א. האובסטרוקציה בבית-הסוהר בחרקוב
עוד ביום הראשון, כשהעבירו אותי וחבר אחד שנאסר יחד איתי, לקורפוס, שבו נמצאו תאי היחידים (אודינוצ’קא) ב“צנטרל” החרקובי “על ההר הקר”, – עלה בידינו להודיע על מאסרנו לחברינו, שכבר נמצאו שם. חלון התא שלנו נשקף לחצר, שבו היה מקום הטיולים של האסירים, ופתקה קטנה, שהושמה בכדור-לחם קטן ונזרקה לחצר, הגיעה למטרתה. למחרת תקנה האדמיניסטרציה של בית-הסוהר את שגיאתה והעבירה אותנו לתא יחיד אחר, אולם היה כבר מאוחר. לחברינו נודע מאסרנו ואף אנו כבר ידענו מי ומי נמצא בבית הסוהר.
שום משטר לא יכול היה להפריע את הקשר בינינו. אף שהמשגיח המפקח על האסירים שליווה אותנו, בלכתנו לטיול או לבית-הכסא, היה מביט סביבו בעין חדה ובוחנת והשגיח בשבע עינים, – היינו מערימים עליו ובעברנו על יד תא שבו נמצא אחד מחברינו, מצאנו הזדמנות לזרוק לתא פתקה. וכן מ תוך שידענו את השעה שבה מובילים את אחד מ חברינו לטיול, היינו דורשים שיובילונו לבית-הכבוד, בתקוה כמוסה להפגש אתו. בכלל, היינו מחפשים כל מיני הזדמנויות לבוא בקשרים עם החברים והיינו גם מצליחים בהן לעתים קרובות. כך במשך כמה ימים עלה בידינו להתקשר עם כל חברינו האסירים.
אני הובאתי לבית-הסוהר בחרקוב בסוף חודש מאי ובשלישי ביוני הוגשה על ידי כל האסירים הפוליטיים דרישה לתובע הכללי והיא שהשה כפרליודיה לאובסטרוקציה.
בבית-הסוהר רוכזה קבוצה גדולה של חברי צ. ס – כעשרים חברים, שכולם נאסרו בשעה שהג. פ. או. ערכה את “הציד” המפורסם על הציונים באחד במאי שנת 1026.
וכן ישבו במאסר חברים אחדים של הציונים העמלנים, חברי הס. ד., אנרכיסטים רוסים ואוקראינים, קבוצת חברי קומסומול ביחד עם פרופיסור ושחקן אחד, שנאסרו בעוון התנקשות ביושב-ראש הסובנרקום באוקראינה – צ’ובר, וקבוצת פועלים שארגנו באחד במאי בקיוב הפגנת מחוסרי עבודה. היינו ביחד ארבעים אסירים פוליטיים, אם לא למעלה מזה. מלבד כל אלה נמצאו במאסר אנשים רבים, שנאשמו בריגול ובשייכות להסתדרויות מונרכיסטיות.
הוטלו עלינו האשמות שונות ולא היה ככמעט אף סעיף של מדור הפושעים המדיניים בקודקס הפלילי, שלא יאשימו בו את האסירים. וסעיף אחד, ה-57, המאיים בעונש החמור ביותר – מות, האשימו בו את כל האסירים הפוליטיים בלי יוצא מהכלל.
האדמיניסטרציה התיחסה אלינו, הפושעים הפוליטיים, בחומרה גדולה מאד והנהיגה משטר בידוד כזה שלא יכולנו להשלים עמו. בטיולים בחצר היו מצרפים אלינו כל מיני אסירים, אולם פוליטיים – הס מלהזכיר. בכלל כל משטר בבית-סוהר מדכא באכזריות את האישיות ובפרט בבית-כלא זה, על תאי היחידים שלו. ראינו אכזריות גדולה במשטר והחלטנו להלחם בו. מבחינת החוקיות הסוביטית יכולנו לדרוש את שינויו ביחס אלינו. אולי לא היינו עוד נאחזים כל כך בזה, אולם כולנו היינו מה“אקטיבה” של התנועה, עובדי מחתרת מנוסים, שנהלו את הפעולה במקומות שונים. לרוב הכרנו זה את זה, אולם לא נפגשנו במשך זמן רב וכה חזק היה הרצון להפגש בצוות ולברר במשותף פרובלימות שונות.
אחרי משא-ומתן ללא הועיל עם פקידי בית-הסוהר, שדחו את דרישותינו מתוך טענה ששאלה זו אינה מסמכותם, פנינו לתובע הכללי ודרשנו, שיבוא אלינו לשם בירור שבאלה חשובה מאד. גם הודענו, שאם לא יבוא למועד שקבענו, אנו מטילים את האחריות לתוצאות עליו והרינו בני חורין לעשות כרצוננו. כמובן, נדברנו בינינו קודם על תוכן ההודעה והדרישה מאת התובע, וכן – על פעולתנו להבא. החלטנו להתחיל באובסטרוקציה בשעה קבועה, עם מתן סימן מתאו של ה“סטרוסטה” (זקן החדר) שלנו.
כפי ששערנו, לא ראה התובע חובה לעצמו לבוא אלינו. התחלנו מתקינים עצמנו לפעולה. אחד החברים עמד על יד הדלת כדי להסתיר את הנעשה בחדר מעיני המפקח. השני החל לעקור לוחות מהדרגש, שעליו ישנו וקיצר אותם, שיהיה נוח יותר להשתמש בהם. הכינונו אי-אילה כלים שאפשר בשעת הצורך לדפוק בהם וחכינו לסימן.
