רקע
דבורה בארון
אגב אורחא – ליקוטי אמרות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מרחביה: ספרית-פועלים; 1960

מפי דבורה בארון

[נרשמו ע"י בתה]


כתיבת סיפור דומה לבניין בית. כשאדם מציב יסוד ומעמיד את הכתלים כסבור הוא שהמלאכה נשלמה, ולא היא, שהרי העיקר הוא השכלול, השיפוץ הסופי: קביעת צבעי הקירות והמרצפות והתאמתם, קביעת הדלתות והזגוגיות והמרחק ביניהן וכו', שהרי אם כל אלה לא בטעם יהיו, מה ערך לו, לבית כולו? וכל שטעמו של בעל־הבית משובח יותר – שואף הוא לשלמות יתר, ואינו מוצא סיפוק בנעשה. ואף הסופר כך הוא. משרשם ראשי־פרקים של יצירתו – כסבור הוא שהעיקר כבר נעשה ודעתו זחה עליו, ואילו הרוגזה ואי־הסיפוק באים אחר־כך, משניגש הוא לשכלל את הכתוב ולשפרו.


כתיבת נובלה דומה לבניין בית. כתיבת רומן – לבנין עיר.


הנייר עבה והחומר דק… (נאמר על עיתון יומי אחד שי’ל בארץ).


אדם זה מביט על העולם כמו דרך זכוכית מגדלת, ועל כן רואה הוא את הדברים כשהם מוגדלים כולם.


דברים שנאמרו על “ספר האגדה”, בעריכת ביאליק ורבניצקי, אשר כל המימרות הארמיות שבתלמוד ניתנו בו בתרגום עברי, ורק בסוף הספר הובאו כולן כצורתן וכלשונן:

משל למה הדבר דומה? לאדם העושה פשטידה בלי צימוקים, וכל אותם הצימוקים, שהיה עליו לשימם בתוכה – הריהו מגישם לאכילה לחוד, בפני עצמם – מה טעם לפשטידה ומה טעם לצימוקים? ואילו כאשר כל צימוק קבוע במקומו, בתוך הפשטידה – הרי טעם לו וטעם לפשטידה.


על ספר סיפורים מקורי אחד:

דומה הוא לדחליל. מה דחליל זה – צורת אדם לו: ידיים, רגליים, פנים ולבוש נאה לגופו, ורק לכשתקרב אליו תראה, כי אינו אלא דחליל – אף ספר זה כך: כריכה נאה, נייר נאה, על השער כתוב שם הספר וכו' באותיות מאירות־עיניים, ולא עוד אלא שכתוב: “כל הזכויות שמורות,” ואילו התוכן, הפנים…


משנפתחו חמי טבריה רשמית ורבתה הפירסומת בעיתונים, שאל אחד ממכריה של ד. ב.: מה כל הרעש, הרי המעיינות לא היום נבראו. השיבה:

משל למה הדבר דומה? למאכלים טעימים ומשובחים המוגשים לאכילה בכלי חרס מגושמים, על גבי שולחן עלוב, בתוך בית דל. כלום יבואו המלך, או אחד משריו, לאכלם? אלא משמגישים מאכלים אלה בכלי כסף וזהב, על שולחן שיש, בחדר מפואר – באים שרים ומלכים לאכלם.


לאחר פטירת הסופרים בן־אביגדור, ברדיצ’בסקי וברנר, העירה ד. ב. לאשר ברש:

רואה אתה, הרי אנחנו שנינו נשארים עם ברכוז… (מורה שהיה מדפיס כפעם בפעם אילו רשימות).


בימי יובלו של משורר עברי ידוע הוציאו העיתונים תוספות גדושות מאמרים ורשימות לכבוד בעל־היובל. לאחר הקריאה בכל החומר הרב הזה העירה ד. ב.:

היפה מכל הכתוב פה – הן הציטאטות.


פעם, בשעת שיחה על אחת המכירות, העיר מישהו: אשה זו אין בה שאר רוח.

לא רק שאר־רוח אין בה – השיבה ד. ב. – אלא אפילו רוח במידה הדרושה.


– מתי את “תתייבלי”? שאל את ד. ב. אחד מידידיה, אגב שיחה על יובלות. – לכשאֶבּוֹל – השיבה.


כל אדם שהוא מקורב לשלטון, או נושא מישרה חשובה בציבור, משתמש, כידוע, בכוחו ובהשפעתו כדי לסדר במישרות את קרוביו, ואפילו משה רבנו לא נוקה ממידה זו, וכשנתמנה למנהיג העם, מינה לכוהן גדול את אחיו – מישרה אשר אהרון לא היה ראוי לה כלל וכלל.


נאמר: אל תאמין בעצמך עד יום מותך. אם בעצמך אינך יכול להאמין – בזולתך לא כל שכן.


המבוגרים סבורים, שאין הילד חש ומבין מאומה, ולפיכך הרי הם מרשים לעצמם לעשות בפניו דברים, אשר היו מתביישים לעשותם איש בפני ריעהו. ואילו לאמיתו של דבר הילד מיטיב לראות ולהרגיש. וכל הדברים שהוא רואה הריהו סופגם במעמקי נפשו וזוכרם לכל ימי חייו, ואף את העלבונות שהעליבוהו בילדותו זוכר הוא כל ימיו.


