רקע
דבורה בארון
הגולים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

א

סמוך למלחמת־העולם הראשונה באו ליפו כמה תיירים, אשר מפני שיבוש הדרכים לא יכלו אחר־כך לשוב.

מהם יש להזכיר נערה אחת מסביבות וילנה, איטה בּלוֹך שמה, רוֹקחת, ועוד נוסע, מנהל־חשבונות על־פי מקצועו, והוא איש חולני, במשקפים – מנחם גוּט.

השאר היו סטודנטים, בחוּרי מידות כולם ולבושים במַדיהם, מַדי המתלמדים – הם והנערה הוילנאית, הרוקחת, היו במשך כל זמן הנסיעה באניה הרוח החיה בין האנשים.

נוסף על השימוּרים, שבהם הצטיידו באוֹדיסה, קנו עוד במשותף שתי משקפות ומדריך אחד, ועם ההפלגה בים, כשאך התקרבו לשערי קוּשטא, התחילו “לאכול את המזרח – כמאמרו של מנחם גוט – בכל פה”.

אחד מבני החבורה, שהיתה לו מצלמה במזודתו, צילם את הבּוֹספוֹר בשעת השקיעה ואת ים־השיש עם הזריחה, וגם בנין מסורג חלונות אחד על החוף, אשר הם, התיירים, שיערו בו הרמוֹן מבודד של פחה, ושלא היה באמת אלא בית־מרחץ של קַרנטין.

בקושטא עלו בלויית מורה־דרך לפֶרה, ראו את הארמון דוֹלמה־בגצ’ר ואת ההיפּוֹדרוֹם הביזנטיני ופנו מפה למסגד אַיה־סופיה המפורסם.

צפופים, בחבורה הלכו, כעדר קטן, באמצע הרחוב, וכרוֹעה היה מנהלם מאסף פעם בפעם את הנחשלים, או את אלה אשר נטו מתוך סקרנות לצדדין.

במפנה הדרך, בפאת שדה אחד, ראו לראשונה אורחת גמלים וגם חמור אחד מזורז, לא גדול מסיח בן יומו, שנשא על גבו בקלות תורכי כבד־גוף. אחר סרו עוד למסעדה ואכלו את מאכל הפּילָוֹ ויוֹגוּרט מעוּבּה, קר, וראו פה מקרוב את התרבּוּש והנַרגילה.

ביוָן לא שהתה אנייתם אלא שעה קצרה, והם רק מנגד יכלוּ לראות ארץ־פלאים זאת. לקצה הסיפון נתקבצו ובאו כולם. האחד קרא בספר הדרך בקול והאחרים הקשיבו, ופניהם היתה להם ארשת של דבקות כזו, עד כי זקנה אחת מיוֹשבוֹת הסיפון נמלא לבה רחשי־קודש למראיהם, ודעתה זחה עליה על כי יש עוד אצלנו בחורים סטודנטים שאינם שוכחים להתפלל מנחה עם ערוב היום.

אחרי הבטה חטופה על רוֹדוֹס ואַלכּסַנדרטה, ירדו עוד האנשים לכמה שעות לבירוּת, שתו באחד משוָקיה את מַשקה השֶׁרבֶּט וקנוּ בָּטנים קלויים, אשר המוֹכר, בכשרון־ידים מיוחד, הכניסם מכף־המאזנים ישר לתוך כיסיהם. כשהגיעו לבסוף, באחד הימים, ליפו, לא נמצא עוד פה כמעט בשבילם שום דבר חדש:

סימטאות מעוקלות, שנעירת החמורים מהדהדת בהן כקול השופר, מדרכות זרועות קליפות של בננה, ומבטים לוהטים של ילידי המקום, המזדקרים כחודי שפּוּדים מתוֹך מַאפל החנוּיות.

בחדרי המלון נדף ריח של נַפטלין, והמיטות מסוככות הכּילוֹת העירוּ רגש של כובד בלב בשיעור גדלן.

בלילה השמיעו מכונות־ההשקאה בתוך הפרדסים את נביחותיהן הקצרות, החדות. הים געש למטה אימתני וקרוב כל־כך, עד כי נדמה היה, כי מלחך הוא בגליו, כמו באניה, את שיפּוּלי הקירות, ומבין קפלי המצעות הגיחו יתוּשים והתנפלו בחמת רצח על הפנים, על כפות־הידים.

היה חם, חם.

הנערה מן הפרבר הוילנאי התחילה ללבוש, בשביל טיוּליה עם בני החבורה, שמלת־מוּסלין, ולראשה, במקום המגבעת, קשרה כּפִיַת־משי, בגלוֹתה כן כליל את מצחה הזך עם העינים הקורנות, עמוקות התכלת, וקרובה מנחם גוּט, שנשא לה את ילקוטה מן הצד, היתה הבעה של חרדת־קודש בפניו, וכולו נראה כירא מהביט אליה.

כדי להימלט מן המחנק שברחוב, ירדו, על־פי רוב, לשפת הים, התהלכו פה על־פני החולות השוממים ואכלו את ענבי־המוּסקט שהביאו אתם מבית־המלון, או יש אשר – אם היתה מצלמה אתם – התיצבו ליד אחת החומות, וּגרין, בעל המכונה, צילם אותם בעמידה, או בישיבה.

איטה בּלוֹך, שנמצאה כמעט תמיד במרכז, היו עיניה נטויות למרחבי הים, אל המרחק, בעוד אשר קרובה, שעמד על־ידה, נתעממו אצלו זגוּגיוֹת משקפיו, ופניו היו כפני איש, אשר אין לפניו כל פּרספּקטיבה.

בימים הקרובים עמדו האנשים לצאת אל המושבות שבסביבה ולעבור אותן ברגל, והוא ספק היה בידו אם יעמדו לו כוחותיו לכך. חוץ מזה הנה נטפל להם בבית־המלון איש מצרי אחד, סוחר־כותנה, שדיבר על לבם להפליג למקומות רחוקים יותר בארץ.

הוא עצמו שב זה עתה מן הצפון, הגיע שם עד למרומי החרמון וראה את “התנור” במטולה ואת חורבת המבצר קַלָעת־א־שקיף, ולפי הבעת ההתפּעלות בפניהם של אלה, אשר שמעו את שפתו הצרפתית, אפשר היה לשער, כי כל אותם המקומות, אשר עליהם יסַפר, יפים הם באמת.

על איטה בלוך השפיע שתקנה לה בשביל הדרך עבּאיה, שהיא נוחה לרכיבה יותר מן האדרת, והוא גם קיבל עליו ללמדה את אוּמנוּת הרכיבה, אשר בלעדיה מן הנמנע הוא לעלות בהרים.

מַכּר אחד שלו, פה בעיר, היו אצלו פּרדוֹת מאוּמנוֹת, והוא כבר עמד יום אחד לרדת ולהביא אחת מן הבהמות האלה הנה, אל החצר, כדי להתחיל בתרגילים, והנה בא פתאום בעל־המלון ומסר את הידיעה על המלחמה שפרצה – ופני הדברים נשתנו.

סוחר־הכותנה, בתפסו את מזודותיו, רץ תיכף אל הנמל לבקש אניה היורדת מצרימה. הסטודנטים – ירדו כמה מהם לבית הצירות הרוסית כדי לעמוד שם על המצב האמיתי של הדברים, ואשר למנהל־החשבונות, הנה נסתלקו ממנו עתה פתאום כל מיחוֹשיו, והוא אפילו את השרב, שכל־כך הציק לו בימים האחרונים, שכח.

בחדרה הקטן של קרובתו, ליד השולחן העגול, בדק אתה את סכומי הכסף, שנמצאו אצלה בארנקה, הלך והביא מלמטה, מהחַלפן, מטבעות־מתכת, אשר בהם – הבין – יהיה לה צורך עכשיו, בשעת חירום, והואיל והישיבה בבית־המלון היה מחירה רב, ירד לשכונת הים, שכר שם בשבילה אצל בעל בית־פנסיון אחד – מאיר רוֹטשטיין – דירה זמנית והעביר שמה בו ביום יחד אתה את חפציה.

עוד טרם הותקן החדר בבואם, והנערה, אשר ישבה וציחצחה פה איזה כלי־כתיבה ליד השולחן, אספה למראיהם את רגליה היחפות אל מתחת לכסא, והדיבּר ניטל ממנה מרוב מבוכה. אבל הנה נכנסה בעלת־הבית בעצמה, אשה קטנה, ששולי מטפחתה קשורים לה מאחורי ערפה, והיא הטילה מפת־משבצות על השולחן ויריעת־בד, עשויה אף היא משבצות, על הספה, והלכה והביאה מי־רחצה ומשקה קר עם כוסות על טס.

“כי על־כן בוער היום כאש,” אמרה מתוך הסברת־פנים, כשהיא בושה קצת מהאיש במשקפים, שעמד וטיפל במזודות בפינת החדר.

“ודאי קרוב, או חתן,” שיערה, בשובה אל המטבח, ואור של חגיגיות נח על פניה, כשעמדה אחר־כך לשקול בדעתה, אם יש להביא גם “את זה” בחשבון לארוחת־הערב, אולם כשראתה ברגע זה קבוצה של בחורים מתלמדים באה ומקיפה את הדיירת בצהלת משובה, והאיש שפל־הקומה מסתלק והולך במין הילוך משונה, כושל – כבה האור בפניה, ולבה זעה בו כבר כעין נימת צער כשהחליטה, כי “לא: חתן – זה איננו.”

 

ב

ביום חמישי־בשבת אחד, בתחילת החורף, נגזרה ביפו גזירת הגירוש על נתיני ארצות־האויב.

הדבר בא פתאום, בעצם הצהרים, כשהאנשים התכוננו לשבת אל השולחן לאכול.

במטבחה של הגברת רוטשטיין נגמר זה עתה מעשה טיגוּן הקציצות, והאשה הקטנה עמדה והתקינה לפתן חי ליד הכּיריִם, והנה בא מן החוץ בעלה, עם הבשורה בפיו, כשמאחריו נגרר שוטר תורכי עם מגלב בידו.

ברגע הראשון לא תפסה האשה את הדבר במלוא משמעו. היא ניערה את פלחי הפירות בכלי, פיזרה עליהם מעט סוכר, ובבואה אל החדר, עמדה לפרוֹשׂ את מפת האוכלים על השולחן, אולם כשהביטה שנית אל האיש עם המגלב, וראתה את בעלה פותח את מגירת הקוֹמוֹדה אשר בה חפצי־הערך, התנערה פתאום וזעה, העבירה את שני קצות המטפחת מן העורף אל מתחת לסנטר, ופניה לבשו אותו סבר מיוחד, שהיה להם תמיד בשעת בהלה, או סכנה.

לאחר שכיבתה את האש בכירים, הלכה ופתחה בתנועת יד אחת את שתי דלתות־הארון, הוציאה מלוא זרועותיה לבנים, וכמה מן הבגדים הטובים ושמה אותם בסל־הנצרים, שנמצא פה בחדר, לקחה אחת מאמתחות־הבד ומילאה אותה צרכי־אוכל מכל אשר מצאה במזנון ובארון־האויר, ולבסוף, אחרי אשר צירפה עוד לאלה את פמוטות־השבת, הוציאה מן הקוֹמוֹדה שני סוּדרים, הטילה את האחד, התורכי, על כתפיה ואת השני, של מלמלה, שמה בסל, בשביל בתה – והיתה מוכנה לדרך.

“והכרים והכסתות?” שאלה מן החדר השני הבת.

“אי־אפשר, בתי, כי התורכי מאיץ,” השיבה האם, והיא זירזה אותה להתלבש ולבוא אחריה.

אבל הנערה, שנמצאה שם, בחדר השני, לא נחפזה, כנראה, כל־עיקר. היה רושם כי כל הענין הזה של עקירת בני־משפחתה מביתם ללא כל סיבה, אינו מתקבל אצלה על הדעת.

בחדר הזה, הוא חדר־המיטות, שטפה הבוקר את הרצפה, עשתה שפּוֹנז’ה – בלשונה – והיא ישבה וציחצחה פה עכשיו את השמשות בחלון – והנה בא האיש עם המגלב ואיים עליה להוציאה בחזקה, ואז קמה והלכה אחריו בשמלתה הביתית, עם המנעלים הישנים, הלוֹך ורגוֹז.

אבל הנה הגיעו לפרשת הסימטאות אשר עם קצה גבול שכונת־הים, ולהם נזדמנו אנשים מיודעים, גולים אף הם, הלבושים כולם בגדי־שבת ועמוסים ארגזי־דרך וחבילות, ומהם נודע, כי מובילים אותם מצרימה, כי כבר עוגנת בנמל האניה, וכי לעת־עתה עליהם להתאסף בבית־הועד, אשר בתוך השכונה החדשה, והנערה רוטשטיין (בּרָכֶה – קראה לה אמה, ואביה, המורה העברי לשעבר, קרא: ברכה, בכף קמוצה – ומלרע) אספה בזריזות את שערותיה אל מתחת למסרק־הראש, הוציאה מן הסל את הסוּדר והתעטפה בו כך, שירד ויאפיל על בגדה הישן ונלוותה אל אלה מן הנערות, אשר למדו אתה יחד בבית־הספר.

עד מהרה הגיעו לכיכר־החולות, ולפניהם נגלה רחוב־הנביאים אשר בקצה השכונה החדשה. זה – שקט היה למראה, אף כי פה ושם ניכרו בו כבר סימני עקירה ומעשי־אַלמוּת.

במרפסת בית משפחת גולדמן היתה המפה שמוטה מעל השולחן, ופלחי דלעת הצהיבו שם בתוך הצלחות. ניכר היה שהאנשים לוקחו בשעת אכילתם. עכשיו היו צפרים מתעופפות פה עם פירורי לחם במקוריהן, ועל המדרגות, בין כמה כלי־משחק, מוּטלת היתה בובתה של התינוקת צילי – פשוּטת זרועות וגולגלתה רצוצה.

בעליית הבית הסמוך, הוא ביתו של הסוחר אַרקין, היו הכרים שטוחים על המעקה, פשוטי ציפּיוֹת, כפי שהונחו בבוקר, ולמטה, בתוך הפרוזדור הסגור, התדפק מי בחזקה על הדלת ובכה חרש.

“זהו לָבן, הכּלב,” הבינה ברכה. “הם שכחו אותו.”

ליד עמוד הפנס, בקרן־הרחוב, אפשר היה עוד לראות את בני המשפחה הענפה הזאת, כשהם הולכים צפופים, בחבורה; הנשים נתונות להשגחה על התינוקות, והבנים תומכים את הכורסה, שבה נישא אביהם.

הבחורים אמיצי־הרוח האלה צעדו עתה קוממיוּת, זקופי ראש יותר מאשר בכל הימים, ואילו אביהם הזקן, תשוש הכוח, כמו נגרעה קומתו, והוא, בראשו השמוט לפניו, נראה כערוּף.

עם הכניסה אל הרחוב הראשי שוב אי־אפשר היה לאנשים להתקדם במהירות, כי המרצפת – התרוצצו בה פקידי הבולשת על סוסיהם, ועל המדרכות נדחקו המוני הגולים, אשר נהרו־זרמו מכל הסימטאות שמסביב.

על־יד הפנסיון למתלמדים נחסמה בפני ההולכים פתאום הדרך על־ידי התלמידים ילידי־החוץ, שהוצאו בחוזק־יד מחדריהם – נערים בני אחת־עשרה – שתים־עשרה, אשר בפניהם המפוחדים, מצופפים זה על־יד זה, דמו לכבשים, אשר זאבים התנפלו עליהם, וכרוֹעים נאמנים נראו גם המורים, אשר עמדו ונאבקו עם תוקפיהם והתאמצו להצילם מידיהם.

במרחק כמה צעדים מפה נעכבו ההולכים שוב בשל שתי הישישות, האחיות רוּבּין, שהוצאו מבית־הדירה שלהן. האחת, שהיא הגדולה בשנים, השתטחה לרוחב המדרכה והודיעה כי לא תזוז מפה. בארון־המתים – אמרה – אם ירצו, יוכלו לקחת אותה, אבל היא עצמה, בעודנה חיה, לא תלך. האחות השניה צייתה דוקא ופנתה תיכף ללכת לעבר בית־הועד, אלא שנתקלה בגדר הקרובה ונפלה.

“עיורת היא,” הסביר אחד מן השכנים.

בו בזמן משך את עיני הגולים, בצד השני של הרחוב, הרוָק הזקן כהן, שידוע היה כבלתי־שפוי בדעתו. הוא, המסורבל וכבד־התנועה, עלה והתישב על המוט המזדקר מעליית־הגג, השעין את רגליו באויר, כאילו היה זה גוף מוצק, וליגלג מפה לרודפיו קצרי־היד, בהעלותו כן על לב ההולכים את המחשבה, שאולי הוא הנהו הצלול בדעתו יותר מכולם.

לבסוף נגלתה מנגד רחבת־השדרות עם בית־הועד הקטן, שהיה מלא וממולא אנשי־בולשת. כה צפופים עמדו אלה לארכו של סולם־המדרגות, עד כי מאיר רוטשטיין, קצר־הראוּת, תמה היה אם לא הותקן פה מעקה בן־לילה. הגולים, למטה, התישבו על המדרכות, איש־איש עם משפחתו וחבילותיו על־ידו.

וּממַעלה הבית ניתנה, בינתים, פקודה שלא יוסיפו להביא עוד אנשים, כי לא תוכל האניה להכילם, ואז קמה תנועת חרדה בין הנאספים, כי רבים מהם נתפסו בהיותם ברחוב, והיו מצפים לבוא יתר בני־המשפחה.

ואשה אחת מכיכר־החולות עמדה להתחנן שיותן לה לרוץ ולהביא את בנה, כי תשוש הוא ורך, ולא יוכל להישאר לבדו, והנה שלח אחד מהעומדים בסולם־המדרגות את ידו ונגע בה בקצה רובהו, והיא צעקה צעקה אחת ולא יספה.

והגברת רוטשטיין הוציאה כמה פרוסות עוגה מאמתחתה, מרחה עליהן מרקחת של שזיפים ונתנה לברכה ולחברותיה, וכשראתה על המדרכה מנגד את איטה בלוך, הדיירת שלה לשעבר, נתנה גם לה, ורק היא ובעלה לא טעמו מאומה, ושניהם היו שפתיהם מהודקות מתוך ארשת חמורה, כזו אשר תהיה על פני האנשים ביום דין וצום, והם דמו כן לאח ואחות.

ושם אתם, על־ידם, בחור ליטאי אחד – נתן לב – שישב כל הזמן יחידי לעצמו בקצה המדרכה. את מעט עלי־השלכת, שאסף מסביבו, קשר במטפחתו, עשאה כמין כר, ועל זה נשען, כי חש בלבו לחץ – אמר – כאילו העיק עליו גוש אבן.

אף הוא מן הנתפסים ברחוב היה, ולא היה אתו לא כר ולא שמיכה, וגם את לחם־הצהרים לא הספיק לאכול, אבל רעב לא היה, והוא קיבל, איפוא, רק את הסיגריה הבוערת שהציע לו האדון רוטשטיין, שאף ממנה כמה פעמים את העשן עמוקות, לתוכו, ובצמצמו את עיניו – כדרכו תמיד בשעת התרכזוּת – ביקש למצוא איזה פסוק, או מימרא, אשר יטיל מעט אור על זה שנעשה פה מסביב.

“באו גויים בנחלתך” – העלה בדעתו. אבל – לא, כי זה לא התאים.

“היו בני שוממים, כי גבר אויב” – אבל גם זה לא התאים את האנשים האלה פה, הלבושים בגדי־שבת ועטופים סודרי־שבת, אשר שום אויב לא גבר עליהם, כי לא כשבויי־מלחמה הלכו – הוברר לו לאחר ששאף עוד מן העשן.

כי מה ענין הנתינות של ארצות־האויב אצל קיבוץ אנשים אלה, קיבוץ גלויות, שבאו מבּלטה ומקוּטַאיס וּמפֶּס, אשר לא השאירו כלל גשרים אחריהם, כי בתהומות עברו ותהומות השאירו אחריהם – התברר לו יותר ויותר, ככל אשר הוסיף לבלוע מן העשן, והוא הרגיש כי “גוּש האבן” בלבו זע ועומד להיהפך, לחרדתו, לדמעות – והנה הגישה לו הגברת רוטשטיין בכוס מעט מים מהולים במיץ־לימון, והוא שתה והתעודד.

וכאשר פנה היום, ניתנה, לבסוף, הפקודה לצאת, ואז הלכו השוטרים ראשונה, והגולים למשפחותיהם אחריהם ומסביבם, כסוגרים עליהם, פקידי־הבולשת. חמישה־ששה בשורה הלכו האנשים, במשמעת וסדר, מבלי אשר יישמע ביניהם קול בכי, או אנחה, ורק העוית־ההבלגה על פניהם ובידיהם החבילות, או הילדים הקטנים.

והבחור הליטאי, אשר לא היה כל מאומה בידיו, קטף לו מאחד העצים שבשדרה כמה זלזלים, כי אמר: יהיו־נא אלה לי לסמל, אשר מה הם נתלשים והעץ נשאר פה מעוֹרה במקומו, כך גם אנו פה כיום נתלשים והולכים, אבל העם יהיה קיים ומשריש בארץ.

והוא הלך הלוך ומַשמש בהם עד אשר יצא את שער השכונה ובא אל בין חומות הזרים.

 

ג

נחמה רוטשטיין שכרה לה בית־דירה באלכסנדריה עוד בימים הראשונים לבואה, ועד אשר בעלה תהה לתוך חללו החדש של הנכר וחיטט ביחד עם הבחור הליטאי בפרטי המוראות של כל הגלויות האחרות, עשתה היא במיטב יכלתה כדי להפוך את בית הפרבר הקודר לדירה מתוקנה ונוחה.

היא קנתה בשוק הערבי מעט רהיטים משומשים, התקינה מצמר־גפן מצעות ארעיים, ואל המטבח, נוסף על הכירים, הכניסה שתי מכונות־פתילים, והבית – כאילו הונחו בו צנורות־הסקה בלתי־נראים – התחיל מפעפע בו חום מלטף, טוב.

הפתקה עם הכתובת: “ארוחות־צהרים פרטיות” שתלתה בחוץ, משכה אליה כבר בשבוע הראשון חמישה “אוכלים” מן הגולים, חוץ ממנהל־החשבונות, גוּט, והבחור הליטאי, שישבו בביתה בקביעות, והיא הכינה בשביל כל אלה ארוחות דשנות, שעלו בטיבן על אלה שבבית־הפנסיון שלה בשכונת־הים.

“מאחר שהכל פה בשפע כזה ובזול,” היא כאילו הצטדקה, “כשהעוף השלם ניתן לך בפרוטות מספר ומלוא כנף־הבגד ירקות – כמעט בחינם.”

תמוּהים היו בעיניה מיני הקטניות פה, אשר תמיד תֵצר להם הקדירה מרוב תפיחה, ודגי האִלתית והשבּוּטה, שיש צורך להסיר מעל רָטבּם בשעת הבישול את השומן כמו מעל המרק של העוף המפוטם.

כמו בעיר־מולדתה הליטאית, לפנים, התחילה להתקין בשביל סעוּדוֹת־השבת עוגות על מלוֹאי מרקחת ולפתני־תפוחים, טמנה בתנור־החמין פשטידות “מקוּפּלות”, ותפוחי־אדמה גדלי־מידה, שותתי־שומן, וּכמאכל־לוָי, לשם טעימה סתם, בישלה את הפול הלבן, הקמחי, שהעלה על לב האנשים הליטאים את זכר ערבי ה“בן־זכר” בעיירותיהם.

בצהרי־השבת, עם גמר הארוחה, פרשה על השולחן את המפה הצבעונית, שהביאה מן הבית, הציגה פה על טס סלסלה של פירות ובקבוק מי־סודה, ובעת אשר בעלה נהם בינו לבין עצמו איזה ניגון של תפילה והבחור הליטאי, בחדר השני, הרצה לפני ברכה פרק בהיסטוריה, התעטפה היא בסודר התורכי ויצאה להסתכל בחצר “הגויית” אשר למטה.

זו – משופעת וזרוּעה חצץ, כסימטתה שלה בשכונת־הים, מלאה היתה עכשיו תכונה בשל ערב יום־השבתון “שלהם”. אף פה, כמו בששי־בשבת שם, היו פתוחות מסביב כל הדלתות, ונשים מכורסמות עמל חבטו ליד ספיהן מזרנים מרופטים, או שמתחו על החבלים את כבסיהן הבלים, אלה אשר תוקנו “בדוחק”, מתוך התחַכּמוּת, ואותה טרדת הבהלה היתה פה בּכּל, ואותו קול ענות של מרירות; כי בעוני ובמצוקה – הסיקה מכאן האשה הקטנה – דומים הם בני־האדם בכל מקום.

בינה ובין האשה האיטלקית יושבת המרתף נקבעו אפילו כעין יחסי־קִרבה, ועם פנות היום, כשזו יצאה אל המדרגות “להתאַורר”, שוחחוּ שתיהן כמכירות ישנות.

היא, האיטלקית הזקנה, הספיקה כבר לסַפּר לה בלשון המיוחדת שלהן, לשון הצרות, כפי שקראה לה הגברת רוטשטיין – על עבָרהּ הרחוק, על מילאנוֹ, עיר־מולדתה, היפה בערים, ועל שלוש אחיותיה, אשר האחת מהן – הצטחקה בפיה מחוסר־השינים – הלכה ונישאה ליהודי.

“דהיינו – משוּמד?” זע הסוּדר על כתפי האשה הקטנה, אשר מרוב מבוכה התחילה לדבר עברית.

“לא, סיניורה, כי בלי כהן ובית־כניסה,” הרגיעה אותה זו מתוך חיוך של הבנה. “רק נישואין סתם, ‘על־גבּי הנייר’ בקונטרקתוֹ,” הסבירה. בן־טובים היה זה, יפה ונבון, אבל לא האריך ימים, מוֹרטוֹ," אמרה, בסגרה את עיניה ובהעלותה הבעה של שלוַת־נצחים על פניה, “כולם, כל בני־המשפחה מתו, גם בעלה שלה וגם בניה – ארבעה במספר.”

“אויה, הן היא מלאה באה הנה,” נאנקה, “ועכשיו הנה ריקה היא, ריקה. השנַיִם מתו באמריקה, ערירים, עוד טרם נשאו להם נשים, והאחת – פה, בלדתה. שנַים ילדה, תאומים, הנה הם פה במרתף עם דז’יציה בת־הזקונים שלה, התופרת. ולבסוף – אֶדמוֹנדוֹ בנה, הרך והטוב. עלה לו על דעתו פתאום ללכת לארץ־מולדתם, ואמרו השכנות: ‘ילך לו הנער ויתענג,’ אבל היא הגה לבה שחורות, ניבא לה, והנה קם הדבר ונהיה.”

“האם במלחמה מת?” נפעמה האשה הקטנה, והיא עיפעפה מתוך תנועת התאפקות בעיניה, כדי שלא לחלל בדמעות את יום־השבת.

בוקר אחד, עם סוף הקיץ, הובאו אל החצר כלי־בית של דייר חדש, כמה רהיטי־עץ, אשר לא יכלו להעיר בלב המתהלכים פה כבוד מראש לבעליהם.

ברכה, שהציצה כעבור זמן־מה לפתח השער, נפתעה לראות את העסקן רַבּין, שכנם לשעבר, בא שם עם אשתו חנה ונעמי ילדתם.

“בואי וראי מי הם הבאים לשבת פה,” קראה לאמה, והיא קפצה מעל המדרגות ומיהרה לרוץ לקראתם במעלה החצר.

“האם גם אלה מ’פלשתין' הם?” שאלה האיטלקית הזקנה את הגברת רוטשטיין.

“מארץ־ישראל, בודאי,” השיבה זו, “מגורשים כמונו, כי על־כן הלא גם הם מוצאם מ’מוֹסקוֹבּ'.”

“גם מפלשתין וגם ממוֹסקוֹבּ?” לא הבינה הזקנה.

“הוא הדבר,” הסבירה האשה הקטנה בקיצור, “אנחנו הלא מ’פלשתין' הננו מלכתחילה, עוד מקודם, וּלמוֹסקוֹבּ באנו רק אחרי אשר השונא גירש אותנו.”

“כּוּל אִל יהוּד?” תמהה האשה המילאנית בערבית.

עד מהרה התחילו להיראות בחצר מבקרים גולים מיפו ומסביבותיה, אנשים אשר בניגוד למעמד הדל של בית רבין, היו לבושים הדר וכה אומרים חשיבות במראיהם, עד כי היוָני, בעל־הבית, הרביץ לכבודם בחול צח את המורד וסילק הצידה כמה מן החבלים המיועדים ליִבּוּש הכבסים.

למאיר רוטשטיין היה זה עכשיו כאילו החוט, שניתק בינו ובין הארץ עם היגלותו, שב ונקשר, והיה מתוקן מעתה ויציב.

בבוקר קם וירד בשיפוע אל שכנו העסקן, וזה, כעתון חי, מסר לו ידיעות מפורטות (מי יודע באיזו דרך הגיעו אליו) על כל מה שמתרחש שם.

הדברים היו אמנם יגעים: הרעב היה בערים, וגזירות קשות נתחדשו שם בכל יום, אבל הוא, העסקן למוד־הנסיון, לא רפו ידיו. כרופא מומחה, כביכול, בחן והכיר את קשי המחלה, אבל ידע גם אשר אם רק יאחזו באמצעים הדרושים, יעברו את המשבר בשלום – והוא וחבריו לעסקנות כבר היו טורחים ומבקשים להשיג את האמצעים האלה.

פעם, באחד מערבי־החורף, נתכנסו כמה מחבריו אלה אצלו, בביתו, לישיבה.

מאיר רוטשטיין הוא שקיבל עליו להשגיח פה על הסדר, מאחר שבעלת־הבית, הגברת רבּין, היתה חולה.

הוא הרכיב לשם כך על חטמו את משקפיו עבי־הזגוּגיוֹת, אלה העשויים להרחיב את חוג ראִייתו, והיה הולך ומיטיב בפמוטות את הנרות ומגיש סיגריות וגפרורים אל השולחן, כשהוא חש מתוך כך בגבו אותו רעד, שהיה תוקפו תמיד במסיבות כאלה.

עמדו לדון פה הפעם בשאלה כספית אחת, אלא ששמואל רבין ביקש למסור לפני־כן את הידיעות שנתקבלו מן הגולה, דברים שהיו מפוזרים עוד בפיסות־נייר בודדות, ואשר הוא, תוך כדי קריאה, צירפם ליריעה אחת שלמה.

דוּבּר על גזירוֹת הגירוש שנגזרו שם על כמה קהילות, ועל האכזריות שבה הוצאו אלה לפועל.

לפתע־פתאום צוּווּ האנשים לקום וללכת, באין מאוּמה בידיהם, ומבלי אשר ידעו אנה עליהם לפנות. לא הועילו לא התחנונים ולא ההשתדלוּת מצד האזרחים בעלי־ההשפעה. גוֹרשוּ הכל: נשים שבעליהן נמצאים במערכות־הצבא, חולים ממיטותיהם, זקנים תשושי־כוח ובעלי־מום.

בעיר פלך אחת טָפלוּ עלילה על טוֹבי העדה, והם נאסרו ולוּקחוּ למקום שממנו לא ישובו עוד, ובעיר אחרת, באותו הפלך עצמו, סגרו את המגורשים בקרונות־רכבת, ושם נשארו עד שהגיעו לידי התעלפות וטירוף־הדעת.

סוּפּר עוד על שוד, מעשי־חבלה והרס, דברים אשר העסקן הותיק, המכיר כמו אלה, קרא אותם בהטעמה ובשקט המיוחד לו, אלא שקולו אבדה לו בכל־זאת מעט־מעט צלילותו, והוא הלך והתנמך בה במידה ששחו ראשי הנאספים ועמקה מסביב הדממה.

הגברת רוטשטיין, שעמדה וחיכתה פה לרגע שהוא מתאים להגשת תה אל השולחן, ראתה את אחד המסובים והנה הוא מאהיל בידיו על פניו, כאילו בכדי להגן עליהם מפני האור, בעוד אשר חברו, היושב על־ידו, התקדר כך עד ששוב אי־אפשר היה להבחין בינו ובין צלו, ואז אמרה:

“עכשיו הוא הרגע המתאים להגיש את זה שהוכן בשבילם.”

והיא הלכה ומילאה את הספלים תה, ושמה ביסקויטים בּסַלסלוֹת, והציגה את כל זה לפני האנשים – והם שתו.

אף שמואל רבין תפס בשתי כפות־ידיו את ספלו, הריק אותו, כדרכו, בשתים־שלוש גמיעות ושב ולקח את פיסות־הנייר, אלא שהפעם היו הדברים שקרא מעליהן ממין אחר. עכשיו סיפר איך שקיבל הציבור היהודי את הגולים בכל מקום; היאך האכילום והשקום וסיפקו להם כל צרכיהם. את תנוּרי החמין פתחו – אם קרה הדבר בערב־שבת עם חשכה – והוציאו בשבילם את התבשילים הטמונים ליום־המחרת, הכינו בגדים נקיים ומיטות מוּצעות למען ינוחו האנשים הרדופים האלה ויחליפו כוח.

“כי זאת היא סגולתו של העם הזה,” הוסיף האיש עם גמר הקריאה, “אשר עם כל היותו מפוזר ומפורד, הרי גוף אחד ומאוחד הוא – וכל־אימת שאחד מאבריו לוקה, מרגישים כל האחרים.”

בימי מוחמד – אמר – כאשר יהודי קריטה נשחטו על פי הבור, באו אחיהם מחַיבּר ומתימא ופדו את נשיהם וילדיהם. בשעת העלילה הידועה בדמשק, כאשר עוּנוּ וסוגפו שם טובי־העדה, קמו יהודים מאנגליה ומצרפת להגן עליהם, ועכשיו, כשהאנשים בארץ נתונים לרעב, שולחים להם ממרחקים, דרך מרחבי־ים, את האורז ואת הסוכר – יהודים מאמריקה.

“ועכשיו,” התנער ולבש פתאום צורה של מעשׂיוּת, “עלינו לגשת לעניננו.”

היה צורך לערוך רשימת אנשים, שאפשר לפנות אליהם בבקשת עזרה בשביל הגולים הנמצאים מחוץ למחנות־ההסגר.

הבנקאי זרחי, המכיר, כיליד המקום, את מעמדו של כל אחד, הוא שהוטל עליו לקרוא בשמות. ושמואל רבין הקריב, איפוא, אליו את כסאו, לקח גליון נייר ועפרון וישב לפניו מקשיב וער, כתלמיד לפני רבו.

 

ד

נעמי רבין, בת התשע, היתה דקת־גוף וקטנה בקוֹמתה. היא עצמה ידעה, כי קטנה היא עד להצחיק, אבל ידיה אמיצות היו וכוחה יפה לעבודה.

כל זמן ששם, “בבית”, האכילו אותה דייסוֹת־סולת והשקוה שמן־דגים עם יין־ברזל, נדמה הי לה כי חלשה היא באמת, אבל כשאמה, לאחר שגלו הנה, תש כוחה, והיא – שוּמה היה עליה לתמוך בה, התברר לה, כי היא עצמה, נעמי, בריאה הנהָ ואמיצת־כוח.

היא ניסתה יום אחד לטאטא את חדרי הבית, והדבר עלה בידה.

במקום שעל אמה היה לעשות תנועה אחת, עשתה היא שלוש, אבל החדרים טואטאו, ואז למדה לעשות כל עבודה בבית, ובעת אשר האם הנחלשת שכבה במיטתה, התהלכה היא יחידה בחדר־האוכל ובמטבח ועשתה את כל הדרוש פה.

היא שטפה, מתוך עמידה על־גבי שרפרף, את הכלים ליד ברז־המים, בחשה בסיר, על הכירה, את מרק־הגריסין, זה המאכל העיקרי של האם, והוציאה החוצה לאִורוּר את המצעים, שלה ושל אביה.

מתוך כך הציצה פעם בפעם אל השעון “המעורר”, זה אשר הובא הנה בזמנו מן הבית, ואשר ניכר היה בו, כי אף הוא, כמוה, מפוחד הנהו משהו מפני האפלולית השוֹרה פה ומדממת־הנכר התמוּהה.