הזמן זחל בעצלתים. הרגעים נמשכו כנצחים. השעה שקבענוה להתחלת הפעולה כבר עברה ושום סימן איננו. היינו סבורים שקרה משהו. ולפתע נשמע קול צלול, נוקב וממושך, שהתפשט במסדרון והרעיד את הקירות:
– האסירים הפוליטיים, להתחיל באובסטרוקציה! עוד לא נשתתק הד הזעקה הזאת והנה נשמע, קודם כקול בודד, שאון אטום ועמום – ר-ו-ך, ואחרי זה ההמולה גברה והלכה עד שהיא כאילו השתערה על כל הבנין והחרישה את האזנים. נדמה היה, שהקורפוס הזה, ששרר בו תמיד שקט מוחלט, שהמשמר מתהלך בצעדי חתול מתגנבים, שאינם נשמעים ואסור להרים את הקול, – ממהר לשחרר את הצלילים שהיו עצורים בו במשך שנים מרובות. והצלילים האלה כאילו נסתחפו בריקוד פרא, התחברו ונפרדו, נפגשו ונדחפו, נלחצו ונזרקו זה לזה. נוצרה סימפוניה אדירה, פראית ומשונה שבה נשמעו בקול עבה ואטום החבטות בדלת, רעדו וצלצלו בקול דק הנקישות בכלי הפח, שהיו מיועדים לאוכל, וכל המקום היה לחרדת אלהים. ועל כל הוקכנליה הזאת נשמעו קולות רבים שחברו יחד לשאגה אדירה:
– את הפרוקורטור אנו דורשים, הבו לנו את הפרוקורטור!
מהדפיקות בדלת נפל קרס מן האשנב הקבוע בדלת התא והצלילים חדרו ונישאו כמטורפים בכל המסדרון הארוך, התרוממו והלכו, עברו את הקירות, את הגג והתפרצו החוצה דרך הדלתות והחלונות המשורגים.
אל האשנב ניגש במהירות מפקח הקורפוס, חיור כסיד, מיוזע, הושיט את האקדוח והתחיל לצעוק, בהשתדלו להתגבר על השאון:
– תיכף להפסיק. תיכף ומיד. אני מתחיל לירות!
– את הפרוקרור אנו דורשים!
– הבוז לך! הלאה מפה! – היתה תשובתנו. הוא סגר את האשנב והסתלק.
אנו הוספנו לרעוש ולצעוק בלי הפוגות. הזקיף, שעמד במקום גבוה, כיוון את הרובה מול חלון התא שלנו והחל לפתוח ולסגור את בריח הרובה, בצעקו:
– לשתוק, להפסיק… אפתח ביריות!
אנו בשלנו.
האשנב נפתח שוב. נשקפו עיני הפלדה האפורות של התורן הראשי של הקורפוס. הוא פקד בקול אדיש וקר:
– תיכף ומיד להפסיק. אשתמש בכוח.
– לא תפחידנו… הבו לנו את התובע! – היתה תשובתנו.
נגש מנהל בית-הסוהר בכבודו ובעצמו – מסופר ומצוחצח, זקן מידות, פנים עגולים ובשרניים, עינים מוצפות דם, שחמת רצח נשקפה מהן.
– מה? מרידות תסדרו לי פה… לא ארשה… את כולכם אוציא להורג!… המשמר – הנה!
הוא צעק וצרח ואנו הטחנו לו בפניו:
– תירה בנו… תלינים… את התובע הבנו לנו! … הוספנו בדפיקות, בהרימנו רעש ביתר שאת.
נגש אחד מעוזרי מנהל בית-הסוהר ואמר:
– דיברתי עם ה“סטרוסטה” שלכם. הוא מסכים להפסיק. מחר יהיה התובע אצלכם.
לא האמנו לו ודרשנו שה“סטרוסטה” יגש אלינו ויגיד לנו זאת. וכן כך היה. הביא את הסטרוסטה והוא הציע לעת עתה להפסיק באובסטרוקציה.
להחרת בא הפרוקרור. הוא נסה להטיף לנו מוסר, באמרו, שפעולות כאלו יאות לאסירים פליליים ואינן הולמות פוליטיים, שהרי יש להם אמצעי בדוק – הכרזת שביתת רעב.
הצענו לו, שלא יבזבז את זמנו לריק. הואיל וקודם, בהיתנו חופשיים, לא התחשבנו עם אלה שהשלטון בידם ואיננו חושבים להתאים את פעולותינו לרצון השלטונות.
התובע הודיע, שהוא מסופק, אם יוכל למלא את דרישותינו, בסבר שהג. פ. או. משתמשת באמצעי בידוד אלה מתוך נימוקים בעלי ערך. בכל אופן הוא יחזור ויבדוק את דרישותינו וכעבור שלשה ימים יתן את תשובתו.
עוד למחרת נשתנה סדר הטיולים ונעשתה חלוקה אחרת של האסירים בתאים, לפי דרישותינו.
––––––––
ליום זה, בו אמצנו את כל כוחות הנפש ושעלול היה גם להסתיים בכי רע, היה סיום אפייני ביותר: השעה היתה בין הערבים. מפקד האסירים כבר נסתיים. קרניה האחרונות של החמה הקיצית השוקעת פיזזו וריצדו ונסתננו במקצת בחלון. ראינו דרך הסבכה חלק קטן של השמים וגם את משחק הצבעים על קירות התא. אחד מחברינו ישב על אדן החלון המסורג והסתכל דרך הסבכה. נשמעה צעקת הזקיף:
– תרד משם.
ותיכף אחרי זה באה נקישת הבריח של הרובה.
– למה לך זה, תרד – אמרתי לו.
הוא לא ענה לי שום דבר והוסיף לשבת על החלון. נשמעה יריה. הוא קפץ מן החלון. חתיכות לבנים וטיח מעל הקיר נתזו לחדר. החבר לא נפגע, הכדור נתקע בקיר החיצוני, ברווח של קצת סנטימטרים מהחלון.
– להה היה לך לעשות זאת? – אמרתי לו בתרעומת.
הוא הביט עלי בעינים הוזות וחולמות ודובב לאטו:
– אתה צודק, אולם, האמינה לי, את הערתך וצעקת הזקיף שהעתי, וכאילו לא שמעתי. הייתי כסהרורי. לא ידעתי את נפשי… שם מעבר לגדר, לאור השמש השוקעת, ראיתי פרחים, עצים ירוקים ו…אנשים. מתהלכים אנשים, נשים וילידים, בבגדים בהירים… חפשיים חפשיים… ופניהם קורנים. הראית בתיאטרון האמנותי במוסקבה את המחזה “הצפור הכחולה” של מטרלינק? הזוכר אתה: הרקיע האין-סופי, הרבה צפרים כחולות פורחות ומיתיל המוקסם. כך הרגשתי את עצמי בהביטי דרך הסורג. ולא יכולתי להנתק מעם החלון.
