הבית, ולא הרשתה שיפריעוה מעבודתה. בני הזוג שלחו את בנותיהם לבית הספר היידישיסטי המקומי, שהשתייך לרשת ציש"א (צענטראלע יידישע שול ארגאניזאציע), והיו מיוזמיו של ועד הפעולה שהתגייס להקמת מבנה חדש לבית הספר לאחר שנמנע ממנו להוסיף ולתפקד במקומו הקודם. הם היו יהודים חילונים, לא ציונים, ספוגים בתרבות הרוסית וקרובים לספרות יידיש החדשה. בזמן הצילום היו שניהם כבני ארבעים ואחת.

לצדו של חיים, וכמוהו בחליפה חגיגית, עומד אביו, פייבל סווירסקי, כבן שבעים ושלוש באותה עת, שבא למסיבה מעיירתו סוויר, השוכנת כארבעים קילומטרים מדרום מזרח לסווינציאן, על שפתו של אגם צר וארוך. פייבל, יהודי בעל בעמיו, הוליד חמש בנות ושלושה בנים, שרובם כבר התפזרו בעולם באותה עת, ומשום כך היה קשור במיוחד ללאה ולחנהל’ה, היחידות מבין נכדיו ונכדותיו שהתגוררו בסביבתו. בזיקנתו נישא בשנית לאחר שאשת נעוריו נפטרה ב־1924. היה לו בית אבן גדול בסוויר, שבו הפעיל בית חרושת למשקאות קלים, ובאחד מחלקיו ניהל מסעדה לשימושם של איכרי המקום.

כשבעת אלפים תושבים התגוררו בסווינציאן באותה עת, מחציתם יהודים והשאר ליטאים ופולנים. היא שימשה עיר מחוז ומרכז מינהלי וכלכלי לעשרים ושניים עיירות וכפרים ברדיוס של כמה עשרות קילומטרים סביבה, שסך כל האוכלוסיה היהודית בהם הגיע לכמה אלפי נפשות. חרף גודלה של הקהילה היהודית בסווינציאן, שמנתה אז יותר משלושת אלפים נפש, שרר בה הווי אינטימי והכל הכירו זה את זה. כמנהג קהילות ישראל היתה אף זו מפולגת בין מעמדות חברתיים וכלכליים שונים ובין זרמים רעיוניים ופוליטיים יריבים, על המפלגות, מוסדות החינוך ותנועות הנוער שלהם. עם זאת, מעבר לכל המתחים הכלכליים והאידיאולוגיים שררה אחדות סמויה, ששורשה בחיים משותפים ואף בקשרי משפחה מסועפים. אלה התהוו במשך דורות רבים של חיי הקהילה, שיסודותיה נטבעו אי־שם בשלהי המאה החמש־עשרה.


ב. בשולי ההיסטוריה

מה הייתה תמונת עולמם של ששה־עשר המצולמים? מה מקורה של תחושת הביטחון, הנעימוּת והשלווה הקורנת אלינו מן התמונה שבה הונצחו באותו יום אביב במרץ 1937, שנתיים לפני החורבן? מדוע חשו עצמם כה מושרשים בסביבתם, באותה מובלעת צפון־מזרחית של פולין התחובה כחיץ מוארך בין ליטא לביילורוסיה? ומניין נובע הקשר הנפשי העמוק שחשים אלה מביניהם ששרדו כלפי עיירתם אחרי ששים שנה, אף על פי שעזבו אותה בנסיבות נוראות בהיותם עדיין ילדים? כדי לנסות להבין זאת יש לצאת מגבולות חדר האוכל של משפחת סווירסקי, להפליג אל המעגלים הרחבים יותר של הגיאוגרפיה ושל ההיסטוריה, ולהתחיל את הסיפור מחדש יותר מארבע מאות שנים לפני כן.

באפריל 1495 ציווה הנסיך הגדול אלכסנדר, שליט ליטא, על כל היהודים שישבו בממלכתו להסתלק מייד מתחומיה כדי להשתלט על רכושם ולהקל בזה את נטל חובותיו. חלק מן היהודים שיצאו מן הערים לא נטשו את ליטא אלא מצאו מקלט באחוזותיהם הפיאודליות של אצילים מקומיים והיו לעזר רב לאדוניהן בכשרונותיהם הכלכליים. קבוצת יהודים אחת התיישבה באחוזת צֶרְקְלִישְׁקִי הגובלת בסווינציאן מדרום, שהייתה שייכת כמו אדמות האזור כולו למשפחת האצולה הפולנית פוטוצקי. אחרי שמונה שנים בוטל צו הגירוש, אבל רבים מן היהודים שנאחזו באזורים הכפריים העדיפו להישאר בהם, וכך היה גם בצרקלישקי ובאחוזות סמוכות. זה היה הגרעין שממנו התפתחה הקהילה היהודית בסווינציאן. העיר עצמה, הקרויה על שמו של נזיר אגדי מימי הביניים, Swiety Jan, ותרגום שמה “יאן הקדוש”, היא מן העתיקות בליטא, וראשיתה כנראה במאה השלוש־עשרה. ככל הידוע נהגו הפוטוצקים ביהודים שהתיישבו בתחומם בהגינות ובכבוד, פרשו עליהם את חסותם וקהילת סווינציאן צמחה בהדרגה עד שבמפקד הראשון של יהודי ליטא בשנת 1765 נמנו בעיר 462 יהודים. המוסדות היהודיים שהתפתחו בה מתוך צורכי החיים – בית כנסת, תלמוד תורה, מקוה טהרה וכדומה – הפכו אותה למרכז לקהילות הזעירות שחיו בכפרים ובאחוזות מסביבה, וכך היה עד המאה העשרים.

בין אמצע המאה השמונה־עשרה לשלהי המאה התשע־עשרה גדלה הקהילה היהודית בעיר כמעט פי עשרה, ובמפקד האוכלוסין של 1880 נמנו בה כארבעת אלפים וחמש מאות יהודיים, שהיוו אז כשני שלישים מאוכלוסיית העיר. קפיצה מספרית דרמטית זו נובעת בעיקר מן העלייה בחשיבותה של סווינציאן כעיר מחוז לאחר סיפוחה ב־1795 לרוסיה במסגרת החלוקה השלישית של פולין־ליטא. העובדה ששימשה עיר שוק ומרכז כלכלי לעשרות יישובים סביבה הפכה אותה אבן שואבת ליהודי האזור שמצאו בה מיגוון רחב של אפשרויות פרנסה במסחר, במלאכה ובאספקת שירותים שונים. לזה יש להוסיף את הקמתה של מסילת הרכבת הראשית וארשה – פטרבורג ב־1862, שעברה בסמוך לסווינציאן, וסלילתה חוללה פריחה כלכלית באזור כולו ומשכה אליו תושבים חדשים. לעומת זאת, במיפקד האוכלוסין של 1897 הסתבר שהקהילה היהודית בעיר הצטמצמה בכדי שליש בתוך שנים אחדות. הדבר ממחיש את היקפו העצום של גל ההגירה מרוסיה מאז תחילת שנות השמונים. מאות רבות מיהודי סווינציאן הצטרפו למיליוני אחיהם שחיפשו את מזלם הרחק מתחום המושב שטוף הגזירות והרדיפות, ומצאו את מקומם בעיקר ביבשת אמריקה, בדרום אפריקה, במערב אירופה, ואחדים מהם – בארץ־ישראל של ימי העלייה הראשונה. כך התייצבה הקהילה היהודית בעיר בפתח המאה העשרים על מעט יותר משלושת אלפים נפש, מספר שלא גדל בהרבה עד מלחמת העולם השנייה.

ארבע וחצי מאות השנים שבהן התקיימה קהילת סווינציאן היו מלאות אירועים מדיניים וצבאיים סוערים שנתנו את אותותיהם הישירים והעקיפים בעיר ובסביבתה. במאה השש־עשרה עברו בה פושטים טטארים, ואחדים מהם אף התיישבו בה לאורך שנים. באמצע המאה השבע־עשרה הגיעו אליה הדיו של מרד הקוזקים והאיכרים האוקראינים בפולין בהנהגתו של בוגדן חמלניצקי, במיוחד כאשר חילותיו של הצאר הרוסי שבאו לסייע לחמלניצקי טבחו ב־1655 ביהודי וילנה והבריחו את רובם ממנה צפונה. באותה שנה פקדו את סווינציאן החילות השוודים שפלשו לליטא ממערב, וגרמו לה, כמו לליטא כולה, נזק כלכלי רב. סערת המלחמה שבה לאזור בתחילת המאה השמונה־עשרה, כאשר “מלחמת הצפון” בין רוסיה לשוודיה (1700־1715) דלדלה את אוכלוסיית ליטא בנפש וברכוש.

אפיזודה הראויה לציון מיוחד בקורותיה של סווינציאן היא פרשת ביקורו הקצר של נפוליון בונפרטה בעיירה במהלך התקדמותו של הצבא הצרפתי אל עומק רוסיה ביוני 1812. הצבא הרוסי הנסוג מזרחה החריב את הגשרים שעל הנחל החוצה את העיר, קוּנָה שמו, והצרפתים התקשו לפלס את דרכם באדמה הבוצית והתעכבו ימים אחדים באזור. נפוליון, שהגיע לסווינציאן באחד מימי סוף יוני, לן בה לילה אחד בבית עץ דו קומתי של משפחה פולנית שניצב ברחוב הראשי, סמוך לכניסה הדרומית לעיירה, ומן המרפסת הפתוחה שבקומה השנייה סקר למחרת את כוחותיו העוברים בסך. מסתבר שאפיזודה זו הונצחה, מנקודת המבט הרוסית, ברומן “מלחמה ושלום” של לב טולסטוי, הפורש בהרחבה את אירועי 1812. טולסטוי מתאר את נסיגת הצבא הרוסי מווילנה כפי שחווה אותה גיבורו ניקולאי רוסטוב בראש פלוגת הפרשים שלו מן הגדוד הפבלוגרדי:

אחר כך באה פקודה לסגת אל סווינציאני ולהשמיד את המזונות, שאי־אפשר היה לקחתם. סווינציאני נחרתה בזכרונם של ההוסארים רק משום שהיה אז שם “מחנה שיכור”, כפי שכינה כל הצבא את חניית סווינציאני, ומשום שבסווינציאני באה התלונה על הצבא, שהוא, בנצלו את הפקודה ליטול מן האוכלוסיה את האספקה, היה לוקח בצורת־אספקה גם את הסוסים, המרכבות והמרבדים מן הפאנים הפולנים. רוסטוב זכר את סווינציאני משום שביום הראשון לכניסתו לעיירה הזאת החליף את האפסנאי שלו ולא יכול להשתלט על כל אנשי האסקאדרון השיכורים, ששדדו בלי ידיעתו חמש חביות שיכר עתיק. מסווינציאני היו נסוגים והולכים עד נהר דריסה, וחזרו ונסוגו מדריסה, כשהם מתקרבים כבר אל גבולותיה של רוסיה.

(מלחמה ושלום, כרך שלישי, חלק ראשון, סעיף יב, בתרגומה של לאה גולדברג)

כך זכתה העיירה “להיכנס להיסטוריה” בזכות יצירת המופת של הסופר הרוסי הגדול. הבית, שנודע בשם “בית נפוליון” (כמו “בתי נפוליון” רבים אחרים הפזורים בנתיב מסעו של הצבא הצרפתי ברוסיה), שימש לתושביה מקור גאווה ותזכורת תמידית לאותו אירוע, והצית במיוחד את דמיונם של הילדים. בסוף המאה התשע־עשרה עוד נמצאו ישישים שטענו כי הם זוכרים במעורפל מילדותם הרחוקה את דמותו הגוצה והשמנמנה של הקיסר הצרפתי שהגיע במרכבה גדולה ונכנס בצעדים מהירים אל הבית שהועמד לרשותו. ב־1912 חזרה העיירה וחיה את “חוויית נפוליון” במסגרת סידרת האירועים שערכה ממשלת רוסיה לציון מאה שנה לניצחון על הצרפתים. במהלך מסע השיחזור של הפלישה הצרפתית לרוסיה באה משלחת צבאית רמת דרג לסווינציאן והציבה שלט על הבית, לאות ולעדות על אותו לילה היסטורי שבילה נפוליון בין כתליו. תצלומו של “בית נפוליון” הופץ על גבי גלויות כאחת האטרקציות של האזור, ובין שתי מלחמות העולם התגוררה בו מרגוליה פלינר, סבתו של לובקה הנראה בתמונת יום ההולדת, וניהלה בו אכסניה קטנה. הבית נהרס בשנת 1942.

עם זאת, מתוך תיאורו הייצוגי של טולסטוי ניתן ללמוד לקח כללי וצפוי, והוא שביקוריהם של צבאות זרים לא היו כלל וכלל מקור ברכה. לעתים הסתכמו בביזה ובהשחתה של רכוש, ובמקרים קשים יותר גרמו אבידות בנפש בקרב אוכלוסיית העיר, והיהודים במיוחד. כך אירע גם בהמשך קורותיה של העיר. שלא בטובתם מצאו יהודי סווינציאן את עצמם מעורבים במרד הפולני נגד השלטון הצארי ב־1863. אחת מקבוצות המורדים התרכזה בשולי העיר, על גבעה סמוכה לבית הקברות היהודי, וזכתה לסיועם החשאי של יהודי הסביבה, אך משדוכא המרד באכזריות ספגו גם היהודים את חלקם בעונשי ההגליה והחרמת הרכוש שהטילו השלטונות הרוסיים על מתנגדיהם, ונחלותיהם של המגורשים נתפסו בידי מתיישבים רוסים. ואילו כעבור חמישים שנה, כאשר נכבשה העיר על־ידי הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, נלקחו צעיריה לעבודות כפייה וכמה מהם לא שבו.

מעבר לאירועים המלחמתיים הדרמטיים ידעה סווינציאן כמה וכמה חילופים של זהויות מדיניות ואקלימי תרבות, על־פי מסגרות השלטון השונות שהשתייכה אליהן בשנות קיומה הארוכות. אף שביסודה הייתה עיירה ליטאית, הרי מ־1569 נכללה בממלכה המאוחדת פולין־ליטא, ומאז ואילך נמזג בתוכה מרכיב משמעותי של זהות ותרבות פולנית. מ־1795 ועד מלחמת העולם הראשונה השתייכה לרוסיה הצארית, ואף עובדה זו טבעה את חותמה בדיוקנם התרבותי והמנטלי של תושביה. במהלך המאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים ניכרה צמיחתה של שיכבת אינטליגנציה דוברת רוסית מקרב בני העיר, היהודים והלא־יהודים, שיצאו לרכוש השכלה אקדמית בערי רוסיה, וחזרו לסווינציאן כרופאים, מורים, עורכי־דין ומהנדסים.

עם תום מלחמת העולם הראשונה ידעה העיר חילופי שלטון שרדפו זה את זה במהירות מסחררת: לאחר נסיגת הגרמנים באו הבולשביקים, אחריהם הליטאים, אחריהם הפולנים ובעקבותיהם שוב הבולשביקים, עד שהובסו בידי הצבא הפולני ב־1920, ומ־1921 ואילך נכללה סווינציאן במדינת פולין העצמאית. עם כל מהפך כזה ספגו היהודים מכה נוספת מידי השליטים החדשים, בהיותם חשודים תמיד בשיתוף פעולה עם השלטון הקודם. אם לא די בכך, יש להוסיף על הזעזועים הפוליטיים גם פגעים שונים מידי הטבע ומידי שמיים במהלך הדורות, החל ב“מגיפה השחורה” שעשתה שמות באוכלוסיית ליטא במאה השבע־עשרה, וכלה בשריפה הגדולה שפרצה ב־1887, כילתה כשלושה רבעים מבתיה של סווינציאן וגבתה כמה קורבנות בנפש. עם זאת יש לציין, שדווקא בשנות העשרים והשלושים נהנתה הקהילה היהודית משלווה יחסית, משום שהסכסוך הלאומי העיקרי שפילג את העיר לא נגע אליה. השליטים החדשים השתדלו לשוות לסווינציאן צביון פולני מהר ככל האפשר, החילו עליה את מערכת המינהל, המשפט והחינוך שלהם, ושינו חלק משמות הרחובות. כך, למשל, נקרא אחד הרחובות הסמוכים למרכז העיר על שמו של שליט פולין באותה עת, יוזף פילסודסקי, וזאת לא רק בשל מעמדו הרם אלא משום שפילסודסקי נולד בכפר הזעיר זוּלוּב השוכן בקירבת מקום וקיבל את ראשית חינוכו בסווינציאן – עובדה שעוררה גאווה רבה באוכלוסיה הפולנית של העיר. מטבע הדברים שררה מתיחות מתמדת בין הפולנים, שרבים מהם זה מקרוב באו, לבין האוכלוסייה הליטאית המושרשת במקום מדורי דורות שעליה הטילו את מרותם, ואילו ליהודים, שהשקיפו על מתיחות זו מן הצד, הונח לחיות את חייהם כמעט בלא הפרעה.

קשה לדעת באיזו מידה היו יהודי סווינציאן בין שתי מלחמות העולם מודעים למלוא הרצף המסוכסך של תולדות העיר, ועד כמה נחרתו בזכרונם ימי התלאה כמו גם תקופות השלווה שעברו אבות אבותיהם על פיסת אדמה זו. עיקר מעייניהם היו מופנים בוודאי אל חיי ההווה, שלא חסרו בהם קשיים, מצוקות וגם ריגושים משלהם, אבל משהו מן הזיכרון ההיסטורי חילחל בכל זאת אל תודעתם, נמסך בסיפורי המקום ששמעו מילדותם והשפיע על עיצובה של תמונת עולמם. נדמה שבמקרה זה מותר לדבר על תודעה קיבוצית סמויה, שעל אף היותה בלתי מפורשת ובלתי מנוסחת היא עולה ומסתמנת מתוך הווי חייה של הקהילה בשנות העשרים והשלושים כפי שנשמר בתעודות מאותם ימים וכפי שהונצח בזכרונותיהם של בני העיירה.

מדובר בראש ובראשונה באמונה אופטימית בסיסית בכוח הקיום ובחוכמת ההישרדות של הקהילה חרף הפגעים שפקדו אותה במאות שנות קיומה. אמונה זו נשענה על לקחיה המצטברים של המציאות. כאשר נפנו יהודי סווינציאן להרהר בעבר, יכלו לראות לפניהם מעין גלגל חוזר. כמעט בכל דור חוותה העיר איוּם או זעזוע כלשהו ששיבש את שיגרת הקיום ופגע ברכוש ובנפש, אך יהודיה ליקקו את פצעיהם והתגייסו בכל פעם להחזיר את החיים למסלולם. צבאות ושליטים זרים באו והלכו, גלי הגירה כאלה ואחרים שינו את מבנה האוכלוסייה והיקפה, גזירות כלכליות, מגיפות ושריפות עשו את שלהן, אבל חוט חייה של הקהילה לא נפסק. בין הפורענויות ידעו בניה תקופות ארוכות של שלווה ושגשוג, והשכילו לבצר את מסגרותיה האוטונומיות ולשמור על דו־קיום נסבל ואפילו ידידותי עם האוכלוסיה הליטאית והפולנית שבקרבה ישבו. תודעת הרציפות הומחשה להם יותר מכל בבית הקברות היהודי העתיק, שהשתרע על פני שטח נרחב במורד אחת הגבעות המיוערות שבשוליה הצפוניים של העיר, ושימש את הקהילה מראשיתה עד כליונה. זה היה האתר הפיסי היחיד שנותר במאה העשרים כשריד מוחשי מן הדורות הקדמונים. בכל הלוויה ואזכרה יכלו יהודי סווינציאן לחזור ולפקוד את המצבות העתיקות, השקועות, הנטויות והמחוקות של הורי הוריהם הרחוקים, ולדעת כי אף הם ימצאו שם את מנוחתם באחד הימים. בטחונם בהמשך קיומה של הקהילה לדורי דורות, תחת שלטון מדיני חולף כזה או אחר, לא הוטל בספק.

עד סוף המאה התשע־עשרה נשמרה בסווינציאן מסגרת החיים היהודית המסורתית בהנהגת הרבנים. מאז ומתמיד התגאתה הקהילה בנוהג שפיתחה להקפיד על בחירת רבנים מעולים, נחשבים וגדולים בתורה לכהן בה, מהם שעברו בה את תקופת החניכה שלהם ולאחר מכן קנו להם שֵם בערים גדולות יותר. הבולט בהם היה בלא ספק יצחק יעקב ריינס (1839־1915), לימים מייסדה של תנועת “המזרחי” ואבי הציונות הדתית, שכיהן בה ברבנות משנת 1869 ועד 1884. בסווינציאן ניסה לראשונה לממש את הרפורמה הנועזת שלו בדרכי הלימוד המסורתי, כשייסד בה ב־1881 ישיבה ששולבו בה גם לימודי חול. בד בבד מימש בישיבה זו את דרכו המקורית בהוראת התלמוד ובפירושו בעזרת כללי הגיון השאובים מן הפילוסופיה הכללית. כשמונים בחורים, רובם לא מבני העיר, התקבצו לישיבתו של הרב ריינס, אלא שרדיפות והתנכלויות מצד חוגים חרדיים קנאיים מחוץ לעיר וגם מתוכה אילצו אותו לסגור את הישיבה כעבור ארבע שנים ולעבור לעיר לִידָא, שם חידש את פעולתו בהיקף מצומצם יותר. דיווחים רבים על פעולתו החדשנית והשנויה־במחלוקת של הרב ריינס בסווינציאן, במיוחד בשנות קיומה של הישיבה, אפשר למצוא על דפי “המליץ” ו“הצפירה”, עיתוניה המרכזיים של יהדות רוסיה באותה תקופה.

מבין הרבנים שכיהנו בעיר אחרי הרב ריינס ראויים לציון שניים. פנחס רוזובסקי (1843־1907) ירש מריינס את כיסא הרבנות בסווינציאן, ושימש רב העיר כמעט עד שנתו האחרונה. אף הוא היה מחובבי ציון המובהקים ומראשוניה של תנועת “המזרחי”, ואף על־פי שהיה באופיו למדן צנוע, מעמיק ומופנם יצא להילחם על כבוד התורה, ובקונגרסים הציוניים הראשונים נאבק למען השתתתה של התרבות הלאומית המתגבשת על יסודותיה של מסורת ישראל. אחריו בא הרב משה אביגדור עמיאל (1882־1945), שסווינציאן הייתה הקהילה הראשונה בה כיהן כרב וכראש ישיבה (1905־1913). כבר אז התגלו סגולותיו כדרשן מקורי וכאיש ארגון נמרץ ושאפתן: ב־1907 הקים ישיבה מודרנית רבת מוניטין, ובד בבד ידע להתחבב גם על החוגים החילוניים בעיירה. ואמנם, בהמשך חייו זכה לשמש רבה של קהילת אנטוורפן, ובתשע השנים האחרונות לחייו כיהן כרבה הראשי רב הפעלים של תל־אביב. בני סווינציאן עקבו אחריו מרחוק כל השנים בתחושת גאווה על שעיירתם הצנועה הייתה נקודת הפתיחה של מסלולו הרבני המפואר.

עם זאת, מאז שלהי המאה התשע־עשרה פחת והלך משקלה של הדת בחיי העיירה, אף כי נוכחותה לא נעלמה. שני זרמים רעיוניים חדשים ויריבים, הציונות והסוציאליזם בגירסתו הבונדיסטית, קנו להם אחיזה בלבם של חיי הציבור. תחילה הופיעה תנועת חיבת־ציון, שנציגיה הנאמנים בסווינציאן התגייסו ב־1885 לאסוף תרומות למען יישוב ארץ־ישראל, ובאותה שנה יצא מתוכם העולה הראשון מבני העיר, הלא הוא אברהם סולומיאק (1863־1943), ממייסדי גדרה ומן הדמויות הבולטות של העלייה הראשונה. בעקבותיו הלכו עוד כעשר משפחות שבאו ארצה מסווינציאן בשנות העלייה הראשונה והשנייה. בתחילת המאה העשרים פעלו בעיר כמה אגודות ציוניות בקרב הדור הצעיר, ונמנו בה כארבעים משפחות שהפגינו תמיכה בציונות באמצעות רכישת שקלים לקראת הקונגרסים. במיוחד הורגשה פעילותם של כמניין ציונים מובהקים שהשתדלו להחתים את בני העיר על עיתונים עבריים, וניהלו חוגי נוער ללימוד ההיסטוריה הלאומית. “בכלל אין מתנגדים קיצוניים לציונות בעירנו”, כתבו אנשי הוועד הציוני המקומי בסווינציאן אל הנהלת ההסתדרות הציונית בסוף דצמבר 1911. “אפשר היה לעשות את עירנו לעיר שכולה ציונים, לו היה מבקר את עירנו מטיף מארגן, בר סמכא, שהיה יכול לפעול על תושבי עירנו (גם הצעירים במשמע) באישיותו הנכבדה. לעבודה בארץ־ישראל מתייחסים בעירנו באהבה, אנשים משתתפים בקניות קרקעות בארץ־ישראל […] אבל הכנסת אגודתנו היא מעטה. ציונֵי עירנו הם רובם ככולם אנשים שאי אפשר להטיל עליהם הוצאות מרובות”.

מתוך הדברים המאופקים האלה נשמעת, למעשה, הודאה בחולשה וקריאה לעזרה. התנועה הציונית בסווינציאן נשארה תמיד נחלתו של מיעוט, וכמו בליטא כולה עמדה כל ימיה במצב של נחיתות כלפי המפלגות הסוציאליסטיות־היידישיסטיות הלא־ציוניות והאנטי־ציוניות לגווניהן, ובראשן ה“בונד”, שהציעו מירשמים שונים להמשך חייהם של היהודים בארצות מושבם בצד החתירה לשוויון חברתי. הפעילות המחתרתית שניהלו מפלגות אלה בעיר הבשילה ופרצה אל פני השטח בתקופת המהומות שסבבה את המהפכה הראשונה ברוסיה ב־1905. פועלים יהודים ולא־יהודים שיתפו פעולה בארגון התכנסויות מחאה, הפגנות ושביתות. תחת רישומם של הפוגרומים בהומל ובביאליסטוק התארגנה בעידודו של הבונד תנועה של הגנה עצמית בקרב הצעירים היהודים, וכמה עשרות אקדחים נרכשו בחשאי. במקביל ניהלו חוגי האינטליגנציה היהודית הצעירה בעיר פעילות עיונית ענפה מתוך מגע הדוק עם מרכז הבונד בווילנה. הם שאבו גאווה ועידוד מכך שאחד המייסדים וההוגים המרכזיים של הבונד, ארקדי קרמר (1865־1935), נולד והתחנך בסווינציאן ושמר כל השנים על קשר עם עיירת מוצאו. המתח בין הציונות ליריביה נהפך לחלק מהווי העיר, והיה עתיד להימשך בדרכים שונות עד מלחמת העולם השנייה.


ג. שנות השלושים: מירקם חיים

באותו יום אביב מאושר ב־1937 היו בוודאי כל האירועים שסקרנו בבחינת עבר רחוק, גם אם טבעו חותם בנפשם ובהכרתם של משתתפי מסיבת יום ההולדת. יש לשער שעניינים אחרים העסיקו את חבורת המצולמים. הילדים חשבו, אולי, על חג הפסח העומד בשער ועל החופשה הצמודה אליו. אפשר שכבר התעוררו בהם ציפיות לקיץ המתקרב, ועמו הטיולים הנעימים והשעשועים הבלתי נדלים במרחבים הפתוחים שבתוך העיירה ובסביבתה. אכן, המבקש לשחזר את עולמם אל לו לפסוח על מראה המרחב הפיסי, משום שנדמה כי בני העיר לא יכלו לבחור להם סביבה נאה ומסבירת־פנים יותר להיוולד בה. סווינציאן שוכנת בנוף גבעות כפרי ליטאי־טיפוסי מעוגל־קווים, כשליש ממנו מכוסה יערות והשאר שדות תבואה וכרי מרעה, וביניהם פזורים בתי חווה. האדמה מצמיחה יבולים נאים, והצבע הירוק לגווניו שולט בכל. האזור רווי מים: יותר ממאה אגמים מצויים בשטחו של המחוז, וחלקם מקושרים ביניהם על־ידי הנחלים הרבים הזורמים בסביבה. האקלים נעים ביותר, האור רך, וגם בשיא הקיץ אין חולף כמעט יום בלא מטח גשם צונן ומרענן. אפשר לשער שהמעטים מבני העיר שהקדימו ועלו לארץ־ישראל התייסרו בגעגועים לא רק על בני משפחותיהם אלא גם על הנוף הדשן שהותירו מאחוריהם, המנוגד כל כך לצוהב המלובן שבו הקימו את ביתם.

תועפות הנוף ליבבו במיוחד את חיי הילדים ובני הנוער. בקיץ היו יוצאים בחבורה, עם הוריהם או בלעדיהם, אל אחד משני האגמים הסמוכים, קוכנובקה וברזובקה. בעיקר התחבבה עליהם קוכנובקה, אגם עגלגל השוכן כשלושה או ארבעה קילומטרים מצפון לסווינציאן בפינת־חמד מוצנעת. קוטרו כקילומטר אחד, סביבו חורשות וכרי דשא, ובמרכזו אי קטן מיוער שהנועזים בחבורה היו שוחים אליו ונחים על גדתו בטרם ישובו אל החוף. בחורף היו מתמסרים לשעשועי הכפור: מקימים אנשי שלג, שועטים במזחלות קטנות ברחובות הקפואים, מסתחררים במחליקיהם על משטחי קרח מיוחדים או גולשים במדרונות הגבעות המושלגות. האמידים שבבני הקהילה, כגון בני משפחת סווירסקי, היו שוכרים בחופשותיהם בית באחד מכפרי הסביבה, וממנו יצאו אל היער הסמוך ללקט פטריות, אוכמניות ותותי יער. יותר מכולם נהנו הילדים מיתרונותיה של סווינציאן כיישוב בעל מאפיינים עירוניים וכפריים כאחד.

הציר הראשי של העיירה היה “רחוב וילנה”, שחצה אותה מדרום לצפון ונקרא כך משום שהיה חלק מן הדרך הראשית המוליכה מווילנה לדווינסק והלאה משם ללנינגרד. מי שהתקרב אל סווינציאן מצד דרום חלף תחילה ליד אחוזת צרקלישקי, המשיך במעלה גבעה עד ראשה ואז נגלתה לפניו העיירה כולה, פרושׂה על פני בקעה רחבה ומוקפת גבעות נמוכות. מייד לאחר שנכנס לתחום השטח המיושב ראה המבקר מימינו את הכנסייה הרוסית־הפרבוסלבית המרשימה, מבנה סימטרי יפהפה לבן כתלים ועתיר כיפות עגולות ירקרקות הערוכות במיפלסים אחדים סביב הכיפה הראשית. מול הכנסייה, בעברו השני של הרחוב, ניצב “בית נפוליון” המהולל. כעבור כמה מאות מטרים הגיע המבקר אל מרכזו של היישוב, הלא היא כיכר השוק המרוצפת, המשתרעת משמאל לרחוב הראשי לכיוון מערב ומוקפת מבנים מכל עבריה.

בשנת 1937 היה מרכזה של סווינציאן בנוי בעיקרו בתי אבן דו־קומתיים. אלה הוקמו כחלק ממפעל השיקום של העיר לאחר השריפה הגדולה שהחריבה אותה ב־1887, ובצידם הפונה לכיכר שכנו חנויותיהם של היהודים. מצפון לכיכר השוק, בתוך חצר רחבה, התנשאה הכנסייה הקתולית ולה שני צריחים גבוהים ומחודדים המתנוססים למרחוק כסימן ההיכר הבולט ביותר בקו הרקיע של סווינציאן. בצידה המערבי של הכיכר השתרע ה“שולהויף”, חצר בתי הכנסת שסביבה התרכזו חיי הדת של העיירה. מלבד שני בתי כנסת שכנו בה כמה בתי מדרש ותלמודי תורה, ובקירבתה הייתה ישיבת “בית יוסף”, שנוסדה ב־1935 כסניף של ישיבת נובוגרודק ומשכה עשרות תלמידים מעיירות האזור. על ארובתו של בית הכנסת הישן שכן קן של חסידות, שהיו נוטשות אותו מדי סתיו בדרכן דרומה אל ארצות החום, ובכל אביב היו חוזרות מחדש אל ביתן לשמחת לבם של הילדים שציפו לשובן. בסבך הסימטאות שסביב השולהויף התגוררו בעיקר עניי הקהילה, ובקירבת מקום זרם הקוּנָה, הנחל הקטן התוחם את העיר ממערב.

מדי יום רביעי בשבוע שינתה כיכר השוק את פניה. מבעוד לילה נראו בדרכים המוליכות לסווינציאן מאות איכרים ליטאים וביילורוסים מכפרי האזור בעגלותיהם טעונות התוצרת. עם עלות השחר היו הכיכר והרחובות הסמוכים אליה מתמלאים בהדרגה דוכנים וסככות, עד שהסתמנו מחלקותיו השונות של השוק. בפינות קבועות היה מתנהל המסחר בבהמות, עופות, דגים, חמאה, ביצים, פירות וירקות, ובחנויות שסביב הכיכר קנו האיכרים את הסחורות, האביזרים והמצרכים הנחוצים להם מן החנוונים היהודים. זה היה גם יומם הגדול של בתי המרזח, המסעדות והאכסניות, וככל שחלפו השעות היה אפשר לראות איכרים שיכורים מתגוללים ברחובות בעירפול חושים. מסביב שמרו על הסדר שוטרים פולנים רכובים על סוסיהם, ורק עם ערב שקטה העיר מחדש. ואילו יום חמישי בשבוע היה יומם הקבוע של מקבצי הנדבות, חלקם מבני העיר וחלקם מעיירות האזור, שסבבו בין הדירות והחנויות ונענו בדרך כלל בעין יפה.

אפשר לומר שהווייתו של יום השוק גילמה באופן מוחשי מרוכז את מבנה היחסים בין שלוש הקבוצות העיקריות שהרכיבו את אוכלוסייתה של סווינציאן בשנות השלושים. הפולנים נמנו בדרך כלל עם שיכבת המינהל, הפקידות המחוזית והעירונית ובעלי המקצועות החופשיים. היהודים התפרנסו ברובם ממסחר, מרוכלות, מתעשייה זעירה, מבתי מלאכה, מחכירה ומאספקת שירותים לאוכלוסיית האזור, ואילו הליטאים עסקו בחקלאות, בדיג וביערנות. “חלוקת התפקידים” הזו משתקפת גם מתוך אופן פרישׂתם של אזורי המגורים. ברחוב הראשי של סווינציאן, סביב כיכר השוק וברבעים הסמוכים התגוררו כמעט רק יהודים ופולנים. במעגלים החיצוניים, קרוב יותר לשולי העיר, ניצבו בתי העץ של הליטאים ושל הרוסים הפרבוסלבים עם משקי העזר הצמודים אליהם, והם ששיוו למקום את אופיו הכפרי.

בפועל כמעט לא היה מגע חברתי בין היהודים והליטאים. קשרים קרובים יותר, שהגיעו לעיתים עד כדי ידידות ממש, שררו בין היהודים והפולנים. היהודים אף היו מיוצגים במועצה המקומית, ואחד מהם כיהן תמיד כסגנו של ראש העירייה הפולני, אך בעיקרו של דבר ניהלה הקהילה היהודית חיי חברה ותרבות אוטונומיים ואינטימיים משלה. המתבונן ממרחק הזמן בחיים שהתנהלו בעיירה בשנות השלושים אינו יכול שלא להתמלא השתאות לנוכח העושר, הדינמיות, ההיקף והגיוון של רשת הארגונים והפעילויות שייצרה הקהילה, משל היה מדובר בכרך גדול ולא בקיבוץ אנושי בן כשלושת אלפים נפש בלבד. בראש מעייניהם של יהודי סווינציאן עמד, מטבע הדברים, חינוך הילדים, וכאן היו פתוחים לפניהם, על־פי אמונותיהם ונטיותיהם, לא פחות מארבעה מסלולים אפשריים. למי שדבקו בעולם המסורת עמדה האפשרות לשלוח את ילדיהם אל אחד מתלמודי התורה, ולאחר מכן אל הישיבה שפעלה בסווינציאן במתכונת כזו או אחרת עד מלחמת העולם השנייה. אך זו הייתה בחירתו של מיעוט קטן בלבד, משום שצביונה של הקהילה היה בעיקרו חילוני מודרני, והזיקה למסורת ישראל נשמרה בה כמעט אך ורק על־ידי הדור הקשיש, הפוחת והולך. עובדה היא שהישיבה המקומית הורכבה כמעט רק מתלמידים שהתלקטו אליה מעיירות אחרות.

מסלול שני ומקובל הרבה יותר היה החינוך היידישאי שניתן בבית הספר היסודי של רשת ציש"א, שנוסד ב־1919. מראשית שנות העשרים פעלה בסווינציאן גם גימנסיה הומניסטית ביידיש, ראשונה מסוגה בפולין, אך ב־1928 סגר אותה משרד החינוך הפולני בתואנה של קשיים כספיים, אם כי הסיבה האמיתית הייתה חשד בחוסר נאמנות למשטר. בית הספר היסודי, שפעל במבנה עירוני שכור, ניצב אף הוא בפני סכנת סגירה באמצע שנות השלושים מאפס יכולת לעמוד בשכר הדירה המופקע שדרשה העירייה, אך אז התארגנו כמה בעלי־בתים נמרצים, גייסו תרומות בכל רחבי פולין והקימו במהירות בניין אבן חדש לתפארת, שנחנך בטקס חגיגי כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. מסלול חינוך שלישי הציעה רשת “תרבות” בגן הילדים ובבית הספר העברי שלה בסווינציאן, שנוסדו בשנות העשרים כתשובת־נגד לחינוך היידישיסטי ושימשו מאז מרכז לפעילות הציונית בעיר. ואילו מי שידו לא השיגה לשלם את שכר הלימוד באחד מן המוסדות האלה שלח את ילדיו אל בית הספר הממשלתי הפולני. בוגרי בתי הספר היסודיים שביקשו להמשיך וללמוד נרשמו אל הגימנסיה הפולנית שבעיר, אך מי שהוריהם העדיפו להעניק להם חינוך יהודי נשלחו אל אחת הגימנסיות היהודיות בווילנה.

הפיצול הרעיוני ששרר בעיר התבטא לא רק במסלולי החינוך הנפרדים. הפעילות החברתית כולה נחלקה לשני אגפים מובהקים ויריבים – האחד בניצוחה של “חברת התרבות” היידישאית (“בילדונגס געזעלשאַפט”, ובקיצור מקובל: “בילד־געז”) והאחר תחת חסותו של המחנה הציוני החלוצי. ההבדלים האידיאולוגיים היו חדים: טיפוחה של יידיש כשפה לאומית מול הקניית העברית, חתירה לאוטונומיה תרבותית יהודית בפולין מול חינוך לארץ־ישראל, מאבק על זכויותיהם הסוציאליות של הפועלים היהודים מול הכשרה מעשית של פועלים חקלאים לשם עלייה והתיישבות חלוצית. אבל למעשה קיימו שני הארגונים את פעילותם במתכונת דומה. כל אחד מהם ניהל רשת של חוגי נוער, קורסי ערב, הרצאות, טיולים, פעילויות ספורט, חוגים דרמטיים ותזמורות מיתרים וכלי נשיפה, ספריות השאלה וחדרי עיון. הייתה זו תחרות פורייה שחדרה לכל בית, הלהיבה את רוחו של הדור הצעיר ומילאה את העיר הקטנה באנרגיה של תסיסה תרבותית.

מבחר הפעילויות האפשריות היה כמעט בלתי מוגבל. שוחרי הספורט, למשל, מצאו לפניהם בסווינציאן מועדונים מאורגנים של “מכבי” ו“הפועל” ולכל אחד מהם שתי קבוצות כדורגל, וכן נבחרות כדורסל, כדוריד ורכיבה על אופניים שנהגו להתחרות בינן לבין עצמן או נגד קבוצות פולניות מן האזור. מגרש רחב בפאתי העיר ממערב, שנודע בשם “האחו של שאבלינסקי” שימש לתחרויות כדורגל, מבלי שהקהל הנלהב שנאסף בו יוכל לנחש איזה תפקיד טראגי עתיד אתר זה למלא בקורותיה של הקהילה. לפני פתיחת התחרויות נהגה אחת מתזמורות כלי הנשיפה להנעים במנגינותיה לקהל הצופים. מפעם לפעם קיימו התזמורות קונצרטים פומביים, ואילו שוחרי התיאטרון יכלו ליהנות מהצגות החובבים שהפיקה “חברת האמנות” המקומית ממיטב הרפרטואר של תיאטרון יידיש, בביצועם של בני העיר המבוגרים והצעירים. הכנסותיהן של ההצגות שימשו לייסודה של ספריה עירונית שכללה כשמונת אלפים ספרים ביידיש, בעברית וברוסית. חלק אחר מן ההכנסות, בצירוף מקורות נוספים, הוקדש לבנייתו של “בית העם”, אולם תיאטרון גדול ששימש את הקהילה להתכנסויות מכל הסוגים. פעילות פוליטית ענפה רחשה בגלוי ובסתר, לעיתים במסווה של פעילות תרבותית: הבונד, הקומוניסטים, פועלי ציון צ“ס ופועלי ציון שמאל, “החלוץ” ו”החלוץ הצעיר", הציונים הכלליים, “העובד” – אלה ואחרים התבססו על גרעינים של פעילים מסורים שפעלו ללא לאות לעשות נפשות לרעיונותיהם.