אביה חזר ובא עם שעת־הצהרים מן העיר, אבל הוא, לאחר שאכל את קציצת־הירק שהובאה בשבילו, והריק בגמיעות גדולות אחדות את צלחת המרק, הניח לפניו אחדים מפנקסי הכיס, הקיף את עצמו בעשן של סיגריה ונעשה מגוּדר ורחוק. ככל אשר רבו וכבדו מסביבו עיגולי העשן, כך הלך והתרחק יותר.

מן הפתח האחורי בא האופה עם סלו והניח כיכר לחם על הדרגש, אחר קישקש בכפות־מאזניו הירקן, בשקלו את הירקות לפני הסף, אבל הוא פה, על־יד השולחן, לא הרגיש.

תוך כדי הפיכת הדפים השמיע לפעמים לעצמו איזה מלמול, שממנו יכלה נעמי לדעת, כמה זוגות נעלים יש לספק לנצרכים, או הוא מספר האנשים הזקוקים לתבשיל חם. או יש אשר הוא קפא על מקומו ונשך במבוכה את קצה העפרון, שמכאן אפשר היה להבין, כי דבר־מה אינו מתישב אצלו כראוי, עד אשר קם, לבסוף, ואסף את כל הפנקסים, לקח את קופסת הסיגריות ויצא במרוצת חפזון מן הבית.

“אבא, אתה שכחת את הגפרורים שלך,” רדפה אחריו נעמי במבוא החצר. אבל הוא – לא נראה עוד אלא קצה כנף מעיל־הצמר שלו מתוך אחד מקרונות הטרַם.

ואולם קרה גם אשר באה לו שעת־נופש, ביחוד לאחר שהוא “העביר” איזה ענין, ואל אחר, חדש, טרם ניגש, שעת־בינים – קרא הוא עצמו לזה – ואז חזר ובא הביתה באמת.

עוד מרחוק הכירה זאת נעמי על־פי החרדה שבה הביט, עם הכניסה למבוא השער, אל ביתם, ומתוך תנועת ההפתעה, שבה הרים את ידו, כאשר ראה אותה באה לקראתו במעלה החצר.

בדרך הילוכו אסף את הבגדים שנִתלוּ לאִורוּר בחוץ, ומתח את החבל המרוֹפף, ועם הכניסה אל הבית, העביר מסביבו מבט תוהה, כשב מדרך רחוקה, התבונן וראה פתאום כי הסממנים של האֵם, העשויים להשקיט את השיעול, אזלו וכי החלון בחדרה, אין אשנבו נסגר, והוא עמד תיכף לתקן אותו, בעוד שנעמי, בסינר החצאי שלה, סינר הבוגרים, מחזיקה לפניו את כלי־העבודה.

כשהיום החשיך, הודלקה הפעם המנורה גם פה, בחדר הזה. הזֵר הרחב במפת השולחן נתלבלבו בו ציצי התכלת, וצנצנות הסממנים ניצתו בהן זיהוּרי אור, והאם, אגב מצמוּץ עינים, כמו בשעה שיצאה לשמש, שמחה לשמוע על הנעשה בימים אלה בעולם, ועד אשר השנַיִם ישבו ודיברו, יצאה נעמי לעשות את מלאכת ערבּה, והפעם – בלי אותה צמרמורת הפחד בגב שבכל ערב אחר, בעת אשר בתוך דממת האפלולית, במטבח, מנטף הברז את טיפותיו הכבדות, הרכות, וכאשר לה נדמה, כי ליד הכירה שם עומד מישהו פלאי ובוחש את מרק־הגריסין בסיר.

היא הכינה כלי נקי בשביל חלב הבוקר, הכניסה פחמים בסל ושטפה ליד הברז את אחרוני הכלים, ואחר הלכה וישבה על הכסא המתנדנד והתנענעה אט.

עייפה היתה מעבודת היום, ועיניה כבדו ונעצמו, אבל היא, כמו בערב־חג עם חשכה, התחזקה וישבה ערה, בדעתה, כי ערב זה עוד צפוּן בו בשבילה משהו טוב.

באורך־רוח חיכתה עד אשר אביה קרא על־יד השולחן את העתון ואכל מתוך שהייה את ארוחתו, עד אשר קם, לבסוף, וקרב ובא אליה, העביר רכות את ידו החמה, האבהית, על ראשה וקלט אותה אל בין זרועותיו.

“קלה את, נעמי,” אמר, בצעדו הנה והנה על־פני החדר.

“כל־כך קלה את, ילדתי,” חזר ואמר, כשקולו שנצטרד נשמע בו צליל הדומה לאנקת בכי, ואף היא עמד להתפרץ מלבה מין קול כזה, אבל היא כבשה אותו והתאפקה, בדעתה שבא הרגע שהוא יפתח בו בניגון שלו, זה החרישי והעצב, אשר ערֵב הוא וּמַשרה מרגוע כאִושת עצי־הברוש שליד “ביתם”, ברוח הערב, כנדנוּד עריסת ילדוּתה הרכה, הרחוקה – והיא התרוממה וביקשה להתישב ישיבה נוחה יותר, והנה דפקו פתאום על הדלת:

שַׁמש בית־הועד לגולים בא להודיע, כי באו אנשים מקהיר, ויש צורך להתכנס לישיבה, ואביה, מתוך תנועת חפזון, השמיט, כמעט הפיל אותה, מבין זרועותיו, לקח את כובעו ורץ מהר אחרי השליח, אפילו את המפתח של הדלת החיצונית שכח לקחת.

 

ה

אחרי היסוס רב שכרה איטה בלוך את החדר הקדמי, המרוּוח, שבבית הגברת רוטשטיין, וזה, לאחר שהנערה פרשה מרבד על רצפתו ותלתה וילון על חלונו וכמה תמונות על הקירות, “נהיה – כמאמרה של ברכה – כמו שסַלוֹן קטן”.

איזה ריח מיוחד התחיל נודף בו עכשיו, כזה שבא לא מתמרוקים, כי אם מעץ העומד בלבלובו, והיא, ברכה, כדי לנקותו, נהגה להיכנס לתוכו לאחר שהדיירת יצאה לטיוליה, שאז יכלה להסתכל באין מפריע בכל אותם החפצים המופלאים הנמצאים בו: מכשירי־המַניקוּר הזעירים, ענוגי־הניצב, כסיות־הזַמשה הריחניות, ומטפחות־האף דקות־האריג עם קוי האַז’וּר שבקציהן.

אמת, כי את כל אלה ראתה כבר לא פעם בחדרה גם קודם־לכן, בזמן שישבה אצלם בשכונת־הים, אלא שאז הביטה עליהם בעינים אחרות, כי היא, ברכה, במשך ימי שבתה פה, בכרך, נתפּקחה והביטה על כל כמו אלה אחרת.

כמו קודם־לכן, שם בביתם שבשכונת־הים, שטפה אמנם את הרצפות וכלי־האוכל, קלפה חצילים וקישואים לטיגון והקשיבה בשבתות לשיעורי ההיסטוריה, שהרצה לפניה אביה, או הבחור הליטאי, אלא שכל זה – ידעה עכשיו – הוא “לא מעניין”, ואילו לעמוד ולהסתכל בחלון־הראוה של בית־המסחר הגדול “מוֹדֶרן”, להביט אל הנערים המתרוצצים בנעלי־הסקֶט על המדרכות, או לקבוצות האנגליות יפות־הגזרה, המגלגלות בחצריהן המדושאות את כדורי־הטֶניס – זה היה “מעניין”.

בבוקר, בדרכה אל שוק הירקות, התעכבה לפעמים לפני המכון ליופי “פּאריס”, והיתה תמהה בזמן הראשון לראות, כי כל הנערות היוצאות משם מראה אחד להן: אותו סלסול רופף, מרושל כמעט, בשׂער, אותו הלוֹבן הסידי בפנים, ואותו האודם בקצה הלחי האחת, זה שהוא מוסיף ברק מוזר, ערמומי, לעין. אולם לאחר זמן הבינה מעצמה, כי את כל זה עושים בכוונה, כי זהו מה שהתופרת מהמרתף קוראה לו מוֹדה.

הנערה הטובה הזאת, כדי לגרום לה נחת־רוח, הראתה לה פעם בפועל כיצד הדבר נעשה.

היא הוציאה מילקוטה מעט פּוּך ופיזרה אותו על פניה, שיפשפה במכחול את קצה הלחי, ואחרי אשר הורידה בכשרון־יד כמה תלתלים על מצחה, הביטה אליה בעין אחת, שהיה אף בה אותו הנצנוץ הערמומי, ושהלכה ונמלאה מעט־מעט צחוק למראה תמהונה הנאמן של שכנתה.

אז ביקשה ברכה לדעת מדוע זה רוב הנערות גופן הוא דק כל־כך וגמיש, אף כי, לאמיתו של דבר, אין הן רזות כלל וכלל.

“זהו מן הגזרה, מגזרת הבגד,” פסקה הנערה בבטחון של בת־סמכא.

והיא, מחתיכת הבד שהגברת רוטשטיין נתנה לה, התקינה שמלת־קלוֹש, אשר ברכה, כשעמדה בה בפעם הראשונה לפני המראה, ניטל הדיבּר מפיה מרוב התפעלות.

“זהוּ אֶלגנט,” מצאה התופרת את המלה המתאימה, “כחדשה את בה, כאילו ניטל איזה משא מעליך.”

ואכן, אחרי הבגד הקודם, רב־הקפלים, הרגישה הנערה קלוּת וגם כעין התחדשות בכל גופה.

קצת היסוס חשה רק כשבאה להיראות בה לפני אמה, אבל זו, לאחר שסקרה אותה, לא השמיעה שום דבר, ופניה נראו בהם רק סימנים של דאגה.

“אַת רזית,” אמרה.

ותוך כדי בישול, בשעת ההפסקות שבין ארוחה לארוחה, התחילה להגיש לה כפעם בפעם פרוסת פשטידה, או חביצה, אשר היא קיבלה ואכלה בתיאבון רב ומתוך צחוק פנימי.

בלי קושי “העבירה” הנערה גם קישוּר־משי בשביל הצואר – מצבע הפּטל, כפי שזה היה מקובל בעת ההיא.

לאיטה בלוך היתה עניבה כזאת בגודל של מטפחת, והיא, בצאתה בבוקר לחדר־האוכל, היו פניה קורנים מבבואתה של זו בזוהר וַרדי וענוֹג כל־כך, עד כי מנהל־החשבונות נתקע לו למראיה האוכל בגרונו, ואפילו הגברת רוטשטיין, הבהולה תמיד, לא יכלה שלא להתעכב לפניה רגע מתוך השתוממות אמת.

ברכה, אגב שיחה עם התופרת האיטלקית על זיו פניה של זו, שאלה אם אין כאן משהו מן הלהטים של אותו הבית רב־התמרוקים, “פּאריס”. אבל הנערה – בתוקף ומתוך כובד־ראש – השיבה כי אצלה זהו “מן הטבע”, צבע זך וענוג – אמרה בקול, שנשמעה בו נעימת הערצה – בַּהַט. אף כי לא מן הנמנע הוא “לסדר” את כל זה גם באופן מלאכותי.

“במכון ליופי,” סברה ברכה.

“לא, כי על־ידי סממנים הנקנים בבית־מרקחת,” אמרה זו.

“וּדרוּשה לשם כך פתקה מרופא?”

“שוּם פתקאוֹת. קונים באחד מבתי־המרקחת צנצנת של משחה: ‘בֶּלַדֶרמה’, ‘מֶטַמוֹרפוֹזה’, או ‘קרם סימוֹן’, משפשפים, לפי ההוראות הכתובות על הכלי, את הפנים, ואם יש בהם אבעבוּעות, נקודות, או בהרות – ונעלמו, והעור יהיה חָלק כשל ילד קטן.”

ברכה, כשחזרה ביתה, לקחה את מראת־השולחן וסקרה את פניה היטב ליד החלון.

היו בהם כל שלושת המינים: גם אבעבועות, וגם נמשים ובהרות. ביחוד התבלטו האחרונות. אלה, כשנגעו בהן, הלבינו כאבקת־הסיד.

ואז, כשהימים, עם בוא הסתיו, נתקצרו ואִמה, מחוסר פנאי, מסרה את הקניות בשוק לידה, התחילה להשאיר בכל פעם כמה פרוטות בכיסה. לא שעשתה במעל, אלא שקנתה את צרכי־האוכל לא בפרבר, כי אם בשוק העירוני, אשר בו הם ניתנים בזול, ואת דמי ההפרש שבין המחירים לקחה לעצמה.

בארנקה, במקום סמוי מן העין, אספה את כל פרוטות החסכון האלה, וכשזה נמלא – עם ערוב יום גשם היה הדבר – ירדה אל בית־המרקחת וביקשה לתת לה אחת משלוש המשחות, אשר שמותיהן היו זכורים לה היטב.

כה נבוכה היתה ונסערת מן הרוח ומההתרגשות הפנימית עד כי הרוקח הביט עליה מלפני שולחנו בחשד, אבל כשראה שהיא ממשמשת במטבעות, עמד והגיש לה את הצרי המבוקש, צנצנת לא גדולה, אשר שלחה כבר תיכף לנערה את ריח עדניה, זה שהוא מבטיח מקסם־יופי והתחדשות מרנינת־לב.

בבית עשתה עוד עם אמה בעבודת המטבח, הגישה את מאכלי־הערב אל השולחן ושטפה באורך־רוח את הכלים, עד שהיא באה, לבסוף, והיתה יחידה בחדרה.

פה הוציאה לאורו של פנס הרחוב מעט מן המשחה ומרחה אותה בדייקנות, לפי ההוראות שניתנו לה, על פניה, וישבה לחכות עד אשר זו תיספג לתוך העור.

התמיסה הצוננת ביחד עם הריח החריף העירו בה צמרמורת ורגש של בחילה, אבל היא נשאה בסבלנות את כל זה.

כלום לא שמעה על העינויים שיתענו לפעמים אלה, אשר מטרות נעלות לנגד עיניהם? הן אפילו בשביל ספק מרפא יש אשר ישתה האדם את המר שבסַממנים.

היא רק משכה מן המיטה את השמיכה והתכּסתה בה, וביקשה להישען על מסעד הכסא, והנה חרק פתאום בדלת המנעול. חלקת הראי, שהיה מוטל על השולחן, זעה ונתנצנצה, והתקרה המשתקפת בה התנודדה כנוטה לנפול, ואִמה, בלבוש־לילה, נכנסה ובאה עם עששית־המטבח בידה.

למראה פניה המלבינות של הנערה נבהלה בתחילה, אבל התאוששה מיד והבינה, כנראה, הכל, כי היא, בקול שהכה כרעם על אזנה של זו, שאלה:

“ההשתגעת?”

“האם מדעתך יצאת?” חזרה ושאלה, ואחרי אשר הציגה את העששית על השולחן, סָפקה כפיה וקראה:

“אוֹיה לי. בת ישראל, הלא בת ישראל היא זאת.”

“שתקי, אמא, הלא תעירי את הדיירים,” התחַננה ברכה, אבל זו כבר תפסה ומשכה אותה לחדר־הרחצה, אל הכיור ופתחה עליה במלוא הזרם את הברז.

מבעד לקילוחי המים ראתה הנערה בפתח המבוא את אביה, את עיניו הליליות, מחוסרות המשקפים, של מנהל־החשבונות – ואת פניה הצחים, פני “הבּהט”, של איטה בלוך.

כדי שלא להזדמן עם אלה, באה לחַדרה דרך הפתח האחורי ושכבה תיכף, בבגדיה, מבלי להתנַגב אפילו, במיטתה.

נייר־האריזה, שהשליכה קודם־לכן החוצה, התלבט ברוח ורישרש מאחורי החלון, ומבעד לאשנב הפתוח נשבה עליה צינה לחה, עוקצת, אבל היא – לא היה איכפת לה. להיפך, היא עוד סילקה הצדה את שמיכת־הצמר והרגישה, מתוך סיפוק־הנפש של המתנקם, היאך חושיה מתקהים וגופה הולך מעט־מעט ונקפא.

 

ו

מאין לה פה לנעמי ספרי־לימודה, ניסתה אמה להרצות לפניה חלק מן הכתוב בהם על־פה.

בספר המקרא הגיעה “בבית” עד מיתתו של משה, והנה ניגשו עכשיו לפרשה של כיבוש הארץ.

נעמי הקריבה את הכוּרסה המתנַדנדת אל המיטה והתישבה עליה בנוֹחוּת, והאויר המדומדם פה – בשעת בין־הערבּיִם היה זה על־פי רוב – נתמלא עד מהרה רחש של תנועה ומראות מימים רחוקים.

ניצנצו ועברו: העיר יריחו הסגורה, המרגלים המוּרדים בחבל על חלקת הקיר, חוט־השני המאדים בחלון ותימרות האבק בתוך געש השופרות, בנפול, לבסוף, חומת העיר, כשהאנשים המהוּממים מזה ומזה נמצאו עומדים פתאום איש מול רעהו, פנים אל פנים.

אחרי מפלתה של העַי בא הקרב עם מלכי האמוֹרי באותו היום הגדול, כאשר השמש השתהתה בשמים ולא אצה לבוא, והירח עמד וחיכּה אֵי־שם בעמק.

אחר נכנעו גם כל יתר המלכים; הארץ נכבשה והעם בא, לבסוף, אל המנוחה ואל הנחלה.

לא עוד נחשים ושרפים ולהט של מדבר עם אוכל ממותק, המתמסמס בשמש, כי אם קורת־גג, וירק של גינה ולחם־דגן ריחני וטוב.

אחרי האפרורית המַלאה בישימון הצחיח מה מתוק היה האור בארץ דשואה זאת, אשר הזית והרמון יגדלו בה ושהיא שותה מים למטר השמים.

בחורף, כשהחציר גדל, באו הילדים והתגלגלו בו מתוך צהלת גיל, והעז והכבשׂ, כשזרקו להם קומץ ממנו, והשמיעו געיית־רצון עמוקה.

בתוך כך גמלה הפשתה, שממנה אפשר היה להתקין את צרכי ההלבּשה השונים: את החָלוּק, והשביס והמטפחת, ואת חליפות הבגדים.

לא שמלת־המדבּר היחידה, המתקיימת בנס, כי אם ערכי־בגדים, שניתנו לחילוף ולכיבּוּס, ואשר בימי שבת ומועד, בבוא בהם האיש בקהל, והבהיקו בנקיונם עד למרחוק.

גם המשכן, המטוּלטל והנישא בידים, בא עכשיו לעמוד עמידת־קבע. הכהנים והלווים התפשטו במושבות העם, והאנשים שם, כילדים אלה שהגיעו לחינוך, התחילו להתאמן במצוות.

השאירו בשעת הקציר “פאה” בשדה, ואת הכרם, עם גמר הבציר, לא עוֹללוּ, כי אם הניחו את קטני הענבים בשביל היתוֹם והאלמנה, והאביוֹן אם בא ופשט את ידו, והעניקו לו מן הטוב אשר באסם ובבית בעין יפה, כי הלא בשנה האחרת נתוֹן תתן שוּב האדמה את יבולה, וכן גם בשנה השלישית והרביעית – תמיד, תמיד.

מפעם לפעם התעוררו אמנם השכנים שמסביב ובאו להתגרות בהם מלחמה, אבל אז קם אחד, בן־חיל, והכה אותם מכה נמרצת – והארץ שקטה.

ככל אשר חָזקה המכה, כן ארך אחר־כך יותר זמן השקט בארץ.

מאנשי־חיל אלה נראו לה, לנעמי, אהוד האיטר, יפתח טוב־המזג ושמשון הגברתן, ועם גמר ה“שיעוּר” אחר־כך, כשאִמה בעייפוּתה נרדמה, שבה היא להרהר בהם – חזרה, כביכול, על כל אלה, כדרך שעשתה לשעבר “בבית” בספר־הלימוד, ובדממת השקט פה, בתוך האפלולית, נראה לה הכל בבהירוּת ובפרטוּת יותר:

עגלון בריא־הגוף, בקומו בעלייתו לפני השליח נושא המנחה, ונצנוץ התמהון בעיניו למראה החרב המורמה בידו השמאלית של זה. גדעון עם שלוש מאות אנשיו המצורפים, אלה אשר לקקוּ בעין־חרוד את המים בלשונם, כאשר ילוק הכלב, ושמשון בשעה שהוא נושא את הדלתות של שער עזה על כתפיו, והולך, בתוך החשכה, בלילה, הלוך ועלה אל ראש ההר, אשר על־פני חברון.

נהיר היה לה גם שמואל הרואה בגילו הרך, בעת אשר אמו הביאה לו את המעיל הקטן, שעשתה בשבילו, והוא – נער חגוּר אֵפוֹד־בד – שרוּי אז יחידי ובודד בהיכל.

איזה פחד נפל עליו בודאי בלילה ההוא, כאשר, בתוך הדממה, לאורו של הנר הדועך, נשמע פתאום הקול הקורא בשמו. אולם עוד יותר נורא הוא להעלות על הדעת איך שדויד, יחידי אף הוא, קם להיאבק עם הארי ועם הדוב, והוא אין בידו אלא מקלו ומעט אבני־קלע בילקוּט.

בהמשך הסיפור רואה היא את נער־הרועים הזה, כשהוא כבר יוצא ובא בחצר המלך, וכששאוּל מת, בא הוא לשבת על כסאו, ואחריו – בניו ובני בניו, שלשלת של דורות ארוכה, שמסביבה מתרכזים סכסוכי משפחה, מלחמות, מעשי גבורה ונצחונות.

הנביאים היו מתהלכים בעת ההיא בארץ, הם האנשים אשר פעם יתרגזו כאבות קפדניים ופעם יבכו כילדים קטנים.

והארץ גדולה היתה כבר אז ורחבה, והיה כל בה: שדות וכרמים, ערים בצורות וחַיל לרוב.

העיר ירושלים גדלה תפארתה כל־כך, עד כי האם, בבואה לתנות אותה, קצרה נשימתה.

אבל כל זה לא נמשך עוד זמן רב. האנשים, שהתחילו ללכת בדרך רעה, הסיר מעליהם האלוהים את חסדו, ואז היה זה כמו בפנות היום, כשהשמש שוקעת: החשכה התרגשה ובאה.

הארץ, שעלה עליה גוי חזק, נכבּשה, בית־המקדש נשרף והעם גלה לאדמת זרים.

הפעם לא היה עוד האסון גדול כל־כך, כי הלא כעבור רק שבעים שנה שבו הגולים לארצם.

רבים מהם – מזקני הדור – יכלו למצוא בבואם את השרידים מבתי־מגוריהם, ובתלי העפר אם חיטטו, ומצאו גם חלק מכלי־עצם וסירי־נחושתם.

לא כן היה כאשר נתרגש ובא אחר־כך החורבן בפעם השניה, זה אשר לא היו שוב אחריו לא בנין ולא תקומה. אז בא זה שקוראים לו גלות חשכה, או גלות מרה, כי חושך היה להם לאנשים וָמר.

הן מכירה היא נעמי את הצועני האביון הבא לחצרם. הטובים שבדיירים זורקים לו לפעמים פרוסת לחם, אבל כל האחרים רק סוגרים בפניו את הדלת. כלי אם נגנב פה, וחשדו בו, ותרנגולת אם פרחה, והאשימו אותו. וככה היה זה גם לגולים. מי שנתן להן מחסה היום, גירשם למחרת, ומי שפתח את ידוֹ פּעם, קפָצהּ בפעם האחרת.

מוּרעבים ורדוּפים היו וּבזויים בכל מקום. בעיר הגדולה היתה אסורה להם הישיבה, אבל גם לכפר לא נתנו להם לבוא. וככה קרה זה, אשר אחרי טלטולים ארוכים נתגלגלו למקומות־ישוב נידחים, ששם עשו להם את הקהילות – הלא הן העיירות כמו כמילוֹבקה וטוֹחַנוֹבקה, אשר שם יש לה, לנעמי, דודים ובני־דוד עד היום.

איך היתה העיירה?

שדות ויערים וגויים, הרבה גויים, ובתוך זה רצועת אדמה, שהיא לבנה בחורף משלה וזהובה בקיץ משמש, ובה נודף ריח תורה.

איך יצויר מין ריח כזה – קשה להגיד, אבל הוא הן באמת היה, שהרי רבה של העיירה למד, והבחורים בישיבות למדו, והזקנים בבתי־הכנסת והילדים ב“חדרים” למדו אף הם.

לא היו להם לאנשים לא גנים ולא שדות, ולא זרע ולא קציר, אבל ספרי־הקודש היו אתם, ובהם הגו. מהם ידעו מה היה יחשׂם וקורות ימיהם בעבר, ובהם מצאו גם את ההבטחות הטובות לימים הבאים.

מפורש היתה כתובה כל הרעה אשר תבוא עליהם, אם יסורו מן הדרך הישרה. אבל נאמר גם אשר אם יבואו וידרשו את האלוהים בכל לב, ישיב אותם לארצם. ומכיון שהדבר הראשון נתקיים, הרי אין ספק שיקוּים גם השני.

אמנם הארץ היתה רחוקה, אבל השמים הן קרובים היו, ושמה נשאו יום־יום את תפילתם.

חיזוק־מה מצאו גם בזה, שהארץ, שם במרחקים, עודנה עומדת – כפי שהוגד להם – בשממותה. אינה מצמיחה ירק ואינה מוציאה פירות ומתאבלת עליהם כאֵם זו שנטרדו ממנה בניה.

אף הם שמרו כל הימים את אמונם רק לה. התפללו על הטל ועל הגשם רק בשעה שאלה היו דרושים לה. בזמן גשמי־הסתיו, בשלכת, ישבו בסוכות, בירק עצים, מפני שכך נהגו לעשות בימי האסיף בה, ואת היום החמישה־עשר בשבט – עת סוּפוֹת שלג וקוֹר – חגגו באכילת פירות, משום שזה היה יום חג האילנות שלה.

הישיבה שם היתה, איפוא, רק ארעית, ישיבת לעת־עתה, בדומה לזו שהיא, נעמי, ובני־משפחתה וכל יתר הגולים, יושבים עכשיו פה.

ודאי אשר בתוך כך המשיכו לחיות את חיי יומם. בנו בתי־דירה, עסקו במיקח וממכר והשיאוּ בנים ובנות, אלא שבכל אלה לא הסיחו מעולם את דעתם מן הארץ.

בית אם סוּיד, והשאירו בו ריבוע שחור כזכר לחורבן ביתה שלה. איזה מאורע, כשנרשם בספרי־הזכרון, וקבעו תמיד את זמנו לפי מנין השנים שלאחר חורבנה שלה, וכשהזכירו את השם ירושלים, הוסיפו בכוונת־הלב את המילים: תיבנה ותיכונן.

עם כל זה לא פסק פה מעולם הפחד מפני הגויים אשר מסביב.

פחדו תמיד. כאשר הם חגגו שם, בכפרים, את חגיהם, פחדו פה. כאשר התהוללו, שתויים לשכרה, ליד בתי־מרזחם, פחדו גם כן פה, וכשאחד מהם פגע שם בחברו, או בקרובו, נפל שוב פחד על האנשים פה.

מה נוראה היה זה באישון לילה, באפלה, כאשר מסביב נבחו נביחת זוממים כלביהם, או בחג־פסחם, כאשר יצאו משוּסים על־ידי כמריהם מבתי־תפילתם.

והן לא היה זה פחד־שוא, כי פעם בפעם, כשמצאו להם איזו תואנה, באו לחַבּל בבני העיירה.

בהמונים באו. טעונים סכינים וקרדומות, והאנשים פה, המעטים וחסרי־הנשק – מה יכלו, אם לא לבוא למקום־סתר ולהתחבא?

את הבית עזבו, ואת כל הרכוש הפקירו, ורק את ספרי־הקודש השתדלו להציל. עליהם מוכנים היו לתת את חייהם. כי הלא אם אין אלה להם – מה, איפוא, יש להם? הן דומים היו אז לנוסע בארצות־נכר שאבדה לו תעודת־זהותו, או לאיש שחלה באותה המחלה הנוראה, שבה הוא שוכח את שמו ויחוּסוֹ.

בעיירה טוֹחנוֹבקה, מקום כהונת אבי־זקנה שלה, של נעמי, הרב ר' נחמן, קרה זה אשר בני הסביבה עלו עליהם פתאום.

ביום ששי־בשבת היה הדבר, והרבנית הזקנה עמדה וטיפלה ליד התנור במיני המאפה, והנה דפקה אחת השכנות על החלון ואמרה כי עולים עליהם.

היתה להם עליית־גג, שפתחהּ אינו נראה לעין, ושמה באו בני־הבית וביקשו לסלק את הסולם, והנה אמר הזקן, כי עליו לרדת לבית־הכנסת, לספרי־התורה.

והוא עמד ולבש את בגדו הטוב ויִשב על ראשו את הכובע, כדרך שנהג לעשות עם התקדש השבת, ויצא ללכת, בעוד האחרים, מבעד לאשנב, מביטים אחריו.

כבר היה ההמון מציף אז את הסימטה וגועש בה כזרם עז, אבל הוא, שם למטה, נראה מאוּשש ושָׁלֵו, ופסע והלך כאחד הפוסע ועובר בין גלי נהר, עד אשר הגיע אל ה“פָּלוּש”, במקום שהשַׁמש חיכּה לו, והם באו שניהם אל הקודש.

כדי שיֵקל להם לשאת את ספרי־התורה, כרכו אותם בטליתות, והם כבר עומדים היו לעלות לעליית־הגג, והנה נשמע מבחוץ קול הפורעים, שניגשו לשבור את הדלת.

“והם שברו אותה?” שאלה נעמי בלי קול.

אבל האם כבר תקף אותה השיעול, והיא לא יכלה להגיד עוד מאומה, רק את ידיה נופפה, כמבקשת לה אחיזה, או מעט אויר לנשימה.

 

ז

המכתבים עם שטרי־ההמחאות, שנשלחו לאיטה בלוך מעיר־מולדתה בדרכי־עקיפין שונים, חדלו, לבסוף, לבוא, ובזה הוקם בינה ובין בני־משפחתה כעין קיר, אשר עליו נשען, כביכול, קרובה, מנחם גוּט, ומעמדו נעשה אתה מתוּקן ויציב יותר.

באיזה בית־מסחר לכלי־ברזל בעיר מצא לו עבודת פנקסאות זמנית, ובו בזמן גם עלה בידו להשפיע על קרובתו, שתאכל על שולחנה של הגברת רוטשטיין בקביעות, כי האוכל במסעדה – ידע – הוא חסר־טעם, והיא ממעטת על־כן באכילה.

הוא עצמו אכל בכל בוקר בתיאבון אל ארוחתו, שתה חלב חם, ממותק, ואחר ירד העירה, ועבד שם, לקורת רוח אדוניו, בחריצות ובשקידה עד לשעת־הצהרים.

כדי לקמץ בהוצאות עבר בחזירתו את הדרך לגַרדי־רַמלה ברגל, קנה פה את עתון־הבוקר וכמה בננות בתיק של נייר, ובא לקרון־הטרַם, ואחרי־כן ירד בתחנתו עם כל האחרים, באותו סיפוק־הנפש של האיש, שהוא הולך ושב אחר עמל ישרים לביתו ולחוג משפחתו.

עוד מרחוק ראתה אותו ברכה, בצעדו במעלה הרחוב, כשחצי גופו העליון נטוי לו קצת לפניו, כמי שהרצון להתקדם בהילוכו הוא גדול אצלו מכוח רגליו.

בהגיעו אל הבית, זרק מבט חרד אל המרפסת, עבר בדילוג, מתוך אותה הבעת החרדה, את כל שבע המדרגות, עד אשר ראה מפתח המבוא כי מעיל־הפלוסין תלוי על הקולב במקומו, ושקַסקט־הנשים, זה אשר ישווה לאיטה בלוך את דמות הנער, נתון אף הוא על היתד, ואז נחה דעתו.

עם גמר הארוחה בא אחרי קרובתו אל החדר הקדמי, והיא, מסיבה בכורסה, קראה ותירגמה לו, תוך כדי קילוף פרי המוּז, את הטלגרמות מן העתון הצרפתי.

איזה נועם שרה אז פה, איזה אוירת עדנים.

זלזלי הבּוּגֶנויליה מבחוץ התרפקו רכות על משקוף החלון, והוילון, המנופנף אט, הרעיף אור אדמומי, מבוּשׂם, אל החדר, ומנחם גוּט, מיושב על השרפרף מרופד־הקטיפה, חש בקרבו אותה הלאוּת המתוקה שיחוש רק האיש, אשר אחרי הרבה לבטים וטלטולי־דרך הגיע, לבסוף, למקום־המנוחה הנכסף – והוא נח עכשיו, נח.

אולם בסוף החורף הופיעו פה פתאום שני האחים־הסטודנטים גרין, החברים למסע־התיור לשעבר, והשלוה, כל־כך זכה עד כה – נעכרה.

במשך כמה חדשים התעסקו שני אלה באיזו עיירה מצרית בהוראה, ונתעבּשוּ, לדבריהם, ועכשיו ביקשו ללכת לאיזו ימים לקהיר ולהתאַורר, ואחרי אשר איטה בלוך היה עתה איזה סכום כסף בידה, אמרה, כי טוב אשר תלך אתם אף היא ו“תציץ פעם על עיר־הבירה”.

מנהל־החשבונות ניסה בתחילה להתנגד, והוא גם “הותקף” באחד ממיחוֹשי־הראש שלו, שבהם הוא זקוק לטיפול, אבל כשראה שהנערה מורידה מן העליה את המזודות, בלע כמה טבליות של אספירין ועמד לעזור לה באריזת החפצים, וביום המיועד בא אתה לתחנת־הרכבת, ששם חיכו להם בני־הלויה.

איטה בלוך, כמו בימי מסעה הקודם, היתה לבושה בחליפת־דרך אפורה עם סוּדר דק, הקשור בחן, בקפלים משיים, ממעל לכובעה, והיא היתה שוב זו, אשר היא הנה באמת: נערה עליזת־רוח, האוהבת את החיים ורוצה ליהנות מהם.

הן היא לא עזבה שם, במרחקים, את בני־משפחתה רק בכדי שתוכל לשבת פה בבית הפרברים הקודר ולתפור בשביל ילדי גולים חלוקים מפלַנל, שאותו מספקות לה איזו נשים עסקניות.

מפי יודעי דבר שמעה אשר הפירמידות הגדולות טוב שיראו אותם לאור הירח, והוחלט, איפוא, כי עוד הלילה ירדו בני החבורה לגיזה.

האחים גרין נשתמרה אצלם כתבתו של התייר – סוחר־הכותנה, שאתו נזדמנו פעם בבית־המלון ביפו – ואליו סרו, כשהגיעו לקהיר, וביקשוהו שיהיה להם למורה־דרך, והוא – איש כבד־עסקים – נענה להם וגם בא אליהם בערב למקום אכסוּנם.

אדיב היה, כמו בבית־המלון אז, וסבר פניו טוב. בתוך העיר השתדל להראותם רק את זה, שהוא יפה לדעתו ועשוי להרחיב את הדעת.

הוא העבירם דרך חוצות אישמעאליה עתירת־הירק, הביאם לגן־הפלאים אשר באיזבּקיה ושתה אתם קהוה בביתן עתיק אחד, אשר צלמי איזיריס עם בני־הפמליה שלו הציצו מתוך קירותיו וקבוצה של חנוטים עמדה עמידת דום על פתחו. ואחרי־כן – בחשכת הלילה, בין שורות של גנים רווּיי־מסתורין, הפליגו יחד ברכיבה לאדמת החולות של גיזה.

ברגע שקרבו אל הקברים המלכותיים, עלתה מנגד הלבנה, ואז סבבו חגיגית את כל שלוש הפירמידות, התעכבו זמן־מה לפני הספינכּס, אשר נראה באור הירקרק כמתחייך בפני האדם שלו. אחר־כך צנחו מעל הגמלים. מורה־הדרך הדליק את אור המַגנזיוּם, והאנשים, מתוך אותה הסקרנות המהולה בחרדה, שבה ירדו בילדותם, בשעת בדיקת החמץ, אל המרתף, באו אל היכל הגרַניט אשר מתחת לאדמה.