לא עניתי לו דבר.
השתרר שקט. נשמע שאון רכבת בעברה והדה אף הוא נפסק. שוב שקט.
היום רד אפלולית חדרה לתא. הכל האפיר.
ב. המאורע בטשקנט
הוי, כמה מרובים מאורעות אלה. כל נקודת גרוש, כל בית-סוהר, כל יום וכל שעה בחיי הכלא של האסירים מהווים “מאורעות” חשובים, במעט או בהרבה. כה נבדלים, כה שונים חיי האסירים מתנאיו וארח חייו של האדם החי חיים נורמליים והמתהלך דרך חירות. ובעיקר קשים חיים אלה לנו – האסירים הפוליטיים. בשום אופן לא יכולנו להתרגל ולהשלים עם ההתנקשות בחופש הפנימי המינימלי, הגובל עם חורבן ה“אני” האנושי שלך.
הקרקע הפורה ביותר ל“מאורעות” הוא בתחנות ה“אטפה”, שבהן מתעכבים האסירים, בדרכם לארצות הגזרה. המשמר המלווה את האסירים מתחנה לתחנה מתחלף לעתים קרובות. הוא מביט עלינו כעל פושעים ואין בידו להתרגל לנו. הנך תלוי יותר בחסדו או ברצונו הרע של המשמר. בגלל עבירה על המשמעת, על אי מלוי פקודה – ותהא זאת העבירה הקטנה ביותר – יש רשות למשמר לירות בך הבלי להזהירך. וכל זה כר נרחב להתעללות ועלבונות.
המאורע בטשקנט הוא אחד האפיזודים, אולי הבולט והאפייני ביותר, חוליה אחת בשלשלת הארוכה של מלחמה וסבל, של שרירות לב, המציינים ומסמלים את ה“אטפה”.
בבוקר לא עבות אחד קראו אותנו, ארבעה עשר חברים של צ. ס. והחלוץ השמאלי, למשרד בית-הסוהר והודיעו לנו את החלטת הג. פ. או עלינו. החברים שעוד האמינו, שמגרשים אותנו לטשקנט וכאן נהיה חפשיים (הרי בפקודת ג. פ. או. המרכזית מפורש היה ששולחים אותנו לאסיה המרכזית – לטשקנט) נכזבו עד מהרה. לפי הפקודה גורש חלק חברים לדיושמבה – בירת טדז’יקסטן, חלק אחר – לחיוה, והנותרים – לבק-דובה. גם הבינונו, שהנקודות האלו עוד אינן הנקודות הסופיות, שבהן עתידים אנו להמצא. הרי אלה בכל זאת מרכזים מחוזייים וגליליים, ופושעים כמונו צריך לשלוח למרחקים גדולים יותר, למקומות שוממים יותר.
ואף שהסיכויים שלנו לא היה משמחין, כבר רצינו להגיע במהרה למקומות שנועדו לנו, ובלבד לראות בגמר ה“אטפה”. כה נמאסו עלינו תחנות הבינים ובפרט בית-הסוהר בטשקנט, שחיכינו בו זמן ממושך מאד.
השרב והחום הלוהט בבית-הסוהר; הזבובים המרובים שעקיצותיהם היו כעקיצות העקרב; הפשפשים שלא נתנו מרגוע לא ביום ולא בלילה; המסדרון הארוך החלקלק תמיד, האפל וטחוב, המסואב ומסריח; תאי האסירים משני עברי המסדרון, שבהם ישבו צפופים ודחוסים אנשי המזרח, שלפעמים היו מתפללים תפילות תפלות, לפרקים – מוצצים את הנרגילה שלהם, לעתים – יורקים על הארץ את הגירה הירוקה; חצר הטיולים המכוסה אבק רך, קל ודקיק, שהעטה על הכל שכבה חדגונית ואופרה; השמים העגומים אפורים, כשדה נעזב בסתיו; השמש המתנהלת ברחבה האין-סופית של הרקיע, כנהוג במזרח, בכבדות ובעצלתים, עד שנדהה כי לעולם לא תסיים את סבובה; ויתר על כן, מריבות יום-יום עם האדמיניסטרציה של בית-הסוהר בשאלות פעוטות, – הוי, כמה נמאס כל זה והיה לזרא.
וכך אנו מתכוננים ל“אטפה”. אספנו וריכזנו את כל הנתונים הגיאוגרפיים, סטנוגרפיים, כלכליים וכו' של המקומות שגורשנו אליהם, סוכמו כל המרחקים, שכל קבוצת גולים תצטרך לעבור בשבילי ההרים, במדבר על דבשות גמלים, בנהר – בקיוקות (סירות קלות). שוחחנו בפעם האחרונה בריכות עם החברים, שנשארו עוד בבית-הסוהר ושגזר-דינם עוד לא נחרץ על ידי הג. פ. או. בפעם האחרונה נחרתו הכתבות של חברינו המפוזרים בכל מיני מקומות בגירוש.
כל החפצים נערמו יחד. אנו מחכים לפקודה.
בשעה ארבע אחר הצהרים הוציאו אותנו מן התאים לחצר בית-הסוהר עם החפצים. בחצר כבר נמצאו שמונה אסירים פליליים מוכנים ל“אטפה” ושלשה כמרים. שאף הם היו בין המגורשים. המשמר מורכב שנים-עשר חיילים מזויינים ברובים, אקדוחים וחרבות. ראש המשמר החזיק בידו צרור גדול של ניירות, שהכיל את ה“תיקים” שלנו.
החלה פרשה ארוכה, החוזרת ונשנית בכל תחנה – חקירה אישית של כל אסיר, לפי התמונה באנקיטה, שאלות, בדיקה והשואה עם הסימנים המיוחדים, ואחרי זה חיפוש מדוקדק וחמור בחפצים.
לפתע ראינו כי אין עגלה להובלת החפצים שלנו. חבר אחד בינינו שאל את ראש המשמר אם תהיה עגלה, שאם לא – לא נזוז מכאן, כי לא נלך ב“אטפה” בלי עגלה הנחוצה להובלת החפצים. הלה התבונן בנו וסינן בין שיניו:
– תהיה לכם עגלה.