כל אחת מעשרות הקבוצות, הארגונים והוועדים שפעלו בסווינציאן בשנות העשרים והשלושים – משוחרי הספרייה ועד מועדון רוכבי האופניים – ניחנה בתחושת ייחוד ומשמעות ובתודעה עצמית גאה. חבריהן הירבו להצטלם למזכרת במעמדים חגיגיים, נושאים שלטים ואביזרים המעידים על זהותם הקולקטיבית. בעשרות התצלומים הקבוצתיים שהותירו אחריהם הם נראים תמיד ערוכים בשורות מסודרות, לבושים במיטב בגדיהם, כולם רציניים מאוד, מודעים לחשיבותו של המעמד שנועד להנציחם לדורות. שחקני החוגים הדרמטיים הצטלמו בתלבושות ההופעה שלהם. חברי קיבוצי ההכשרה של “החלוץ”, שהכינו עצמם בחוות הסמוכות לעבודה חקלאית בארץ־ישראל, הצטלמו בבגדי עבודה, אוחזים אתים ומעדרים, מניפים גרזנים או נושאים מריצות ובהן בולי עץ שחטבו. קבוצות הנוער הציוני הציגו שלטים הנושאים את השמות שבחרו להן: קבוצת י"ל פרץ, יוסף חיים ברנר, יוסף טרומפלדור, תל־חי. אין כתצלומים אלה להמחיש את הפסיפס המגוון והאינטנסיבי של חיי החברה שרחשו בסווינציאן, ואת תודעת ההשתייכות המעמדית, הפוליטית, המקצועית והתרבותית שאיש, כמדומה, לא היה פטור ממנה.

ועם כל זאת, נעז ונאמר, היה זה בעצם פיצול מדומה, משום שמאחורי כל המחנות והפלגים התקיימו חישוקים חזקים ששימרו את אחדותו של הקולקטיב ואת תודעת הקשר בין מרכיביו. מן הבחינה הפורמלית התקיימו כמה מוסדות ששירתו את הקהילה כולה, ובראשם ועד הקהילה שנבחר בבחירות דמוקרטיות וניהל את ענייניה הפנימיים. לשכת המסחר היהודית הסדירה את חוקי המשחק הכלכליים וקיימה מערכת של ייעוץ וסיוע לבעלי העסקים. הבנק היהודי העממי סייע בהלוואות, ושתי קופות של גמילות חסד, בהנהלתה של קבוצת בעלי־בתים נכבדים, אספו תרומות ותמכו בעניים. מלבדן פעלו בעיר אגודות צדקה וסיוע קטנות יותר: “סומך נופלים”, “לחם עניים”, “מעות חיטים” ו“משמרת חולים”. ועדה מיוחדת דאגה לשמירה על קשר עם החיילים היהודים ששירתו במחנות הצבא הפולני באזור, והסדירה את אירוחם בחגים אצל משפחות העיירה. כל אלה ביטאו את הסולידריות הבסיסית של הקהילה ואת מחויבותה לחיים של ערבות הדדית, שהבטיחו כי איש לא יינטש במצוקתו, ולכל נצרך יוענקו אמצעי קיום בסיסיים.

אבל אחדותם הפנימית של יהודי סווינציאן באה לידי ביטוי בעיקר באפיקים לא־פורמליים. קיומה רב הדורות של הקהילה וקשרי הקשרים שנטוו בין חבריה גרמו לכך שאיש בעיירה לא היה אנונימי. כל אחד היה צאצא למשפחה מוכרת, שקורותיה, מצבה הכלכלי והיחסים הפנימיים בתוכה היו כספר הפתוח. רשת מפותחת של רכילות דאגה להפיץ מפה לאוזן כל חדשה, וכמעט לא היו סודות. חיים של ניכור והתבדלות מן הכלל לא היו אפשריים, לטוב ולרע. אחת התוצאות של אווירה זו הייתה טשטוש מסוים של הפערים בין עניים ועשירים, אינטלקטואלים ופועלים פשוטים. צעירות יהודיות שעבדו כאומנות, כעוזרות־בית וכטבחיות אצל אמידי העיירה או הועסקו בחנויותיהם לא חשו כמשרתות אלא כבנות־בית, וגם בין הילדים לא נוצרו חוגים מעמדיים סגורים. ביחסים ההדדיים שררו מעט מאוד התנשאות או תחושת נחיתות. כל אדם היה חלק אורגני מכובד מן החברה, ואפילו למשוגעים האחדים שסבבו ברחובות העיירה היה מעמד משלהם. הם התקבלו בסבר פנים יפות, ותכופות הוזמנו לסעוד על שולחנה של משפחה זו או אחרת.

בשנות השלושים היו יהודי סווינציאן מודעים להתרחשויות הקודרות באירופה, ולאווירה האנטישמית המשתררת והולכת בפולין בהשראת השלטונות, במיוחד לאחר פטירתו של פילסודסקי במאי 1935. הפוגרומים שנערכו ביהודים ב־1936 וב־1937 בערים שונות ברחבי המדינה והגזירות השונות שהטילה עליהם הממשלה החרידו אותם כמו את יהדות פולין כולה. מעטים מבני העיירה היגרו לאמריקה הצפונית והדרומית, היו שעברו לברית המועצות הסמוכה, בודדים השיגו אישורי עלייה לארץ ישראל, אך רובה הגדול של הקהילה לא שינה ממנהגו והוסיף לטוות את חוט חייו כמקודם, אולי מתוך תקווה תמימה שאל פינה נידחת זו בצפון מזרחה של המדינה לא תכלה הרעה. איש לא העלה בדעתו את עוצמת האיבה הרצחנית המצטברת והולכת בלבות השכנים הליטאים, ועתידה להתפרץ במלוא כוחה כעבור שנים מעטות. החיים היו מכוונים אל העתיד: ב־1937 נחנך ברוב־עם הבניין החדש של ה“פאָלקסשול”, בית הספר העממי ביידיש, וברור היה לנוכחים בטקס כי קהילת סווינציאן המגובשת בת ארבע־מאות השנים תיחלץ, כתמיד, גם מן העת הקשה הזו. הילדים לא חשו דבר, והתענגו על ההווי המאושר שזימנו להם החיים בעיירתם האהובה. הוריה של לאה סווירסקי החלו לחשוב על עתידה לאחר שתסיים את הגימנסיה בתחילת שנות הארבעים, והשתעשעו ברעיון לשלוח אותה בבוא הזמן ללימודים גבוהים בפאריס, שם התגורר אחי אביה. שלוות הביטחון הנסוכה על פני המשתתפים במסיבת יום ההולדת הרביעי של אחותה הצעירה חנהל’ה אומרת הרבה יותר מכל מלים מפורשות.


ד. כיליון

בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכבשה סווינציאן בידי הצבא הסובייטי, במסגרת הסדר חלוקתה של פולין בין גרמניה ורוסיה. במשך כשנה היה מעמדו המדיני של המחוז בלתי ברור: תחילה סופח להלכה אך לא למעשה לביילורוסיה הסמוכה, והגבול החדש בינה לבין ליטא נמתח כשלושה קילומטרים ממערב לסווינציאן. בחודשים הראשונים היה זה גבול פרוץ, שאיפשר לפליטים רבים שהתקבצו בעיר להתגנב לליטא מאימת השלטון הסובייטי. אך כעבור חודשים אחדים פינו הרוסים את אזור וילנה, ובתוכו סווינציאן, והעניקו אותו במתנה למדינת ליטא העצמאית. גבול חדש שורטט בין ליטא לביילורוסיה, הפעם מספר קילומטרים ממזרח לסווינציאן, אך גם הוא לא החזיק מעמד זמן רב, משום שבקיץ 1940 נבלעה ליטא כולה בתוך ברית המועצות ונהפכה לרפובליקה הסובייטית הליטאית.

לאחר מהומת הכיבוש התייצבו החיים בסווינציאן תחת המשטר הסובייטי וחזרו לכאורה למסלול נסבל, אך סדרי החיים בה השתנו מן הקצה אל הקצה בגזירת השלטון החדש. הסוחרים והיצרנים היהודים אולצו לחסל את עסקיהם, כמה עשרות מבעלי הרכוש שבקהילה הוגלו עם משפחותיהם לקצווי רוסיה והפעילות הכלכלית החופשית פסקה לחלוטין. במקום זאת הוקמו מחסנים וחנויות של רשתות אספקה סובייטיות, שחייבו עמידה בתורים ארוכים כדי לנסות ולהצטייד במצרכים הדלים שנמכרו בהם. בעלי המלאכה אורגנו בסדנאות קולקטיביות ממשלתיות. יום השוק השבועי בוטל, ובכיכר השוק ניטע פארק. מוסדות הקהילה היהודית פוזרו, כספיהם ורכושם הוחרמו וחיי החברה היהודיים שותקו. נאסר קיומן של כל אגודות התרבות והספורט, צומצמו חיי הדת וחלק מבתי הכנסת ובתי המדרש נהפכו למחסנים ממשלתיים. קומוניסטים יהודים שעלו מן המחתרת הופקדו על ניהולם של חיי הציבור ברוח סובייטית־סטליניסטית קפדנית. מערכת החינוך הותאמה אף היא לכללי השלטון החדש, שפת ההוראה הוסבה לרוסית וחלק נכבד מן הלימודים, במיוחד בבית הספר התיכון, יוחד לשינון עקרונות המרקסיזם. סווינציאן נהפכה לעיר סובייטית. היהודים קיימו את עצמם באמצעות סחר־חליפין חשאי עם כפריי האזור, ורק בקרב הנוער עוד הוסיפה לרחוש, בסודיות גמורה, פעילות ציונית כלשהי. ההוויה הייתה הוויית דמדומים, ואיש לא ידע להיכן יתגלגלו הדברים, אבל החיים נמשכו ובני העיר הסתגלו באין ברירה לשיגרה החדשה.

בתקופה זו השתנו לתמיד חייהם של כמה מן המצולמים בתמונת יום ההולדת. וולודיה טאראסייסקי, אביהן של סוניה ואסתוש’ה, נאסר מייד עם כניסת הרוסים בעוון היותו קפיטליסט בעל מפעל, וזמן מה היה כלוא בבית הסוהר בסווינציאן עד שגורש לסיביר. כעבור חודשים אחדים גורשו גם אשתו ובנותיו והתאחדו עם האב. ברבות הימים התברר כי בזה נחסך מהם גורלה הנורא של הקהילה כולה, אבל תלאותיהם עוד היו רחוקות מסיומן. גם לובקה פלינר בן השתים עשרה הצליח לעבור לרוסיה באותה תקופה, יחד עם שני אחיו הגדולים שהתגייסו לצבא הרוסי, והכניסו אותו שם לפנימיה צבאית. בסווינציאן נותרו הוריו לבדם. חיים סווירסקי, אביהן של חנהל’ה ולאה, חלה בסוף יוני 1940 בכיב מעיים שהסתבך, ומפני חסימת הגבולות לא היה אפשר להביאו לטיפול בווילנה הסמוכה, ובוודאי שלא למרכזי מרפא גדולים יותר. לאחר ניתוח־נפל שבוצע בו בבית החולים הקטן של סווינציאן התענה על משכבו עוד שבוע, עד שגווע ומת בתחילת יולי, ביום השנה החמישה־עשר לנישואיו, והוא בן ארבעים וארבע. הלווייתו ההמונית היתה אחת ההלוויות האחרונות שערכה החברה קדישא המקומית. בדיעבד, אמרו עליו שרידיה המעטים של הקהילה, התמזל מזלו שמת במיטתו בחיק משפחתו, וזכה שרבים יתאבלו עליו ויביאוהו לקבר ישראל. מסגרת בטון ארעית נוצקה על קברו, אך מצבה כבר לא יכלו או לא הספיקו להקים.

ב־22 ביוני 1941 החלה במפתיע מיתקפת הבזק הגרמנית מזרחה, אל שטחי הכיבוש הרוסיים, וכעבור כשבוע בלבד נכנסו הכוחות הגרמניים לסווינציאן. אנשי השלטון הרוסי ברחו מן העיר שלושה ימים לפני בוא הגרמנים, ואת מקומם תפסו הליטאים. היהודים, כתמיד, קיוו לטוב: רבים מהם זכרו את “הגרמנים הטובים” ששלטו בעיר בשנות מלחמת העולם הראשונה, וביקשו להיאחז במה שידעו על גרמניה כאומת תרבות, על אף כל מה שהגיע לאוזניהם על מגמותיו ומעלליו של המשטר הנאצי. אך התקוות התבדו כמעט מייד. במהלך חודש יולי הנהיגו הגרמנים משטר חמור של עבודות כפייה והגבלות על חיי היהודים. באותו חודש החלו לחטוף קבוצות של גברים יהודים, ולהוציאם להורג בשדות וביערות שבקירבת מקום. תחילה נלקחו ונרצחו ארבעה־עשר מראשי המשפחות הבולטים בעיירה, וביניהם הרופא בנימין קוברסקי, אביהן של האחיות התאומות פירה ולינה, שבימי הכיבוש הסובייטי שימש מנהל בית החולים המקומי. לאחר שבועות אחדים נתפסו עוד מאה גברים, הובלו ליער סמוך ושם עונו ונורו. לתושבי העיר סופר כי יקיריהם נלקחו לעבודה אי־שם, ורק כעבור זמן רב נודעה האמת. בכל הפעולות האלה נשענו הגרמנים על סיועם הנלהב של כוחות לאומנים ליטאים מן הסביבה, שעלו מן המחתרת עם בוא הכובשים החדשים וכינו את עצמם בשם “פרטיזנים”. הם שביצעו בפועל את הרציחות, והחיילים הגרמנים המעטים הסתפקו בדרך כלל בהדרכה ובפיקוח על הנעשה.

הקהילה הייתה שרויה בחרדה גדולה, וככל שגבר חוסר הוודאות פרחו השמועות על הצפוי לקרות. ידיעות שהסתננו לעיר על רציחות המוניות ושאר מעשי זוועה שביצעו הגרמנים בעיירות ליטא נדחו באי־אמון כסיפורי בדים. “האם לא רע לנו די, וצריכים עוד להמציא סיפורים על שחיטות וקבורת ילדים חיים?” שאלה בכעס אשת הרופא פולה קוברסקי. שמועה עקשנית במיוחד, שבדיעבד התברר כי היה בה גרעין של אמת, גרסה שהגרמנים עומדים לרכז את יהודי העיר בגטו שיוקם באזור השולהויף וברחוב הסמוך אליו, המוביל לכיוון העיירה הסמוכה נובו־סווינציאן. במהלך חודש ספטמבר התחזקה והלכה שמועה אחרת, והיא – שכל יהודי העיר יגורשו ממנה כחלק ממגמתם של הגרמנים לרכז את האוכלוסיה היהודית בכמה ערים גדולות, אך איש לא ידע מתי ולהיכן. נסיונותיהם התמימים של נכבדי הקהילה לשחד את המפקד הגרמני כדי לבטל את רוע הגזירה לא הועילו, אך לפחות הצליחו להציל מפיו את תאריך הגירוש – העשרים ושבעה בספטמבר. למשמע הדברים החליטו מאות מיהודי העיר לברוח לביילורוסיה הסמוכה. מיעוטם, בעיקר מן הצעירים, הצליחו להימלט, אך רוב הבורחים נפלו לידי המשמרות הליטאים שהוצבו בדרכים שסביב סווינציאן.

איש מיהודי סווינציאן המבועתים לא עצם עין בלילה שבין העשרים וששה לעשרים ושבעה בספטמבר 1941, חמישה ימים אחרי ראש השנה תש"ב, ערב שבת שובה. הכל ארזו את חפציהם לדרך, לבשו מספר שכבות בגדים והצניעו בתוכם כסף ותכשיטים, הכינו מצרכי מזון וסידרו אותם בחבילות הניתנות לנשיאה, משום שעל־פי ההוראות שקיבלו הותר לכל אחד לקחת רק מה שיוכל לשאת עמו. היו שהפקידו בגדים וחפצי ערך אצל השכנים הפולנים, ואלה הבטיחו לשמרם עד שישובו היהודים. בקשת מסתור אצל שכנים אלה לא באה בחשבון. חוסר האונים היה גמור. כשהציצו אמידי העיר בלילה מחלונות בתיהם ראו עשרות ליטאים מן הכפרים הסמוכים יושבים וממתינים ברחוב, אורבים לצאת היהודים כדי למהר ולבזוז את הרכוש שישאירו.

עם עלות השחר נראו מאות איכרים שגויסו מכפרי האזור נכנסים בעגלותיהם אל העיר. העגלות רוכזו ליד השדה המדושא ששימש מגרש כדורגל בפאתי העיר ממערב, שם הצטרפו לכל אחת מהן עוד שניים או שלושה ליטאים, ועל־פי רשימות מדויקות של כתובות היהודים שהוכנו מראש פוזרו ברחבי העיר לאסוף את קורבנותיהם. פינוי היהודים מבתיהם התנהל בברוטאליות אכזרית, תוך ביזה תאוותנית של חפציהם. ליטאי אחד הבחין בטבעת יהלום על אצבעה של רחל סווירסקי וניסה למשוך אותה בכוח, אך הטבעת דבקה בעקשנות לבשר. מייד החל הליטאי לחפש סכין כדי לקטוע את האצבע, אך אז אזרה רחל את כל כוחותיה ובעזרת סבון הצליחה להסיר את הטבעת ברגע האחרון. שיירות שיירות הובלו היהודים אל השדה, שכניהם הגויים מתגודדים מרחוק ומתבוננים במחזה. כל היום נמשך ריכוז היהודים. העיר נסרקה בקפדנות ושום בית לא נשכח. המבצע כולו נוהל בהתלהבות על־ידי הליטאים, והגרמנים כמעט שלא נראו בסביבה. בשבתם כגוש אחד התבטלו כל החציצות בין יהודי סווינציאן: עשירים ועניים, אדוקים וחילונים, מיוחסים ופשוטי עם, ציונים ובונדאים, כולם ישבו צפופים על הקרקע והמתינו לגורלם.

כשלוש־מאות מבני העיר, שהוגדרו על־פי משלח ידם כ“יהודים נחוצים” לשלטונות הכיבוש, הופרדו מן האחרים והוכנסו לעת עתה לגטו שהוקם באותו יום באזור השולהויף הסמוך. בשדה נותרו כשלושת אלפים נפש. לפנות ערב ניתנה הפקודה לנוע. זקנים, נכים, חולים וילדים הועלו על העגלות, וכל השאר הוצעדו ברגל בכביש המוביל לכיוון נובו סווינציאן, השוכנת כשנים־עשר קילומטרים ממערב לסווינציאן, על מסילת הרכבת הראשית. רבים העיפו מבט אחרון בעיירתם האהובה ותהו מתי יזכו לראותה שוב. ההמון עמוס הצרורות נע בכבדות בחשכה המשתררת, ומי שפיגר הוכה קשות בידי השומרים הליטאים. מוחות היהודים רחשו השערות קדחתניות על יעד הליכתם. מפה לאוזן עברה השמועה, כי בנובו סווינציאן מקימים גטו ענקי לכל יהודי האזור, אך היו שגרסו כי בתחנה יועלו לרכבת ויוסעו למחנה רחוק משם. בינתיים ניסתה לאה סווירסקי בת החמש־עשרה לחמם תוך כדי הליכה את ידיה הקפואות בבית־ידיים עשוי פרווה. משהבחין בכך אחד הליטאים אמר בלעג: “זרקי זאת, ילדה, בין כה וכה כבר לא תצטרכי לזה”, והנערה החלה להבין כי מה שעומד להתחולל גרוע בהרבה מגירוש לצורך יישוב־מחדש.

כעבור שעות אחדות, בחשכה גמורה, הגיעה השיירה אל נובו סווינציאן, אך לא הורשתה לעצור. תשושים וסחוטים, רעבים וצמאים, חצו יהודי סווינציאן את פסי הרכבת והמשיכו הלאה. מעט אחרי העיירה פנו שמאלה בדרך צדדית שהוליכה אל תוך יערות בַּרַנוֹב. רבים כשלו במהמורות הדרך, רגליהם מסתבכות באיצטרובלים שנפלו מן העצים. מרחוק נראו מדורות־ענק, והרושם היה כאילו היער כולו אחוז תבערה. חלק מן האנשים דימו כי מצעידים אותם ישר לתוך האש, ובעיקר נבעתו הילדים. חנהל’ה סווירסקי בת השמונה חיבקה את אמה וקראה בקול רועד: “אני יודעת, ילדים קטנים זורקים אל האש… לך טוב, אמא, בך יירו מייד, ואותי ישליכו לתוך הלהבות…”. אך אז נראו דמויותיהם של ליטאים שיכורים שהיו ישובים סביב המדורות, ומשהבחינו בשיירה קפצו ממקומם, השליכו ארצה את הזקנים והילדים שישבו על העגלות, ולאור הלהבות דחפו בכוח את שלושת אלפי היהודים אל תוך צריפי עץ גדולים שניצבו בסמוך. בהדרגה זיהו האנשים את מקום הימצאם: מחנה אימונים נטוש של הצבא הפולני שנודע בשם “פוליגון” (מטווח).

הצפיפות בצריפים הייתה ללא נשוא. האנשים נדחסו זה אל זה וזה על זה, עמדו על רגל אחת, וכל זאת בחשיכה גמורה שמדי פעם הוארה בלהבתו של גפרור. בני משפחה השתדלו לאחוז ידיים כדי להישאר יחד במה שהאמינו כי היא שעתם האחרונה. היו שהתאבנו כמשותקים, היו שהשתוללו בטירוף חושים. אשה קשישה אחת עמדה בפתח הצריף והשמיעה קללות כנגד הגרמנים והליטאים. אחד השומרים הליטאים הוליכה הצידה, העמיד אותה ליד עץ, דיבר אליה באדיבות וירה כדור בראשה. הצמא להט, ובקבוקוני מים שהופיעו פה ושם היו היקר שבאוצרות. השעות חלפו. חלק מן האנשים נרדמו בעמידה, רבים עשו את צרכיהם במקום עומדם, וכך ציפו לבאות. תחילה סברו הכל שהמוות קרוב, ושיערו כי הצריפים יוצתו על יושביהם. ככל שחלפו השעות והתקרב הבוקר התגנבה תקווה ללבבות והחלו לצוץ השערות אופטימיות: אולי מטרת המבצע כולו היא הרחקת היהודים רק לצורך ביזת רכושם, וכשתסתיים הביזה יוחזרו הביתה; אולי יוקם במקום מחנה כפייה ויושביו יישלחו לעבודה בכפרים הסמוכים.

כאשר התפזרו ערפילי הבוקר הורשו היהודים לצאת, ואז התברר להם שמסביב ניצבים עוד צריפים, ובהם נדחסו בלילה עוד כמה אלפי יהודים מעיירות קטנות יותר בסביבה. בסך הכול רוכזו בפוליגון כשמונת אלפים יהודים מארבע־עשרה עיירות: סווינציאן, נובו סווינציאן, אִיגְנַלִינָה,

פּוֹדְבְּרוֹדְז', הַידוּצִ’ישוֹק, מֶלִיגַאן, דוּגֶלִישׁוֹק, צֵיקִין,

דוּקְשְׁט, לִינְגְמִיַאן, לִינְטוּפּ, סְטוֹיַאצִ’ישׁוֹק, קַלְטִינְיַאן,

קִימֶלִישׁוֹק. ליד הצריפים התרחשו פגישות נרגשות בין קרובי משפחה מעיירות שונות שהיו מנותקים זה מזה זמן ממושך, אך עד מהרה חזרה האימה, משהפרידו הליטאים בין הגברים לבין הנשים והילדים, וריכזו אותם בצריפים נבדלים. מי שידעו ליטאית ויכלו להידבר עם השומרים שיחדו אותם כדי שיורשו להביא מים מן האגם הסמוך, אך אחדים שהלכו לאגם לתומם בלא רשות נורו למוות. כמה ילדים שהתרחקו מן הצריפים דרכו על מוקשים שהיו טמונים בשולי המחנה והתפוצצו. חלף יום ועוד יום, המזון שנשאו היהודים בכליהם אזל, הרעב החל להציק אך קשה ממנו היתה תחושת חוסר הוודאות שבהמתנה חסרת הפשר. ביום השלישי הופיעה בשער המחנה עגלה נהוגה בידי שני “יהודים נחוצים” מגטו סווינציאן, ובה לחם, תפוחי אדמה ועוד מצרכים. יותר מששמחו על המזון נאחזו כלואי פוליגון בשביב התקווה המגולם בקשר שנוצר בינם לבין היהודים ה“חופשיים”, סימן מעודד ראשון מאז גורשו מביתם ואולי עדות על כך שהדרך לפוליגון אינה חד־סיטרית. מייד נבחר ועד של אנשים מכובדים ומקובלים שהופקד על חלוקה שוויונית צודקת של המצרכים.

בתוך יומיים או שלושה התגבשה בפוליגון כעין שיגרת חיים. התגלה כאן, בנסיבות קיצוניות מאין כמותן, אותו דפוס חוזר שאפיין את חייה של קהילת סווינציאן במשך מאות שנים: הסתגלות מהירה לתהפוכות הקיום ולפגעי ההיסטוריה, הפנמת הכאב וכיבושו, התארגנות מפוכחת להמשך החיים ויהי מה תוך גילויי סולידריות ותושיה, תחת מרותה של הנהגה וולונטרית מוסכמת. נראה שייצוב החיים באותם ימי המתנה היה לרצונם של הגרמנים. הם ארגנו מקרב יושבי המקום “מחלקה סניטרית” של רופאים, אחיות ומיילדות ששוכנו בנפרד, אך בהעדר אמצעים מינימליים לא יכלו אלה להושיט עזרה רבה. הם איפשרו לעגלות מזון נוספות מסווינציאן להיכנס אל תחומי המחנה. באחד הימים גם התירו יציאתה של קבוצת מתנדבים לעבודה חקלאית בשדות תפוחי האדמה של הליטאים. בשעות המעטות שבהן נראתה השמש והוקל הקור היו היהודים עוזבים את הצריפים הצפופים והמלוכלכים ויוצאים לנשום אוויר צח: ילדים שיחקו בחבורות, זוגות צעירים טיילו וחיפשו פינות מבודדות להתייחד בהן, אימהות השגיחו על התינוקות שהשתעשעו תחת העצים. אבל בחלל ריחפה תהייה אחת, וחזרה ונשנתה בפי כל: עד מתי נוחזק כאן בתנאים־לא־תנאים אלה, מה פשר ההמתנה, ומה יהיה בסופנו?

ביום הרביעי לשהייה בפוליגון חל ערב יום הכיפורים תש"ב. אחד מצריפי הגברים שימש בית כנסת מאולתר, ואלפי יהודים הצטופפו בו וסביבו לתפילת כל נדרי. הרב אליהו קמחי מנובו סווינציאן ניהל את התפילה. גם מי שנודעו כאפיקורסים גמורים השתתפו באותו ערב ולמחרתו בתפילה, שמילותיה קיבלו ממשות קונקרטית מזעזעת, ובמהרה נהפכה לשוועת בכי נוראה וממושכת של גברים, נשים וילדים. “הנה יום הדין!”, שוררו המתפללים בבכי את תפילת “ונתנה תוקף”: “מי יחיה ומי ימות, מי בקִצו ומי לא בקִצו, מי באש, מי בחרב, מי ברעב, מי ברעש ומי במגפה”. הכל צמו – ממילא כמעט לא היה מזון – ואיש איש התחנן כלפי שמיים על חייו וחיי משפחתו מתוך תקווה שגזר הדין טרם נחתם. מסביב עמדו השומרים הליטאים ומדי פעם היכו בגברים המתפללים.

באחד הימים בא יהודי מן הגטו והציג אישור מן המפקדה הגרמנית המתיר לו להוציא את בני משפחתו ולקחתם עמו. בעקבותיו באו אחרים, וכך נפתח קילוח דק של יציאה מפוליגון בחזרה לסווינציאן. היוצאים הופשטו מבגדיהם, נערך בהם חיפוש מדוקדק והם הוכרחו למסור את כל הכסף ודברי הערך שברשותם. בעקבות זאת היו מי שוויתרו על האפשרות לצאת, כדי שלא להיפרד מרכושם. לעומתם היו מי שמסרו את ילדיהם למשפחות המשוחררים, כדי שייצאו עמם כבניהם וכך אולי יינצלו. למחרת יום הכיפורים החליטו לאה סווירסקי ואמה רחל, שלבן ניבא להן רעות, לנסות ולהיחלץ בדרך זו מפוליגון, ואף על פי שלא היה להן איש בגטו שידרוש את שחרורן הצליחו מקץ יומיים של משא־ומתן לשחד את המפקד הליטאי בכסף רב ובתכשיטים, והתייצבו בתור ליציאה. אך בעודן ממתינות לתורן נכנסה למחנה מכונית פתוחה ובה כמה קציני ס"ס בראשותו של מושל מחוז וילנה. תהליך היציאה מן המחנה הופסק ואלפי היהודים הצטוו להתאסף לשמוע את נאום המושל. זה הודיעם, כי כדי לשפר את מצבם ולזכות בתנאים טובים למחייה ולעבודה הם נדרשים לאסוף ולמסור לגרמנים דמי כופר בסך של רבע מיליון רובלים, וכן זהב, דברי ערך ופרוות. אם לא ימלאו את הפקודה בתוך שעתיים, הכריז הגרמני, רע ומר יהיה גורלם. היהודים נשמו לרווחה – בפעם הראשונה שמעו הודעה מוסמכת וברורה על מצבם ועל הדרך הפתוחה בפניהם להינצל. מייד נבחרו ממונים על איסוף הכופר שהצטיידו בכלי קיבול שונים, ובתוך זמן קצר התמלאו הדליים והסלים שלפניהם בתכשיטים, במטבעות ובשטרות כסף. לעומת אלה שמסרו את כספם ותכשיטיהם היו רבים שלא האמינו בכנות הבטחתם של הגרמנים, והעדיפו לקרוע את שטרי הכסף שברשותם ובלבד שלא ייפלו בידי השונא. אחרים העדיפו להוסיף ולהצפין את רכושם בבגדיהם בתקווה להסתייע בו בעתיד. אחרי שעתיים החלה הספירה, והתברר שנאסף סכום גדול בהרבה מן הנדרש. השלל הוגש למושל הגרמני שהמתין בצד כל אותה עת, והוא קיבלו בחיוך של סיפוק והודיע בחגיגיות כי ימלא את הבטחתו. הייתה אווירה כללית של הקלה, ורוב הציבור האמין כי חייו ניצלו. לאחר שעזבו הגרמנים הסתדר שוב התור ליציאה מן המחנה, ובין העוזבים היו רחל סווירסקי ובנותיה לאה וחנהל’ה. מאוחר בלילה הגיעו בעגלה לסווינציאן, נכנסו לגטו ומצאו באחד הבתים פינה ללון בה.

למחרת, בבוקר החמישה באוקטובר, הושמעה הודעה מטעם המפקד הגרמני, המצווה על כל ראשי המשפחות להתייצב בצהריים בכיכר הגטו. לאה סווירסקי, שידעה כי אם תתייצב אמה תזוהה מייד כשוהה בלתי חוקית במקום, שיכנעה אותה להימלט ולחפש מסתור מחוץ לגבולות הגטו. עלה בדעתן לבקש מחסה אצל רוקח פולני בשם רומואלד שימנסקי, ידיד משכבר, שדירתו ובית המרקחת שלו ניצבו במרכז העיר. ברחובות הצדדיים של עיירתן, שנהפכה לשטח עוין, התגנבו רחל סווירסקי ובנותיה אל בית המרקחת. שימנסקי ורעייתו ידוויגה קיבלו אותן בלבביות, והסכימו לשכנן בדירתם על אף סכנת המוות שהיתה כרוכה בכך. באותו יום הזדמן לבית המרקחת איכר מסוויר, עירו של הסבא פייבל סווירסקי שמעבר לגבול ביילורוסיה, שאליה טרם הגיעה הרעה. הוא הסכים לקחת עמו את לאה, מחופשת כבת איכרים כפרית, והסיעה בעגלה לסוויר. בינתיים אישפז שימנסקי את רחל וחנה’לה להגנתן בבית החולים המקומי, תוך שיתוף פעולה חשאי עם אחד הרופאים הפולנים. רחל הוסוותה כחולת טיפוס והושכבה בחדר מבודד ששלט אזהרה נתלה עליו. לחנה’לה נמצאה מיטה במחלקת הילדים, צלב נתלה על צוארה והיא הוזהרה לדבר פולנית בלבד. כעבור ימים אחדים חזר האיכר לסווינציאן במצוותו של הסב ואסף את השתיים מבית החולים.

בנסעה בעגלתו של האיכר ברחוב הראשי של סווינציאן שמעה לאה רעש מכוניות מתקרבות מדרום, מכיוון וילנה, ומתוכן בוקעת שירה פרועה שנשמעה לה כיללת זאבים רעבים. כאשר חלפו על פניה ראתה שתי משאיות מלאות חיילים ליטאים, כולם שיכורים ורוביהם המכודנים בידיהם. המשאיות פנו שמאלה, לכביש המוליך אל נובו סווינציאן. רק כעבור זמן התבררה לה משמעותו הגורלית של מראה זה, כמו גם פשר המיפקד בגטו שממנו התחמקה אמה.

היו אלה ההכנות לשלב הסופי של פרשת פוליגון. היהודים שנאספו בגטו נבדקו בקפדנות, וכל אלה שלא נכללו ברשימה המקורית של דייריו הוחזרו באותו יום אל המחנה שממנו נחלצו. החיילים הליטאים גייסו את כפריי הסביבה לחפירת בורות גדולים במרחק ניכר מאזור הצריפים, שבהם ישבו היהודים והמתינו לישועתם המובטחת. אורכו של כל בור היה עשרים וחמישה מטר, רוחבו שניים, עומקו שלושה. בששה באוקטובר נערך מפקד כולל במחנה, והוקפד במיוחד על ההפרדה בין הגברים לבין הנשים והילדים. בקרב היהודים שררה תחושה מבשרת רעות, הם חשו בתכונה סביב, אך מה עומד לקרות – לא ידעו. למחרת, יום שלישי בשבוע, בבוקר היום הראשון של חול המועד סוכות תש"ב, השבעה באוקטובר 1941, ניתן האות. תחילה הוצאו הגברים מצריפיהם, ובתואנה שמעבירים אותם למחנה אחר הוסעו במשאיות, בקבוצות של חמישים, אל אזור הבורות. מסביב עמדו משמרות צפופים של ליטאים שמנעו כל אפשרות להימלט. רק כאשר ראו היהודים את הבורות החפורים הבינו מה עומד להתרחש. לפי דבריהם של עדי ראייה מקומיים עמדו היהודים שקטים כשפניהם אל הבורות, לא צעקו ולא בכו. הם הצטוו להתפשט, ועל־פי פקודת קצין גרמני, שאחז בידו מצלמת הסרטה, נורו במקלעי הליטאים ונפלו פנימה, חלקם הרוגים וחלקם פצועים. כך, בשקט ובסדר, נורו כל הגברים עד צהרי היום, ואז הגיע תורם של הנשים והילדים. משהגיעו לבורות נקרעו הילדים הקטנים והתינוקות מידי אמהותיהם לאחר מאבק מר, והושלכו חיים לבור נפרד. חלקם נשחטו בסכינים. כאשר התמלא הבור זרקו לתוכו הליטאים מספר רימוני יד, שפגעו רק במקצת הילדים. רובם נקברו חיים משכוסו הבורות בעפר. כל זה התרחש לעיני הנשים ההמומות, ולאחר שצפו ברצח הילדים הלכו אל מותן בערפול חושים ובלא התנגדות. מקץ יומיים הסתיימה רציחתם של שמונת אלפי היהודים, ובהם כשלושת אלפים מבני סווינציאן, לאחר ששהו בפוליגון עשרה ימים. איש מאלה שהיו במחנה בשבעה באוקטובר לא ניצל. על־פי עדי הראייה, זמן רב לא שקטה האדמה. תחילה נשמעו במשך שעות רבות קולות זעקה ואנחה עמומים מתוך הבורות המכוסים, העפר נע וזע, ושלוליות דם חזרו ונקוו על פני השטח. למחרת נבקעה האדמה, והליטאים הוצרכו להביא בעגלות עוד ועוד חול למילוי הסדקים ולכיסוי הדם, עד שהתגבהו על הבורות תלי עפר גדולים. הדם הוסיף לחלחל החוצה במשך שבועות, עד שחדל.

בין הנרצחים היו ששה מן המצולמים בתמונת יום ההולדת עם בני משפחותיהם. רוחל’ה קרייצר הביישנית בת השתים עשרה נרצחה עם אביה שלמה ואמה בת־שבע. אחיה הגדול, הירשל’ה הצייר, הצליח להימלט מפוליגון ימים אחדים לפני כן, אך המוות השיגו לבסוף ב־1944 בגטו קובנה, שם נהרג זמן קצר לפני השחרור. בנותיו התאומות של הדוקטור קוברסקי, פירה היפה ולינה העצובה בנות השתים־עשרה, נרצחו בפוליגון עם אמן פולה, אשת העולם הגדול. רק אחיהן ניצל. עמן נרצחה ריבל’ה שוטאן הענוגה בת האחת־עשרה עם אמה האצילית קריינה. דודיק שטיין, אף הוא כבן אחת־עשרה באותה עת, שלבש מן הסתם אחת מחליפותיו היפות במסע הרגלי לפוליגון, הומת שם עם הוריו ליזה ויעקב. אמו גוננה עליו בוודאי, כדרכה, עד הסוף. גיטה גורביץ, אומנתה של חנהל’ה סווירסקי, מתה אף היא עמם, וכמוה יענקל לוין, צלם העיירה, שנרצח בפוליגון עם אשתו מניה וילדיו לאה, נחמן ושולמית. הוריו של לובקה פלינר, מניה וראובן, לבטח התנחמו ברגעיהם האחרונים בכך ששלושת בניהם נמצאים הרחק ברוסיה, במקום מבטחים.

את כל המבצע הזה הוציאה לפועל יחידת האיינזצקומנדו מס' 3, אחת מיחידות המשנה של עוצבת המבצע א' ((Einsatzgruppe A שתפקידה היה לרצוח באופן שיטתי את כל יהודי ליטא. היחידה הניידת שביצעה את הרצח בפוליגון מנתה כעשרה גרמנים בלבד, בצירוף כמאה וחמישים “פרטיזנים” ליטאים נלהבים, ובסיוע נוסף של מאות מכפריי האזור. במחצית השנייה של שנת 1941 ביצעה יחידה מס' 3 עשרות פעולות דומות ברחבי ליטא, ובסך הכל רצחה יותר ממאה ושבעה אלף בני אדם, כמעט כולם יהודים, כמפורט בדו“ח המסכם של מפקדה, קרל יגר, מן ה־1 בדצמבר 1941. בתוך הדו”ח הזה מצוין, כי ב־9 באוקטובר 1941 נרצחו 3726 יהודים מסווינציאן (אפשר שהמספר כולל גם את יהודי נובו סווינציאן): אלף מאה ששים ותשעה גברים, אלף שמונה מאות וארבעים נשים, שבע מאות ושבעה עשר ילדים. פשרה של ההמתנה בת עשרת הימים בפוליגון לא הוברר עד היום. אפשר שהיה נחוץ זמן לארגן את תחבולת הכופר, ואפשר שיחידת הרצח נזקקה לימים אלה כדי להתפנות ממשימותיה האחרות.

הגטו הקטן בסווינציאן התקיים עוד שנה וחצי, ופרשת קורותיו היא סיפור ארוך ומסובך בפני עצמו. בהדרגה הובאו אליו עוד ועוד יהודים ששרדו מן הקהילות הסמוכות, וכך חיו בו כאלפיים נפש בתנאי צפיפות קשים ביותר. היו ביניהם ברוניה באראן עם בתה מאשהל’ה (האב והבעל, המורה שמואל באראן, נרצח בפוליגון עם אהובתו ידידה גוט). באחד הימים ניסתה מאשהל’ה לצאת לבדה מן הגטו, נתפסה ונורתה ברחוב בידי הגרמנים, והיא בת עשר. זה היה בשנת 1942. בתחילת אפריל 1943 חוסל הגטו, וכל יושביו הועמסו על רכבת משא שמגמת פניה דרומה. מיעוטם, מן המקורבים להנהגת הגטו, נשלחו לגטו וילנה וזכו בארכת־חיים נוספת. רובם, שסברו לתומם כי הם נוסעים לקובנה, הולכו שולל והובלו ישר אל גיא ההריגה בפונאר שליד וילנה, שם נרצחו מייד. ברוניה באראן הייתה ביניהם. בזה בא הקץ על קהילת סווינציאן.

בינתיים, בקולחוז נידח במרחקי סיביר, מתה גם אסתוש’ה טאראסייסקי, הנערה המחוננת בת החמש־עשרה, ממחלת ריאות שהסתבכה עקב תת־תזונה. לימים הרהרו המעטים ששרדו מקהילת סווינציאן בתהפוכות הגורל שהביאו את גביר העיירה לצפות חסר־אונים בבתו הגוועת, וידו קצרה מהושיעה.

רחל סווירסקי ושתי בנותיה, לאה וחנהל’ה, שהו כחצי שנה שקטה בסוויר, אך לאחריה החלו בתוקף הנסיבות במסע הישרדות ממושך, רצוף מעברים בין גיטאות, מחנות עבודה ומחנות ריכוז ברחבי ליטא, שתקצר היריעה מלפרטם. בכל נדודיהן לא חדלו להתרפק על זכר עיירתן. ב־1943 החלה לאה בת השבע־עשרה לחבר שירים ביידיש, ובאחד הראשונים שבהם, “מיין שטעטל”, שנכתב באותה שנה במחנה עבודה בעיירה קוֹשֶׁדַאר, העלתה תמונה לילית של העיירה השקועה בתנומה שלווה לאור הלבנה. לפתע נהפך החיזיון על־פיו, והעיירה נראית למתבוננת פרועה והרוסה, שטופה נחלי דם. וכך היא מקוננת:

אוי, שטעטעלע מיינס, דו קליין,

דו האָסט זיך אינגאַנצן געביטן,

ווען איך וואָלט דיך איצטער ניט זען

וואָלט איך אַזוי ניט געליטן.


וווּ איז פאַרפאַלן דיין חן?

זע וואָס פון דיר איז געוואָרן!

אוי, שטעטעלע מיינס, דו קליין,

כ’וואָלט בעסער ניט ווערן געבאָרן!

(ובתרגום מילולי: אוי, עיירתי הקטנה/ השתנית כליל/ לולא ראיתיך בכך/ לא הייתי סובלת כל כך.// לאן נעלם חִנֵך/ ראי מה היה עליך/ אוי, עיירתי הקטנה/ מוטב לי שלא נולדתי).