מנחם גוּט, עד שהאחרים התעסקו בכל אלה, הלך ומצא לו אבן ליד אחד התלים והתישב עליה. מכוּוץ היה ומבוטל בעיני עצמו לבין ענקי־עולם אלה שמסביב. מהתנודה על גב הבהמה האיוּמה חש רגש של בחילה, רגל אחת שלו נקפאה, וראשו הסתחרר, כמו בשעת הנסיעה באניה, בתוך סערת ים.

כשעמדו לחזור, ביקש את הערבי בעל הגמלים שיתן לו לשבת על חמורו, ובו במקום הודיע גם לבני־לוייתו שלא יוסיף להשתתף עוד בטיולים, דבר אשר הם לא הצטערו עליו ביותר.

לשם לוָיה ביום המחרת שלח להם סוחר־הכותנה קרובה אחת שלו, נערה רוקמת, שדרכי העיר וסביבתה נהירים לה, והיא – בהשכמה־הבוקר באה – הביאה אותם להֶליוֹפּוֹליס עתיקת־הימים וּלהֶלוּאַן יפת־הנוף, הסתובבה אתם במשך שעה ארוכה בתוך המבוך של שוקי המוּשקי, הישן והחדש, ואחר עלו עוד לרמת הציטַדֶל, ראו פה את שעונו של לוּאי פיליפּ, ואת מקדשו של מוחמד עַלי, והציצו מגבהי מרומיו של זה אל העיר עם כל יער המגדלות, ועמק היאור והמדבר המצהיב הרחק שם, מאחריה – ומסונוורים מן הזוהר הרב, מתוך סחרחורת קלה, ירדו לתוך המחשכים, לעמקי עמקיו של בּיר־יוּסיף.

השמש שקעה עליהם כאשר הגיעו לאחת מכּיכּרות־הדשא שבאישמעאליה, אשר שם חיכה להם סוחר־הכותנה, ומבלי לנוח, תוך כדי לעיסת איזו רקיקי־ביצים, שקנו להם בדרך, עמדו לתכּן תכנית כיצד והיכן לבלות את שעות הערב.

מנחם גוּט, במשך כל אותו הזמן, ישב יחידי בחדר האכסניה והיה מביט לרגעים אל השעון, תקוף אותו העצב שידע רק פעם, בצום יום־הכיפורים, כאשר הוא, נער חולני, לא בא עם האחרים אל התפילה, כי אם נשאר לבדו בבית.

אותה הנהייה היתה עתה בלבו ואותה הרגשת השכוֹל.

על רפיון גופו, שהיה לו תמיד בחייו למפגע, התחמץ לבו עד לכאב.

עוד לפנים, בילדותו, כאשר עמדו להתכּונן בבית לאיזו חגיגת־משפחה, אחזה אותו, חלוש־החזה, הצינה.

מבעד לקירות אנוס היה לשמוע אז את קול המון החוגגים, שהיה רק מרגיז את עצביו הגרויים. והפירות בגנם, כאשר בשלו בקיץ, חבריו הם אשר טיפסו ועלו על עצים לקטפם, בעוד אשר הוא, בחוסר אוֹניו, יכול היה רק לעמוד ולהביט אליהם מרחוק מתוך סיבוב ראש.

עם כל קוצר ראייתוֹ לא נעלם ממנו הבוקר חיוך הלעג בפני האחים־הסטוּדנטים, לעג הקרוב לבחילה, כשראוהו מוטל רצוץ במיטתו, לאחר הטיול של אמש. ומבעד לגלי השחור שאפפוהוּ מדמה היה לראותם עכשיו אי־שם, בראש הפסגה של בית־מגדלות, קורנים שניהם מתוך שפע כוח ותענוג, כשהנערה, קרובתו, מפליגה בקלות דעתה עד לקצה־היציע מחוּסר־המַעקה, מבלי אשר ישתדל מי להזהירה מפני התהום שלפניה.

בין השעה החמישית והששית, כשהחשיך, קם והלך אל מנהל המלון לשאול, איך יוכל להגיע אל כיכר־הדשא אשר בחלק האירופי של העיר, כי שמע אמש ששם עומדים השלושה להזדמן עם סוחר־הכותנה.

אבל זה נשא אליו את עיניו בתמיהה והסביר, כי החלק האירופי יש בו כמה שכונות, וכל שכונה כמה כרי־דשא בה – ואז הסתלק והלך במבוכת נפשו, וכדי שלא להישאר עוד בבדידוּתו בחדר, התעטף במעילו ויצא להתהלך בתוך הפרוזדור.

הוא הציץ לחדרי אכסנאים זרים, הסתנוור מברקן של מנורות־גאז, הקשיב למלל בלתי־מובן שבתא־הטלפון וקלט צלילי־נגינה, שהתפרצו עם פתיחת הדלת מאחד האולמים, ואשר, כמו בילדותו, בשעת חגי־המשפחה, גירו רק את עצביו החולים.

תוך כדי תעיה עלה פעם בסולם־מדרגות המוביל לאיזו פינת־גג, הגיע פה למרפסת מחוסרת־מעקה והתקרב אל שפתה, אלא שנבהל תכף מהתהום שנפתחה לפניו וגישש למצוא את הדרך בחזרה אל המדרגות.

כשבני החבורה חזרו, לבסוף, עם שעת־חצות, והוא ראה את הנערה בחוורון יפיה – כושלת כמעט מעייפות בלכתה – לא קם בו רוח להגיד לה כל דבר, והוא רק מסר לה את שקיק־הנייר עם הפירות, שהכין בשבילה מבעוד יום, והסתלק לחדרו ולמיטתו.

שמורות־העינים סלדו אצלו ולבו, במקום חרדת־הציפיה נמלא עכשיו אותה הרגשת החנינה, אשר ידע רק לפנים, כשאמו חזרה אליו אחרי פרידה ארוכה, ואשר הוא, כאז כן גם אתה, היה מבטא אותה בהתפרצות בכי, אבל בדעתו כי שותפיו לחדר אורבים לו מאחורי גבו, שלט בעצמו ושכב דומם במקומו.

ולמחרת בבוקר, מבלי שים לב עוד למזג־האויר שהוּרע, קם ויצא עם כל האחרים, והלך אל כל אשר הלכו.

הוא עבר דרך מבואות מפולשים ומנושבים ברוח־פרצים, שתה מי־סודה צוננים, והתחָרש בשוקי המושקי מקול שאונם של המון אנשים מנומרי־תלבושת ומשוּני־צורה, ובקרון הרכבת אחר־כך, בדרכם חזרה לאלכסנדריה, מצץ את המתיקות המבחילה של קנה־סוכר וצחק בפה מעוקם להלצותיהם של שני האחים־הסטודנטים.

הגברת רוטשטיין, כשהוא נכנס עם שעת־ערב אל הבית, לא הכירה אותו, כל־כך נתדלדלו ושונו פניו במשך שלושה ימים.

הוא הלך והציע לו תיכף את מיטתו ושכב בה כל אותו ערב, וגם ביום־המחרת, מין שכיבה משוּנה, שכיבה למַעצבה, לא דיבר דבר ולא נגע בכל אוכל, ורק הביט נכחוֹ מבעד לזגוּגיות משקפיו בעינים קפואות, עיני־זכוכית.

רק כשהוגד לו, כי קרובתו אחזה אותה הצינה, והוא שמע מרחוק שהיא משתעלת, התנער וקם, עמד והתקין לה אִספלנית של חרדל ולימוֹנַדה חמה, וביקש להכין בשבילה מרק של חלב קל, אשר חלק ממנו, לשמחתה הנאמנה של הגברת רוטשטיין, אכל הוא עצמו, ולמחרת, אחרי לילה של שנת מנוחה, יצא והלך לבית משרדו.

 

ח

את מעט הספרים, שרכש לו נתן לב ביפו, לא יכול לקחת אתו, כי על־כן נתפס בזמנו, בשעת הגירוש, ברחוב, והוא חי, איפוא, פה לעת־עתה את חייו “על פה”:

הרצה לברכה את פרקי ההיסטוריה על־פי הזכרון, ולמנחם גוּט, שביקש לדעת את תולדות הישוב בארץ, מסר גם כן את הדברים בלי עזרת ספר, וכל השאר, כמו פסוקים ואמָרוֹת, שהיו דרושים לו לשם סיוע בשיחה, נמצא אצלו תמיד בזכרונו מן המוכן. באלה לא ידע מחסור מעולם.

כבר עם היקיצה בבוקר, כשאך נפתח מוחו למחשבה, נתקבצו ובאו כולם, כיונים מארובותיהן, וצבאו עליו בהמון, עד כדי להאפיל את אפקיו.

אילו ניתן לו כוח ביטוי, היה בודאי בורר לו מביניהם את כל הטוב והמתאים, כדרך שהבנאי עושה בערימות החמרים שלפניו, ובונה לו, כביכול, מין בנין, שהוא עשוי להנאות גם את עצמו וגם את האחרים – והאוירה מסביבו היתה מתפנה מתוך כך ומתרוַחַת.

אבל הוא בכוח כזה לא ניחן.

כל רעיון, או רגש, שנולד בקרבו, נשאר מעורטל, בדומה לנשמה בלי גוף, אף כי הוא הגה וחש הכל עמוּקות, ואת כאֵב עמו כאַב לא פחות מכל אלה, שהם רבי־יכולת וברוכי־ניב.

עוד בילדותו, בלילות, כששמע את בכי אביו ב“תיקון חצות”, נמסך בו הכאב הזה כשיקוי ודבק בו כמחלה.

כשסוּפּרוּ ב“חדר” אגדות החורבן, נאנק עם כל אחד מנפוּחי־הרעב ומדוּקרי־החרב, וכשהציץ אחר־כך, בגדלו, לתוך דפי ההיסטוריה, וראה את מוקדות האש ובמות המַטבּח שנערכו בכל מקום לאֶחיו, נראו לו מאז השמים כנעתמים מעשן והארץ כולה כעקובּה מדם.

בתוך תוכו היה רב עם גדולי האומות ותמה היאך יוכלו לראות בעוול הנעשה לעם, אשר חטאו היחיד הוא רק זה, שהוא גלה מארצו ונתרחק מעל אדמתו, גלה, אגב, ברשעת אבות אבותיהם שלהם, של אותם הגדולים עצמם, ואשר על־כן משנה חובה הוא להם לתקן את המעוּות ולהחזיר את הארץ לבעליה.

אבל אחרי אשר הטענות האלה לא הטה להן איש אוזן, ותועלת לא היתה בהן, אמר – כרבים אחרים – כי אך בנו בעצמנו עלינו לבקש לנו עזר.

הוא עצמו דל־גוף היה ותשוּש־כוח, אבל היו אתו, בגרַבּוֹבה עיירתו, בחורים, שהם חזקי־שרירים ואמיצי־כוח – ואליהם פנה.

אמו הדיינית התקינה בשבילו מעשבים משקאות לחיזוק הגוף, והוא שתה והסביר לשומעיו, כפי יכלתו, את הענין, והם, הנערים הטובים האלה, הבינו לו.

בגינות־הירק של אמותיהם התאמנו במשך הקיץ בזריעה ובעידור, ועם בוא הסתיו, לאחר שהיבול נאסף, התכוננו לצאת לדרך.

בשביל נתן, החלש, אפתה הדיינית מיני מאפה, שהם נוחים לעיכול, ובמשך כל זמן הנסיעה אחר־כך, ברכבת, שמרו אותו הנערים מרוח־פרצים.

אגב תמה אז לראות מבעד לחלון מה גדולה ורחבה היא אדמת הזרים, בעת אשר אנחנו כה יצֵרוּ בה צעדינו.

בן־עיר אחד שלהם, נגר על־פי מקצועו, התישב לפני כמה שנים בארץ, ולו הודיעו מעיר־הנמל קצרות, על־ידי הטלגרף, כי הנה – גרַבּוֹבה מפליגה והולכת, וביום המיועד בא האיש ממקומו אל האניה לפגשם, לקח את כולם אליו, למושבתו ולצריפו, והם התארחו אצלו עד אשר מצאו להם עבודה וחדרי־דירה, ורק בשבתות היו מתקבצים ובאים הנה, ונתן לב, שבא ליום זה מן העיר, הצטרף אף הוא אליהם.

אשת הנגר הציגה בחוץ, ליד הפתח, שולחן ושמה עליו סלסלה של בטנים ועסיס־רמונים בכד.

צפרים הסתובבו פה מתוך ציוץ וחיטטו בין גבעולי העשב, ומנגד, ליד הדרך, התאַושה חורשת־הזיתים.

נתן לב פרש וישב על האבן שעם מבוא החצר, כדי להביט מן הצד, מתוך מרחק־מה, אל המראה, זה אשר לפני זמן קצר עוד היה בעיניו בבחינת חזון, ואשר דוגמתו אפשר היה לראות רק לפנים, במרחקי הדורות:

בחורי ישראל על אדמת ישראל.

אַלפּיִם שנות הגלות כאילו נתקפלו ונקעו מן האמצע, וההוֹוה עם העבר היו לאחד.

כעתה כן גם אז התאַושוּ בודאי, במקום זה עצמו, עצי־זית. אנשים, מתוך מנוחת שבתון, שתו להנאתם עסיס־רמונים, וצפרים, בין גבעולי העשב, חיטטו מתוך ציוץ עליז בקליפות של בטנים.

אמנם עוד מעטות הן פה כיום מסיבות בחורים כאלה, אבל הן שם, בתוך העיירות, הולכים ומתבּגרים בינתים אחיהם של אלה.

עם אותם שבגרבּוֹבה בא כבר הוא, מבלי שים לב לריחוק המקום, במגע, ואגב כך לא הסיח דעתו גם מאבותיהם, אלה אשר על נהייתם אל הארץ בתפילתם נתוספו עתה הגעגועים החיים לבניהם, שהם יושבים כבר בה.

אשר לו עצמו, הנה הרגיש כי הוא הולך ומבריא בתוך כל אלה, וכבר הגיע בבטחון בכוחות עצמו לידי כך, שאמר לצאת ולהצטרף אל העובדים בשדות, והנה התרגשה פתאום ובאה המלחמה, והוא, כעלה מתוך ספר ישן, נתלש והוּסער לאדמת מצרים.

הנערות האלכּסנדרוניוֹת טובות־המזג, היו מביטות בתמהון אל הבחור יפה־העינים הזה, אשר, מדי הזדמנו אתן על המדרכה, הוא פוסע ועובר על־פניהן, כאילו לא היו אלא איזו עמודי־טלגרף פה, בצדי הרחוב.

שמואל רבין מסר לידיו איזו ספירה, שצריך היה לערוך אצל בני העדות המזרחיות, והוא, תוך כדי הליכה וחזירה בשכונות־העוני, גילה שם בחוש המיוחד שלו נערים, אשר עצב ישראלי דק נשקף מעיניהם, ושהם, אחרי טיפוח מעוּלה – ידע – עתידים ללכת בדרך תלמידיו יוצאי גרבּוֹבה. ומפני שהם לא יכלו לבוא אליו, אל הפרבּר, הלך הוא יום־יום אליהם, לשכונתם.

 

ט

שני הבנקאים, האחים גרוס מקהיר, אשר שמואל רבין ביקש זה כבר דרך ללבם, נזדמנו לו, לבסוף, יום אחד באלכסנדריה וקבעו לו ראיון בביתו, והוא, כדי להתכונן, שב הפעם בשעה מוקדמת מן העיר.

הוא אסף בבית את כל הכסאות והעמידם בחדר הגדול, ועל השולחן, מאין מי שיגיש תה, הציג “כיבוד קר” – מעט שקדים בכלי וכמה עוגות־דבש, ובשעה הקבועה הופיעו האנשים – בעלי־קומה שניהם ואומרים כבוד, ואתם אחותם הקטנה, שלא רצתה להישאר, לדבריהם, בבית־המלון לבדה.

בעל־הבית פתח והניח קופסת סיגריות על השולחן, והשיחה – בגרמנית מיוּהדת, היא השפה המובנה לכולם – החלה.

לבו של העשיר, ידע שמואל רבין שמדמים אותו לטירת־אבן, אשר כל המתדפק על דלתה, לא ייענה, על־פי רוב, ואין לו אלא כאב הדפיקה בלבד. אבל הוא, העסקן הותיק, למוד־סבלנות היה וידיו מחושלות יפה – ובפרטות רבה הרצה לפני השנַים את ענינו: התמחוּי שיש לפתוח בשביל ילדי בית־הספר לגולים, ולפי הבעת ההתרכזות בפניהם ניכר היה, כי הם מקשיבים היטב.

כשהגיע בהמשך דבריו אל המספרים – סכומי הכסף שיש להוציא על הכלים וצרכי־האוכל, לקחו שניהם את פנקסי־הכיס שלהם וישבו לרשום, בעוד שאחותם, שלא מצאה, כנראה, ענין בכל אלה, קמה והתהלכה בתוך החדר.

היא הסתכלה בכתלים עם ציורי הטחב שבשיפּוליהם, תהתה על ארון־הכלים הצולע ועל הספה מרופטת־המרפד; אחר הציצה עוד אל החדר השני וקלטה שם מבט שטוף־דמע של האשה החולה שתקף אותה ברגע זה השיעול. לבסוף הרגישה בנעמי, שישבה והביטה אל הצפרים המסתובבות מאחורי החלון, והיא ניגשה אליה, מיששה אותה כאילו בכדי לבחון את מידת חומה, ואמרה, דרך פקודה, צרפתית:

“דבּרי מעט.”

“אחותי מבקשת לשמוע דיבור עברי,” הסביר הגדול שבשני האחים – ושמואל רבין, תוך כדי צירוף איזו מספרים על הנייר, אמר מתוך פיזור־נפש:

“נעמי, דברי קצת עם האורחת.”

“אַי,” השיבה נעמי מתוך תנועת־מיאוּן עקשנית, ואספה את רגליה אל הכורסה שמתחתיה.

“נעמי,” התנער אביה לרגע והביט אליה במבוכה, “הן תוכלי להגיד מה, או, לפחות, לקרוא על־פה איזה שיר.”

אבל נעמי, באותה התנועה העקשנית, חזרה ואמרה:

“אַי.”

והיא הניעה את הכסא המתנדנד בכוח כזה, שהנערה – זעוּ סרטי־המשי על בגדה, ואז קרץ לה אחיה בעיניו כאומר:

“הן תראי עם מי יש לך פה עסק.”

והוא הושיב אותה על־יד השולחן והניח מלוא הכף שקדים לפניה.

עכשיו שבו השנַיִם אל פנקסיהם, ואחרי עיוּן־מה ושיקול־דעת, תרמו את תרומתם וקמו והלכו, ושמואל רבין, לאחר שהכניס את שטרי־ההמחאה המרשרשים לכיסו, התהלך כה וכה בחדר מתוך פנים חמורים.

בהיסח הדעת באה לו “שעת־בינים”, והוא יכול היה, בעצם, לבלותה פה בטוב, אבל לבו מלא היה תרעומת על נעמי:

כמה מאות ילדים מורעבים צריך היה להשיג בשבילם לחם ומעט תבשיל חם, והלא מן הראוי היה, לכאורה, שהיא תעזור לו בכך, והנה באה פתאום עם ה“אַי” שלה. היכן תפסה את המלה האוילית הזאת?

“אַת הנך פרא־אדם,” אמר, ובא וישב בסמוך לה, על הספה, והיא, בצנחה מעל הכסא, עלתה וישבה מתוך היסוס על ברכיו.

“פרא־אדם את,” חזר ואמר מתוך אותם הפנים החמורים, אלא שקולו נשמעה בו כבר נעימה של רוֹך, ואז העבירה קלוֹת, דרך ליטוף, את כף־ידה על פניו ונשאה אליו את עיניה הגדולות, המהורהרות.

“אבּא,” אמרה מתוך התחטאוּת, “מדוע זה הצפור, כשהיא מתרוממת לעוף, היא כאילו נעשית גדולה יותר? קודם, כשרואים אותה על הארץ, היא קטנה – קטנטנה, ואך התרוממה – וגדלה.”

“הצפור?” השיב אביה מתוך כובד ראש. “הצפור, נעמי, גדֵלה מפני שהיא מתרוממת. כל אחד, כשהוא מסתלק מן הארצי, השפל, ומתרומם – וגדל על־ידי כך.”

“אצל היוָני, בעל־הבית, הביאו היום יוֹנים בכלוב,” המשיכה היא בשלה. “כל היום התלבטו, התלבטו שם, רצו המסכנות לצאת.”

היו לה עוד כמה דברים לשאול ולסַפר, אבל הוא, תוך כדי משיכת ניגונו, כבר קם והתהלך אתה הנה והנה על־פני החדר.

נשבה אי־מזה נשיבת רחמים. עצי־הברוש שלפני חלון בית מולדתה נראו כשהם גוחנים משפיעי חסות בתוך דמדומי הערב, ומנוחת בטחון ירדה עליה ולפפה אותה מעט־מעט בקורי תרדמה.

 

י

סוחר־הכותנה הקהירי, מוריס לוי, בא לבלות את עונת־הקיץ החמה באלכסנדריה, והוא היה מבקר תכופות בחדרה של איטה בלוך.

הגברת רוטשטיין, למראה פניו השחמחמים־קפואים, פנים של איש מצרי, נבהלה בתחילה, אבל כששמעה שהוא מדבר יהודית, ועם נתן לב אפילו עברית – נחה דעתה והיא לא שמה לו עוד לב בבואו.

לא כן – ברכה. היא בקול טרטור האופנוע שלו הרגישה עוד מרחוק, עמדה במצב של רואה ואינה נראית ליד החלון עד אשר הוא עלה במדרגות המרפסת הקדמית ונבלע שם בין הצמחים המטפסים, ומכאן ואילך היא כמו נחצתה והיתה לשתים:

האחת בחשה את המרק, שטפה כלי־קוּניה ליד הברז והגישה אוכל אל השולחן, והשניה קלטה מתוך הלמוּת־לב את צלילי־הצחוק המגיעים מן החדר הקדמי, נתבּשמה, ביחד עם השנים שם, בריח הדק של עשן הסיגריות והוכתה בסַנוורים בכל פעם שבאה להכניס שמה איזו עוגות, או ספל תה.

ודאי אשר יחסי־קרבה בין עלם ונערה ראתה לא אחת גם קודם־לכן, אלא שפה היה זה אחרת, פה היה זה “כמו בספר” ועוד יותר מזה: “כמו בסינמה על הבד – כמו פילם” – מצאה, לבסוף, את ההגדרה הנכונה.

אותה ישיבת־חן שישב הוא לפניה בשעת שיחתם, מהודק בלבוש־החקי וזקוף – ישיבת־קצינים, וההליכה־הטפיפה שלו, בבואם לעלות על המדרגות, גוחן אליה כמגן, כשהוא מרוחק וקרוב גם יחד.

ושוב הנה – מנהל־החשבונות, זה אשר נתדלדל ונבל פתאום. ככל אשר היא, קרובתו, הוסיפה ללבלב, כן הלך הוא ונכמש.

עם ערוֹב היום עלו לפעמים השנים אל הגג, התישבו שם על הספסל שליד המעקה והביטו אל הפרבר טבול־הירק ואל הים.

ברכה, כל זמן שישבו, נמנעה מלעלות שמה, ואם זקוקה היתה לאיזו מַפּיוֹת, או מגבת מן הכבסים, לקחה רק את אלה שהן תלויות ליד המבוא, אולם אך ירדו הם, עלתה היא וישבה על הספסל, במקומם, והביטה באותו הכּיווּן, וכל הדברים הנמצאים שם – כאילו נאצל עליהם מאלה שקדמו לה איזה אור – קרנו ביופי חדש:

פרעות הבּוּגֶנויליה המזדהרות על חמוקי החומות באודם הסלקי שלהן, הצפרים המרפרפות כיצוקות זהב בתוך זהרי השקיעה, וסירות־המפרשים הרוגעות כמתוך נמנוּם שם, הלאה, על הים, על־פני המים האַרגוָניים.

איזו נהייה העיר כל זה בלב, איזו רחשי־חנינה.

היא הניחה את כפות־ידיה על מסעד הספסל וספגה כן את ניחוחם של השנַים, שעדיין היה שמור פה, ומתנודדת, כנסוכת־שכרון, ירדה למַטה, אל המטבח ועמדה לחתוך ירקות בשביל סַלַט הערב.

“אַת חולמת, הלא האנשים מחכים שם, ליד השולחן,” גערה בה אמה.

“תיכף,” השיבה אותה מן השתים בה, שהיא ערה ופעילה.

עם גמר הארוחה הוציאה את כלי־האוכל החוצה ושטפה אותם ליד ברז המים שלפני המרפסת הקדמית.

מבעד לשריגי־הירק, פה למעלה, נסתננו וטיפטפו טיפות של אור מעורבות ברסיסי־צחוק.

ברכה ציחצחה את הכפות והמזלגות וסירי־האלומיניום עד כי העלו כולם ברק. אחר הלכה והביאה עוד את מַחבתות־הברזל וטבלת־הקיצוץ ועמדה לשפשף גם אותן בחול.

“עכשיו, בשעת לילה – בחוץ?” תמהה עליה הנערה התופרת מן המרתף.

“חם לי שם, בפנים,” אמרה.

לאחר שהאורח הלך, נכנסה היא ובאה אל החדר ועמדה לפנות את השולחן ולמלא את הכדים שעל שולחן־הרחצה מים.

עוד נשמע פה קול טרטורו של האופנוע ההולך ומתרחק. בתוך המאפרה, על השולחן, דעכו שרידי הסיגריות מתוך העלאת חוטי־עשן, ואיטה בלוֹך, לאור המנורה שגוּלָתה הוסרה, עמדה והתירה ממקלעותיהן את שפעת שערותיה, אלה אשר התאבכו כתימרות קיטור מופז מסביבה.

ברכה אספה את הכוסות עם הספלים אל הטס, יִשרה על הרצפה את השטיח, ובצאתה, נשתהתה עוד זמן־מה על המרפסת וקטפה לה מעט ציצים מן הצמחים הטפסניים – חשה מתוך כך מין עונג משוּנה מן הכאב הנגרם לה על־ידי עקציהם – ולבסוף, כשהדלת נסגרה, באה מתוך גישוש לחדרה, כיסתה בידיה את פניה, שמוּששוּ מחוספסים ואכולי־כעשׂ, ובכתה חרש, בקרבה.

 

יא

הגברת רוטשטיין, לאחר שקיבלה עליה לסַפּק ארוחות למשפחת רבּין, התחילה להכין בשביל האשה החולה במיוחד מאכלים מזינים. כי, “רק בצלחת – אמרה – יש לבקש תרופה לקדחת”.

היא התקינה בשבילה מרקי־סַגוֹ גדוּשי־ירק ולפתני־פירות מרוּקחי־יין, תיבּלה את הדייסות בחמאה ובחלמונים, ובו בזמן גם לא שכחה להביא לה בשעות ההפסקות, בין ארוחה לארוחה, חלב חם.

והאשה התחזקה אמנם עד מהרה וקמה ועמדה על רגליה.

שב זיו הנעורים לפניה. קומתה, שנכפפה מישיבת ההסיבּה על הכּרים, נזדקפה, ומעיניה זרח אותו האור, אשר יהיה רק לאסירי־עולם, חשׂוּכי־תקוה, כאשר ישובו לראות פתאום באור החיים.

ביחד עם נשי־החצר האחרות יצאה עכשיו בכל בוקר לעגלתו של הירקן, בחרה בסַלוֹ של האופה את הלחם שהוא נראה לה, ואת פחי הפּחם נשאה מן המרתף בקלות כזו, שהגברת רוטשטיין היתה גם משתאה לה וגם חוששת בו בזמן מפני עין רעה.

“זה בא לה מן הרופא האיטלקי,” סברה האשה המילאנית מן המרתף.

“לא, כי מן הדייסות,” אמרה זו, “מן האורז, ומן הסולת ומגריסי־הפנינים.”

עכשיו שוּנתה צורתו של הבית שם למטה, בשפל החצר. דלדולי החבלבל היבשים על גזוזטרתו קוצצו, הקיר, למלוא כל החזית, סוּיד, ובחלון, כשתריסו נפתח, נראה וילון צח עם צמח ענוֹג־עלים בעציץ.

אצל איזה רוכל קנתה האשה כמה אמות של בד צבעוני ועשתה ממנו מפה לשולחן, ציפוי לספה וגם וילאות קטנים לאשנביו של ארון־הכלים – והרהיטים הקנוּיים ב“הזדמנויות”, בני המין והסגנון השונים, נוצרה על־ידי כך ביניהם כעין קרבה.

“נהיו כבני משפחה” – כמאמרה של נעמי.

אף היא הוסר עכשיו סינר־העבודה מעליה, ויחד אתו נסתלקה ממנה גם הבעת הבגרות שלפני זמנה.

כמו “בבית” שם, לפנים, אכלה את ארוחות יומה בזמנן, כתבה כתיבה תמה ופתרה שאלות חשבון, ועם פנות היום יצאה החוצה, אל החצר, ושיחקה במשחק ה“מחבואים” וה“אסכולה”, והיתה שוב ילדה עם ילדים מבני־גילה.

אולם עם בוא החורף, אך ירד הגשם הראשון והקירות בבית נרטבו, “נפלה” האשה שוב, והפעם – ברור היה לה – לבלי קום עוד.

השיעול שב להציק לה, תאבונה – לחרדת לבה של הגברת רוטשטיין – ניטל ממנה, ועיניה, בתוך הפנים המלוהטים, ניצנצה בהן כמין אש ירקרקה בשעות שלאחר־הצהרים.

“היא נשרפת!” אמרה האשה הקטנה.

והיא התחילה להתקין בשבילה מפירות משקאות צוננים, אשר היא, החולה, שתתה אותם ברצון, הוסיפה לזה מעט מן הסממנים העשויים לחַזק, וחתרה להגיע ל“שעת־בינַיִם” אצל שמואל רבין, שאז ישוב הנה שיבה של ממש, ונעמי לא יהיה עליה להישאר פה לבדה בבית.

עם זה לא פסקה מלתמוך בילדה בהוראות ובעצה בהנהלת הבית, כמו תמיד בזמן מחלתה, והיתה מאירה לה את פניה עוד יותר מתמיד.

בדפנות הברזל של המיטה ציננה את ידיה הלוהטות וקלעה לה את שערותיה, נידנדה אותה בתוך הכורסה כמו לפנים, בבית, בעריסתה, באותו הקצב ובאותה תנועת הרוֹך, וכאשר רפו כוחותיה מלעשות זאת, הניחה את ידה על ידה, ורחמיה שפעו כן ובאו לתוכה כיין זה השופע ועובר מכּלי לכלי.

אבל בוקר אחד הרגישה כי לא תוכל להוסיף ולחתור עוד, כי קצרו אָרבוֹת ידיה. וכשראתה את שמואל רבין שהוא עומד לצאת לעבודתו, ביקשה אותו – כמו שעשתה כבר בימים גדולים אחרים – שלא ילך הפעם. והוא נענה לה. סילק את עצמו בבת־אחת מעולמו האחר והיה פה. ואז רפתה ממנה מתיחותה, והיא שכבה שכיבה שיש בה מהרגשת המנוחה.

הגברת רוטשטיין נכנסה הנה, כדרכה בכל בוקר, תפסה תיכף את זה שמתרחש פה, והיא, מבלי להימלך באיש, ירדה העירה והביאה משם את הרופא הצרפתי המפורסם, “בלתי־המושג”, ואחר עמדה פה, בחדר הגדול, וחטבה קרח לחתיכות קטנות, בעוד אשר בעלה, מתוך מילוי איזו שליחויות, יצא וחזר בצעדים שאינם נשמעים כמעט.

ככל אשר הלך והחמיר המצב, כן נעשו צעדיו כבושים וחרישיים יותר.

קרוב לשעת־הצהרים פרצה פתאום נעמי בבכי וביקשה שיתנו לה לראות את אמה, ונשמע היה איך שאביה, על המרפסת, משדל אותה.

“הן תביני,” אמר, “כי, לפחות, עכשיו עליך להיות אדם.”

אבל היא בכתה מר.

“אמא, הוֹי אמא,” נאנקה.

“יקחו אותה לבית רוטשטיין,” לחשה החולה ברגע שדעתה נצטללה, והאור המדומדם מסביבה נתבהר.

מעט־מעט הלכו הדמדומים מסביב וכבדו, כצללים אלה בשעת שקיעה, עם ערוֹב היום.

פעם, בשעת התבהרות, ראתה את אביה בא דרך הפתח עם בגדי־הדרך שלה בידיו, והוא הלך וישב במצב של ציפיה בצדי החדר. אז רמזה לו, כי עדיין אין היא מוכנה בּכּל, ואחרי אשר ידעה כי שמואל רבין עומד פה עליה, הביעה את הדבר, אשר כל־כך הטריד אותה במשך כל ימי מחלתה. היא שאלה אותו אם אין הוא אומר להשאיר אותה פה, באדמת הזרים.

“לא,” השיב בקול שנשמע כאֶנקת בכי.

“כי אם אתכם אעלה בבוא העת?”

“אתנו,” אמר בתוקף, לשון־שבועה.

ואז התמתחה בכל מלוא גופה לאורך המיטה, ומנוחת־שלום ירדה עליה, כזו אשר ידעה רק בערבי־שבתות עם חשכה, כשההכנות ליום המחרת נעשו במלואן.

הגברת רוטשטיין באה וקרבה אליה, וראתה כי אֶגלי זיעה מבצבצים על מצחה. אז גחנה ונגעה בה כמו מתוך נשיקה, הזדקפה שוב וירקה קלוֹת הצדה.

“זאת היא זיעה טובה,” אמרה מתוך הרחבת עיניה רטובות־הדמע. ואחרי אשר נקשה בלשונה, כטועמת מה, ירקה שוב וחזרה ואמרה:

“זאת היא זיעת חיים.”

והיא כיסתה אותה בשמיכת־הצמר, וטיפטפה לפיה מעט יין, ועמדה וחיכתה עד אשר התנערה ופקחה את עיניה, אשר אור־ישועות זרח מתוכן.

“אני עייפה,” אמרה ונתחייכה, ושקעה עד מהרה בשנת־הבראה.

והאשה הקטנה יצאה וצעדה חגיגית, כמתרוננת, במעלה החצר.

“עכשיו יש להכין בשבילה מרק חריף,” אמרה, “מרק תמציתי עם הרבה ירקות,” שיננה לעצמה:

“הרבה גזר ופטרוֹסיליה.”

 

יב

בבית־הספר לילדי הגולים עמדו לערוך חגיגת־שחרית בחמישה־עשר בשבט, והגברת רוטשטיין היא שהתקינה עכשיו לשם כך בביתה עוגות־סוכר.

מפני הצפיפות במטבח, עשתה את מלאכתה על השולחן הגדול, בחדר־האוכל, בעוד אשר בעלה ונתן לב אכלו את ארוחת־הבוקר שלהם – באיחור זמן, כרגיל – על השולחן הצדדי, הקטן.

מטעם ועד־הגולים הוטל עליהם לערוך איזו ספירה במחנות־הריכוז של הגולים, והם, תוך כדי אכילה, סקרו עכשיו סקירה אחרונה את עלוני השאלות, והנה הביאה להם ברכה מן המטבח עדשים מבושלים בעגבניות, מרק ריחני ומרהיב בצבעו האדמומי, החם, כל־כך, עד כי אפילו מאיר רוטשטיין, החמוּר והנזעם, ניצנצה כעין שׂחקת־התפּעלוּת על פניו, בבואו לתקוע בו את הכף.

“הלעיטני־נא מן האדוֹם, האדוֹם הזה,” אמר. “ברכה, היכן זה כתוב?”

“הַ, הלעיטני־נא?” קראה ברכה. “בסיפורי־המקרא.”

והשנים ליד השולחן החליפו מבט רב־משמעוּת ביניהם.

על הקיצוצים שנעשו בספר התנ"ך דיברו כבר לא אחת.