הבדיקה והביקורת כבר הגיעו לקצן והעגלה לא נראתה. התחלנו חושדים, שמתקלסים בנו. הפנים של ראש המשמר, יחסו אלינו ואופן דיבורו לא בשרו טובות. הודענו לו עוד פעם, שלא נזוז מכאן בלי עגלה. הוא שתק ולא ענה. רוב חברינו היו בטוחים ששום עגלה לא תבוא. אולם האופטימיסטים סמכו על הבטחתו.
והנה כאילו להצדקת דברי האופטימיסטים נראתה עגלה.
נסתיימה בדיקת החבילה האחרונה. ראש המשמר קרא לכמרים ועוד לשלשה אסירים, שהיו להם תעודות רופא המעידות על מחלתם ואמר להם, שישימו את חפציהם על העגלה, הבינונו, שבעגלה הזאת לא יהיה מקום לחפצים שלנו.
– מה יהיה על החפצים? – שאלנו את ראש המשמר.
– אתם תשאו אותם בידיכם, ואם אינכם רוצים בזה, הרי תוכלו להשאירם כאן ואחר כך ישלחו אותם לכם. הייתה זאת התעללות בנו אחרי כל ההודעות שלנו. להשאיר את החפצים בבית-הסוהר לא יכולנו, שפירוש הדבר הפקרתם. לא נשארה בידינו שום ברירה, אלא להודיע, שלא נלך בלי עגלה. החלטנו להראות התנגדות פסיבית, שיסחבו אותנו בכוח עד תחנת הרכבת.
ידענו היטב את הסכנה הכרוכה בדבר, כי כבר נמצאנו ברשות המשמר, אולם אחרת לא יכולנו לנהוג ולא רצינו ליצור מראש תקדימים כאלה.
ראש המשמר נתן פקודה להתכונן לדרך. אנשי המשמר שלפו את חרבותיהם מנדנם, כנהוג.
ניתנה פקודה: " האסירים להסדר בשורות."
האסירים הפליליים הסתדרו בשורות, אנו נשארנו יושבים על חבילותינו, כאילו הפקודה אינה נוגעת בנו.
ראש המשמר ניגש אלינו ואמר בקול מבשר רעות:
– התלכו או לא?
– לא, – היתה תשובתנו.
– נראה.
הוא סר הצידה.
– אנשי המשמר, קחו אותם בכוח – נשמעה פקודה.
חיילים אחדים נשארו על יד האסירים הפליליים ועל יד העגלה ויתרם מהרו אלינו.
הם תפשו אותנו בידים והחלו לסחוב בכוח. אנו נלחצנו לקירות, נאחזנו זה בזה, בכל דבר שמצאנו סעד בו, בחפצים, בגזעי העצים שישבנו תחתם. החיילים ניסו לנתק את ידינו, תפסונו ברגלים, בהכותם אותנו באגרופים קמוצים. אחדים הוציאו גם את חרבותיהם והכו בהם אותנו.
אחרי מאמצים רבים הצליחו החיילים להזיזנו ממקומותינו וסחבונו בידים, ברגלים, כשאנו שוכבים על הארץ, לשער של בית-הסוהר – מרחק של עשרים וחמשה צעדים. כך הביאו למקום זה עשרה גברים.
החברים החזקים ביותר בינינו שהתנגדותם היתה גדולה יותר, נפגעו בעיקר וספגו מהלומות רבות. האחד שהתנגד בכל כוחותיו, הוכה מכה בקת האקדוח בפניו; האחר נאחז בידים וברגלים, הורם למעלה ובתנופה נזרק ארצה.
היו גם מומנטים קוריוזיים. כשניגשו לקחת את החבר האחרון, שנמצא עוד על יד החבילות, התרומם לבדו ממקומו, התכופף, וכאילו רץ מחפירה לחפירה, התקרב אלינו בצעדים מהירים והשתרע על ידינו.
על שאלתנו, איך הוא העיז לעשות כך ולא התנגד לחיילים, הוא ענה בקול תמים: הרי אני לבוש מעיל חדש.
אנו שכבנו על האדמה על יד השער מעופרים, מלאי אבק.
אחרי שהעבירו אותנו, ניגשו שני חיילים לחברות האסירות שלנו. הן, כמובן, ישבו על החבילות ולא זזו ממקומן. החיילים תפשו שתי חברות בידיהן והתחילו לסחוב אותן. החברות נאבקו אתם. החלו להדוף אותם ולצעוק. השערות שלהן נפרעו, הבגדים נפרמו. המקום התמלא רעש והמולה ושאון מחריש-אזנים.
התרוממנו ממקומותינו והתחלנו לצעוק:
– מנוולים, נבלים, סלקו את ידכם מן הנשים! החברות צעקו בקול נוקב, דק וחודר, נפנפו בידים והשתדלו להדוף את החיילים מהן והלאה.
ראש המשמר פקד לעזוב אותן ונכנס לחדרו של השוער.
בשקט שהשתרר נשמע צלצול הטלפון וקול דברים חנוק.
אנו נשתתקנו. לא הרחק ממנו עמדה קבוצה מהאדמיניסטרציה של בית-הסוהר, עם המנהל בראשה, עם נשים וילדים, עמדה והביטה על הנעשה בשתיקה. עמדה מבלי להוציא הגה מפיה קבוצת אסירים פליליים, שדרכם תמיד להרעיש ולסאון ביותר.
שתקו אלה שישבו על העגלה. שתקו אנשי המשמר. אף אנו שכבנו על הארץ מאובקים ושתקנו.
השתיקה היתה כבדה ומעיקה.
ראש המשמר יצא מחדרו של השוער, ניגש למנהל בית-הסוהר ולאט לו משהו.
העצבים שלנו נמתחו ונדרכו. חכינו בצפיה ובחרדה – מה מכינים לנו עוד?
כעבור כמה רגעים הופיעה עגלה להובלת החפצים שלנו.