על סופר עברי אחד:

כתיבתו של זה דומה למי מעיין נרפש. כשאתה מסתכל במים תוך כדי זרימתם, אינך מכיר בהם ולא כלום, אלא טול מעט מהם לתוך כלי שקוף ואז תראה מה עכורים ונרפשים הם. אף כתיבתו של הלז כך היא – אגב קריאת סיפוריו ורשימותיו אין חשים מאומה – אלא כשקוראים קטע, או ציטאטה – רק אז עומדים על טיבו.


– זוהי השתפכות הנפש – העיר מישהו, אגב שיחה על סיפור שנדפס באחד השבועונים.

לא – אמרה ד. ב. – אין זו אלא השתפכות הדיו.


אדם זה – העירה ד. ב. על אחד ממכריה – אינו מבין כראוי את החיים, והם כמו מדברים אליו תמיד בשפה זרה, בלתי־מובנת. והריהו זקוק למתורגמן, שיתרגם לו ללשונו שלו את שפת החיים על כל תופעותיהם ותמורותיהם.


לד. ב. היתה השקפה שלילית ביותר על חיי־הנישואין. פעם הופיעה בעיתון מודעה: פלוני ופלונית נישאו. – כלום מכירה את אשה זו, ששמה נזכר בעתון? – פנה לד. ב. אחד ממכריה. – ומה זה קרה לה – שאלה – כלום מודיעים שהיא נפטרה? – לא, מודיעים שנישאה לאיש. – הרי זה כאילו נפטרה – אמרה ד. ב. – היינו־הך…


ירושלים היא עיר העבר. תל־אביב עיר ההווה, חיפה – עיר העתיד.


רומאן היסטורי כמוהו כפשטידה של חלה: צריך ללוש יפה את החלה ולהוסיף עליה שמן, ביצים ומיני תבלין, ואז תתקבל פשטידה נאה, שהחלה לא תהא מורגשת בה, אך טעמה יורגש. ואילו אם יקחו את החלה כמו שהיא בלי ללושה ויעשו פשטידה, הרי פשטידה זו – חלה טובה ממנה. אף ברומאן היסטורי כך הוא. אם יטול המחבר את העובדות ההיסטוריות כמו שהן, בלי לזקקן ולצרפן ויעבדן לרומאן, הרי קריאת רומאן זה – טובה ממנו קריאת ספר־לימוד היסטורי.


דרך־החיים משולה להר, שהאדם עולה במעלהו ואחר־כך יורד במדרונו. כל זמן שהוא מתרומם ועולה, אין הוא נותן דעתו כל עיקר על המורד. אך משהגיע לשיא, לראש־ההר, והוא מציץ ורואה את המידרון אשר לפניו, מהצד השני – מיד תתקפהו סחרחורת ותחלש עליו דעתו – וזהו המשבר המופיע בגיל ידוע.1


רופא אחד, מראשוני תל־אביב, אמר פעם לד. ב.:

לי יש רק שלושה מיני סממנים – סודה, מאגנזיום וביסמוּט, ומהם הריני מתקין את כל הרצפטים שלי. לאחד נותן אני סודה וביסמוט, לשני – ביסמוט ומאגנזיום וכו'. פעם העירה ד. ב.:

המבקרים, הכותבים דברי־ביקורת על הסופרים, כמוהם כאותו רופא. אף הם יש ברשותם רק שלושה מונחים – ליריקה, אפיקה, רומאנטיקה. ומשלושת אלו מתקינים הם את התרכבות הדרושות בשביל רשימות הביקורת שלהם.


אין האדם יכול להיות קדוש וטהור בעיני הבריות, אלא אם כן נרצח. בחייו יטפלו עליו כל מיני חטאים. אם מת מיתה טבעית, יסלחו לו מקצת מעוונותיו, אך אם נרצח – אז, רק אז יתרצה להם, לבריות, כליל והם ירוממו וינשאו את שמו.


כשהסופר כותב את יצירתו, אין הוא מתכוון לכל מאומה, כותב הוא כאשר תורנו רוחו. אחר־כך באים המבקרים ותולים בדברי יצירתו תילי־תילים של פירושים והסברות. הסופר – אומרים הם – התכוון להוכיח לנו דא, הסופר התכוון להוכיח לנו הא – וכו', כל אחד לפי רוחו וטעמו.


קריאת הקדמה לספר בטרם יקראו את הספר עצמו, הרי כמוה כקריאת דברי־ביקורת על מחזה בתיאטרון מבלי לראותו. יש לקרוא את ההקדמה לאחר קריאת הספר, ואז אפשר לעמוד על טיבה וללמוד ממנה מה.


משל לחדר אפל, שאין הנכנסים לתוכו רואים מאומה מהמצוי בו, עד שבא אדם שפנס בידו ומאיר לכולם את האפילה. דומה המשורר לאותו אדם בעל הפנס, שהוא מרים את חומר ההווי האפור, או את דברי־העבר הלוּטים באפילה ושופך עליהם מאורו הגדול עד שהם נראים לעין כול.


האיש הבא ללמוד את תורת הפסיכולוגיה בעוד שהוא עצמו אינו פסיכולוג אף כל־שהוא, דומה לאדם עיוור המרכיב משקפיים.