שוב אין מעתה בשביל הילד הישראלי לא חוּמש ולא פרשה, כי אם רק סיפורי־מקרא סתם. הגוֹיים, למשל, יש סיפּק בידם לקרוא, ואפילו לדעת על־פה, את כל הספר כולו, ואילו אנחנו שעתנו דחוּקה, ויש לנו הכרח לדלג וּלקצר.

וכן הדבר גם ביחס לאגדה: חתכו ממנה חוּליוֹת, חוּליוֹת וחיברוּ אותן, כאברים מקוּטעים אלה, באופן מלאכותי, ואת הפתגמים אספו וציפּפוּ במדור מיוחד. והרי זה דומה – התמרמר מאיר רוטשטיין – לעוגה, שליקטו והוציאו מתוכה את הצימוקים, אלה העשויים להמתיק כל אחד את מקומו, על־מנת לאכלם לחוד.

“צימוקים?” נפנתה אליהם הגברת רוטשטיין ממקומה. “איזו צימוקים?”

היא את העוגות שלה עשתה בלי חמרי־מילואים, רק ביצים בסוכר וקמח בלבד, שכך הן נוחות יותר לאפיה, ובשעה הקבועה נמצאו אצלה ארוזות וקשורות, והיא יכלה למסרן לשנים, שיצאו ללכת אל העיר.

ברגל הלכו מגַר־די־רמלה. מאיר רוֹטשטיין – מסוּגר, בפנים אטוּמים, כדרך האנשים קצרי־הראוּת, ונתן לב נתוּן לאותו הלך־הנפש שהיה מלפּפוֹ תמיד בהתהלכו בחוצות אלכסנדריה – בעת אשר מַראה המגדלור במבואי הים מן הנמנע היה שלא יזכיר לו את שבעים הזקנים מעתיקי התורה, כשחרבותיה של “עיר היהודים”, מדמה היה לשמוע מתוכן את קול המונו של הדיוּפלוֹסטין הידוע, וכשכּל “חכם” ספרדי צנוּף צניף נשקפה לו ממנוּ דמותו של המורה, זה אשר בזמנו תוך כדי הליכה פה, נתון היה אולי אף הוא לאותם רחשי־הלב עצמם.

עד מהרה הגיעו לבנין בית־הספר שבצלאח־אַלדין, ואחרי אשר מאיר רוטשטיין מסר שם את החבילות, ירדו במרכבת־הטרַם למחנה־הריכוז אשר בקרבת הנילוס.

נתן לב התכווץ לבו, כשעמד לדפוק על שער בית־המחסה, אשר בדמיונו ראהו כאחד מבתי־ההקדש שבעיירות, אולם למראה החצר, שנגלתה לפניו עם הכניסה – דשוּאה כולה עם שבילי מרצפות טהורות ועליזות־צבע בתוכה – נחה דעתו.

בחוּר תימני מן המשַׁמשים עמד והשקה פה איזו שׂיחים ליד הגדר. לבוּש בגדי־חַקי, עם גרבי־ספּוֹרט ברגליו – פניו השחרחרים לא הביעו שום דבר חוץ מן העונג מיום־החורף הבהיר.

הוא כבר ידע על מטרת בואם. וכבקי ורגיל בקבלת־אורחים ממין זה, העלה אותם קודם־כל אל הגג, כדי שיוכלו לראות את החלק הפנימי של החצר.

שורות של כבסים לחים נראו שם, למטה, על חבלים ומאחריהם, מתחת לסככה, עלה קול שכשוּך של מים מעוֹרב בצלילי שיר.

“זאת היא המכבסה,” הסביר מנהלם עוד לפני ששאלוהו, “ופה הנה, ליד הגדר,” – הורה בידו על בנין, אשר צפּרים היו יוצאות ונכנסות בחלונו הפתוח, “בית־הספר. ריק עכשיו, כי הילדים ירדו אל הנילוס, לטיול. הנה שם,” פשט את ידו לצד הגבעה, שכּעין סרט צבעוני נע והתמשך בשיפועה, “מכּל הכיתות.”

“ועכשיו הנה מתחילה ‘שעת הבקשות’,” ידע הבחוּר ומשך אותם לפינת־הגג, שממנה יכלו לראות את המבוא הראשי של הבית.

ליד המדרגות שם, בצלו של עץ, עמדה זקנה קטנת־קומה, אשר פניה התינוקיים נראו כמפיקים זוהר שמשי, ומן השבילים מסביב נהרו אליה שורות של אנשים – קודרים כולם בבואם, ובשובם וקרנו גם פניהם באותו האור השמשי, החם.

“זאת היא הגברת רוֹזֶט, אמא של המחנה,” נתחייך הבחור השחרחר, ואף הוא היבהבה בפניו כעין בבואה, הבאה מאיזו גוף קורן.

עתה ירד עם השנים בסולם־מדרגות פנימי לפרוזדור, אשר נערות חגורות סינרים התרוצצו בו, טרודות למראה, ולהן אותו הסבר של כובד־ראש, אשר יהיה לגברת רוטשטיין עם גמר ההכנות לארוחת־הצהרים.

בפתחו של אחד החדרים, מבעד לחַשרת אֵדים, נראו ירקות מגוּבּבים על ספסל ודוּד מַהבּיל, חוֹמר, על־ידם, שהעלה ממעמקיו, עם כל גל וגל, שכבות של שעועית, פלחי דלעת וגרעיני אורז. נערה, שעמדה פה מן הצד הערתה לתוכו מתוך דלי עלי־פּטרוֹסיליה מעורבים באפונים ירוקים.

“פה הוא המטבח, והכניסה לכאן אסורה,” הודיע מנהלם, והוא הוריד אותם שוב כמה מדרגות וקרא לתוך תא אפלולי:

“רֶנה, הנה יש פה אדונים.”

רנה, תימנית זקנה עם מלאכת־תפירה בידה, יצאה ופתחה לפניהם את דלתו של החדר הראשון בשורה.

“בבקשה,” אמרה, וניכר היה כי גם היא יודעת להתהלך עם מבקרים כאלה.

"זהו האולם ‘הגדול’, הוסיפה, כשראתה כי מאיר רוטשטיין מוציא מכיסו את עלוני השאלות, “שתים־עשרה משפחות, אַהוֹ,” הראתה בידה על שורת הנשים שישבו על מזרניהן והתעסקו במלאכת־יד, “עשרה גברים – והם עכשיו בעבודה – שמונה־עשרה נשים, ועשרים ותשעה ילדים – ביחד חמישים ושבעה.”

“ומה הוא אורך החדר?” ביקש מאיר רוטשטיין לדעת.

“עשרים ושנים מטר, אדון,” ידעה רנה, “מאה ועשר בלטות, אַהוֹ,” אמרה תוך כדי צעידה לאורך החדר.

“ולא יצר להם המקום?” שאל נתן לב.

“ולמה זה יצר?” השיבה זו בלשון שאלה. “ויש להם פה בישול או כביסה? והלא נותנים הכל מן המוכן.”

“ואין סכסוכים ביניהם, או מריבות?”

“כדרך־העולם,” אמרה, “רבים ומתפייסים.”

“ומחלות?” קרא מאיר רוטשטיין מתוך העלון.

“בר־מינן, אדון,” נבהלה הזקנה. “ולמה זה תפתח פה לשטן?”

“ולידות?”

“ברוך השם,” ענתה קצרות.

כמה בכל הבית הזה במשך חודש?" שאל.

“כמה שהשם יתן,” אמרה.

“שמעי אַת,” בא כבר השואל לידי כעס, “בא אני מטעם ‘הועד’, ועלי לדעת מספרים.”

“ולמה זה תרגז, אדון,” לא הבינה זו, “וכי אני יודעת? וזה מן השם. פעם יש שלושה ילדים, פעם ארבעה, וגם חמישה. וחודש זה,” הצטחקה מתוך הארת־פנים, “‘הביאו’ רק שתי נשים, והילדים היו ארבעה, כי שנים־שנים באו.”

“וזה שאַת רוקמת מה הוא?” פנה נתן לב לאחת מן הנשים.

“מפית, אדון, בשביל לחם־השבת,” הרימה אליו זו עינים ביישניות.

“הבשביל בית־המחסה?” שאל.

“לא, כי בשביל עצמי,” אמרה.

“והאחרות?”

“כל אחת בשביל עצמה,” ענתה רנה בשביל כולן. “עושים ומחביאים עד שהשם ירחם.”

ואחרי שהבינה משתיקת השנַיִם שאין להם עוד מה לשאול, הביאה אותם לפרוזדור צדדי ופתחה לפניהם את דלתו של אחד החדרים.

“פה הם ‘הקטנים’, אַהוֹ,” הראתה בידה על מיטות־הילדים שעמדו בשורה. לקחו אותם עתה לאמותיהם, ורק אלה של החודש הם פה, החדשים."

“ומה שמותיהם?” שאל מאיר רוטשטיין בהתקרבו לארבעת הסלים שעמדו ליד החלון.

“השנַיִם שמצד זה קוראים להם אמנון ותמר,” אמרה, “ואלה שבצד השני: רבקה הוא שם הילדה, והילד – יצחק, כי מן הגרים הם, ואבא שלהם – אברהם.”

“וזה – מה שמו?” התעכב נתן לב לפני עריסתו של תינוק שמן־גוף, שהיה מתאמץ ברגע זה לתפוס בידו קרן־שמש שנתעתה אליו.

“זה אלכסנדר שמו,” השיבה, “כי בעיר נולד, ברחוב.”

“יתום המסכן,” הוסיפה, “אביו מת בסטמבול, במלחמה, ואמו – פה, מן ה’יסורים'.”

“ומי הניקו?” שאל מאיר רוטשטיין.

“הנשים שלנו,” אמרה. “כל אחת בשעה שלה, ועכשיו הוא כבר בין זוללי־הדייסות.”

“אַהַ,” נגעה קלוֹת בסנטרו של זה ונָקשה לו בלשונה – והוא, בהעמידו בה את עיניו גדלות־הלובן, פרץ בצחוק רם וצוהל כל־כך, עד כי מאיר רוטשטיין נשמטו מעל חטמו המשקפים מתוך תנועת ההפתעה, ונתן לב נתפשטו אצלו קמטי־הצער, ופניו נעשו חלקים ויפים פתאום.

כבר ערב היום, כשהשנַיִם יצאו מבית־המחסה ובאו לקרון־הטרַם ההולך העירה.

מאיר רוטשטיין, אך מצא לו מקום פנוי, ישב והניח לפניו את עלוני הספירה, אבל נתן לב, מחומם עוד מן הביקור, עמד במבוא המפולש למשב הרוח, ולמראה הנילוס הזורם פה מנגד, ירד עליו, כמו תמיד, הלך־הרוח המיוחד:

בנות ישראל מאדמת גושן נראו לו, כשהן יורדות לעת ערב אל היאור, אלה אשר עליהן יסוּפּר, כי תוך כדי שאיבת המים היו הדגים באים ונכנסים לכדיהן מאליהם.

האנשים במקום סבלותם שקעו בתוך הטיט, מוּכּים ורמוסים כל היום, אולם בשובם הביתה, מצאו מים לרחיצה, בגד נקי ללבוש וסיר שפות על־גבי האח, שבו התבשלו הקישוא, והבצל והפול, ובצדי החדר, על כלי־המשכב המקופלים, ישבו הבנות ועשו בתחרים וברקמה על־מנת לגנוז לימי הגאולה, שלה היו מצפים.

“עושים ומחביאים עד שהשם ירחם” – כאז כן עתה.

הנשים בתוך משקע־הבוץ שם, מתחת לסככה, מתבלות את עבודתן המפרכת בקטעי שיר, והילד אלכסנדר, היתום האומלל, תופס בידו התפוחה קרן שמש וצוחק צחוק של אור.

אותם הזלזלים שקטף אז, ביום הגירוש, כסמל להולכים אתו, הם רק נבלו, אבל האנשים עומדת חיוּתם בהם וליחם לא נס.

נשיבה של רוח־ים מלוחה העירה אותו מהרהוריו. הקרון, ריק עכשיו מאנשים, הלך והתקרב לגר־די־רמלה, ובו דלקו כבר הפנסים – מואפלים מבחוץ ומאירים בפנים.

“דוגמת חיי העם בגולה,” הירהר מאיר רוטשטיין אגב קיפול עלוניו, ושניהם עברו לטרַם אחר ויצאו למחנה־הריכוז השני.

 

יג

שמואל רבין היה לבו טוב עליו בימים האחרונים, ובזה ראו מקוֹרביו אות מבשר טובות. כי הוא, במבטו המיוחד, ידע לראות באפקים גם בשעה שהעננים החשיכו אותם, וכברוֹמטר מדויק זה ניחש את מזג־האויר הטוב בזמן שמסביב היה עוד הכל קודר ולח.

למאיר רוטשטיין ודיירו מסר את העריכה של איזה דין־וחשבון בשביל ועד־הגולים, ובבוקר, לפני רדתו העירה, היה בא להציץ לעבודתם, וסח להם מתוך כך בלשונו הקצרה, התמציתית, כמה דברים, אשר הם היו מפענחים אותם אחר־כך במשך שעות.

ביום־סתיו אחד – היום השמונה־עשר בחודש חשון היה זה, והוא היה זכור אחר־כך היטב לשניהם – ישבו בחדר־האוכל, ליד השולחן הקטן, וסירגלו נייר בשביל סידור הטבלאות, והנה נכנס הסטודנט גרין, הצעיר, וסיפר שבעיר נתקבלה ידיעה, כי ארץ־ישראל ניתנת לעם ישראל.

הוא עצמו לא עשה עליו, כנראה, הדבר שום רושם, כי לאחר שהניח את הכובע, בחר לו בתוך הסלסלה תפוח־זהב גדול ועמד לקלפו, ואולם האנשים ליד השולחן, נפלו מכשירי־הכתיבה מידיהם, ובעוד אשר מאיר רוטשטיין, איש־השׂיבה המיושב, נשא – לתמהונו של הבחור המתלמד – את מטפחתו לעיניו, כמבקש לבכות, צחק, להיפך, נתן לב, זה המודאג תמיד וכבד־הרוח, צחוק גדול, רם, מעומק הלב.

“הנה כי כן, נמלכו ונתנו, סוף־סוף,” אמר.

והרי שכל אותן הטענות שטען פעם שם, בגרבובה, כנגד רבי־המדינות, הגיעו אליהם – באיחור־זמן, אמנם, כי על־כן צריכות היו, כנראה, לעבור דרך מקומות הרג וחורבן ולהתרחץ במרחצאות־דם, כדי שתהיינה ברורות ומובנות יותר, אבל הגֵעַ הגיעו.

כמו תמיד בשעת סערת־נפש הצית לו סיגריה, שאף עמוקות את העשן לתוכו, וקם ולקח את כובעו, כי מוכרח הוא “לראות אנשים” – אמר.

בסימטת הרכבת, ליד הרחוב הראשי, ישב כורך־ספרים אחד, איש ירושלים, אשר בשעות־הפנאי מטפל היה אתו יחד בילדי העדות המזרחיות, ואליו סר, ראהו מבעד לחלון הפתוח שהוא יושב כפוף אל השולחן, ודפק קלות על אחת השמשות.

“הידעת, כי ארץ־ישראל ניתנת לעם ישראל?” שאל.

“ידעתי,” השיב זה מבלי להפנות אליו את פניו, ומכאן הבין, כי רוצה הוא להיות עכשיו יחידי עם נפשו, והוא פנה אל העבר השני של הסימטה, חָצה את רחבת הכרכרות ועלה לדירתו של בן עירו לֶוין, חבר אגודתו לשעבר – חש בקרבו כבר מראש כעין הד מהלמות לבו של זה לשמע הדבר, והנה היה החדר ריק, כי טרם שב הבחור מעבודתו. והוא תלש, איפוא, מפנקס־הכיס שלו דף, כתב עליו את דבר הבשורה, והניחוֹ על כסא, ליד המבוא, כדי שאפשר יהיה לראותו תיכף עם הכניסה.

עתה ירד העירה, לרחוב דניאל, ובא לביתו של חבר ועד־הגולים כהן, זה איש־המעשה בהיר השכל, אשר ממנו יכול היה לשמוע את המלה ההולמת את השעה הזאת, ולפי עשן הסיגריות שעמד שם, בפנים, ידע כי נמצא הוא עכשיו בחדרו, אבל נער הבית, זכריה, שבא לקראתו, רמז לו כי יושבים שם עכשיו בישיבה. והוא מבעד לפתח ראה את האנשים והנה הם כבדים כולם מרגש האחריות והכרת ערך השעה, ואז הציץ רק לרגע לספר התנ"ך, שבו עיין פה בנו הבכור של בעל־הבית, וראה לקורת־רוחו כי פתוח הוא בפרק אשר בו מדובר על כורש מלך פרס, ואחר יצא על בהונות רגליו מן הבית ופנה לצד הרחובות הראשיים כדי להתהלך קצת סתם, דרך טיול.

הפעם הראשונה היתה לו זאת מאז נטרד לכרך גדול זה, שהוא בא להתהלך כן בין האחרים – בזקיפת הקומה ובלי אותו העומס בן האַלפּיִם של בושה, ונחיתות ומורך־לב.

גיבן, אילו הסירו את החטוטרת מעל גבו, היתה לו בודאי מין הרגשה כזאת:

לא “מגורש” חסר־קרקע, שמשליכים אותו ככלי אין חפץ בו מרשות לרשות, כי אם אזרח בן ארצו, אשר רק במקרה, מפני איזו טעמים אסטרטגיים, בא לשבת עם בני המקום הזה ולאכול מלחמם ומירקם, אבל תחת זאת, כאשר יקרה אותם כדבר הזה, והם יבואו אליו, ינהג הוא בהם אותו מנהג של הכנסת־אורחים ויאכילם מפרי אדמתו שלו.

הוא עבר את רחוב שריף־פשה ואת כיכר מוחמד־עלי, והסתכל פה בבתי־המידות המפוארים ובפסלו יצוק־הברונזה של המושל הכובש, אחר הפליג עוד לשכונות הערבים וסקר שם, באותה ההתפעלות של כל תייר־נוסע, את עמוד פּוֹמפּיוּס אדוֹם־השחם ואת הקַטַקוֹמבּוֹת, ולבסוף, כשהיום כבר ערב, ירד עוד לשעה קלה אל השכונה מוחרם־בי.

בחנות־סנדלרים קטנה, בקרן־רחוב, ישב פה ספרדי זקן, אוהב־ציון, אשר לפני שנים, בהיותו כבר על סף הארץ, הוחזר הנה מחוסר תעודות מתאימות, והוא, בהזדמנו עם נתן לב, היה שואלו אם כבר קרובה “הישועה” – עכשיו בא וגחן אליו לשולחן־העבודה וקרא לאזניו כבדות־השמיעה, כי הנה ניתנה לנו הארץ.

האיש, כדרך החרשים, שהה רגע, כמתוך הרהור, תפס את הענין ושאל – לאחר שהניח את כלי־מלאכתו – בקול רם אף הוא:

“בשם המלכות?”

“בשם המלכות,” ניענע לו הבחור בראשו.

“ואפשר יהיה לבוא שמה בלי ‘מניעות’?”

“בלי שום מניעה,” השיב זה.

“אַה,” נאנח הזקן אנחת־הרוָחה, שיפשף את ידיו זו בזו ואמר:

“יתברך השם.”

ואחר־כך, בקומו ממקומו, כשהאורח עמד כבר לצאת, אחזוֹ בשרווּלו ואמר מתוך התאמצות, כדולה ממעמקים:

“ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו,” וצחק צחוק של ילד תמים.

ואף נתן לב, בדרך חזירתו הביתה, הלך הלוך וצחוק לעצמו:

הפעם הלא מצא הוא, הסנדלר הזקן, את המאמר המתאים: לא דרך הפתח האחורי, מתוך כפיפת הגב, בגניבה, כי אם קוממיות, כאדם הנכנס ובא לתוך ביתו.

 

יד

מנחם גוּט, לאחר שהיה מוטל במשך חודש ימים במיטתו, לא נגע בשום אוכל והתאנח כל הזמן, קם יום אחד, התגלח וירד העירה, ובחזרו הודיע, שהוא נספח אל “הגדוד העברי”, דבר אשר לשמעוֹ נדהמו כל בני־הבית, חוץ מברכה, כי היא, אשר אחרי נפתולי היחסים שבינו ובין קרובתו עקבה בעין פקוחה, ידעה כי משהו צריך להתרחש עכשיו: לאחר שהיא, בנהייתה אחרי סוחר־הכותנה, יצאה לקהיר, מן ההכרח היה אשר הוא פה יעשה גם כן איזה מעשה.

מתוך הלמות־לב הביטה אחריו, כשיצא באותו בוקר מלא החלטה העירה, חיכתה לו מלאה חרדה במשך כל היום, וכששב, לבסוף עם הידיעה, חָיתה רוחה, והיא גם אמרה לעצמה כי בחכמה עשה.

היא עצמה, אילו היתה נתונה במצב כזה, לא היתה רואה לפניה מוצא הגון יותר:

לא לבלוע טבליות של אספירין, להשתרך בנעלי־בית בתוך החדרים ולהתמסמס כגלידה מחוממת, כי אם לצאת למערכות המלחמה ולעמוד שם הכן, בלי חת, פנים אל פנים עם המוות.

ברחשי־כבוד סקרה אותו, כשהתלבש בפעם הראשונה במדי־הצבא, כיבסה בשבילו במיוחד, לפני צאתו למחנה־האימונים, את הלבנים, ובערב יום־הנסיעה – אור ליום ששי היה זה – גיהצה גיהוץ אחרון את בגדיו וארזה אותם באמתחתו.

אותו ערב האריכו האנשים לשבת ליד שולחן־האוכלים ודיברו, כמו בכל הימים האלה, במתנדב.

האחים גרין סברו, כי יפה עשה. מאיר רוטשטיין, המתנגד לעצם יצירת הגדוד, אמר שאין זה אלא איבוד לדעת, ונתן לב הסכימה דעתו אתו, ואילו האשה הקטנה, שעמדה וניפתה קמח ללחם־השבת, היא לא שיבחה ולא גינתה, כי אם רק ריחמה את האיש נכה־הרוח הזה, אשר אילו היתה לו פה אֵם – ידעה – לא היתה נותנת לו לצאת לדרך מסוכנת כזאת. ובפעם הראשונה היה זה אשר זע בלבה מעין רגש של תרעומת נגד הדיירת, קרובתו, אשר “קמה והלכה לה פתאום מבלי חשוב ומבלי דאוג לשום דבר”.

כמו תמיד בליל ששי, שהוא ליל האפיה, ישנה רק שינה קצרה, וקמה אחרי חצות מזורזת וערה, מתוך אותה ההשראה המיוחדת, אשר תהיה בלילה זה לכל אחיותיה שומרות שַׁבַּתּן באשר הן שם.

כדי שלא להפריע את שנתם של בני־הבית, הוציאה את המשאֶרת עם כל יתר הכלים אל המרפסת, ותלתה פה על הקיר, ממעל לשולחן, את עששית־הלילה.

כשהשעון צילצל ארבע, באה ברכה וישבה לשַׁמן את תבניות־הלחם, מרעידה בתוך הצינה, אשר ריח של עיסה תפוחה עמד בה, עם רחש של חסילי־בית.

עם נשיבת הרוח רטטו לבין העמודים צמחי החבלבל עם קטעי העלטה שביניהם. הרחק, אי־שם על־פני הים, השמיעה אניה שריקה ארוכה, נוקבת, כקול קריאת־אזעקה, והנה אמרה האשה הקטנה, כממשיכה איזו שיחה שנפסקה:

והיא – אין ממנה כל ידיעה.”

“לא,” ענתה ברכה בהדגשה ובקול קשה.

“והלא, לכאורה, בני דוֹד הם,” תמהה האם, “שארי־בשר קרובים.”

“את לא תביני את זאת,” פסקה הנערה קצרות.

“דהיינו?” נעלבה זו. “וכי למה זה לא אבין?”

“יען כי זהו ענין מסובך,” אמרה ברכה מתוך היסוס, ואחרי אשר הביטה רגע סביבה, כמי שמבקש לקפוץ קפיצה נועזת, הפליטה בחפזון, כאילו נכותה במלים:

ענין אהבים.”

“היאך?” נבהלה האשה, שחתכה ברגע זה חתיכה מן העיסה הכללית.

והיא גילגלה את הבצק שתים־שלוש פעמים במַערוֹך ואמרה:

“הבלים.”

ואחרי אשר פיזרה עליו מעט גרגרי־פרג, סילקה אותו הצדה, וקראה בקול איום, שנצטרד פתאום:

“לכי ושפתי מהר את הקומקום.”

היא עצמה הלכה להעיר את מנהל־החשבונות, כפי שהבטיחה לו.

זה, בעיניו השקועות, ללא משקפים, שכב על המיטה הבלתי־מוצעת שכיבה שטוחה, כגוף מת.

כבר לבוש היה במדיו, ובבואו לצאת אל המרפסת, התעטף עוד במעילו החרפי, אלא שלא יכול עם זה להתגבר על צמרמורת הקור שתקפה אותו, ובשעת שתיית התה רעדה הכפית והתקשקשה בכוסו.

הרי לך איש צבא – ביטל אותו בלבו גרין הצעיר, אשר השכים לקום היום ביחד עם האחרים.

עד שמאיר רוטשטיין הלך להביא כרכרה, הידקו הבחורים על המזודה את הרצועות, ועד מהרה יצאו אחרי המתנדב, חיורים כולם בערפלי הבוקר, עם אותה הארשת בעינים שבה יביטו אחרי ההולך ללא שוב.

גרין הצעיר הוא שחזר הראשון אל המרפסת.

הוא זרק מבט סולד לחלות־הלחם, שטרם נמשחו בחלמון, הציץ לבית־קיבולו של המעיל, שהיה מוטל פה עם רישומי גופו של הנוסע, ולבסוף הבחין בין המשארות בקערת־צימוקים קטנה, והוא לקח אותה ועמד לבלוע את הגרגרים הצוננים והייניים האלה על העקצים והחרצנים שבהם.

 

טו

מתוך חבלי הציפיה – כאילו היה בזה כדי לקרב את הקץ – הקימו העסקנים באלכסנדריה ועד מיוחד, שעליו היה לטפל בהעברת הגולים אל הארץ.

כבר היה משוחרר אז כמעט כל חבל ארץ יהודה, ובתוך המדבר נסללה מסילת־ברזל, “דרך לעבור גאולים” – כפי שקרא לה מאיר רוטשטיין – ועם זה עוד ישבו פה האנשים ככבולים מחוסר רשיון לעלות, וגעגועיהם, מתוך כך, גָאוּ וחָמרוּ כמי נהר בפני חומת סכר.

עם ערב היו אלה מתקבצים ובאים לבית־הועד, “לשמוע חדשות”.

מבני מעמדות שונים היו ובני גילים שונים:

נערות בתלבושות כרכים גנדרניות עם טוהר ישראלי בעיניהן, בחורים מחושלי עמל וחזקי שרירים עם בטחון של בגרות בהליכותיהם, ונשים נאצלות, ידועות־סבל, אשר קומטו פניהן ולא עת.

נתן לב, ערבה עליו הישיבה פה בשעות כאלה, והוא את אוירת הכיסופים שמסביבו שאף אל קרבו בצמאון, בא מתוך כך לידי השראה ו“הלך־רוח”, והפליג מתוך הבטה לאחור למרחקי הדורות.

לפני שלושת אלפים ומאתים שנה – על אדמה זו עצמה ובמזג־אויר כזה – היו בודאי נערים ונערות בגיל זה מתלבשים בבגדיהם המצריים אי־שם בגושן, ובאים למין בית כזה “לשמוע חדשות”, וקצת יותר קרוב בזמן, לפני אַלפּיִם וחמש מאות שנה נהרו עם ערוֹב היום לבית כזה, ומתוך אותם רחשי הכמיהה, נערים ונערות בתל־אביב שעל נהר כבר, ורק שאלה היו מסורקים ולבושים כבר לא בנוסח מצרים, אלא לפי הטעם הבבלי.

אופן התסרוקת וגזרת הבגד הם רק שמשתנים – הסיק מכאן – אבל נהייתו של הגולה אחרי ארץ־מולדתו אחת היא בכל זמן ובכל מקום.

ערב אחד, כשישב שקוע כן בהרהוריו, בא מאיר רוטשטיין ומשך אותו אל הפרוזדור, ששם נמצא נער ארץ־ישראלי אחד.

בגניבה עבר זה את כל הדרך ברכבת, ועכשיו שאל לקרוביו הנמצאים באחד ממחנות־הריכוז, ומאחר שהשעה היתה מאוחרת, החליטו השנַיִם לקחת אותו לעת־עתה לביתם.

לבוש היה מכנסים ערביים, מעיל קצר, ממורטט וכובע צבאי, ומשך בכך את עיני האנשים בחוץ, אבל הוא לא שם לזה לב וצעד בחפזון לפני מלוויו.

בבית התעכב רק רגע לפני התמונה עם שורת הפירמידות שעל־גבי הקיר, ישב תיכף אל השולחן ומשך אליו אל הסלסלה עם הלחם.

עד שהאחרים אכלו את מנתם הראשונה, גמר הוא את הסַלט שלו עם החביתה וחביצת הקקאוֹ, הפך לצלחתו את קערית הזיתים והקריב אליו את צנצנת הדבש.

הגברת רוטשטיין, שהלכה וחזרה פה ליד השולחן עם כלי־האוכל, הציגה לפניו צלחת כרוב, שנשאר מארוחת־הצהרים וחתיכה הגונה של פשטידה, ועל ברכה ציותה למלא שוב את הקערית זיתים ולהביא עוד דבש.

“אמא,” באה זו נפתעת אל המטבח, “הוא אוכל פשטידה בלחם.”

“לכי והציגי שם את הגבינה השוויצית,” אמרה האשה בבטחון של הרופא, שעמד על טיב המחלה ויודע במה לרפאותה. “ושימי גם את האגוזים על השולחן, זה עשוי להשביע.”

למחרת, כשקמה בהשכמת הבוקר, מצאת את הבחור שהוא יושב כבר על המרפסת, ליד השולחן, עֵר ובמצב של ציפיה, ואז הלכה והביאה הנה את כל מאכלי־החלב שנמצאו אצלה בארון־האויר, הניחה פה כיכר לחם וירקות, והיא עצמה לקחה את הסל וירדה אל השוק.

כששבה, היה כבר השולחן פנוי, הכלים – מכונסים זה בזה, והבחור, כשכובע־החיילים שמוט לו על עיניו, ישן על הספסל שנת־עייפים.

נתן לב בא והסתובב על־ידו סחור־סחור. אחר יצא מחדרו מאיר רוטשטיין והביט אל האורח כמתרעם:

סבור היה, שכבר אפשר יהיה לשמוע מפיו דבר־מה.

“הניחו לו, הניחו לו,” גערה בהם האשה הקטנה מפתח המטבח, “הלא תראו שהוא מסוגף, תנו לו להשיב את נפשו.”

והיא, עד שהוא נרדם, הכינה בשבילו כמה קלחים של תירס ומעט תפוחי־אדמה, ועל המנות הקבועות לארוחת־הצהרים הוסיפה הפעם דייסה של שעועית ופשטידה מאִטריוֹת רחבות.

בערב היום השלישי לשבתו של האורח פה, ראתה, לשביעת־רצונה, כי ממנת התרד שלו השאיר חצי ומפרפרת התפוחים אכל גם כן רק חלק. ואז, כשהוצע לו משכבו, הניחה על־ידו את חליפת־הצמר שקיבלה מנתן לב, הוסיפה לזה חתיכת סבון ומגבת שעירה – ובבוקר, עם הנץ החמה, הקיצה לקול שכשוך של מי־רחצה, ראתה בעוד זמן־מה את הבחור, שהוא יורד עם חבילה קטנה בידו לפחי־האשפה, וכשיצאה אל המרפסת, כבר ישב זה פה, ליד השולחן, מסורק וצח, הסתכל במראת־היד הקטנה של ברכה והצטחק שתי גומות של חן.

מכל מה שהגישה לפניו לקח רק פרוסת־לחם קטנה וכוס תה. קם, כשראה אותה מעלה פחמים מן המרתף, ועזר לה להכניסם אל המטבח. ואחר־כך ישב והסתכל בעינים מורחבות בלחמניות־הסולת, שהאופה הניחן על השולחן.

“אצלנו אין רואים את זה,” אמר.

“לחם־דוּרה אכלתם,” אמרה הגברת רוטשטיין, כשהיא מתיישבת פה עם קלח של כרוב וסכין בידה.

“דוּרה, אם רק השיגו,” אמר בחיוך עגום.

ברכה, שיצאה מחדרה עם המגבת, על־מנת ללכת לחדר־הרחצה, סילקה את זו וניגשה מהר לפתחו של חדר־האוכל.

“בואו, בואו,” לחשה לאנשים היושבים שם בפנים, “הוא כבר מדבר.”

מאיר רוטשטיין והאחים גרין, עם כוסות התה בידיהם, יצאו והתישבו פה על־יד השולחן, ונתן לב, בצעדו על בהונות רגליו, בא וישב ליד צמחי־החבלבל, מן הצד.

נשען אל המעקה שבין העמודים – הוא האהיל בכפות־ידיו על פניו, כמו בשעה שעמד לגשת לקריאה של עיוּן, ופרשת יסוריהם של אֶחיו, שם בארץ, נפתחה לפניו כמגילת ספר מימי החורבן הידועים.

אותם המוראים ואותה ההתעללות של עריצים.

ודאי שלא היו פה סלסולי סגנון וצחוּת לשון, כי הלא רק על־ידי נער לא־לוּמד סופרו הדברים, ואולם נגעי האומלל הן יש אשר ניטיב לראותם מבין קרעי הבגד יותר מאשר בעד לבוש ההדר. מתוך גמגומו המקוטע של זה עלה ונגלה מעט־מעט הסבל של ציבור האנשים שם, אשר, עם ביטול חסותם של צירי הארצות, לא נשאר להם אלא המגלב של אדוני־המקום מצד אחד ומן הצד השני – ישימון ים.

אותן המיתות החשאיות של אלה אשר מקרוב באו, במחשכים, באין רואים. הלוָיוֹת הבהולות, לוָיוֹת ללא מלווים, בלהט השרב, או בסערות גשם, בחורף, ושתיקת ההתאפקות של כל המיותמים והשכולים בלילות, אשר הבכיה בקול היתה אסורה בהם.

בבני משפחתו שלו, של הנער, הלא נגעה הרעה ביחוד, כי בית־מסחרם בעיר הופקעה סחורתו, אחיו הבכור לוּקח לצבא ואביו – מרוב צער, סברו – חלה ומת.

בהיותם שניהם ברחוב בא לו “זה”, עוד לפני אשר הוא, הנער, הספיק לקרוא לעזרה, ובעוד הוא ובני־ביתו יושבים באֵבל, באה עליהם גזירת הגירוש.

האֵם ההמומה לא תפסה עוד מתחילה את הדבר, היא רק שאלה מה יהיה עכשיו על ה“קדיש”, אולם כאשר הוגפו בפעם האחרונה בביתם התריסים, והקרון עם המיטלטלים זז, פשטה את ידיה אל מול “בית־החיים” ופרצה בבכי, וכל האחרים, ליד הקרונות שמסביב, לא יכלו להתאפק עוד אף הם, כל השורה כולה, עד כי היה זה “כמו שלוָיה גדולה”, וזקנו הוא שנזף בהם על כי משמחים הם את ה“שכנים”, כי הללו, שלא היו באותה הגזירה, נתקבצו ובאו לראות בזה שנעשה פה.

והנה התחילו הנדודים עם הטלטולים על־פני הדרכים, להט השמש ורוחות החמסין ביום וה“פחדים” בלילות, בשעת החניה בשדות, בעת אשר הצבוֹעים השמיעו מרחוק את קול “צחוקם”, ומסביב התהלכו השועלים “גדולים כמו שכלבים”.

באחד מן הימים ההם, והם יושבים כבר אז במחנה ליד אחת המושבות, מתה עליה חַוָה ילדתם.

“הקדחת” היא אשר בה נשרפה. והיא יחידה, ועליה “רעדה” אמם ביחוד, והנה נהיה זה לה עתה שהיא “כמו שנתאבנה”.