ג. דמויות-צל סוביטיות
(מאסיה התיכונה עד אודיסה)
כל סערות-הנפש מאחורי. כבר חפץ אתה לשמוע את משק האופנים המוליכים אותך לפנים רוסיה והלאה משם… כבר רוצה אתה להקשיב למשק אופני הרכבת – כי עד לדאבון-לב נמאסו עליך זו דממת החולות השוממים וזה המלמול-בלי-סוף של אמו-דריה הנהר' המופרעים בצלילי הזוגות באורחות-הגמלים. אחרי שהיית למעלה משנתיים מנותק מכל, רוצה אתה למהר ולהציץ בעיני " האזרח הסוביטי", לשמוע במה הוא חי.
אנחנו קבוצה בת שלשה אנשים מאושרים, בקרון. פרשת הלויה, הפרידה מאחורינו. עתה – רק עגמת-נפש בגלל החברים, אשר נשארו בצפרניה של ג. פ. או. בעתיד, שהנשארים צפויים לו, מדכא אותנו. ואין אנו יכולים להמנע מדבר על מצבם הקשה המיוחד של אחדים מהם אך ניתק הדבור מפינו מתוך שהכרנו את אפס המוצא.
“מוסאואת”
באקו. את כל בדיקות הביקורת עברתי. הויזות בידי ואני נוסע ברכבת. בעינים צמאות אביט לעיר הראשונה הגדולה שבדרכי, בצמאון אני תופס את הבעות הפנים. אך מלבד טרדת העיר הגדולה, אי אפשר לקרוא ולא כלום מעל הפנים. ממלאכה בלתי פוריה זו מסיח אותי העגלון.
לאן אני נוסע ומאין? מן הגולה באסיה-התיכונה – חוצה לארץ. רואה אני בו שאינו מבין, סוף-סוף אני מצליח להסביר לו מה פרוש גלות. על חטא מה? כיצד אבאר לו זאת? אני משיב: " על חטא של פוליטיקה". מבט בלתי מבין. נחוץ, איפוא, למצוא מלה אחת, אשר תבאר לו הכל. רוסית הוא מדבר בקושי וניכר, שקשה לו מאד להבין את לשון-הספר שלי, עלה על דעתי לקרוא בשמי איזו מפלגה פוליטית שבקוקז. “דאשנאק,” אני אומר בהצביעי עלי באצבע. ערפל של אי הבנה. מתבונן אני לתוי הפנים, – טיורק בן אזרבייג’אן הוא זה. “מוסאואת” – אני אומר.
– מבין, מבין. – ברק חלף בעינים, צדף-הפה הבריק. אחרי כן יניע בראשו: “הרבה, הרבה בגולה. הרבה גרוזים. קר יהיה.”
הגיע תורי לשאול: הה הם החיים כאן. הוא בכעס: לקומוניסט – טוב, לשאינו קומוניסט – רע. השתכרתי שלשה רובלים – שילמתי בעד שבולת-שועל שני רובל ושמונים פרוטה. מסים, מסים… גווע אדם.
שלא מדעת עשיתי מלאכתם של אנשי מוסאואת.
השלשה והאחד
אחרי התלבטות העליה לרכבת. נמנו הצרורות וסודרו. אנו מוחים את הזיעה וקונים שביתה. השכנים בקרון: האחד אכר קלוש-גוף כבן חמשים, בעל זקנקן עבה, פרוע, אדום-בהיר; האחר אזרח קובאן מלידה בן בניהם של כובשי קוקז. זה ניכר לא רק בכובעו הקובאני, כי אם גם בקומתו הגזעית רחבת-הגרמים ובפניו הרחבים השחומים והעינים השחורות, החמות; לבוש מעיל-עור, מכנסי גליפה ונעול מגפים. השלישי אף הוא במעיל-עור ובגליפה ואיזה אות הצטיינות על חזהו. נחפזים הם הביתה לחג הפסחא לאחד ממושבי הקוקזים.
את תשומת-לב כולנו מעירים סוכן ג. פ. או. מסניף הרכבת ובחור צעיר ההולך אחריו ושק של מכשירי נגרות וחפצים בידו. הכרתי בהם. בשעת המרוצה והדחק לתפוס מקום בקרון, עמד הסוכן בפתח ובהחזיקו את העלם המבולבל ביד, דבר ברוח נרגשת: “אזרחים, תפסתיהו כשהוא שולח יד בכיסי.” עתה מורידם אותו. הבחור מתעקש ומסרב. מספרים, שהסוכן התכונן לעשות שפטים בגנב.
מאורע זה מעלה הדים אצל שכנינו.
– טוב הדבר, נכון. יש לשמור על הסדר. אין מקום לעונש בלי משפט. אך הנה על בני “קינטו” (הקוקזים) אין בכוחם להתגבר. – אמר הקובאני בבוז ובמשטמה. – בשעה שנסענו הנה לבאקו קרנו מקרה כזה. באחת התחנות נכנס לקרון “קינטו”, בחור כבן שש עשרה משרת הקרון גרשהו. מיד הופיעה אי-מזה חבורה שלמה של “קינטו” אלה והכו את המשרת, כמעט עד מות. והמיליציונר עומד כלא-רואה… הם שונאים אותנו, הרוסים, “בני-קינטו” אלה. תפול לידם שבעה שהם הרבים – לא בשלום תצא. בחשק רב הייתי מעמיד מכונת-יריה ברחוב ומשמיד אותם עד תומם. חבל, שפלוגתנו לא שחטה את כולם אז, בשעה שעמדה בבאקו! אש אפלה ניצתה בעינו השחורות. הורגש כי אין אלו סתם דברים בעלמא.
על הערתנו, כי לא לגמרי צדק, בהאשימו את אנשי קוקז על שנאתם את הרוסים – די לזכור את הפוליטיקה הקולוניאלית, שנהגו בקוקז בימי הצאר והרי הפוליטיקה הסוביטית אינה טובה בהרבה מזו – באה עתרת-מלים קומוניסטיות רגילה על עניני המפכה הפרולטרית ושאר דברים כגון אלה (נמצא שכל השלשה קומוניסטים הם).
התחילה השיחה ונתגלגלה, כמובן, לשאלת האופוזיציה ולדרכי מלחמת “הרוב” בה.
