רקע
ישראל חצקביץ
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: גבעת השלשה; 1940

שנת 1924. האחד במאי ממשמש לבא. באגודה המקצועית נתקבלה כבר תכנית החגיגה שעובדה ע"י הועד המפלגתי הקומוניסטי: תהלוכה בכל רחובות העיר הראשיים, התקהלות בגן העיר, נאומים. לתכנית היתה מצורפת רשימה של סיסמאות לדגלים ופלקטים, שמהן אסור לזוז.

הנפש בחלה בסיסמאות ובנאומים הרשמים החוזרים, מדי שנה בשנה, בתהלוכה המזויפת, בלי כל פתוס פנימי, – כעדר כבשים המשרך את דרכו בענן אבק. חג מלחמת הפועל, שהיה ביחוד ברוסיה עטוף רומנטיקה, המעיר ומעורר, הפך לדבר שצריך רק לצאת את ידי חובתו. בערב החג. נפגשנו, חברי ועד התא הצ.ס בעירנו וכשהשיחה נסבה על חג מחר, הורגש והובלט הרצון הכללי להסעיר במשהו את ה“אגם הנרדם”. ידעו שלא את כלם אפפה התרדמה, כי יש חלק, אמנם חלק קטן, שאינו רוצה להצטרף למקהלת הצפרדעים, חלק הקולט לתוכו את אנחות המוני העם, המרחפות על פני אגם זה; והוא, החלק הזה, יהיה לשופר לאנחותיו ולמדוָיו הגדולים.

ותשמע צעקה ויחרדו השאננים… אחרי כן נודע לנו כי הרגשה כזאת היתה לחברינו בכל רחבי אוקראינה ורוסיה הלבנה, והיא התפרצה באופן ספונטני בצורה זו או אחרת בכל עיר ועירה, מקום שם נמצא רק איזה שהוא תא מפלגתי או נוער שלנו. כי קשה היה מצב המוני העם העמלים היהודים ברוסיה, קשה מנשא. היה זמן של חוסר דאגה מוחלטת לצרכי ההמונים האלה. היה זמן שהיבסקציה הפיצה ססמאות של התבוללות תרבותית וכלכלית, שגם האידישיזם הכרז בתור דבר מה קונטר – רבוליוציוני, שדאגה לצרכי ההמונים האלה והגנתם היתה בעיני השליטים – צרות עין שובינית.

וההמונים התנונו ועמדותיהם התמוטטו, אולם, מה אנחנו יכולים לעשות? הזמן קצר וגם מספר אנשינו נער יספרם. בגלוי לצאת – מגוחך במספר שכזה; להכין כרוז – לא נספיק. באו כל מיני הצעות. חשבנו, התלבטנו, אולם כל ההצעות היו יותר מפוצצות מאשר ממשיות. ברור היה שאי אפשר להגשימן. נשתתקנו מרוב עצב וצער על שאין ביכלתנו להביא לידי בטוי את רצוננו, שהרגשנו בו צורך נפשי כה גדול.

פתאום דפק מישהו מהחברים על השלחן: אֶבְרִיקָה! מצאתי! צרח כשעיניו נעוצות בעתון המונח על השלחן. תכניתו היתה לגזור מהעתונים אותיות גדולות, לצרפן לסיסמאות, להדביקן על ניר ואת הכרוזים האלה לפרסם בכל רחובות העיר.

האבן מקיר תזעק…

הכל הסכימו בלי הסוסים. אחדים ישבו לסמן את הסיסמאות, יתרם הביאו חבילות עתונים; המספרים החלו לעבוד, האותיות גדלו, מלאו תוכן לעינינו. אכן, יחשבו שיש לנו בית דפוס חשאי ויתפקעו – התלוצץ מישהו. באותו רגע נדמה היה, כי כל סיסמא ההולכת ומתגשמת על הניר, מחריבה את שלטון הרשע והזדון ומביאה אושר לעולם.

(“עתוננו” 1.5.1931)

המלצות קוראים
תגיות