בימי עלומי – סיפרה ד. ב. – היו יצירותיו של קנוט האמסון נעלות בעיני וראיתין כדבר־מה נשגב וקדוש. ברם, משהחלו כמה סופרים לחקותו בכתיבה – ניטל טעמן ונפגמה הערצתי אליו. דומה היה הדבר בעיני לאותן זגוגיות מגוּונות, שפיארו את חלונות בית־הכנסת בעיירתי. והיה נראה לי, כי הוד שבקדושה שפוך עליהן. לימים נשברו אותן זגוגיות מהברד ונפלו לארץ, והיו הילדים ממשמשים ומשתעשעים בהן. נתחלל רגש הקדושה שבלב, ומשנקבעו זגוגיות חדשות בחלונות – שוב לא היה לי אליהן יחס כלשהוא.


הסופר חסר־הכישרון הבא לכתוב על איזה גיבור היסטורי, למה הוא דומה? לננס הבא עם פנס קטן בידו להאיר פסל ענק…


הצחוק הוא טל־החיים.


כל הדומה לדיוגנס יכול לשבת בחבית, אך לא כל היושב בחבית כמוהו כדיוגנס.


“שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי” – לא נאמר זה אלא על כותבי הביקורת בספרות, אלה הכותבים תמיד על יצירות זולתם מבלי לעשות מאומה לנפשם.


כל אדם הלומד מקצוע חייב ללמדו על בוריו, אך אומנותו לא תצלח בידו בחיים אלא אם כן יהיה במעשיו שליש בעל מקצוע ושני שלישים – אדם.


ד. ב. לא רחשה אימון רב לרופאים, ופעם העירה:

סתם אדם המשיא עצה לחולה עלול לגרום לו נזק, רופא – לא כל שכן, ופרופסור – על אחת כמה וכמה.


ההרמוניה – אמרה ד. ב. פעם – חשובה בעיני מן היופי.


רצונך למצוא חן בעיני איש – האירי פנים לאשתו.


הסופר שעיקר כוחו בעלילה, בצירופי־מאורעות וכדומה – מובטח לו שלא יחקוהו. אולם אוי לו, לאותו סופר, שעיקר כוחו בסגנון, באופן הרצאת הדברים, שכן כל ההדיוטות באים וכותבים כמוהו, והריהו נעשה מזולזל.


קללת־עולם רובצת על בני־העם היהודי, שתמיד חוששים “פן ירבו”. מצרים שיעבדה את היהודים מפחד “פן ירבו”, מדיין ומואב שלחו את בלעם לקללם מחשש “פן ילחכו… את סביבותינו”, ועתה, כשחזר העם לארצו, אחרי אלפי שנות נדודים, שוב קמים עליו בני־ערב להשמידו מפחד “פן ירבה”. (דברים אלה נאמרו בימי מאורעות 1936–39).


הרופא הזה – העירה ד. ב. על רופא צעיר אחד – הריהו שלושה שלישים מקצוע: כולו רְבָּרברים וחוקן…


משל לחדר אפל, שאין הנמצאים בו רואים מאומה, וכפעם בפעם נכנסים בני־אדם ועששיות בידיהם, ומאירים את החדר לנוכחים בו. אם יבוא אי־מזה אדם ועששית בידו, אינו זכאי להיכנס לחדר, אלא אם כן מובטח לו שעששיתו שלו אורה עולה על זה של כל האחרות. ואף בסופרים, כותבי בלטריסטיקה, כך הדבר, שרבים, רבים כתבו, איש איש כיד כשרונו. ושוב אין לו טעם לסופר להוסיף ולכתוב, אלא אם כן מובטח לו שחדש בפיו.


עמוד־הענן ועמוד־האש, שהלכו לפני בני־ישראל במידבר, הינם סמל דמותו של המנהיג, שדמיון־ערפילים לו ואש־קודש שבשאר־רוח, ובכוח אלה הוא מנהיג את העם.


רחוב אחד היה בה, בתל־אביב הצעירה, שכל דריו היו סופרים ומורים. פעם העירה ד. ב. בהציצה לרחוב זה:

אין כאן בית, שלא יהיה מובטח לו נקרולוג לעתיד לבוא…


אין הסופר יכול לבעור תמיד באש־הקודש אשר בליבו, ועליו לכתוב רק בשעה שאש זו יוקדת בקרבו, שכן רק אז מתגלים בכתיבה כשרונו ועצמיותו.


ישנם סופרים שניחנו בסגולה מיוחדת – לכתוב תמיד דברים, שכבר נכתבו פעמים אין־מיספר על־ידי גדולים מהם, ולהאמין בכל תום־ליבם, כי חדשות ונצורות הם מגלים.


על האדם המוסרי וטהר־הנפש נוהגים להעיר בקרירות: פלוני הוא אדם טוב, באותו טון עצמו שבו אומרים: אלמונית היא יפת־עיניים. ואילו על החלוץ הבא לבנות את המולדת ונושא על גבו אבנים כבדות במעלה ההר, בדרך הזרועה חתחתים – מדברים בהתפעלות ושרים לכבודו שירי־תהילה. ואין הללו יודעים ומבינים, שלהיות אדם טוב והגון קשה שבעתיים מלשאת אבנים כבדות במעלה ההר. להיות אדם טוב – פירושו להיאבק תמיד, בלי הרף, עם מכשולים וחתחתים אין קץ.


בני־אדם נוהגים להתרחץ, להתלבש ולעשות כל שאר צרכיהם בסתר, באין־רואים, ואילו את האכילה, שגם היא בעצם אחד הצרכים, עושים הם דווקא בפומבי ומפארים בה כל חגיגה, או שמחת־מצוה.