צידוק-דין גמור – בל יפריעו. כל הרע הוא בביורוקרטיות. התרופה: להמית ביריה אלפים אחדים והשאר יראו וייראו. מה נעשה בכפר? אין אלה אלא סלופי פרטים מקומיים של פוליטיקת המפלגה. אך הלא מעשרות פלכים כותבים על כך? – לא, סוף סוף אין מצבו של האכר רע כל כך: מלפנים היה מהלך בנעלי-עץ, עתה הוא נועל מגפים. ועד שאנו מתווכחים כך התכנסו מסביבנו כמעט כל נוסעי הקרון. נשמעים קריאות, משפטים ועובדות נגד הקומוניסטים.
הוכרחנו להשתמש בספרות הסטטיסטיקה הסוביטית גופה, כדי להוכיח את כל השקר שבאידיליה סוביטית זו ולהראות מן המקורות הסוביטיים עצמם את מצב הענינים בס. ס. ס. ר. כמו שהוא, בפרט – את מצב האכרים.
ופתאום התפרץ קול צוחני, קטוע, היסטרי והפסיקני באמצע דבר ממש:
– נכונים דברי המדבר, אזרחים, אמת קדושה. יום ולילה עובדים אנו ואין לנו כלום. הכל לוקחים מאתנו. מסים, חובת אובליגציות. הנה נקרעו המכנסים לגמרי ואין כסף לקנות אחרים. לא נכונים דברי הזקן ההוא – אף עכשיו מלכים בנעלי עץ. אפשר הוא יש לו מגפים… אפשר גם שני זוגות יש לו. אני מאמין לו, אם הוא מדבר כך. לא אכר הוא – אלא קומוניסט, ואני – ראו נא!
אל תקרת-הקרון הובלטו שתי רגלים נעולות נעלי-עץ מכוערות ומשומשות ואחריהן מכנסים מנומרים ברוב טלאים בצבעים שונים. אחרי דמונסטרציה זו הטיל האיש את רגליו וראשו למקומם הראשון ונשתתק. מקודם לא ראיתי את האיש הזה – הוא שכב על המדף העליון של התא השני. כשהתפרץ קול צווח נחנק זה לתוך שיחתנו, מיד נפנו כל העינים אליו. הוא הרים ראשו ויפן לעברנו ומבעד לסדקי-המדפים צעקו הפנים האדומים כנחנקים. אם מחמת התרגשות ואם מחמת אי-נוחות היו הפנים, המעוטרים ערמת שערות צהבהבות ופרועות, אדומים כפרג והעינים להטו בדמעות ואש!
נשתתקו שלשתם. אותו “האחד” הכריע בויכוח. מראהו וקול דבריו הוכיחו יותר ממספרי הסטטיסטיקה וראיות ההגיון.
מתישבים, אופטימיסט ופסימיסט
רוסטוב מאחורינו. נוסעים אנו בערבות אוקראינה. צפיפות ומחנק בקרון. ערב הפסחא הנוצרית. פועלים, פקידים, תלמידים ושאר אנשים עובדים ושאינם עובדים ממהרים הביתה או לביקור-אורחים. הקרון מלא מפה אל פה ממש. במקום המיועד למושב שלשה אנשים – יושבים ארבעה, חמשה. עומדים בפתחים, האנשים נתמזמזו מעייפות. לילה אחד או גם לילות אחדים עברו עליהם בתנאים אלה, – מי בישיבה ומי בעמידה. בקרון רוחש מעין לחש ממושך של שיחות מרושלות כזמזום זבובים ביום שרב.
והנה זנמינקה. יש לחכות כאן הלילה. לא אדע משום מה, אם משום שהיהודים חדלו מלנסוע ברכבת, – ואולם מבאקו עד זנמינקה לא נפגשו לנו יהודים בקרון. הלכתי לחפש, בין הצרורות והאנשים שעל גבי הקרקע, איזה איש יהודי. מצאתי. איש כבן חמישים.
מתישבים המה. מה המצב? קשה לומר. הנה הוא נוסע הביתה להביא את המשפחה. בשנה שעברה זרע תבואות-קיץ. קצר. בחורף גר בבית. באביב זה שוב בא לחודש ימים. עשה את העבודה הנחוצה, ועכשיו – הביתה, לקחת את המשפחה וחזרה למקום. כל זמן שלא תביא את המשפחה אין יק"א נותנת לבנין בית ושאר ההלואות הגדולות. רע כך ורע גם אחרת. אם לא לקחת את המשפחה למקום ההתישבות – הרי אין אלו חיים כלל. אלא לקחת – מה יהא בסופם של הילדים? בבית – אם טוב ואם רע – אך לומדים המה. כאן – איפה ילמדו? יגדלו כחמורים. אך לא בידך הדבר לשנותו. יש הכרח להתישב: הקרקע הפנוי מתמעט; אחרי כן תרצה – ולא תוכל.
כמה נותנים? אם להביא במנין את הכל, הרי זה יעלה בשלושת אלפים בערך. מעט הוא זה, אבל מה נוכל עשה? יש לי בית קטן ועוד קטנות, אמכור את כל זה ובעזרת השם אסתדר, איך שהוא. בעיירה אין כל זה ובעזרת השם אסתדר, איך שהוא. בעיירה אין כל " תכלית". המסחר חדל, אף לעוסקים במלאכת בית אין עבודה. כיצד חיים יהודים בעיירה? לא חיים הם אלה אלא עינויים בלבד.
– הנה אתה אומר “בעזרת השם אסתדר במשך הזמן” – נכנס בשיחה יהודי שני, שניגש קודם. הנה זה לי שבועות אחדים שאני נוסע ועובר בישובים החדשים, מתבונן, מטה אוזן, – רוצה אני לעבור אל הקרקע. אני, סוחר הנני, – הוא פונה אלי – יודע אני ערכם של עגלה, של מחרשה ושל סוס. והנה עגלה השוה לכל היותר ששים רובל הם מעריכים בשמונים עד תשעים רובל. וכן גם ביחס לסוס, לפרה, למחרשה.