הסבא פייבל סווירסקי, שנשאר בסוויר, הועבר בתחילת 1943 לגטו בעיירה הסמוכה מיכַלישוק, ושם מת ברעב בגיל שבעים ותשע. בתחילת 1944 מצאו כלתו ושתי נכדותיו את עצמן באלקסוטוס, מחנה עבודה שהוקם בפרבר של קובנה, שם בנו הגרמנים שדה תעופה צבאי גדול, ושימש למעשה סניף של גטו קובנה. רחל עבדה שם כרופאת שיניים, ובתה לאה סייעה בידה. שתיהן הפעילו כל תחבולה כדי לגונן על חנהל’ה הקטנה, ילדה חכמה שהתבגרה בטרם עת בשנות הנדודים והאימה, אך ללא הועיל. ב־27 במרץ 1944, תשעה ימים אחרי יום הולדתה האחד־עשר, היא נלכדה במהלך אקציית הילדים והזקנים הידועה לשימצה שנערכה באותו יום בכל רחבי ליטא, לרבות בגטו קובנה ובמחנות הכפייה המסונפים אליו. בעזרת כלב גדול נשלפה הילדה השברירית באכזריות מתחת לדרגש, שם הסתירה אותה אמה, ונגררה החוצה אל משאית גדולה שחורה לעיני אמה חסרת האונים, שביקשה להצטרף אליה אך נהדפה ארצה בידי אנשי הגסטפו. יותר לא נראתה. אפשר שהובלה לאושוויץ, עם עוד מאות ילדים שנתפסו באותו יום, ואולי נורתה בפורט התשיעי, מקום הרצח העיקרי של יהודי קובנה.

כעבור ארבעה חודשים, עם חיסולו של גטו קובנה, נלקחו אמה ואחותה של חנהל’ה אל מחנה הריכוז שטוטהוף שלחוף הים הבלטי, ליד דנציג, וממנו נשלחו אל מחנה עבודה בעומק שטחה של פולין שהיה מסופח אליו. משאפסו כוחותיהן בעבודות החפירה והסלילה המפרכות קצו בחייהן וביקשו לשוב לשטוטהוף כדי ללכת אל תאי הגאזים, אך בטרם מולאה בקשתן החלה התפוררותם של הגרמנים, ככל שהתקרבו פעמי הצבא האדום. אלף הנשים שבמחנה העבודה הוצעדו בבהילות צפונה, מתוך מגמה להביאן אל חוף הים ולהטביען שם בטרם בוא הרוסים, אך הרוסים הקדימו ושחררו אותן כעבור ימים אחדים, ב־23 בינואר 1945, בעיצומה של צעדת המוות. רחל גויסה כרופאת שיניים לצבא האדום, ובתה לאה צורפה אליה כסייעת. הן היו עם יחידות החלוץ הרוסיות שנכנסו לברלין בימים הראשונים של מאי 1945.


ה. אחרית דבר: המאבק על הזיכרון

מבין ששה עשר המצולמים בתמונה ניצלו גם לובקה פלינר וסוניה טאראסייסקי, ששהו בשנות המלחמה ברוסיה. לובקה נשאר בברית המועצות, השתקע בריגה, הקים משפחה ונעשה קצין גבוה בצבא הסובייטי. כל השנים התכתב בדרכי סתר עם שני אחיו, שעלו לישראל בשנות החמישים. אחרי התפרקותה של ברית המועצות היגר לארצות הברית, והוא חי כיום בלוס אנג’לס עם אשתו ובתו, ועוסק בעיקר בכתיבה בעיתונות המהגרים הרוסית המקומית. סוניה חזרה עם הוריה מרוסיה בתום המלחמה, והתיישבה עמם בבלגיה. לאחר נישואיה היגרה לארצות־הברית, וכיום היא חיה בעיירה ליד בוסטון ומלמדת כימיה במכללה מקומית. לאה סווירסקי שומרת על קשר הדוק עם שניהם. היא עצמה עלתה לישראל ב־1950, הקימה אף היא משפחה ומשמשת כיום יושבת־ראש ארגון יוצאי מחוז סווינציאן. אמה רחל נישאה שנית אחרי המלחמה והתיישבה בלודז'. ב־1956 עלתה ארצה, ונפטרה כאן כעבור שמונה שנים. בצמוד למצבתה בבית הקברות בקריית שאול הקימה בתה לאה מצבה נוספת, זעירת מידות, לזכר חנהל’ה בת האחת־עשרה.

באותו בית קברות הוקמה בשנות הששים מצבה גדולה לזכר קהילת סווינציאן והעיירות הסמוכות לה. מתחתיה טמון עפר שהובא מקבר האחים בפוליגון. מדי שנה, בחול המועד סוכות, מתכנסים יוצאי סווינציאן ובנותיה לטקס זיכרון ליד המצבה. אף שכבר חלפו ששים שנה, ניכר מן השיחה הקולחת כי המראות והקולות משם עדיין חיים וטריים, וכי בני סווינציאן המעטים ששרדו אינם נלאים מלהתרפק על הזכרונות מימי הטובה ומימי האימה גם יחד. ניכר הקשר האינטימי החזק בין הנאספים, וההתרגשות הרבה השוררת בשעת האזכרה מעידה, כי מי שאיבד את הוריו, אחיו, קרוביו וחבריו בפוליגון ממאן להינחם גם כיום.

בשנים האחרונות, ככל שפוחת והולך מספרם של בני העיירות עצמם, נראים בקהל יותר ויותר מבני דורות ההמשך, שספגו מילדותם את סיפורי סווינציאן ומבקשים לבטא את שייכותם לעבר שהוריהם נושאים עמם. בקיץ 1991, במלאת חמישים שנה לטבח פוליגון, נסעה לשם קבוצה גדולה מיוצאי המקום ובניהם, סיירה בחוצות העיירה שרחובותיה ובתיה נשארו בחלקם הגדול כפי שהיו, צעדה בנתיבו של המסע האחרון ההוא וקיימה טקס אזכרה ליד סוללת העפר הארוכה המכסה את קבר האחים. מצבה חדשה הוקמה במקום ביוזמת הבאים מישראל, ובה צוין במפורש בעברית, ביידיש ובליטאית, למגינת לבם של נציגי השלטון הליטאי אך בלא התנגדות מצידם, חלקם המכריע של הליטאים במעשה הרצח. אלה מכונים, על פי הנוסח המוסכם שהונהג בכל אתרי הזיכרון בליטא, “עוזריהם המקומיים” של הרוצחים הגרמנים. טקסים נוספים נערכו במהלך אותו ביקור ליד קברי האחים של היהודים שנרצחו בסביבה עוד לפני הרצח ההמוני בפוליגון. קברים אלה אותרו רק בשנים האחרונות בעזרתם של עדי־ראייה מקומיים, ואף עליהם הוקמו מצבות חדשות. מאז היו מסעות אלה למסורת. בשנות התשעים יצאו לליטא עוד כמה קבוצות, והאחרונה בהן עד כה, שהורכבה בעיקרה מבני הדורות הצעירים, ערכה בפוליגון טקס זיכרון בקיץ 2001, לקראת יום השנה הששים. בטקסים אלה השתתפו גם היהודים החיים כיום בסווינציאן, חמישה במספר, העושים ככל יכולתם לדאוג לאחזקתם של אתרי הזיכרון במקום, אך אי־אפשר לראות בהם אפילו שריד של הקהילה שהייתה.

בד בבד עם מעשה ההנצחה הקיבוצי, מילאה לאה סווירסקי מספר חובות פרטיות. בבית העלמין העתיק של סווינציאן היא איתרה את קברו של אביה על־פי מסגרת הבטון המתפוררת המסמנת אותו, וחמישים שנה אחרי מותו דאגה סוף סוף להצבת מצבה על הקבר. אחותה הקטנה חנהל’ה מונצחת ב“יד ושם” בירושלים. המבקרים שם ב“היכל הילד”, המוקדש לזכרם של ילדי ישראל שנספו בשואה, רואים בכניסתם למקום תשע תמונות מוגדלות של ילדים וילדות המייצגות, בבחינת טיפות המעידות על הים, את מיליון אחיהם ואחיותיהם הרצוחים. אחת מהן, בכובע הברט הלבן, היא חנהל’ה סווירסקי בת השלוש, שדמותה הקטנה הוגדלה בידי מעצבי האתר מתוך אחת מתמונות המשפחה, ממש כשם שעשה הצלם יענקל לוין חמישים שנה לפני כן. דיוקנה המצולם של חנהל’ה צופה כיום אל המבקרים ב“היכל הילד”, כשם שצפה לפני חמישים ותשע שנים מקיר חדר האוכל המשפחתי אל קרוביה וחבריה, שבאו לשמוח עמה ביום הולדתה הרביעי, מבלי שידעו מה מזמן העתיד לה ולהם.

בשנות התשעים השקיעה לאה סווירסקי מאמצים רבים באיתור עקבותיה של משפחת הרוקח שימנסקי, שלולא העזרה שקיבלו מידו היא ואמה לאחר שנחלצו מפוליגון קרוב לוודאי שלא היו שורדות. לאחר חיפוש מורכב התברר לה שהרוקח ורעייתו נפטרו שנים מעטות לאחר מעשה החסד שעשו, אבל עלה בידה למצוא את בתם היחידה אליציה, באותם ימים ילדה קטנה וכיום רופאה גימלאית בעיר קטנה בצפון פולין, ולרקום עמה ידידות חמה. ביוזמתה של לאה ובהסתמך על עדותה הוכתרו בני הזוג שימנסקי לאחר מותם בתואר חסידי אומות העולם מטעם “יד ושם”. בספטמבר 2000 קיבלה בתם את תעודת התואר והמדליה מידיו של שגריר ישראל בפולין, בטקס מרגש שנערך בשגרירות ישראל בווארשה בנוכחותה של לאה סווירסקי.

אכן, כיום בעיקר נטושה המערכה על הזיכרון. מצד אחד ניצבים כוחות חזקים המבקשים לטשטש ולגמד את אירועי השואה ולהשכיח את קורבנותיה. עובדה היא, למשל, שבאתר האינטרנט הרשמי של עיריית סווינציאן דהיום כלולה סקירה היסטורית מפורטת על תולדות המקום, אך אין בה שום איזכור, אף לא במלה אחת, של היהודים שישבו בעיר מאות שנים, ורוב הזמן היוו כשליש עד מחצית מאוכלוסייתה. קל וחומר שאין מצויינת שם עובדת היעלמותם הפתאומית של היהודים מן העיר ב־1941. הסקירה כולה מכוונת להציג את סווינציאן כעיר ליטאית לאומית מובהקת וטהורה, שמאז ומתמיד נאבקה על טיפוח זהותה הליטאית כנגד פולשים, כובשים ומשעבדים למיניהם, מן הצלבנים ועד הסובייטים. מצד שני, אם באינטרנט עסקינן, ראוי לציין כי לאחרונה נחנך אתר מרשים המוקדש כולו לסווינציאן היהודית לדורותיה, פרי עמלה של צאצאית אמריקנית למשפחה סווינציאנאית, וזאת כחלק מפעילות ענפה ביותר של הנצחת הקהילות שחרבו באמצעות אתרי זיכרון באינטרנט, המתפתחת במהירות ובאינטנסיביות בקרב יהדות ארצות־הברית. באתר נוסף נכללו תרגומים לאנגלית של קטעים מתוך ספר הזיכרון המונומנטלי לקהילות האזור, שהופיע בתל־אביב ב־1965 מטעם ארגון יוצאי מחוז סווינציאן, ופעילות זו נמשכת והולכת.

עיקר דאגתם של פעילי הארגון בארץ נוגע לצורך לשמר את זכר הקהילה ואת זיקת צאצאיה אליה גם כאשר בני סווינציאן עצמם יִכלו מן העולם. הקשרים הנרקמים והמתחזקים בין בני הדורות הצעירים, במיוחד אלה שחוו יחד את אחד המסעות אל העיירה, נותנים מקום לאופטימיות בעניין זה. דומה כי רוח הקירבה והאחווה ששררה בקהילה, ותחושת שיתוף הגורל בין חבריה, מוסיפים לחלחל בערוצים שונים מן ההורים אל בניהם ונכדיהם.

בית העץ של משפחת סווירסקי ברחוב פילסודסקי 11 עדיין עומד במקומו, אם כי שמו של הרחוב הוחלף מאז מספר פעמים, וכיום הוא קרוי על שם הנסיך גדימין, מייסדה של ליטא־רבתי במאה הארבע־עשרה. הבית הוארך מעט, חולק לארבע דירות, ומאוכלס כיום בכמה משפחות ליטאיות המצטופפות בחדרים זעירים. לא מן הנמנע שאי־שם באחד הבתים בסווינציאן או באחד הכפרים בקירבתה שמורים עדיין הספלים המהודרים, האגרטלים ושאר הכלים הנראים בתצלום, יחד עם חפצים אחרים שנבזזו מבתי היהודים הנטושים. מי ששתו מן הספלים אינם – הלא חפצים נוטים להאריך ימים אחרי בעליהם – אבל תמונת יום ההולדת, שנשמרה בידי קרובי משפחה בארגנטינה והוחזרה לבעליה אחרי המלחמה, מעידה על כך שהם היו קיימים פעם בעולם. על אחדים מהם, שמראה פניהם הונצח באותו יום אביב בשנת 1937, זו כנראה עדות חומרית יחידה – עדות על כך שהיו אנשים כאלה והיו ילדים כאלה: פירה ולינה, רוחל’ה ומאשהל’ה, דודיק ואסתוש’ה, ריבל’ה וחנהל’ה, ילדים יהודים חכמים ויפים, עדינים וטהורים שלא ניתן להם לצמוח, ומי יודע מה היה גלום בהם.

לו תהיינה שורות אלה יד־מעט לזכרם.


הערה על המקורות לפרק: מסיבת יום הולדת

המקור הראשי לתיאורה של מסיבת יום ההולדת על משתתפיה ואביזריה הוא זכרונה החד והצלול של אמי, לאה (לִילה) הולצמן לבית סווירסקי. עדותה הכתובה, “איך בין געווען אין פאָליגאָן”, שנכללה בספר הזיכרון לקהילות אזור סווינציאן, שימשה לי מקור עיקרי לתיאור דרכם האחרונה של יהודי העיירה, והיא גם אחד המקורות ההיסטוריים החשובים להכרת פרשה זו, שרק עדים בודדים לה שרדו לפליטה. אחת מהם היא שיינקע קובארסקי (כיום: יפה אולפן), בת ארבע־עשרה באותה עת, שנחלצה לבדה מפוליגון ביום הכיפורים תש"ב, ועדותה בעל־פה ובכתב היתה לי גם כן לעזר רב. סיפור קורותיה הלא־ייאמן בשנים 1941־1945 הוא מופת מעורר הערצה של תושייה, רצון חיים וגבורת רוח, ותודתי נתונה לה מקרב לב על כל מה שלמדתי מפיה.

על כמה מן הנוכחים במסיבת יום ההולדת ועל החיים בסווינציאן בשנות השלושים שמעתי פרטים חשובים מפיה של גולדה בושקניץ, אחת מקבוצת הפרטיזנים שיצאו מקרב יהודי העיירה, האוצרת כיום יותר מכל אדם אחר את הזיכרון החי והמפורט של קהילת סווינציאן. שני הביקורים שערכתי בסווינציאן בשנים 1991 ו־2001 היו חיוניים להיכרות בלתי־אמצעית עם מראות העיירה וסביבתה, זירת ההתרחשות של האירועים המתוארים בפרק זה.

על תולדות הקהילה מראשיתה עד כליונה למדתי בעיקר מספר זכרון לעשרים ושלוש קהילות שחרבו באזור שוינציאן, בעריכת שמעון קאנץ, בהוצאת ארגון יוצאי אזור שוינציאן בישראל, תל־אביב תשכ“ה. כרך מונומנטאלי זה, בן כאלפיים טורים בפורמט גדול, רובו ביידיש, הוא אוצר בלום של דברי עדות וזיכרון מאת בני העיירה, שרבים מהם כבר אינם בחיים. מתוך ספר זה ראוי לציון מיוחד חיבורו המחקרי של שמעון בושקניץ, “די געשיכטע פון סווענציאן” (טורים 81־180), שעיקר חשיבותו בנתונים ובמסמכים המרוכזים בו על קורות הקהילה מראשיתה עד סוף המאה התשע־עשרה. על החיים בסווינציאן מ־1939 עד חיסול הגטו ב־1943, וכן פרטים חשובים על טבח פוליגון, למדתי גם מספרו של בן העיר, ד”ר יצחק ארד (רודניצקי), נעורים בלחימה: מגיא החורבן להר־אל, הוצאת “מערכות” – משרד הבטחון, תל־אביב תשל"ז.

לצורך לימוד קורות היהודים בליטא ובפולין, ככל שהדברים נוגעים למסופר כאן, נעזרתי בספרים הבאים: בית ישראל בפולין: מימים ראשונים ועד לימות החורבן, בעריכת ישראל היילפרין, א־ב, המחלקה לענייני הנוער של ההסתדרות הציונית, ירושלים תש“ח־תשי”ד; יהדות ליטא, בעריכת דב ליפץ ואחרים, א־ד, הוצאת עם הספר והוצאת רשפים, תל־אביב תש“ך־תשמ”ד; פנקס הקהילות: ליטא, בעריכת דב לוין, הוצאת יד ושם, ירושלים תשנ“ו; קיום ושבר: יהודי פולין לדורותיהם, בעריכת ישראל גוטמן וישראל ברטל, א־ב, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשנ”ז־תשס"א.


 

תמונה קבוצתית עם טבנקין


לֹא־רַבַּת רָאִיתִי אֶת אָבִי, לֹא אָרְכוּ יָמָיו עִמִּי,

בְּעוֹדֶנִי רַךְ וְקָטָן וּבְטֶרֶם אֶשְׂבַּע צַלְמוֹ,

בִּקְרֹא עוֹד עֵינַי לְרַחֲמָיו וְרֹאשִׁי לְמַחְסֵה יָדוֹ

לְקָחוֹ הַמָּוֶת מֵעָלַי, הִפְרִיד בֵּין שְׁנֵינוּ לָנֶצַח,

אַךְ דְּמוּתוֹ צָפַנְתִּי בִּלְבָבִי, אֶקְרָאֶנָּה וְהִתְיַצָּבָה:

(ח"נ ביאליק, “אבי”)


א. חבורה אחת – ארבע קבוצות

התמונה שמורה במדור הצילומים של ארכיון בית לוחמי הגיטאות, ומסומנת במספר הקטלוגי 18540. בדברי ההסבר המצורפים אליה נאמר, כי היא צולמה ב־13 ביוני 1947 ונראים בה “משתתפים בסמינר העולמי הראשון לאחר המלחמה של תנועת ‘דרור’ שנערך במחנה העקורים אִינדֶרסדוֹרף”. כמו כן נמסרים שם שמותיהם של שמונה־עשר אנשים שזוהו מתוך עשרים ושמונה הגברים והנשים המכונסים אל מול המצלמה.250

ששי משמאל בשורת העומדים ניצב צעיר דק ושברירי למראה, ממוצע קומה, שחור שיער, צווארון חולצתו הלבנה אסוף אל תוך מקטורנו הכהה, וחיוך קל נסוך על שפתיו. הבעת פניו ביישנית מעט, כמדומה, אך ניכר כי טוב ונעים לו בקבוצה הסובבת אותו, שרוח של חברותא אינטימית ולבבית נושבת ממנה לעבר המתבונן על אף היערכותה בקומפוזיציה סימטרית למעמד הצילום החגיגי. הנער הזה הוא אבי, חיים הולצמן. בשעה שצולמה התמונה טרם מלאו לו תשע־עשרה, אך היה מאחוריו כבר מסלול נדודים מסובך, ארוך שנים ומרובה תחנות. לימים, כאשר היה מדבר על ימי ילדותו ונעוריו, התרפק לא פעם בחום על אותו סמינר של תנועת דרור בגרמניה, ואף על פי שנשא בקרבו אוצר זכרונות עשיר, ובתוכו אפיזודות דרמטיות לאין ערוך, היה ברור שחוויית הסמינר ההוא טבועה בו בעומק מיוחד. בשיחות שקיימתי עם כמה מחבריו לאותו סמינר, החיים עמנו, התברר שתחושה זו משותפת גם להם. היה משהו בנסיבותיו, ברקעו, במיקומו, בתוכנו, באווירתו ובעיקר בהרכבו האנושי של הסמינר, שהפך אותו לחוויית־חיים משמעותית השמורה בלבם של משתתפיו גם אחרי חמישים וחמש שנה.

מה היה הדבר הזה? ומדוע כדאי להתעמק בו? כדי לרדת לשורש העניין דרוש תיאור נרחב של הרקע והמהלכים שהביאו למעמד הצילום שלפנינו, ולצורך זה נחוץ להתוודע תחילה אל כמה מן הדמויות הנראות בו. כפתח לעיון בתמונה יש לציין, שדברי ההסבר הרשומים לצידה בארכיון טעונים תיקון והבהרה. נראית כאן אכן חבורת חניכים ומדריכים מן הסמינר העולמי של תנועת “דרור – החלוץ הצעיר”, המסונפת לקיבוץ המאוחד, שנערך ב־1947 באינדרסדורף שבבווריה, אבל התמונה לא צולמה באתר הסמינר אלא כמה עשרות קילומטרים משם. היה זה במחנה העקורים ששכן ליד העיירה גרטסריד (Geretsried), כשלושים וחמישה קילומטרים מדרום למינכן, באזור הכיבוש האמריקני. שם, בלב יער, במחנה צבא נטוש שכיסה על תשלובת תת־קרקעית ענקית של תעשיית הנשק הגרמנית, נפתח ב־30 במאי 1947 הכינוס העולמי של תנועת דרור, ונמשך ששה ימים. את הכינוס ליוו קולות נפץ עמומים שבקעו מדי פעם ממעבה האדמה, שם עסקו חיילי בעלות הברית בהחרבה שיטתית של מתקני הייצור הגרמניים.251 מטבע הדברים הפסיקו הסמינריסטים באינדרסדורף לשבוע את תוכנית הלימודים שלהם ובאו לכינוס יחד עם מאות משתתפים אחרים שהתקבצו אליו משלוש עשרה ארצות. מכאן שגם תאריך הצילום טעון תיקון – לא השלושה־עשר ביוני אלא לכל המאוחר הארבעה בו, הוא יום נעילת הכינוס. זיהוי מקומו ותאריכו של הצילום מסביר מדוע נראים בו כשבעה פעילים בולטים של דרור שלא השתתפו בסמינר אך באו ליטול חלק בכינוס, והונצחו כאן יחד עם חניכי הסמינר ומדריכיו.

הרכבה של חבורת המצולמים משקף בזעיר אנפין את המבנה האנושי של תנועת דרור, כאשר התגבשה מחדש במקומות הריכוז של שארית הפליטה בארצות אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. כל המצולמים הם ילידי מזרח אירופה, ולכל אחד מהם סיפור ייחודי משלו, אך אפשר לזהות בתמונה זו, כבתנועה כולה, ארבע קבוצות מובחנות, הנבדלות ביניהן במסלוליהן הביוגרפיים, בשורשי זיקתן לתנועה ובדימוייהן העצמיים הנובעים בעיקר מטיבה של ההתנסות שעברו בשנות המלחמה.

האחת היא קבוצת השליחים מארץ־ישראל, אנשי הקיבוץ המאוחד, שיצאו לאירופה מספר חודשים לאחר תום המלחמה לסייע בהקמתה מחדש של תנועת דרור ולהכין את חבריה לעלייה ארצה ולהיקלטות בקיבוץ המאוחד. רובם נבחרו מקרב הפעילים לשעבר של תנועת “החלוץ” ו“החלוץ הצעיר” בפולין, שעלו ארצה לפני המלחמה (תנועת דרור עצמה נוסדה בספטמבר 1938 כצירוף התנועות “פרייהייט” ו“החלוץ הצעיר”, ושמה ניתן לה בכינוס פעילים מחתרתי שנערך בלבוב בתחילת ינואר 1940). ראש וראשון להם יצחק טבנקין בן הששים, איש עין חרוד, אבי הקיבוץ המאוחד ומנהיג “התנועה לאחדות העבודה”, הניצב כאן שביעי מימין בשורת העומדים, קורן מנחת ואפוף אהבה והערצה בקרב תלמידיו. בשנים 1946־1948 עשה טבנקין חודשים רבים על אדמת אירופה, מתוקף ההכרה שתפקידו לרכז ולחנך עתודות פעילים חדשות לתנועתו מתוך שארית הפליטה גובר על חובתו להיות נוכח בארץ־ישראל בימי המאבק לעצמאות.252 הוא שיזם את הסמינר העולמי של דרור, ניצח עליו ושימש בו מרצה מרכזי, כפי שעוד יסופר להלן.

שניים מן השליחים שימשו עוזריו הראשיים של טבנקין בהכנת הסמינר ובניהולו. אהרן (“אוציה”) ברדיצ’בסקי (1901־1973), הנראה כאן עומד שני מימין, היה מראשוניה של תנועת דרור המקורית שנוסדה ברוסיה סמוך למלחמת העולם הראשונה, ממייסדיה של תנועת החלוץ בפולין בשנות העשרים, ומראשית שנות השלושים מן החברים הבולטים בקיבוץ יגור. אחרי המלחמה היה מן השליחים המרכזיים של הקיבוץ המאוחד בבווריה.253 אלי זיסר (זמיר) גבה הקומה הניצב לידו, איש מעגן מיכאל, היה מראשוני השליחים של הקיבוץ המאוחד לאירופה, ובשתי שנות שליחותו בגרמניה היה מעורב בכל סמינר של דרור בארץ זו, והיה אחראי לפעילותם של בתי הילדים של התנועה.254 מלבדם נראים בתמונה עוד שלושה משליחי ארץ־ישראל שבאו לכינוס. משה קליגר (1913־1978), איש רמת הכובש, הניצב שלישי משמאל, עמד בראש “ועדת חוץ לארץ” של הקיבוץ המאוחד, ובשנים 1945־1948 ניהל את מפעל השליחות רחב הממדים של אנשי הקיבוץ לאירופה.255 מוטל טרשצ’נסקי (תירוש), חבר גבעת השלושה, היושב שני משמאל בשורה האמצעית, היה אף הוא מן הפעילים המרכזיים של החלוץ בפולין לפני המלחמה, ומ־1946 ניצח ממטה דרור בלודז' על עשייתה החינוכית של התנועה ברחבי פולין.256 יוסף דן (ארליכמן), מפעיליה של תנועת ה“בריחה” בצ’כיה ובפולין, נראה כאן יושב בחולצה בהירה בשורה האמצעית, מתחת לטבנקין.257

בקבוצה השנייה נכללים אלה שהספיקו להתחנך ולפעול בתנועה החלוצית בפולין בשנות השלושים. בתקופת המלחמה נמנו עם שורות הלוחמים בגיטאות, ביערות ובמחנות ומייד אחריה חברו באופן טבעי אל שליחי התנועה מארץ־ישראל ויחד היוו את שיכבת המדריכים והמובילים במפעל החינוך הציוני וההכשרה התנועתית של הנוער היהודי שנותר לפליטה לקראת העלייה ארצה. ארבעה מהם נראים בתמונה שלפנינו. במרכז החבורה, ליד טבנקין, ניצב טוביה בוז’יקובסקי (1911־1959), מגיבורי המרד בגטו וארשה, מחבר ספר העדות “בין קירות נופלים”,258 ולאחר המלחמה מראשי המחנכים בסמינרים של דרור ומן הפעילים הבולטים בקרב שארית הפליטה היהודית בפולין.^10^ מצידו השני של טבנקין, ידה חובקת את כתפו, מציצה בחיוך ברונקה קליבאנסקה (ויניצקי)259, חברת המחתרת היהודית בגטו ביאליסטוק, שהצטיינה בתפקידה כקשרית הארגון היהודי הלוחם בצד הארי של העיר.260 רביעית מימין, אף היא מחייכת, עומדת חווקה פולמן (רבן) רבת העלילות, פעילת דרור במחתרת בגטו וארשה וקשרית הארגון היהודי הלוחם בכל רחבי פולין.261 ואילו בשורה האמצעית, שני מימין, יושב ברוך (בוריה) יודקובסקי (1906־1969) כבד הארשת, שבשנות המלחמה היה מפקד מחלקת פרטיזנים באזור סלונים, ואחריה השתלב בהנהגת דרור, היה גזבר התנועה בפולין ולאחר מכן פעל במזכירות האירופית שלה בפאריס.262

הקבוצה השלישית שהסתמנה בדרור הורכבה ממי שעברו את השואה בשטחי הכיבוש הגרמני, בעיקר בפולין, התגלגלו כילדים וכבני נוער בגיטאות, במחנות או במקומות מסתור שונים, ונותרו בדרך כלל שרידים יחידים ממשפחותיהם. מייד אחרי המלחמה מצאו את דרכם אל אחד מקיבוצי ההכשרה של התנועה, שנהפכה להם לבית, והם שיכבת החניכים הראשונה של דרור המחודשת, שהתלקטה כבר במחצית השנייה של 1945 עוד בטרם בוא השליחים מארץ־ישראל. אחד מהם היה רפאל פרלמן (1923־1980), יליד וארשה, הנראה כאן שני משמאל בשורת העומדים. לפני המלחמה הספיק להיות חבר בדרור, ומשפרצה מצא מקלט אצל איכרים פולנים בסביבות וארשה. עם השחרור נעשה אחד משליחי דרור המרכזיים בהונגריה ובאוסטריה, וסייע לחברי התנועה בנתיבי “הבריחה” בדרך לארץ־ישראל.263 נציגה מובהקת נוספת של קבוצה זו בתמונה שלפנינו היא דורקה בְּרַם (שטרנברג), בת עשרים ואחת בעת הצילום, יושבת על הקרקע בשמלה כהה ובצוארון לבן שנייה משמאל בשורה הקדמית, ומביטה ימינה בחיוך מלא חיים. דורקה גדלה בצ’נסטוחוב, ובה ובסביבתה עברה את שנות המלחמה. הוריה, אחִיה ואחותה הקטנה נרצחו עם רוב יהודי העיר, והיא שרדה יחידה בזכות העסקתה בעבודת כפייה במפעל תחמושת גרמני. בסוף המלחמה הצטרפה לקומונה של צעירים שהתלקטה בעיר, ולאחר שביקר בצ’נסטוחוב יצחק (אנטק) צוקרמן, במסגרת מאמציו למשוך את הנוער ששרד אל התנועה החלוצית, הגיעה לווארשה באפריל 1945 והצטרפה שם אל קיבוץ ההכשרה הראשון של ארץ־ישראל העובדת שקם אחרי המלחמה. עד עלייתה ארצה ב־1950 התמסרה לעבודה חינוכית בתנועה, בעיקר בקרב ילדים.264

לקבוצה הרביעית, שהיוותה את עיקר מניינם של חניכי הסמינר, השתייכו אלה מביניהם שבתחילת המלחמה ברחו או הוגלו לבדם או עם משפחותיהם מאזור הכיבוש הסובייטי של פולין אל מרחקי רוסיה, לקצווי סיביר ולרפובליקות האסייתיות של ברית המועצות. בעקבות הסכם הריפטריאציה שנחתם בין ברית המועצות לפולין החלה בפברואר 1946 נהירתם של רבבות יהודים בחזרה לפולין, ועד אוקטובר אותה שנה שבו מרוסיה כמאה ושבעים אלף איש.265 זו הייתה העתודה האנושית הגדולה, שבחלקה התיישבה זמנית בפולין, בעיקר באזור שלזיה, ובחלקה המשיכה בנדודיה מערבה ואיכלסה את מחנות שארית הפליטה בגרמניה. על ציבור זה בעיקר התחרו התנועות החלוציות השונות במאמציהן למשוך אליהן את הנוער היהודי המחפש לו אחיזה ודרך אחרי המלחמה. אכן, כמחצית מן המצולמים בתמונה חוו את חוויית הפליטוּת כילדים וכנערים ברוסיה, ולאחר מכן את השיבה לפולין, ההצטרפות לקיבוצי דרור והפעילות במסגרתם עד שנמצאו ראויים להיכלל בחבורה המיוחסת של משתתפי הסמינר העולמי.

הצעיר שבחבורה זו היה צבי ורבר (1929־1960), היושב שלישי משמאל בשורה האמצעית. בן עשר גורש עם משפחתו מעיירתו שבדרום־מזרח פולין, ובנדודיהם הגיעו עד טומסק שבסיביר. לאחר ההתקפה הגרמנית על רוסיה ב־1941, כשהותר לאזרחי פולין לשוב מגלות סיביר ולהתיישב באזורים אחרים בברית המועצות, מצאה משפחתו את מקומה בעיר דז’מבול שבקזחסטן, ובה חיו בעוני עד שחזרו לפולין ב־1946 עם גלי הריפטריאציה, והתיישבו בוורוצלב. שם מצא צבי חיש מהר את דרכו לתנועת דרור, יצא מרשותם של הוריו והתמסר בכל מאודו לפעילות חינוכית בתנועה עד שעלה ארצה בתחילת 1948 להשתתף במלחמת העצמאות.266 מסלול ביוגרפי דומה אפיין כמה וכמה ממשתתפי הסמינר, במיוחד אלה מחניכיו שהשתייכו ל“קבוצה הפולנית” הנראית בתמונה. כזו הייתה דרכו של ישראל (לולק) פרוז’נסקי, הנראה כאן ראשון משמאל בשורה הקדמית. הוא היה חניך הגימנסיה העברית בביאליסטוק, עשה את שנות המלחמה ברוסיה ומייד בשובו לפולין, במרץ 1946, והוא מלא שאיפות ציוניות, “גויס” לדרור בעיר שצ’צ’ין, והשתתף בסמינרים ארציים של התנועה בלודז' עד שנשלח לסמינר העולמי בגרמניה.267 גם עזריאל גרוסבאום (1923־1968), יליד וארשה, הנראה כאן עומד חצי מוסתר רביעי משמאל, הצטרף ב־1946 לאחד מקיבוצי דרור בוורוצלב לאחר ששב עם הוריו מגלות סיביר וקזחסטן.268 כזה הוא גם סיפורו של עוזי הרפז (לשעבר כמילבסקי), שביעי משמאל בשורת העומדים, יליד עיירה בצפון מערב פולין, שגדל מ־1936 בלודז' ובה עשה את חודשי המלחמה הראשונים. לאחר מכן נפרד לתמיד ממשפחתו, ועם חברים אחדים יצא למסע נדודים מפותל ברחבי רוסיה ואוקראינה, בסיביר ובקזחסטן. באפריל 1946 חזר לפולין, והצטרף לקיבוץ דרור בלודז'. מ־1946 עד 1949 שימש גזבר התנועה באיטליה ובצרפת, ובמהלך תקופה זו נשלח לסמינר בעולמי האינדרסדורף.269

פרשה בתוך פרשה היא סיפורם של שניים מן המצולמים, שמואל חורובסקי־חורב (עומד חמישי משמאל) וקלרה לב־לנדאו (יושבת על הארץ שלישית מימין). שניהם, ילידי ביאליסטוק, השתתפו ביוני 1941 בקייטנת קיץ בעיר הנופש דרוסקניקי שבליטא, ושם מצאה אותם המלחמה. עשרות ילדי הקייטנה הועלו בבהילות על רכבת מפחד הגרמנים המתקרבים, והועברו עם מדריכיהם כקבוצה אחת אלפי קילומטרים מזרחה. את שנות המלחמה עשו בבית ילדים בעיירה קראקולינו ברפובליקה האוטונומית אודמורטיה שבהרי אורל. בסיומה שבו רובם לפולין, וכמעט כולם גילו שנותרו יחידים ממשפחותיהם. רבים מהם מצאו את דרכם לתנועת דרור.270

שמיני משמאל עומד בנימין הרושובסקי (הרשב) בן התשע־עשרה, בהיר בלורית וחד קלסתר. כבן לזוג מחנכים קיבל בילדותו בווילנה חינוך יידישאי־חילוני־ציוני עשיר, וכעילוי מובהק סיים במהירות את בית הספר היסודי, ועד 1941 הספיק ללמוד תקופת־מה בגימנסיה. בבוא הגרמנים ברח לרוסיה עם הוריו ואחותו, ועשה את שנות המלחמה באורל, שם סיים את לימודיו התיכוניים והחל בלימודי מתמטיקה ופיסיקה באוניברסיטה. ב־1946 חזרו לפולין והתיישבו בעיר קטנה בשלזיה, ובה הצטרף לקיבוץ דרור, לא רק מתוך הזדהות רעיונית אלא מחמת הצורך להשתייך לקבוצה מאורגנת בעלת יכולת להגן על עצמה באווירה רוויית האנטישמיות ששררה בפולין באותם ימים, ימי הפוגרום בקילצה. לאחר שהשתתף בסמינר הארצי הששי של התנועה בלודז' נשלח לסמינר באינדרסדורף, ולאחר סיומו הועסק בעריכת עיתונות דרור במרכז התנועה במינכן, עד שהתמרד ודרש לעלות ארצה, ומשנענתה בקשתו הגיע לחופי ישראל במאי 1948. תחילה ביקשו להעסיקו בכתיבה ובעריכה של פרסומים ביידיש בשביל אנשי הגח“ל, אך הוא דרש להיות חייל לוחם של ממש, וצורף אל הגדוד החמישי של הפלמ”ח, עמו נטל חלק בקרבות באזור ירושלים ובחזיתות נוספות.271

בדרך אל הסמינר התוודע בנימין לחיים הולצמן, בן גילו, ומייד נעשו ידידים קרובים. לחבריהם מאותם ימים הם זכורים כצמד בלתי נפרד, כפי שעוד יסופר להלן. גם חיים השתייך לקבוצת ה“ריפטריאנטים” שהצטרפו לדרור לאחר החזרה מרוסיה ב־1946. לסמינר הביא עמו מפולין את אחותו הבכירה מלכה, ספק מתוך רצון להעשיר אותה בחינוך ציוני־תנועתי, ספק מתוך היעתרות לבקשתם החרֵדה של הוריו, שלא השלימו עם יציאתו של בנם הצעיר, בבת עינם, לארץ זרה בלא השגחה משפחתית מבוגרת. מלכה הולצמן־קשפיצקי (1922־1970) נראית בתמונה עומדת בחולצה מנוקדת חמישית מימין, בין חווקה פולמן לברונקה קליבאנסקה. ספק אם הייתה שותפה ללהט התנועתי של אחיה וחבריו, אך החיוך הטוב שעל פניה מרמז כי נהנתה כנראה מן החברותא הנעימה ומן ההרפתקה הממושכת, לראשונה הרחק מבית ההורים ומחסותם.

החברוּת, השיתוף הרעיוני ותחושת אחדות המטרה טשטשו את קווי ההפרדה הביוגרפיים בין ארבע הקבוצות המיוצגות בתמונה, אך לא מחקו כליל לא אותם ולא את המתחים הסמויים שהולידו, מתחים שבחלקם עלו על פני השטח ונחשפו רק אחרי שנים רבות. היה חשבון מכאיב ובלתי פתור בין אנשי דרור בארגון היהודי הלוחם בפולין לבין חבריהם ומדריכיהם מארץ־ישראל, אנשי הקיבוץ המאוחד, על רקע ההחלטה שהתקבלה ב־1939 להחזיר ארצה את שליחי התנועה באירופה ובכך, למעשה, להותיר באופן סמלי וממשי את הגולה לגורלה.272 לחשבון זה התווספה המרירות על הנתק שהתהווה בשנות המלחמה בין התנועה בארץ לחבריה בפולין, כמו גם על האיחור הגדול בהגעתם של השליחים הראשונים מן הארץ אחרי תום המלחמה.273 הייתה מורכבות רבה בעמידתם של השליחים מול מסת הסבל שנשאו עמם חניכיהם הצעירים, והיא נושא לדיון בפני עצמו.274 היו הבדלים בתחושת הערך העצמי בין מי שפעלו כלוחמים וכפרטיזנים לבין מי שנרדפו על צוואר בגיטאות ובמחנות הריכוז ו“לא מרדו”. בוודאי שהיה מרחק נפשי מסוים בין מי שגמעו את כוס הייסורים עד תומה תחת הכיבוש הגרמני לבין אלה שנעוריהם עברו עליהם בביטחון יחסי בעומק רוסיה על אף הנדודים והמחסור, ובדרך כלל גם נותרו להם הורים ואחים. המונח הכללי “שארית הפליטה” הכיל, אפוא, כמה וכמה דגמים ודגמי־משנה של התנסות והישרדות, הנוטים להתעמעם ממרחק השנים. היטיב לחוש במורכבות זו ולנסחה לובה לויטה (1904־1976), מראשי הקיבוץ המאוחד, שעמד ב־1946 בראש משלחת הוועד הלאומי לפולין ולגרמניה. בדבריו בוועידת הקיבוץ המאוחד בגבת ב־28 בפברואר 1947 תיאר ברגישות את דיוקנו רב הפנים של הקיבוץ היהודי ששרד על אדמת אירופה, ובייחוד את הדור הצעיר בתוכו:

מי שמכיר קצת את היהדות הזאת, יכול היום, שנה וחצי לאחר השחרור, להבדיל סוגים שונים. אפשר להבדיל בנקל בין יוצאי מחנות הריכוז לבין יוצאי מחנות ההשמדה. אפשר לזהות בלי קושי את אלה שהסתתרו אצל הגויים ואת אלה שבאו מרוסיה. אפשר למשש בידים מה האותות שהשאירה בהם ההוויה שלהם.

לזה צריך להוסיף עוד דבר, שלא שייך דווקא לנפש. הוא הרבה יותר פשוט וממשי. זה דור, והדור הצעיר ביחוד, אשר איבד (אם אפשר לבטא זאת כך) את הסיכויים. אין זה איבוד הסיכויים במובן שאין לדור זה אפשרות לחזור לשמחת חיים. דווקא יש בתוכו גילויים של שמחת חיים גדולה מאוד, ואתה מתפלא על כך, כאשר אתה יודע שהם כבר עמדו על יד התנור, או שראו במות הוריהם, ואם הם חזרו לחייהם, הרי ודאי שנשאר בהם משקע כלשהו; אבל הנה מִדור זה מכל אותן אפשרויות שישנן בגיל הילדות והנעורים – נגזלה ההשכלה. ישנה בורות גדולה, שנים עברו ללא לימוד, לא רק שנים ללא לימוד, אלא גם שנים ללא דרך־ארץ. שנים בהן העיקרון היחיד שלהם היה “הסתדר והצל את עצמך בכל האמצעים ובכל הדרכים ובתנאים של מלחמה – בכל מקום שרק יהיה!” כל הדברים האלה הטביעו את חותמם על הדור הזה.