קודם, בשעת “הצרה ההיא”, היה זה אצלה “כמו שברז”, אך קמה בבוקר, וכבר נוזל אצלה, ועכשיו היא רק שתקה. והיה שם אחד שבא מן “הועד”, וכשראה אותה, אמר כי לא טוב הדבר, וצריך לשאול ברופא. אבל הזקן סבר, כי לא תהיה תועלת בזה.

אם האחד נשברה אצלו רגל – אמר – יוכל הרופא לרפאו, אבל הלב אם נשבר, מה יוכל זה לעשות?

והוא היה רק קורא מעתה את התפילות בקול, כי ראה שזה מיטיב לה. כל פעם שעמד להתפלל, באה היא וישבה מנגד ונאנחה, עד ש“נפתח לה הלב” והיא שבה לבכות.

כבר גבר בעת ההיא הרעב במחנה, כי מן “הוַעד” לא נשלח הקמח, והשדות במושבה נאסר בהם הלקט, ובחוץ, בכל הדרכים, ארבו השַׁוִישים ולקחו את כל הבא לידם ל“שׂוּכרה” וגם למאסר, כי אמרו ש“רוצים אנו באנגלי” ועל זה הכו “נורא”. את אחד מן המוּכּים האלה ראה הוא, הנער, פעם במושבה, והיו אצלו הרגלים “מצוּבּעוֹת כמו שבסרטים”, אדום וכחול.

מחדר הכלא שליד הדרך היה מגיע אליהם לפעמים בלילה קול צעקת הנתפסים, והיתה אמו אומרת כי “סומרות אצלה השערות” והזקן, כדי להחריש את זה, היה לוקח את ספרו ומתחיל לקרוא בקול.

בשעת קריאה כזו, אחרי חצות, נרדם פעם לבלי הקיץ, כשהספר פתוח בידו. לא חש לפני־כן כל כאב, או חולשה, והיה, להיפך, חזק וכמעט שמח, כי בטוח היה, שהימים הרעים לא יארכו עוד.

“אם כן הגיע לנו,” אמר, “אם כבר ככה הוא, הרי אות הוא, כי קרוב הקץ.”

הפעם לא הרבתה האם לבכות והיא רק נכפפה וכמו נתנמכה, וחרדתה לילדים גדלה.

שנים היו לה עתה, הוא ואָחיו. וזה רך היה ומעודן, ולא יכול לאכול את לחם־הדוּרה, ומזה באה עליו מין “חלשוּת”.

פתאום, באמצע הדיבור, היה מלבין ונופל “כמו שמת”, וצריך היה לקרוא אז לאנשים שיחַיוּ אותו.

פעם – ביום־סתיו היה זה – נזדמן פה קרוב אחד שלהם, שבא באיזו שליחות מסביבות יפו, והיו אתו גם פרדות ועגלה. והנה, כשראה את מראה פניהם, ומעמד סוכתם, ואת גרעיני הדורה שהם מבשלים על אבנים בחוץ, אמר כי אין זה “תכלית”, ושעליהם לעבור אתו למקומו.

והוא שׂם בקרון את מעט הכלים שלהם, עשה ממחצלאות כמין אוהל, כדי להגן עליהם מפני הרוח, ויצא לדרך, והיה נוסע אט, בשבילים עקלקלים, כי ירא מפני הגייסות, שהיו כבר נסוגים בעת ההיא.

בשעת החניה פעם, כשישבו בסתר גבעה, נשמע פתאום מאחריהם קול הצלפת שוט, והם נבהלו וביקשו לברוח, אבל עד מהרה ראו כי מנגד, על הכביש, מתנהל כמין עֵדר, וכאשר נתקרב מעט, נוכחו כי אין זה אלא מחנה של אסירים, והזקן, קרובם, אמר, כי משלנו הם, והוא גם הכיר ביניהם את זלמן סגל ואת נחום ליפשיץ מיפו, מן השכונה החדשה. את אלה הכו ביחוד, כי מן הנחשלים היו, ואחריהם, קשור אליהם בשלשלת, נגרר שלמה גפן משכונת־הים.

“בעל חנות־המכולת?” נרעדה האשה הקטנה, אשר הכרוב עם הסכין נשמטו זה כבר מידיה. “והלא איש ‘מסוכן’ הוא, חלוש־חזה.”

“והוא באמת ‘נפל’ אחר־כך,” אמר הנער, “וגם שוֹר, אליעזר שוֹר מחַוַת התבואות ‘נפל’, לא יכול לשאת את המכות. ועליו בכו אחר־כך שם, במושבה, כולם, כי הוא הלא ‘רץ תמיד בשביל כל אחד’.”

פה, במקום החדש, כבר שומעים היו את קול התותחים של האנגלים, ואמרו האנשים, כי קול שופרו של המשיח הוא, ושעוד מעט יבוא הקץ לצרות.

פעם, בהשכמת הבוקר, בא הזקן ואמר, שראה במגרש שליד החורשה ערימה של אורז, כי התורכים הם כנראה, ששכחוהו מתוך מנוסת הבהלה, והוא שלח את שניהם, אותו ואת אָחיו לאָספוֹ.

עוד לא נמצא איש בחוץ, כשיצאו עם סַלם, והנה ראו למטה, ליד הדרך, כמין חלוק לבן, והם הבינו כי זהו האורז, ופנו ללכת שמה, וברגע זה עלתה מנגד השמש.

השמים שם, מאחורי החורשה, נהיו “כמו ששער של זהב” וממנו יצאו פתאום שלושה “גדולים כאלה והכל נוצץ עליהם” ובידיהם “כמו שסכינים של זהב”, ואחריהם באו עוד שלושה, ועוד שלושה, וכשהתקרבו, ראה כי אלה הם “הם”, והוא קרא לאחיו שירוץ ויגיד בבית, אבל זה כבר היה לבן כולו, והסל נפל מידיו, והוא “כבר לא נהיה”. ואז, לאחר שהוא, הנער, פנה כה וכה וראה כי אין למי לקרוא, עשה דבר, אשר אחר־כך, בבית, אמרו כי “זה היה שׂכל”. הוא לקח את אָחיו והניחו ליד הדרך, והוא עצמו עמד מרחוק, לראות מה ייעשה בו.

עתה היו הם כבר “כמו שנהר”, והיה הלב “רועד” אצלו, כי ראה שהם ממהרים, ואלה שבשורה הראשונה עברו באמת ולא הביטו, ומן השורה השניה גם כן לא הביטו, אבל פתאום נפנה האחד וראה והתעכב. גחן אל הילד וטיפטף לו לפיו מתוך איזה בקבוק כמה טיפות, ואחרי שראהו שהוא מתעורר, זרק לו טבלה של שוקולדה, ורץ מהר להדביק את האחרים, כשהוא צוחק מתוך הלב הטוב שלו, כי מאלה היה, מבעלי המגבעות הכפופות.

“האוסטרלים,” ידעה ברכה.

“הם־הם. ועליהם שמע עוד במחנה, כי לב של זהב להם.”

הקטן, כשהוא ניגש אליו, קם כבר על רגליו, והיה הולך ונושך מטבלת השוקולדה כמו שנושכים מן הפיתה, והצטחק אף הוא.

כשהתחיל לאכול אחר־כך, בבוא הרוחה, דייסות של חלב וביצה בכל יום, הבריא ושכח את כל המחלות.

“ואִמך?” שאלה הגברת רוטשטיין בחרדה.

“אמי?” שאל אף הוא, ופניו הקדירו, וריסי עיניו נתרפרפו. “אמא שלי, לחם־הדורה הוא שהרג אותה. לוּ ניתנה לה פרוסת לחם לבן, רק פרוסה אחת ביום,” אמר וניענע את ידו כמגרש מלפניו משהו מטריד, ונשתתק.

גרין הגדול ניגש אליו ונגע רכות בשׂערוֹ הבּלוֹנדי, שנתעדן אחרי הרחיצה, וברכה, בפרסה פרוסה מעוגת־התפוחים, שהובאה זה עתה מהתנור, באה והניחה אותה לפניו, על השולחן, אבל הוא דחה והודה בנימוס. מבקש היה לראות את קרוביו, הנמצאים במחנה־הריכוז, ומאיר רוטשטיין הוא שקיבל עליו להביאו לשם, והלך לחדרו להתלבש.

נתן לב, אשר נשאר עוד במקומו, הצית לו סיגריה ועמד לעשנה, והנער, שישב ממולו, נתבהרו מעט־מעט פניו ולבשו סבר של תמיהה למראה הפלא הזה, אשר הוא, הבחור, שואף את העשן ובולע אותו מבלי שיהיה ניכר כי בא זה לקרבו.

 

טז

גרין הצעיר, שיצא לכמה ימים לקהיר, סיפר בשוּבו כי את איטה בּלוֹך לא ראה שם, כי היא חולה ושוכבת, כפי שמשערים, באיזה בית־חולים, וכעבור כמה ימים ידע כבר להגיד בבירור, כי היא מתה ואיננה עוד.

עם גמר הארוחה מסר את הידיעה, בשבתו ליד שולחן־האוכלים, והמסובים פה ירדה עליהם דממת אֵבל, אבל כשהוסיף ואמר – ברגע שברכה יצאה מן החדר – כי בלדתה מתה, וכי סוחר־הכותנה הוא שאשם בכך, נהפכה הדממה הזאת לשתיקת זעף.

האשה הקטנה, בדחפה את הטס עם כלי־האוכל שעמד לפניה אמרה רק:

“אוי לה לאותה בושה,” ולא יספה.

לאחר שהאנשים הסתלקו לחדריהם, עמדה והסירה מעל הקוֹמוֹדה את המפה הסרוגה, מעשה ידיה של הדיירת, וזרקה אותה לתוך החדר הקדמי, קרעה מעל הקיר את תמונת־הנוף, אף היא מתנתה של זו, והכניסה גם אותה לתוך אותו החדר, ואחר ישבה על־יד החלון, על מלאכת־תפירה ומשכה פעם בפעם את החוט בתנועה נמרצת כזו, עד כי ברכה בא מורא בלבה, והיא השתדלה להימצא במרחק מתאים ממנה.

מבלי לשאול כל שאלות הטילה על הקוֹמוֹדה המעורטלת מפה אחרת, החליקה על הקיר את הפגימות שנשארו במקום התמונה וישבה אף היא בפקודת אמה לתפור, ועשתה היא הכל כפי שהורתה, מתוך צייתנות ואורך־רוח. אבל כשהגיעה מתוך כך השעה לרדת אל השוק, קמה ואמרה בתוקף, כי הפעם רוצה היא ללכת.

והיא החליפה את בגדיה וירדה עם סַלה לא לשוק־הפרבר, כי אם העירה.

באחת הסימטאות שם, ליד רחוב אנַסטסיה, ישבה נערה רוקמת מבני־משפחתו של סוחר־הכותנה, שהיתה דבקה ביותר באיטה בלוך, ואשר, מפני פרכוסה ותלבשתה הצעקנית, נמנעה תמיד היא, ברכה, מלהיפגש אתה. עכשיו הרגישה שמוכרחת היא לראותה, כי רק אצלה – ברור היה לה – תוכל לדעת את הדברים לאמיתם.

על־פי השלט עם חוטי־הרקמה שבצדו מצאה את הבית המבוּקש, הביטה בזהירות מסביבה לראות אם אין איש מַכּר פה, בחצר “המסוכנת”, ופנתה לעלות אל הקומה העליונה.

המדרגות רעדו תחתיה עם כל פסיעה, ומן הצד הסתחררו ריבועי גגות, כבסים מתלבטים ברוח, והמון כיפות ומגדלים תלויים על בלימה, עד שלבסוף הבהירה כנגדה שוב פקעת של חוטים. והנערה המיודעת נראתה בפתחו של אחד החדרים עם מלאכת־רקמה בידה.

“אה, את,” נתחייכה כנגדה, כאומרת: “ידעתי כי תבואי.” והיא הכניסה אותה אל החדר וניגשה ישר אל הענין.

וידעה היא באמת הכל.

היא, הדיירת שלהם, איטה בלוך, מתה עוד לפני חודש,” סיפרה לאחר שהתיישבה עם האורחת על הספה, “מתה מכלימה, משבר־לב, לאחר שהוא עזב אותה. כי הוא הלא כך דרכו, מוצץ הוא את הדם ומשליך, כחיה. וגם אותה, את היפה, הטובה, איבד.”

“כי היא טובה היתה, טובה,” אמרה, כשהיא ממשמשת בצמיד שעל ידה הכחושה, “ראתה ללבו של כל אחד – וריחמה.”

אִתה, עם הרוקמת העניה, הן התהלכה כאחות. על כל המדרגות טיפסה, בגשם וברוח, והביאה לה בדים לרקמה. לא מפני שזה היה נחוץ לה, כי אם רק כדי לספק לה עבודה. ואיך התיחסה ל“הללו” פה, בסימטה. לא בזה להן מעולם. וכשהעליב פעם איזה אדון “אחת שכזאת”, עמדה היא להגן עליה, כי לב טוב היה לה, לב של זהב.

“ואיזה יופי,” המשיכה בעצב, מתוך הרהור. “האנשים הלא חשבו, כי רק משי וקטיפה היא לובשת, ובאמת הן לא היה זה אלא כותן פשוט, כותן ופלַנל, בלי כל קישוטים. לא היה לה צורך בכך.”

“מאלוהים היה זה לה,” הוסיפה באנחה, ופקחה לרוָחה את עיניה, ושוב לא נראה מעתה לא השרק בפניה ולא שכבת הפּוּך, כי אם רק העינים הקטיפתיות האלה, העצבות והטובות.

מן הפינה הקרובה לקחה את כד המים, גמעה כמה גמיעות ואמרה: “פַרמצבטית היתה?”

“רוקחת, אבל לא השיגה פה עבודה,” ידעה ברכה, “לא נתנו לה.”

“והיכן הוא הלזה – הקרוב שלה?”

“הלך אל ‘השדה’,” אמרה ברכה, “למלחמה.”

“אה,” הבינה.

והיא אמרה: “כי הוא, האדון הקטן הזה, אהב אותה, הוא־הוא שאהב אותה באמת.”

היאך דאג לה אז, בשעת הטיול, בקהיר. בהשכמת הבוקר קם ורץ לבקש בשבילה איזו עוגות־פרג, כי אלה ערבו לה. בעצם ידו ציחצח לה את נעלי־הזַמשה שלה, השיב מעליהן בפיו את האבק וציחצח, וכשראה שהיא אוכלת את הבננות שהכין בשבילה – מטיול ארוך שבה – שמח כילד. לא שאל כל שאלות ולא ביקש מאומה, ורק שמח על כי אוכלת היא את הבננות.

כבר החשיך היום כשברכה יצאה מחדר־העליה, ירדה, מבלי לחוש עוד שום סחרחורת, מכל ארבע הקומות, ופנתה בלב קל אל עבר השוק.

כל אותה האוירה שם בבית, השתיקה הכבושה, הכעכוע רב־המשמעות של האב, ופניה הנזעמים של האם, דיכאו אותה והביאוה לידי תהיית מבוכה, והנה באה הנערה השחופה הזאת ופיזרה את כל זה. כפרשן טוב הסבירה את כל המעומעם והסתום – והדברים נעשו נהירים ומובנים לה.

מבלי לברר הרבה קנתה את צרכי־האוכל הדרושים, הספיקה עוד להתקין בבית את הסַלט ותבשילי הערב, ואחרי־כן, כשמסביב השתררה דממה, באה אל החדר הקדמי, פתחה את ארון־הבגדים וסקרה לאור הנר את שורת השמלות התלויות פה.

אמנם כן: כותן פשוט היו אלה עשויות, כותן ופלַנל, ובלי כל קישוטים.

ואז, לאחר שיִשרה בזהירות את שרווּליהן הפשוטים כזרועות, והעבירה בתנועת־רחמים את ידה על חלקת אריגן, מצאה ליד השולחן את השרפרף מרופד הפלוּסין – מקום־מושבו החביב של מנהל־החשבונות – וישבה עליו במשך כמה רגעים ישיבת אבלים, ואחר־כך כיבתה את הנר, באה בצעדים חרישיים לחדרה ועלתה תיכף למיטתה.

הפעם הראשונה היתה זאת לה פה אשר היא לא קיפלה לפני השינה לשם סלסול את שערותיה, לא ראתה צורך בכך. היא רק, לבל יפריעו, קלעה אותן לצמה, כמו לפנים, בביתם שבשכונת־הים, והַרגש הרגישה מתוך כך שאף היא עצמה שבה להיות זו של אותם הימים:

נערה תמימת־דרך, העושה עם אמה העניה בכל מלאכה, כדי להמציא לבני־הבית לחם וכסוּת.

 

יז

בין הסחורות ש“לאחר העונה”, אשר הגברת רוטשטיין חזרה אחריהן בתוך החנויות בשקידה (עכשיו כשהרשיון לעליה עמד להתקבל, והיה צורך “להלביש” את בני־הבית), נזדמנה לה חליפה אחת גם בשביל נתן לב, בגד עשוי אריג מובחר, אשר הוסיף לויית אצילוּת לבּחוּר כחול־העינים, זה אשר פניו, בזמן האחרון, נתרעננו ונעשו אפילו מלבבים.

כי הוא, מאז יום הבשורה, נשתנה. כמי שמחלים ממחלה קשה הלך והתאושש, ונעשה ער ואמיץ יותר, והעיקר: לא עוד מרחף באויר – כמאמרה של ברכה – ישב ביחד עם האחרים לשולחן־האוכלים בשעה הקבועה, קם ופתח את הדלת, כשראה אותה נושאת טס עם כלים, ויש אשר עזר לה גם להעלות גיגית כבסים אל הגג, או להוריד אל המרתף שק של פחמים.

אפילו פרקי ההיסטוריה, שהרצה לפניה בצהרי השבתות, ניטלה מהם קדרותם, והם – כאילו הוכנסו בין השיטין שלהם רוָחים – נעשו קלים ונהירים יותר. ויש אשר הוא, תוך כדי הרצאה, סח גם, שלא כמנהגו לפני־כן, שיחה קלה, או סיפר משהו מבדח. ואם לקח מתוך כך תפוח, או אגס, מסל הפירות, חילק אותו, ונתן את מחציתו לה, ועשה הוא זאת בתנועה שיש בה מחיבּת אח, זו אשר היא, היחידה להוריה, כל־כך השתוקקה לה.


באותם הימים התחילו להיראות פה בבית אורחים ארץ־ישראליים, שבאו לקנות צרכי־אוכל – “לשבור בר” – כמאמרו של מאיר רוטשטיין.

לבושים קרעים, עם נעלים בלות ברגליהם – את הדרך מתחנת־הרכבת עד הבית עברו מתוך הרגשה של הערום המתהלך בין הלבושים, אכלו יום־יומים על שולחנה של האשה הקטנה ונחו קצת, אחר ירדו לחנותו של החייט הספרדי והתלבשו בו במקום, ויצאו לשוטט בשוָקים. ולא עבר זמן רב והמרפסת הגדולה פה נמלאה ארגזי סוכר וקהוה ושקים גדולים, רחבי בית־קיבול, של אורז – רבים כל־כך, עד כי הגברת רוטשטיין יכלה רק בקושי לפלס לה ביניהם דרך אל המטבח.

והיא כבדה היתה עכשיו בעבודה, כי בבית התעסקה התופרת האיטלקית בתפירה ודרשה פעם בפעם כפתורים, או שרוכים. האחים גרין, שהתכוננו לצאת לטיול, צריך היה להכין בשבילם צידה לדרך. הגברת רבין הורע מצב בריאותה, וזקוקה היתה לטיפול מיוחד. והאורחים הארץ־ישראליים, משטעמו את המרקחת שלה, ביקשו לטגן מעט בשביל בני־משפחתם, אשר לא ידעו זה שנים טעם של פרי מבושל בסוכר. והנה באו ומסרו לה דרישת־שלום מקרוביה ביפו, רוטשטיינים אף הם, והיא החליטה לשלוֹח להם איזו מאפה־תנור, ועמדה והתקינה עוגת־דבש גדושת צימוקים וגדולה במידתה כל־כך, עד כי השתאו לה כל רואיה, חוץ מן האורחים עצמם, כי על־כן ידעו את רעבונם של בני־המשפחה שם במשך כל השנים.

בתוך כל אלה הופיע פעם, בשעת־בוקר מוקדמת, מנהל־החשבונות, מנחם גוּט, כשהוא לבוש שוב בבגדי־האזרחים שלו.

נמצא שהוא משירותו בצבא השתחרר זה כבר, ישב כל הזמן בהלוּאַן שליד קהיר עם התינוקת, בת קרובתו, ועתה ביקש שיוּתן לו המפתח של החדר הקדמי, כי עליו להכניס שמה את החפצים עם הילדה.

הגברת רוטשטיין, כששמעה זאת, תפסה את ראשה בשתי ידיה, ופניה, לנוגה האש בכּירה, קיבלו ארשת איומה כל־כך, עד כי ברכה עברה צמרמורת־קור בגבה, וכפות־רגליה, בתוך הסנדלים המחוררים, נתכווצו.

הרע מכל היה, שהתינוקת, מהרגע שהובאה אל החדר, לא חדלה לבכות. לא הועילו לא שידוליו של האיש ולא הנענועים שניענע אותה בעגלת־הילדים שלה.

ברכה, בחולשת דעתה, עמדה וסגרה במטבח את הדלת – והיא גם, כדי “להחריש את האזנים”, הסיעה ליד השולחן בחדר הגדול כסאות וקישקשה בכלי־האוכל, אבל הנה נשתתק פה, לבסוף, השאון של אוכלי פת־השחרית, וקול הבכי, חד ונוקב, הזדקר יחידי בתוך הדממה, עד כי האשה הקטנה לא יכלה עוד להתאפק ובאה והוציאה מבעד לפתח המטבח את ראשה.

“הן לא ייתכן ש’זה' צורח סתם ככה,” קראה. “ודאי שמשהו לא כשורה שם.”

ואחר, בקול שהיה כבר מתון יותר, הוסיפה:

“ילד איננו בוכה בלי כל סיבה.”

ואז מצא גרין הגדול את השעה הכשרה לבוא אל המטבח.

שמח היה להגיד לה, כי אותם הדברים שסופרו אז על הדיירת, אך דברי־לעז היו: היחסים בינה ובין האיש הקהירי היו – כפי שנתברר – כשרים.

“דהיינו?” שאלה זו מבלי להפנות את ראשה.

“דהיינו – שהיא שם, בשעתה, נישאה לו.”

“בחופה וקידושין?” פיקפקה.

“על־פי כל החוקים, כדת וכדין.”

“ולמה לא לקח הוא את התינוקת?” בחנה אותו.

“מפני שההורים שלו התנגדו,” הסביר. “לא הסכימו בכלל לשידוך.”

“אה,” האמינה לו.

והיא הסתובבה רגע כמחפשת מה מסביב לשולחן, הוסיפה ללא צורך פחמים בכירה והציצה לתוך סיר המרק, ולבסוף צנחה וישבה על הספסל, משכה מאחורי ערפה את שני קצות המטפחת ונשאה אותם לעיניה.

“הנערה הטובה הזאת,” נתערערה בלבה מחיצת הקנאות ומקור־הרחמים נתגלה, “היפה והטובה, למה זה הגיע לה כך?”

המרק בכירים, שהאש גדלה בהן עתה, אחרי הוספת הפחם, גלש, והחצילים, שהיו נִצלים פה, עלה מהם ריח של חריכה, אבל היא רק ניענעה בידה על כל אלה וקמה והלכה לה, וברכה היא שבאה למלא את מקומה.

וכעבור שעה שיעשע כבר מנהל־החשבונות על המרפסת את קרובתו הקטנה – תינוקת זהובת־שׂער, שחשפה פעם בפעם את ארבע שיניה מתוך צחוק לוקח־לב.

מאיר רוטשטיין, שישב פה ליד השולחן על עלוני ספירה, צירף גם אותה לרשימה של “הריבית החיה” – הילדים אשר נולדו במשך כל הזמן לגולים, והוא גם הציע ביחד עם זה, ששמה ייקרא לא איטה, כשם אמה, כי אם יהודית. ואילו אשתו, הגברת רוטשטיין, נתנה קודם־כל את דעתה למבנה גופה של זו, מצאה שהיא “צמאה” לחלב ולמי־רחצה, ויעצה להאכיל אותה פירות חיים, דבר אשר מנהל־החשבונות קיבל עליו לעשותו, קנה תיכף בשבילה מכל פרי אשר ייאכל, והִרבה ביחוד לתת לה את הבננות, אשר שמע, כי מזינות הן ונוחות לעיכול.

בתוך כל הערבוביה שבחבילות־האורחים פה התישב אתה על אחד הארגזים, והאכיל אותה את הפרי הרך והעדין הזה, והיא, מתוך העוָיות־חן, התחמקה לרגעים, כממאנת, מיצמצה כנגדו בעיניה הקורנות, עיני אמה, וטפחה לו פעם בפעם בידה התפוחה על פניו.

“היא אוהבת אותו,” הסבירה זאת האיטלקית מן המרתף בפשטות.

אִסרוּ חג של פסח נקבע ליום הנסיעה – כשלושת אלפים ומאתים שנה אחרי יציאת מצרים ההיא – רשם לו נתן לב בפנקסו, והוא, אם כי במחשבתו הפליג תכופות לאותם הימים, היה עם זה עֵר ומפוכח, וטרח ביחד עם האחרים בכל ההכנות. ועוזר היה ביחוד על ידי ברכה, אשר בינה ובינו נקבעו בזמן האחרון יחסי־הבנה.

והעבודה בבית רבה היתה עתה וכפולה, כי בעת ובעונה אחת צריך היה להתקין בגדים, להכין מזודות ולארוז חפצים לנסיעה, וגם להגעיל כלים, לכבס לבנים ולהכשיר את החדרים לחג. ואולם האשה הקטנה, בת־המשק המובהקה, לא רפו ידיה. כסַפּן זה, החותר להגיע בעתו אל החוף, הגדילה רק את מהירות התנועה וגם איחרה ביחד עם זה לשבת בלילות, ובבוא השעה, עם התקדש החג, היה אצלה הכל ערוך ומתוקן. לא חסרו אפילו מי־דבש, ציר של סלק וּצנון מטוגן בדבש ושקדים, זו הפרפרת הריחנית, אשר העלתה על לב אוכלי־שולחנה את זכר בתי־אבותיהם הרחוקים.


ביום האחרון של פסח אמרה האשה לבעלה, כי רוצה היתה שיצא להתהלך אתה קצת בחוצות העיר, והוא, האיש כבד־הראש הזה, המסולק מכל, נענה לה.

הפעם הראשונה היתה זאת, מאז באו לשבת יחד, אשר היא פנתה אליו בבקשה כזאת.

במשך עשרים וחמש שנים בישלה, צלתה וטיגנה, סיידה את קירות הבתים שבהם ישבו, ציחצחה חלונות וכיבסה לבנים, שלהם ושל דייריהם.

היא אשר משכה בעצם את הקרון, והוא מצדו נתן רק לפעמים את קצה אצבעו בו. והיא לא תהתה לדרכיו ולא שאלה מאומה, והיתה מתלווה לו רק בשעה שבא להשתתף בחגי האירוסין והנישואין במשפחה, או בלויות המתים. והנה באה אליו עכשיו בבקשה הזאת – והוא קיפל, איפוא, את הדף, שבו עמד בספר־הקריאה, הסיר את המשקפים ויצא ללכת אתה, בעוד אשר ברכה ונתן לב, שדרכי העיר נהירים להם יותר, נלוים אליו.

הם לא הוליכו אותה דרך רחובות־המסחר, מצופפי האוכלוסים ומקועקעי המדרכות – שכונות־החול, כי אם לאלה של שבתון, למקום ורדים ודשאות והיכלי־חמד. והיא, לבושה שמלת־קפלים חדשה, עם מטפחת קטנה מקופלת בידה, הלכה לאִטה והסתכלה בכל אלה.

היא ראתה בתים ורודי־שיש, אשר פסלי ילדים לבני־גוף שומרים על פתחיהם, ספסלי־גן משובצי קונכיות, שהם עשויים כמקלעות ומלבלבים כפרחים, ומזרקות, אשר מימיהן מתאבכים בצורת קיטור ומבריקים כאבק של כסף באור השמש.

ליד בריכה אחת, מבין סבכי ירק בגן, הבהירה כנגדה שורת אוָזים, אשר תמהה לשמוע כי חצובים הם מאבן, כל־כך מזורזים נראו, ואל המים פשטו את צואריהם בתנועת־ערגה כזו, עד כי תקף אותה צמאון למראיהם. ובמקום אחר, בקצה כיכר־דשא, הביאה ליד השתוממות התאו, זו בהמת־הבצות הענקית, אשר ברביצת האֵלם שלה, על מפלי־הגוף הדוממים, העלתה דוקא ספק על לבה, אם אמנם יצור חי הנהָ. ואולם נפעמה היא ביחוד כאשר הגיעו לשערי נוּזה, ולפניה נפתח גן־הצמחים הגדול.

כדי שלא לדרוך על הדשא בנעלים המאובקות, צנחה וישבה על הספסל הראשון שנזדמן לפניה, ורגש של חרדת־קודש מילא אותה, כזה שהיה לה, בבואה להיכנס אל העזרה של בית־כנסת.

זה האור המדומדם השוֹרה פה בכל, אִושת האילנות הנעים כמתוך רחש של תפילה, רסיסי מי־הזלָפים על־פני העשב, אשר נוגה של כוכב־הבוקר להם, והציוּץ המופלא של הצפרים מנומרות־הנוצה, המרחפות על־פני שיחי הורדים וההדסים.

גן־העדן הוא שנצטייר בדמיונה בצורה כזאת, מקום זה, אשר ידועי־העמל, לאחר שמורקו וזוקקו במצוקות החיים, יבואו למצוא בו את מנוחתם, מנוחת־עולמים.

היא פשטה את ידה אל השיח, שנמצא בקרבתה, ונגעה בו ברוֹך, דרך ליטוף, ואחר־כך, כשקמה ממקומה, גחנה אליו והריחה את ריח פרחיו כמו שהם, במחובר, ואז יצאה דרך המבוא הקרוב וצעדה אחרי בני־לוייתה לאט, מתוך הרהור, כמו לאחר שעת תפילה והגיון־לב.

וביום המחרת ניצחה כבר על האנשים היוצאים לדרך, והיתה זריזה ופיכחית, כדרכה.

בתוך הרכבת ערכה להם שולחן, הגישה, כמו בבית, קציצות של ירק ומרק חם, ובשעת החניה, בין רכבת לרכבת, כאשר צמאו, הרסה עם קומקום־האלומיניום שלה אל הברזים של מחנות הצבא, והשקתה אחר־כך את כולם מים – פה, בתוך המדבר, בקרבת רפידים ומסה־ומריבה – תמה בלבו נתן לב.

הוא נתון היה כל אותו יום להלך־רוח מיוחד, ובלילה אחר־כך – ליל־שימורים היה לו זה – התיחד עם נפשו בפינת הפרוזדור, ליד האשנב, והיה מבקיע במבטו אל תוך מחשכי הישימון, ולהבת־האש, המנצנצת במכונת־הקיטור, העלתה על לבו את זכרו של עמוד־האש, שנישא בזמנו, בלילות, לפני הגאולים.

ברכה היא אשר בישרה כי האיר היום. היא סילקה מעל החלון את הוילון, וקראה לאנשים לבוא, כי “רואים כבר, רואים” – אמרה.

הגברת רוטשטיין, המשכימה לקום, באה הראשונה, אחר התקרבו מנחם גוּט ובני משפחת רבין.

האשה החולה, לבושה עוד שמלת־הלילה, היתה מרעידה מן הצינה, אבל עיניה המורחבות, כמו אז, ביום שקמה לתחיה, זרח מהן אור ישועות:

“אנחנו כבר פה,” אמרה, ופתחה את החלון והוציאה מבעדו את ראשה.

הארץ על מַעטה יַרקה קפצה לקראתה קפיצות גדולות, דהרניות, עליזות.

קורנת משמש ורטובה מטל – היא נראתה כמצטחקת מתוך בכי.

 

יח

נחמה רוטשטיין, כשחזרה אל הארץ, החליטה להעביר את שרידי הפנסיון שלה מסימטת־הים שבגבול יפו אל הפרבר שקוראים לו “השכונה החדשה”.

היא לבשה יום אחד את שמלת־הקפלים שרכשה לה במצרים, ולקחה אתה בשביל היציבוּת ושיווּי־המשקל – היא, אשר לא ידעה להתהלך בידים ריקות – סל מסלי המטבח, ואחרי אשר השתוטטה כה וכה ברחובות השכונה, ורותה מתוך כך נחת מיפי הבתים פה, נקיון המדרכות והמלל העברי של התינוקות, המשחקים בחוץ להנאתם, באין מורא “שקצים” עליהם, מצאה לבסוף ברחוב הברושים בית שנראה לה כמתאים ושהוא גם קרוב, לקורת־רוחה, לבית רבין העסקן ורק שורה של עצי־אורן בין שניהם, שהם מטילים את צלם במידה שוה לצד האחד כמו לשני.

הבית עצמו רב־חדרים היה, עם מרפסות סכוכות ירק ואולם שהוא פתוח לכיכר־חול זהבהבה אשר מאחריה רבץ, משופע וכמו מואחז בשולי השמים, הים.

ביום בהיר, כשעמד איש להסתכל פה, היה לו כאילו עבר מהויית חול לזו של קודש, ופניו תוך כדי הבטה לבשו סבר של חגיגיות והגות.

גם נחמה רוטשטיין, כשפתחה פה עתה את התריסים, נתפסה למראה שמנגד, וזמן־מה עמדה תחתיה דוממה ומהורהרת.

כל אותו עולם־המעשה שלה, שקראה לו “הוּ־הַא”, החפזון התמידי, העבודה שהיא רבה תמיד משיעור הזמן שהוקצה לה, העול והאחריות המעיקים עליה אפילו בלילה, בשנתה הקצרה, כל אלה יחד עם כמה עשרות משנות חייה נסתלקו כאילו ונעלמו, והיא שבה להיות ילדה עם ילדים, שרויה עוד בצל כנפיה של האם.

בעל־הבית בא לדבר אתה בענין החוזה, ואז הלכה ובדקה את ברזי המים והמזוזות על הפתחים, וכעבור איזה זמן חזרה לביתה עם צרור־מפתחות חדש בידיה, שהוסיף עוד משקל לכובד אחריותה.

בחמישי־בשבת שבאותו שבוע עמדו לעבור אל הדירה החדשה, והיא, נחמה רוטשטיין, יצאה והלכה לשם בשעה מוקדמת, מרעידה מצינת הבוקר ומעוד רגש אחד שנטפל לה תמיד ביום אשר כזה, ספק הד מאימת אבותיה ידועי הטלטול והנדודים מדורי־דורות, ספק פחד משינוי המקום, אשר אתו – ידעה – קשור גם השינוי של המזל, שהוא רב־נפתולים ולא תמיד יגיה את האור הרצוי.

עוד שרר שקט בחצר. בבית השכן שמנגד היו התריסים מוגפים וצפרים התלבטו שם באורן שליד המרפסת, בהשירן מתוך כך שׂכּים יבשים, שדמו למחטי־זהב. ברז־המים, ממעל לשלולית זהבהבה־ורדית באור הזריחה, טיפטף, והאשה, מאהבתה את הסדר, סגרה אותו ובאה אל הבית פנימה.

פה נעמדה לפני כל חדר מתוך חישוב בינה לבין עצמה, כמי שעושה חשבון בלי קול, וכשהרהיטים הובאו, הראתה איך והיכן להציגם, וכל כלי, באשר הוא הועמד, שם היה מקומו. שום מקום או מעמד אחר לא היה מתאים לו.

ברכה ונתן לב הם שהביאו את החפצים הקטנים, ואת הגדולים העביר נושא־המשאות הותיק פינחס, הוא היהודי היחיד לשעבר בין הסַבּלים.

האיש רוטשטיין בעצמו יצא לבקשו בבוקר בכיכר הסַבּלים, ומצא אותו לקורת־רוחו במקומו הקבוע – בלבו ראה אותו כסמל העם כולו בין הגויים – והוא כאז כן עתה כוחו אתו.

