לצריף הראשון בשורה והראשון בותק, בבקר לא עבות אחד נגש בחור, העמיד סולם ועלה על הגג.
רגע הרהר הצריף, הסס, אחר כך החליט:
“אכן, לא גאות שוא גאותי, לא התנשאות סתם על חברי בשורה. אני הוא הראשון במעלה, במקום ובזמן. והנה באו לחדש את נעורי. האנשים אינם כפויי טובה. יסירו את הרעפים השבורים, ואולי גם יחליפו את הגג כלו ואהיה כנשר שהחליף את נוצותיו, אכן, האנשים אינם כפויי טובה”
השתומם במקצת הצריף הבא, כאשר בזמן הורדת הרעפים לא נהגו בו כבוד כראוי, אולם עברה שעה קלה והוא מצא ענין במצב החדש.
"מימי לא ראיתי דברים כאלה, משהו דומה חזיתי בחלום נעורי. אבל אז חלף הדבר חיש מהר, כבחלום. אתם – פנה לחבריו בשורה –, אינכם מסוגלים לראות את זה. מלמעלה ים של אור עם אשפת זהב באמצע, השולחת בלי הרף חצים חמים, וסירות צחורות שטות בכל הכוונים… הנה להקת יונים – יונים, יונים, שלום לכן, מה מרובות אתן! – עברה בטיסה ונעלמה; הנה עורב שחור כבד כנפים וקולות וצלילים שונים – או – הו־ הו־ ה! ועל הכל אור! הכל שטוף אור. מבול של אור חודר לכל פנה, מחמם כל קרש, כל מסמר.
הנה, באמת, נראה מה רוחש שם בפנה בלי הרף, ביום ובלילה אינו נותן מנוחה. אהה! כן, עכברים. עכברושים מסכנים, ואיפה הוריכם הנכבדים? עזבוכם לאנחות, ואתם, עכבישים, צחוק אתם מעוררים בסבך הקורים שלכם. חסל! נתתי לכם מחסה בכל זוית, כעת איה זבוב טפש יצעד לעין השמש לקוריכם… וזאת היא הרשת – המעקה מסביבי, שעליה גאותי ושכל כך הרבה טרחו עליה, קיר המגן בפני אנקורים וחתולים ובפני בריות אחרות, מחוצפות ובלתי טהורות, שאינן מבדילות בין סדין לבן לבין סמרטוט, בין מצח האיש ובין מרצפת הרצפה… מה שם מרפרף כדגל? הרי זאת היא רצועת היריעה, הרעפים העליונים שבי. אכן, חברת מדנים זאת, תמיד קטטות. הפרוץ ביניהם מרובה על השלם, עד שבאה רצועת היריעה והשלימה. אמנם,אפשר לציין בספוק, טפול נאה טפלו בי, על עמל לא חסו, הייתי בראש דאגת אנשים, כיאה לי".
והצריף הצליף, שלב את ידיו־קרשיו והתמסר לעבודתו, עבודת ההסתכלות. היתה לו שהות לכך – כל היום היה ברשותו – והסביבה המתחדשת לרגעים נתנה חומר מספיק.
לפעמים נמאסה עליו העבודה הזאת. לפעמים כרסמה דאגה – מה בכל זאת פשר הדבר?! אום המשיך לעמוד שלוב ידים.
לפנות ערב התקדרו השמים. ממערב הגיח צבא עננים שחורים, רוח עזה הלכה לפניהם, כחלוץ לפני המחנה, ובלילה ירד גשם שוטף.
לכתחילה היה גם נעים, הגשם רחץ למשעי, הרוח אוררה כל פנה, אבל הנה הרגיש הצריף סכנה והתחיל מתחנן:
“אל לך, מטר, בעוז כזה, אל לך, רוח, בעצמה כזאת. אל תשתובבו, אל תשתוללו כל כך, חי־חי, שובבים כאלה, עוד מעט והייתם הופכים אותי, עוד מעט והייתם שוברים אותי לרסיסים”.
וכאשר לא עזרו התחנונים, הנמיך הצריף כאילו את קומתו, נצמד ליסודו ועמד תחת הצלפות הגשם והתנפלויות הרוח. רעמים רעמו על גבו, ברקים התפתלו מסביבו והצריף עמד לאורם שלוב ידים־קורות כסטואיקן.
למחרת בבקר זרחה השמש ויחד אתה הופיעה חבורת אנשים קולנית, צוחקת, מוזרה כל כך. אחרי דין ודברים צרחניים נפלה מהלומת גרזן על אחד הקירות.
“אי! מה אתה עושה, מטורף”! – צעק בכאב הצריף.
באה מהלומה מצד שני.
“מה? מה אתם עושים?!”
והנה נתכו מהלומות מכל צד. עם כל מכה התכופף הצריף לצד השני, כאילו רצה לנטות הצדה שלא תפגע בו המכה, אבל שם פגעה בו מהלומת גרזן שניה, וככה נקלע בין מכה למכה. ועם כל מכה צעק, חרק, נאנק הצריף.
“אוי לי! הרי בפנה הזאת שמורים אצלי רחש־לחש אהבים, דבקות אלהית של נשמות”.
– אויה לי, הרי בפנה הזאת הפקד נאד דמעות של יסורי בדידות.
– אויה לי, בפנה הזאת צלצל צחוק ילדים.
– אויה לי, בפנה הזאת רחשו אנחות של לילות נדודים ולבטים.
והמהלומות נתכו מכל צד.
־־־־־־־־־־־־־־־־־
הצריף הראשון במעלה, הראשון בשורה ובזמן, נפל.
האנשים אספו את שברי הקרשים והלוחות, זרקו אותם מחוץ למקום, הרסו את היסוד, פנו את השטח. ברצינות מתחו קו, תקעו יתדות ברזל ומלוחות חדשים עשו מסגרת, תבנית לבנין חדש.
והיה, בדרוך מישהו בדרכו על שברי הלוחות של הצריף הישן, יכול היה לשמוע אנקה חרישית:
“ובגלל זה שלא דמות לי ולא תואר, הרסוני?”
היתכן?…
(“עלון הגבעה” 25.12.1936)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.