מוטב לנעול נעלים גסות ומגושמות מלהלך יחף, אך מוטב להימנע לגמרי מקריאת ספרים ומשמיעת מוסיקה, מלקרוא ספר גרוע ולשמוע מוסיקה רעה.


מוטב לפשוט את היד מלפשוט את הרגל…


אין הסופר יכול להשמיע דבריו, אלא אם כן יש להם הד, וההד הזה מעודדו להמשיך וליצור, אך משמרגיש הוא שהנהו משמיע דבריו לתוך חלל ריק, מייד מתרשלות ידיו ואינו יכול להמשיך ביצירה.


רצונך לבלי לשנוא את בני־האדם – רחם עליהם.


באוצר התקליטים של ד. ב. היה מצוי התקליט “סרנאדה מילנכולית” לצ’ייקובסקי. זו היתה מנגינת־כינור נפלאה, מלוּוה על־ידי תזמורת גרועה ביותר. העירה ד. ב.:

אין עלינו להקשיב לליווּי, אלא לקול הכינור לבדו, כשם שבדרך־החיים אל לנו לתת דעתנו לסחי ולרפש, אלא לפרחים בלבד.


ישנן תופרות, אשר בתפרן בגד לאשה, אינן משתדלות להתאימו למיבנה גופה ולהולמו למראה־פניה, אלא מכוונות הן אותו בדיוק לצורה המצוייה בעלון־האופנה. ובדומה לזה מצויים רופאים המלעיטים את החולה בתרופות שונות, לא לפי יכולת קליטתו ורגישות־עצביו, אלא משום שאותו סוג התרופות מצוי אותה שעה ב“מודה”.


פעם נשאלה ד. ב. מה פירוש, שדעתו של אדם נטרפה עליו? השיבה: אמשול לך משל למה הדבר דומה: לאותן סחורות שבחנות־המכולת, המונחות כל אחת בארגז מיוחד, על גבי אצטבאות, ומחיצות בין ארגז למישנהו. באחד הארגזים מצוי אורז, בשני – סולת, בשלישי – סוכר, ברביעי – עדשים וכו' וכו'. אם נזיז את האצטבאות ונוציא את המחיצות הרי יתערבבו כולם איש בריעהו. אף מוחו של אדם הרי בנוי, כידוע תאים תאים, וכל תא “ממונה” במיוחד על דבר־מה. כשדעתו של אדם נטרפת עליו – נהרסות המחיצות שבין התאים, וכל הדברים מתערבבים במוחו איש בריעהו, כאותם מיני הגריסין בחנות־המכולת.


פעם הופיעה בעיתון מודעה על הצגת־קולנוע בשם: “רצחתי את אשתי”.

כל בעל – העירה ד. ב. – יכול להגיד את הדברים האלה.


ישנן תרופות הנספגות, כידוע, בתוך האיברים והדם והשפעתן בטלה. כשלוקחים מנה אחת, הרי המנה שקדמה לה כבר פג כוחה ובטל ערכה, לפיכך אפשר להשתמש בהן זמן ממושך. אך מצויות תרופות בהן כל מנה מצטרפת לחברתה וכמה מנות יחד מהוות כוח, שיש בו כדי לרפא, או להרעיל, לפי טיב התרופה. ובדומה לזה ישנם בני־אדם הסופגים גערות, נזיפות, עלבונות וכדו', והללו מתנדפים אצלם חיש־מהר, ואם נפגעו – כבר שכחו את הפגיעה שגרמה לכך. אך מצויים בני־אדם שכל העלבונות, הפגיעות והייסורים שסבלו מצטברים בליבם אחד לאחד משך שנים על שנים עד אשר תימלא הסאה.


כל חפץ שמעמידים באיזה מקום, יש ליצור רווח מסביבו בכדי שיבלוט לעין. והוא הדין בציור – הרווח אשר מסביבו הוא המשווה לו את הצורה. והוא הדין בדברי עיון ולימוד, אשר יש לשלבם בתוך סיפור־מעשה – בכדי שייחקקו בזכרון. משום כך אין גיבורי ההיסטוריה והשמות הגיאוגראפיים נקלטים בזכרונם של התלמידים, אלא כשהם ניתנים בצורת רומאנים היסטוריים וסיפורים אתנוגראפיים.


הים הוא הפרימוּס הנצחי.


שמיעת מוסיקה טובה, כמו קריאת ספר טוב, או הסתכלות במראה נוף יפה – אין בזה משום ביטול זמן, שכן היופי האמיתי הוא טל הנשמה, המחיה אותה ומאמצה לשאת את קשי החיים.


כאמור למעלה היתה השקפה של ד. ב. על הנישואין שלילית ביותר. פעם כשאחת ממכרותיה נישאה לאיש, העיר מי מבני־הבית שמן הראוי לשלוח לה ברכה. להפך – אמרה ד. ב. – עלינו לשלוח לה מכתב־תנחומים לאות השתתפות בצער.


בביתה של ד. ב. היה מבקר לעיתים רופא צעיר אחד. הוא נהג בשתיקה ולא נקל היה להניעו שיוציא הגה מפיו. ברם, משפתח את פיו, היה מדבר והולך, כמעיין המתגבר.

אדם זה – העירה ד. ב. פעם – דומה לברז מקולקל, שהרי גם ברז כך – משהוא נסגר אין לפותחו, ומשהצלחת לפותחו, הרי מימיו שוטפים והולכים בלי מעצור.