הערבים, בבואם להעביר משא ממקום למקום, הלא צועקים בחזקה לנביאם, כשהם טורחים מתוך כך ומתיגעים, ואילו הוא רק לחש חרש פסוקי תהילים, ואת העומס שהוטל עליו נשא בקלות.

בשתי קבוצות הוכנו הרהיטים להעברה: הישנים, פשוטי־העץ, אשר אף כי שופשפו ורוחצו, היה מראיהם עלוב, ואלה שנקנו ב“הזדמנויות” שונות בשוקי מצרים, שהם רפודי־אטון והדורי־צורה, והנכבד בהם הוא ראי בקומת איש, שהכיל, כביכול, בחללו הפנימי את כל האחרים, ושעדיין היה בית־קיבולו פתוח כתהום.

נחמה רוטשטיין, כשזה הראה לה בפעם הראשונה את דמותה במלוא הקומה, על קמטי־הקמטים שבה, נרתעה ממנו מתוך הרגשת עלבון, כמי ששמע הערת־ביקורת חריפה, ואילו ברכה בבבואה שלה הסתכלה ארוכות, בעיון, בהשתאוּת ומתוך הכרת־טובה.

את הגזרה שלה, שטוּפּחה במאמצים, על־ידי חגורות אֶלסטיוֹת ותזונת־רזון, ואשר את האישור ליפיה היה צורך לבקש במבטי עוברים־ושבים ברחוב ובקטעי ראיים בחלונות־ראוה, גילה זה לפניה בבהירות ובשלמות, על כל חמוקי הגוף וקפלי הבגד, ובהבעה של אותה קורת־הרוח שחשה היא עצמה בקרבה.

מתוך יחסה המיוחד לרהיט זה נתלוותה אל הסַבּל בצאתו לשאת אותו, והביטה כל הזמן בחרדה היאך בתוך כדי טלטולו מתערבלים בו עמודי פנסים, ריבועי חלונות ועליות־גג, שהן כאילו נוטות לנפול, עד אשר הועמד, לבסוף, באולם, בפינת־מבטחים וגבו אל הקיר, שאז בלע כמות גדולה מתכלתם של השמים והים ונרגע על כך.

הוצגו פה עוד במקומות המיועדים להם מזנון והשולחן המכונף, שאפשר בשעת הצורך להגדילו (הן לקראת ימי־רוָחה הלכו), אז אמרה נחמה רוטשטיין לבעלה שיש לקבוע את השלט ממעל לפתח המבוא, והאיש עם חברו לעסקנות, נתן לב, לקחו את לוח־העץ ועלו בסולם שבין שני הברושים עד לקצה הגג ונעמדו רגע תוהים במקומם:

הים נראה מנגד כשהוא הולך ומתרומם בעוד שהשמים כנגדו משתפלים ויורדים, והשמש, התקועה ביניהם בשקיעתה, מהווה כעין שער של זהב. ושם ביקשו השנים לראות עולים באים באניות מכל הגלויות שבעולם.

הן כבר הוכרז על זכותם לכך, ורבי תבל עמדו לאשר זאת בחתימת ידם.

ברכה הביאה להם את הפטיש והמסמרים, ואז קבעו את השלט וירדו אל הדשאה למטה.

היו באויר ציפיה וריח של עצי־שׂכּים.

 

יט

נתן לב נחשב בבית־הפנסיון של נחמה רוטשטיין עוד בשבתם במצרים כאחד מבני־המשפחה. אכל בזמן ובמקום שמאיר רוטשטיין אכל, ושר פה, בהתעטף עליו נפשו, שירי־ציון, או ניגוני־תפילות בכל חדר שהוא, ובמוצאי־השבת, כשבעל הבית נשתהה לפעמים בעיר, הבדיל, לפי בקשת האשה, הוא על הכוס, חבש לשם כך את כובעו, והטעים יפה בקולו הצלול את המלים, והיא בראותה היאך ברכה מחזיקה לפניו את הנרות, נתמלא לבה רחשי חנינה ותפילה זכה של אם למעט נחת שרוצה היתה לזכות בה.

בשעת קניותיה בשוקי אלכסנדריה, רכשה אז לפעמים, חוץ מהדרוש, גם “משהו מן הצד”, קטעי אריגים, או חפצי־נוי, אשר עם גמר המלחמה, בבוא יום העליה, העבירה אותם אל הארץ כסחורה מוברחת, גנוזים אי־שם בתחתיות הארגזים, והוסיפה עוד אחרי־כן לצפות באורך־רוח ליום, אשר הבחור ימצא לו איזה מעמד, ויוכל לקבל עליו עול של משפחה. אולם כשהציצה פעם, בשעת לילה, מן החלון, וראתה היאך השנים עומדים באור של ירח על הגזוזטרה, כתף אל כתף, ואין כל דיבּר ביניהם, הבינה שאין עוד פה מקום לשהיות, וביום המחרת, כשידעה שבעלה נמצא על המרפסת האחורית לבדו, היטיבה את מטפחת־הראש ובאה וסחה לו את אשר בלבה.

אבותינו – אמרה – אילו חיכו בזמנם עד שיתבססו, לא היתה היא יושבת פה היום לפניו, אלא שהם, כשהגיעו לפרקם, התחתנו, מתוך הבטחון שאלוהים הוא שיתן את הפרנסה. ואמנם לא נשמע זאת אשר מת שם אז מי ברעב. והן הבחור, אגב, גם משׂתכּר מה בעבודת המזכירות בבית־הספר, וחדר־העליה פה יוכלו השנים לשבת בו לעת־עתה.

האיש, אשר בבואה סילק את הספר שהיה מעיין בו הצדה, בשערו כי דבר נכבד לה אליו, הקשיב לה מתוך כובד־ראש, ולבסוף, אחרי הרהור־מה, אמר:

“טוב, אני אדבר אתו.”

ואכן, עם פנות היום, אחרי שתיית התה של שעת ארבע, יצא עם הבחור אל המדרכה שלפני חזית הבית והתהלך אתו שעה קלה תוך שיחה כה וכה, והדבר נתישב, ואז, לאחר שדבר האירוסין נתפרסם, הוציאה האשה כל מה שהיה שמור בארגזים וניגשה אל ההכנות לחג־הנישואין.

ברכה היא שניצחה על תפירת הבגדים, ועשתה היא אותם לפי הדוגמאות שבעלוני־המוֹדה של פאריס, בעוד שהאם, מהחמרים שהיו אתה, התקינה את מיני המאפה בנוסח מאיקוֹב עיר־מולדתה. לפי אותן התבניות, ובאותם חמרי המילואים והתבלין.

מאיר רוטשטיין, בעברו דרך המטבח, נעמד פה לפעמים תוהה בקוצר־ראייתו, ושואף ובוחן באפו את הריח, שנראה כמוּכּר לו (מאפי התנור עצמם, מפני החשש לעין רעה, חבויים היו בארונות), בהביאו בכך לידי צחוק את אשתו, בת המשק המובהקה והמרחיקה לראות.

הוא, אשר קודר היה תמיד וחמוּר, נתרכך עתה עם התכונה לחג־המשפחה, שלח את כרטיסי־ההזמנה לקרואים, והזמין את “כלי־הקודש”, וביום החופה, לשעת קבלת האורחים, חבש את המשקפים שהותקנו בשביל המרחק, ונעשה על־ידי כך ער ומפוקח ואפילו כאילו גם ידידותי יותר.

בשעה מוקדמת התחילו האנשים להתכנס, משפחות־משפחות, מכיכר החולות ומן השוק ומשכונת־הים. מבני מאיקוב וסביבתה רובם. מהם פליטים ניצולי פרעות, ומהם דורשי־ציון ובעלי־כיסופים, חתנים של אמידים לשעבר, וסמוכים על שולחנות מלאים טוב, ועכשיו פה מושחרים מדאגות הפרנסה וקשי ההסתגלות, ומדולדלים מחליי הקדחת והגרענת – באמצע היום סגרו את חנויותיהם ובתי־מלאכתם והתלבשו בבגדיהם הטובים. האנשים בסורדוטים דהויים וספוגי טחב עם מגבעות שצורת קלחת להן, והנשים – אמונות על משי ופלוסין לפנים ולהוטות אחרי חידושי מוֹדה – במחוכים מרופטי־צלעות ושמלות עתיקות־גזרה. וכולם הסבר המאיקובי המיוחד בפניהם, אותה הארשת של ענוַת תום ודרישת טוב לזולתם.

באולם המרוּוח של בית רוטשטיין, עם שולחן־האוכלים המכונף ומראת הטרומוֹ הממולאה תכלת ים, דיברו עכשיו כולם יחד, בקול רם, כדרך בני מקומם, ונשמעות היו פה תכופות הקריאות “מתראים”, “מתראים”, ו“זוכים להתראות”.

הסקרנים שבהם היו הולכים ומציצים מתוך כך אל השולחנות הנערכים ולחדרה של הכלה, אשר בוששה לצאת (זו, נעולה כבר בנעליה החדשות, שהוסיפו גובה לשיעור קומתה, ומעודנת מן הטיפול בתמרוקים, עמדה בענן של אבקת־פוך וגיהצה גיהוץ אחרון את שמלת־הכלולות) – שתי נערות מבנות השכנים היו מפלסות להן בין כל אלה דרך עם טסים בידיהן, אשר עליהם מסודרים היו מיני מאפה – כמו לפנים בעיירות ב“חלקים”. כל אחד פרוסת עוגה בו, דובשן בצורת רומבוס וכעכית־סוכר פריכה, שהיא עשוי כוָו מעוקל.

בראש הקרואים ישבה פה הישישה פייגה, שקראו לה הירושלמית, אשה כבדת־אזנים ורבת־יחשׂ, אשר שמלת־האטלס שלה נתמרטטה מרוב הביקורים בשמחות־מצוה.

בת מאיקוב היתה, נצר משורש צדיקים, שעלו בזמנם בספינת־מפרשים אל הארץ. הערצתם של בני המכורה אליה היתה כזו שרוחשים לתשמיש־קדושה שבלה מיוֹשן.

היא מן ה“חלק” שהונח לפניה הוציאה את הדובשן, הריחה אותו ועשתה תנועה כמי שמתאמץ לזכור מה. לבסוף הוארו פני־הקלף שלה מתוך חיוך של קורת־רוח, והאנשים מסביב, כשורות של נרות הנדלקים מן האחד, הבוער, נאחזו כולם באותה בת־הצחוק, הבאה מתוך תום־לבב.

מקום־כבוד ניתן פה גם לאֶלצה מבית־הלויים, שידועה היתה בחושה המיוחד לגלות בארץ אנשים מיוצאי מאיקוב, ובכשרונה לתמוך בנחשלים והכושלים שבהם.

חדר־מגוריה שמאחורי חנות־המכולת שלה שימש גם אכסניה וגם בית־תמחוי לכל כמו אלה, וריח מעשיה הטובים היה מתערב שם בזה של הסַלטים מירקות העונה.

מאיזו קרובים מאמריקה קיבלה חתיכת בד ירקרק, ותפרה ממנו לה ולשלוש ילדותיה שמלות־קלוֹש מקושטות בסרטים ורדיים, ובשבתן עכשיו ארבעתן יחד, דמו לשיח של ורדים העומד בלבלובו, וכן גם נראו בתוך הראי שמנגד.

היא, אֶלצה, היתה הראשונה שהניחה על השולחן המיוחד למתנות את זו שלה – שלוש כפות־פרַזֶ’ט, אשר, מאין לה היכולת לקנות משהו, “גנבה” אותן מכלי־הפסח שלה עצמה.

בחמימות נתקבל פה פיני־לייזר מנוה־גנים, מוכר־ספרים לשעבר בעיירה ופה עכשיו עובד־אדמה.

בקרון־משא באו, הוא ואשתו חוה רישה וקרובם חיים ברמן, שהוא בנו של החזן ממאיקוב, ולו מפוחית, שהוא מיטיב לנגן בה, ואת הכלי הזה הביא אתו.

האיש, לאחר שהתיר את הפרדות בחצר, נכנס ובא מזורז וקל (לבוש היה, כדרך ה“חלוצים”, חולצת־בד ששרווליה מופשלים), סקר בעיניו העליזות את בני המכורה, ופתח מיד בשיר “הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”, ועוזר אברהמ’ס, לשעבר “הגביר” במאיקוב, ושתי ילדותיו, הצטרפו אליו בקולות יפים להפליא.

חוה־רישה נראתה הפעם, להיפך, זעופה ועצובת־רוח, שלא כדרכה. נתברר, שהנעלים, שקנתה לכבוד החתונה, הציקו לה, ואחרי שניתנו לה סנדליה של ברכה והיא נעלה אותם, רָוַח לה ופניה קיבלו שוב את הסבר הרגיל של דרישת־טוב.

בלתי־מעורב, כאורח לא־קרוא, עמד פה מן הצד קרובם בן החזן, שותק ומחריש כאביו בזמנו, בשעה שנמצא מחוץ למקומו שליד ה“עמוד”, ורק כשנתבקש על־ידי האשה לנגן לפני המסובים משהו “ביתי” (מנגנים לא הוזמנו לחתונה), התישב על אחד הכסאות ישיבה מאוששת ומשך אליו את הכלי.

הוא ניגן את “ניגון הפרידה”, לפי נוסח מאיקוב, וכמה פזמונות, מאלה שחוּבּרוּ על־ידי בחורי המקום שם, בסדנאות. אחר הוסיף והשמיע עוד אחדים מניגוני אביו בתפילות “הימים הנוראים”, שהם ספוגים עצבות של ראשית סתיו ואימת הדין.

אותה ההזדככות שבאה אז עם הרהורי התשובה, חרדת הלב לקול תקיעת השופר והרגשת הפחד בזמן תפילת “תשליך” על הנהר מאיקובנה הקודר, בתוך שדות זרים, אשר כמו צלצול של כלי־חבלה יישמע מהם, ולבסוף הבכי המשותף, החם, בבית־הכנסת, בשעת הזכרת נשמותיהם של כל הטהורים והקדושים, בין אלה שמתו בקצם, ובין אלה “שנהרגו ונשחטו על קידוש השם” – שעדיין הולכים רבים, לפי השמועה, ונשחטים שם גם כיום.

פיני־לייזר כבה גץ העליצות בעיניו והשזיפוּת בעורו נראתה כבר עתה כגוון חולני צהוב, בעוד שהנשים, פניהן במטפחותיהן, בכו במשותף בכי מאופק, בלי קול.

אבל אז עשה הבחור תנועה בידיו, כמי שעושה בלהטים, והבית הוצף פתאום צלילי נחמה ותקוה.

שתי הנערות, שעסקו לפני־כן בעריכת השולחנות, פתחו עתה חגיגית את דלתו של החדר הצדדי, והכלה, ברכה, יצאה ובאה לבסוף.

הדורה בלבוש־משיָה ומדיפה ריח של בשמי “פומפיה” – היא הלכה והסתכלה בראי, ראתה, לקורת־רוחה, שם, בתוכו, את ההתפעלות הכללית של המסתכלים בה (אחדות מהנשים היתה עוד דמעתן על לחיָן), ושבה וישבה בכסא המיועד לה.

 

כ

נעמי רבין, בת השלוש־עשרה, קנתה לה בסוף ימי גלותה במצרים, קופסת צבעים ומחברת, ובעזרת המכחול ועוד משהו, שניתן לה לדברי “מבינים” מן השמים, התחילה להעלות את רחשי לבה על הנייר.

הרגשות למיניהם נקבעו צבעים להם – כחול, צהוב וירוק.

הרחמים, למשל, היה צבעם אדמדם חם, האהבה – זהובה, שמשית. היא צוירה בדמות נחמה רוטשטיין שכנתם, שקרנַיִם מתמשכות ממנה ומלטפות במגען כל אחד, אם זה הוא יצור אנושי או בעל־חיים. ואילו הגעגועים היו ורדיים, והיא, כשקצרה רוחה מהישיבה פה, שלחה אותם בצורת עבים קלות צפונה, בכיווּן אל “הבית”.

גבוה, מתחת לעצם השמים, הסיעה אותם, במקום שאין לא גבולות ולא תחומים ואיסורי כניסה.

הרחק, בשולי האופק, במקום אשר לשם נהרו געגועיה, הבהיר “הבית”: רחוב הברושים שב“שכונה החדשה”, שורת הארנים בחצר והנדנדה. פה ושם הצהיבו גבשושיות של שלכת ונדף פה (והרואה את הציור, אם מן הגולים היה, הרגיש זאת כמעט באופן מוחשי) ריח של ירק טלול ומולדת.

טוב היה להתיחד עם אלה בתוך הקדרוּת של הנכר. רק בחלום, שאף הוא אין בו גבולות ותחומים, יש אשר חשה נועם כזה. בו ראתה אפילו לפעמים את עצמה מיושבת בנדנדה ו“מעיפה” אותה בכוח עצמה באויר, אלא שבעצם הרגשת המתיקות של התנודה קרה גם שהיא הקיצה, והכל התנדף וגז.

תוך מלאכת הציור מקשיבה היתה גם לזה אשר ידובר מסביב, שמעה פעם שאביה אמר, כי החרב המתהפכת על ראשי האנשים תוסר במהרה, והבינה מכאן כי קרוב היום שהמלחמה תיגמר והגולים יורשה להם לשוב הביתה.

היה קשר בין היום הזה ובין הנעשה במערכות המלחמה. ככל שהאויב נסוג והתרחק כן הלך הוא וקרב.

יום גדול היה זה – ידעה – יום מיָמים. הוא אשר לו ציפו, שאליו קיווּ, אשר לו נתכוונה האם כשאמרה “כשנזכה” ונחמה רוטשטיין – כשהשמיעה בכוונת הלב את המלים: “אם ירצה השם”.

במשך זמן רב עמד וחיכה באורך־רוח אי־שם, מאחורי שורה ארוכה של ימים אחרים, אפורים, עד אשר האויב בשדה־הקרב הוכרע, והארץ שוחררה, שאז הופיע הוא – תכול, כפי שצויר במחברתה – כליל תכלת.

העבים הוַרדיות, שהוסעו במשך זמן רב צפונה, דהו עתה ונמוגו, והלך והתבלט יותר ויותר, במידה שהפליגו בדרך, ירקם של הברושים והארנים, עד אשר קרונות הנוסעים התעכבו, לבסוף, במבוא “השכונה החדשה”, ובעוד שהאחרים טרחו וביקשו את חבילותיהם, הלכה היא, נעמי, להציץ אל הבית.

היא עקפה לשם קיצור הדרך את רחבת הקרונות, עברה סימטה אחת צדדית, ובאה לרחוב הברושים, וכדי שלא לראות שום גזוזטרה או מרפסת לפני אלה שלה, הלכה בעינים מושפלות. באה עד לקצה המדרכה ופנתה ימינה, והנה זה יש:

שני חצאי השער הקטן נפתחו וקלטו אותה כשתי זרועות, ואז פתחה במפתח שהיה אתה את הדלת של מבוא הבית הראשי, עברה בזה אחר זה את כל החדרים, וכמי שעושה ביקורת ביקשה לראות אם החפצים נשתמרו פה כך כמו שנשאה אותם כל השנים בזכרונה, ועל כל דבר שנמצא במקומו קראה: “יש”, “יש”.

ארונות־הספרים בחדר האב, השולחן והכסאות באולם־האכילה וכלי־האלומיניום במטבח.

אחר יצאה החוצה ובחנה עוד את אִושת הארנים אם היא מזדהה עם זו השמורה אתה, ולבסוף הלכה וישבה בנדנדה, “העיפה” אותה בכוח עצמה וחשה את המתיקות של התנודה – בלי יקיצה עכשיו.

האם באה עם החבילות אל החצר ושאלה אותה בבת־צחוק של הבנה:

“טוב, נעמי? טוב?”

והיא, תוך כדי התחייכה אף היא, השיבה:

“טוב, טוב מאוד.”

 

כא

אחת מאלה שבכו בחתונתה של ברכה, כאשר חיים ברמן ניגן במפוחית, היתה רוניה בּרֶן, בת מאיקוב, אשר במות אמה בילדותה, לוּקחה לבית זקנהּ שבעיירה הסמוכה, היא עיר־מולדתה של חנה רבין.

שם, בבית זקנהּ בר־האוריין נתחנכה לתורה בקודש ובחול וגדלה עם זה בשיעור הקומה בגוף וברוח, ועם בוא ימי המהומה, והיא אז בת שמונה־עשרה, עמדה והפליגה אל הארץ. וקרה כך אשר על סיפון האניה נזדמן לה חיים ברמן והם נתוַדעוּ זה לזה.

היא הביטה אליו פעם מעל לספר־קריאה בעיניה הכחולות, עיני דגניות, שמשהו מוּכּר לו ניצנץ בהן, והוא שאל אותה אם יש לה איזו קרובי־משפחה במאיקוב, והיא ענתה כי אחות לה שם, שבת אביה היא ולא בת אמה, וכי היא עצמה אף היא במאיקוב נולדה, ובכך ידעו כי בני־עיר הם.

על מאיקוב, שלא היתה כבר אז, לא דיברו, ורק כעין צל מן השואה שבאה עליה נח על־פני שניהם והעמיק את יחסי־הקורבה שביניהם.

בשעת העמידה בנמלים הביטו מעתה אל החופים הזרים בעד המשקפת שלה חליפות וקנו במשותף מן הפירות והירקות שהועלו לסיפון האניה למכירה.

פעם ראה שהיא מביטה בתהייה אל העגבניות שקנו עם ירקות אחרים, פרי אשר היא, בת העיירה הצפונית, ראתה אותו לראשונה, אז לקח אחת מהן וחתכהּ על מיצהּ הדמי באולר, ועד שהיא, מתוך היסוס, טעמה ממנה, העמיד בה את עיניו, מצבע הדגניות אף הן, כחול מול כחול, ושניהם הצטחקו – בפעם הראשונה על רקע השואה שמאחריהם.

נימים חדשות נמתחו ביניהם, כשמתוך שיחה נתברר כי קרובהּ בעל־המשק, פיני־לייזר מנוה־גנים, אשר אצלו אומרת היא להתארח, הוא הנהו קרובו שלו, של חיים ברמן, וגם הוא לבית השדה של זה יבוא.

שני השבילים, שהם עמדו ללכת בהם, בעזבם את האניה, התלכדו איפוא והיו לאחד, והוא, אשר דרכי הארץ, שכבר ביקר בה, היו נהירים לו, הלך פה בראש, נשא את צרורות שניהם, ברדתם אל החוף, והלך להזמין מקומות בקרון־הנוסעים ההולך לנוה־גנים, בעוד שהיא נגררה אחריו באפס מעשה, תוהה בלבה על זה אשר הוֹיה לה.

כבמעברה הפתוחה מכל צד ראתה את עצמה עומדת מאז שנתיתמה, והנה דומה היה שהולכות ומתהוות סביבה משענות.

בתוך החמימות שבבית בעלי־המשק – קרובים רחוקים שלה, בעצם – נעשתה עמידתה יציבה עוד יותר:

האשה הרחבה, חוה־רישה, שקראה לה ולבן אחותה בשם ההקטנה “הילדים”, העלתה את זכר אמות שניהם באותם רחשי העצב, נצנוץ החרדה בעיניו שלו, של חיים ברמן, בשעה שחיפש אותה באפלולית החדר בבואו מן החוץ, וזה שהוא התחיל לקרוא לה בלי הקדמות בשמה הפרטי רונ־יה, חילק אותו לשתי הברות עם רוַח באמצע, שבו נשמעה נעימת־ליטוף ברורה, ועוד גם המפוחית שהוציא עם שעת ערב אל הדשאה, השיר אמנם ממנה רק צלילים בודדים אלא שגם אלה היה בהם כדי לגדור פרצות ולהשיב לה את רגש הבטחון שהיה לה בילדותה בשעה שאמה היתה לה למשען. והנה קרה אשר הוא יצא יום אחד אל “השכונה החדשה” ושב והודיע כי מטעם מפלגתו הוטל עליו לשמש עוזר בעתון “העבודה”, וכבר ארז את צרורו ונשא אותו, רק אותו בלבד, אל קרון־הנוסעים, שגם בו הוזמן מקום רק בשבילו, והיא נשארה עומדת שוב כבמעברה נטולת משענות. וכמו תמיד, מיום שנתיתמה, ידעה כי עליה להשתדל לעמוד הכן ולהחזיק מעמד.

 

כב

ברכה, אחרי חתונתה, דרשה מבעלה – בעליית־הגג "הגדולה נתישבוּ – שילבש, בצאתו לבוא בין הבריות, כותונת “עליונה” וחליפה מגוהצת למשעי, והיא שקשרה בכל בוקר את העניבה לצוארו. נעמדה לשם כך לפניו בבגדה רב־הקפלים, מדיפה מהרחיצה ריח של סבון־שקדים ואבקת־מנתה, והוא, החמוּר, מהחמימות השופעת ממנה ומהמגע המרפרף של אצבעותיה, נתרכך והביט אליה במין מאור־פנים שהעיר בה גם רחשי חמדה וגם את הרגשת הוַדאוּת המלאה כי הנה זאת היא האהבה.

אחרי זה ירדה למטה, לדירת הפנסיון, ועשתה עם אמה בכל העבודות בקלות ובאותו שאר־כוח, שבו עוקר לפעמים האדם סלעים ממקומם, עד שהחשיך היום – שאז, אם נתן לב היה פנוי מעבודה, הדליקה בחדרם את המנורה כחוּלת־הגולה וישבה אתו אל השולחן, לשיעורו – פרקים מספרי הנביאים, או מדברי־הימים, שהוא, נתן לב, היה מרצה לפניה כמנהגו עוד בשבתם במצרים.

הדברים שהשמיע רובם דברי־תוכחה, או פרשות פורענויות היו, אלא שנתמתקו בערבוּתוֹ של הקול ובאור הכחלחל השרוי פה. והיא, ברכה, תוך כדי טיפול במלאכת־יד, הירהרה אגב הקשבה את הרהוריה: מעין חיטוט־עיון, על־פי רוב, בזה איך שהם, השנַיִם, היושבים פה עתה, מצאו בזמנם זה את זה. פרט לפרט העלתה, איך שהם באותו יום הגירוש, עם פרוץ המלחמה, נזדמנו על־יד בית־הועד של השכונה, ואיך שהוא, למראה התעללות השוטרים בקהל האנשים, פרץ פתאום בבכי, ונראה לה מתוך כך מכוער, ואפילו “גועלי”. וגם אחרי־כן, כשהתישב בבית־הפנסיון שלהם באלכסנדריה, ואביה ואמה כבר נדבקו בו, עוד חשבה היא אותו לבטלן, והיתה רק צוחקת כשישב והביט עליה בעינים הכחולות שלו “סתם ככה”, או כשבא אל המטבח לבקש מים לשתיה, אף כי ניכר היה בו שהוא איננו צמא כלל.

תפסה הוא בלבה אז לפעמים רק בקולו, בניגונים שלו.

כאשר הוא, בשעת ערב, בחדרו, התחיל מתהלך הנה והנה ושר, לא היה זה עוד מצחיק כי אם עצוב. אז זכרה שיתום הוא, בלי אב ואם, ושאין לו לא אח ולא קרוב בכל העולם כולו, ולבה נהיה חם מן הרחמים.

לפי בקשת אביה התחיל ללמדה בעת ההיא תנ"ך. והיה לה בתחילה לא ניחא מזה, שבּוֹשה היתה מהישיבה אתו ביחידות, פנים אל פנים. אבל מעט־מעט התרגלה, ולא הרגישה עוד אלא את הנועם של ההטעמה, שכל פסוק היתה לו בשבילו נעימה מיוחדת, מותאמה לענין שעליו ידוּבּר, ויותר ממה שהוסבר לה על־ידי הפירושים, הוברר לה על־ידי הקול, עד שלמדה במשך הזמן להקשיב רק לו בלבד.

היו עוד פה חוץ מזה גם טוב לבו, זו העדינות שלו. היאך שפלט תמיד את עשן הסיגריות החוצה, דרך החלון, או האשנב, ונזהר שלא לדרוך על הרצפה תיכף אחרי השטיפה. עבר ובא אז לחדרו סחור־סחור, דרך המסדרונות. וכששמע לפעמים שאמה עומדת לנזוף בה, או להוכיחה, קם ויצא בעדינותו מהחדר, ולא נראה עוד בכלל כל אותו יום.

בתוך תוכה כבר ידעה אז שאין הוא בשבילה רק דייר סתם. שהרי אחד מהאחרים אם איחר לשוב בלילה לא היה איכפת לה, והוא אם נתאחר – היה אכפת. והללו, כשאחד מהם עמד והתנדב לצבא, לא נבהלה, והוא, כשרק דיבר על כך, נבהלה.

וגם זה: שכבר היתה נעלבת אם מי שהוא פגע בכבודו. ושמחה כשקנה לו דבר־מה חדש, אם מעיל ואם כובע, וחשה כעין גאוה כשראתה אותו יושב על ספר, או עתון, נאצל ונעלה על האחרים. ושוב לא הקפידה גם אם תבשילו, מחמת פיזור־הנפש, נצטנן וצריך היה לחממו. וכאמה הגישה לו תמיד את התה כשהוא ממותק, מאחר שהוא עצמו פעמים ששכח להמתיקו.

עם גמר השיעור בערב, בהיותם במצרים עוד, או בשעה שישבה על מלאכת־יד, והם לבדם בבית, היתה בלבה כעין ציפיה. מחכה היתה שישמיע איזה שהוא דיבור, ונמלאה עלבון או גם כעס, כשראתה אותו בשתיקת־האֵלם שלו היאך הוא מצית לו בקור־רוח סיגריה והולך אל החלון הפתוח, להוציא את העשן.

ופעם, כשנשארה יושבת כן בבדידותה והוא, בבואו לחדרו, התחיל לשיר, לא התאפקה עוד, וכמוהו הוא ביום הגירוש, פרצה בבכי.

המלחמה הגיעה בתוך כך לקצה וניתן להם הרשיון לשוב אל הארץ, ובלי שידוּבּר על כך, ברור היה כי אתם, לביתם, הוא הולך, וכשהתחילו ההכנות לנסיעה, עשה הוא בהן כאחד מבני־המשפחה. אתה ועל־ידה, על־פי רוב, והיא שוב לא יכלה לא להרגיש בנהייה שלו, כאשר אל כל מקום שהלכה נמשך אחריה כחוט כחול מבטו, ופעם, בהיותם שניהם על הגג, גם נפתח אצלו הלב ובא לו הדיבור. ליד המעקה נעמדה רגע כדי להציץ אל הסביבה, ואז בא ועמד גם הוא, הביט אל הים ודיבר אליה – וכך נהיה זה.

ביום פנוי מעבודה, בעונת־הקיץ, יצאו לפעמים בני־הזוג לביקור בנוה־גנים אצל בן־עירם פיני־לייזר.

נחמה רוטשטיין שמה בצקלונה של ברכה איזו דברי־אוכל שאינם מצויים בכפר: מיני שימורים בקופסאות ורקיקים מלוחים, הנמכרים פה בשוק, ובשביל חנן, הצעיר, אף הוא בן מאיקוב, מעט אגוזים ובטנים קלויים.

בחור ענק היה זה, אשר פיני־לייזר מצא אותו באיזו אכסנית־פועלים במושבה הסמוכה, והוא אסף אותו לביתו, שילם לו בעד עזרתו בעבודות המשק כלשכיר והתיחס אליו כאל בן.

במבואי הכפר, ליד חצר המשק, נפרדו השנים. ברכה נכנסה אל הבית, לחוה־רישה, ונתן לב הלך הלאה, למקום־עבודתו של האיש, עישן הרבה, כדרכו בשעת התרגשות, שמראה העובדים בשדות העלה על לבו את זכר הנערים תלמידיו, ששאפו לעשות בחקלאוּת אף הם, ואשר, כגרעיני זריעה אלה ברוח שואה, סוערו בזמן המלחמה ואבדו.

פיני־לייזר, איש־הספר לפנים, שמח שמחת־אמת לבוא האורח, אשר אתו – ידע – יוכל לשוחח בעניני־רוח ו“להתאַורר” קצת.

אף נתן לב סילק את קופסאות הסיגריות והגפרורים לכיס צדדי וישב בסמוך לאיש, אשר לא הפסיק את עבודתו, אם בניכוש ואם בעידור, ועד מהרה נקשרה בין השנים שיחה, שיותר מהמפורש נשמעו בה דברי־רמז עמוקי־כוונה וחריפי־טעם.

פסוקי הנביאים ואמרות החכמים, שהועלו לשם כך, אלה אשר אי־פעם נולדו במקום הזה ונשתמרו אחרי כל הנדודים בנכר, במלוא זיום, הלמו יפה את הנוף אשר מסביב, משל לאבנים יקרות, שנשמטו מפני איזו נסיבות ממשבצותיהן, ולימים הוחזרו ונקבעו שוב במקומן.

הבחור חנן, חניך הישיבה הליטאית, הוא שהקשיב להם בלי שהניח אף הוא את כלי־העבודה שבידו.

גבוה וחסון – לנתן לב, איש האסוציאציות, נראה כאחד הענקים מקרית־ארבע שבזמנו של כלב בן יפונה. גם אז, כעתה – ימים של ראשית עליה בארץ – נישא בודאי באויר, ביחד עם געיית הצאן וקרקור העופות, קול הלמות של פטישים, זה קול ענות הבנין, אשר פקוחי־האזנים שומעים בו הד מדברי ההבטחה “כי לך אתננה”.

לכבוד האורח גמר פיני־לייזר את עבודתו בשעה מוקדמת יותר, והלך להראות לו את המשק:

הפרות ברפת, שקרא להן בשמותיהן: זלפה, יסכה ותרצה – רחבות־גוף כולן וטובות־עינים כחוה־רישה – קלחי הירקות כבדי־המשקל בגן ואשכולות הענבים בכרם, אשר הזכירו בגדלם את אלה שבימי יהושע בן לוי, שהיו עומדים על הקרקע – נאמר – כעגלים.

לבסוף ירד אתו למטה, לשדות־הפלחה, כדי להראותו את “נכסי המלוג” שלו, חלקת־האדמה שמאיר רוטשטיין קנה לברכה ביום חתונתה.

עדיין האפירה זו שוממה בין השדות, ונמושות הצאן של בני הכפר התהלכו בה, נתן לב הציץ אליה כאיש המביט אל ארוסתו, אשר מפני איזו סיבות אינו יכול עוד לשבת אתה, אבל מאוחד הוא כבר אתה ברחשי הלב ואחד הוא גורלם לעתיד בחיים, לטוב ולרע.

חדר הדירה על כתליו לבני־הסיד מלאה היה עתה זהרורי שקיעה, ובזגוגיות ארון־הכלים ובחלון הפתוח למחצה נשתקפו, כקוביות מסודרות בשורות, בתי הכפר עם שמים אפרפרים־ורודים, הכפויים עליהם ממעל כגיגית.

ברכה, מיושבת בכסא־הבד, שנקנה בזמנו בשביל הנסיעה באניה, פיצחה בשקידה גרעיני דלועים, וחוה־רישה, עד שבעלה ועוזרו התרחצו, הלכה להתקין איזה תבשיל על הפרימוס.

את כלי־הבישול הזה הביאה לה נחמה רוטשטיין ממצרים, ובימים רגילים עמד אצלה מצוחצח על המדף לנוי, ורק בערבי־חג ובשעת קבלת אורחים הדליקה אותו. ואז עטה המטבח האפללולי זוהר כחלחל, ופעם בפעם, בשעת ה“שאיבה”, נפלט פה קול הדומה לנביחה, כזה ששומעים רק במטבחיהם של אמידי הכפר.

לשם קניות או סידורים במוסדות כספיים, בא לפעמים פיני־לייזר העירה, ואם נסע בקרון שלו, לקח אתו גם את חוה־רישה ואת חנן והביאם לבית־הפנסיון של משפחת רוטשטיין.

ברכה, לבושה ביום כזה באחת משמלותיה שהיא עשויה לשמש דוגמה למסתכלות בה, יצאה עם חוה־רישה לבקר אצל בני־עיר, או להראותה איזו חידושים: חפצי־נוי חדשים בחלונות־הראוה וראשוני האוטובוסים, שהופיעו בעת ההיא ברחובות השכונה.