אנחנו ראינו, למשל, בגלים של הריפטריאציה מרוסיה הבדלים גדולים מאוד בין הנוער שבא בהתחלת הריפטריאציה לזה שבא בסופה. נוכחת לדעת כיצד השנה האחת הזאת, שנה של חיים יותר נורמליים ולימודים עוד ברוסיה – כבר עיצבה דמות שונה.275

ריבוי ההתנסויות שתיאר לויטה מיוצג אפילו בקרב חבורת הצעירים ההומוגנית־לכאורה המכונסת בתצלום שלפנינו, וכדי להדגיש ביתר שאת את הגיוון ששרר ביניהם יש לציין, כי בצד הצעירים יוצאי פולין הנראים בתמונה באו לסמינר גם חברי דרור מהונגריה, מרומניה, מאוסטריה, מגרמניה, מאיטליה ומבולגריה שנשאו עמם מטען ביוגרפי כבד משלהם. עם זאת, כפי שניתן להתרשם מן התעודות השונות הקשורות בסמינר ומזכרונותיהם של משתתפיו, נראה כי חוויית הלימוד האינטנסיבית שעברו בצוותא במשך כארבעה חודשים בניצוחו של טבנקין הפילה את המחיצות ביניהם. אפשר להניח כי שלושה דחפים עיקריים היו משותפים לצעירים אלה, והם שמשכו אותם לתנועת הנוער החלוצית בכלל ולסמינר זה בפרט: צמאון הדעת, השאיפה למסגרת של חיי צוותא ובעיקר המבט אל העתיד שהתבטא ברצונם לתעל את עצמם למסלול הגשמה ציוני ולהיחלץ כך מאירופה. אך כדי לעמוד ביתר העמקה על מקורותיו, שלביו ומאפייניו של תהליך זה נתמקד תחילה, בבחינת דוגמה מייצגת, בפרשת חיים אחת, היא סיפורו של חיים הולצמן מאז שנעקר כילד מעיירת הולדתו ועד שנעשה פעיל מסור בתנועת דרור וחניכו הנלהב של טבנקין באותם חודשים בלתי נשכחים באינדרסדורף.


ב. נעורים בבוכרה

פרשת הנדודים של חיים הולצמן עם הוריו ושתי אחיותיו הבכירות החלה שמונה שנים לפני כן, ביום הושענא רבא ת"ש, הארבעה באוקטובר 1939. באותו יום, עם שקיעת החמה, נעקרו מביתם בעיירה החסידית הידועה בלז שבגליציה המזרחית. רגע היציאה מבלז, בעגלה רתומה לצמד סוסים ונהוגה בידי גוי שעליה הצטופפה המשפחה עם מטלטליה, נצרב בזכרונו של הילד בן האחת־עשרה וליווה אותו עד תום חייו הקצרים:

אני ישבתי בצד האחורי של העגלה, פני מופנות לבלז, ובכיתי.

הערב רד. ברחובות העיירה נדלקו הפנסים. ראיתי אותם מרחוק, ועוד שנים רבות אחרי כן, כשעצמתי עיני ראיתי אותם בדמיוני. ועד היום, בראותי מרחוק ישוב קטן מואר בפנסי רחוב, רואה אני בעיני רוחי את בלז.276

מאז שפרצה מלחמת העולם השנייה כחודש לפני כן שררו בבלז מהומה ומבוכה. השלטון הפולני התפוגג ונעלם. שיירות של פליטים, בהם חיילים פולנים רבים, חצו את העיירה מזרחה בברחם מאימת הגרמנים אל שטח רוסיה. הקהילה היהודית הכינה את עצמה בחשש לקבל את פני הכובשים הגרמנים, ובחלקה התכוננה להימלט גם כן. החשש נהפך לחרדה של ממש משהגיעו שמועות על מעשי רצח שהחלו הגרמנים לבצע במקומות שכבשו, בעיקר בקרב הגברים היהודים. משום כך מילאו את הקהילה רגשי רווחה ואושר משנכנסו לעיירה דווקא הגייסות הרוסיים וכוננו בה את השלטון הסובייטי. הייתה זו רווחה זמנית, שכן כעבור שבוע הסתלקו הרוסים, ועד מהרה נודע כי על־פי ההסכם על חלוקת פולין בין רוסיה לגרמניה ייקבע נהר הבוג, העובר מזרחה מבלז, כגבול בין שטחי הכיבוש שלהן. פירושו של דבר היה, שבלז תיכלל באזור השליטה הגרמני. משנודע הדבר בסוף ספטמבר התארגנו רוב תושבי העיר לברוח אל מעבר לנהר בטרם יבואו הגרמנים, וכך עשתה גם משפחתו של חיים הולצמן. מגמת פניה הייתה העיר סוֹקַאל, השוכנת על גדתו המזרחית של הבוג, עשרים ואחד קילומטרים מבלז.

בן לילה נהפכה קהילת בלז רבת הדורות לציבור של פליטים. רבים מבניה מצאו מקלט בסוקאל בסיועה של הקהילה המקומית, ובראשם האדמו“ר מבלז, אהרן רוקח, שקבע בה לזמן מה את חצרו והוסיף לשמש מוקד משיכה והערצה לחסידיו משכבר וליהודי האזור כולו. גם משפחת הולצמן מצאה לה קורת גג בעיר זו, והתפרנסה בדוחק מדוכן שהשיגו ההורים בשוק, ואילו הילד חיים הלך לבית ספר אוקראיני, אך בביתו הקפידו הוריו על חינוכו התורני כהמשך ללימודיו ב”חדר", ולצורך זה שכרו פליט יהודי קשיש וגלמוד שלימד אותו לימודי קודש. כך חלפה לה שנה של חיי עראי נסבלים, פחות או יותר, אם כי יחסה של הקהילה היהודית בסוקאל כלפי הפליטים הורע והלך ככל שהתמשכה ישיבתם בה. גם הרוסים קצו במצב זה, ובבקשם לרוקן את אזורי הגבול מפליטים החלו לנהל ביניהם תעמולה כדי לשכנעם לקבל את האזרחות הסובייטית ולהשתקע באזורים הפנימיים של רוסיה. רק מעטים נענו לכך, ואז החליטו הרוסים לגרש בכוח את הפליטים היהודים הרחק מזרחה, וכך עשו. לילה אחד הוצאו חיים ומשפחתו בידי אנשי הבולשת הרוסית מן החדר הדל שבו התגוררו. רק חפצים מעטים הותר להם לקחת עמם, ויחד עם מאות יהודים אחרים הועמסו על רכבת משא בת עשרות קרונות שמגמת פניה מזרחה.

לאיש מן היהודים לא היה מושג מהו יעד הנסיעה, וזו נתמשכה ימים רבים בתנאים קשים. בדרכם חצו את סברדלובסק, בירת אורל, ואחרי ימים אחדים עברו את נובוסיבירסק. כעבור עוד כמה מאות קילומטרים עצרה הרכבת בעיר קטנה בשם אסינו, משום שבה נסתיימה מסילת הברזל, אך לא נסתיים מסעם של הפליטים. אחרי יותר משבועיים שבילו היהודים ברכבת הדחוסה הועלו על אוניית נוסעים ושטו ימים אחדים בנהרות הטייגה הסיבירית. בהגיעם ליישוב קטן בשם זאלומנאיה ירדו אל החוף, ואז פוזרו המשפחות במשאיות בין מחנות עבודה קטנים באזור. שלוש משפחות בלזאיות, ובתוכן משפחת הולצמן, הגיעו למחנה קטן כזה בשם פרוכורובקה. אביו של חיים נשלח עם גברים יהודים נוספים לעבודה פיסית קשה בהעברת גזעי עצים כרותים מן היער אל הנהר, לשם השטתם למנסרות רחוקות. אמו ושאר הנשים הועסקו בעבודות קלות יותר ביער, ואילו הילדים נהנו מן השיטוט החופשי בנופים הירוקים הדשנים בין עצים ודשאים, מעיינות ואגמים.

כעבור שבועות אחדים נמשך המסע. שוב הועלתה המשפחה על אונייה דחוסה באלפי נוסעים, ועשתה כשבועיים על סיפונה הפתוח והצפוף בשיט איטי בנהרות צ’ולים, אוב, ייניסיי וטום. סירים וגיגיות שימשו בדוחק מחסה לראשיהם מפני הגשם שירד לסירוגין. הפעם הורדו בתשלובת ענקית לעיבוד עצים בשם צ’רמושניקי ליד העיר טומסק, ובה, בצריף מגורים דק כתלים ובלא בגדים מתאימים להגנה מפני הקור, שהגיע לכדי 50 מעלות מתחת לאפס, עבר עליהם החורף הסיבירי הקשה שבין 1940 ל־1941. אף כאן נשלח חיים לבית ספר רוסי, שבו היה התלמיד היהודי היחיד בכיתה, ובביתו למד לימודי קודש מפי אחד מיהודי בלז ששהה עמם. בקיץ 1941 הגיע למצוות, וביום שהחל להניח תפילין הלך למקום עבודתו של אביו ונשא את דרשת בר־המצווה שלו לפניו ולפני שני יהודים אחרים שעבדו עמו.

בסתיו 1941 התחדשו הנדודים. בעקבות ההסכם שנחתם בין ממשלת פולין הגולה לבין הממשלה הסובייטית שוחררו אזרחי פולין, ובתוכם היהודים, מגלות סיביר ורבים מהם חיפשו להם מקלט באזורים נוחים וחמים יותר, כלומר ברפובליקות הסובייטיות של מרכז אסיה. גם משפחת הולצמן עלתה על אחת מרכבות המשא, ובסיומו של מסע רב תלאות קבעה את מושבה בעיר ההיסטורית בוכרה שבאוזבקיסטן. שם נשארו כמעט חמש שנים, משלהי 1941 ועד מחצית 1946.

בשביל הוריו של חיים הייתה פרשת הנדודים הזו שבר גדול, גלות בתוך גלות. מבעלי בית מכובדים בבלז נהפכו בן לילה, והם בשנות הארבעים לחייהם, לפליטים חסרי כל, הנאבקים מדי יום על פת־לחם, על השגת עבודה ועל מקום לינה. עד סוף ימיהם לא התגברו על חורבן קהילתם שבה עברו עליהם עשרות שנים טובות, ולא הכו שורש במקום אחר. גם בבנם הבליחה מדי פעם תודעת הטראגיות שבמצב משפחתו. כך אירע, למשל, למחרת עזבם את בלז, בבואם לסוקאל ביום שמחת תורה ת“ש, כאשר הלך עם אביו לבית הכנסת, ובסיום התפילה הזמין אותם אחד היהודים המקומיים לסעודת החג בביתו. בשביל האב הייתה זו המחשה חדה ומהממת של מצבו החדש כפליט הסמוך על שולחן זרים, ומעוצם הזעזוע פרץ בבכי; ואילו הילד חיים הזדעזע לראות, בפעם הראשונה בחייו, את אביו ה”כל־יכול" בוכה. ועם זאת, על אף ייסורי הפליטות, המחסור, הקור והרעב, לא הייתה זו בשבילו התנסות שלילית מכל וכל. בסקרנות ובחיוניות רבה ספג הילד אל תוכו את הנופים הזרים, התבונן בטיפוסים האנושיים המגוונים שנקרו לפניו במרחבים העצומים של ברית המועצות, קלט היטב את השפה הרוסית, ודומה שלא הרבה לתת את דעתו במהלכן של שתי שנות הנדודים על פשרה ותכליתה של הרפתקת הענק המטלטלת אותו אלפים רבים של קילומטרים לכאן ולכאן.

כל זה השתנה בתקופת חייו בבוכרה. בבואו אליה בגיל שלוש־עשרה וחצי היה חיים תוצר מובהק של ילדותו בעיירה החסידית הפרובינציאלית: אדוק באמונתו ובשמירת המצוות, חוסה תחת כנפי הוריו ותלוי בהם בכל עניין, מרוחק מהוויות העולם וחסר אופק ברור לעתיד. שנות ההתבגרות בגלות אסיה הפכו אותו לאדם אחר באישיותו, באורחותיו, בהשקפותיו ובשאיפותיו.277

תחילה באה ההתרחקות מן הדת, והיא הייתה מהירה ונחרצת. בגיל שש־עשרה ראה חיים את עצמו כחילוני גמור, ולא הועילו מאמציו של אביו, החסיד הדבק באמונתו, למצוא לו מלמדים שיַטו את לבו מחדש לאהבת התורה. הלימוד עצמו דווקא משך את לבו של הנער, אך הוא דחה כל ניסיון “להחזירו בתשובה”, והקפיד להצהיר בפני עצמו ובפני זולתו כי התעניינותו בתנ"ך נובעת אך ורק מערכו האינטלקטואלי, המדעי וההיסטורי של ספר הספרים, ולעומת זאת אין לו כל עניין בלימוד הגמרא על הלכותיה המיושנות. בד בבד נזהר שלא לפגוע ברגשותיהם של הוריו, ובמחיצתם השתדל שלא לחלל את השבת, ואף הוסיף להתלוות מדי פעם לאביו לבית הכנסת אם כי לא העלים ממנו את השקפותיו החדשות.

עם כל האהבה והדאגה להוריו, ובמיוחד לאמו, גברה והלכה בו תחושת הזרות כלפי אורח חייהם, שיחם ושיגם, התרפקותם על העבר והתייחסותם החששנית והקודרת אל כל מה שחרג מהיקף עולמם. נפשית הכין את עצמו להינתק מהם בעתיד הלא־רחוק, כפי שאכן אירע עם שובם לפולין. הדברים באו לידי ביטוי מפורש ביומנו כעבור זמן, עם צאתו לסמינר באינדרסדורף בפברואר 1947 למגינת לבם של הוריו: “געגועי לאמא, אפשר לומר, קשורים בעבר […] נדמה לי שאיני קשור כל כך למשפחה, אפילו לא לאמא. עכשיו, מרחוק, אני חש קשר חזק לאמי הבוכייה, אבל בעיקר מפני שהיא בוכה. אילולא ידעתי שאמא קשורה אלי באופן כה חזק ומכאיב וכל כך מתגעגעת – כלל לא הייתי מתגעגע אליה. ועוד דבר: געגועים אלה מתייחסים לעבר הקושר אותנו, ואילו במה ששייך לעתיד – אינני יודע אם בעתיד נהיה הרבה ביחד ואם דברים רבים יקשרו בינינו”.

אך גם לפני הפרידה הממשית מן ההורים בנה לו חיים בבוכרה עולם עצמאי ופעיל משלו. הוא חיפש דרכים לעזור בפרנסת המשפחה, ומהיותו בעל כישרון מובהק בתחום הציור והגרפיקה מצא לו עבודה קבועה בשני בתי הקולנוע המקומיים, תחילה ב“קומסומולץ” ולאחר מכן ב“סטאחאנוביץ”, שם הועסק כשעתיים ביום בציור כרזות בד ענקיות המבשרות על הסרט המוצג, שהתחלף מדי שלושה ימים. מדי פעם אף היה נשלח אל העיר הסמוכה קאגאן, ששימשה צומת רכבות מרכזי, כדי לבחור סרט מתאים. הוא עקב בדריכות אחרי מהלכי המלחמה מתוך הזדהות גמורה עם מאבקם של העם הרוסי וצבאו, ונהג להתעמק בכתבי סטאלין ולהאזין בדבקות לנאומיו ברדיו. בד בבד היה חבר פעיל ב“ארגון הפטריוטים הפולנים” שפעל בקרב הפליטים בבוכרה, ושימש מזכיר חוג הנוער של ארגון זה. בשיטוטיו בעיר היה חוקר אוזבקים זקנים על תולדותיה, התעניין לדעת כיצד נראו החיים בה תחת שלטונו האיסלמי של האמיר שקדם למשטר הסובייטי, והאזין להתרפקותם הנוסטלגית על ימי החופש והשפע שלפני המהפכה. מדי פעם גם רשם בעפרונו את דמויותיהם האקזוטיות של בני המקום.

אך מרכז חייו היה בית הספר התיכון שבו למד מ־1942 עד 1946. זו הייתה גימנסיה שהוקמה למענם של בני הנוער היהודים מפולין הגולים בבוכרה, וכל מוריה השתייכו אף הם לאוכלוסיית הפליטים היהודים. בתוקף הנסיבות נרקמו קשרים אינטימיים אמיצים של רעות ותמיכה הדדית בין התלמידים לבין עצמם ובינם לבין מוריהם, קשרים שבחלקם התמידו עוד עשרות שנים. מלבד הלימודים הפורמליים רחשה בבית הספר פעילות עיונית וחברתית ענפה, שחיים נטל בה חלק מרכזי. הוא גילה בתוכו משיכה עזה לעבודה ציבורית, והשקיע עצמו בה בתזזית מתמדת משחר עד לילה: בכתיבה לעיתוני בית הספר, בניהול ועד הכיתה, בארגון חוגי עיון, טיולים ומשפטים ציבוריים, בהכנת טקסים לציון אירועים שונים כמו “יום הצבא האדום” שבהם נשא נאומים חוצבי להבות, בביקורים אצל חברים וחברות שחלו ובהשגת מזון להם ולמשפחותיהם. ביומנו רשם: “העבודה היא בשבילי מזון רוחני שאינני יכול בלעדיו”. גם בחופשות הקיץ ערך לעצמו תוכניות השתלמות מדוקדקות במקצועות שונים, והביט בביקורתיות על המוני הצעירים המשחתים את זמנם לבטלה. לא פלא שמדי פעם נפל למשכב מחמת התשישות, לחרדתם העצומה של בני משפחתו שהייתה לו למשא. הוא, מצידו, הכביד לא פעם על חבריו ברצינותו היתירה, למשל כאשר כינס פעם בפארק העירוני את חברי חוג ההעשרה שניהל כדי לקרוא ולדון במחזה “קורדיאן” של יוליוש סלובצקי, אך הם העדיפו למורת רוחו להשתכשך שם בבריכת השחייה במקום להתעמק ביצירתו של המשורר הפולני הגדול. “אם הולכים לקרוא – אסור לבזבז את הזמן המיועד לכך לרחצה”, רשם בזעף ביומנו.

באותה רצינות התמכר חיים, מעט לפני שמלאו לו שבע־עשרה, לאהבת נעורים ראשונה. לבו נמשך אחר נערה עדינת־מראה בשם צשיה, צעירה ממנו במעט, שגילתה כלפיו חיבה ידידותית אך נרתעה מחיזוריו הנמרצים ומווידויי האהבה הלוהטים שלו וניסתה לצננם. יחסה הבלתי ברור אליו, תוך גילויים מתחלפים של קירוב ודחייה, גרם לו חיבוטי נפש לא מעטים, המתועדים לפרטיהם ביומנו. הקשר המייסר עמה היה עתיד להימשך כמעט שלוש שנים בבוכרה, בפולין ובגרמניה, עד שגווע.

כל העסקנות הציבורית, פעולות התרבות והמגעים החברתיים הקדחתניים לא באו אלא כדי למלא בתוכן ובמשמעות חיי גלות ארעיים שקפאו בלא תוחלת בפינה נידחת. עם השנים גברה והלכה הציפייה לשינוי, ומשום כך כה רווח ליהודים הגולים בבוכרה עם תום מלחמת העולם השנייה. בתשעה במאי 1945 נטלו חלק פעיל בחגיגות הניצחון. רק שמועות וקטעי דברים הגיעו אליהם מבעד למסך התעמולה הסובייטי על האסון שאירע ליהודי אירופה, שאת היקפו ועומקו עדיין לא יכלו לשער. “בוכרה נמאסה כבר על כולם – מספיק!”, רשם חיים ביומנו ביולי 1945. “בעיקר מייסרת אותנו העובדה שהישארותנו כאן היא ללא כל בסיס, ללא נימוק. אין הכרח להוסיף ולהישאר כאן. להיפך: אנו משוכנעים שהמצב הבלתי מוגדר הזה אחרי המלחמה הוא חסר היגיון”. התקוות היו מרוכזות בהסכם הריפטריאציה המתרקם בין פולין לברית המועצות, והשמועות וההערכות על מועד תחילת מימושו של הסכם זה היו נושא השיחה העיקרי בפי כל. לאיש לא היה ברור אילו חיים מצפים בפולין ליהודים השבים, אבל הפנים היו מופנות אליה מתוך תשוקה לשוב ולהשתלב בריקמת חיים יהודית של ממש, כפי שהוסיף חיים ורשם לעצמו באותו חודש:

בכל מקום באירופה, כולל בפולין, מתעוררים עכשיו חיים יהודיים תוססים. כך כתוב ב“עיתון הוועד המארגן של יהודי פולין בברית המועצות”. בכל מקום מופיעים עיתונים יהודיים: בלודז', בבוקרשט, בפאריס… עיתונים יהודיים אמיתיים! בפולין קמות מפלגות יהודיות ונקשרים קשרים עם היהדות בחוץ־לארץ… ואנחנו יושבים כאן ואיננו יודעים דבר. העיתון הסובייטי “אייניקייט” [אחדות] מספר לנו את ה“אמת הבולשביקית” על סטאחאנוב, על קולחוזים, וגם מתרגמים ליידיש מן העיתונות הרוסית…

לכל הפחות להגיע לפולין לחצי שנה, לשנה… אני בטוח שבשנה זו יחול מפנה בחיי מבחינות רבות. חיי רק יתחילו!

בתקופת ביניים זו ערך חיים הולצמן בן השבע־עשרה את חשבון עולמו. בהדרגה גיבש את מסקנותיו מן המלחמה ואת הרהוריו על האפשרויות הפתוחות בפני היהודים לכדי תודעה לאומית גאה שבמרכזה השקפה ציונית נחרצת. לנוכח גילויי אנטישמיות שפרצו באירופה מייד בתום המלחמה, ונסיונות־שוא להדבירם באמצעות חקיקה, רשם ביומנו ביוני 1945: “חוקים אינם מסוגלים לבטל את השכבה העבה של שינאה זואולוגית כלפינו, שצמחה ועטפה נפשות אנוש שפלות במשך מאות שנים […] לכן על היהודים להבין, שהמאבק שלנו על עתיד עמנו חייב להתבסס לא על דרישת פיסות נייר חדשות נגד האנטישמיות, אלא מטרותיו צריכות להיות רציניות ועמוקות הרבה יותר”. כעבור חודש התבטא במלים מפורשות יותר, כאשר דיווח על שיחה שניהל עם חבריו באסיפת “החוג הספרותי אמנותי”. השיחה הוקדשה למאמרו הידוע של המשורר יוליאן טוּבים “אנו יהודי פולין” (1944), המצהיר על רצונו להשתייך לעם היהודי מבלי לוותר על זהותו הספוגה כל כולה בלשון, בתרבות וביצירה הפולנית. מלבד שני נערים, שהתוודו כי אף הם חשים חצויים בין יהודיותם לפולניותם, הוקיעו רוב חברי החוג את טובים במלים נמרצות:

קבענו כי טובים הוא אגואיסט, הרוצה לחזור ליהדות משום שהדבר קוסם לו, אבל אינו מוכן לוותר על רגשותיו וקשריו האמיתיים: הוא רוצה לחזור לפולין, לכתוב בפולנית, ולהיטמן אחרי מותו באדמת פולין; בקיצור – הוא רוצה להיות פולני.

הגענו למסקנה כי אחרי המלחמה אין היהודים צריכים לחיות בפולין ולא בשום ארץ אחרת – אלא אך ורק במדינה משלהם. בכלל הובעו באסיפה זו דעות בזכות גאוותנו הלאומית, כולן כנות, ברוח אוהדת ומחמיאה לעמנו – ואני חייב להגיד שאסיפה זו הייתה בשבילי שעה של אושר.

הנה, אלו הן ההשקפות האמיתיות של יהודים! כך חושב הנוער היהודי, אלה הם ה“פטריוטים הפולנים הצעירים”…

לאחר שניסח לעצמו את עמדתו הציונית הירבה חיים לתהות על הדרכים שבהן יוכל העם היהודי לזכות למדינה משלו. הוא עקב במתח אחרי הידיעות על הדיונים בשאלת ארץ־ישראל בין מנהיגי המעצמות, והביע ספקנות רבה כלפי הסיכוי שישועת היהודים תבוא מידי טרומן, צ’רצ’יל, אטלי ועמיתיהם. בתחילת ספטמבר 1945 תיעד ביומנו את השמועות שפשטו בבוכרה על ההצעות המתגבשות לחלוקתה המדינית של הארץ בין היהודים והערבים. בינו לבין עצמו סבר שכל הסדר חלוקה כזה הוא מירשם בטוח לסכסוך נצחי, מה גם שמדינה יהודית זעירה ומקוצצת לא תוכל לקלוט את מיליוני היהודים הפזורים בעולם. לדעתו לא היה מנוס מפיתרון דרסטי, ברוח הזזת האוכלוסין ההמונית שהתרחשה ממש באותם ימים ברחבי אירופה, ולאור הצדק ההיסטורי הניצב בצידם של היהודים:

ישנן בעיות בהיסטוריה שיכולות לבוא על פתרונן רק באש ובחרב. לסוג זה של בעיות שייך העניין של פלסטינה. אם היהודים רוצים לכבוש את פלסטינה לעצמם, לכל העם היהודי, הם חייבים לפעול בהחלטיות. השיטה היחידה הבאה בחשבון היא מהפכה. פלסטינה תהיה חופשית ושלנו בלבד רק כאשר נגרש ממנה את הערבים, כאשר נשתמש נגדם בכוח. מה, האם ייחשב הדבר לחוסר צדק? “חוסר צדק” כזה קיים היום בפולין, בצ’כוסלובקיה. מגרשים משם את הגרמנים החיים בשטחים אלה מזה כמה מאות שנים. על שטחי מערב פולין הכבושים יש לפולנים הרבה פחות זכויות מאשר ליהודים על פלסטינה […] אם כך, האם גירוש הערבים מפלסטינה ומסירתה לשליטה ריבונית של היהודים אינו מוצדק עוד יותר מן הבחינה ההיסטורית? […] האם אינה צודקת שבעתיים דרישת היהודים להחזרת פלסטינה, שהם אינם יכולים בלעדיה? […] לא הייתה אף מלחמה לשחרור לאומי כמו מלחמתו של העם היהודי על פלסטינה. אמנם גם המלחמות האחרות נוהלו בשם חירות העם, אבל המלחמה שלנו היא על חיי העם. הצלת עמנו היא שליחות קדושה של הדור הנוכחי של היהודים. לזה שואף רוב העם היהודי בתקופתנו. להשגת מטרה גדולה זו חייבים להתאחד כולנו, כל מי שחושב את עצמו ליהודי. [ההדגשות במקור].

אבל בינתיים עמדה על הפרק שאלת השיבה לפולין. בסתיו 1945 החל בבוכרה תהליך בירוקרטי מסובך, ממושך, מורט עצבים ועתיר לחצים של רישום והצגת מסמכים, הוכחת האזרחות הפולנית וכניסה לתור המועמדים לנסיעה. חישוקי החיים החברתיים שהתהוו בשנות המלחמה פקעו ומתח הלימודים בגימנסיה התרופף ככל שקרב מועד העזיבה. אווירת הפרידה פשטה בכל, הנערים והנערות החליפו ביניהם את תצלומי דיוקנם, ובגב התמונות רשמו הקדשות נרגשות ושבועות ידידות נאמנות. לבסוף, באפריל 1946, הגיע תורה של משפחת הולצמן לעזוב את בוכרה, ושוב עלה חיים עם הוריו ואחיותיו על רכבת ויצא למסע של אלפי קילומטרים, הפעם בכיוון מערב. בדרכם עברו מאות ערים ועיירות ברוסיה ובפולין, וכמו בנסיעתם לסיביר לא ידעו להיכן בדיוק מועדות פניהם, שהרי חזרה לבלז הריקה מיהודים לא באה בחשבון.

השלטונות הפולניים כיוונו את רכבות הריפטריאנטים לאזורים שהתרוקנו מן התושבים הגרמנים שגורשו: שלזיה בדרום ואזור שצ’צ’ין בצפון. הרכבת שבה נסעה משפחת הולצמן פנתה דרומה. באחת מחניות הביניים, בעיר גלייוויץ (גְלִיוִיצֶה) שבשלזיה העליונה, איתרו אותם קרובי משפחה שחזרו מרוסיה לפניהם. מייד ירדה המשפחה מן הרכבת והשתקעה באחת הדירות הרבות בעיר זו שהתרוקנו מתושביהן הקודמים. הוריו של חיים היו עתידים לחיות בדחקות בגלייוויץ עוד ארבע שנים, עד עלייתם ארצה, אך הוא חיפש את הדרך אל הציונות החלוצית, והצטרף מייד, כנראה באקראי, לתנועת “גורדוניה”. כעבור זמן קצר עבר אל קן התנועה שבעיר הסמוכה בִּיטוֹם, והתמסר בכל הלהט הציוני שיקד בו לעבודות ארגון והדרכה בסניפי התנועה בדרום פולין, ובעיקר להכשרת בני נוער למסע אל ארץ ישראל.


ג. מגורדוניה לדרור

עם חידוש פעולתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה בתום מלחמת העולם השנייה הדריכה אותן, כידוע, השאיפה לליכוד השורות ולהסרת המחיצות המפלגתיות שהפרידו ביניהן לפני המלחמה. ביסוד השאיפה הזו עמד שיתוף הפעולה שנוצר בין בוגרי התנועות האלו, חברי המחתרות הלוחמות בגיטאות, לנוכח האויב המשותף בימי הכיליון. בהשראתם של מנהיגי המחתרות שנותרו בחיים, אישים כיצחק צוקרמן ואבא קובנר, התארגנו קיבוצי ההכשרה הראשונים בין פברואר לספטמבר 1945, עוד בטרם בואם של ראשוני השליחים מן הארץ, במתכונת מאוחדת תחת דגלה של ארץ־ישראל העובדת. מגמה זו נקטעה במהרה כאשר מנהיגי מפלגות־האם בארץ־ישראל קראו את חניכיהם לסדר והנחו אותם, במידות כאלו או אחרות של בוטות, לשוב ולכונן את המסגרות התנועותיות הנבדלות. אלה נאלצו לקבל את הדין, והדברים ידועים וכאובים.278 בעקבות זאת נערכה “חלוקת נכסים”, וכל אחת משלוש התנועות העיקריות בפולין – השומר הצעיר, דרור וגורדוניה – זכתה בחלק מסוים מקיבוצי ההכשרה הקיימים על־פי גודלה היחסי. מכאן ואילך השתדלה כל תנועה לגייס אליה חניכים חדשים מבני הנוער ששרדו על אדמת פולין, וכן מאלה שהגיעו עם גלי הריפטריאציה. לרבים זכורה התמונה הבלתי־מלבבת של נציגי הזרמים הציוניים המתחרים הניצבים על הרציפים בתחנות הרכבת, מתקוטטים זה עם זה ואורבים לצעירים השבים מרוסיה כדי למהר ולמשכם אליהם. רק בתחום אחד הוסכם על איחוד השורות, והוא הדאגה לילדים הניצולים שמתחת לגיל שלוש־עשרה. לצורך משימה זו הוקמה “הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים בפולין”, שעסקה באיתור הילדים היתומים ובטיפול בהם בבתי ילדים עד להפקדתם בידי עליית הנוער בדרך לארץ־ישראל.279

כאשר הגיע חיים הולצמן לפולין באביב 1946 כבר שררה בה מציאות זו במלוא תוקפה. כאמור, הוא מצא את דרכו משום מה דווקא אל תנועת גורדוניה המסונפת למפא“י, אם כי על־פי השקפותיו המרקסיסטיות והאקטיביזם הציוני שפיעם בו היה טבעי יותר שיצטרף לאחת התנועות האחרות, וביחוד לתנועת דרור של הקיבוץ המאוחד. אך עד שהתחוורו לו הבדלי ההשקפות בין התנועות כבר היה מחויב נפשית לקבוצת הנוער שעמד בראשה בביטום ושימש לה מחנך ומורה דרך. בד בבד נעשה אחד מראשי הפעילים של גורדוניה, הירבה לנסוע בין סניפיה שבמחוז קרקוב לבין המרכז בלודז', יצא בשליחותה לטקסי זיכרון שונים וייצג אותה ב”ועד הקואורדינציה של תנועות הנוער“. מדי פעם השתתף בוויכוחים פומביים פנים־יהודיים בין הציונים למתנגדיהם על “ההכרח לנסוע לארץ־ישראל” לעומת הרצון “לבנות חיים חדשים כאן”, כמתואר ביומנו. לאחר אחד הוויכוחים האלה ציין בסיפוק באוגוסט 1946: “ראיתי שלאנטי־ציונים אין נימוקים לביסוס עמדתם. אי־אפשר להתנגד לאמת הציונית!” את יום הכיפורים תש”ז בילה לראשונה בחייו הרחק מהוריו. מכוח ההרגל צם והלך לבית הכנסת, וניסה לראות מה בתוכנן וברוחן של התפילות עדיין אומר לו משהו:

הגעתי למסקנה שכל בקשות הסליחה והמחילה אינן מתאימות לי. אינני מאמין באלוהים או באיזה כוח עליון. ברור לי חוסר ההיגיון בפנייה לאיזה אלוהים מדומה, אבל אני מבין את תוכן הבקשות – לא הקטנוניות אלא הגדולות, הנשגבות, אותן מבטאת הנפש היהודית, והעיקר השאיפה הראשית, החשובה, האקטואלית: לשנה הבאה בירושלים!

על אף דבקות נחרצת זו באידיאל הציוני משקף יומנו מן המחצית השנייה של 1946 לבטים ועינויי נפש של מי שחש עצמו שלא במקומו הנכון. הוא התייסר על הפיצול בתנועה הציונית הסוציאליסטית והגה בדרכים שונות לאיחודה. הוא ביטא אכזבה קשה מן הרושם שעשו עליו מנהיגי גורדוניה בפולין, שהיו רחוקים מאוד בעיניו מלשמש מופת ערכי ואינטלקטואלי לחניכיהם (ואכן נפלו מכל בחינה מדמויותיהם רבות ההשראה של מנהיגי דרור והשומר הצעיר). הוא חש בחריפות גוברת את חוסר ההתאמה בין דעותיו לבין קוויה האידיאולוגיים של התנועה, ולא פעם ספג קנטורים בנוסח “מה מרקסיסט אדוק כמוך עושה בגורדוניה?”. הוא הרהר בצער על שהתמסרותו לפעילות תנועתית ומחויבותו לאידיאל ההגשמה החלוצית מונעים ממנו את האפשרות ה“אגואיסטית” לפנות ללימודים גבוהים באחת האוניברסיטאות בפולין או מחוצה לה, כמתבקש על־פי כישוריו, וכפי שנהגו רבים מחבריו מבוכרה. הוא הוסיף לטפח תקוות בדבר עתיד יחסיו עם חברתו צשיה, שבינתיים עזבה את פולין ויצאה ללמוד באוניברסיטת מינכן. משום כך הדחיק את משמעות המסרים הקרירים ששלחה לו, ומתוך צימאון לקשר כלשהו עמה ביקר תכופות אצל הוריה שהשתקעו בקרקוב.

נוסף על כל זאת היה חיים שרוי כל העת תחת רושם קורותיהם של חניכיו, הצעירים ממנו אך במעט, שרבים מהם חוו את מוראות השואה בפולין במלוא עוצמתן. ככל שהוסיף לספוג את סיפוריהם הנוראים גברה והלכה בו תחושת הבושה על שהוא עצמו עבר את שנות המלחמה ברוסיה בנסיבות קלות לאין שיעור. רק כעבור חודשים רבים, בסוף מרץ 1947, כאשר כבר שהה בסמינר דרור בבווריה, מצא בתוכו את הכוח להעלות את הדברים על הכתב:

זה התחיל בימים הראשונים לשהותי בביטום. ניהלתי אז את קן התנועה והיו בו הרבה ילדות קטנות, שרובן עברו את המלחמה תחת הכיבוש [הגרמני]. הן סיפרו לעיתים קרובות על הסיוטים, על האקציות, על מוות ובריחה, על נדודים בקור, ברעב ובפחד מתמיד בשדות, ביערות ובבונקרים. וכאשר שאלו אותי איפה הייתי אני בזמן המלחמה – עניתי בבושה שהייתי ברוסיה, באסיה התיכונה. התביישתי בפניהן, התביישתי בפני עצמי. התביישתי על שבהשוואה אליהן חייתי בשלווה, לא סבלתי, לא פחדתי, לא הבטתי בכל רגע למוות בעיניים. בזתי מאוד לעצמי על כך שכאשר מיליוני יהודים נספו באופן נורא כל כך, הלכו למוות בקהות חושים או ברחו כחיות נרדפות – אני חייתי יחסית בשקט, בכל אופן בלי לסכן את חיי, למדתי וחשבתי על שטויות. אי־נעימויות במשפחה, סכסוכים עם חברים נראו לי כסבל. בזמן שילדים בני שתים עשרה קפצו מרכבות דוהרות, ברחו ממחנות ואחר כך לחמו עם נשק ביד – אני עסקתי בעבודה “ציבורית” – ארגנתי נשפיות!

ועוד אני זוכר, ואינני יכול לשכוח, כיצד כתבתי בעבודת־בית בבית הספר שגם אנחנו, הנוער הלומד בבוכרה, סבלנו וגילינו גבורה: למרות הרעב שהציק, למרות הקור העז למדנו, בלי להסיר בכיתה את המעילים והכפפות מן הידיים הקפואות! כן, זוהי גבורה אמיתית! בעצם כן, אם למדוד זאת לפי אמת מידה אמריקאית. איזו אפסות, איזה חילול קודש לכנות זאת בשם סבל וגבורה לנוכח הדבר האמיתי ההוא (ואפילו רק לנוכח חלקיק זעיר ממנו) שעברו היהודים תחת הכיבוש! אילו יכולתי הייתי יורק בכל הכוח בפרצופו של חיים הולצמן זה, שכתב על גבורה באותה עבודה בבית הספר, וקיבל את הציון “מעולה”!

אני מתבייש בפני כל היהודים המעונים שנפלו בקטקליזם, בפני אלה שניצלו בנס, בפני העולם ובפני עצמי, אני מתבייש על חיי בזמן המלחמה. סיוט מרחף מעלי מן הרגע הראשון שנתקלתי בילדות הקטנות האלה בביטום. הסיוט יימשך כל חיי, אני יודע שעד סוף ימי לא אשתחרר מן הבושה הכבדה והמעיקה.

דומה שרגשי בושה כבושים מעין אלה נעשו תו־מאפיין בדיוקנם ובדימוים העצמי של רבים מן הריפטריאנטים הצעירים, וליוו אותם במסתרים במשך מרבית חייהם. התחושה שלעומת סיפוריהם של ניצולי השואה ה“אמיתיים” מתגמדות קורותיהם שלהם סכרה את פיותיהם ועיכבה אותם מלחשוף את סיפורי חייהם למשך שנים רבות, כביכול אינם יכולים להתהדר לא בהירואיות כלשהי ואפילו לא בסבל מופלג. עובדה היא, שכאשר ניסו לראשונה בקיבוץ לוחמי הגיטאות, בשנות החמישים, לתעד באופן מסודר את סיפוריהם האישיים של כל החברים, התברר במפתיע כי לא זו בלבד שרק בודדים מהם השתתפו באופן פעיל בלחימה בגרמנים, אלא שיותר ממחצית החברים עשו את שנות המלחמה כפליטים בברית המועצות. גילוי מביך זה הביא לגניזת המפעל למשך עשרות שנים. חידושו התאפשר רק אחרי שהשתנו הערכים ביחס למושג ההתנגדות ולתפיסת השואה בכלל, וחדרה ההבנה שגם מי שגורש מביתו וטולטל שנים כפליט במרחבי רוסיה הוא מנפגעיה הישירים של מלחמת העולם השנייה.280 פירותיו של מפעל זה מכונסים בארבעת הכרכים המופלאים של “דפי עדות”, מעשה ידיו של צביקה דרור, שפורסמו באמצע שנות השמונים. ועדיין, דומה, לא תוארה כיאות הביוגרפיה הקולקטיבית של אותו דור עקור, שכמה וכמה מנציגיו נראים בתצלום הקבוצתי של משתתפי הסמינר באינדרסדורף.

על הסמינר המתגבש נודע לחיים הולצמן בינואר 1947, בתקופה של דכדוך ושיממון מן החיים המונוטוניים בביטום האפורה והקודרת, מבלי שראה באופק סיכוי ממשי להגשים במהרה את חלום העלייה לארץ ישראל. הידיעה חישמלה אותו. הסיכוי להשתתף במסגרת לימוד נבחרת כזו, סמינר כלל אירופי בהדרכתו הישירה של יצחק טבנקין הנערץ, חיזק מאוד את משיכתו המוקדמת לתנועת דרור (“בעצם אני כבר מזמן ‘דרוריסט’ בעל הכרה”, רשם ביומנו), מה גם שמיקומו המיועד של הסמינר סמוך למינכן עורר בקרבו מחדש את התקווה לשוב ולהתאחד עם חברתו צשיה. מנגד חש מחויב לחניכיו בגורדוניה, אך לאחר מאבק פנימי קשה הגיע לידי הכרעה, פנה לאנשי דרור בביטום והביע את משאלתו להצטרף לסמינר. הם קיבלוהו בזרועות פתוחות, ומשנודע הדבר להנהגה הראשית של דרור בלודז' הזמינוהו לראיון. בבואו ללודז' הקדים וביקר במרכז גורדוניה כדי להודיע על עזיבתו, ולהפתעתו קיבל מן החברים שם את ברכת הדרך בחום ובלבביות. ראשי דרור בלודז' שמחו לצרף לתנועתם צעיר כה מבטיח ובעל יכולת, ששִמעו כבר הגיע אליהם, וכדי לרכוש אותו לשורותיהם הסכימו באי־רצון שיביא עמו לסמינר את אחותו מלכה, אף על־פי שלא היה לה כל רקע תנועתי קודם.