רואים אנו את הגיבורים שבספר זה לא פנים אל פנים, כי אם בפרופיל (לאחר הקריאה ברומאן היסטורי של סופר מתחיל).


פעם היה ליקוי לבנה. ברחובות העיר נהרו האנשים בתוך החשיכה ושירי הקולנוע בפיהם. ולא נמצא אחד אשר ירים את עיניו להביט אל המראה הנהדר של הירח המתכסה והולך.

עכשיו – העירה ד. ב. – הנה היא, הלבנה, מרגישה עצמה כמשורר, שכתב יצירה יפה ואין איש נותן דעתו לכך. הנה עתה הריהי טועמת את הטעם…


חייב אדם לחנך עצמו לכך שיהא מתבייש בפני עצמו, בפני מצפונו שלו לעשות מעשה רע, ומתוך כך לא יהיה נכשל גם בפני זולתו.


בחיים יש מעלות ומורדות. אילו היינו מצויים תמיד במורד, כי עתה כבר נקברנו בתוך התהום, אלא שלאושרנו ישנן גם מעלות.


מה היא המדריגה הגבוהה ביותר, שאדם יכול להגיע אליה בחייו? – כאשר אויביו נהפכים לו לאוהבים ומחלליו למהללים.


חשוב ונעלה הוא האדם היודע לקבל מנת שמן־קיק בצורה נאה, אך חשוב ונעלה ממנו האדם היודע לקבל פרס בצורה נאה.


התלמוד אומר: “אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו” – ואזרח העתיד בארץ־ישראל צריך אף הוא לשמש, כאדם הראשון, סמל ודמות עליונה של האדם, שכן הורכב ונערב דמו מכל תפוצי־גלויות.


דויד המלך, כנאפוליון, היה גיבור לא בגופו, אלא ברוחו, כלומר בכוח השפעתו על הצבא. אף הוא, כנאפוליון, ידע לחזק את לב העם בדבריו ובמעשיו, ולהפיח בו רוח עוז ואומץ – וזה סוד גדולתו.


אבי – היתה ד. ב. מספרת – נוהג היה לומר: “אין אנו צריכים להתבטל בפני העשירים ולכבדם, שכן האדמה עשירה היא מהם, ואף־על־פי־כן אנו דורכים עליה.” והייתי חושבת בימי ילדותי: משום מה זה עשירה האדמה – בוודאי משום שבלעה את רכושו של קורח…


אדם הנוסע ברכבת, אם יחשוש כל הזמן שמא זו תרד מהמסילה, לא יהיה סיפק בידו להסתכל במראות הנאים החולפים ועוברים לפניו. אך מסתכל הוא באותם מראות ואינו חושש לסכנה – וכך צריכה להיות דרכנו בחיים, להיהנות מהיפה והטוב, מבלי לחשוש לסכנה ובלי לפחוד מהמוות. וזאת תורת החיים.


שני רופאים – הרי זה גרוע מחובש אחד.


ההבדל בין הסופר ברוך־הכישרון ובין האשה הפשוטה בעלת ה“מענה־לשון” הוא בזה שהאחרונה יודעת לתנות כמו רק את ענותה היא, בעוד אשר הראשון יודע לתת ניב גם לענוּת זולתו.


נוסעים אנו ברכבת־החיים במהירות גדולה כל־כך עד שאין סיפק בידינו לראות את התחנות.


אין הבעל מכיר ביופייה של אשתו אלא לאחר שהזרים מסתכלים בה בהערצה והתפעלות.


עדיין לא קם, ואולי לא יקום לעולם, האדם, אשר יידע לבטא כמו ולשבח כמו את יופייה של התבל; ואף־על־פי־כן הרי ברא אותה הקב’ה, מבלי לצפות לתשבחות ומבלי הוחיל לתהילות. וכך, להבדיל, צריכה להיות דרכו של כל אמן.


אין לך שוטה שלא אמר דבר־חכמה בחייו.


מישהו אמר פעם לד.ב., שלפי דעתו הפילוסופיה היא תמצית החיים ותכליתם, ואך בה לבדה ימצא האדם תנחומים. על כך השיבה:

החיים דומים ל“קרוּפניק” (תבשיל ליטאי ידוע), המורכב מתפוחי־אדמה, גריסין, שומן, מים, מלח, וכו'. כשם שאין אנו יכולים לאכול כל אחד מהמאכלים הנ“ל לחוד, בפני עצמו, אלא את ה”קרופניק" כולו ביחד, כך אין אנו יכולים להסתפק בפילוסופיה בלבד, מאחר שאינה אלא חלק אחד מהחיים.


כששנתו של אדם נודדת מעיניו – ליבו נמשך רק אחרי אלה אשר גם הם שנתם נודדת מעיניהם, או שאינם ישנים מתוך אונס (שומרי־לילה וכו'). הניקלה שבניקלים והנבל שבנבלים (גנבים וכיוצא בזה), הער אף הוא, קרוב בשעה זו לליבו הרבה יותר מהטובים ומהמובחרים שבבני־אדם הישנים להם אותה שעה שנת־מנוחות.


את בני־האדם מאירים אנו באורנו אנו, או הרע שאנו רואים בהם אינו אלא בבואתו של זה שמצוי בנו עצמנו. ואם יש אשר נראה אדם והנה סר חינו בעינינו, אין זאת אלא שאנו עצמנו נפגם דבר־מה בנפשנו. משל למה הדבר שומה? לשמש זו, שהיתה מציצה פעם על הלבנה, והנה נתמעט אורה של זו, והיתה השמש עומדת ותמהה על כך. והרי דבר זה אי־אפשר היה שיקרה אלא אם כן היא עצמה, השמש, נפגם אורה.