ועגלות, הנעשות בבית-החרושת על רגל אחת, נסע בהן חצי שנה והרי הן מתפרקות. יש לתקן – לתת חלקים חדשים ומאין יקח המסכן? בסתיו אנוס הוא למכור את סוסו – בחורף יצטרך לקנות מספוא, וכסף אין. ימכור בחצי-המחיר. ובאביב שוב הוא צריך לקנות. ומאין יקח לשלם את ההפרש? וכך – בכל. רואה אני אנשים כבר יושבים שנים אחדות על הקרקע והמשק הולך ורע משנה לשנה. העני לא יסתדר כך. אם הם משקיעים שלושת אלפים רובל, יש צורך להוסיף כסכום הזה מכיסך, כדי לצאת במשך השנים מן הסבך ולהגיע למצב איתן. אך האם רבים הם היהודים שבידם מצוי כסף כזה? ובעוד הוא מדבר אני נזכר במכתבי המתישבים ב“עמעס”, שאחד מהם נגמר בקריאה: “העלפט!” והשני מספר על רעב, רעב לגדולים, לילדים ולבהמה.
הוא – הנהו נפח מטירספול, ואולם אין הוא יכול להשתכר למחיתו: מצב האכרים הרוסי. על עסקי-מסחר אין גם לדבר, ואולם גם בעבדו גווע האדם ברעב. מצב רע כזה לא היה גם בימי הקומוניזם הצבאי. בעל המלאכה אין לו במה (אין חמרים) ואים בשביל מי לעבוד. ומה שהוא מוציא נוטלים ממנו במחירים הקבועים. במחיר השוק אסור לו למכור. כל הנוער הולך בטל מחוסר עבודה. מה עושים היהודים? לא כלום. אין מוצא. פונים על ימין ורצים על שמאל – מוצא אין.
– שמעו נא, – הוא משנה פתאום את אורח שיחתו, – כספי אותו ברון ישנם? מדוע אין איש מעלה אותנו, את יהודי רוסיה, על לבו? משער אני: אפשר לפעול אצל הממשלה הסוביטית שלא תפשוט ביותר את עורם של המהגרים, היא יכולה גם להוציאם חנם ותשתחרר בדרך כך ממחוסרי-עבודה. יש צורך באניות יהודיות, אשר תובלנה את העניים בלי כסף. יש להשתדל, שבארץ-ישראל תמצא קרקע פנויה במדה מספקת, כדי להושיב עליה אילו עשרות אלפים לפחות, ממשפחות העניים. אלא מאי, לגווע?
שנת 1924. האחד במאי ממשמש לבא. באגודה המקצועית נתקבלה כבר תכנית החגיגה שעובדה ע"י הועד המפלגתי הקומוניסטי: תהלוכה בכל רחובות העיר הראשיים, התקהלות בגן העיר, נאומים. לתכנית היתה מצורפת רשימה של סיסמאות לדגלים ופלקטים, שמהן אסור לזוז.
הנפש בחלה בסיסמאות ובנאומים הרשמים החוזרים, מדי שנה בשנה, בתהלוכה המזויפת, בלי כל פתוס פנימי, – כעדר כבשים המשרך את דרכו בענן אבק. חג מלחמת הפועל, שהיה ביחוד ברוסיה עטוף רומנטיקה, המעיר ומעורר, הפך לדבר שצריך רק לצאת את ידי חובתו. בערב החג. נפגשנו, חברי ועד התא הצ.ס בעירנו וכשהשיחה נסבה על חג מחר, הורגש והובלט הרצון הכללי להסעיר במשהו את ה“אגם הנרדם”. ידעו שלא את כלם אפפה התרדמה, כי יש חלק, אמנם חלק קטן, שאינו רוצה להצטרף למקהלת הצפרדעים, חלק הקולט לתוכו את אנחות המוני העם, המרחפות על פני אגם זה; והוא, החלק הזה, יהיה לשופר לאנחותיו ולמדוָיו הגדולים.
ותשמע צעקה ויחרדו השאננים… אחרי כן נודע לנו כי הרגשה כזאת היתה לחברינו בכל רחבי אוקראינה ורוסיה הלבנה, והיא התפרצה באופן ספונטני בצורה זו או אחרת בכל עיר ועירה, מקום שם נמצא רק איזה שהוא תא מפלגתי או נוער שלנו. כי קשה היה מצב המוני העם העמלים היהודים ברוסיה, קשה מנשא. היה זמן של חוסר דאגה מוחלטת לצרכי ההמונים האלה. היה זמן שהיבסקציה הפיצה ססמאות של התבוללות תרבותית וכלכלית, שגם האידישיזם הכרז בתור דבר מה קונטר – רבוליוציוני, שדאגה לצרכי ההמונים האלה והגנתם היתה בעיני השליטים – צרות עין שובינית.
וההמונים התנונו ועמדותיהם התמוטטו, אולם, מה אנחנו יכולים לעשות? הזמן קצר וגם מספר אנשינו נער יספרם. בגלוי לצאת – מגוחך במספר שכזה; להכין כרוז – לא נספיק. באו כל מיני הצעות. חשבנו, התלבטנו, אולם כל ההצעות היו יותר מפוצצות מאשר ממשיות. ברור היה שאי אפשר להגשימן. נשתתקנו מרוב עצב וצער על שאין ביכלתנו להביא לידי בטוי את רצוננו, שהרגשנו בו צורך נפשי כה גדול.
פתאום דפק מישהו מהחברים על השלחן: אֶבְרִיקָה! מצאתי! צרח כשעיניו נעוצות בעתון המונח על השלחן. תכניתו היתה לגזור מהעתונים אותיות גדולות, לצרפן לסיסמאות, להדביקן על ניר ואת הכרוזים האלה לפרסם בכל רחובות העיר.
האבן מקיר תזעק…
הכל הסכימו בלי הסוסים. אחדים ישבו לסמן את הסיסמאות, יתרם הביאו חבילות עתונים; המספרים החלו לעבוד, האותיות גדלו, מלאו תוכן לעינינו. אכן, יחשבו שיש לנו בית דפוס חשאי ויתפקעו – התלוצץ מישהו. באותו רגע נדמה היה, כי כל סיסמא ההולכת ומתגשמת על הניר, מחריבה את שלטון הרשע והזדון ומביאה אושר לעולם.