לאחר שהעביר באופן מסודר את האחריות לקבוצתו בביטום לידיים אחרות, ונפרד פרידה קשה מחניכיו וביחוד מהוריו בגלייוויץ, יצא חיים עם אחותו שוב ללודז‘, שם התאספה “הקבוצה הפולנית” של משתתפי הסמינר, שבעה עשר צעירים וצעירות, לקראת הנסיעה המפרכת לגרמניה. התרשמותו הראשונה מחברי דרור, ב“יום פעילים” ארצי שקיימו בלודז’, הייתה חיובית מאוד, בעיקר למראה התלהבותם שהתבטאה בשירים ובריקודי הורה. באותו מעמד פגש לראשונה את יצחק טבנקין, והופתע ממראה עיניו. על־פי ציפיותיו המוקדמות התמימות היה אדם דגול כטבנקין אמור להצטיין בהופעה חיצונית מרשימה, בקומה גבוהה, בעיניים יוקדות ובתנועות גוף מיוחדות, והנה לפניו איש כה פשוט ורגיל בחזותו ובגינוניו עד שהתקשה תחילה להאמין כי זהו אכן ראש הקיבוץ המאוחד, מנהיג מפלגה מהפכנית שזה לא כבר הביא לפילוגה של תנועת הפועלים הארץ־ישראלית ממניעים אידיאיים עקרוניים. אלא שעד מהרה פגה האכזבה הראשונית וחיים נכבש בקסם אישיותו של טבנקין. ביומנו שלל נמרצות את הרינונים הרווחים על שטבנקין מניח לשיקולים אישיים ולשאיפות פגועות להכתיב חלק נכבד ממהלכיו הפוליטיים. “כעת, אחרי שראיתי אותו, אינני יכול להאמין בזה, אינני יכול לתאר לעצמי שלאדם זה יש בכלל איזה אמביציות אישיות נמוכות”.

בשבעה עשר בפברואר 1947 יצאה קבוצת הסמינריסטים־לעתיד לדרכה הבלתי־לגאלית אל מחוץ לפולין. ברכבת מלודז' לוורוצלב נדרשו להציג את תעודותיהם למשטרה הפולנית, והתחמקו ממעצר בעזרת שוחד. לאחר מכן הוסעו במשאית אל העיר קלוצקו שבדרום מערב פולין, סמוך לגבול הצ’כי, שם הייתה נקודת המוצא של אחד מנתיבי “הבריחה” החשאיים למחצה, שמפעם לפעם הופרע על־ידי שומרי הגבול הפולנים. אחרי שעות רבות של עיכובים בקוּדוֹבָה, נקודת הגבול הפולנית, הגיעו עם שחר למחנה מעבר בנַאכוֹד שבצד הצ’כי, ורוכזו באולם גדול עם עוד מאות יהודים רצוצים, בהם ילדים רבים. המראה המדכא הזכיר לחיים תמונות ממסע הגלות שלו בסיביר, אך תחושות העייפות וההשפלה שמילאוהו באותה שעה פגו כאשר פצחו חברי קבוצתו בשירים עבריים ובריקודים, והוא הצטרף אליהם מתוך רגשי הכרת תודה לפעילי “הבריחה”. “מצב־הרוח הקודר”, כתב ביומנו כעבור יומיים, “התחלף בגאווה ובהתפעלות נוכח המרץ הבלתי נדלה של אנשים שהצליחו לגרום לכך, שגבולות חדלו להיות גבולות, שפתחו מרחבים המאפשרים אקסודוס של מאות אלפי אנשים. נותר בי רגש הגאווה מול כוח החיות של העם היהודי, אשר דבר אינו מסוגל לשבור אותו, עם אשר בעקשנות ובנחישות שואף להשיג את מטרתו”. חברו בנימין הרושובסקי כה נפעם אף הוא באותו מעמד, עד שכתב מייד שיר בשם “אַ טאַנץ אין וועג” (ריקוד בדרך) בהשראת המחול האקסטטי של עדת הצעירים באותו צריף רחב בנאכוד, שעל קירותיו חרותים מאות שמות של יהודים נודדים.281

אך מסע התלאות עוד היה רחוק מסיומו. מנאכוד הוסעה הקבוצה למחנה בפרברי פראג, ונאלצה להמתין בו בהיחבא ימים אחדים עד שהוסדר המשך דרכה. את הזמן ניצלו ללימוד עברית, לקריאה, להרצאות ולוויכוחים ובתוך כך למדו להכיר זה את זה, ואפילו חיברו המנון לקבוצתם, אך הכל נעשה מתוך מתיחות וחוסר סבלנות לקראת המשך הדרך. מפראג הוסעו בהסתר לעיר אַשַא (Asza) שבגבול צ’כיה־בווריה, וכעבור יומיים חצו בחשאי את הגבול בצעדה לילית מפרכת דרך גבעות, יערות ושדות מושלגים, פרי החורף הקשה במיוחד של 1946־1947. במשך שבע שעות בוססו בשלג עד לברכיהם, על שכמם מטען כבד, ולא אחד מהם כרע נפל וחש כי אין בכוחו להמשיך. מכיוון שתעו בדרך נמשך מסעם חמישה־עשר קילומטרים, פי שלושה מן המתוכנן. היו שהתעלפו, אך הכל תמכו זה בזה והגיעו כל עוד נפשם בם אל אדמת גרמניה, שם המתינו להם פעילי ה“בריחה” להסיעם הלאה. גם הלילה הארוך והמתיש ההוא הונצח בידי בנימין הרושובסקי בשיר בשם “דורך גרענעץ” (דרך הגבול), המבליט את הניגוד בין קשיי ההליכה המסויטת לבין עוצמת הרוח החלוצית המפעמת בצעירים, שרק בזכותה הם מצליחים להבקיע להם דרך בשלג העמוק.282

תחנתם הראשונה בגרמניה הייתה במחנה העקורים שבעיר רהאו (Rehau) הסמוכה לגבול, והפגישה – הראשונה מני רבות – עם הווי חייהם של היהודים במחנות אלה עשתה על קבוצת הנוער הציונית הנלהבת רושם מזעזע. מרהאו הוסעה החבורה למינכן, ומשם, כעבור עוד כששים קילומטרים, הגיעה סוף סוף ליעדה, למחנה העקורים הגדול בלנדסברג. היה זה כשבועיים אחרי היציאה מלודז'. בדרכי חתחתים דומות הגיעו עוד קבוצות מארצות אירופה האחרות, מהן ששהו בדרך חודש ויותר, ורשמי המסלול הקשה שעשו בדרכן אל מקום התורה מתועדים על דפיו של עלון הסמינר.283

בארבעה במרץ 1947 נפתח הסמינר. בשבועיים הראשונים התנהל בלנדסברג, בטירה הסמוכה למחנה העקורים. לאחר מכן, כאשר התקבצו כל החניכים, הועברו אל הכפר אינדרסדורף, השוכן כשלושים קילומטרים מצפון מערב למינכן, לא הרחק מדאכאו. שם נמשך הסמינר עד סיומו בשלהי יוני.284


ד. בסמינר

שיטת הסמינרים התנועתיים ככלי מרכזי לחינוך רעיוני, לחידוש המתח הרוחני ולטיפוח שיכבת פעילים צעירה (“אקטיבה”, כלשון התקופה) הונהגה בקיבוץ המאוחד מאז ייסודו בשנות העשרים. מבנה הסמינרים וסגנונם נגזר על־פי אישיותו של יצחק טבנקין: “כאמן השיחה והסיפורים המתמשכים על פני שעות וימים הוא כונן משטר מתמיד של הטפת לקח תנועתי מצד חברים בהנהגה באוזני קבוצות נבחרות של חברים, בגולה ובארץ, בסמינרים ובימי עיון, במועצות ובוועידות […] תוכנן של הרצאותיו היה מעורב. עיון היסטורי, גיאוגרפי ומשקי נתערבב ביסודות פוליטיים ורעיוניים לבלי הפרד”.285 בוגרי הסמינרים היו אמורים להתפזר במקומותיהם ולשאת את דבר התנועה אל חניכיהם. בגולה היה עיקר תפקידם ליצור ולגבש קבוצות צעירים לקראת היעד המרכזי: העלייה ארצה כדי להצטרף לאחד מקיבוצי התנועה. כך פעל טבנקין לפני מלחמת העולם השנייה בקרב הנוער הציוני בפולין. ראוי לציון מיוחד הסמינר בן ארבעת החודשים שניהל בווארשה ב־1930 והוועידה שבאה בעקבותיו. אלה הפיחו חיים בתנועת “החלוץ”, וקיבוצי ההכשרה שנוסדו בעקבות זאת ברחבי פולין סיפקו תגבורת עיקרית לתנועה במהלך כל שנות השלושים.286

עם תום המלחמה חידש טבנקין את המאמץ החינוכי והארגוני בגולה על־פי אותם דפוסים. הוא היה המרצה המרכזי בכינוס ההכנה של שליחי הקיבוץ המאוחד לקראת יציאתם לאירופה ב־1945, ובסוף 1946 הצטרף אליהם בעצמו. תחילה ערך סיור מקיף בפולין – בסניפי דרור, בתחנות “הבריחה”, באתרי הגיטאות ומחנות ההשמדה – ולאחר מכן הירבה לשהות במחיצת היהודים העקורים בגרמניה ולדובב אותם. עמדתו העקרונית הייתה, כי דווקא הנסיונות המרים שהתחשלו בהם שרידי השואה, והתרגלותם־מאונס לחיים במסגרות קולקטיביות, עושים אותם מועמדים טבעיים להסתגל לחיי הקיבוץ הקשוחים והתובעניים,287 אך את עיקר ציפיותיו תלה בנוער. בתוך כך התארגן הסמינר העולמי הראשון של דרור, שהיה היעד העיקרי למסעו של טבנקין לאירופה. חניכי הסמינר, בני שמונה עשרה עד עשרים וחמש, נבחרו לאחר תהליך מיון במרכזים הארציים של התנועה. אחדים מהם היו כבר בדרכם לארץ־ישראל בראש קבוצות הנוער שהדריכו, והוחזרו לצורך זה מאיטליה לגרמניה.288 ברגע האחרון הוטל קיומו של הסמינר בספק. עקב המתיחות הרבה שהשתררה בפברואר 1947 בין שלטונות המנדט לבין מוסדות היישוב, על רקע כשלונה של ועידת סנט ג’יימס בלונדון והחרפת פעולותיהם של האצ“ל והלח”י נגד הבריטים, נקרא טבנקין להשתתף בדיוני הוועד הפועל הציוני בירושלים. לאחר התלבטות החליט לצאת בכל זאת לבווריה, משום שהסמינר היה בנוי כולו על השתתפותו, אך הוא השאיר פתח לשובו ארצה אם יחמיר המצב. החלטתו להתנתק בתקופה סוערת זו למשך ארבעה חודשים מן הפעילות הפוליטית בארץ כדי להשמיע את לקחו בפני כמה עשרות צעירים מעידה על מידת החשיבות שייחס לסמינר.289

לאתר הקבע של הסמינר נבחר המנזר־לשעבר ששכן בפאתי הכפר אינדרסדורף. היה זה מבנה רבוע, גדל מידות, שראשית בניינו במאה השתים עשרה ועיצובו הסופי במאה השש עשרה. בשלוש קומותיו היו כארבע מאות חדרים הערוכים סביב חצרות פנימיות. בארבע פינותיו התנוססו צריחים מעוגלים, ובחזיתו, משני צידי השער הראשי, התנשאו שני מגדלים מחודדים. לפני המלחמה שימש פנימייה לנערות, ואחריה הוחרם בידי שלטונות הכיבוש ונמסר לאונרר“א. מאוגוסט 1946 עד יוני 1949 שכן בו בית ילדים, שאיכלס כשלוש מאות וחמישים מיתומי המלחמה היהודים בהנהלתה של שולמית כץ מכפר סאלד, שליחת הקיבוץ המאוחד לאונרר”א.290 אחד מאגפי הבניין הוקצה לשימושם של אנשי דרור, ויחסי חיבה ורעות נרקמו בין משתתפי הסמינר לבין הילדים דיירי המקום. הבניין עצמו, עטור האבזרים הנוצריים, על מבוכי מסדרונותיו, מרתפיו ועליותיו, עורר רתיעה, וזו מתבטאת היטב בבלדה בשם “אין אַלטן מאָנאַסטיר” (במנזר הישן) שחיבר באותם ימים בנימין הרושובסקי, המשורר המובהק שבחבורה.291 כמקובל בז’אנר הבלדה מעוצב בשיר חזיון בלהה על־טבעי: צלם רפאים מבעית של נזירה ימי ביניימית מפציע לעיני המתבונן בחשכת המנזר, ושפתיה לוחשות קללות ואיומים ארסיים כנגד היהודים הטמאים, שבחרו לשכן את ילדיהם דווקא במקום זה, בית אולפנא לילדים נוצרים ומוקד לשינאת יהודים רצחנית מזה דורות רבים.

שבעים ושניים חניכים, כחמישים מהם גברים, התקבצו בסמינר משבע ארצות. רבע מהם נמנו עם הקבוצה הפולנית המגובשת, והאחרים באו מהונגריה, מרומניה, מבולגריה, מאיטליה, מאוסטריה ומבווריה עצמה (אם כי ה“איטלקים” וה“בוורים” נמנו למעשה גם הם ברובם עם יוצאי פולין).292 הייתה זו קבוצה הטרוגנית למדי מבחינת הרקע וההשכלה, השליטה בשפות ועומק הזיקה לדרור. טבנקין ציין עובדה זו כאחד הקשיים הגדולים שעמדו בפניו, אך גם כאתגר מיוחד: “ברובם צעירים מאוד, אלמנט חדש בתנועה, טיפוס חדש, קיבוץ גלויות, שונים זה מזה בהשכלתם ובנסיון חייהם. בפעם הראשונה עמדתי לפני סמינר בהרכב כזה”.293 אחת ממטרות הסמינר הייתה שיפור שליטתם של החניכים בעברית, ולצורך זה יוחדו שעתיים מדי יום בהדרכת שליחים ארץ־ישראליים צעירים, אך בינתיים התנהלו כל ההרצאות, השיחות והפרסומים הפנימיים ביידיש, שרק הקבוצות מהונגריה ומרומניה התקשו בה. כאשר התארחו בסמינר לקראת סיומו כמה פעילים של דרור מצפון אפריקה, ומחו על הזמנתם למקום שאינם יודעים את שפתו, ניאות טבנקין להרצות בעברית באותו יום במיוחד לכבודם, לא לפני שנזף בהם על אי־הבנתם את ערכה ההיסטורי המיוחד של היידיש בתפוצות ישראל.294

כדרכו השתדל טבנקין לבנות מערך לימודים מגוון, וגייס שורה ארוכה של מרצים, מהם שנמנו עם הסגל הקבוע של הסמינר, מהם ששהו בגרמניה למטרות אחרות, מהם שהזדמנו לסביבה והתבקשו להעמיד את עצמם לימים אחדים לרשות הסמינר. מקיבוץ נען הגיע במיוחד משה ברסלבסקי, מאנשי הרוח הבולטים של הקיבוץ המאוחד, שעוד לפני המלחמה היה מראשי השליחים לתנועת “החלוץ” בפולין, ועתה בא להעשיר את החניכים בתחום המומחיות המובהק שלו, ידיעת הארץ. בעשרות הרצאות הציג לפניהם בפרטי פרטים מוחשיים את מראות ארץ־ישראל, וכמו הוליך אותם עמו בעריה ובנופיה, עד שכמה מהם העידו לימים כי בבואם לארץ ידעו להתמצא בה מייד בלי קושי בזכות אותן הרצאות. כמו כן ייחד ברסלבסקי שעות אחדות לסקירת תולדותיהן של העליות השונות ולתיאור התפתחותה של הלשון העברית. אהרן ברדיצ’בסקי הקדיש כארבעים שעות לתיאור מדוקדק של תנועת “החלוץ”, קורותיה ועקרונותיה. אלי זיסר דיבר על סוציאליזם, על סוציולוגיה יהודית וגם על ימאות יהודית, אך את עיקר תרומתו תרם, כמדומה, דווקא בהוראת שירי זמר עבריים, שירי חלוציות ואהבת הארץ, שהחניכים רשמו את מילותיהם במחברותיהם, שיננו אותם בעל־פה ונהנו מאוד לבצעם במקהלה בכל הזדמנות.

לחינוך הלאומי והתנועתי תרמו גם משה כספי, משליחי הקיבוץ המאוחד, בסידרת הרצאות על הציונות, וצבי רוזנשטיין (אבן־שושן), מראשי “החלוץ” בעבר וחבר הנהגת הסתדרות העובדים, בסקירות על ההסתדרות ותולדותיה. מלבד זאת דאג טבנקין להרחבת אופקים כללית יותר לחניכיו. הוא הזמין את ההיסטוריון פיליפ פרידמן, חוקר השואה, ששימש אז יועץ לבית הדין הצבאי הבינלאומי בנירנברג, להעשיר את משתתפי הסמינר בכמה הרצאות מרוכזות על תולדות ישראל. הד"ר שמואל גרינגאוז, נשיא הוועד המרכזי של יושבי מחנות העקורים בבווריה, ניאות לבוא ולהשמיע דברים על הדמוגרפיה של העם היהודי. מבקרת הספרות רחל כצנלסון־שזר, מראשי מועצת הפועלות, ששהתה אז בשליחות אל מחנות העקורים בגרמניה, הציגה בפני החניכים סוגיות בספרות העברית, ולאחדים מהם הייתה זו פגישה משמעותית ראשונה עם הספרות העברית החדשה.295 הנאה מיוחדת שאבו מהרצאותיו של הצייר הצעיר משה ברש, יליד טשרנוביץ ולימים חוקר נודע של תולדות האמנות, שחשף בפניהם פרקים שונים בתולדות הציור והפיסול, מאמנות בבל ומצרים הקדומה ועד האמנות המודרנית. בהעדר אמצעי המחשה אחרים נעזר המרצה ברישומים ספונטניים שהתווה על הלוח, אך היו בין שומעיו כאלה שמילאו אחר כך את החסר בביקורים במוזיאונים ההרוסים למחצה של מינכן. אחד מחניכי הסמינר, צעיר בן עשרים ואחת בעל נטיות לציור בשם משה קופפרמן, האזין בוודאי להרצאות אלה בקשב מיוחד.

אבל כל אלה היו לוואי לעיקר, והעיקר היה טבנקין. מתוך סך כולל של כארבע מאות שעות לימוד פורמליות הוקדשה כמעט המחצית להרצאותיו המקיפות, שהתרכזו סביב כמה מוקדים: היסודות האידיאולוגיים של התנועה, זרמים חברתיים ורעיוניים בציבוריות היהודית, הקיבוץ והתפתחותו בתנועת הפועלים הארץ־ישראלית. מנקודת התצפית של ההווה, לנוכח חורבנה של יהדות אירופה, ניתח טבנקין את הדרכים השונות שהיו פתוחות בפני היהודים מאז שלהי המאה התשע־עשרה, ואת המסגרות המושגיות והפוליטיות השונות שפיתחו לצורך ההתמודדות עם המציאות: התבוללות, בונדיזם, אוטונומיזם בנוסח דובנוב, טריטוריאליזם, ציונות רוחנית בנוסח אחד־העם, ציונות מדינית וציונות מעשית לגווניהן השונים, מפועלי ציון ועד הרוויזיוניזם. הוא השתדל להציג כל זרם כזה באופן הוגן ורציני, וכמידת יכולתו הזמין חברי תנועות יריבות – כגון אחד מפעילי השומר הצעיר – לדבר בעד עצמם ולסנגר על דרכם בפני החניכים. עם זאת לא היה ספק במגמתה של סקירה פנורמית זו: להבליט מתוך עושר הזרמים והנתיבים את הדרך שהוכחה בעיניו כנכונה. מבין שלל האופציות הרעיוניות שהציג הצביע על צידקתה של הציונות מלכתחילה ובדיעבד. מתוך הזרמים השונים בציונות הבליט את דרכה של תנועת הפועלים כבחירה ההכרחית. מתוך מפלגות הפועלים הציוניות ייחד לטובה את תנועתו שלו, “אחדות העבודה”, המשלבת סוציאליזם רדיקלי עם מקסימליזם מדיני, ואת מכשיר הביצוע העיקרי שלה, תנועת הקיבוץ המאוחד. הדיון ההיסטורי היה קשור קשר הדוק לפולמוסי ההווה ולארועי הזמן הסוערים, מן הפילוג הטרי במפא"י ועד למאבק על ההעפלה שהגיע באותם ימים לשיאו.296

הרצאותיו של טבנקין היו לב לבו של הסמינר. כל אחת מהן נמשכה בין ארבע לשש שעות, וזרמה כרצף שיחתי־אסוציאטיבי המשלב סקירות היסטוריות וניתוחים פוליטיים עם אנקדוטות מדגימות, דיוקנאות מומחזים של אישים ושלל דברי זכרונות. באמצעות כל אלה הוטמע היטב המסר הרעיוני. טבנקין סיפר על ימי העלייה השנייה, על ייסודה של עין חרוד, על משטר החיים בקיבוץ וענפי המשק השונים. הוא קרא לפניהם משיריו של בנו משה וסיפר בגאווה על בנו יוסף, ממפקדי הפלמ“ח. הכריזמה האבהית שלו קרנה במלוא עוצמתה: “הזקן החביב שלנו”, כינה אותו חיים הולצמן ביומנו; “עריץ שופע קסם”, מגדיר אותו ביתר דיוק ממרחק השנים בנימין הרושובסקי. ביחסם של החניכים אליו ניכרו ייראה ואהבה, וחלקם, במיוחד מאלה שנותרו יחידים ממשפחותיהם, אימצוהו להם כדמות אב וחשו כבניו האהובים. אחד מהם, מוטק גולדהכט, מספר כי בבואו ארצה כאיש הגח”ל במאי 1948, בלא קרוב ומודע, ביקש מייד להעביר לטבנקין הודעה שהגיע, כדי שאם ייפול בקרב יידע מורו שמילא את הציפיות שתלה בו.

רק בשפה רפה העזו החניכים מדי פעם להקשות על טבנקין. הקבוצה שבאה מהונגריה, אדוקה באמונתה במרקסיזם, הייתה חשדנית כלפי הסינתזה שהציע בין סוציאליזם ולאומיות יהודית, וחבריה אף נהגו תחילה לתעד בינם לבינם את “סטיותיו” מן התורה המחייבת, עד שרפתה התנגדותם. חיים הולצמן שאל אותו פעם שאלה מציקה: מה הטעם להתגאות כל כך בנצחונה של הציונות, אם בסופו של דבר נכשלה התנועה הציונית במשימתה העיקרית, לשכנע בצידקתה מבעוד מועד את המוני העם ואולי להצילם בכך מכיליון. בנימין הרושובסקי הכעיס את טבנקין בשאלתו המתגרה, מה תכלית התנגדותו לתוכנית החלוקה, בשעה שעמדתו היא בבירור נחלת מיעוט בציונות ואילו ההיגיון המציאותי וגם התמיכה הציבורית ניצבים בצידם של מפא"י ובן־גוריון. שניהם לא קיבלו תשובות מספקות.

מחוץ להרצאותיו היה טבנקין מעורב בין תלמידיו ושותף להווי חייהם. הוא השתדל ליצור מגע אישי בלתי אמצעי עם כל אחד, ואל הנסוגים וחסרי הביטחון היה ניגש ושואלם, לחרדתם, מדוע אינם משוחחים עמו כחבריהם.297 באסיפות הכלליות של החניכים היה נוטל חלק פעיל, וממריצם לחיות את חיי הסמינר במתיחות מתמדת, בלהט מהפכני ומתוך מודעות לציווייו של הזמן הקטסטרופלי: “אני רוצה שכל חבר לא יהיה מה שהוא אלא מה שהוא יכול להיות”, חזר ואמר.298 נראה כי שאף לעודד את המתיחות הזו גם על־ידי נטיעתם של רגשי הכרת תודה ותחושות אשם בחניכים על הזכות שנפלה לידם ליהנות ממנעמי הסמינר בעוד חברי התנועה האחרים נאלצים לכסות על היעדרם בעבודה מאומצת יותר.299 ואמנם, המגמה הייתה שלא להותיר אף רגע לבטלה. מחוץ לשעות הלימודים נטוותה רשת של פעילויות בחוגים ובוועדות נבחרות, בקריאה ובכתיבה, באסיפות כלליות וב“ערבי חניכים” שבהם סיפר איש איש על חייו ובמיוחד על קורותיו בשנות המלחמה. על־פי הצעתו של אהרן ברדיצ’בסקי, גם השבתות הוקדשו בחלקן ללימודים. פעילות מיוחדת רחשה סביב החגים שחלו בתקופת הסמינר: פסח, ל"ג בעומר ושבועות. אלה צוינו בהבלטה בנאומים ובטקסים בעלי תוכן לאומי־חילוני־קיבוצי אקטואלי. במיוחד נטבע בלב החניכים זכרו של ליל הסדר ההמוני שנערך בבניין המנזר יחד עם הילדים שהתגוררו בו ומדריכיהם, ובהשתתפותם של חברי קיבוץ ההכשרה של דרור שפעל באינדרסדורף, שליחים מארץ ישראל וחברי הנהגת התנועה. באולם התפילה לשעבר, העטור פסלי קדושים נוצרים, הסבו כארבע מאות איש ליד שולחנות ערוכים, ויצחק טבנקין, ששימש “אבי הסדר”, ניצח על קריאת ההגדה בנוסח עין חרוד עם תוספות ברוח הזמן. אירועים מיוחדים הוקדשו במהלך הסמינר גם לציון יום השנה למרד גטו וארשה שחל ב־19 באפריל, וכן לחג הפועלים באחד במאי.

חיים הולצמן ובנימין הרושובסקי הופקדו על עריכת עיתוני הסמינר, והוציאו במהלכו שלושה גליונות מלאים וגדושים (שכל אחד מהם עלה להם בשבוע ללא שינה), ועוד שבעה בולטינים אינפורמטיביים בהיקף מצומצם יותר. בנימין פרסם בהם משיריו ומשה קופפרמן תרם לעיתונים משוכפלים אלה איורים פיגורטיביים פשוטי קווים.300 בצד חיבוריהם של חניכי הסמינר הובאו בעיתונים קטעים מתאימים מן הספרות העברית במקור ובתרגום, כגון נאום הגיבורים מ“מתי מדבר” של ביאליק, רשימתו של ג' שופמן “עכשיו?!” או שירו האקטואלי של נתן אלתרמן “דרך בים”, שפורסם בתרגום ליידיש מעשה ידי בנימין. הרוח המנשבת על דפיהם משקפת את אווירת הסמינר שהייתה אכן רצינית מאוד, מתוחה ונלהבת, כעדותו המאוחרת של אחד החניכים, יצחק שטרנברג: “התלהבות נעורים והתפרקות רגעית מן הנטל הכבד של ההווה ושל העבר הלא רחוק, צמאון לדעת ויותר מזה, כמיהה למעשים – זו האווירה הכללית בסמינר באינדרסדורף”.301 ומוסיפה רעייתו דורקה: “חשנו שאנו עומדים לשנות את העולם”.302

אם לשפוט על־פי מאמריו של חיים הולצמן בעיתוני הסמינר, ובמיוחד על־פי רשימות היומן שלו מאותם חודשים, נראה שהצלחתם החינוכית של טבנקין ועוזריו הייתה מלאה. במאמריו דן ברצינות עמוקה, מכמירת־לב בתמימותה ממרחק השנים, בבעיות התנועה הקטנות והגדולות: החל בסוגיית נשירתם של חניכים מקיבוצי ההכשרה של דרור בבווריה אל החיים הנוחים יותר במחנות העקורים, וכלה בשאלה כיצד תתפוס התנועה את מקומה הראוי בראש מחנה הציונות הסוציאליסטית.303 ואילו ביומניו ביטא את אושרו על השלמות הפנימית שהשיג מרגע שהבשילה בו ההכרה המוחלטת בצידקתה הגמורה של התנועה. “לא תעיתי בדרך, מצאתי את מקומי מבחינה אידיאולוגית”, כתב כבר בשבוע הראשון של הסמינר, ומשבוע לשבוע נעשו ניסוחיו עזים ונלהבים יותר. “גם עד כה מצא חן בעיני האקטיביזם הציוני”, כתב כעבור חודש, “אבל […] עכשיו אני מבין אותו ואני משוכנע בצידקת הדרך הזו. היום לא זו בלבד שיש לי יחס חיובי לאקטיביזם, אלא אני שולל את כל הדרכים האחרות”. לאחר שביקר בחריפות את דרכה של הנהגת היישוב המשלימה עם הגליית מעפילים מן הארץ, ואפילו ביטא אהדת־מה לפעולות האצ“ל והלח”י, שאל את עצמו מה יש לעשות ואיך, והשיב: “כפי שרוצה התנועה: קיבוץ ופלמ”ח!". מתוך אותה תחושה של היטמעות גמורה במאבק התנועתי והלאומי הציג לעצמו באמצע אפריל 1947 סידרת שאלות מחייבות: “ומה עושים עכשיו בכדי לא להמשיך בטרגדיה? מה צריכה לעשות הציונות בכללותה וכל ציוני בודד בנפרד כדי שכל העם יחיה במתח ציוני, וכל המוני העם יהיו חלוצים? מה עלי לעשות בכדי לפעול בכיוון זה?”

בפועל אכן היתה כל הווייתו דרוכה ומגויסת לשליחות התנועתית. הוא תהה כיצד יכולים צעירים יהודים אינטליגנטים להעדיף בשעה הרת גורל זו את טובת עצמם, לפנות למסלול של לימודים גבוהים ולהפנות עורף למאבק הלאומי. הוא הקדיש ביומנו דיון ארוך להתנכרותה המכאיבה של ברית המועצות לציונות, וניסה לשכנע את עצמו בעזרת פלפול מסובך כי מאחורי העוינות הסובייטית מסתתרת דווקא הבנה עמוקה מצד מולדת המהפכה ליהודים, נושאי בשורת הקידמה, הדמוקרטיה והסוציאליזם במזרח התיכון. הוא הופיע ונאם בכינוס־אזכרה של יוצאי בלז באחד ממחנות העקורים, מתוך מגמה מפורשת לעורר בהם אי־שקט וייסורי מצפון על ישיבתם המתמשכת בבווריה או על הרהוריהם באפשרות להגר לארצות שאינן ארץ־ישראל. בתום נאומו המטירו עליו שאלות על המצב ב“בריחה” ובעליה ב', ולהרגשתו השיג לפחות באופן חלקי את מטרתו. הוא התארח אצל דודיו שישבו זמנית בעיר אולם (Ulm), והגיב בזעם על נסיונותיהם לשכנעו מתוך אהבה ודאגה לחשוב על רווחתו האישית: “הם לועגים לי ומזלזלים בדרכי, אליה אני קשור עד כאב, דרך המסמלת בשבילי את הערכים המקודשים ביותר”. לעומת זאת תיאר את התעלות הנפש השלמה שחש בשעה שהשתתף במועצת דרור בבווריה, בניגוד לרגשותיו המסוכסכים כאשר פעל בעבר בארגונים שלא הזדהה לחלוטין עם מטרותיהם, כמו ארגון הפטריוטים הפולנים בבוכרה ובמיוחד תנועת גורדוניה:

לא הייתי פטריוט של גורדוניה כמו אחרים, לא שמחתי בהישגיה, לא התעצבתי על כשלונותיה. קינאתי באלה שהיו מסוגלים לחוש אושר הנובע מתוך אהבה ונאמנות לתנועתם. לא ידעתי את האושר הזה. עכשיו אני יודע. עכשיו אני בתנועה שאני יכול לכנות אותה “שלי”. כן, דרור היא התנועה שלי. למען גורדוניה לא הייתי נלחם נגד ארגונים אחרים, לא הייתי נלחם לשם תועלתה של גורדוניה. בשביל דרור אני מוכן לעשות הכל. לא מכיוון שנהפכתי לאיש מפלגה, אלא משום שאני אוהב את דרור. אהבתי זו נובעת מכך שאני חושב את דרכה לדרך היחידה הצודקת.

לעומת הזדהותו הגמורה והסוחפת של חיים עם התנועה, נראה שחברו בנימין הרושובסקי הקפיד מלכתחילה להציב גבולות בין עולמו האישי האוטונומי לבין המסגרת הקולקטיבית הלוחצת. בסמינר יצא לו עד מהרה שם של משורר ואיש רוח, הזכאי למידה של אקסצנטריות, אם כי לא נמנעו מללגלג בחיבה על כמה מגילוייה: על נטייתו להאריך בשינה ולאחר דרך קבע להרצאות, על השעות שהקדיש להתבודדות מהורהרת (סיפרו שפעם נזף בחברה שנכנסה לתומה לחדרו על שהפסיקה אותו באמצע מחשבותיו), ואף על הופעתו החיצונית. באחד מן היומנים האינפורמטיביים של הסמינר פורסמה במדור ההיתולי הודעה בזו הלשון: “החבר בנימין מתבקש לסור למזכירות הסמינר לקבל שמונים פפניג לצורך תספורת שערו המשוררי”.304 בד בבד התרשמו עמוקות משיריו ומן היידיש העשירה שבפיו. משום כך לא התפלאו חבריו, ואף לא נטרו לו טינה, על שבתום מלחמת העצמאות פנה מייד ללימודי ספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, מבלי ששקל ברצינות מעולם להצטרף לאחד מקיבוצי התנועה. היה ברור להם שזכותו לממש את כשרונותיו ונטיותיו הייחודיות. התבדלותו המסוייגת מן הקולקטיביות התנועתית, גם כאשר היה לכאורה בשר מבשרה, משמשת אולי רמז מוקדם ראשון לדברים המרים והצורבים שהיה עתיד להשמיע כעבור ארבעים שנה בעניין יחסם של טבנקין ושליחי ארץ־ישראל לחניכיהם ניצולי השואה.

אבל בינתיים אנו נמצאים עדיין בעיצומו של הסמינר, שחתר לקראת סיומו ביוני 1947. שני אירועים שנערכו באותו חודש שימשו לו מעין סיכום. האחד הוא הכינוס העולמי בן ששת הימים של דרור במחנה גרטסריד, שבמהלכו צולמה התמונה הקבוצתית שבה פתחנו את דברינו. הכינוס זימן יחדיו את נציגי התנועה מאירופה, מצפון אפריקה ומארץ־ישראל.305 רבים מהם הבריחו גבולות והיטלטלו שבועות בדרכים כדי להשתתף בכינוס זה. עקרונות התנועה, סיכום פעולותיה והתוויית יעדיה באו לידי ביטוי בנאומי המנהיגים306 ובהחלטות שנוסחו בקפידה.307 אך לא אלה נחרתו בזכרונם של המשתתפים אלא שני מעמדים אחרים. האחד היה הופעתה של צעירה בשם נדיה, נציגת “צעירי ציון” מתוניס שמצאו את דרכם אל תנועת דרור ואל הקיבוץ המאוחד. דבריה שהושמעו בעברית צחה היו כפתיחת עולם חדש לנוכחים, שרבים מהם לא נתנו דעתם לפני כן לקיומן של קהילות יהודיות בארצות האיסלם, ומה גם שנפעמו ללמוד על פעילות ציונית ערה הרוחשת בארצות אלה. המעמד השני היה ערב שנערך בעבי היער, סביב מדורה, והוקדש להעלאת סיפורם של מורדי הגיטאות, במיוחד אלה שהשתייכו לתנועת דרור. ברונקה קליבאנסקה, טוביה בוז’יקובסקי וחווקה פולמן תיארו שמץ מהתנסויותיהם כחברי הארגון היהודי הלוחם בווארשה, בביאליסטוק, בקראקוב, והעלו את זכרם של המפקדים והלוחמים שנפלו, למרבה התרגשותם של השומעים.

אחרי הכינוס חזרו חניכי הסמינר לאינדרסדורף, והקדישו את עיקר זמנם לאימוני שדאות ומחנאות בהדרכתם של אנשי ההגנה, וכן להשתלמות דידקטית מעשית בהדרכתו של משה הורביץ מחפצי־בה. בד בבד התכוננו לאירוע הגדול השני שלפניהם: טקס הסיום החגיגי שתוכנן והוכן בניצוחו של חיים הולצמן. הטקס נמשך לא פחות משמונה שעות, בנוכחותם של מאות הדיירים היהודים של אינדרסדורף, בתוכם חניכי בית הילדים שהכינו עצמם באותם ימים ליציאה אל הנמל הצרפתי כדי לעלות על סיפונה של האונייה “אקסודוס”. בצד הנאומים ודברי ההיתול הציגו החניכים את מחזהו של אהרן צייטלין “אין קיינעמס לאַנד” (בארצו של אף אחד), המתרחש אמנם בחבל הסודטים ערב מלחמת העולם השנייה, אבל מכמה בחינות נראה להם קרוב ונוגע למצבם שלהם.308 עלילת המחזה מתארת קבוצה מגוונת של יהודים צ’כים שנקלעו לשטח ההפקר בין צ’כיה העצמאית לבין החבל שסופח לגרמניה, ונלכדו בו בשל סירובם של החיילים משני הצדדים להרשות להם לצאת מן התחום המפורז. ביקורו של עיתונאי זר המתעד את סיפורם מפיח בהם תקווה שזעקתם תישמע בעולם, אם כי עמדתו ככל הנראה צינית־סנסציונית תועלתנית. בכל זאת מסתיים המחזה בהכרזתו הצוהלת של אחד היהודים על קבלת הוויזות שיאפשרו להם לצאת מ“קיינעמס לאנד” ל“צוקונפט לאנד” (ארץ העתיד), אך מכיוון שהמכריז הוא הלץ שבחבורה קשה לדעת אם יש ממש בדבריו או שרק מפח נפש יהיה בסופם.

על פרידתם של החניכים בטרם ייצאו חזרה לארצותיהם כתב חיים כי “מעולם לא הייתי כל כך נרגש, בעצם כמו כולנו”; אך לפני שובו לפולין להמשיך בעבודת ההדרכה בתנועה הוטלה עליו עוד משימה אחת. הוא ובנימין הרושובסקי הסתגרו במינכן שלושה שבועות, ובעבודה מאומצת של עשר שעות מדי יום עיבדו את הרשימות שערכו הם וחבריהם בהרצאותיו של טבנקין לכדי ספר שיטתי ומגובש. על־פי עדותו של בנימין היה הוא, בעל היידיש האידיומטית העשירה, אחראי בעיקר לעיצובו הלשוני של הספר, ואילו חיים, האדוק ממנו בנאמנותו התנועתית, שמר בחומרה על דיוקם הרעיוני והמושגי של דברי המורה. לא הייתה זו משימה יוצאת דופן. מאז ומתמיד הניח טבנקין את עריכת דבריו ופרסומם בידי תלמידיו, ורוב כתביו הנדפסים מורכבים למעשה מעיבוד של שיחות, הרצאות ונאומים שהועלו על הכתב בידי אחרים, בדרך כלל מבלי שטרח לבדוק אותם לפני פרסומם.309 כך היה גם במקרה זה. כתב־היד המוגמר נמסר למשה ברסלבסקי, שטיפל בהבאתו לדפוס באמצעות המזכירות האירופית של התנועה בפאריס. הספר ראה אור בדצמבר.1947 310 כל כולו חותר אל משפט הסיום הנמרץ שלו: “כמו בסוציאליזם, כך בציונות הסוציאליסטית: לנו לא יעזרו לא אלוהים ולא שליט כלשהו – כפי ששרים בשירנו – אלא רק מהפכה בעולם ומהפכה בעמנו, הנישאת על כתפי התנועה החלוצית־הקיבוצית”.

פרידתם של חניכי הסמינר זה מזה הייתה קשה, ונראה כי צר היה להם על פירוקה של המסגרת היקרה כל כך ללבם. משום כך החליטו להוציא מפעם לפעם עלון משוכפל במתכונת הדו־שבועון של הקיבוץ המאוחד, “צרור מכתבים”, שבו ידווחו אלה לאלה על המשך קורותיהם בארצות השונות, ואכן התמידו בכך זמן מה.311 רובם היו עתידים להיפגש בארץ כחברים בקיבוצי התנועה, וכעשרים מהם נמנו עם חבורת המייסדים של קיבוץ לוחמי הגיטאות, בתוכם כתריסר מן המצולמים בתמונה הקבוצתית עם טבנקין. בנימין הרושובסקי נשאר, כאמור, במינכן לעבוד בעריכת פרסומי דרור, עד שהתמרד באביב 1948 ופתח ב“שביתת שֶכֶב”, כלשונו, כדי שיותר לו לעלות ארצה. חברו חיים, שנכסף לא פחות ממנו לארץ ישראל, לא העלה בדעתו להפר את מרות התנועה, ומשום כך נשאר בפולין עוד כשנתיים וחצי מלאות וגדושות שהקדישן לעבודה מאומצת בסניפי דרור, במרכז התנועה בלודז', בקיבוצי ההכשרה ובמושבות הקיץ והחורף. לאחר שהתאחדה דרור עם תנועת הנוער הבורוכובי בנובמבר 1947 היה חבר ההנהגה של התנועה המשולבת והופקד על עריכת פרסומיה החינוכיים יחד עם בת־שבע צפלינסקי, שליחה מנען בעלת הבנה ורגישות יוצאות־דופן.312 הוא היה מאחרוני היוצאים מפולין מקרב פעילי התנועה, ובדצמבר 1949 הגיע ארצה בראש קבוצת נוער, והוליכם לתקופת הכשרה בקיבוץ נען. כעבור חודשים אחדים הצטרף עם חברתו לִילה אל חבריו בקיבוץ לוחמי הגיטאות, שהתיישב כשנה לפני כן במקום הקבע שלו בין עכו לנהריה.