כוחו של הסופר הגדול הוא ככוחו של הקב’ה, כביכול, לפחת נשמת חיים בחומר דומם, שכן לוקח לו הסופר איזו אישיות ועושה אותה לטיפוס בספרו. והרי הפרוטוטיפוס כבר עבר ובטל מן העולם בו בזמן, שהטיפוס חי וקיים לנצח.


שום משורר אינו יכול להיות מדינאי, רק הרצל המשורר היה מדינאי, ועל־כן אמנם לא האריך ימים.


דברי־האגדה המשובצים בדברי־ההלכה בתלמוד, כמוהם כנאות־מידבר, בהם יינפש ההלך היגע בישימון. לומד אדם את ההלכה הנוקשה, דפים על דפים, מאמץ את מוחו, ונפשו יבשה עליו, ולפתע ייתקל בדבר־אגדה משובב־נפש, והריהו נח, נח – כאותו ההלך הנתקל בנווה בישימון.


אחת ממכרותיה של ד. ב. היתה קמצנית ביותר, ונהגה לחסוך אוכל מפיה ומפי בעלה מרוב קמצנות.

אכן אפשר לשער – העירה ד. ב. פעם – מה עזה אהבתה של זו לילדיה, שהרי להם היא נותנת אוכל…


האלוהים צנוע הוא הרבה יותר מן האדם, שכן זה האחרון, בעשותו איזה מעשה טוב, הוא עושהו בפרהסייא ודורש תשבחות ומחמאות על מעשיו, ואילו הקב’ה עושה עמנו את חסדיו בצינעה, בהעלם, מבלי לדרוש אף פעם שכר על כך.


העסקנות הציבורית משחיתה את האדם עד היסוד. העסקן, התופס מקום נכבד בחברה, הכול זקוקים לו, ומשום־כך, כידוע, הם מחניפים לו. והחנופה כמוה כמורפיוּם. כשם שזה – נעים הוא בשעת שתייתו, ומהרס מעט מעט כל חלקה טובה בגוף, כך החנופה ערבה היא לשומע, אך מהרסת כל חלקה טובה בנפשו. העסקנים – אימתם מוטלת על כול, ולפיכך אין אדם אשר יעז לומר להם דבר אמת בפניהם; והריהם מתרגלים מעט מעט להאמין שכל המידות הטובות, שמייחסים להם בני־אדם מתוך חנופה מצויות בהם באמת, ודעתם זחה עליהם עד שידמו, כי הם ואפסם עוד.


ישנם סופרים מהוללים, שאנו נוטלים לקרוא דבריהם, והנה נתיישנו הדברים ורעננותם פגה. סימן להם, לאלו, שאין הם גדולים באמת, שכן הגדול האמיתי אינו מתיישן לעולם ואין רעננותו פגה לנצח.


מוזר הדבר – העירה ד. ב. על בתולה זקנה אחת – אמה, לפי דבריה, היא רק בת ששים־שמונה, ואילו היא עצמה כבר חרשת…


סמכוני בספרים, רפדוני במילונים, כי חולת־תרגום אני… (בזמן תרגום הספר: “מאדאם בובארי” לפלובר).


ישנם בני־אדם האוהבים “כִּנים” – ראשי תיבות: כבוד, נשים, יובלות, ממתקים…


ישנם בני־אדם, שחוננו במידה בינונית של אהבה, שאינה מספיקה אלא בשביל עצמם בלבד.


הטבע אינו אוהב ריקנות, כידוע, ובמקום שאין חכמה הוא שׂם טיפשות.


נאמר: “מרבה נכסים – מרבה דאגה”. אך יש גם לומר: מרבה רופאים – מרבה דאגה.


ארבע מידות באדם – זה שיודע להקשיב לדברי זולתו, ואילו הוא עצמו אינו מסוגל לספר את רשמיו ולהביע את מערכי־ליבו. זה שמסוגל להקשיב, אף גם יודע בעצמו לספר – והוא הטוב שבכולם. זה שיודע לספר, אך אינו מסוגל להקשיב לדברי הזולת, והגרוע שבכולם – שאינו יודע לא דא ולא הא.


המשוררים מסתכלים בשמש בכדי לכתוב עליה שירים, ובני־אדם סתם – בכדי להתעטש…


אחת ממכרותיה של ד. ב. שוטה גמורה היתה, ולה בן – רופא־בהמות. פעם חלתה אותה אשה. העירה ד. ב.: הרי בנה רופא־בהמות הוא. משום מה אינו בא עתה לרפא את אמו?


“ושמתי את זרעך כעפר הארץ”, “והיה זרעך כעפר הארץ” – הבטחות אלו שהבטיח הקב’ה לאברהם וליעקב נתקיימו במלואן, שכן זה אלפיים שנה שאנו משולים כעפר הארץ.


מה זה סיפור טוב? – אשר בקראך אותו, עליך לשהות קמעא, אחרי כל פיסקה ופיסקה, כמו עם לגימת יין עתיק ומשובח, ואשר בגמר הקריאה, כמו עם גמר השתייה, אתה חש עצמך כמבוּשׁם.