לאחד מכלי־הרכב האלה הועלתה פעם האשה רחבת־הגוף בעצם הרגע שהוא עמד לזוז, והיא, בתוך הטרטור והגעש שקמו פה, נאחזה בדפנות החלון ובכתה, לבוֹשת פניה של ברכה, כתינוקת.

נחמה רוטשטיין הושיבה לארוחת־הצהרים את האורחים ליד השולחן הצדדי, המיועד לבני־המשפחה, וכלאנשי־עמל, הזקוקים ליתר כוח, נתנה להם מנות כפולות. השגיחה כל הזמן שלא יחסרו לחם בסלסלה וירקות תבלין בפנכות, ואל הבחור חנן ש“ניקה” לה ממש את הקעריות וקיבל ברצון כל תוספת שהושיטה לו, הביטה בעינים מאוהבות.

סבול לא יכלה את אלה, אשר יותר ממה שהם אוכלים הם משאירים בצלחת.

הוא, חנן, עם גמר הארוחה, לקח מלוא חפניו מהאגוזים שהוגשו לקינוח סעודה והלך והשתטח בפינה על הרצפה החשופה, ועוד לא פיצח מהאגוזים את החצי וכבר נרדם. ואילו פיני־לייזר הסתובב עוד כה וכה באולם־האכילה, נעמד לפני התמונות שעל־גבי הקיר והסתכל במאפרת־הקוניה, לבסוף נכנס לחדרו של מאיר רוטשטיין, מצא פה את הספר הקטן “בחינת עולם” ופתחוֹ ושכח כל אשר מסביב.

אימת ההויה של הפילוסוף האלוהי כבשה אותו כולו.

זו העמידה על הגשר הרעוע ממעל למצולה – העולם, בעין אפילו משענות להיאחז בהן, ואותו המשל המרעיד את הנפש על העלם המאמין בתומו שאסף ניצוץ של שמש בידו וכשהוא פותחה והנה אין בה מאומה.

החדר מתוך כך נזדהב משפע של שמש ואחר הִוריד כולו והתחיל מאפיל והולך.

אי־שם על שפת הים נשמע קולם של אחרוני המתרחצים, ספק צחוק ספק קריאה לעזרה, ומי שהוא מאחורי הקיר קרא:

“פיני־לייזר.”

אז זע האיש וכמו הקיץ, ורץ מתוך נקיפת־לב להציץ אל הפרדות, שהשאיר אותן בחצר ללא השגחה.

פעם קרה שאיש הופיע פה עם קרונו לא בשעות־הבוקר כמנהגו, אלא באמצע היום.

נתברר שהוא שב זה עתה מתערוכה חקלאית שהציג בה תרנגול במחיצת העופות.

התרנגול לא שלו היה, כי אם של שכנתו האלמנה, אשה חולנית וקשת־רוח, שעזר לה כפי יכלתו בהנהלת משקה. והוא גם אשר העלה על לבה את הרעיון, כי התרנגול שלה ראוי שיציגוהו בתערוכה, התקין לשם כך כלוב מיוחד, וביום המיועד הביא למקום הדרוּש את האשה ועוף־טיפוחיה. וזה – מרהיב ביפיו ומפליא בשיעור גדלו – זכה בפרס.

איזו מומחים לגידול־עופות תהו עליו כמה פעמים ובדקוהו, ונתנו לו לבסוף תעודת־הצטיינות, אשר האיכר הדביקהּ לדופן הכלוב, ובדרך חזירתו סר לחצר בית רוטשטיין וישב פה על הדשאה, משולהב ועייף, כשעיניו, אשר כאילו נקבע בהן קטע משמי הארץ הקיציים, קורנות בזוהר כחול, עליז.

שמח היה על זה שהאלמנה מוּכּת־הגורל זכתה למעט נחת (זו, עטופה בסודר־אלמנות שחור ישבה בקצה הקרון, ליד הכלוב), על הכבוד שהזכיה מאצילה על כפרו וביחוד על כי בפרס זכה “שלנו”.

“אפילו לא של הגרמנים,” אמר למאיר רוטשטיין בקול שנשמעה בו נעימה של גאוה לאומית.

שכנים באו ועמדו להסתכל בעוף אשר עכשיו, כשזכה להסכמת הגדולים, התחילו גם הם להכיר ביתרונו, ולבקשתם הוצא מן הכלוב. ואז, לאחר שהזדקף, סקר אותם אלכסונית בעין אחת ובשניה, הניע קלות את כנפיו וקרא קריאה קטועה, קצרה ויבשה.

והאנשים, שחשבו לו זאת ל“חכמה”, מהם שהשתאו ומהם שצחקו בהנאה, ואילו הוא נשאר כבד־ראש ואדיש במקומו, אפילו את עיניו עצם מרוב אדישות.

 

כג

פייגה ממאיקוב, שכנתה של נחמה רוטשטיין בסימטת־הים, ביקרה תכופות בביתה של זו גם לאחר שהיא העבירה את הפנסיון שלה אל “השכונה החדשה”.

לשם כך חצתה את כיכר החולות ועלתה ברוב יגיעה אל המדרכה, כשלבה מלא תרעומת על האשה הכשרה הזאת על כי עזבה נוה־מבטחים בחצר שיש בה שער ובריח ו“יהדותיות”, ובאה לשבת בשכונה שהיא גובלת באדמת גויים, ואשר במקום ניגוני־תפילות בשבת שומעים בה זמזום של פרימוס.

אל הבית נכנסה לא פתאום כי אם לאחר שהשמיעה כעכוע של אזהרה, כדי שלא להביא במבוכה את בני “הדור הצעיר”, שאינם מדקדקים במצוות.

וקרה פעם אשר אחד מהדיירים, מתוך פיזור־נפש, בא ועמד לפניה בגילוי־ראש, אז אמרה לו דרך נזיפה, אם כי בחיוך אמהי, שבפניה אין צורך “להסיר את הכובע”, כי על־כן אינה “פריצה”.

ישבה היא על־פי רוב במטבח, שאין בו כלום מן ה“חידושים” שהובאו מכרכי מצרים ושעדיין נודף בו ריח של כשרות.

נחמה רוטשטיין, אגב השגחה על הסירים המתבשלים, כתבה לה לפעמים לבקשתה מכתב לאחד משרידי הקרובים של בעלה, או שהיא לימדה אותה לדעת את ערכי המטבעות החדשים, שהאנגלים הכניסו הנה עם כיבוש הארץ, ואשר היא, הזקנה, באה בשלהם תכופות לידי טעות בשוק, ותמהה היתה לשם מה בכלל בא חילוף־השלטונות הזה, אם השוטר הגוי – אמרה – בין שכובעו הוא כהה ובין שהוא בהיר, אחד הוא – שונא ישראל.

אם היה זה בחורף, ביום־גשם, עיכבה אותה נחמה רוטשטיין ללינת הלילה, הדליקה בערב את עששית המטבח במלוא השלהבת והגדילה את האש בכירה, והזקנה, בשבתה ליד השולחן, שכּוּסה לכבודה במפה, שפכה לפני שכנתה לשעבר את לבה, התאוננה על בעלת־הבית שלה, על השכנים ועל העולם בכלל שאינו עוד כשהיה, נתקלקל.

אין עוד אותה היציבות לדברים ולא הטעם למיני המזון. האריגים אין בהם ממשות והצנון והבצל פגה חריפותם, וגם האנשים אינם עוד “הַא”, נתרוקנו. אין לא אמונה בלב ולא בטחון, ובשעת צרה אין להם למי לפנות, אין כתובת. והעיקר שהם בהולים ונחפזים תמיד ובלי כל סימן ברכה.

איש יהודי לפנים התפלל שלוש פעמים ביום ובירך על המזון, לפני האכילה ואחריה, גידל בנים והשיאם, הקים בתים בישראל, ועם זה עשה עוד לפרנסתו, אם במלאכה ואם במשא־ומתן בשוק – והספיק, מצא לו אפילו שהות לדאוג ליום אחר, “להכין” מה, מי על־ידי לימוד התורה ומי במעשי־צדקה. ואילו עכשיו, כשהאחד קם בבוקר, הרי הוא אץ אל המקלחת, ובעודנו שותת מים הוא בולע את הסַלט ורץ, אפילו כובע אינו מספיק לחבוש לראשו.

והאשה היא בשלה, שקועה בסלסלה ובמלמלה, וכשיש שעה פנויה, מוציאים אותה בשיחה בטלה, בבית־שעשועים.

ואולם הם יבוא להם יומם. כל אחד מהם יבוא לו יומו, ומה יעשו? במה יצאו ללכת? – שאלה בצער אמיתי.

נחמה רוטשטיין, מתוך שתיקת כבוד, השקתה אותה קפה מהול בעולש, עד אשר נתחממה, הסירה מעליה את המעיל והוציאה גרב־סריגה מסלה, שאז ידעה מארחתה כי היא תסַפּר מה, והתישבה בסמוך לה על איזו מלאכת־יד, וגם ברכה באה וישבה פה ישיבת־קשב, שאף כי רוב הדברים שסוּפּרוּ היו ידועים לה, נראו לה בכל פעם כחדשים, משל לספר מעניין, שאפשר לשוב ולעיין בו.

אותו עמוד־זוָעה שעבר פעם בזמנה בקרבת מאיקוב, צעד כענק שחור על־פני ישובי הסביבה וטיאטא הכל כמו במטאטא.

ושוב: אותה הדליקה שקראו לה “השריפה הגדולה”, כאשר היא בשנתה פעם, בעודנה תינוקת, שמעה איך שאמה צועקת: “אויה לי, אנחנו נשרפים” – וכשהקיצה ראתה והנה הנהר מאיקובנה שמנגד הוא אדום כדם וכלי־הבית שלהם מוסעים אליו בקרונות, עם מראת־הקיר ממעל, שנראתה אף היא כמשוחה בדם.

בעת ההיא קרה זה שאבד להם השעון “הגדול”, וביקשו אותו ולא מצאוהו, וכבר אמר אביה להביא אחד במקומו מעיר־הפלך, והנה הוגד להם שבבית הכּוורן, בפרבר, ראוהו.

אמה לקחה איפוא כד, כאילו כדי לקנות דבש, וירדה לשם. היא באה עד פתח הבית והשעון צילצל, אז נכנסה ואמרה: “כך וכך, השעון הוא שלי.” והאיש – על מאכלי־הטריפה ישב אז – השיב:

“אם שלך הוא, קחיהו לך,” והוא הסירוֹ מעל הקיר, וה“שקצים” נעריו נשאו אותו עד למבוא העיר.

ועוד זכור היה לה יום־מהומה אחד, כשבתחילת הבוקר נשמעה פתאום המולה, כמו בשעת גאוּת הנהר מאיקובנה, ורפאל־איסר בעל־המקשאות נראה כשהוא רץ פשוט־מעיל וצועק: “יהודים, הימלטו”, “יהודים, הימלטו”. ובשיפוע הרחוב כבר היו גועשים ועולים בני הפרבר, והנה יצא הירשל הנפח מבית־המלאכה שלו, ופנה ללכת לקראתם ומוט של ברזל בידיו. אלה שישבו שם בקרבת מקום יכלו לראות איך שהוא, ברדתו בשיפוע, הולך וגדל, והמוט שבידו אף הוא כך, בעוד שהרוצחים, להיפך, נתנַמכו וכאילו שקעו תחתיהם, עד כי לא נשאר מהם עד ה“מנחה” כלום, והאיש יכול היה להתפלל בציבור.

יהודי חזק היה ואכלן – נתחייכה מתוך פנים מאירות – כיכר לחם ממאפה אשתו חתך, כחתוך את תפוח־האדמה, בתנועת־סכין אחת, ועד שהובא לו משהו למריחה, זו כבר לא נהיתה.

בעת ההיא היה זה אשר אביה החליט לעלות עם ביתו לארץ־הקודש, ומן העליה הורד אז הארגז הגדול והועמד פתוח באמצע החדר, וכל דבר שהוא בעל ערך הובא לתוכו.

ומן העיירות שבסביבה וגם מעיר־המחוז באו הנה כל הדודים והקרובים לשם הפרידה, והיו בוכים הרבה, וזֶלדה, המבשלת, הביאה להם על טסים מיני מאפה ופירות, וכבשה פעם בפעם אף היא את פניה בקצה הסינר ובכתה.

ופעם, בבוקר, יצאו היא ואביה ואמה והתישבו בקרון־נוסעים, שהיה גבוה מרוב החבילות והסלים, וכשהגיעו לקצה הפרבר, אשר שם בית־הקברות, ירדה אמה והלכה להיפרד מבני־המשפחה גם פה. וזוכרת היא שרעש גדול נשמע אז בין האילנות וכמו קול דיבור ובכי של קהל אנשים רב. וכשעברו אחר־כך את הפרבר נבחו עליהם הכלבים מכל החצרות, ו“שקצים” זרקו אחריהם אבנים, ואמה הצדקת היתה מפנה בכל פעם את ראשה ומביטה בצער אל ה“אוהלים” בבית־החיים, שהם נשארים פה בכל אלה.

אחרי־כן בא הטלטול על־פני הים, כאשר הם יצאו באניה ההולכת מקושטה לעכו, והרוח סיחררה אותם, ואחרי נסיעה של כמה ימים הגיעו לחוף, והנה הם שוב בקושטה.

וכאילו קרה זה היום זוכרת היא איך שפעם, בערב־שבת, הוציאה אמה מהסל את הפמוטות ונרות, ועמדה עליהם מודאגה, כי ראתה שגדול הסער והיום הולך ומחשיך, והנה הציץ האב בשעונו ואמר כי עת להדליק. מכמה ארגזים עשה מסביב כמין אוהל והיא הדליקה ובירכה, והנרות, לתמהונם של הסַפּנים הגויים, עמדו בשורה זקופה ודלקו. אף שלהבת לא זעה.

ובוקר אחד כשהקיצה, והם כבר אז ביבשה, ראתה ששמש גדולה רובצת בסמוך לה על גבעה, כל־כך קרובה היתה, עד שנדמה היה כי אפשר לנגוע בה ביד, וכל הבתים מסביב היו חלונותיהם זוהרים כאילו גם בכל אחד מהם היתה קבועה שמש, ואמה אמרה לה כי זאת היא ירושלים.

בין החבילות שעל־ידה הכירה את ארגז־העץ הגדול שלהם, שאנשים בבגדים משונים היו מטפלים בו, והיא שאלה אם אלה הם הישמעאלים שראתה פעם בפורים בבית־השעשועים במאיקוב, ואביה אמר כי ההם מדומים היו והללו הם אמיתיים.

“ואחרי־כן?” שאלה נחמה רוטשטיין, בראותה שהיא נשתתקה.

אחרי־כן לא היו עוד הדברים ברורים אצלה, מעין דף בספר ישן שהכתב ניטשטש בו.

“היה המעשה בגג השטוח,” אמרה, “שנבהלה כשהעלוה לשם, כי נראה לה זה כמין רצפה עליונה, שהיא תלויה על בלימה.”

כבר אֵם לילדים היתה ועדיין היה בקרבה הפחד הזה, ובלילה, בכל פעם שהקיצה, נדמה לה שהיא שוכבת בקצה גג שאין מעקה מסביבו.

“אמא, שאלי אותה מה לבשה אז האשה,” ביקשה ברכה, אשר מפני הכבוד לא פנתה לאורחת היא עצמה.

“המלבושים?” נענתה זו. “לבשו כמוני אני היום: חצאית, סינר קצר וחולצה, ואת הראש כיסתה האשה הנשואה במטפחות. והנערות גידלו להן צמות, ובגדיהן אף הם כאלה של הנשואות, אותה החצאית ואותה החולצה, ורק שהכניסו בהם בשעת התפירה קפלי ‘מלאי’, כדי שאפשר יהיה בשעת הצורך להגדיל.”

“והמזונות?” העירה ועוררה אותה נחמה רוטשטיין. “מה אכלו?”

“כל אחד לפי יכלתו,” אמרה, “וממה שהכין לו. האמידים טחנו להם קמח מחיטה נקיה, והתקינו יין מענבים משובחים ועשו את ה’קוסקסו‘, הם פתותי־הבצק שבמאיקוב בישלו ב’ימים נוראים’. והעניים אכלו את הפיתה והזית הירוק, ובישלו מרק מקטניות, ואלה שידם השיגה הוסיפו עוד מיני טיגון מירקות.”

הרבה טרחו אז על כך, כי ניתנו המים בצמצום והגפרור טרם היה במקום, והיו מכים על מין אבן להוציא אש.

אמה שלה, שמן הירודים היתה, בישלה מרק של קטניות וטיגנה בצל בשמן, למען הריח, והגישה את אלה בקערות־קוניה וכפות־פרַזֶ’ט, ואביה, כמו בימים שהיה שולחנם דשן, “בירך” בקול רם.

הוא כבר אחר היה בעת ההיא, מסולק, הסתגף הרבה וישב תמיד על הספרים ופניו עליזות. הקול שלו עצוב היה, עד כי השומע אותו ביקש לבכות, אולם הפנים היו שמחות, גם כשכבר באה עליו הקדחת הזאת עם צמרמורת הקור.

האם כבר ידעה אז כי הוא “הולך”, מסתלק, ובלעה בסתר את דמעותיה. למדה, הצדקת, לבלוע אותן כך שלא יכירו בה כלום.

פעם בלילה הקיצה היא, בת העשר אז, לקול נגינה, שהיה הפעם עליז דוקא, והיא הלכה והציצה אל החדר השני וראתה את אביה שמתמשכות ממנו כמיני קרנים והן ממלאות את כל החלל, והכל מסביב, השולחן, הכסאות והספרים, קורנים ונראים כשמחים כולם, ואמה, שהביטה אף היא לשם, אמרה כי זאת היא השכינה.

ובוקר אחד, כשהוא התחמם אחרי הצמרמורת של הקדחת (תה במרקחת־שושנים השקו אותו לשם החימום), אמר בשמחה שראה את זקנו ר' נוח חותר ובא עם בני־משפחתו בסירה משם, והוא ביקש שיתנו לו את בגדיו הטובים, כי רוצה הוא ללכת ולהקביל את פניו – ועם זה נסתלק ו“הלך”.

עכשיו קיפלה את גרב־הסריגה וישבה זמן־מה דוממה, כאילו נרדמה במקומה. לבסוף התאוששה ואמרה:

“ושם, מסיחים האנשים, עדיין ‘הא’ – שוחטים.”

וכשהשתים על־יד השולחן לא נענו, הוסיפה כאילו לעצמה:

“ועוד הם בשלהם, עוד לא רוו, הרוצחים, מן הדם ו’הוא' שם, במרומים, יושב ושותק.”

הדיירים, נשמע היה שהם חוזרים ובאים מן החוץ, והיא קמה ונכנסה לחדר ששם הוצא לה משכבה, חדר־אכסניה חרפי עם כיור ומי־רחצה המנצנצים בברק קר.

הנר שדלק על השולחן הבליח וכאילו קרץ ורמז למה, אז כיבתה אותו וצנחה וישבה בקצה המיטה כבדה בתשעים שנות חייה, שרידה יחידה ממשפחת אנשים שנכרתו ממנה אחד־אחד, ואשר, כמו בעץ שנגדעו ענפיו, נשארו רק צלקות. ועדיין היא חשה בהן את הכאב.

נשבה אי־מזה צינה טחובה וכעין הד רחוק מבכי עצמה דימתה לשמוע על פתחי קברים שנחצבו באבן ונחפרו בחול.

הרצפה מתחת הורגשה שטוחה ופרושה כגג שאין לו מעקה מסביב. רק צעד אחד אם לצעוד ונגלתה למטה הבלימה.

“אלוהי שרה, רבקה, רחל ולאה,” זכרה את הלחש שאמה היתה נאחזת בו בשעת הסכנה, והנה נפתחה הדלת וביחד עם סילון־אור, נכנסה נחמה רוטשטיין בחלוק־הלילה שלה, קורנת מטוב־לב ובטחון־חיים.

היא הביאה בקבוק רותחים לחימום המיטה ועמדה וחיכתה עד שהזקנה התכנסה אל מתחת לשמיכות ופתחה ב“קריאת שמע”.

 

כד

בדירה החדשה, עם השיבה אל הארץ, ניתן לו, למנחם גוט, למען האויר הצח, החדר עם המרפסת הפתוחה לצד הים.

פה, על המרפסת, בהיות מזג־האויר טוב, נתן לילדה דיתה את ארוחתה, הורידהּ לרחבת החולות, אל בין בני־גילה, והוא עצמו, ממקום שבתו, השגיח עליה.

פעם בפעם באה התינוקת להציץ אל האיש במקום שבתו על המדרגות.

“דוד,” היא רק אמרה לו, כשעיניה, מדי הביטו בה, שופע מהן האור החוזר של אהבתו, זו אשר “ההיא”, האחרת, דחתה אותה בבוז.

בתוך החדר, בפנים, סדורים היו כלי־משחקה של הילדה כך, שהם האפילו על ארגז חפציה של האם המנוחה, משל לפצע שחובשים ומכסים אותו במיני אריגים לבל ייראה לעין, או כאב שמחפים עליו בבת־צחוק.

רק יום אחד בשנה, יום מות האשה, נשתנה פה הסדר.

נחמה רוטשטיין באה אז והעבירה את כל הצעצועים לחדר אחר יחד עם התינוקת ומיטתה, והניחה בדאבון־לב את האיש שילון פה לילה זה עם ארגז החפצים, שאותם נוהגים לאַורר ביום־הזכרון.

אילו היה הוא “משלנו”, ־ ידעה – אחד מאלה אשר לדברי הישישה פייגה יש להם “כתובת”, היה הולך ובא בעת אשר כזאת לבית־הכנסת ומדליק שם “נר־נשמה” ומתפלל, עובר אולי אפילו לפני התיבה וקורא “קדיש” עם כל היתומים הגדולים והקטנים, והלב שלו ודאי היה בכל אלה מתרכך ונפתח, ובשובו הביתה היה אולי מדבר אתה קצת על המנוֹחה, והיה מזיל אולי כמה דמעות יחד אתה, והכאב היה עם זה פג.

אבל הוא הנה נראה שם, בחדר המרוקן, כשהוא שרוי בצער “יבש”, נקשה כולו, כמאובן, ורק ביום המחרת, עם פתיחת הארגז, “זע”, לדברי ברכה.

ברכה היא שעשתה אותו יום את מעשה האִורוּר.

בידיה הרגילות בכלל בגירוד ובשפשוף סירי־הבישול, הוציאה עתה בעדינות מופלאה את בגדי־הפאר, יִשרה בהם כל קמט ויִשבה את הקפלים, ונשאה אותם למטה, אל החבלים, בעוד שהאיש ממקום שבתו, מאובן עדיין כשהיה, מביט אחריה.

כדי שלא להפריע את בני־הבית, ירדה עם זה אשר אתה דרך מדרגות המרפסת, ורק אחרי־כן, כשידיה היו ריקות כבר, חזרה דרך האולם.

השמלות על החבלים זעו עם נשיבת הרוח, ובשרוולים המנופחים נראתה כל אחת מהן כמי שפורש את זרועותיו דרך מחאה על עוול שנעשה לו.

“דיתה’לי, אַל תלכי לשם,” הזהירה נחמה רוטשטיין את התינוקת והפנתה היא עצמה את ראשה כדי שלא לראות את “היסורים האלה”.

התוך הארגז הגיעה כבר ברכה לשכבה האחרונה, שבה נמצאו רק כמה מיני “סדקית” – סודרים עטורי־סלסלה, כסיות פשוקות אצבעות שנראו כאילו הוסרו זה עתה מהידים ושעון־היד “שלה”.

את זה כוננה ברכה בידה הזריזה בעודנו בתוך האפלולית והניחה אותו על השולחן, והאיש הנחלש מן הכאב ומן הצום הקריב אותו אל אזנו כשעל פניו נגה רגע אור של תקוה:

“הוא מתקתק,” אמר.

עכשיו נשארו על הקרקע רק האלבומים. שנים היו, האחד מימי קהיר, וזה הוא “גועלי” – ידעה ברכה, וסילקה אותו הצדה – והשני משפחתי, משם, “מן הבית”, ואותו הושיטה לאיש, ועד אשר הוא דיפדף בו, הסתובבה עוד כה וכה, עד אשר ראתה שהוא “זע”, משתהה יותר ויותר על כל דף ואפילו נוטה כאילו לבכות, שאז עמדה ויצאה מן החדר.

 

כה

רוניה ברן, אחרי שחיים ברמן יצא אל "השכונה החדשה", השתדלה, כמו תמיד אחרי שהגורל הנחית עליה אחת ממכותיו, להחזיק מעמד.

היא יצאה יום אחד אל המושבה הסמוכה ושכרה לה שם חדר ומצאה איזו עבודת־הוראה, ובשעת־הפנאי, בהיות מזג־האויר טוב, יצאה להתהלך ברחובה של המושבה ומשכה פה אז את עיני האנשים בקומתה התמירה ובשׂערהּ הפשתני, המסורק למשעי, וידעה היא עצמה שעכשיו, דוקא עכשיו, היא מלבבת, יפה – מן הכעס והמרי ורגש ה“להכעיס”, וגם מן ההבלגה, המאמץ הנפשי להשיב אחור כל אנחה או דמעה המתרגשת לעלות מקרבה.

בערבים, או בימות־גשמים, השקיעה את עצמה בקריאה, וכאילו כדי להחריש משהו הצועק מקרבה, קראה בקול רם, בָּזָה לעצמה כשמאחורי המדובר בספר, או בעתון, כעין ציפיה למה (למכתב? והן לא ידע איש את כתבתה), והחליטה בתוקף שרגלה לא תדרוך על אדמת “השכונה החדשה” לעולם, אף כי שם נמצאת בת־עירה חנה רבין, הנפש היחידה שהיא קרובה לה באמת.

אלא שאחרי כל אלה עמדה ביום ששי אחד ובאה לקרון־הנוסעים ההולך אל “השכונה החדשה”. ידעה במשך כל זמן הנסיעה, שהיא נוהגת כמנהג האיש מוכה אותו הטירוף, שבו הוא עושה תמיד את ההיפך ממה שיש ברצונו לעשות, עד אשר הגיעה לרחוב הברושים ונכנסה לחצר בית־הפנסיון, ופה – כפי שבתוך תוכה ציפתה – בא לקראתה חיים ברמן (בעליית־הגג “הקטנה” שבבית רוטשטיין ישב), וקרא בשמחת־אמת: “רונ־יה”, חילק את השם לשתי הברות עם רוַח שבו נשמעה ברור נעימת־ליטוף, ושאל בחרדה לשלומה, שהרי היא לא נענתה על כל מכתביו ששלח לה על־פי כתובת קרוביו בנוה־גנים (כתב, איפוא), והיא, מכיון שכל אותם רגשי הכעס והמרי, שבהם התחזקה כל הזמן, התנדפו – נחלשה עתה וצנחה וישבה על הספסל שמתחת לאחד הארנים, שמעה איך שהוא, שישב אף הוא פה, סח לה על לבטיו ורחשי־לבו וידעה שטוב היה אילו עמד לה כוחה להיכנס עתה לבית רבין, להתיחד עם עצמה באחד מן החדרים הצדדיים ולבכות.

היה בסמוך פה שביל שנמתח מבית רוטשטיין לבית רבין בקו ישר, מקביל לחוט הידידות שבין שתי המשפחות, ועכשיו, עם התכונה של ערב־שבת, התהלכו בו האנשים אילך ואילך, אלא שאותם, את השנים, היושבים פה מתחת למטר השׂכּים של העץ המסוער, הם כאילו לא ראו. רק נעמי רבין כשעברה פה עם ילקוט ספריה, בדרכה מבית־הספר, התעכבה ונעמדה רגע, משתאה לאור הכחלחל השופע מעיני הנערה, שכמוהו רואים לפעמים – ידעה – רק בכוכב, או בפרח כחול הפתוח לשמש, ואשר היא לא ידעה מה שם ייקרא לו.

אולי “עצב” – אמרה לעצמה, העלתה בבואה הביתה את דמות הנערה על הנייר ונעצבה מתוך כך היא עצמה.

ברכה, כשהשנים באו וישבו ליד השולחן לארוחת־צהרים, נמלאה אף היא למראה הנערה השתוממות, אלא שאצלה נלוה לזו רגש של קנאה.

“שׂער חלק,” תמהה, “ופנים ‘כמו שהם’, בלי כחל ופוך, ויופי כזה.”

ואילו נחמה רוטשטיין, אשר עוד בראותה את הזוג על הספסל ידעה כי “מן השמים” הוא, הצטערה עתה על אמותיהם שמתו שם בזמנן, במאיקוב, בלא עת, ולא זכו לקבל מעט נחת.

 

כו

האניות אשר מאיר רוטשטיין ונתן לב ביקשו פעם לראות באופק, בתוך שער־הזהב, כביכול, שהשמש יצרה שם בשקיעתה, התחילו אמנם לבוא בקרוב, כשהן נושאות עולים.

בשעת־בוקר מוקדמת על־פי רוב בקעו צפירותיהן לתוך דממת הציפיה בקול שיש בו מן הבשורה.

נחמה רוטשטיין, המשכימה לקום, הלכה והחליפה אז את מי־הרחצה בחדרים המיועדים לאִכסוּן ופתחה לאִורוּר את החלונות, ובמטבח הכינה ירקות מהמינים שהם מקובלים על הבאים מן החוץ, וגם התקינה תבשיל “מלאי”, שאפשר לחממו בשעת הצורך.

פעם, עם גמר ארוחת־הצהרים, הופיע כאן אחד מה“חדשים” וביקש שיותן לו משהו חם וקל לאכילה, והאשה, על־פי מבטאו, וביחוד על־פי הריח, לדבריה, הכירה כי בן מאיקוב עיר־מולדתה הוא. ואמנם איש מאיקוב היה, בנו של ראובן־זלמן האופה.

“מן המורד שעל־יד הנהר,” הצטחקה וחיכתה לאיזו שהיא הארת־פנים גם מצדו, אבל הוא רק עיפעף בעיניו וישב במקומו דומם ומרעיד, כמי שאחזתו צינה. אז הלכה והביאה לו מרק רותח, דייסה מהבילה ולפתן חם, ואחרי שראתה שהוא בכל אלה לא נגע וגם לא השיב כלום על שאלותיה, קראה לבעלה, שהוא נכבד יותר במראהו ובן־עיר שלו אף הוא, ויוכל אולי לדובבו.

ואולם זה, כשבא ונתישב על־יד השולחן, היה שותק ומחריש, וכולו נראה כאיש אשר בא לנחם את האבל, והדיבור, מפני הכאב, ניטל ממנו, שהרי מאיקוב – ידע – לא היתה עוד, פרחה לה נשמתה. באחד מגליונות העתון “העבודה” כתובה היתה לזכרון עם עוד כמה ערים מסביבתה שנכחדו ואינן קיימות עוד.

הוא חיכה עד שאשתו יצאה מהחדר ושאל את האיש בקול שנצטרד פתאום:

“מי היה שָׁם אביך?”

“ראובן־זלמן האופה מהמורד,” השיב זה, שעל־פי סבר־פניו של בעל־הפנסיון הבין כי הוא יודע הכל, “והאחים שלי: אברהם, וזליג ואיצ’י־לייב. הגדול, אברהם, מיתה טבעית מת, אחרי מחלה, והשנים ‘לוקחו’ אל החורשה. הסירו מעליהם בעודם בבית את המגפים, והם יחפים הלכו.”

“ולמה אינך אוכל?” שאלוֹ בן־עירו ברוֹך.

“איננו יכול,” אמר. “שם, בבית־העולים, נדמה לי כי האוכל הוא גס, וביקשתי לי פה משהו קל, אבל לאכול איני יכול. קשה לי לקחת ביד את הכף.”

ואחרי שראה כי בן־שיחו מביט עליו בתמיהה, הוסיף:

“את אבא שלי מלפני השולחן ‘לקחו’, בשעת ארוחת־הצהרים. הוא רק לקח בידו את הכף ובאו ולקחו אותו. ואתו הלכה גם חנה’לי בת־הזקונים. נדבקה בו עד שאי־אפשר היה להפריד ביניהם, ולקחו גם אותה.”

“כנופיות השודדים מכפרי הסביבה התהוללו אז,” ידע בעל־הפנסיון.

“הם הרוצחים,” אמר האיש.

“ואיך ניצלת אתה?”

“אני?” כמו נבהל זה. “אני הלכתי עם שלושה מחברי בשליחות לבעל בית־הריחים אהר’ל גרין שליד היער הקוזניצי. שהינו שם יומים, וביום השלישי, כשביקשנו לשוב, אמרו לנו שאין עוד אנה ללכת.”

“ונשארתם שם?”

"לא, כי הטחנה ליד הכביש עמדה, ששם התשוטטו הליסטים, והפלגנו על־כך לתוך היער ופנינו ללכת לדובניץ, זחלנו בעצם, כי נחלשנו מהרעב. המקום מלא היה אמנם גרגרי־יער ופטריות, אבל באלה לא נגענו, כי על קברי ה’ירוּיים' מדובינקה גדלו. על תות־האדמה אי־אפשר היה אפילו להביט, האודם דקר את העינים.

“פעם, כשהגענו לידי ‘חלשוּת’, זחל אחד מאתנו ולקח מעט מהנסורת שהלבינה בשדמה הסמוכה ואותה בישלנו, הוספנו מעט מלח שנמצא בכלינו ואכלנו.”

“את הבליל העצי הזה?”

“את הנסורת. ומאז אינני יודע עוד רעב. כאילו נסתם מה בקרבי. אם אינני אוכל איזה זמן, אני חש חולשה, אבל תיאבון אין לי.”

“ואותה, היינו את מאיקוב, לא ראיתם עוד?”

“פעם ראינו אותה, בזמן ש’האדומים' חנו שם. עקפנו בלילה את המאיקובינה וחצינו את שדות הפרבר, ובבוקר נמצאנו בבית־הקברות הישן.”

“והצצתם משם עליה?”

"הבטנו, אבל לא היה עוד מה לראות. תלי־אפר. רק הבאר בלטה על קילונה, אבל זו הלא נשתאבה עוד לפני ‘הכל’. חשה כאילו במה שמתרגש לבוא וכלאה את מימיה.

"בבית־הקברות היה דוקא ‘בסדר’ הכל, כמו בימים שהאדם נקבר עוד בכבוד במחיצת קרוביו ובני־משפחתו. בין האילנות מצא כל אחד מאתנו את ‘שלו’ ודבק בו.

"משלי היו שם שני סבי, זונדל ומשה־חיים, עם נשיהם וכל אבותיהם, מיושבי המורד רובם, אופי־לחם מדור־דור. גם אמי, שמתה בדמי ימיה, זכתה למצוא את מנוחתה על־ידם. על מצבתה ברורות היו עוד כל האותיות ועשב רך לפף אותה. לא היה לי רצון ללכת מפה, פעם יצאתי ונעמדתי אפילו על־יד הגדר, אמרתי אולי יימלך אחד מהחיילים ‘האדומים’ ויזרוק אלי כדור.

“החברים נטפלו אלי ומשכו אותי. ‘בוא ונעלה לארץ,’ אמרו, ‘שם עוד “תתחיה”,’ ונגררתי אחריהם.”

“יודע אתה איזו אומנות?” שאלוֹ בן־עירו.

“‘מבין’ אני בהנהלת חשבונות,” השיב. “בזה יכול הייתי אולי לעשות, כך, אם לשבת מן הצד,” אמר והתאושש ואפילו משך אליו את צלחת המרק, והנה נכנסה אל החדר ברכה, ואז הביט עליה רגע בעינים מעוגלות, נרתע לאחור יחד עם כסאו והשמיע מין קול, שהוא ספק נאקה, ספק שיהוק.

“אַה – הוק,” נאנק, “הלא כזאת היתה חנה’לי שלנו, בדיוק כזאת, אותן העינים ואותו השׂער ואפילו הנמשים, אַ־הו, בהרות־השמש האלה.”