ה. “שארית הפליטה”

בקיץ 1986 פורסם שיר בשם “פטר הגדול” בתוך סידרת שירים מאת המשורר גבי דניאל, והופעתו חוללה שורה של תגובות נסערות על דפי העיתונות.313 השיר עוסק בפרשת אנשי הגח“ל, העולים ניצולי השואה שהובאו ארצה בעיצומה של מלחמת העצמאות, והוטלו בחופזה למערכה כדי למלא את שורות הלוחמים שנתדלדלו. הכעס עליו נבע בעיקר משלוש אמירות שהכיל, המצטרפות לכתב־אשמה קשה על היחס האינסטרומנטלי האטום כלפי חיילי הגח”ל. האחת היא הקביעה שדוד בן־גוריון סלל את הדרך העוקפת לירושלים “על עצמות נערים מן השואה”, תוך רמיזה לקורבנות הגח“ל בקרב לטרון ותוך עריכת השוואה מפורשת בינו לבין הצאר העריץ פטר הגדול, שלא היסס להקריב את חייהם של רבים מנתיניו לצורך הגשמת מפעלי הבנייה שלו. השנייה היא הגדרתו של “המדריך העברי” שהופקד על אימונם של אנשי הגח”ל בביטוי בעל הקונוטציה הנוראה “נער עברי תמים מן הגזע העליון”. השלישית מצויה במשחק המלים המדמה את אנשי הגח"ל לגחלים לוחשות שהובאו מן השואה כדי להפיק מהן עוד מעט תועלת: “לנפוח בהם/ קצת/ רוח חיים/ קצת אש” בטרם יכבו כליל. כמו כן נעשה בשיר שימוש אירוני בביטוי “אבק אדם”, שנהפך למטבע לשון מקובל לתיאור האופן שהמנהיגות הציונית, ובראשה בן־גוריון, ראתה את האוכלוסיה שהתקבצה בארץ מן הגלויות השונות אחרי קום המדינה.314

אבל הרגשות העזים כלפי השיר נבעו במידה לא פחותה מזהותו של המחבר. באותה עת כבר נודע ברבים, שהמשורר גבי דניאל, המפרסם שירים מאז אמצע שנות השבעים, הוא פרסונה מומצאת, וכי את השירים חיבר למעשה חוקר הספרות החשוב בנימין הרושובסקי (הרשב), שהשאיל למשורר שברא קווים וחומרים מן הביוגרפיה שלו עצמו. חריפותו של השיר “פטר הגדול” לא הניחה לקוראיו לתפסו כהיגד של דובר בדיוני אוטונומי או כביטוי שירי רב־משמעי, אלא כאמירה ביקורתית ישירה מצידו של הרשב, המבוססת על התנסותו האישית כאיש הגח"ל במלחמת העצמאות. ההפתעה הייתה בכך שהרשב עצמו, בשר מבשרו של עולם הספרות הישראלי ומראשי המימסד האקדמי בארץ, נתפס עד אותה עת כהתגלמות מובהקת של התערות שלמה בארץ, והנה מקץ כארבעים שנה מתברר שאפילו הוא נושא בקרבו מצבור של רגשות זעם שנאצרו במרתפי הזיכרון שלו מאז.

החשובה מבין התגובות שפרסם הרשב במהלך הפולמוס היא ראיון עיתונאי מקיף שהעניק, הפורש את הרקע והמניעים לכתיבת השיר.315 מדבריו מסתבר, שגרעיני המרירות שהולידו את השיר נזרעו בימי חברותו בתנועת דרור אחרי המלחמה, תקופה החוזרת וצפה בו עתה אחרי יותר משלושים וחמש שנות הדחקה. על־פי עדותו, הביטוי “אבק אדם” הוטח בו ובחבריו מפיו של המורה האוהב והאהוב יצחק טבנקין בכבודו ובעצמו, בנאום שנשא בפני פעילי דרור באירופה. “אתם אבק־אדם, אנחנו רוצים אתכם בארץ־ישראל כדי שיהיו לכם ילדים שיהיו יהודים זקופים ולא מפותלים”, ציטט הרשב מן הזיכרון את דברי טבנקין. כדי להסביר את השימוש שעשה בשירו בביטוי “הגזע העליון” הוסיף דברי ביקורת קשים על שליחי הקיבוץ המאוחד, שהביטו, לדבריו, על חניכיהם מלמעלה בהתנשאות ארץ־ישראלית צרת אופק, והטיפו להם להתגבר על נטייתם להתלבטות אינטלקטואלית ולחיטוטי נפש כדי ליהפך מיהודים גלותיים לעברים חסונים. “הייתה אמת אחת מוחלטת, ואנחנו היינו נחותים”, אמר, והודה כי הוא עצמו וחבריו הפנימו אז את הדימוי העצמי השלילי הזה, גם משום שבעצמם סלדו מהווי החיים שהתפתח במחנות העקורים, וגם משום בכל סטריאוטיפ יש קצת מן האמת. בעיקר, ציין, יש בלבו על טבנקין משום שאסר על אביו, הד“ר אברהם הרושובסקי־אגסי, מורה מנוסה ואיש רוח מובהק, ללמד בבית הספר בעין חרוד אחרי שעלה ארצה והתיישב בקיבוץ, בנימוק ש”איש עם מנטאליות גלותית לא יחנך את הקומונה".

באותה העת נתן הרשב לדברים אלה ביטוי שירי נוסף, באחד משירי גבי דניאל שפורסם רק כעבור שנים אחדות בשם “שארית הפליטה”.316 הנה חלקו המרכזי של השיר, שמונה עשרה מתוך ארבעים וחמש שורותיו, והדברים מדברים בעד עצמם:

גֵּאִים יָצָאנוּ מִמַּפֹּלֶת הַשּׁוֹאָה. שְׁלִיחֵי הָאָרֶץ

בֵּרְכוּנוּ כְּאוֹצָר יָקָר. חֶלְאַת הַהִשָּׂרְדוּת.

הוֹבַלְנוּ נַרְתִּיקִים שֶׁל זֶרַע מְשֻׁבָּח

לְהַצְמָחַת הַדּוֹר הַבָּא. אָבָק – אָמַר הַמְבַשֵּׂר –

אֲבַק אָדָם אַתֶּם. מִרְמַס חֻרְבָּן אָיֹם. כִּי נַפְשְׁכֶם

סֹרְסָה וּמְעֻקֶּלֶת. עֲלוּ! עֲלוּ, אַחִים וְהַעְפִּילוּ!

תּוֹלִידוּ לָנוּ צַבָּרִים דּוֹקְרִים

בְּלִי חֲרִיצֵי הַזִּכָּרוֹן. שְׁלִיחֵי הָאָרֶץ –

הַמַּלְאָכִים הַיְּרֻקִּים מִן הַשָּׁמַיִם, הָאִכָּרִים

הַמְחֻסְפָּסִים מִן הַגִּלְבֹּעַ, בְּנֵי עֲיָרוֹת סְרוּחוֹת

שֶׁבְּבִצּוֹת פּוֹליֶסְיָה –

יָשְׁבוּ עָלֵינוּ בַּקּוֹמוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת. בָּאֳנִיּוֹת עָתִיד

הָיִינוּ אֲסִירֵי הַגְּאֻלָּה! הָרִינוּ אֶת בּוֹאָם.

חָלַמְנוּ מְדִינָה כְּמוֹ תְּרוּעָה אִישִׁית,

כְּהִתְפָּרְצוּת מִינִית שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה.

נֶאֱמָנִים הָיִינוּ. הִשְׁמַדְנוּ, כַּמְצֻוֶּה, אֶת כָּל

תְּמוּנוֹת הַמֻּשְׁמָדִים שֶׁבְּכִיסֵינוּ. שֶׁלֹא יַכִּירוּ.

שֶׁלֹא יִהְיֶה עָבָר. – – –

האם באמת תיאר יצחק טבנקין באוזני חניכי דרור את יהודי הגולה אחרי השואה כאבק אדם? מסתבר שכן, אם כי אולי לא באופן הבוטה שזכר בנימין הרשב ממרחק השנים. בנוסח הנדפס של נאומו בכינוס העולמי של דרור בגרטסריד נכלל המשפט הבא: “תהיינה תנועות ‘דרור’ נושאות באחריות לכל הקיבוץ, לכל מפעליו, וחדורות רצון ללכת בדרך הקיבוץ לאחד גלויות, לא כאבק אדם, לא כיחידים ובודדים, אלא כקולקטיבים, בכוחות מאורגנים, שכל אחד מביא משלו, יוצר את שלו, מתוך היותו מאוחד עם אחרים”.317 משמעותו של הביטוי מתבארת מתוך הקשרו בנאום. אבק האדם הם, למשל, היהודים המפורדים היושבים במחנות העקורים בבווריה איש לנפשו ולגורלו, וניגודם החיובי הם מי שנהפכו מגרגרי אבק לגוף מוצק, כלומר התארגנו במסגרת קולקטיבית בעלת תכלית ציונית חלוצית. התארגנות זו מחוללת בהם, לפי טבנקין, מטמורפוזה פיסית ומנטלית כאחת: “איש ‘דרור’ יוכר כבר בדרך, בעודנו פה, בידיים המיובלות ולפי הגוף המאומן בעבודה, לפי הנשק הצמוד לגוף ולפי אורח החיים הקיבוצי, בתרבותו ובשפתו – שפתנו”.318 ויצוין כי בלשונם של אנשי תנועות הנוער ופעילי “הבריחה” ועלייה ב' הייתה נהוגה אז הבחנה ערכית ומעשית דומה, אם כי מנוסחת ביתר עדינות, בין “חלוצים” לבין “יהודים סתם”.319 ההנחה שדרכה של הציונות הארץ־ישראלית המגשימה היא היעד הבלעדי שיש לחנך אליו את שארית הפליטה הייתה אכן בלתי מעורערת. באותו נאום של טבנקין בולט מאוד השימוש החוזר במושג ה“העלאה” תרתי משמע, כביטוי לתפיסה אנכית שלפיה שקועים ניצולי השואה באיזה בור תחתית מנטלי־מוסרי, ותפקידה של התנועה החלוצית הניצבת מעליהם לאחות את שברי חייהם, להניפם אליה מבחינה ערכית ולנווטם לארץ־ישראל: “נהיה קודם־כל בין אלה, וכל מה שרק נוכל להעלות – מהם נעלה. […] והדרך להעלאת התנועה – העלאת האקטיבה […] מכל שכבה נעלה אנשים. כל אדם יכול לעלות ולהעלות […] להעלות קאדרים נושאים בעול הפעולה בזה אחר זה”.320

“אז הפנמתי את זה”, אמר בנימין הרשב באותו ראיון. ואמנם, הביטוי העמוק ביותר לאותה הפנמה ניתן בקובץ השירים ביידיש שמסר לדפוס ערב עלייתו ארצה. שמו של הקובץ, “שטויבן” (צורת רבים של אבק), קשור לביטוי “אבק אדם”, ולא זו בלבד אלא שהאבק משמש בו מטפורת יסוד לאפיון מהותו ומצבו של הדובר. בשיר “ווער בין איך” (מי אני) הוא מדמה את עצמו לרסיס שניתז מסלע גרניט ענק כאשר התפורר הסלע לאבק ולאפר בגזירת החורבן, ועתה לא נותר לו אלא לשאת עמו את זכר יופיו ועוצמתו של אותו סלע מופלא. בשיר “אַ תפילה צום גליק” (תפילה לאושר) הוא מדמה את שעותיו לאבק הנישא בשדה קברים, ומתפלל שצחיחות האבק הקרה תיהפך בו לעסיסיות חמה של חיים. ואילו בשיר “שטויבן זיינען מיינע לידער” (שירי הם אבקים) הוא מתאר את שיריו כגרגרי אבק שאסף בדרכים, את ביתו כמבנה שהתמוטט והיה לאבק, ואת עצמו כאבק־אדם פשוטו כמשמעו: אוסף של גרגרי אבק המתגבשים מחדש לגוף או למגדל אפור, שמתוכו נשלחת יד צנומה דרך רוח סערה אל אביבה של הארץ המובטחת.321 אכן, ספק אם תיתכן הפנמה עזה יותר של אותו מטבע לשון נורא, ומובן מדוע מקץ עשרות שנים, כאשר הועם זיוה של המהפכה הציונית ונוצרה לגיטימציה רב־כיוונית לחשיפת צדדיה האפלים, התעוררו רגשות עלבון, כעס וחרטה במי שחש כי שילם על חלקו בה מחיר יקר של איפוס עצמו ומחיקת זהותו ועברו.

עם זאת תיתכן ראייה אחרת, כמעט מהופכת, של אותן עובדות עצמן, וזאת בתנאי שמנסים להבין את התקופה ואת רוחה מתוכָן, “בזמן אמיתי” ולא מפרספקטיבה של עשרות שנים. בראייה כזו מסתבר, כי יותר משעיצבו שליחי ארץ־ישראל את דימוים העצמי הנחות של חניכיהם ענו למעשה על צורך אותנטי שהיה כבר קיים בבני הנוער משארית הפליטה עוד לפני שהופיע השליח הראשון על אדמת פולין בספטמבר 1945. דוגמה לכך היא עדותה של דורקה ברם־שטרנברג, מחניכות הסמינר, המתארת כיצד נהפכה לה הקומונה החלוצית לבית במקום משפחתה שנספתה. מדי פעם, היא אומרת, הייתה אמנם מתרחשת אצלה ואצל חבריה מעין נפילה פנימית כאשר נסחפו בהרהורים על מה שעבר עליהם ונתקפו רגשות אשם על ששרדו. אבל בעיקרו של דבר נגנז העבר בקרבם למשך שנים והפנים הופנו אל העתיד: “מדברים רק בזמן עתיד. הדקדוק מאבד אצלנו שליש, את העבר. מדברים. מדברים. מדברים. רוקמים תכניות. בין שיר לבין תפוד ולבין תרועת צהלה – רוקמים חיים שיהיו”.322 באופן טבעי, היא אומרת, התגבשה תמונת העתיד סביב שני מוקדים, הציונות והסוציאליזם, שהרי ברור היה לה ולחבריה שאין ליהודים מקום אחר זולת ארץ־ישראל, ובאותה מידה היו בטוחים שאחרי זוועות המלחמה אי־אפשר שלא ייבנה עולם חדש, צודק וטהור שכל יושביו שווים. על הקרקע הפורייה הזו של תקוות וציפיות נקלטו שליחי הארץ בהתלהבות עצומה, כנושאי בשורת הגאולה. לדורקה ולחבריה הם נראו כבני אלים, וזכו להערצה בלא סייג בלי קשר לסגולותיהם האישיות, אלא פשוט מתוקף שייכותם לארץ החלומות – הקיבוץ העברי בארץ ישראל, המגלם את תמונת העתיד היהודי בנוסח הטוב והיפה, הנעלה והצודק מכל מה שאפשר להעלות על הדעת.

כזו הייתה אווירתן של השנים 1945־1948, אומרת דורקה. מי שלא חי אותן יתקשה להבין את הפתוס של התקופה, את החיים במתח אידיאולוגי גבוה, את הדיבור המרומם שהיה אמיתי ומובן מאליו והיום אולי נשמע כאוסף של מליצות, את ההזדהות עד כלות עם התנועה ועם העם ואת תודעת הנחיתות הטבעית של בני שארית הפליטה כלפי אלה שייצגו את העולם המושלם שאליו ביקשו להצטרף. גם אם היו גילויי התנשאות וחוסר רגישות מצד השליחים, ואפילו אם אחדים מהם דאגו פה ושם לרווחתם האישית על חשבון חניכיהם (כפי שמאשים בנימין הרשב באותו ראיון) אין היא מייחסת לכך חשיבות רבה, שהרי אלה זוטות לעומת הרוח הגדולה המשותפת שפיעמה בכל.

אולי הגילוי הבוטה ביותר של ההזדהות הגמורה שחשו חניכי דרור עם תנועתם הוא המאמץ המתמשך שעשו לנהל תעמולה ציונית חשאית בקרב ילדים ובני נוער יהודים בפולין, במטרה לתקוע טריז בינם לבין הוריהם ולמשכם עמם אל התנועה. לעיתים גם “סחבו” ילדים יתומים מבתי ילדים של הבונד, כדי להבטיח שלא יישארו לתמיד בפולין. היה זה יעד מוצהר של מנהיגות הקיבוץ המאוחד, כחלק מן התפיסה הרחבה של שלילת הגולה, כפי שהכריז, למשל, משה קליגר באופן שאינו משתמע לשתי פנים בכינוס העולמי בגרטסריד: “אנו חיים בהכרה עמוקה כי מותר לנו כיום ‘לגזול’ ילדים מהוריהם ולהצילם בשביל חינוך חלוצי, בשביל עליה מהירה, בשביל חיים אחרים בארץ־ישראל. […] לנו הזכות לכבוש את הילד היהודי – כי לנו העתיד! […] הילד היהודי – לנו הוא יותר מאשר למשפחתו ולהוריו!”323 להצדקת דבריו הזכיר כי גם לפני המלחמה פעלה התנועה לקריעת נערים ונערות מבתיהם בגולה ולהעלאתם ארצה בניגוד לרצון הוריהם, והנה התברר כי בזה הצילה את חייהם. כיום ייתפסו הדברים הנחרצים האלה, ומן הסתם בצדק, כגילוי של אידיאולוגיה נוקשה ואכזרית, אך אז הם נשמעו מובנים מאליהם ואף התממשו במעשים.

גם חיים הולצמן היה שותף להזדהות קנאית זו עם דרכה של דרור: “אנו קורעים ילדים מעל הוריהם, מנתקים אותם מסביבתם”, כתב ביומנו באוקטובר 1948. “אנו עושים זאת בהכרה מלאה שיש לנו רשות לכך, וזה משתי סיבות: ראשית, אנו נוהגים כלפי עצמנו באותו אופן, ולכן מותר לנו לשכנע אחרים לעשות כך. שנית: אנו עושים זאת למען העם, לתועלת העם”. בד בבד הופנמה אף בו תודעת הנחיתות של מי שבא מן הגלות כלפי העברים החדשים בארץ־ישראל. הלא גם הוא האזין בקשב לאותו נאום של משה קליגר בכינוס דרור בגרטסריד, שבו דיבר על הילדים והנערים הניצולים, “על ילדים שקפצה עליהם זיקנה, על ילדים שנתנסו בנסיונות חיים מרים ואבדו להם התום, השמחה”, לעומת האידיאל הארץ־ישראלי המתממש בראש ובראשונה בחברי הקיבוץ: “אנשים זקופי קומה, רעננים, עליזים, חזקים בגופם ושלמים ברוחם”.

שנים אחדות חלפו עד שפגש חיים את בני הארץ על בסיס שוויוני, ואז התברר לו להפתעתו ובעצם לאכזבתו כי אין הוא וחבריו נופלים מהם משום בחינה, ואולי אפילו ההפך הוא הנכון. זה היה כאשר התגייס לשירות סדיר בצה"ל בפברואר 1952. עד אז חי בקיבוץ לוחמי הגיטאות, שהורכב כולו מאנשי שארית הפליטה, ולא הכיר מקרוב איש מן הצעירים שנולדו וצמחו בארץ־ישראל. וכך הוא מתאר ביומן שכתב בתקופת הטירונות את ציפיותיו המוקדמות מן הצברים לעומת מה שהתגלה לו בפועל: “היה במחלקתנו מספר הגון של צברים. לא הכרתי צברים טוב עד כה. התעניינותי בהם עכשיו היתה אפוא מרובה. חיפשתי בהם חיזוק לאמונתי שהם הנם אנשים חזקים מאתנו, ללא תסביכים, בריאים לא רק בגופם אלא גם ברוחם. מרה אכזבתי!” והוא מפרט באריכות את רשמיו השליליים מאופיים ומהתנהגותם של כמה וכמה צברים במחלקתו, לעומת הסגולות החיוביות שהתגלו בעולים החדשים, ומסכם:

מהו אפוא החשבון הסופי? לא הייתי נחפז להסיק מסקנות על סמך הכרתי את הצברים מהמחלקה שלנו בלבד. אולם גם הצברים ממחלקות אחרות היו ברובם דומים יותר לר‘, לי’ ולב' מאשר לי' ולי' [ביומן רשומים השמות המלאים]. לכן: אכזבה. אנחנו, ילידי חוץ לארץ, היינו מתווכחים, לכל אחד היה שטח התעניינות משלו, תהיה זאת ספרות, טכניקה או פוליטיקה או חינוך. הצברים – כל זה היה מהם והלאה. מילא, מראש הייתי מוכן להשלים עם העובדה שמבחינת ההתפתחות הרוחנית מפגרים הם אחרינו, אולם בשטח האימונים קיוויתי לראותם עולים בהרבה עלינו. והנה נתגלו כרשלנים ורבים גם – חסרי אופי. […] וכותב אני כל זה לא מתוך שמחה לאיד אלא מתוך חרדה וכאב.

הייתה זו אחת מתוך שרשרת של התפכחויות שפקדו אותו, ככל שנתברר לו כי המציאות הישראלית בכלל, ונטיותיו שלו בפרט, מורכבות הרבה יותר מן הנוסחאות האידיאולוגיות שספג בימי השיכרון של הסמינר באינדרסדורף והכינוס בגרטסריד. למעשה, תהליך זה החל עוד לפני עלייתו ארצה. התברר לו, למשל, שעל אף צווי האידיאה אין הוא מסוגל להינתק ממה שהוטמע בו בילדותו בבלז, וכי בצד החלום על ארץ־ישראל הוא קשור לעיירתו בעבותות שלא יינתקו. ביקור בבלז באותם ימים היה כרוך בסכנת נפשות, משום שבסביבה התנהלו קרבות בין הצבא הפולני לבין כנופיות של אוקראינים, וכן משום שלעיתים מזומנות נרצחו אז יהודים במחוזות הנידחים של פולין. בכל זאת לא יכול להתאפק, ובשנת 1949, לפני שעזב לצמיתות את פולין, התגנב לשני ביקורים מרעישי־לב בעיירה הריקה מיהודים, ראה את חורבותיהם של בית הכנסת ההיסטורי ושל בית המדרש ששכן לידו, עמד על הריסות ביתו ושמע מנשים מקומיות שהכירוהו על גורלם המר של כמה מקרובי משפחתו שנשארו בבלז.324 בספטמבר אותה שנה כתב ביומנו: “אני נושא בלבי רצון עז, הגובר מיום יום, להקים אנדרטה בלטריסטית לבלז, כי בלז אינה נותנת לי מנוח. בלז – כביטוי של צורת חיים מסוימת, של קיום יהודי מוגדר שהתגבש במשך מאות שנים, שלח שורשים עמוקים בקרקע והושמד באופן כה טראגי ובלתי טבעי – לתמיד, ללא שוב”.

באותם ימים, ערב עלייתו, גברו בו הלבטים באשר לעתידו בקיבוץ. מצד אחד נהנה מאוד מן העבודה החקלאית עם חניכיו בחוות הכשרה שניהל, ודיווח ביומנו על הסיפוק שבעבודת השדה. מצד שני פקפק אם חיי איכר עברי הם אכן הייעוד ההולם אותו, ונבהל מהרהורי הכפירה שחלפו בו בדבר האפשרות שביום מן הימים לא יחיה בקיבוץ. מייד ניסה לחזק את רוחו בהיצמדות לאמיתות המחייבות של התנועה, ורשם ביומנו משפטים כגון: “דורנו יכול לשרת את העם על הצד הטוב ביותר אך ורק אם ילך בדרך הקיבוצית”. אך הספקות לא הרפו, והם התחזקו עם קבלת מכתביו של חברו בנימין הרושובסקי, שבסתיו 1949 כבר היה תלמיד האוניברסיטה העברית, והפציר בחיים שלא לשכוח את עצמו ולא לוותר על חלום הלימודים.

בסופו של דבר גברו אכן המאוויים האישיים על חובת הנאמנות התנועתית. אחרי שלוש שנות חברות רבות לבטים בקיבוץ לוחמי הגיטאות התברר לחיים כי לא זה מקומו. ב־1953, והוא עודנו חייל בשירות סדיר, הקים משפחה והחל בחיים חדשים בעיר, סמוך להוריו שעלו ארצה ומצאו את מחייתם מחנות מכולת שפתחו ברמת־גן. מחשבות הנעורים על ההכרח להינתק מן ההורים התבררו אף הן, אפוא, כבעלות תוקף מוגבל, והקשר עמם רק התהדק והתעצם בחלוף השנים. הוא פנה ללימודי משפטים והוסמך כעורך דין, ועד שהתבסס במקצועו עבד שנים לא מעטות בכתיבה ובעריכה במסגרות שונות, תחילה במדור הפרסומים של המטכ“ל ובהוצאת “מערכות”, ולאחר מכן בעיתון “על המשמר”, שלימים נעשה יועצו המשפטי. דחף הכתיבה שלו מצא את ביטויו בהשתתפות קבועה ב”על המשמר“, בעיקר במאמרים בנושאים משפטיים אבל מדי פעם גם בתחומים אחרים, ובמיוחד בענייני ברית המועצות שאחרי ספרותה ועיתונותה עקב ברציפות כל השנים. כמו כן חיבר שלושה ספרי עיון בתחום המשפט, ביניהם ספר חלוצי המברר את היסודות החוקיים לשליטתה של ישראל בשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, ואשר מבעד למסכת טיעוניו המשפטיים ניכרות היטב רגישותו של המחבר לזכויות האדם ולחירויות הפרט, ותקוותו שמדינת ישראל תשכיל לכונן בשטחים אלה מימשל צבאי נאור.325 ואילו נטייתו למעורבות ציבורית התממשה בחברות פעילה במפ”ם, שהלמה את השקפותיו יותר מאשר מפלגת “אחדות העבודה” של טבנקין והקיבוץ המאוחד.

באישיותו התקיימו בלא סתירה השקפת עולם ציונית־חילונית־סוציאליסטית־יונית מוצקה ברוח מפ"ם עם קשר עמוק וטבעי למסורת ישראל. מצד אחד חיבר, למשל, לבקשת מפלגתו, נוסח של הסכם נישואין חילוני או חוברת הסברה נמרצת כנגד הכפייה הדתית,326 ומצד שני היה מבלה בהנאה לעיתים מזומנות שעות רבות בבית הכנסת, בעיקר בחגים, והתמיד בכך ביתר שאת אחרי מות אביו ב־1963. בד בבד הקדיש כל השנים שעות אינספור לפעילות בוועד של ארגון יוצאי בלז, שזכרה לא מש מלבו ושמה נישא בפיו תמיד. נראה כי בניגוד לחברו בנימין, שקבר בתוכו את חוויותיו הטרום־ישראליות למשך עשרות שנים, עד להתפרצותן המאוחרת בדמותם של רגשי עלבון וזעם, השכיל חיים למצוא את האיזון האורגני בין חיים מלאים ומעורבים בהווה לבין שמירת ערוצים פתוחים אל עברו, שחי בתוכו כל העת ככוח פעיל ומפרה.

צירוף המשקעים, הזכרונות, האמונות והמאוויים שהתגלם בו בא לידי ביטוי דחוס במיוחד בשנה האחרונה של חייו, 1972. אף על פי שכבר היה חולה לב, וסימנים שונים מרמזים כי שיער, כנראה, שזמנו קצוב, לא צמצם את היקף עבודתו והתמסר לשני עניינים עיקריים, רחוקים זה מזה רק לכאורה. האחד היה המאמץ להביא לדפוס את ספר הזיכרון לקהילת בלז, אולי כהגשמה מאוחרת של חלום הנעורים להקים מצבה שבכתב לעיירתו. הוא היה הכוח הדוחף להשלמת הספר אחרי שנות הכנה רבות, ותרם לו שני חיבורים מקיפים שכתבם במקביל בעברית וביידיש: מסה אוטוביוגרפית הנפתחת ביום גירושו מבלז ב־1939 ונחתמת בתיאור ביקורו בה מקץ עשר שנים, ומחקר היסטורי על תולדותיה של בלז מראשיתה עד סוף המאה השמונה־עשרה. את הספר המוגמר כבר לא זכה לראות.

העניין השני, שהעסיקו במחצית השנייה של אותה שנה, היה המאבק המשפטי שניהל לבקשת מפלגתו למען שבטי הבדואים שסולקו בכוח ממקומם בפיתחת רפיח, כביכול מנימוקי ביטחון ובעצם כדי להקים על אדמותיהם את יישובי חבל ימית קצרי המועד. מאליה עולה המחשבה, שהלהט הנפשי והמאמץ הפיסי והאינטלקטואלי שהשקיע במאבק זה במשך חודשים לא נבעו רק מאמונות פוליטיות או מהומניזם לשמו. כמי שחוויית התשתית של חייו הייתה ההיעקרות מביתו, חורבן עיירתו והיציאה הכפויה לחיי נדודים ופליטוּת, ידע מבשרו את כאב המגורשים, במיוחד אחרי שראה במו עיניו את בארותיהם שנסתמו ואת מטעיהם שהושחתו בידי הצבא, ולא היה יכול להשלים עם השתייכותו הפעם לצד המגרש והמנשל. כמה רחוק היה אז מן הנער בן השבע־עשרה שכתב בפסקנות ביומנו עשרים ושבע שנים לפני כן על ההכרח לגרש את הערבים מפלסטינה לצורך הקמת המדינה היהודית. בימיו האחרונים חיבר את כתב הטיעון בפני בית הדין הגבוה לצדק, אך רק את ראשיתו הספיק להשמיע באוזני השופטים. ספק אם באווירה הציבורית ששררה אז בארץ היה למאבק זה מלתחילה סיכוי ממשי להצליח, אבל מרגע הסתלקותו נגוז הסיכוי הזה כליל: הגנתם של שולחיו התמסמסה וכשלונם נחרץ.

במותו, בינואר 1973, היה אבי בן ארבעים וארבע שנים בלבד. רק מעט הספקתי לספוג ממנו בחייו, ומה שאבד לי במותו אינני מעז אפילו לדמיין. את חייו אני לומד מאז בעזרת העדויות וסימני הדרך שהותיר אחריו. מעבר לכל הלבטים והמורכבות, חיפושי הדרך ושינויי הכיוון המסתמנים בהם, נראים לי חיים קטועים אלה, הדחוסים והקדחתניים כל כך, כחץ שלוח במסלול טעון משמעות. תחילת המסלול היא הילדות בעיירה החסידית הגליצאית, תוך קליטה ונצירה של אורחותיה ומסורותיה רגע לפני כליונן. סיומו – ההשתתפות במאבק על דמותה של ישראל המשנה פניה אחרי 1967, מתוך חשש גובר לגורלו של החלום הציוני הטהור שביסודה. ואילו נקודת התווך והרום של מסלול קשתי זה היא ההתמכרות המאושרת לפעילות בתנועה החלוצית באירופה אחרי המלחמה מתוך אותה תחושת ייעוד שלמה הנסוכה על פני הנער, בעמדו בקרב מוריו וחבריו בימי אינדרסדורף המופלאים.



אחרית דבר: תמונות וזיכרון

כל אחד מחמשת הסיפורים שסופרו כאן מנסה לשחזר פיסה צנועה אחת מתוך המארג העשיר עד בלי גבול של החיים היהודיים שהתקיימו על אדמת אירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים. המרחב הגיאוגרפי המצטייר בפרקי הספר משתרע מליטא בצפון ועד גליציה בדרום, מרוסיה האסייתית במזרח ועד גרמניה במערב, ובתווך וארשה. המציאות שתוארה בדפים אלה אינה קיימת עוד, לא במירקמיה האנושיים ובדרך כלל גם לא במיתאריה הפיסיים. נכסי הרוח שהולידה אף הם משתכחים והולכים, ספונים בספריות ובארכיונים ורק מעטים דורשיהם. אך המבקש ללמוד מציאות זו ולספר עליה ימצא, אם רק יחפש, מאגר עשיר של עדויות, של מסמכים ושל שרידים המאפשרים להקים לתחייה את תמונת העבר.

ביולי 2001 חזרתי וביקרתי בעיירת הולדתה של אמי, סווינציאן. עם חברַי למסע סרתי אל האגם הסמוך, קוכַנובקה, הנחבא בקצה דרך עפר מתפתלת, בתוך חורש טבעי צפוף, וסביבו כרי דשא משובבי נפש. באנו לראות את אחד האתרים האהובים ביותר על אמי ועל חברי ילדותה, מקור לשעות אינספור של מרגוע, שעשוע ואושר כפשוטו. בידי היה תצלום בן שבעים שנה שצולם בדיוק באותה נקודה על שפת האגם, ומנציח אחד מרגעי האושר האלה. במרכזו ניצבת אמי, ילדה בת חמש בבגד ים, וסביבה שרועה חבורה צוהלת של בני משפחה וידידים השקועים, כמדומה, בשיחה ערה ובמעשי קונדס של מה בכך. ברקע נראה האי הקטן המיוער, סימן ההיכר המובהק של קוכנובקה, והכל מואר בשמש הקיץ. גם הפעם זהר לעינינו הנוף בשמש, אם כי לא בשחור־לבן, כבתצלום, אלא בצבעים עזים של ירוק ותכלת. האי המיוער ניצב על מכונו, בשולי האגם היו שרועות עשרות משפחות מקומיות עם סלי הפיקניק שלהן, והאוויר המה מקריאות הגיל של ילדים והוריהם שהשתכשכו במים.

הכל נראה כמו אז, כאילו דבר לא השתנה, חוץ מפרט אחד, פעוט לכאורה: לכל המבלים ליד האגם ובתוכו היה שיער בהיר מאוד, פשתני, אות שאין לטעות בו לזהותם הליטאית, בניגוד לשערם הכהה של כל היהודים הנראים בתצלום. אולי דווקא בגלל אופיו האידילי של החיזיון, דומני שמעולם לא חשתי בחדות כזו את עוצמתו של ההעדר; את המתח בין הנוף היפהפה שנותר בדיוק כשהיה לבין האנשים שנעלמו מתוכו; את הקונקרטיות של שני הרגעים הדומים־המהופכים, החי והמצולם, יחד עם תהום שבעים השנים המפרידה ביניהם; את הסתירה בין צהלת האושר של המצולמים לבין המוות הממתין לרובם כעבור עשור; את הזרות הגמורה, ששום התרפקות נוסטלגית לא תוכל לחפות עליה, כלפי הנוף הזה המאוכלס עתה ליטאים אדישים, בהם מן הסתם מצאצאי הרוצחים; ואת הידיעה החותכת כי משום בחינה אין זה עוד מקומנו, שהרי לנו יש מקום משלנו, ושום מקום אחר מלבדו.

וידוי קטן זה בא להבליט שני עניינים עיקריים השזורים בספר. האחד נוגע לכוח ההמחשה של תמונות ושל מוצגים חומריים אחרים בניסיון לגעת מגע משמעותי בעבר. בכל פרק נזקקתי למוצג כזה כמין שער כניסה כמעט מאגי לעולם הרחוק שביקשתי לתאר, כעין נציג מוחשי של אותו עולם או כשריד ארכיאולוגי שנותר ממנו. בשלושה מן הפרקים היו אלה תצלומים של בני אדם המונצחים ברגע מסוים בסביבתם הקונקרטית. בפרק אחר היה זה תצלום של מצבה (המוליך, כמובן, אל המצבה עצמה שאף היא, במצָבה כיום, בבחינת שריד ממה שהייתה כאשר צולמה ביום חנוכתה), ובפרק נוסף היה זה מכתב בן כמאה ושתיים שנים, שבעצם המגע בו ובתחושת ממשותו החומרית טמון ערך שמעבר למטען האינפורמטיבי האצור בו. לא במקרה השתמשתי במונח “שריד ארכיאולוגי” אף על־פי שמדובר כאן בהיסטוריה קרובה, שבחלק מן המקרים נותרו לה אפילו עדים חיים. התחושה היא ששנות האופל של השואה חוצצות בין חיי היהודים לפניה לבין חיינו היום באופן המחייב מאמץ מיוחד של שיחזור, של התקרבות, של פיענוח ושל לימוד כאילו מדובר בחקירת תל חורבות מעידנים רחוקים ועלומים.

העניין השני נוגע לרובד הציוני המובלע בצורה כזו או אחרת בכל הפרקים. לא רק רצף הפרקים כולו מוליך ממזרח־אירופה של שנת 1900, דרך שנות החורבן, אל חיינו בישראל עכשיו, אלא כל פרק בפני עצמו משרטט בדרכו שלו אותו מהלך תלת־שלבי עצמו. שלושת סופרי המופת שדובר בהם בחלק הראשון של הספר לא היו בדיוק ציונים מובהקים. כל אחד מהם קיים בדרכו דיאלוג מסובך עם הרעיון הציוני ועם ארץ־ישראל; שניים מהם סיימו את חייהם על אדמת אירופה. ועם זאת, שום שריד ממשי לא נותר להם ולמפעלם בארצות מוצאם או מושבם. לעומת זאת, כתביהם “עלו ארצה” והם נדבכי יסוד בתרבות העברית החילונית, יצירתה המפוארת ביותר של המהפכה הציונית, המתקיימת באופן אמיתי אך ורק במדינת ישראל העצמאית, וכך יישארו לדורות. גם מן הקהילות שתוארו בחלק השני של הספר לא נותר זכר במקומות מושבן, שרידיהן המעטים נפוצו ברחבי תבל, אך המקום העיקרי שבו מתקיים מעין המשך מִצעָר שלהן הוא ישראל. כאן מחלחל זכרן אל דורות הצאצאים, וגם מי שלא נולד שם מבקש, או ראוי שיבקש, לאמץ אליו את העולם שממנו באו הוריו והורי־הוריו ולהטמיעו בקרבו כחלק חיוני מזהותו שלו – העברית, הישראלית והציונית. מתוך אותה התכוונות נכתב הספר הזה.