מי הם האנשים, אשר מובטח להם ששוב לא ייצאו מדעתם לעולם? – אלה שכבר יצאו מן הדעת, או אלה שאין בהם דעת בכלל.


עוד לא קם משורר אשר ידע לתנות כמו את יפי התבל, על שלל גווניה, צורותיה וכו', ואשר על כן היופי הזה עודנו קיים ועומד ומצפה לביטויו, וביום בו יקום המשורר אשר יבטאנו כמו – יחלוף ויתם, והתבל תימחה והיתה כלא היתה, שכן כל דבר אשר מצא את ביטויו השלם – הרי הוא עצמו שוב אין צורך בו.


המחמאות משמשות מעין רפידה לנפש: אחרי מחמאה אפשר לומר לו, לאדם, איזו דברי תוכחה, או נזיפה.


כל עמל אדם לפיהו – כלומר – כל עמלו של האדם לפי שהוא עצמו הנהו – לפיהוּ.


“ויפל אלהים תרדמה על האדם ויקח אחת מצלעותיו” וכו' – כשבא הקב’ה ליצור את האשה הפיל תרדמה על האדם, משום שלא רצה שיראה כיצד היצירה נעשית, ולא העירוֹ אלא עם גמר המלאכה. וכן דרכו של כל אמן – אין ברצונו שיראו כיצד הוא מתלבט ומתחבט עד שהוא מביא את יצירתו לידי שלימות.


הרחמים – העירה ד. ב. פעם – הרי זה המקצוע שלי.


אם משׂיחין וחוזרים ומשׂיחין על שלום – סימן מובהק הוא למלחמה הממשמשת ובאה.


לכל אשר תפנה – רק פילֶה ושיכון (דברים שנאמרו בשנת 1952, ושיקפו את רוח הימים ההם).


ישנם בני־אדם המפונקים על־ידי זולתם וישנם כאלה אשר דרכם לפנק את עצמם.


כל דרך חדשה, בלתי־מוּכרת, נדמית לו, לאדם, ארוכה עד אין קץ, וכשהוא מכיר ויודע אותה – רואה הוא שאינה ארוכה כל עיקר.


האלוהים אינו בר־תמותה. רק האדם, המשמש כאליל, והמוני־העם רוממוהו והעלוהו לדרגת אל – בר־תמותה הוא, ובמותו הרי ממילא מאבד הוא בעיניהם את ערכו, הערך האלוהי (דברים שנאמרו עם מות סטאלין).


אין הם יודעים את סוד הצימצום (על הסופרים בני המשמרת הצעירה בספרות העברית), אין הם יכולים להבין כי כל יתר כנָטוּל דָמי ומאפילים על העיקר בשפע תיאורים וגיבובי־מלים גרידא, עד כי מרוב העצים לא ייראה היער.


גדולות יכול ליצור רק האדם העקבי, ההולך בקו ישר.


כל דבר אמנותי הריהו מתרומם ומגיע למדרגת סמל.


דברי־השירה הנפלאים שב“שיר השירים” כה נוצלו וחוּקו במשך השנים על ידי משוררים בעלי־כישרון וחסרי־כישרון, עד שבבואנו לקרוא היום את דברי המגילה הנ“ל בתנ”ך, הרי הם נראים לנו כנדושים, ושוב לא נוכל לחוש בהם את הטעם האמיתי.


על המשורר לראות רק את קליפת הדברים, את צידם החיצוני, ולא לחשוף את פנימיותם, את תוכם – הכוונה לגוף ולא לנפש. למשל – אל לו להיות רופא ולחטט בבני־מיעיו של האדם, או בעמוד־השדרה שלו וכו'. עליו לראות את גוף האדם בחיצוניותו, בכל יופיו והדרו, בכל שלמותו.


מדרשי פסוקים והערות על התנ"ך

“וירא ה' כי טוב ויהי ערב ויהי בוקר”, וביום הששי כתוב: “וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד… וישבת… מכל מלאכתו אשר עשה וכו'” – משל לאמן זה שעם בוא הערב, כלומר בשעה שהשכינה מסתלקת ממנו, הוא סוקר את אשר עשה באותו יום והינו מרוצה ממעשיו, ולאחר שכילה הכול – סוקר הוא את כל יצירתו כולה ונהנה. אף כך היה הקב"ה מסתכל יום יום במה שעשה באותו יום “וירא כי טוב”, וביום הששי סקר את כל הנעשה “והנה טוב מאד” – ומרוב שמחה עמד ועשה לו שבתון.


“וכל שׂיח־השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח… כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה” – הלא היו עשבים וצמחים שנבראו ביום השלישי? אלא מה? משל לאדם שנטע עצים בגנו ושתל פרחים וסידר דישאה וכו', מבלי לתת דעתו על כך שעליו ביחד עם זה להתקין צינורות וממטרות ולטפל בעצים, עד שהללו נבלו ונשחתו מלהט השמש ומחוסר טיפול, ורק אז הבין. ואף הקב"ה, להבדיל, כך…


“ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות…” כיסו על החטא והערמה בכיסוי כה דל. חשב ה‘: אם כבר חוטאים הם ומכסים על כך – יכסו, לפחות, במיכסה הגון – לפיכך: "ויעש להם ה’ כתנות־עור וילבישם".