(“עתוננו” 1.5.1931)
לצריף הראשון בשורה והראשון בותק, בבקר לא עבות אחד נגש בחור, העמיד סולם ועלה על הגג.
רגע הרהר הצריף, הסס, אחר כך החליט:
“אכן, לא גאות שוא גאותי, לא התנשאות סתם על חברי בשורה. אני הוא הראשון במעלה, במקום ובזמן. והנה באו לחדש את נעורי. האנשים אינם כפויי טובה. יסירו את הרעפים השבורים, ואולי גם יחליפו את הגג כלו ואהיה כנשר שהחליף את נוצותיו, אכן, האנשים אינם כפויי טובה”
השתומם במקצת הצריף הבא, כאשר בזמן הורדת הרעפים לא נהגו בו כבוד כראוי, אולם עברה שעה קלה והוא מצא ענין במצב החדש.
"מימי לא ראיתי דברים כאלה, משהו דומה חזיתי בחלום נעורי. אבל אז חלף הדבר חיש מהר, כבחלום. אתם – פנה לחבריו בשורה –, אינכם מסוגלים לראות את זה. מלמעלה ים של אור עם אשפת זהב באמצע, השולחת בלי הרף חצים חמים, וסירות צחורות שטות בכל הכוונים… הנה להקת יונים – יונים, יונים, שלום לכן, מה מרובות אתן! – עברה בטיסה ונעלמה; הנה עורב שחור כבד כנפים וקולות וצלילים שונים – או – הו־ הו־ ה! ועל הכל אור! הכל שטוף אור. מבול של אור חודר לכל פנה, מחמם כל קרש, כל מסמר.
הנה, באמת, נראה מה רוחש שם בפנה בלי הרף, ביום ובלילה אינו נותן מנוחה. אהה! כן, עכברים. עכברושים מסכנים, ואיפה הוריכם הנכבדים? עזבוכם לאנחות, ואתם, עכבישים, צחוק אתם מעוררים בסבך הקורים שלכם. חסל! נתתי לכם מחסה בכל זוית, כעת איה זבוב טפש יצעד לעין השמש לקוריכם… וזאת היא הרשת – המעקה מסביבי, שעליה גאותי ושכל כך הרבה טרחו עליה, קיר המגן בפני אנקורים וחתולים ובפני בריות אחרות, מחוצפות ובלתי טהורות, שאינן מבדילות בין סדין לבן לבין סמרטוט, בין מצח האיש ובין מרצפת הרצפה… מה שם מרפרף כדגל? הרי זאת היא רצועת היריעה, הרעפים העליונים שבי. אכן, חברת מדנים זאת, תמיד קטטות. הפרוץ ביניהם מרובה על השלם, עד שבאה רצועת היריעה והשלימה. אמנם,אפשר לציין בספוק, טפול נאה טפלו בי, על עמל לא חסו, הייתי בראש דאגת אנשים, כיאה לי".
והצריף הצליף, שלב את ידיו־קרשיו והתמסר לעבודתו, עבודת ההסתכלות. היתה לו שהות לכך – כל היום היה ברשותו – והסביבה המתחדשת לרגעים נתנה חומר מספיק.
לפעמים נמאסה עליו העבודה הזאת. לפעמים כרסמה דאגה – מה בכל זאת פשר הדבר?! אום המשיך לעמוד שלוב ידים.
לפנות ערב התקדרו השמים. ממערב הגיח צבא עננים שחורים, רוח עזה הלכה לפניהם, כחלוץ לפני המחנה, ובלילה ירד גשם שוטף.
לכתחילה היה גם נעים, הגשם רחץ למשעי, הרוח אוררה כל פנה, אבל הנה הרגיש הצריף סכנה והתחיל מתחנן:
“אל לך, מטר, בעוז כזה, אל לך, רוח, בעצמה כזאת. אל תשתובבו, אל תשתוללו כל כך, חי־חי, שובבים כאלה, עוד מעט והייתם הופכים אותי, עוד מעט והייתם שוברים אותי לרסיסים”.
וכאשר לא עזרו התחנונים, הנמיך הצריף כאילו את קומתו, נצמד ליסודו ועמד תחת הצלפות הגשם והתנפלויות הרוח. רעמים רעמו על גבו, ברקים התפתלו מסביבו והצריף עמד לאורם שלוב ידים־קורות כסטואיקן.
למחרת בבקר זרחה השמש ויחד אתה הופיעה חבורת אנשים קולנית, צוחקת, מוזרה כל כך. אחרי דין ודברים צרחניים נפלה מהלומת גרזן על אחד הקירות.
“אי! מה אתה עושה, מטורף”! – צעק בכאב הצריף.
באה מהלומה מצד שני.
“מה? מה אתם עושים?!”
והנה נתכו מהלומות מכל צד. עם כל מכה התכופף הצריף לצד השני, כאילו רצה לנטות הצדה שלא תפגע בו המכה, אבל שם פגעה בו מהלומת גרזן שניה, וככה נקלע בין מכה למכה. ועם כל מכה צעק, חרק, נאנק הצריף.
“אוי לי! הרי בפנה הזאת שמורים אצלי רחש־לחש אהבים, דבקות אלהית של נשמות”.
– אויה לי, הרי בפנה הזאת הפקד נאד דמעות של יסורי בדידות.
– אויה לי, בפנה הזאת צלצל צחוק ילדים.
– אויה לי, בפנה הזאת רחשו אנחות של לילות נדודים ולבטים.
והמהלומות נתכו מכל צד.
־־־־־־־־־־־־־־־־־
הצריף הראשון במעלה, הראשון בשורה ובזמן, נפל.
האנשים אספו את שברי הקרשים והלוחות, זרקו אותם מחוץ למקום, הרסו את היסוד, פנו את השטח. ברצינות מתחו קו, תקעו יתדות ברזל ומלוחות חדשים עשו מסגרת, תבנית לבנין חדש.
והיה, בדרוך מישהו בדרכו על שברי הלוחות של הצריף הישן, יכול היה לשמוע אנקה חרישית:
“ובגלל זה שלא דמות לי ולא תואר, הרסוני?”
היתכן?…
(“עלון הגבעה” 25.12.1936)
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.