  1. י. ח. ברענער, “פת לחם”, המליץ, כרך מ, גליונות 35־39, כ“ד־כ”ט באדר א' תר"ס, בחמישה המשכים.  ↩

  2. י. ח. ברנר, מעמק עכור: ציורים ורשימות, הוצאת “תושיה”, וארשה תרס"א.  ↩

  3. ג. שופמן, “פגישתי עם מ.י. ברדיצ'בסקי”, דבר, א‘ בכסלו תש"ח (14.11.1947), עמ’ 3. כונס בתוך: כל כתבי ג. שופמן, ד, הוצאת דביר ועם עובד, תל–אביב תש“ך, עמ' 182–183; וכן בתוך: בודד במערבו: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי בזכרונם של בני זמנו, בעריכת נורית גוברין, בית דבורה ועמנואל, חולון תשנ”ח, עמ' 162–163.  ↩

  4. המכתב במלואו פורסם בגנזי מיכה יוסף, ג, תשמ"ח, עמ' 61–62.  ↩

  5. ראו מאמרי: “גירושים מוקדמים: על פרשה אחת בחייו וביצירתו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי”, צפון – קובץ ספרותי, ג, תשנ"ה, עמ' 197–209.  ↩

  6. ראו: עמנואל בן–גריון, “אמי רחל”, בין שלשום למחרתיים, הוצאת רשפים, תל–אביב תשמ"ד, עמ' 29–35.  ↩

  7. כל המכתבים הנזכרים והמצוטטים כאן שמורים, אם לא צוין אחרת, ב“גנזי מיכה יוסף”, בתיקי הכותבים והנמענים השונים.  ↩

  8. Knackfass,Kunstler Monographien: Michaelangelo; Raffael, Verlag von Delhagen & Klafing, Bielefeld und Leipzig 1896.  ↩

  9. מיכה יוסף ברדיצ‘בסקי, “מכתב אל חבר ללימודים (צבי מלטר) משנת 1900”, גנזי מיכה יוסף, ב, תשמ"ו, עמ’ 5.  ↩

  10. מיכה יוסף ברדיצ‘בסקי, מחנים, הוצאת “תושיה”, וארשה תר"ס, עמ’ 13. וכן בתוך: סיפורי תר"ס, בית דבורה ועמנואל על–ידי הוצאת “רשפים”, תל–אביב תשנ"א [מהדורת צילום].  ↩

  11. ראו: דן מירון, בודדים במועדם: לדיוקנה של הרפובליקה הספרותית העברית בתחילת המאה העשרים, הוצאת עם עובד, תל–אביב תשמ"ח, עמ' 156–161.  ↩

  12. ראו בהרחבה בספרי: אל הקרע שבלב: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי – שנות הצמיחה (תרמ“ז–תרס”ב), הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, בשיתוף עם בית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל–אביב, תשנ“ו, במיוחד בפרק ג': ”מזכרון לבדיון".  ↩

  13. על התשתית הביוגרפית האותנטית לסיפור “מעבר לנהר”, ראו: שמואל ורסס, “הסיפור ‘מעבר לנהר’ של מ”י ברדיצ‘בסקי – עיון במקורותיו ונוסחאותיו“, ממנדלי עד הזז, הוצאת מאגנס, ירושלים תשמ”ז, עמ’ 158–183.  ↩

  14. מיכה יוסף ברדיצ‘בסקי, “מעבר לנהר”, מבית ומחוץ, הוצאת “תושיה”, פיעטרקוב תר"ס, עמ’ 55–54. וכן בתוך: סיפורי תר"ס (לעיל, הערה 9).  ↩

  15. מילון עברי: לכל רחבי הלשון העברית, עם כל אוצרה הזר שקבלה אל תוכה מהשפות: הארמית, הסורית, הפרסית, היוונית, הרומית וכו', מלוקט ומבואר בעברית ומתורגם לארבע לשונות: גרמנית, אנגלית, פולנית ורוסית על–ידי יעקב רמברג בעזרת בלשנים מומחים, וארשה תרפ"ד [אותיות א–ז].  ↩

  16. ישעיהו ברשדסקי, נגד הזרם: רומאן, הוצאת “תושיה”, פיעטרקוב תרס“א. דיון מפורט בספר זה כלול במאמרי: ”‘נגד הזרם’ לישעיהו ברשדסקי: צומת בתולדות הרומאן העברי“, דפים למחקר בספרות, מס' 7, תשנ”א, עמ' 111–124.  ↩

  17. חייהם של בני יעקב רמברג ובנותיו תוארו בקצרה בספרו של עמנואל בן–גריון על דודנו יוהנס פיגולה:Emanuel Bin–Gorion, Johannes Figulla: Arbeiten und Briefe, Alityros, Israel, 1969, pp. 9–14.  ↩

  18. ראו: “מכתב אל חוה רמברג”, גנזי מיכה יוסף, ג, תש"ן, עמ' 21–23.  ↩

  19. Marie Rambert, Quicksilver, MacMillan, London 1972. וראו גם: Lewis Sowden, “Rambert, Dame Marie”, Encyclopaedia Judaica, Jerusalem 1972, Vol. 13. Col. 1539.  ↩

  20. חנן רמברג, על מקורות ישראל, דפוס “חבצלת”, הרצליה 1962.  ↩

  21. יעקב פיכמן, “שורות: לדמותה של רחל רמברג (בן–גריון)”, דבר, 2.3.1956, עמ' 5.  ↩

  22. ב“גנזי מיכה יוסף” שמורות ארבע מחברות היומן האישי (“Chronik”), המקיפות את עשרים שנותיו האחרונות של ברדיצ'בסקי (1902–1921). מבחר מתוכן מן השנים 1905–1908, בתרגומה של רחל בן–גריון, פורסם בלוויית ביאוריו של הבן עמנואל (פרקי יומן, הוצאת מורשת מיכה יוסף, תשל"ה). תרגום כמעט מלא של היומן מן השנים האחרות, פרי עטו של יצחק כפכפי, פורסם בהמשכים בקבצים ד–ז של גנזי מיכה יוסף בעריכתי (תש“ן–תשנ”ז).  ↩

  23. ראו: מיכה יוסף ברדיצ‘בסקי, “מסע הכלולות: פרקי יומן, 1.4.1902–1.12.1902”, גנזי מיכה יוסף, ג, תש"ן, עמ’ 25–39.  ↩

  24. ראו מאמרי: “‘לכבוש את רוחי מול רוח העם’: ראשית כתיבתו של מ”י ברדיצ‘בסקי ביידיש“, הכרת פנים: מסות על מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, עיריית חולון והוצאת רשפים, תל–אביב תשנ”ד, עמ’ 74–84.  ↩

  25. לתיאור מפורט של שנים אלה בחייו וביצירתו של ברדיצ'בסקי, ראו: עמנואל בן–גריון, רשות היחיד: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בן–גריון) בעשרים שנותיו האחרונות, הוצאת רשפים, תל–אביב תש"ם.  ↩

  26. תרשומת מיום 3 בפברואר 1905, “פרקי יומן, ינואר – נובמבר 1905”, גנזי מיכה יוסף, ו, תשנ"ה, עמ' 35.  ↩

  27. ברנר לברדיצ‘בסקי, 26.11.1906. בתוך: מ.י. ברדיצ'בסקי, י.ח. ברנר – חליפת אגרות (תרס“ז–תרפ”א), ההדיר שלמה ברטונוב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל–אביב תשכ"ב, עמ’ 11. הקו המרוסק במקור.  ↩

  28. צייטלין לברדיצ‘בסקי, 20.3.1905. וראו מאמרי: "’האוהבך ומוקירך כקדוש וכנביא‘. הלל צייטלין, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי וה‘אידישעס וואָכענבלאט’", חוליות: דפים למחקר ספרות יידיש וזיקותיה לספרות העברית, מס‘ 5, חורף 1999, עמ’ 219–236.  ↩

  29. המקור כבהערה 25, עמ' 37.  ↩

  30. ראו: מיכה יוסף בן–גריון (ברדיצ'בסקי), פרקי יומן, תרגמה רחל בן–גריון, מורשת מיכה יוסף, תשל"ה, עמ' 47–84.  ↩

  31. ראו: עמנואל בן–גריון, רשות היחיד (לעיל, הערה 24), עמ' 131–133  ↩

  32. תרשומת מיום 15 באפריל 1905, המקור כבהערה 25, עמ' 50.  ↩

  33. תרשומת מיום 30.8.1907, המקור כבהערה 29, עמ' 90.  ↩

  34. יעקב פיכמן, “ברדיצ'בסקי”, סופרים בחייהם: ספר הפגישות, ספריית “רמון”, תל–אביב תש“ב, עמ' 161–170. כונס שוב בספרו: רוחות מנגנות, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשי”ג, עמ‘ 269–276, בשם: "יום אחד עם ברדיצ’בסקי“; ושוב בתוך: בודד במערבו (לעיל, הערה 1), עמ' 212–207, בשם ”הקול המודע" (הציטוט מעמ' 210).  ↩

  35. עמנואל בן–גריון, “אמי רחל” (לעיל, הערה 4), עמ' 30.  ↩

  36. מיכה יוסף ברדיצ‘בסקי, “פרקי יומן, 1908–1921”, גנזי מיכה יוסף, ז, תשנ"ז, עמ’ 126,127. וראו: דניה עמיחי–מיכלין, “וארשה 1921–1923”, אהבת אי"ש: אברהם יוסף שטיבל, מוסד ביאליק, ירושלים וספריית זגגי, תשס"א, בעיקר עמ' 121–128.  ↩

  37. ברדיצ‘בסקי לברנר, 5.5.1920. בתוך: חליפת אגרות (לעיל, הערה 26), עמ’ 121.  ↩

  38. ברדיצ‘בסקי לברנר, 5.5.1920. בתוך: חליפת אגרות (לעיל, הערה 26), עמ’ 121.  ↩

  39. מיכה יוסף בן–גריון (ברדיצ'בסקי), “מרים”, כל סיפוריו, הוצאת עם עובד, תל–אביב תשי“א, עמ' שיב. וכן בתוך: צפורה כגן, רומן גמור: "מרים" למיכה יוסף ברדיצ'בסקי – מהדורה מחקרית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה/ זמורה ביתן, תשנ”ז, עמ' 251–252.  ↩

  40. Chronik, מחברת 5, עמ'  ↩

    1. קטע זה והקטעים שיצוטטו להלן מן היומן תורגמו מגרמנית בידי יצחק כפכפי ז"ל ומתפרסמים כאן לראשונה.
  41. ראו: תמר מרוז, “אחרית דבר”, מוסף הארץ, 22.6.1984, עמ' 20–21. קטעים מיומן זה שולבו ברומן האוטוביוגרפי של עדנה שבתאי, והרי את (בית הוצאה כתר, ירושלים 1986).  ↩

  42. ניכר שרישום יומני מפורט זה שימש בסיס עיקרי לתיאור הימים האלה בספרו של עמנואל בן–גריון רשות היחיד (לעיל, הערה 4).  ↩

  43. ראו על כך בפירוט במאמרי: “ברדיצ'בסקי בוויימאר”, הארץ, 25.3.1994.  ↩

  44. ראו בפירוט על בית העלמין בספר הבא:Etzold, Alfred; Fait, Joachim; Kirchner, Peter; Knobloch, Heinz. Judische Fridhofe in Berlin, Henschel Verlag, Kunst und Gesellschaft, Berlin 1988, pp. 75–147.. על קברו של ברדיצ‘בסקי ראו שם, עמ’ 96–97.  ↩

  45. שלוש מלים אלה כתובות עברית במקור.  ↩

  46. על כך שמעתי מפיו של עמנואל בן–גריון. השרטוטים של פרנץ בלאז'ק שמורים ב“גנזי מיכה יוסף”.  ↩

  47. עמנואל בן–גריון, “אמי רחל” (לעיל, הערה 4), עמ' 32.  ↩

  48. האזכרה נערכה ב–19 בפברואר 1922. נאמו בה חיים נחמן ביאליק, בעל מחשבות (איזידור אלישיב), שמעון ברנפלד, צבי וויסלבסקי ומשה קליינמן. דברי ביאליק נדפסו בדברים שבעל–פה, כרך ב, הוצאת דביר, תל–אביב תרצ“ה, עמ' קפד–קפה. צילום ההזמנה נדפס בגנזי מיכה יוסף, ז, תשנ”ז, עמ‘ 229. וראו גם: נורית גוברין, "חכמת הפרצוף. ברדיצ’בסקי בעיני בני זמנו", בתוך: בודד במערבו (לעיל, הערה 1), עמ' 68.  ↩

  49. עמנואל בן–גריון, “ואם בגבורות”, בין שלשום למחרתים, הוצאת רשפים, תל–אביב תשמ“ד, עמ' 18; וכן: הנ”ל, “שלבי התוודעותי אל מי”ב“, עולם ועולמות בו, הוצאת רשפים, תל–אביב תשמ”ו, עמ‘ 12. הספר ישו בן חנן הופיע מעזבונו של ברדיצ’בסקי ב–1959.  ↩

  50. ראו: רחל בן–גריון, “לחובר וברדיצ'בסקי”, דבר, 28.3.1947, עמ‘ 3; “בן טובים” [על ש“א הורודצקי], בתוך: אדר היקר, הוצאת דביר, תל–אביב תש”ז, עמ’ 6–7.  ↩

  51. דבורה ברטונוב, “רחל בן–גריון (ברדיצ'בסקי)”, דבר הפועלת, כרך כב, גיליון 6, שבט תשט"ז (ינואר 1956), עמ' 27. הדברים מבוססים גם על שיחות רבות שקיימתי עם דבורה ברטונוב, ותודתי נתונה לה בזה.  ↩

  52. דוד זכאי, “רחל בן–גריון”, דבר, 3.2.1956, עמ' 5.  ↩

  53. אברהם ברוידס, “רחל בן–גריון (ברדיצ'בסקי) ז”ל“, הפועל הצעיר, כז, גיליון 17, כו בטבת תשט”ז (10.1.1956), עמ' 16.  ↩

  54. אברהם ברוידס, “רחל בן–גריון (ברדיצ'בסקי) ז”ל“, הפועל הצעיר, כז, גיליון 17, כו בטבת תשט”ז (10.1.1956), עמ' 16.  ↩

  55. עניין זה הודגש, למשל, בדברי ההספד של רחל כצנלסון–שזר [בחתימת: ר.ש., ובלא כותרת] בדבר הפועלת, כרך כב, גיליון 6, שבט תשט"ז (ינואר 1956), עמ' 27.  ↩

  56. דן אלמגור, “אשת הסופר”, ידיעות אחרונות, 27.4.1979.  ↩

  57. מלך ראוויטש, “ההלוויה של רחל בן–גריון”, גנזי מיכה יוסף, ו, תשנ"ה, עמ‘ 177–178. מיידיש: לילה הולצמן. נדפס לראשונה בספרו: מיין לעקסיקאָן, מונטריאול 1958, עמ’ 93.  ↩

  58. י. ח. ברענער, “פת לחם”, המליץ, כרך מ, גליונות 35–39, כ“ד–כ”ט באדר א' תר"ס, בחמישה המשכים.  ↩

  59. י. ח. ברענער, “פת לחם”, המליץ, כרך מ, גליונות 35–39, כ“ד–כ”ט באדר א' תר"ס, בחמישה המשכים.  ↩

  60. ראו: אורי ברנר, “תאריכים בחיי י. ח. ברנר”, בתוך: יצחק כפכפי ואורי ברנר (עורכים), על י. ח. ברנר: עוד זכרונות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991, עמ' 9–12.  ↩

  61. וראו: נורית גוברין, “‘המכסה אני מברנר…?!’: מכתבי סופרים כפתח הצצה לעולמם”, צפון, ו, תש"ס, עמ' 119–130.  ↩

  62. על כך אנו למדים ממכתבו של גנסין אל חברו שמעון ביכובסקי מן ה–9 בינואר 1900, שבו דיווח לו כי “מי”ח לא קיבלנו לעת עתה כלום […] אני מחכה בחוסר–סבלנות על מכתבו; לבי אומר לי כי הוא יהיה בעל–ערך“. ראו: ”איגרות", בתוך: כתבי אורי ניסן גנסין, ג, ספריית פועלים, מרחביה 1946, עמ' 14 (להלן: איגרות גנסין).  ↩

  63. צילום הגלויה פורסם בתוך: כל כתבי י.ח. ברנר, ג, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל–אביב תשכ“ז, אחרי עמ' 222. נוסח הגלויה נדפס בתוך ”איגרות", שם, עמ' 222 (להלן: איגרות ברנר). כל ההדגשות במקור.  ↩

  64. הלל צייטלין, “ערכים וזכרונות” [תרפ“ב], בתוך: מרדכי קושניר (עורך), יוסף חיים ברנר: מבחר דברי זכרונות, מהדורה שנייה מורחבת, הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם ”תרבות וחינוך", תל–אביב 1971, עמ' 23, 31 (להלן: מבחר דברי זכרונות).  ↩

  65. ראו: שמואל ורסס, “על מפתן המאה העשרים”, סדן: מחקרים בספרות עברית, ד, תש“ס, עמ' 13–26; נורית גוברין, ”על סף המאה העשרים“, שם, עמ' 27–35; שמואל פיינר, ”‘כיונק הנושך שדי אמו’: פוסט–השכלה בקץ המאה התשע–עשרה“, אלפיים, מס' 21, תשס”א, עמ' 59–94.  ↩

  66. מלים אלה מרמזות אולי לשורותיו הנודעות של י“ל גורדון בשירו ”למי אני עמל?“: ”ובנינו? הדור הבא אחרינו?/ […] הנם הולכים קדימה שנה שנה,/ מי יֵדע הגבול עד מתי? עד אנה?/ אולי עד מקום – משם לא ישובו…".  ↩

  67. מרדכי בן הלל הכהן, “בהומל ובארץ–ישראל” [תרפ"א], מבחר דברי זכרונות, עמ' 56. על–פי נתוני מיפקד האוכלוסין של 1897 חיו בהומל באותו זמן כעשרים אלף יהודים, שהיוו קצת למעלה ממחציתה של אוכלוסיית העיר.  ↩

  68. ראו בהרחבה: יצחק בקון, “תקופת הומל וביאליסטוק – שנות הפעילות החברתית ברוסיה (1899–1901)”, ברנר הצעיר, א, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל–אביב 1975, עמ‘ 58–91. ספרו של בקון הוא הסיכום המחקרי המפורט ביותר של חיי ברנר עד שנת 1905. ראו גם: אדיר כהן, “תקופת הומל”, יצירתו הספרותית של יוסף חיים ברנר, הוצאת גומא – צ’ריקובר, תל–אביב תשל"ב, עמ' 27–32.  ↩

  69. ראו: מנחם ברינקר, עד הסימטה הטבריינית: מאמר על סיפור ומחשבה ביצירת ברנר, הוצאת עם עובד (ספריית אפקים), תל–אביב תש"ן, עמ' 70.  ↩

  70. מיכה יוסף ברדיצ‘בסקי, “זיקנה – ובחרות (שינוי ערכין)”, ממזרח וממערב ד, תרנ"ט, עמ’ 109–124.  ↩

  71. שאול טשרניחובסקי, “לנוכח פסל אפולו” [1899], חזיונות ומנגינות, ב, הוצאת “תושיה”, וארשה תרס"א, עמ' 50–52.  ↩

  72. מכתבו לגנסין ולגינצבורג מביאליסטוק, חורף תרנ"ח, איגרות ברנר, עמ' 202.  ↩

  73. על תהליך טיפוסי זה, ראו: איריס פרוש, “ביוגרפיה של קורא”, נשים קוראות: יתרונה של שוליות בחברה היהודית במזרח אירופה במאה התשע–עשרה, הוצאת עם עובד (ספרית אפקים), תל–אביב תשס“א, עמ' 101–135; שמואל ורסס, ”המשכיל היהודי כאיש צעיר“, ‘הקיצה עמי’: ספרות ההשכלה בעידן המודרניזציה, הוצאת מאגנס, ירושלים תשס”א, עמ' 67–114.  ↩

  74. מכתבו לגנסין מביאליסטוק, חורף תרנ"ח, איגרות ברנר, עמ' 209. ההדגשה במקור.  ↩

  75. על פרשה זו ורקעה ראו בהרחבה: יצחק בקון, “שנות הנדודים של ברנר עד בואו להומל (1892–1898)”, ברנר הצעיר (לעיל, הערה 11), עמ‘ 9–57. ראו במיוחד בסעיף “תפיסת הכתבים וסטירת הלחי בקונוטופ”, שם, עמ’ 15–19.  ↩

  76. מנחם גנסין, “בשחר ימיו” [תרצ"א], מבחר דברי זכרונות, עמ' 14–22.  ↩

  77. יוסף חיים ברנר, “משדה הספרות” [תרע“ה], כתבים: פובליציסטיקה; ביקורת, ד, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, תשמ”ה, עמ' 1305.  ↩

  78. ראו במיוחד בשני המכתבים המוקדמים ביותר שכונסו בקובץ איגרותיו: לגנסין, 22.3.1897; לגנסין וגינצבורג, 20.4.1897, איגרות ברנר, עמ' 199–201.  ↩

  79. ראו: דן מירון, “ספרות עברית חדשה: צפיות ציוניות וממשות ישראלית”, אם לא תהיה ירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ז, עמ' 93–142.  ↩

  80. יוסף חיים ברנר, “נקרולוג” [תרע“ה], כתבים: פובליציסטיקה; ביקורת, ד, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, תשמ”ה, עמ' 1358.  ↩

  81. דיון מפורט בחיבורי בוסר אלה מצוי אצל בקון (לעיל, הערה 18), עמ' 41–50.  ↩

  82. צילום של הגיליון היחיד ששרד מתוך “הקוף” הובא בתוך: דן מירון ודן לאור (עורכים), אורי ניסן גנסין: מחקרים ותעודות, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשמ“ו, אחרי עמ' 228. שלושה שירים של גנסין מתוך גיליון זה נכללו בתוך: אורי ניסן גנסין, כל כתביו, מהדורת דן מירון וישראל זמורה, ב, ספרית פועלים, תל–אביב תשמ”ב, עמ' 3–9.  ↩

  83. בקון, שם, עמ' 57.  ↩

  84. המקורות על תקופת וולוז‘ין בחיי ביאליק וביצירתו רבים מאוד. ראו: משה עציוני, הספרות על חיים נחמן ביאליק בלשון העברית: ביבליוגרפיה, הוצאת ששר, ירושלים תשנ“ז, על–פי מפתח העניינים בערך ”וולוז’ין“. לתיאור מסכם ראו: שלמה שבא, ”וולוז‘ין“, חוזה ברח: סיפור חייו של חיים נחמן ביאליק, הוצאת דביר, תל–אביב תש”ן, עמ’ 24–35.  ↩

  85. ראו: יוסף אורן, אחד–העם, ברדיצ'בסקי וחבורת “צעירים”: איגרות ופשרן (1891–1896), הוצאת יחד, ראשון לציון תשמ“ה; אבנר הולצמן, אל הקרע שבלב: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי – שנות הצמיחה (תרמ“ז–תרס”ב), הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים ואוניברסיטת תל–אביב תשנ”ו; הנ“ל, ”מתרועות–תחייה לספרות אילמת: דרכו של מרדכי אהרנפרייז“, בתוך: מרדכי אהרנפרייז, לאן?: מסות ספרותיות, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשנ”ח, עמ' 11–71.  ↩

  86. ראו: שמואל ורסס, “חברים מספרים על פייארברג”, ממנדלי עד הזז: סוגיות בהתפתחות הסיפורת העברית, הוצאת מאגנס, ירושלים תשמ"ז, עמ' 119–136.  ↩

  87. יצחק בקון, “י. ח. ברנר: על הלל צייטלין”, מבפנים, כח, חוב‘ 4, חשוון תשכ"ז (נובמבר 1966), עמ’ 334.  ↩

  88. מכתבו לשמעון ביכובסקי, מהומל, 8.5.1899, איגרות ברנר, עמ' 218. ההדגשות במקור.  ↩

  89. ממכתביו לשמעון ביכובסקי, מהומל, 14.6.1899, 20.6.1899, איגרות ברנר, עמ' 219–220. ההדגשה במקור.  ↩

  90. על תופעה זו ראו: אבנר הולצמן, “‘נגד הזרם’ לישעיהו ברשדסקי – צומת בתולדות הרומן העברי”, דפים למחקר בספרות, מס‘ 7, תשנ"א, עמ’ 111–124; עינת ברעם אשל בין המשעול לדרך המלך: לפריחתה של הנובלה בספרות העברית בראשית המאה העשרים, הוצאת מאגנס, ירושלים תשס"א.  ↩

  91. מכתבו לשמעון ביכובסקי, מהומל, 27.12.1899, איגרות ברנר, עמ‘ 221. ההדגשות וסימן השאלה במקור. יצוין כי אורי ניסן גנסין, שקרא את מכתבו של ברנר, לא הסכים לחלוטין להערכתו השלילית על “באין מטרה”, והדבר מסתבר אולי על רקע דמויות הגיבורים שהוא עצמו עיצב לימים בסיפוריו, הקרובות למדי אל טיפוסי הדקדנטים הרוסים. ראו מכתבו לשמעון ביכובסקי, מפוצ’פ, 9 בינואר 1900, איגרות גנסין, עמ' 14.  ↩

  92. כעבור כעשר שנים פיתח ברנר ואישש את האינטואיציות האלו בערכו השוואה מפורטת בין אדמוביץ לבין “תלושים” בולטים אחרים בספרות הדור. ראו: “מהרהורי סופר” [תרס“ט], כתבים: פובליציסטיקה; ביקורת, ג, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, תשמ”ה, עמ' 270–288.  ↩

  93. לפי עדותו של מרדכי בן הלל הכהן (לעיל, הערה 10), עמ' 55.  ↩

  94. מכתבו של אחד–העם לברנר, מאודסה, 23.8.1899, אגרות אחד העם, מהדורה מחודשת ומורחבת, הוצאת דביר, תל–אביב תש"ך, כרך א, עמ' 304.  ↩

  95. צייטלין (לעיל, הערה 7), עמ' 28.  ↩

  96. דיון ספרותי מפורט בקובץ “מעמק עכור” מצוי אצל יצחק בקון, “סיפורי ‘מעמק עכור’, ברנר הצעיר (לעיל, הערה 11), ב, עמ' 241–264. וראו גם: מנוחה גלבוע, ”יוסף חיים ברנר: מעמק עכור – עיונים“, המהלך החדש ומחוצה לו – בספרות העברית, מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל–אביב תשנ”א, עמ' 65–79.  ↩

  97. ראו: “תאריכים ופרסומים בחיי אורי ניסן גנסין”, בתוך: לילי רתוק (עורכת), אורי ניסן גנסין: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, הוצאת עם עובד, תל–אביב תשל“ח, עמ‘ 209–210. הדברים מסתמכים במידה רבה על סקירתו הביוגרפית של פ’ לחובר שנכללה במאמרו: ”א.נ. גנסין“, בתוך: כל כתבי א.נ. גנסין. כרך ראשון: סיפורים, וארשה תרע”ד, עמ‘ XXXII–I. כונס בספרו: ראשונים ואחרונים, מהדורה שנייה מורחבת, הוצאת דביר, תל–אביב תשכ"ו, עמ’ 357–335.  ↩

  98. ראו: ארנה גולן, “‘הצפירה’ 1897–1906”, ביקורת הספרות היפה העברית, התפתחותה וגילוייה בשנים 1897–1905, עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, בהדרכת פרופ‘ שמואל ורסס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשל"ו, עמ’ 14–20.  ↩

  99. כל החיבורים האלה כונסו בכרך השני של כתביו במהדורתם של מירון וזמורה (לעיל, הערה 25). על מאמרי הביקורת שלו, ראו: דן לאור, “הערות למאמרי הביקורת של א. נ. גנסין”, אורי ניסן גנסין: מחקרים ותעודות (לעיל, הערה 25), עמ' 175–204.  ↩

  100. ראו במכתבו אל א"ש ניביליוב, מווארשה, 16.7.1900, איגרות גנסין, עמ' 17–18.  ↩

  101. שם, עמ' 18. ההדגשות במקור.  ↩

  102. לביכובסקי, בלא תאריך, שם, עמ' 22.  ↩

  103. שם, עמ' 24–25.  ↩

  104. שם, עמ' 21.  ↩

  105. ראו בהרחבה: דן מירון, “בודדים במועדם (ב): בתנועה בטוחה בין שתי ערים”, בודדים במועדם: לדיוקנה של הרפובליקה הספרותית העברית בתחילת המאה העשרים, הוצאת עם עובד (ספרית אפקים), תל–אביב תשמ"ח, עמ' 333–381.  ↩

  106. דיווח מפורט על הנשף פורסם במדור “חזון ווארשא”, הצפירה, שנה 27, גיליון 54, י“ז באדר ב' תר”ס (18.3.1900), עמ' 215.  ↩

  107. ראו: שולמית שלהב, מכוונות למעשים: פרק ראשון בתולדות המו"לות העברית החילונית המודרנית, עבודת גמר לתואר שני, בהדרכת פרופ' נורית גוברין, אוניברסיטת תל–אביב תשנ"ד.  ↩

  108. ראו: “מכתבו של בן–אביגדור אל מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, נובמבר–דצמבר 1898”, גנזי מיכה יוסף, ג, תשמ"ח, עמ' 50–60.  ↩

  109. קטלוג של הוצאת תושיה בווארשה, וארשה תר"ס.  ↩

  110. ראו במכתבו לשמעון ביכובסקי, 16 ביולי 1900,אגרות גנסין, עמ' 20.  ↩

  111. על כך העיד במרומז מקץ שנים רבות י“ח ברנר במאמר מלא הערכה והכרת תודה לבן–אביגדור, שנותר בעזבונו. ראו: ”בן אביגדור“, כתבים: פובליציסטיקה; ביקורת, ד, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, תשמ”ה, עמ' 1444–1446.  ↩

  112. ראו במכתב שנזכר בהערה 53.  ↩

  113. ראו: צייטלין (לעיל, הערה 7), עמ' 36–37.  ↩

  114. ראו: יצחק בקון, “הביקור בביאליסטוק; ברנר בווארשה והביקור אצל גנסין”, ברנר הצעיר (לעיל, הערה 11), עמ' 78–84.  ↩

  115. לגרשון גינצבורג, מווארשה, 25 באוגוסט 1900, אגרות ברנר, עמ' 222–223.  ↩

  116. י“ח ברנר, ”אורי–ניסן (מלים אחדות)“ [תרע”ד], כתבים: פובליציסטיקה; ביקורת, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תשמ"ה, כרך ג, עמ' 156–157.  ↩

  117. ה“ד נומברג, ”בווארשה“; אברהם רייזין, ”פגישות", מבחר דברי זכרונות, עמ' 320–322.  ↩

  118. ראו בפירוט:Ali Attia, The Hebrew Periodical Ha–Shiloah (1896–1919): Its Role in the Development of Modern Hebrew Literature, The Magnes Press, Jerusalem 1991.  ↩

  119. מכתבו למרדכי בן הלל הכהן, מאודסה, 12 בנובמבר 1900, איגרות אחד–העם (לעיל, הערה 37), כרך ב, עמ' 399.  ↩

  120. לדיווח מפורט על דיוני הקונגרס בנושא זה, ראו: שמואל רוזנפלד, “הקונגרס הרביעי”, המליץ, שנה 40, גיליון 177, כ“ו באב תר”ס (21.8.1900), עמ' 1. וראו גם: אברהם לוינסון, “שאלת התרבות בקונגרסים הציוניים”, העולם, כב (1934), גיליונות 47, 48, 49.  ↩

  121. ראו בהרחבה: אבנר הולצמן, “תרבות נולדת. הספרות העברית ו‘פולמוס הקולטורה’ בתנועה הציונית בראשיתה”, מלאכת מחשבת – תחיית האומה: הספרות העברית לנוכח האמנות הפלסטית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה / זמורה ביתן, תל–אביב תשנ"ט, עמ' 19–37.  ↩

  122. “אורי–ניסן”(לעיל, הערה 59), עמ' 157.  ↩

  123. ראו בהקדמה לשיר במהדורה המדעית של שירי ביאליק: שירים תר“ן–תרנ”ח, בעריכת דן מירון ואחרים, מכון כץ לחקר הספרות העברית והוצאת דביר, תל אביב תשמ"ג, עמ' 317.  ↩

  124. ראו: מנחם פרי, “‘ביום קיץ יום חום’”, המבנה הסמאנטי של שירי ביאליק, מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, תשל“ח, עמ' 106–109. פרי מנתח את השיר, דומה שבהגזמת–מה, כ”שיר מתהפך“ מובהק, כלומר שיר שאחריתו מחייבת קריאה חדשה ופרשנות שונה בתכלית לחלקיו הראשונים. וראו גם: דן מירון, הפרידה מן האני העני, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל–אביב תשמ”ו, עמ' 236–244. מירון מקבל ומאשר את הצגת השיר בידי מנחם פרי כשיר מתהפך.  ↩

  125. ניתוח מעמיק של רשימה זו מצוי במאמרו של אריאל הירשפלד, “דיוקן עצמי או הדיוקן בדרך אל ה‘עצמי’”, הליקון, מס‘ 5, חורף 1992, עמ’ 30–54. הירשפלד מתאר בהרחבה את הדרך שברנר אורג אל תוך דבריו את שירו של ביאליק, ומציין בין היתר כי “באותו ערב חורפי בווארשה הפכו ברנר וגנסין את השיר לדיאלוג, וגילמו דרכו התרחשות דיאלוגית ביניהם”.  ↩

  126. יוסף חיים ברנר, “בחורף”, כתבים: סיפורים; רומאנים; מחזות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל“ח, עמ' 190. וראו ציטוטים נוספים משיר זה ברשימתו ”מעולם ספרותנו“ [1908], בתוך: כתבים: פובליציסטיקה; ביקורת, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תשמ”ה, כרך ג, עמ' 244,247.  ↩

  127. יוסף חיים ברנר, “בחורף”, כתבים: סיפורים; רומאנים; מחזות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל“ח, עמ' 190. וראו ציטוטים נוספים משיר זה ברשימתו ”מעולם ספרותנו“ [1908], בתוך: כתבים: פובליציסטיקה; ביקורת, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תשמ”ה, כרך ג, עמ' 244,247.  ↩

  128. על מנהגו של ברנר לשנן בעל–פה את שירי ביאליק ולצטט מתוכם בהרחבה, ראו: שמואל ורסס, “ביאליק של ברנר”, ביקורת הביקורת: הערכות וגלגוליהן, הוצאת יחדיו, תל–אביב תשמ“ג, עמ' 84–100. על ריבוי הרמיזות לשירת ביאליק בסיפוריו של גנסין, ראו: דן מירון, חחים באפו של הנצח: יצירתו של אורי ניסן גנסין, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשנ”ז, עמ' 398–405, ועוד שם לפי מפתח העניינים.  ↩

  129. גילויי הקירבה הגופנית המתוארת כאן בין שני הרעים, ועדויות נוספות על חיבתו של ברנר לגברים צעירים ומעודנים, פתחו פתח להשערות שונות. אריאל הירשפלד (לעיל, הערה 68) מדבר בזהירות על “הזוגיות שבין ברנר לגנסין”. חיים באר מציג את הדברים באופן גלוי יותר: “בידוע הוא כי ברנר נמשך כל ימיו לצעירים ביישנים, חולמניים ויפים, החל בידידותו עם א. נ. גנסין […] וכלה בידידותו האחרונה עם יוסף לואידור, הסופר התמהוני שנרצח יחד אתו בביתם של היצקרים באבו–כביר […] הביוגרף יצטרך לברר קשרים אלה לאור מערכת היחסים הפרובלמטית שהיתה לברנר כל ימיו עם נשים ולהסיק מכך אם יש מקום לתת לקשרים אלה פירוש של משיכה הומוסקסואלית”. ראו: חיים באר, גם אהבתם גם שנאתם: ביאליק, ברנר, עגנון – מערכות יחסים, הוצאת עם עובד, תל–אביב תשנ“ב, עמ' 107. פרשנות ברוח זו ליחסי ברנר ולואידור נתן אלישע פורת בשירו ”נפילה“ (1975), המסתיים במלים: ”ולואידור/ הו לואידור,/ בזרועותיך“, וביתר הרחבה בסיפורו בעל אותו השם (עתון 77, גיליון 154–155, נובמבר–דצמבר 1992). וראו: נורית גוברין, צריבה: שירת התמיד לברנר, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ”ה, עמ‘ 106 והערה 22, ושירו של פורת שם, עמ’ 254. לעומת זאת אפשרית גם פרשנות “תמימה” לחלוטין לסוגייה זו, וזאת למשל על–פי עדותו של אשר ביילין על פגישתו הראשונה עם ברנר בלונדון. לדבריו ברנר הופתע והתרעם על שביילין לא נשק לו עם התוודעותם, ופירש זאת כגילוי של טינה או דחייה. ביילין הוצרך להסביר לו כי גינוני היחסים בין גברים באנגליה שונים מאלה הנהוגים ברוסיה, וכי לא העז לחרוג ממנהג המדינה. ראו: אשר ביילין, “בימי ‘המעורר’” [תרפ"ב], מבחר דברי זכרונות, עמ‘ 89. וראו עוד בנושא זה: אהוד בן–עזר, ברנר והערבים, הוצאת אסטרולוג, 2001, עמ’ 206–210.  ↩

  130. ראו, לדוגמה, את קריאתו המדוקדקת של דן מירון בתצלומם המשותף של אורי ניסן גנסין, יצחק אלתרמן ושמעון ביכובסקי: דן מירון, “שתי שיחות ראשונות: מתוך מחזור של שיחות על אישיותו ויצירתו של נתן אלתרמן”, צפון, ד, אגודת הסופרים העברים, חיפה תשנ“ו, עמ' 257־259; ובספרו פרפר מן התולעת: נתן אלתרמן הצעיר – אישיותו ויצירתו, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל־אביב תשס”א, עמ' 27־30.  ↩

  131. ראו: כל כתבי אורי ניסן גנסין, בעריכת דן מירון וישראל זמורה, הוצאת ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל־אביב תשמ“ב, כרך ב, אחרי עמ' 94; אורי ניסן גנסין: מחקרים ותעודות, בעריכת דן מירון ודן לאור, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשמ”ו, אחרי עמ' 160.  ↩

  132. על סיום הכתיבה בישר לראשונה לידידו דוד שמעונוביץ ב־13 באפריל 1912. ראו: “אגרות”, בעריכת שכנא נשקס, בתוך: כתבי אורי ניסן גנסין, ג, ספרית פועלים, מרחביה 1946, עמ' 171 (להלן: איגרות גנסין).  ↩

  133. על־פי עדותו של אחיו מנחם גנסין, בתקופת שבתם יחד ביפו החל אורי ניסן להתאמן בכתיבה על מכונה, ור‘ בנימין שנכנס לחדרם “מצא את קרעי הניירות של התחלת הסיפור”. ראו: מנחם גנסין, “אורי ניסן!־ ־”, תחומים, ב־ג, תרצ"ח, עמ’ 14־16.  ↩

  134. איגרות גנסין, עמ' 175  ↩

  135. שם, עמ' 176.  ↩

  136. שם, עמ' 167. ההדגשה במקור.  ↩

  137. מנחם גנסין, דרכי עם התיאטרון העברי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל־אביב תש"ו, עמ' 93.  ↩

  138. לפי מכתבו אל פ‘ לחובר מ־28.8.1912, איגרות גנסין, עמ’ 185.  ↩

  139. אורי ניסן גנסין, “אצל”, כל כתבי אורי ניסן גנסין (לעיל, הערה 2), כרך א, עמ' 483. ההדגשות במקור.  ↩

  140. שם, עמ' 485.  ↩

  141. גרשון שקד, “אל מול תוגת המוות”, ללא מוצא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשל"ג, עמ' 176–192 (הציטוט מעמ' 192).  ↩

  142. דן מירון, “אגדת ‘אצל’ ולקחיה”, בתוך: דברים ליזהר, בעריכת ניצה בן ארי, הוצאת זמורה–ביתן, תל–אביב תשנ“ו, עמ' 341–442; ובספרו חחים באפו של הנצח, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשנ”ז, עמ' 227–299.  ↩

  143. ראו בעניין זה את עדותה של גיטל ביאלי, אחותו של יצחק אלתרמן, שנמסרה ב–1972: “שיחה במוסקבה”, מחברות אלתרמן, ג, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"א, עמ' 163.  ↩

  144. ראו: מנחם דורמן, נתן אלתרמן – פרקי ביוגרפיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל–אביב 1991, עמ' 26.  ↩

  145. ראו: דן מירון, “פני לשניים נגזרו: התוודעות למשוררת”, אמהות מייסדות, אחיות חורגות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל–אביב 1991, עמ' 272.  ↩

  146. ראו בפירוט: מירון (לעיל, הערה 1).  ↩

  147. צ“ז ויינברג, ”עם א.נ. גנסין בערוב יומו“, גליונות, יט, חוברת ד, סיון–תמוז תש”ז, עמ‘ 170–178. כונס בספרו: אדם באהלו, הוצאת מ. ניומן, תל אביב תשט"ז, עמ’ 222–235.  ↩

  148. גנסין ללחובר, 28.9.1909, איגרות גנסין, עמ' 152.  ↩

  149. ראו: פ. לחובר, “א.נ. גנסין”, בתוך: כל כתבי א.נ. גנסין. כרך ראשון: סיפורים, וארשה תרע“ד, עמ' XXXII–I. כונס בספרו: ראשונים ואחרונים, מהדורה שנייה מורחבת, הוצאת דביר, תל–אביב תשכ”ו, עמ' 335–357.  ↩

  150. ראו מכתביו אל אשר ביילין (19.10.1912), אל משה הופנשטיין (23.11.1912) ואל יעקב טוקורוב (13.12.1912), איגרות גנסין, עמ' 188–192.  ↩

  151. לפי מכתבו אל שמעון ביחובסקי מדצמבר 1912, שם, עמ' 192–193.  ↩

  152. אל משה הופנשטיין, 23.11.1912, שם, עמ' 189.  ↩

  153. אל שמעון ביחובסקי, דצמבר 1912, שם, עמ' 193.  ↩

  154. לפי: יואל מסטבוים, “ש. שרברק”, דבר, כ“ו בטבת תש”ה (11.1.1945). וראו: ברנרד יעקובוביץ, עשות והפץ ספרים הרבה: לתולדותיה של הוצאת הספרים “צנטראל” – “מרכז” בווארשה (1911–1933), חיבור גמר לתואר מוסמך, בהדרכת פרופ‘ נורית גוברין, אוניברסיטת תל–אביב תשנ"ז, עמ’ 191.  ↩

  155. המלים “בחור חיוור ורם” מצוטטות מתוך השיר שמזמר אוריאל אפרת בפרק הששי של הנובלה “בטרם”.  ↩

  156. יוסף ליכטנבום, “דרכו האחרונה: ליום מותו של גנסין”, על המשמר, 20.3.1953.  ↩

  157. ויינברג (לעיל, הערה 18), עמ' 170.  ↩

  158. אהרן צייטלין, “אורי ניסן גנסין”, ניסן: מאסף ערוך בידי יעקב פיכמן, וארשה, אביב תר"ץ, עמ' 13.  ↩

  159. יואל מסטבוים, “מנוסקריפטים (הבהוב רישום מא.נ. גנסין) ”, דבר (מוסף לשבתות ולמועדים), כ“ב באדר ב' תרצ”ח (25.3.1938), עמ' 6.  ↩

  160. אלחנן צייטלין, אין אַ ליטעראַרישער שטוב (בילדער, באַגעגענישן, עפיזאָדן), צענטראל–פאַרבאַנד פון פוילישע יידן אין אַרגענטינע, בואנוס איירס 1946, עמ' 95–96. ניכר כי סדר הזמנים והאירועים היטשטש בזכרונו של אלחנן צייטלין ממרחק השנים, שהרי בפורים תרע"ג כבר לא היה גנסין בין החיים.  ↩

  161. לאה גולדברג, “אורח”, דבר, 17.4.1936. כונס בתוך: שירים, ג, ספרית פועלים, תל–אביב 1986, עמ' 114.  ↩

  162. לחובר (לעיל, הערה 20), עמ' XXIX.  ↩

  163. 1.1.1913, איגרות גנסין, עמ' 195.  ↩

  164. שם, עמ' 195–196. ההדגשה במקור.  ↩

  165. מנחם גנסין, “קטעי זכרונות”, דבר (מוסף לשבתות ולמועדים), ד' בניסן תרצ"ג (31.3.1933).  ↩

  166. ראו: זלמן שניאור, “אישיותו וכשרונו”, הצִדה: קובץ זכרון לא.נ. גנסין, דפוס “אחדות”, ירושלים תרע“ד, עמ' 108. כונס בספרו: ח. נ. ביאליק ובני דורו, הוצאת דביר, תל–אביב תשי”ח, עמ‘ 397–412. על משמעותה של ההקדשה ראו בהערות לסיפור “אצל” שבכתבי גנסין (המקור כבהערה 2), עמ’ 640.  ↩

  167. פרישמן לברנר, 6.7.1913, ידיעות גנזים, מס‘ 79, תשרי תשל"ג, עמ’ 222.  ↩

  168. צ“ז ויינברג, ”ציון לנשמתו של גנסין“, הצפירה, מ, גיליון 62, כ”ח באדר תרע"ד (26.3.1914), עמ‘ 1. וכן במקור שצוין בהערה 18, עמ’ 177.  ↩

  169. לחובר לברנר, 27.4.1913, גנזים, ד, תשל"א, עמ' 187.  ↩

  170. שמואל טשרנוביץ (חתום: ט.), “אורי ניסן גנעסין ז”ל“, הצפירה, לט, גיליון 46, כח באדר א' תרע”ג (7.3.1913), עמ' 1–2.  ↩

  171. מתוך מכתבו לאביו, הרב יהושע–נתן גנסין, מפתח–תקוה, ג‘ בשבט תרס"ח, איגרות גנסין, עמ’ 144.  ↩

  172. דוד פרישמן, “א.נ. גנסין (ביום השלושים למותו) ”, הצפירה, לט, גיליון 69, כו באדר ב‘ תרע"ג (4.4.1913), עמ’ 2. נדפס שוב בתוך: הצִדה: קובץ זכרון לא.נ. גנסין, דפוס “אחדות”, ירושלים תרע“ד, עמ' 96–99. כונס בתוך: כל כתבי דוד פרישמן, כרך ז: פרצופים, וארשה – ניו–יורק תרצ”א, עמ‘ צא–צה; וגם בתוך: אורי ניסן גנסין: מבחר מאמרים על יצירתו, בעריכת לילי רתוק, הוצאת עם עובד וקרן תל–אביב לספרות ולאמנות, תל–אביב תשל"ח, עמ’ 39–42.  ↩

  173. ראו: שמעון ביחובסקי, “אורי ניסן גנסין (חומר לתולדותיו) ”, בתוך: הצִדה: קובץ זכרון לא. נ. גנסין, דפוס “אחדות”, ירושלים תרע"ד, עמ‘ 93; וכן: לחובר (לעיל, הערה 20), עמ’ XXXI.  ↩