“הנה נא ידעתי כי אשה יפת־מראה את” – וכי רק עכשיו הכיר אברהם ביופייה של שרה? אלא שהיה אברהם שקוע תמיד במחשבותיו, מתלבט בבעיות הקוסמוס, בחיפושי האלהים וכו‘, ולא הירבה לתת דעתו על אשתו, כדרך האנשים השקועים בענייני־רוח, ורק עכשיו, כשנסעו למצריים, והוא ראה כיצד הגברים חומדים אותה ומתפעלים מיופייה אמר: "הנה נא ידעתי וכו’".


“ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת וכדה על שכמה. ויראה העבד וירץ לקראתה…” הן רבקה לא היתה היחידה שיצאה לשאוב מים, ומשום מה רץ דווקא לקראתה? אלא שטביעת־עין היתה לו, לאליעזר – ולא לחינם היה בן־משק ביתו של אברהם – והכיר בה, ברבקה, איזו דמיון משפחתי ליצחק, והחליט בליבו – הנה זאת היא המתאימה.


“ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו” וכו'. עוד לחים היו העורות, שאך זה הוסרו מעל הגדיים, אלא שדווקא דבר זה דימה את יעקב לעשיו, איש־הציד, שריח עורות לחים נודף ממנו.


“ויאמר אליהם ראובן: אל תשפכו דם. השליכו אותו אל הבור… למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו”. משום מה התנגד דווקא ראובן להריגת יוסף? ראשית הן היה הבכור והרגיש עצמו אחראי עבור יוסף הצעיר; ושנית מקורב היה לבלהה שפחת רחל (עיין “בראשית” ל“ה, כ”ב), והיא אשר השפיעה עליו לבל ישנא את יוסף.


“ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כיסתה את פניה”. מכאן הרינו למדים, שבאותה תקופה היו הנשים מהלכות בפנים מגולות.


שתי מגרעות גדולות היו לו, ליוסף בן יעקב: ראשית – רגשנות יתרה ואותה נטייה לבכינות, ושנית – השאיפה למלוך ולהשתחרר, זו המתלבטת עוד בחלומות ילדותו.


“וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוּכל”. “ויהי בהיות יהושע ביריחו… וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה… ויאמר אני שר־צבא ה'…” – על ההבדל בין המראה, שראה משה, לבין זה של יהושע אפשר לומר את המימרה: “אין מראין לו, לאדם, אלא מהרהורי ליבו”. משה, איש־האלוהים, ראה בחזון את הסנה הבוער באש – סמל האש שבערה בקרב נפשו הוא, ואילו יהושע, שלא היה אלא מצביא ואיש המשמעת בלבד – ראה בחזון איש־צבא וחרב שלופה בידו – סמל דמותו הוא.


“כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם”. זהו סמל: הכוח החיוני של העם, הרצון להיות, שכן ראה העם שהולך הוא וכלה בסבלות מצרים וחדל להיות.


“והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה”, שכן אין אדם יכול להתייחד עם ה', כלומר להתיחד עם הרוח וליצור דבר־מה, אלא אם כן יעזוב את חברת בני־האדם ואת שאון החיים ויתבודד לנפשו.


“מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל” – נפלא הדבר שהמלים הראשונות של התפילה הראשונה אותה מתפלל היהודי בכל יום נאמרו דווקא על ידי גוי (בלעם בן בעור, במדבר כ"ד).


“ויענך וירעיבך ויאכילך את המן” – משום מה נאמר “וירעיבך ויאכילך”, שכן מתחילה מאסו בו בני־ישראל, כי לא ערב לחיכם, ורק לאחר שטעמו טעם רעב – הסכימו לאכלו, לפיכך נאמר: “ויענך וירעיבך” ואחר־כך – “ויאכילך את המן”.


“ואת בלעם בן בעור… הרגו… בחרב” – מה טעם הרגוהו והלא הוא בירכם? אלא אותה שעה שבירך בלעם את בני־ישראל נחה עליו רוח ה' והוא התעלה שעה קלה מעל לשינאת גזעים וריב ממלכות, ואחרי־כן חזר לסוּרו ושב והפך לשונא, וכשבאו והרגוהו – היה טעם מספיק לכך.


“שומר פתאים ה'” – ואילו החכמים חייבים לשמור על עצמם, לפיכך ישנם כל־כך הרבה פתאים ואילו מספר החכמים הוא מועט מאוד, שהרי אין ביכלתם לשמור כשם שהקב"ה עושה זאת.


“הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם” – כשם שיש נקיון במלבוש וסדר בבית רק למראית־עין, כלפי חוץ, ואילו מבפנים הכול מלוכלך ופרוע – כך יש בו, באדם, יושר חיצוני, הבא מתוך השפעה, או מתוך רצון למצוא חן בעיני הבריות וכו', ולפיכך נאמר: הישרים בלבותם, אלה הישרים האמיתיים.


“עת לעשות לה' – הפרו תורתך” – בשעה שצריך לעשות לה', כלומר לעשות איזה מעשה טוב, או לעסוק באיזה פעולה חשובה – אז “הפרו תורתך” – מותר להפר את תורת הנימוסים החיצוניים המקובלים שבין אדם לחברו.


“יפול מצידך אלף ורבבה מימינך, אליך לא יגש” – אין אלה אלא החיידקים כשהאדם אוחז כנגדם באמצעי חיטוי.



  1. לאחר שנרשמו דברים אלו מפי ד. ב. מצאתים כמעט מלה במלה בספרו של מופּסן: “בל־עמי,” אשר היא טרם קראתהו באותו זמן.  ↩

המלצות קוראים
תגיות