  174. לחובר לברנר (לעיל, הערה 40), עמ' 186.  ↩

  175. ראו: לילי רתוק, “מבוא: יצירתו של גנסין בעיני הביקורת”, אורי ניסן גנסין: מבחר מאמרים על יצירתו, בעריכתה, הוצאת עם עובד וקרן תל–אביב לספרות ולאמנות, תל–אביב תשל"ח, עמ' 11.  ↩

  176. א“ל מינץ, ”‘פרחים’ משדמות ספרותנו. ב: המספר א.נ. גנסין (אילו הערות בסגנונו) “, העולם, ז, גיליון 5, י”ב באדר א‘ תרע"ג (19.2.1913), עמ’ 13.  ↩

  177. שמואל טשרנוביץ (חתום: ש. ט.), “על קברו של חבר”, הצפירה, לט, גיליון 47, ל‘ באדר א’ תרע"ג (9.3.1913), עמ' 2–1.  ↩

  178. “לפטירתו של הסופר גנסין” (בלא חתימה), הצפירה, לט, גיליון 48, א‘ באדר ב’ תרע"ג (10.3.1913), עמ' 3.  ↩

  179. יעקב לרנר, “על כרחי”; יוסף ליכטנבום, [“דומם בוכה לבי”]; משה ברוך לזבניק, “שתיל נשבר”, הצפירה, לט, גיליון 52, ה‘ באדר ב’ תרע“ג (14.3.1913), עמ' 3. שירו של לרנר כונס בספרו שירים, בעריכת צבי לוז, הוצאת אגודת הסופרים ליד ”מסדה", רמת–גן 1974, עמ' 103–104.  ↩

  180. ראו: “הלויתו של אורי ניסן גנעסין ז”ל“ (בלא חתימה), הצפירה, לט, גיליון 47, ל‘ באדר א’ תרע”ג (9.3.1913), עמ' 2. תיאור ההלוויה מבוסס גם על רשימותיהם של ויינברג (לעיל, הערה 18), ליכטנבום (לעיל, הערה 27), פרישמן (לעיל, הערה 43), טשרנוביץ (לעיל, הערה 48) ואלחנן צייטלין (ראו להלן).  ↩

  181. אלחנן צייטלין (לעיל, הערה 31), עמ' 96–97.  ↩

  182. יעקב פיכמן, “שורות. ב: אורי ניסן גנסין (ליום מותו) ”, דבר (מוסף לשבתות ולמועדים), ד‘ בניסן תרפ“ו (19.3.1926). כונס בספרו בני דור, הוצאת עם עובד, תל–אביב תשי”ב, עמ’ 202–205.  ↩

  183. אשר ביילין, “אורי ניסן גנסין (שברי זכרונות) ”, הצפירה, לט, גיליון 55, ט‘ באדר ב’ תרע"ג, (18.3.1913), עמ' 1–2.  ↩

  184. שניאור (לעיל, הערה 37), עמ' 108.  ↩

  185. פרישמן (לעיל, הערה 38).  ↩

  186. לחובר לברדיצ‘בסקי, 17.3.1913, “מאגרותיו של פ. לחובר”, גליונות, כא, חוברת ה–ו, שבט–אדר א’ תש"ח, עמ' 248–249. המקור: גנזים א–74849.  ↩

  187. כפי שמגלה חליפת המכתבים בין לחובר וברדיצ‘בסקי, השמורה בארכיוניהם, הרי ברדיצ’בסקי, הנערץ על לחובר, שימש לו כעין מנחה סמוי בכל שלבי העריכה של נתיבות. הקשר ביניהם היה כמעט יומיומי, באמצעות עשרות מכתבים שהוחלפו ב–1913 בין וארשה לבין ברלין, עיר מושבו של ברדיצ'בסקי.  ↩

  188. לפי מכתבו של לחובר לברנר (לעיל, הערה 40), עמ' 186.  ↩

  189. לפרטים ראו: “איגרות”, בתוך: כל כתבי י. ח. ברנר, ג, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל–אביב תשכ"ז. ראו במיוחד איגרות מס' 555–645.  ↩

  190. ברדיצ‘בסקי לברנר, 24.4.1914, בתוך: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי – יוסף חיים ברנר, חליפת איגרות (תרס"ז–תרפ"א), ההדיר שלמה ברטונוב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל–אביב תשכ"ב, עמ’ 117, וכן במהדורה מורחבת בהוצאת בית דבורה ועמנואל, חולון תשמ"ד.  ↩

  191. אליעזר שטיינמן, “לאורי ניסן גנסין”, ארץ: מאסף לספרות יפה ולביקורת, הוצאת “ארץ”, אודסה תרע"ט, עמ' 200.  ↩

  192. אורי צבי, “על אח שאיננו”, קונטרס, ח, גיליון כא (קסד), א‘ באדר ב’ תרפ“ד (7.3.1924), עמ' 20. כונס בתוך: אורי צבי גרינברג – כל כתביו. כרך טו: מאמרים חלק ראשון, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשס”א, עמ' 38–39.  ↩

  193. ראו: יעקב פיכמן, “הערצת גנסין”, מאזנים, ז, תרצ“ח, עמ' 261–258. כונס בספרו: בני דור, הוצאת עם עובד, תל–אביב תשי”ב, עמ‘ 193–198; דן מירון, “אגדת גנסין ונזקיה” (1963), כיוון אורות, הוצאת שוקן, ירושלים ותל–אביב תש"ם, עמ’ 109–123; חחים באפו של הנצח (לעיל, הערה 13), עמ' 127–139.  ↩

  194. שניאור (לעיל, הערה 37), עמ' 101.  ↩

  195. ראו: ש‘ ניגר, י. ל. פרץ – חייו ויצירתו, תירגם מיידיש שמשון מלצר, הוצאת דביר, תל–אביב תשכ"א, עמ’ רכט.  ↩

  196. ז‘ דויד, “קצרות: ביום מות א. נ. גנסין”, דבר, כ“ו באדר תרפ”ו (12.3.1926). השם יוליה רומז, מן הסתם, ליוליה טוקורוב, ידידתו של גנסין מייקאטרינוסלב, בצירוף נופך ארכיטיפי בעקבות שקספיר: יוליה כציון כללי לנערה אוהבת ונאהבת. על יוליה טוקורוב ואחיותיה, ראו: מ“ז ולפובסקי, ”בצלו של א.נ. גנסין“, קרובים בנפש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ”ח, עמ’ 89–98.  ↩

  197. ראו: זהר שביט, החיים הספרותיים בארץ–ישראל 1910–1933, מכון פורטר והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל–אביב תשמ"ג, עמ' 119–120.  ↩

  198. אליעזר שטיינמן, “א. נ. גנסין”, כתובים, א, גיליון 2, כ‘ באב תרפ"ו (30.7.1926), עמ’ 1.  ↩

  199. מכתבו של פ‘ לחובר אל ש“י עגנון, 1.7.1928, בתוך מסוד חכמים, קובץ חליפת האיגרות בין ש”י עגנון לבין ח“נ ביאליק, י”ח ברנר, ברל כצנלסון, דב סדן ופ’ לחובר, בעריכת אמונה וחיים ירון. הקובץ מצוי בדפוס בהוצאת שוקן ותודתי לעורכיו על שהתירו לי לעיין בו, ולידידי שמואל אבנרי על עזרתו.  ↩

  200. מכתבו של ש“י עגנון אל פ' לחובר, 24.8.1928, המקור כנ”ל.  ↩

  201. אברהם שלונסקי [חתום: אשל], “מן הצד: על עלבון קבר ועל פשעים רבים”, הארץ, גיליון 2852, י“א בטבת תרפ”ט (24.12.1928), עמ' 1,4.  ↩

  202. משה ברסלבסקי, “במסע עם אורי ניסן גניסין”, מבפנים, ה, תרצ“ח–תרצ”ט, עמ' 194–197.  ↩

  203. ראו: רפאל דניושבסקי, “אורי ניסן גנסין”, עלים, א, מס‘ 5, וארשה, ניסן תרפ"ו, עמ’ 3–6; אהרן צייטלין (לעיל, הערה 29); ש“ד בונין, ”לאור ברק הזכרון“, ראשית, א, חוב' ב, וארשה, חשוון תרצ”ג, עמ‘ 9–11; מ’ בן פלא, “ציונים לסופרים. א: א. נ. גנסין”, בדרך, ב, גיליון 15, וארשה, כ“ד בניסן תרצ”ג, עמ' 2.  ↩

  204. בנציון בנשלום, אורי ניסן גנסין: מונוגרפיה, הוצאת התאגדות הסופרים העברים “מפלט”, קרקוב תרצ"ה, 115 עמודים.  ↩

  205. בנציון בנשלום, אורי ניסן גנסין: מונוגרפיה, הוצאת התאגדות הסופרים העברים “מפלט”, קרקוב תרצ"ה, 115 עמודים  ↩

  206. ראו בפירוט: משה פראגר, “קברות צדיקים, אדמו”רים ורבנים מפורסמים בוורשה“, לאות ולעד – פנקס זכרון לבתי עלמין שנהרסו וחוללו בשנות השואה, הוצאת חברה קדישא גחש”א, תל–אביב תשל"ג, עמ' 150–143.  ↩

  207. דוד כנעני, “בית בווארשה”, מבית, ספרית פועלים – על המשמר, תל–אביב תשל"ז, עמ' 135.  ↩

  208. יואל מסטבוים, “בית הקברות היהודי שבוורשה”, ורשה 1939: ספר הזכרון, תרגם יעקב קויפמן, הוועד להוצאת כתבי יואל מסטבוים, תל–אביב [חש"ד], עמ' 86.  ↩

  209. על יחסי ההשתקפות הנוצרים בין עיר לבין בית הקברות שלה, ראו: Marco Frascari, “The Iconic Relationship between Cemetery and Town”, in Wendy Steiner (ed.), Image and Code, University of Michigan, 1981, pp.147–156.  ↩

  210. ראו: ברברה מאן, “‘והיישוב הלך אחר הקברים’: בית הקברות הישן בתל–אביב כמקום וכטקסט”, מכאן, ב, יולי 2001, עמ' 5–32.  ↩

  211. ראו: David Roskies, “A Revolution Set in Stone: The Art of Burial”, The Jewish Search for a Usable Past, Indiana University Press, Bloomington and Indianapolis 1999, pp. 120–145.  ↩

  212. דוד וינפלד, השירה העברית בפולין בין שתי מלחמות העולם, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ז, עמ‘ 82. כינוס מקיף של שירת פומרנץ הופיע בשנות הששים (שירים, בעריכת נח פניאל, הוצאת אגודת הסופרים ליד מסדה, רמת–גן 1966), ועורר הדים רבים. ביבליוגרפיה עליו ומבחר משיריו מצויים אצל וינפלד, שם, עמ’ 259–308. וראו: רחל דגני, בר פומרנץ: האיש ושירתו, חיבור גמר לתואר מוסמך, בהדרכת פרופ' עוזי שביט, אוניברסיטת תל–אביב 1988.  ↩

  213. השיר נדפס לראשונה בהעתיד, 2 במאי 1935, וכונס אצל וינפלד, שם, עמ' 306–308. כל ההדגשות בציטטות מן השיר מצויות במקור.  ↩

  214. ראו עליו: צ“ז ויינברג, ”מלכיאל לוסטרניק“, אדם באהלו, הוצאת מ. ניומן, תל–אביב וירושלים תשט”ז, עמ‘ 214–217; ישראל כהן (עורך), ידיעות גנזים: סופרים עברים שנספו בשואה, מס’ 81, ניסן תשל“ג, עמ' 532–541; עוזי שביט, ”אחרוני המשוררים העבריים בפולין“, מבפנים, מה, מס' 3–4, קיץ תשמ”ג, עמ‘ 311–317; דוד וינפלד, “שלושה משוררים יהודים – פולין – שנות השלושים”, חדרים, 2, סתיו 1981, עמ’ 41–38; הנ“ל, ”על שירה עברית בפולין בין שתי מלחמות העולם“, עיונים בספרות: דברים שנאמרו בערב לכבוד דב סדן במלאת לו שמונים וחמש שנה, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ירושלים תשמ”ח, עמ‘ וכן בספרו הנ"ל, עמ’ 393–435; נורית גוברין, “אין מפלט – מלכיאל לוסטרניק”, צריבה: שירת התמיד לברנר, משרד הבטחון  ↩

    • ההוצאה לאור ואוניברסיטת תל–אביב, תל–אביב תשנ"ה, עמ' 77–78.
  215. מלכיאל לוסטרניק, “שירים: למנדלי; על קברו של אורי ניסן; ברנר; קטרין מנספילד”, ספר השנה ליהודי פולניה, ספר ראשון, בעריכת בנציון בנשלום, זכריה זילברפפניג וצבי פפר, הוצאת התאגדות הסופרים העברים “מפלט”, קרקוב תרצ“ח, עמ' סא–סה. השיר על גנסין נדפס שוב בתוך: אודים: לקט דברי סופרים עברים שנספו בשואת אירופה, א, ירושלים ותל–אביב תש”ך, עמ' 150–152.  ↩

  216. מתוך מכתבי לוסטרניק אל דב סדן מסתבר שהשיר נשלח תחילה אל סדן בפברואר 1936 לשם פרסום ב“דבר”, אך כנראה נדחה ורק אז הוגש ל“ספר השנה” (לוסטרניק לסדן, 11.2.1936,25.2.1936. ארכיון דב סדן בבית הספרים הלאומי. תודתי לתלמידי איתי זוטרא על איתור המכתבים).  ↩

  217. הלל צייטלין, “יוסף חיים ברענער און זיין נאָהנטע” (יוסף חיים ברנר ומקורביו), די צוקונפט, XLIII, גיליון 6, יולי 1938, עמ' 409. ההדגשה במקור.  ↩

  218. מנחם גנסין (לעיל, הערה 4), עמ' 16.  ↩

  219. על אברהם פרנק (1884 – נספה בשואה) ראו בלכסיקון הספרות העברית של ג. קרסל ובלקסיקון אופק לספרות ילדים של אוריאל אופק, וכן אצל ישראל כהן (לעיל, הערה 85), עמ' 604–610.  ↩

  220. מתוך מכתבו של אברהם פרנק למנחם גנסין, 3.3.1939. המכתב שמור אצל אסתר יפתח–גנסין, בתו של מנחם גנסין, ותודתי נתונה לה על שהעמידה אותו לרשותי.  ↩

  221. בנציון בנשלום, “גנסין (דברים שנאמרו ביום הקמת הציון על קברו בוורשה)”, מאזנים, ח, חוברת ד–ה, שבט–אדר תרצ"ט, עמ' 532.  ↩

  222. “טור ראשון: מצבה לא. נ. גנסין” (בלא חתימה), טורים, ב, גיליון מה, ג‘ באדר תרצ"ט (22.2.1939), עמ’ 1.  ↩

  223. ראו: אדם צ‘רניאקוב, יומן גיטו וארשא, יד ושם, ירושלים תשכ"ט, עמ’ 164–165; עמנואל רינגלבלום, יומן ורשימות מתקופת המלחמה. גיטו וארשה: ספטמבר 1939 – דצמבר 1942, הוצאת יד ושם ובית לוחמי הגיטאות, ירושלים תשנ"ג, עמ' 49, 100, 330.  ↩

  224. לפי ניגר (לעיל, הערה 66), עמ' רל.  ↩

  225. לפי ניגר (לעיל, הערה 66), עמ' רל.  ↩

  226. ראו: רינגלבלום (לעיל, הערה 94), עמ' 191, 196, 229, 275.  ↩

  227. ראו: א“מ כרמי, ”בית הקברות היהודי בווארשא הכבושה“, ידיעות יד ושם, מס' 33, חשוון תשכ”ה, עמ' 32.  ↩

  228. מיכאל זילברברג, “הקבורה”, יומן וארשה: 1939–1945, תרגם מאנגלית ארי אבנר, הוצאת דביר, תל–אביב [בלא שנת דפוס], עמ‘ 24–26; רינגלבלום (לעיל, הערה 94), עמ’ 285, 290.  ↩

  229. ראו: Henryk Makower, Cmentarz na Okopowej, Pamietnik z Getta Warszawskiego, Wroclaw 1987, pp. 181–183.  ↩

  230. ח“א קפלן, מגילת יסורין, הוצאת עם עובד, תל אביב ויד ושם, ירושלים, תשכ”ו, עמ' 485–486.  ↩

  231. רחל אוירבך, בחוצות ורשה 1939–1943, הוצאת עם עובד, תל–אביב תשי"ד, עמ' 28.  ↩

  232. יצחק קצנלסון, “פנקס ויטל”, כתבים אחרונים, בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל–אביב 1988, עמ' 102.  ↩

  233. ראו בפירוט: כרמי (לעיל, הערה 98), עמ' 30–36.  ↩

  234. ראו: רינגלבלום (לעיל, הערה 94), עמ' 358, 369, 381  ↩

  235. ראו: צ‘רניאקוב (לעיל, הערה 94), עמ’ 243; רינגלבלום (לעיל, הערה 94), עמ' 32  ↩

  236. ראו: רחל אוירבך, “כך נספו הציירים”, המקור כבהערה 102, עמ' 148–157.  ↩

  237. ראו: מקובר (לעיל, הערה 100); כרמי (לעיל, הערה 98), עמ‘ 34; רינגלבלום (לעיל, הערה 94), עמ’ 428.  ↩

  238. ראו: רחל אוירבך, “במדבר של לבנים וגרוטאות ברזל”, המקור כבהערה 102, עמ' 312.  ↩

  239. צ‘רניאקוב (לעיל, הערה 94), עמ’ 85,109.  ↩

  240. ראו: משה פראגר, “כיצד ניצול ונשאר לפליטה בית הקברות היהודי הגדול של קהלת וורשה”, המקור כבהערה 77, עמ' 154.  ↩

  241. ראו: משה פראגר, “כיצד ניצול ונשאר לפליטה בית הקברות היהודי הגדול של קהלת וורשה”, המקור כבהערה 77, עמ' 154.  ↩

  242. מלך ראוויטש, “גורלו של בית הקברות הגנשאי”, ספר המעשיות של חיי, החברה האמריקאית ישראלית למו“לות בע”מ, תל–אביב תשל"ו, עמ' 497–498.  ↩

  243. ראו: משה פראגר, “התנכלותו של המשטר האנטישמי בפולין לשריד האחרון של קהלת וורשה”, המקור כבהערה 77, עמ' 155–164.  ↩

  244. Jan Jagielski, Cmentarz Zydowski w Warszawie przy ul. Okopowej, Warszawa 1986.  ↩

  245. Jewish Cemetery in Warsaw, PRS / Andrzej Multanowski, by order of The Jewish Cemetery Gesia Foundation, Warsaw 1999 [Historical Outline by Jan Jagielski]  ↩

  246. יורם ברונובסקי, “גנסין: הקשר–הספרות והקשר–החיים”, הארץ, 13.2.1987.  ↩

  247. על דרכו האחרונה של הלל צייטלין, ראו: רחל אוירבעך, “דער סוף פון דער דינאַסטיע צייטלין”, ביים לעצטן וועג, הוצאת “ישראל–בוך”, תל–אביב תשל"ז, עמ' 25–26.  ↩

  248. יצחק קצנלסון, “השיר על העם היהודי שנהרג”, תרגם מיידיש מ"ז ולפובסקי, כתבים אחרונים, המקור כבהערה 100, עמ' 258.  ↩

  249. יצחק קצנלסון, “השיר על העם היהודי שנהרג”, תרגם מיידיש מ"ז ולפובסקי, כתבים אחרונים, המקור כבהערה 100, עמ' 258.  ↩

  250. אחדים מזיהויים אלה שגויים. על–יסוד הצלבת עדויות ומקורות שונים יש בידי זיהוי ודאי של עשרים ושבעה מבין עשרים ושמונת המצולמים. עומדים משמאל לימין: יצחק ויינרב, רפאל פרלמן, משה קליגר, עזריאל גרוסבאום, שמואל חורובסקי–חורב, חיים הולצמן, עוזי כמילבסקי–הרפז, בנימין הרושובסקי–הרשב, טוביה בוז‘יקובסקי, יצחק טבנקין, ברונקה קליבאנסקה–ויניצקי, מלכה הולצמן–קשפיצקי, חווקה פולמן–רבן, אלי זיסר–זמיר, אהרן ברדיצ’בסקי, אסתר לוקסמבורג. בשורה האמצעית משמאל לימין: משה (מישקה) מהרשק, מוטל טרשצ‘נסקי–תירוש, צבי ורבר, יוסף ארליכמן–דן, ברוך (בוריה) יודקובסקי, לאה בלכר. בשורה הקדמית משמאל לימין: ישראל (לולק) פרוז’נסקי, דורקה ברם–שטרנברג, [?], קלרה לב–לנדאו, אברהם סימייטיצקי–סדן, משה (מישקה) לנדאו.  ↩

  251. ראו עדותו של מרדכי כספי בקובץ שליחות לגולה 1945–1948 (בלא שמות עורכים), יד טבנקין, בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989, עמ' 473–475. (להלן: שליחות לגולה).  ↩

  252. ראו: משה קליגר, “מורה הדרך של ‘החלוץ’”, מבפנים, לד, מס‘ 2–3, תמוז תשל"ב, עמ’ 335–343. (גליון מיוחד: שנה למותו של י. טבנקין).  ↩

  253. ראו פרטים עליו בקובץ: “דרור”: מן המהפכה הרוסית אל המהפכה העברית. תנועת דרור ברוסיה ובפולין, בעריכת אברהם תרשיש, יוסקה רבינוביץ וחיים דן, מכון טבנקין לחקר ולימוד הקיבוץ והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"א, עמ‘ 159–160; וכן עדותו בקובץ שליחות לגולה, עמ’ 407–411.  ↩

  254. ראו עדותו בקובץ שליחות לגולה, עמ' 383–393.  ↩

  255. ראו פרטים עליו: יצחק צוקרמן, יציאת פולין, בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ח, עמ‘ 185 (להלן: יציאת פולין); ועדותו בקובץ שליחות לגולה, עמ’ 7–14.  ↩

  256. ראו פרטים עליו: יציאת פולין, עמ‘ 175; ועדותו בקובץ שליחות לגולה, עמ’ 145–165.  ↩

  257. פרטים עליו מצורפים לתצלומיו בארכיון בית לוחמי הגיטאות, מס' 19993, 19994, 20057.  ↩

  258. טוביה בוז'יקובסקי, צווישן פאלנדיקע ווענט, הוצאת מרכז “החלוץ” בפולין, וארשה, 1949; ובנוסח העברי: בין קירות נופלים, תרגם משה בסוק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"י.  ↩

  259. ראו פרטים עליו: יציאת פולין, עמ‘ 167; וכן בתוך: דפי עדות: 96 חברים מקיבוץ לוחמי הגיטאות מספרים, ראיין וערך צביקה דרור, קיבוץ לוחמי הגיטאות, בית לוחמי הגיטאות ע“ש י. קצנלסון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ”ד, כרך ד, עמ’ 1628–1645. (להלן: דפי עדות).  ↩

  260. ראו פרטים עליה בתוך: ספר מלחמות הגיטאות: בין החומות, במחנות, ביערות, בעריכת יצחק צוקרמן ומשה בסוק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, בית לוחמי הגיטאות ע“ש יצחק קצנלסון, תשי”ד, עמ‘ 725 (להלן: ספר מלחמות הגיטאות); וכן בתוך: יציאת פולין, עמ’ 185.  ↩

  261. ראו עדותה בקובץ דפי עדות, כרך ג, עמ' 1210–1250.  ↩

  262. ראו פרטים עליו בספר מלחמות הגיטאות, עמ‘ 729; ובקובץ דפי עדות, כרך א, עמ’ 8  ↩

  263. ראו פרטים עליו: יציאת פולין, עמ' 182–183.  ↩

  264. ראו עדותה בקובץ דפי עדות, כרך ד, עמ' 1671–1692.  ↩

  265. ראו: ישראל גוטמן, “הריפאטריאציה מברית המועצות וחלקם של היהודים בה”, היהודים בפולין אחרי מלחמת העולם השנייה, מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשמ“ה, עמ' 20–26; אריה י. כוכבי, עקורים ופוליטיקה בינלאומית: בריטניה והעקורים היהודים לאחר מלחמת העולם השנייה, העמותה לחקר מערכות ההעפלה ע”ש שאול אביגור, אוניברסיטת תל–אביב והוצאת עם עובד, תל–אביב, תשנ"ב, עמ' 133.  ↩

  266. ראו: צבי ורבר: הבן, החבר, הרע. דפים לזכרו ביום השנה למותו, הביא לדפוס יחזקאל רבינוביץ, רישומים מאת משה קופפרמן, קיבוץ לוחמי הגיטאות, אב תשכ"א – אוגוסט 1961.  ↩

  267. על–פי שיחתי עמו ב–14 בפברואר 2001, שבועות מספר לפני מותו.  ↩

  268. ראו: עזריאל גרוסבאום – במלאת שנה לפטירתו, קיבוץ לוחמי הגיטאות, תשרי תש"ל.  ↩

  269. ראו עדותו בקובץ דפי עדות, כרך ד, עמ' 1503–1531.  ↩

  270. על פרשת ילדי קראקולינו ראו: שרה שנר נשמית, פואמה פדגוגית אחרת, בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל–אביב תשנ"ז. עדות קלרה לב–לנדאו: שם, עמ' 140–141.  ↩

  271. ראו: “בנימין הרשב – ציוני דרך”, בתוך: אדרת לבנימין: ספר היובל לבנימין הרשב, בעריכת זיוה בן–פורת, המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר, אוניברסיטת תל–אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999, כרך א, עמ' 6–7. פרטים נוספים שמעתי מפיו בשיחתי עמו ב–27 בפברואר 2001.  ↩

  272. ראו: יחיעם ויץ, “חזרת שליחי ‘הקיבוץ המאוחד’ מאירופה, 1939–1941”, בתוך: העפלה: מאסף לתולדות ההצלה, הבריחה, ההעפלה ושארית הפליטה, בעריכת אניטה שפירא, העמותה לחקר מערכות ההעפלה ע“ש שאול אביגור, אוניברסיטת תל–אביב והוצאת עם עובד, תל–אביב תש”ן, עמ' 108–123.  ↩

  273. את הדברים אמר במפורש יצחק צוקרמן מספר פעמים, החל בנאומו בכנס הציוני בלונדון ב–5 באוגוסט 1945, ולאחר מכן בעדותו במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים בשנים 1964–1965, ובחריפות גוברת בכמה הזדמנויות מתועדות בשנותיו האחרונות. ראו: יציאת פולין, עמ‘ 18–21, 33–36. וכן: צביקה דרור, “חיים עם הקושמאר: במחיצתו של יצחק צוקרמן”, הם היו שם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992, עמ’ 88–112.  ↩

  274. מספרות המחקר המסתעפת והולכת בנושא זה בעשור האחרון, ראו: אניטה שפירא, “המפגש של היישוב עם שארית הפליטה”, בתוך: שארית הפליטה 1944–1948: השיקום והמאבק הפוליטי, הרצאות ודיונים בכינוס הבין–לאומי השישי של חוקרי השואה, בעריכת ישראל גוטמן ועדינה דרכסלר, יד ושם, ירושלים, תשנ“א, עמ' 71–92; עירית קינן, לא נרגע הרעב: ניצולי השואה ושליחי ארץ–ישראל, גרמניה 1945–1948, העמותה לחקר מערכות ההעפלה ע”ש שאול אביגור, אוניברסיטת תל–אביב והוצאת עם עובד, תל–אביב תשנ“ז; בריחים של שתיקה: שארית הפליטה וארץ–ישראל, בעריכת יואל רפל, משרד הבטחון – ההוצאה לאור ומשואה – מכון ללימודי השואה, תש”ס.  ↩

  275. מדברי לובה לויטה בקובץ שליחות לגולה, עמ' 27–28.  ↩

  276. חיים הולצמן, “בלז – סיביר – בוכרה – בלז”, בתוך: בלז: ספר זכרון / בעלז: יזכור בוך, ערך והביא לדפוס יוסף רובין, הוצאת ארגון יוצאי בלז והסביבה בישראל בעזרת יהודי בלז באמריקה, תל–אביב תשל"ד, עמ' 411–430 (הציטוט מעמ' 411). פרטיו של מסלול הנדודים המתואר להלן מבוססים אף הם על מקור זה.  ↩

  277. הדברים שלהלן מבוססים על יומנו האישי של חיים הולצמן מן השנים 1944–1949. היומן מקיף שש–עשרה מחברות כתובות פולנית, שמתוכן שרדו שתים–עשרה. ארבע המחברות החסרות (מס' 8,4,3,1) הן מתקופת בוכרה (1944–1946), כך שהמידע עליה מקוטע וחסר. היומן מצוי ברשותי במקורו ובתרגום עברי מלא מעשה ידי אמי, לִילה הולצמן, שממנו הקטעים המצוטטים בהמשך.  ↩

  278. מן המחקרים החדשים בנושא זה ראו, למשל: יהויקים כוכבי, “אחדות וייחוד בתנועות הנוער של שארית הפליטה”, דפים לחקר תקופת השואה, מאסף יג, תשנ“ו, עמ' 203–230; נעימה ברזל, ”בין הגירה להתערות: תנועות הנוער דרור והשומר הצעיר בפולין שלאחר המלחמה“ יהדות זמננו, כרך 13, תשנ”ט, עמ' 141–172. וראו גם שפירא (לעיל, הערה 25).  ↩

  279. ראו: שרה שנר–נשמית, “על אדמת פולין”, ואל המנוחה לא באתי, בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ“ו, עמ' 189–211; נחום בוגנר, בחסדי זרים, הוצאת יד ושם, ירושלים תשס”א.  ↩

  280. ראו: צביקה דרור, “הגחלים הלוחשות של הגחלאים”, הם היו שם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992, עמ' 121.  ↩

  281. בנימין [הרושובסקי], “אַ טאַנץ אין וועג”, דרור: בטאון הסמינר האירופאי, מס‘ 1, אינדרסדורף, 5 באפריל 1947, עמ’ 9 [בשולי השיר: נאַכאָד, טשעכיע, 19.2.1947]. כונס בספרו: שטויבן: לידער, אַרויסגעגעבן פון מרכז “דרור” אין דייטשלאַנד, פאַרלאַג–באַפרייונג, מינכען 1948, עמ‘ 16–18; וכן בספרו: ה. בנימין, טאַקע אויף טשיקאַוועס: געבליבענע לידער, פאַרלאַג “דריי שוועסטער”, ראָוון ד’וויילז, תשנ"ד, עמ' 142–144.  ↩

  282. בנימין [הרושובסקי], “דורך גרענעץ”, שטויבן , שם, עמ‘ 19–20; טאַקע אויף טשיקאַוועס, שם, עמ’ 145–146.  ↩

  283. ראו: אַ חבר, “צום סעמינאַר דורך טעג און נעכט”, דרור: בטאון הסמינר האירופאי, מס‘ 1, אינדרסדורף, 5 באפריל 1947, עמ’ 6–8; חיים ה. [הולצמן], “איין נאַכט (פון יומן פון דער פוילישער קבוצה)”, שם, עמ' 10.  ↩

  284. מלבד המקורות הכתובים שעליהם מבוסס תיאור הסמינר להלן, נעזרתי רבות בדברים ששמעתי מפיהם של חמישה ממשתתפיו, בשיחות שקיימתי עמם במהלך שנת 2001: ישראל (לולק) פרוז'נסקי ז"ל, וייבדלו לחיים ארוכים דורקה ברם–שטרנברג, מרדכי (מוטק) גולדהכט, בנימין הרושובסקי–הרשב, רחל קפלנסקי–קלישר. תודתי נתונה להם על הזמן ותשומת–הלב שהקדישו לי.  ↩

  285. איל כפכפי, אמת או אמונה: טבנקין מחנך חלוצים, הוצאת יד יצחק בן–צבי, ירושלים תשנ"ב, עמ' 19.  ↩

  286. ראו: קליגר (לעיל, הערה 3), ועדויות רבות נוספות באותה חוברת, במדור “חברים ותלמידים על טבנקין”.  ↩

  287. ראו: כפכפי, שם, עמ' 86–89.  ↩

  288. ראו: מרדכי (מוטק) גולדהכט, “הסמינר העולמי באינדרסדורף”, כי אחיה ואספר, בית לוחמי הגיטאות (סידרת “פנקסי עדות”), תשס"א, עמ' 110–111; וכן על–פי שיחתי עמו ב–26 ביוני 2001.  ↩

  289. ראו עדות מוטל תירוש בקובץ שליחות לגולה, עמ' 153.  ↩

  290. ראו עדות שולמית כץ בקובץ שליחות לגולה, עמ' 483–490.  ↩

  291. בנימין [הרושובסקי], “אין אַלטן מאָנאַסטיר”, יומן הסמינריון האירופי “דרור”, מס‘ 1, אינדרסדורף, 21.4.1947, עמ’ 2. כונס בספרו שטויבן, שם, עמ' 32–33.  ↩

  292. ראו: אלי [זיסר], “דער אייראָפישער סעמינאר פון ‘דרור’”, דרור: עתון התנועה בגרמניה, מס‘ 9–10 (13–14), 8 ביולי 1947, עמ’ 7–8. על–פי המקורות השונים נע מספר המשתתפים בסמינר מששים וארבעה עד שמונים. בחרתי להסתמך על המספרים שנקב אלי זיסר, בעיקר משום שבתפקידו כמנהל האדמיניסטרטיבי של הסמינר היו בידיו הנתונים המדויקים ביותר.  ↩

  293. ראו עדות יצחק טבנקין מן ה–20 ביולי 1947, בקובץ שליחות לגולה, עמ' 621.  ↩

  294. ראו עדות נדיה צרפתי, מבפנים, לד, מס‘ 2–3, תמוז תשל"ב, עמ’ 310–311.  ↩

  295. וראו: רחל כצנלסון–שזר, “שליחות למחנות העקורים בגרמניה – תש”ז“, אדם כמו שהוא: פרקי יומנים ורשימות, בעריכת מיכל הגתי, הוצאת עם עובד, תל–אביב תש”ן, עמ' 374–377.  ↩

  296. וראו: בנימין הרשב, “תחייתה של ארץ–ישראל והמהפכה היהודית המודרנית: הרהורים על תמונת מצב”, בתוך: נקודות תצפית: תרבות וחברה בארץ ישראל, בעריכת נורית גרץ, האוניברסיטה הפתוחה, תל–אביב תשמ"ח, עמ' 7–8.  ↩

  297. ראו עדות פלה קורצפלד בקובץ דפי עדות, עמ' 1706–1707.  ↩

  298. ראו: “די לעצטע אסיפה כללית”, יומן הסמינריון האירופי “דרור”, מס‘ 1, אינדרסדורף, 21.4.1947, עמ’ 4.  ↩

  299. תחושות אשם כאלה ניכרות ברשימות שפורסמו בעיתוני הסמינר. על דרכו של טבנקין בנטיעתן ועל מושג ה“מתיחות” שפיתח כיסוד לחינוך הפעילים, ראו: כפכפי (לעיל, הערה 36), עמ' 29.  ↩

  300. ראו: בנימין הרשב, “החללת הזמן בציוריו של משה קופפרמן”, בתוך: משה קופפרמן, השבר והזמן, גבעון גלריה לאמנות, מרץ 2000, עמ' 30.  ↩

  301. יצחק שטרנברג, “מתוך שיחה על חבר שאיננו”, בתוך: עזריאל גרוסבאום (לעיל, הערה 19), עמ' 35.  ↩

  302. בשיחתי עמה בקיבוץ לוחמי הגיטאות ב–8 באוקטובר 2001.  ↩

  303. ראו: חיים הולצמן, “יעדער קיבוץ – אַ היים!” [כל קיבוץ – בית!], דרור: בטאון הסמינר האירופאי, מס‘ 2, אינדרסדורף, 20 במאי 1947, עמ’ 12–13; הנ“ל, ”‘דרור – החלוץ הצעיר’ נאָך דער ועידה", דרור: עתון התנועה בגרמניה, מס‘ 9–10 (13–14), 8 ביולי 1947, עמ’ 4–6.  ↩

  304. דער לץ, “דער פרייליכער ווינקעל”, יומן הסמינריון, הסמינריון האירופאי “דרור”, מס‘ 4אינדרסדורף, 4 במאי 1947, עמ’ 4.  ↩

  305. ראו: יאיר, “די וועלט–קאנפערענץ פון ‘דרור – החלוץ הצעיר’”, דרור: עתון התנועה בגרמניה, מס‘ 9–10 (13–14), 8 ביולי 1947, עמ’ 1–2, 8; וכן מרדכי כספי (לעיל, הערה3).  ↩

  306. ראו: י. טבנקין, “בשעה נבוכה וסוערת (הרצאה בועידה העולמית של ‘דרור’, גרמניה, מאי 1947)”, מבפנים, יב, חוב‘ ד’, חשוון תש“ח – אוקטובר 1947, עמ' 601–609; משה קליגר, ”תנועת ‘דרור’, דרכה ותפקידיה (הרצאה בועידה העולמית של ‘דרור – החלוץ הצעיר’, מחנה גרטסרוד בגרמניה, 30 במאי 1947)", שם, עמ' 609–622.  ↩

  307. “פון די באַשלוסן אָנגענומענע אויף דער ועידה עולמית”, דרור: עתון התנועה בגרמניה, מס‘ 9–10 (13–14), 8 ביולי 1947, עמ’ 18–19.  ↩

  308. אהרן צייטלין, “אין קיינעמס לאַנד: אַ שפיל אין 14 בילדן” [1938], געזאַמלטע דראַמען, הוצאת י. ל. פרץ, תל–אביב 1974, עמ' 239–372.  ↩

  309. ראו: אריה פיאלקוב, “עם טבנקין בעריכת כתביו”, מבפנים, לד, מס‘ 2–3, תמוז תשל"ב, עמ’ 272–276.  ↩

  310. י. טאבענקין, וועגן און אומוועגן [דרכים ותעיות], הסתדרות נוער עולמית “דרור – החלוץ הצעיר”, המזכירות לארצות אירופה, פאריז, התש“ח–1947, 144 עמודים. [בשער הספר הערה: ”די פראָטאָקאָלן האָבן געפירט און באַאַרבעט די סעמינאַר–חברים בנימין און חיים"].  ↩

  311. ראו: צרור מכתבים (של הסמינריון האירופי), מס' 1, לשכת הקשר, לינץ, 15 בספטמבר 1947, 10 עמודים.  ↩

  312. ראו: יואל רויזמן, “הנוער הבורוכובי” ו“דרור–נוער בורוכוב” בפולין אחרי השואה, הוצאת יד טבנקין, תשנ"ט. על חיים הולצמן ראו שם, לפי מפתח השמות.  ↩

  313. גבי דניאל, “פטר הגדול”, אִגרא: אלמנך לדברי ספרות ואמנות, מס‘ 2, תשמ"ו, עמ’ 199–200. כונס בשינוי קל בתוך: שירי גבי דניאל, ספרי סימן קריאה, תש“ן, עמ' 96–97, במדור ”דפים מן הקומדיה היהודית".  ↩

  314. שתי התגובות הבולטות ביותר היו של הסופרים חנוך ברטוב וחיים גורי. לתיאור מפורט ומתועד של הפולמוס סביב “פטר הגדול”, ראו: אניטה שפירא, “היסטוריוגרפיה וזכרון: מקרה לטרון תש”ח“, אלפיים, מס' 10, תשנ”ה, עמ‘ 9–41 (כונס בספרה: יהודים חדשים יהודים ישנים, הוצאת עם עובד, תל–אביב תשנ"ז, עמ' 46–85); זיוה בן–פורת, “גבי דניאל ותורת הספרות”, בתוך הנ"ל (עורכת), אדרת לבנימין: ספר היובל לבנימין הרשב, כרך א, מכון פורטר והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל–אביב 1999, עמ’ 99–130. וראו גם: אבנר הולצמן, “‘מסולמה של אוניה אל הקווים הקדמיים’: לתולדות דימויָם הספרותי של הלוחמים העולים”, בתוך: סדן, ה: ייצוגה של מלחמת העצמאות בספרות העברית, בעריכת חנה נוה, אוניברסיטת תל–אביב [בדפוס].  ↩

  315. יואב קרני, “בנימין הרשב, במקום אחר”, מוסף הארץ, 10 באוקטובר 1986, עמ' 11–13.  ↩

  316. גבי דניאל, “שארית הפליטה”, חדרים, מס‘ 9, קיץ 1990, עמ’ 42–43. כונס בתוך שירי גבי דניאל, כנ"ל, עמ' 94–95.  ↩

  317. טבנקין (לעיל, הערה 57), עמ' 608.  ↩

  318. שם, עמ' 609.  ↩

  319. ראו: אביבה חלמיש, אקסודוס: הסיפור האמיתי, העמותה לחקר מערכות ההעפלה ע“ש שאול אביגור, אוניברסיטת תל–אביב, הוצאת עם עובד, תש”ן, עמ' 50.  ↩

  320. טבנקין, שם, עמ‘ 608. אגב, על תצלום דיוקנו שהעניק לחיים הולצמן למזכרת בסיום הסמינר, רשם טבנקין: "לזיכרון, באמונה וביטחון ב’עלייתך' המתמדת".  ↩

  321. ראו: בנימין [הרושובסקי], שטויבן (לעיל, הערה 32), עמ' 13, 46, 47.  ↩

  322. עדות דורקה שטרנברג בקובץ דפי עדות, עמ' 1691. וכן על–פי שיחתי עמה.  ↩

  323. קליגר (לעיל, הערה 57), עמ' 615–617.  ↩

  324. ראו בפירוט: “בלז – סיביר – בוכרה – בלז” (לעיל, הערה 27), עמ' 428–430.  ↩

  325. חיים הולצמן, תחיקה הבטחון בשטחים המוחזקים, המרכז ללימודים ערביים ואפרו–אסייניים, גבעת חביבה, 1968.  ↩

  326. “איך להינשא ללא רב”, בתוך: נישואין אזרחיים: האתגר, הוצאת מזכירות החטיבה הצעירה בקיבוץ הארצי, יוני 1972; ישראל – מדינת חוק או מדינת הלכה, מרכז מפ"ם – מחלקת ההסברה, פברואר 1972.  ↩

המלצות קוראים
תגיות