ברכה, נבהלת, הביאה כוס מים וביקשה להגישה לו, אבל אביה החזיק בה, לתמהונה, ודחף אותה לצד פתח המבוא.

“לכי, לכי, צאי לך מפה,” דחף אותה, ואת האיש ביקש “להבין את המצב” ולהבליג, כי הנה אשתו באה, והיא איננה יודעת כלום מ“כל אלה”.

וזה “הבין” אמנם, שלט בעצמו והתאפק, וכשבעלת־הפנסיון באה, ישב כבר דומם במקומו והיה רק רועד כולו כמתוך צינה, אז הלכה והביאה לו תה רותח ואת האוכל, שנצטנן בינתים, החליפה באחר, חם.

בימים ההם קבעה לה ישיבה בבית רוטשטיין ריבה בלוך, היא אמה של הנערה הליטאית. בדרך לא־דרך, בים וביבשה, ניטלטלה במשך שבועות עד שהגיעה לבית־הפנסיון הזה שבו ישבו קרוביה מנחם גוּט והתינוקת דיתה, שהיא נכדתה.

זו, הקטנה, לא נתקבלה עליה בתחילה סבתא שחורה זאת, שהיא רטובה תמיד מדמעות, אשר אך תביט עליה מיד היא מתחילה להזיל דמעות.

“שאלי אותה למה היא בוכה,” ביקשה את ברכה, שהיתה המליצה בינה ובין האשה שלא שמעה עברית.

“זהו מפני שהיתה לה פעם ילדה,” הסבירה ברכה, “ולקחו אותה ממנה.”

“אז הגידי לה שאני אהיה הילדה שלה,” אמרה בתנועה שיש בה מן ההקרבה העצמית, וכאשר זו, לשמע דבריה, התחילה לבכות בקול רם, קמה והלכה מתוך הרגשת עלבון.

החדר הסמוך לחדר קרוביה ניתן פה לאשה, והיא העבירה הנה את תמונת הקיר של בתה וארגז חפציה, ובלילות, בשעת הדממה, פעמים שעלה משם קול בכיה, זה בכי השכולים אשר אין מנחם להם. ברכה, כשבקע פעם מתחת לרצפת עלייתה קול הנהי הזה, ירדה וביקשה להיכנס אל החדר, אבל נחמה רוטשטיין, שהיתה ערה עדיין, מנעה אותה מזה.

“הניחי לה,” אמרה, “הניחי לה, הלא היא הנה אם.”

היא אשר בחכמתה העבירה את מיטת התינוקת וכלי־משחקה הנה, אל החדר הזה, ולאשה יעצה להתקין את המאכלים שלה ושל קרוביה בעצמה.

“למען החסכון,” הסבירה לה, ואילו לה לעצמה אמרה:

“כדי שלא יהיה לה פנאי לחטט בפצעים.”

עם כל הדוחק במטבח הקצתה פה פינה בשבילה וגם לימדה אותה – היא, בת־העשירים לשעבר שמלאכתה נעשתה תמיד על־ידי אחרים, את תורת־הבישול, אשר כל עיקרה הוא, לדבריה, מעט רעש והרבה מעש.

“לעולם אַל תעשי רק מלאכה אחת,” שיננה לה, “כי אם האחת עם השניה ועל־ידה, ותבשיל כשהוא מתבשל אַל תדחקי עליו את השעה, כי הקדירה בכירים היא כצמח בערוגה, שאין להאיץ בו ומאליו הוא צריך לבוא לגמר בישולו.”

לכיכר השוק נהגה לרדת עתה בשעה מוקדמת יותר, ו“גנבה” פה מזמנה הדחוק שעה קלה שבה הסתכלה בכל ה“טוב” אשר עולים מן “החדשים” הציעו פה למכירה; מהם מסודרים כבר ב“עמדות”, ומהם, כמו בירידים במאיקוב לפנים, מיושבים על הארץ עם סחורותיהם המוצגות לראוה: מיני סלים קלועי־קש, קעריות־חרס מזוגגות וסירי־ברזל, אשר שם קראו להם צ’יגוּנֶס.

בוקר אחד משכה את עיניה חביונת־עץ אחת, מאלה אשר שם, “בבית”, היו “מעמידים” בהן כרוב לימות־החורף, ורעיון עלה על לבה שבכלי כזה הן אפשר לכבוש את הירק הזה גם פה, והיא רכשה אותו לה, קנתה בו במקום כמות גדולה של קלחי־כרוב, ונער תימני הביא לה את כל זה הביתה. פה מילאה את החביונה מים, והיא וברכה עמדו להתקין את הירק, וכל אותו יום עמד בבית ריח מריר, לח, “ירקרק”, לפי הגדרתה של נעמי.

הישישה פייגה, שנזדמנה פה בשעת הצהרים, שאפה אותו כמה פעמים אל קרבה והבינה מיד כי הולך ונעשה כאן דבר, אשר כמוהו לא ראתה מאז שיצאה ממאיקוב, כשמונים שנה, בערך. היא סקרה את גל העלים החתוכים, שדמו לאִטריוֹת דקות־צורה והלכה והסתכלה בחביונה, אשר צפרים ירדו אליה מקניהן לשתות. לבסוף שאלה בחגיגיות את בת־עירה אם יש לה קצח לתיבול הירק.

קצח השיגה האשה בחנות־המכולת.

בעת ההיא באה עם כמה עולים מליטא בת־עירה וחברתה לשעבר של חנה רבין, מינה לבית “המתוקים”, היא אשר בזמנה כדי להקים את בית־אביה הנופל, הלכה והיתה, לתמהון הרבים, לטוחן וחוכר־הקרקעות האמיד מכפר ליבידוב, איש חסר־ניב ומגושם במראהו.

עכשיו, בבואה, עוד לפני שנחה מטלטולי הדרך (כבר היה לה פה “משק”, אשר בעלה ובנה, מראשוני העולים, הקימו בקרבת “השכונה החדשה”), הלכה להיראות לפני חברתה.

פתאום, בלי להודיע על כך, באה אל הבית, ונעמי, שישבה פה על ספריה, היא שראתה את השתים בפגישתן.

הן חיבקו זו את זו באין אומר, אחר בכו חרש, כל אחת לעצמה, ונעמי ידעה כי על אלה שהלכו ואינם עוד זה בא; לבסוף פתחו בשיחה. חנה רבין שאלה וחברתה השיבה, ודומה היה שהן הולכות ועוברות שלובות־יד את עיר־המכורה, סימטה אחר סימטה, משתהות על־יד בית אחד ומאריכות עליו את הדיבור ודולגות בחפזון מתוך שתיקה על השני, “שהוא נתרוקן במשך השנים ושמם,” שיערה נעמי.

פעם בפעם זרקה האורחת מבט עליה, על נעמי, ואז היה זה כאילו היא מתיזה עליה רסיסי־זהב (בני בית “המתוקים” – ידעה – היו עיניהם שופעות ניצוצות־זהב בשעת התרגשות), והיא, נעמי, מרוב הבושה, נתכווצה אז ורצתה “לא להיות”.

והנה קמה לבסוף האשה וביקשה ללכת, כי “מחכים לה שם עם החמור,” אמרה.

“יש לכם חמור?” התנערה נעמי מביישנותה וקמה ועמדה על רגליה.

“יש, יש, חביבה’לי,” השיבה זו וניגשה ונשקה לה ארוכות, בהשיבה עליה ריח של ירק־גנים ועשבי־בר. והיא נפנתה ויצאה מן החדר בהשאירה אחריה בתוך האפלולית המון נקודות זוהרות.

 

כז

חיים ברמן, סופרו של העתון “העבודה”, ניתנה לו בבית־הפנסיון של נחמה רוטשטיין עליית־הגג “הקטנה”, ובה – כמו בזו של אלישע בזמנו, בבית השונמית – מיטה, שולחן וכסא וגם מנורה.

משלו הביא הנה רק חבילת כלי־מיטה, מזודה ומפוחית.

זו, כאשר הוא, בשעת עייפות או דכדוך־נפש, ריפרף בה כה וכה באצבעותיו, נשתררה בחדרים למטה שתיקת־קשב, והאנשים שם נחה עליהם רוח־עצב.

הים שמנגד, אשר תכלתו מילאה באולם־האכילה את הראי הגדול, כמו נתקרב, ונעמי רבין דימתה לראות אז בחולות שעל שפתו את עקבותיו של הנביא בן אמיתי שברח מלפני האלוהים, והאבנים המנצנצות בהם נראו לה כשברים מאותם הכוכבים, שהם נופלים בלילה מן השמים.

יפה־עינים ונאצל ולבוש תמיד חולצת־סַטין (בחורף – מתחת למעילו), שגוהצה למשעי על־ידי דודתו חוה־רישה מנוה־גנים, כי היא אשר כיבסה את בגדיו וגם סיפקה לו מגנה פירות וירקות, שהם הנם עיקר מזונו, הואיל והוא מאוכלי הצמחים היה.

בעודנו ילד בבית־אביו, במאיקוב, ראה פעם במטבח איך שנותח אוקונוס חי, שהובא מן השוק, והוא בא אל אמו ושאל למה עשו לו כך. “הן זה מכאיב לו,” אמר בפרצו בבכי, והוא לא נגע עוד מאז במאכלי־דגים, וכשגדל ועמד על דעתו, הדיר את עצמו מכל דבר הבא מן החי.

בבית־האוכל אחר־כך, בכרכים, היה מדלג במבטו על נתחי הצלי שבצלחות האוכלים, ולעצמו הזמין רק מעט ירק, שהוגש לו על שולחן צדדי.

נחמה רוטשטיין, כשבא לאכול את ארוחת־הצהרים על שולחנה, לא היתה דעתה נוחה בתחילה מן המזון ה“עשבי” הזה, אבל כשראתה במשך הזמן, כמלצר של דניאל בזמנו, כי “מראהו טוב”, השתדלה רק להתקין את הירקות בטעם טוב ובצורה נאה, וכאמו החזנית בעודנו נער, הציצה פעם בפעם בשעת אכילתו מן המטבח לראות אם הכל ערב לו, ואף הוא, כדי לגרום לה נחת־רוח, כמו לאמו לפנים, אכל כל מה שהוגש לו, שתה את הקהוה הממותקת שניתנה לו כתוספת מזון ואחרי זה עלה לחדר־עלייתו ועמד להפוך שם את “החומר” שבפנקסו לרשימות כרוניקליות בשביל העתון “העבודה”.

תוך כדי התשוטטו במשך שעות ב“שכונה החדשה” ובסביבתה, אסף את זה, טיפות־טיפות, כדבורה את מיץ־הצמחים. הסתכל, תר ובחן והעלה את זה שקלט על דפי הפנקס. ובבית, אחר־כך, על שולחנו, עשה את מעשה ה“הפרדה”:

לקח בשביל חלק הידיעות של העתון את המספרים והעובדות, והשאר, דברים שיש בהם לחלוחית של רגש או שיתוף של יחס נפשי, סילק הצדה. לכל היותר הוציא מכאן לפעמים כמה שורות בשביל מכתביו לרוניה ברן.

בשעת־בוקר מוקדמת יצא על־פי רוב לסיורו, לבוש חולצת־סַטין נקיה ועטו הנובע אתו – הוא פנה קודם־כל למגרשי הצפון, ממקום שעלו ריחות של סיד, חצץ לח וקול ענות של בנייה.

חלקות האדמה השוממה היו אלה, אשר האנשים שלהם קמו למקנה, עמדו להפכן למקומות־ישוב.

בתוך הזוהר הכחלחל של שמים וים הבהירו שם בקבוצות שלדי־בתים, שדומה היה כי תוך כדי הבטה בהם הם הולכים ורבים.

למסתכל מרחוק נראו כמחנה של צבא כובש, הצועד בבטחון־מנצחים קדימה, בעוד שנאות־השממה על שרידי הגפנים ומאורות התנים כאילו נרתעים והולכים ונסוגים לאחור.

כחלוץ לפני אלה הלך גדוד מיַשרי החולות, אשר בעזרת מריצות ומיני סוללות עשויות מקרשים, המישו גבעות ממקומן, סתמו בהן את הבקעות והכשירו כן את הקרקע לפני הבונים, שבאו והתפשטו פה עם כלי־מלאכתם.

בחורים פליטי ארצות וחזיתות שונות היו ביניהם, היודעים להחזיק באת כמו ברובה. יהודים פרסים ובבלים מגודלי־זקן ויחפי־רגלים, מסוגו של אבא חלקיה, ותימנים חלושי־גוף ומהירי־תנועה שעשו יחד עם כל האחרים בזריזות ומתוך כובד־הראש והחפזון של אנשים, אשר מפני איזו נסיבות התמהמהו ופיגרו במלאכתם, ושעכשיו אצים הם “להדביק” ולמלא את זה שהחסירו.

יש אשר באחת החלקות פה, בלב החולות, הונחה אבן־פינה לאיזה בנין ציבורי.

ליד חפירה, בין ערימות של חמרי־בנין, עמדה חגיגית קבוצה של אנשי־מעש, ואחד נכבד, ממניחי היסודות, קרא במגילה, שאותה עמדו להטמין, כי הנה בכך וכך שנים לחורבן ניגשים פה עתה לבנין, ורגע אחד הואר אז כל המעשה הנעשה פה באור חדש, ואלה שהם גלויי־עינים יכלו לראות היאך שני הקצוות, של הסוף אז וההתחלה עכשיו, מתקשרים.

כאי שקט בצדם של אלה היה הרחוב שכבר נבנה. שתי שורות של בתים יחידי־קומה, אשר אנשים גדולי־אמונה ומעוטי־אמצעים הקימו פעם את יסודותיהם מתוך הבטחון שאלוהים הוא אשר יעשה את השאר, וחסכו ביחד עם זה פרוטות משכרם הדל, ביקשו הלואות מקרובים שמעבר לים ודפקו על דלתות של מוסדות כספיים וזכו, לבסוף, אחרי ישיבה ארעית באוהלים ובצריפים, לבית־מגורים ממש, “ארבע פינות שלהם עצמם”.

חן של ילדות נראה בבתים רענני־טיח אלה וכעין חיוך של נחת־רוח שבו נדבקו מבעליהם, ובלילה, כשהוארו מבפנים, הביטו חלונותיהם אל העוברים־ושבים כעינים דורשות טוב.

בית הלא כיצור חי הוא עם פרצופו וצביונו שלו, וישנם, כביכול, יחסים נפשיים בינו ובין בעליו. קולט הוא כלֵב מסור את אנחתו ועונה בהד נאמן לצחוקו, והאיש מצדו רק צל־קורתו של זה ימתק לו ועליו געגועיו בכל זמן שהוא פורש ממנו והולך.

לפנים בישראל כשנמצא נגע באיזה בית־דירה, היה זה כאילו חלה אחד מבני־המשפחה, וקראו אז לכהן, שהיה בעת ההיא גם הרופא, וזה, אם לא היה החולי ממאיר, עשה את ה“טיפול” הדרוש, ניתח, ניקה וחיטא, עד אשר נרפא המנוגע ושב לאיתנו.

חיים ברמן, כשהגיע הנה בשעת סיורו, עשה לו כמין חניה קטנה. סילק את פנקסו לכיס צדדי ומסר את עצמו להסתכלות שיש אתה הנאה אסתיטית בלבד:

הבהובי־לובן של כבסים המתנשבים על חבל ברוח, משחק זהרורי־שמש ותכלת־ים בזגוגיות של חלון עם מלמלת וילון מאחוריו, ואיזו גבעולי־ירק מופלאים, ראשוניים, שבקעו פה מתוך אדמת־השממה והמעלים על הלב את מאמר האלוהים: תדשא הארץ דשא עשב.

מאחורי הבתים, בחולות שלא יוּשרוּ עוד, כבשו יושבי הרחוב שביל, שהוא מוליך דרומה, ואליו נטה האיש בחזירתו אל “השכונה החדשה”, בא ועבר פה את הרחובות לראות מה נתוסף בהם מאז ביקורו האחרון: בית־מלאכה, משתלה, או חנות למיני סחורות שטרם היו בארץ. אם ידע שעומדת לבוא ביום זה אניה נושאת עולים, פנה והלך אל הנמל ועמד והביט עם רבים אחרים היאך נפוצות־העם, נידחים מכל קצות העולם, שבים ועולים לחוף אדמתם.

מהם כניצולים מספינה טרופה – אנשים רצוצי־גו ותשושי־כוח, שעדיין הם מתנודדים מאי־רגילות לחוש קרקע תחת רגליהם, ומהם בחורים גידולי מחתרות, חסוני־גוף ורבי־כוח, אשר שרירי זרועותיהם דרוכים ושרוולי חולצותיהם חפותים כשל מי שמוכן לגשת לעבודה.

חיים ברמן, נאמן לאוֹבּיֶקטיביוּת, שעליה הוא מצוּוה, רשם גם פה רק את מספר הבאים, שמות מקומות־מוצאם והדרכים שעברו במשך זמן הנסיעה.

ביום מסירת “החומר” לדפוס בדק אותו עוד פעם, וכמעשה גדעון בגיזת הצמר, סחט ומיצה כל המטולל, ואחר שעבר עוד עליו העורך, נקבע בעתון במקום המיועד לו, כרשימת־כרוניקה, שעתידה היא לאחר זמן לשמש חומר־בנין להיסטוריון ולאיש־האֶפּוֹס, בבואם לסַפּר את קורות הימים האלה.

 

כח

יום אחד הלכו חנה רבין ובתה, נעמי, לבקר במשקה של מינה.

הן נסעו לפי הוראתה של זו בקרון־נוסעים עד “חַוַת־האשלים”, פנו אחר־כך ימינה והגיעו עד מהרה לבית מבודד, שהיו לו גן בצדו האחד ודשאה וצריף בצד השני. זה היה ה“משק”.

אורן יחיד התאַוש פה באמצע החצר, ובבואתו התנענעה בחלון שמנגד עם קטעי שמים בין הענפים.

על גגו של הצריף עמדו עמידת־אֵלם כמה יונים, ומהפתח, מתחת, בקע קרקור רוגז של תרנגולת, ומשם יצאה בעוד זמן־מה מינה, השמיעה קריאת־הפתעה למראה הבאות, ובעיניה התנצנצו נקודות־זהב.

היא ניגבה את כפות־ידיה בסינר, חיבקה את נעמי ונשקה לה ארוכות, בדבקות, ושתיהן התאדמו מבושה ומהמיית־לב.

“חביבה’לי, אַת הלא רוצה בודאי לראות את החמור שלנו, את יששכר,” אמרה, “ובכן רוצי למטה, אל הדשאה, שם תמצאי אותו.” ובקול יותר רם, בפנותה לאותו הצד, קראה: “אברהם־איצ’י, תראה לה את החמור.”

אברהם־איצ’י היה בעלה, איש מרובע, עם עינים תינוקיות, אשר נעמי קראה לו בלבה מנוח, וכך גם רשום היה ביומנה: מנוח אבא של שמשון.

הלא הוא זה אשר עליו אמרו כי ידיו ידים של זהב הן ושיודע הוא להוציא עשב אפילו מסלע. עכשיו מטפל היה באיזו שיחים ליד הצריף, ולקריאת אשתו נתקדר, כי לא אהב את המגע עם מישהו מן החוץ, אבל כשראה את הילדה שהיא קטנה וביישנית, נתישבה עליו דעתו והוא אפילו נתמלא רחשי־חמלה כשהושיטה לו את ידה התשושה.

“יששכר,” קרא, בפנותו אל הגדר, סילק איזו כבסים שהיו תלויים פה על חבל, ונעמי נמצאה עומדת פנים אל פנים עם החמור, שנראה לה מקרוב קטן מאוד, ושהיה דומם ואדיש ולא זע אפילו לאחר שהיא הניחה עליו דרך חיבה את ידה.

“למה הוא כך?” שאלה.

“הַיינוּ שהוא כאילו ב’מרה שחורה',” הבין האיש. “זהו מפני שהוא מן הטבע כך, לא שמח.”

והוא טפח לו טפיחה קלה על גבו, אז זז, פסע כמה פסיעות והתפרץ בצויחה שדמתה לתקיעת שופר ושנשמעו בה גם צחוק ובכי וכליון־נפש – נוקבת כל־כך, עד שנעמי כיסתה את אזניה בכפות־ידיה, ואילו האיש גדל־הגוף רק הצטחק, ופניו מתוך כך נתעגלו ונראו כפני לבנה מלאה – שופעי אור.

מן הצריף הוציא עתה גרעיני דורה בכלי, פיזרם ליד הסף, ולקריאתו יצאה הנה תרנגולת מסומרת־נוצה, היא אשר השמיעה לפני־כן את קרקור הרוגז, ועמדה ללקט את הגרעינים בסבר של זעף וקוצר־רוח.

“דוגרת היא,” הסביר אברהם־איצ’י, כשבת־הצחוק עדיין מהבהבת בפניו. “מינה היא ש’הושיבה' אותה, כי את ‘הללו’, האפרוחים מן המכונה, איננה סובלת.”

“וזה מה הוא?” שאלה נעמי על עוף אחר, שיצא אף הוא מן הצריף.

“זה אַוָז הוא, זאת אומרת, אַוָזוֹן,” השיב.

“ולמה הוא רץ אחריך?”

“מפני שהוא ‘מתפנק’, רוצה שיטפלו בו'” הסביר. “שהרי יתום הוא המסכן.”

והוא סיפר שהיו להם “הוא” ו“היא” ושנים־עשר “קטנים”, ולילה אחד הם “לא נהיו”, ורק זה הקטן נשאר, הסתתר מאחורי איזו גיגית, ומאז הוא כך, מתדבק בכל אחד.

והוא זרק גם לו חופן מן הגרעינים והלך להראות לנעמי את העגלה, חָגלה, שנולדה השבוע.

מינה וחברתה התהלכו אותה שעה בגן־הירקות המושקה, שהיה קורן כולו בזהרי־השמש (“כגן רטוב” – זכרה חנה רבין את דברי הברכה), מינה בחלוקה הביתי עם סינר־עבודה ממעל וחנה רבין בשמלת־קרפּוֹן, ועל כתפיה מעיל קיצי, אשר מתחת לשוליו היו העשבים תוך כדי הילוכה מתכופפים וחוזרים ומזדקפים.

צנור־גומי זהוב־פסים התפתל בצדי המיצר כנחש, ופה ושם ריטטו על־ידו שלוליות מים, שמסביבן התשוטטו צפרים, אשר מינה בתנועת־רוגז הניסה אותן, כי זוללות הן אצלה את עלי־הירק הרכים – אמרה.

מתוך כך דיברו השתים – כמו תמיד בהיותן לבדן – על עיר מכורתן ועל הימים שעברו מאז נפרדו זו מזו, זמן לא רב לכאורה, אשר חנה רבין דימתה אותו בלבה לרוַח שבין שתי פיסקאות בספר, אלא שבו הנה נתבגרו שתיהן ונעשו מחושלות ולמודות נסיון יותר, והיו להן אפרים ונעמי, וסופות־זעף התחוללו, ונכרו קברים לקרובים ונאהבים, אלה אשר עליהם עברו בשתיקה רבת־משמעות, סחור־סחור הלכו, משל לתהום שנמנעים להציץ לתוכה מתוך חשש לסחרחורת והתמוטטות.

לבסוף הגיעו לחלקה שליד הבית, אשר הצמחים שבתוכה דמו למלמלה ירוקה ונקודות אדומות בה, ומינה אמרה כי אלה הן העגבניות, ושאברהם־איצ’י הוא המטפל בהן, שכבר נתמחה בגידולן בכפר ליבידוב.

“שם?” לא האמינה חנה רבין.

“שם, שם,” אמרה מינה. “הסוכן מאחוזת הגראפית הוא שהביא את הזרעים מהדרום, וכמה שתילים נתן אחר־כך לאברהם־איצ’י. שם, אצלם, הלא היו חממות, ומיני זבלים מיוחדים וגנן, ואילו הוא בליבידוב בידים ריקות עשה, ועלו הן דוקא אצלו. הסוכן שנזדמן פה ראה ותמה, ביקש שיביאו מעט מן הפרי אל ה’חצר', והנה התחילו ימי־המהומה.”

עתה הזדקפה במלוא הקומה, כי ראתה שבעלה בא, ובעוד שמתחת לנמשים בפניה הלך והתפשט אודם, אמרה:

“אברהם־איצ’י, הנה יש לנו אורחת.”

“אַה,” קרא זה ונעשה שוב מרובע וקודר, ואחרי שהעביר את המעדר שהחזיר מידו האחת לשניה, אמר:

“אנחנו נשמח, זאת אומרת, אנחנו שמחים מאוד.”

והוא הביט אל מינה כשואל אם יפה דיבר.

וחנה רבין משכה אז את קצות מעילה, יִשבה אותו על כתפיה ושאלה: “והיכן הוא אפרים?”

“היכן הוא אפרים?” שאל גם הוא. “אפרים הוא עם הנערים, זאת אומרת, עם חבריו,” מילמל ונשא את עיניו התינוקיות למינה, כמבקש עזרה. אז שלחה אותו ל“חַוַת־האשלים” לקנות שתילים, והיא עצמה הלכה להביא “איזה דבר־אוכל” מהמטבח.

מתחת לאורן אשר כעין נסורת של שׂכּים מעורבים בציוצי צפרים נשרה ממנו, העמידה שולחן וכסאות, הביאה לנעמי שמנת בגבינה ודייסת־סולת, ובשבילה ובשביל חברתה – תפוחי־אדמה מבושלים בקליפתם ומלפפונים חמוצים, וחנה רבין, בשבתה על מאכלי־ליטא אלה, זכרה איך שלייזר הגנן שכנם היה אוכלם על סף ביתו, עם פנות היום בקיץ.

לו הן הוגשו המלפפונים על צירם בנַטלה ותפוחי־האדמה בסיר, והוא אכל אותם על לחם־שיפון. נשך כדי שליש ממלפפון וחצי מתפוח־אדמה, ואחרי שגמע עוד מן הציר, לעסם בשקידה, בחריצות.

בן־הרוקח עבר פה פעם בדרכו לכר האחו ועמד להסתכל, אז יצאה חותנתו של האיש, ליפשה, והאפילה עליו בגבה הרחב, מפני חשש לעין רעה.

מינה הביאה עוד קהוה מבושלה בעולש, בטעם בני־ליטא, ועם זה עמדה חנה רבין להתכונן לדרך.

“כבר?” נעצבה נעמי. “ואני חשבתי שעוד ‘ידברו’.”

“על זה שהיה שם?” נתלקח ברק־הזהב בעיניה של מינה, “חביבה’לי, כדאי היה שתגשי ותראי הכל בעיניך. דבר־מה עוד תמצאי שם, עוד יש משהו, והדרך איננה רחוקה. עכשיו, שהיא כבר ‘סלולה’, אין עוד כל מרחק,” אמרה מתוך הרהור. “לפנים כשדיברו בבית ‘האגודה’ על הארץ, נדמה לה כי זו נמצאת אי־שם, בקצה העולם, ואת שיבת־ציון תיארה לה כמין שביל אין־סופי, אשר קרונות עמוסי מיטלטלים משתרכים בו לאִטם ובית־הכנסת מן הסימטה בראשם.”

“‘הגדול’?” שאלה חנה רבין ונשענה בגבה אל העץ, ונעמי ידעה שעכשיו “ידברו”.

מינה הלכה רק להכניס את כלי־האוכל אל הבית וכשחזרה, סיפרה חנה רבין כי בסולמו של זה דימתה פעם, בילדותה, לראות את המלאכים מחלום יעקב כשהם עולים ויורדים.

סולם מופלא היה, ראשו בשמים ומוצב הוא על רצועת חול דק ומבהיק בטוהר לא־ארצי. כמוהו לא ראתה עוד אחרי־כן בשום מקום, ורק בבואה הנה ראתה פעם ערבי אחד המכריז על חול ירושלמי, ונשים קונות ממנו, אז הלכה והציצה, והנה היה זה החול ההוא, אותה הדקוּת ואותו הטוהר.

“והוא עדיין בעינו עומד, פרוש כמפה צחורה,” אמרה מינה, “רק פה ושם נראים בו ככתמי־דם, אלה הם שברי הזגוגיות האדומות מחלונות בית־הכנסת שנשרף.”

“הגויים ההרריים הם שהציתו אותו,” שיערה חנה רבין.

“לא, כי מאליו נדלק,” אמרה מינה, “מתוכו, מבפנים. במוצאי־השבת היה זה, בשעת חצות. רבים שמעו אז כקול הלם של רעם, אף כי לא היה כל ענן בשמים, ועם זה היה כבר מישהו רץ ומכריז על השריפה, ובית־הכנסת ביצבצו מתוכו לשונות־אש וחלונותיו נראו כמשוחים בדם.”

לא ניצל שום דבר, כי סגרו הלהבות על כל הפתחים. המים, שהובאו מכל שלוש הבארות, היו מתבעבעים כשמן בהישפכם, ורק הגדילו את האש. לעיני כל אוּכּל הבנין, ולבוקר לא נשאר עוד ממנו כלום. כרגיל הלא מוצאים במקום השריפות גרוטאות ואודים, אולם פה היה המקום נקי ורק חריצים נשארו בו, כאילו נעקר הבנין על יסודו. ואמרו רבים כי זכות היא זאת לו, שהרי בעיירות הסביבה כבר נטמאו אז וחוללו כמה בתי־כנסת, ואילו זה בתומו לוקח, עלה באש לשמים.

“והסולם?” שאלה נעמי.

“נלקח, חביבה’לי, גם הוא,” השיבה מינה מתוך הרהור.

עכשיו קמה חנה רבין, לבשה את המעיל על שרווליו ויצאה ללכת עם נעמי, כי כבר פנה היום.

ב“חַוַת־האשלים” עלו שתיהן לקרון־נוסעים, שהיה ורוד כולו מאור השקיעה, וגם האנשים היושבים בו היה צבעם ורדי, חם, ונעמי, מתוך עייפות ומפני שפע האור, עצמה את עיניה, ראתה מיד את מנוח ואשתו מצרעה, כשהם עומדים מרעידים ליד הצור, אשר ספק קרבנם, ספק בית־הכנסת משם עולה בו באש לשמים, והיא הבינה כי כל הזוהר הזה מסביב לא משקיעת השמש הוא בא, כי אם מאותה הלהבה המופלאה, השמימית.

ביומנה, בבית אחר־כך, רשמה בקצרה ש“עשתה” ביקור במשק, ושזה היה נהדר. ובסוף הוסיפה:

“ראיתי שם עגלה, חָגלה שמה, יפהפיה. עוד אין לה שבוע והיא כבר מתרוצצת.”

 

כט

משא הסבל אשר ריבה בלוך נשאה באלם במשך שנים, פחת כבדוֹ מאז באה לשבת עם קרוביה, והוא, עם הקלתו, כאילו נתפלש, ונתהווה בו כן כעין צנור בשביל שפך־שיח, דבר המביא גם הוא, כידוע, רוָחה לבעליו.

את מרי־שיחה שפכה האשה על־פי רוב רק לפני ברכה בלבד, שכּן האחרים, עם כל רגשי השתתפותם, לא נמנעו מלחטט מתוך סקרנות בפצעיה, בעוד אשר היא, ברכה, רק הקשיבה לה בשתיקת־הבנה ובלב פתוח כנגדה ברוחב כזה, שהיא מדַמה היתה לשמוע בו הד לכל דיבור שלה.

על עצם האסון, מות הבת, לא הרבתה לדבר.

לא נפתעה גם, לדבריה, כשהגיעה אליה בזמנה ה“בשורה”, שהרי בתוך תוכה ידעה כי ככה יהיה זה.

עוד בראשית ינקותה של זו נקבעה בה, באם, נבואת־הלב שהיא לא לה תהיה, כי קרה יקרנה באחד הימים אסון. היא רק לא ידעה היכן ומתי יקרנה, אבל אי־שם, ודאי היה לה, הוא ישנו ומחכה לה.

כל זמן שהיא ישנה במיטת־ילדותה והיתה מוגנת על־ידי אב חסון וקירות מוצקים של בית רב־קומות (ביתם שלהם היה זה), היתה בה עוד הרגשת־בטחון, אבל הנה גדלה והתחילה ללכת לבית־ספרה ולבוא בין הבריות – אביה לא היה כבר אז בחיים – והכל נפרץ, והיא נמצאה מופקרת מאז לאסון שיכול היה לבוא מכל צד.

הן היו בעיר מקומות לגלישה על הקרח בחורף ונהר לשחיה בקיץ, וגם בתים מצופפי־קומות, עם סולמי־מדרגות העשויים להביא את העולה בהם לידי סחרחורת ולהמעיד את רגלו. ובכל פעם שהנערה השתהתה באיזה מקום ולא באה בשעה הקבועה, ברור היה לה כי הדבר כבר קרה, נהיה.

בעת ההיא לא רצתה עוד זו להיות “כרוכה אחרי סינר האם”, ביקשה שיהיה לה חדרה שלה וארון עם מפתחות שלה, וסלדה מכל שם של חיבה, ודרשה שיותקן בשבילה מפתח בשביל הדלת החיצונית, כדי שתוכל לצאת ולבוא בכל עת, לרצונה.

הקימה כן קיר, אשר היא, האם, הלכה ונחנקה מאחוריו, בעוד שהיא עצמה התהלכה לה מעברו השני בתוך רוָחה.

קשים ביותר היו הימים – בזמן החופש מלימודים, על־פי רוב – שבהם ערכה עם חברותיה טיולים בתוך היערות, או בכפרי הסביבה.

פתאום, ללא הקדמות, הודיעה לה על כך, והיא, אשר לפנות אליה בשאלות חששה, כי בזה פוגעת היתה ב“עצמאותה”, בעמידתה ברשות עצמה, ניגשה בלב כבד להכין לה את הדרוּש לדרך.

כל זמן שהיא, הנערה, עוד הסתובבה כה וכה וחברותיה היו נכנסות ויוצאות, התחזקה.

אבל הנה ירדו והתישבו בקרון־הנוסעים, וזה הפליג ונעלם, ואז הפכה החרדה הקבועה בה, זו שבני־משפחתה קראו לה “טירוף”, לאימה חשכה.

בכל דפיקת־דלת וחריקת־שער שמעה מאז הד מקול שבירת הקרון, וכל עובר ברחוב נראה לה כשליח הבא לבשר לה את ה“בשורה”.

בלילה, בתוך הדממה, נדמה לה רשרוש העצים בגן כקול בכי קרוביה שלהם הוגד כבר בודאי דבר האסון, והיא הלכה וישבה ליד פתח המבוא במצב של ציפיה, מוכנה לכל.

את שעון־הקיר שברה פעם בלילה כזה, עקרה מתוכו את מחוגיו, מפני שנדמה לה שהם אינם זעים ומעכבים כן את מרוצת הזמן, ומפני שלא ידעה עוד מעתה מה היא השעה, הלכה להציץ לשעון־המגדל הנמצא בפינת הרחוב ושאלה אגב את השוטר, העומד פה על משמרתו, אולי שמע על קרון־נוסעים עם מטיילים שנתרסק.

מנחם הטוב הוא שבא על־פי רוב להודיע לה כי הקרון כבר שב. מחדרו שבקומה העליונה ראה אותו מרחוק, ואמנם נשמעו עד מהרה בפרוזדור צעדיה הקלים של הנערה, והיא, האם, מיהרה לצאת מן החדר כדי שלא תראה אותה במבוכתה.

המהלומה המכרעת הונחתה עליה עם החלטתה של הנערה לצאת כתיירה למרחקים. זה היה הסוף. האסון, אשר עד עתה ישב אי־שם במארב, בא ודפק על דלתה והתיצב כנגדה פנים אל פנים.

היא עוד תפרה לה בגדי־דרך וקנתה לה כל הדרוּש לנסיעה, אבל הרגשה היתה לה כאילו היא מתקינה לה את תכריכיה, ובנשיקה האחרונה שנשקה לה טעמה טעם של מיתה.

על הרציף, ליד קרון הרכבת, כשזו קראה לה בקולה העליז, כרגיל, “שלום, אמא,” כרעה ונפלה תחתיה, ובמשך כמה שבועות שכבה אחר־כך במיטתה נטולת־הכרה, וכשקמה לבסוף ועמדה על רגליה התגעשה כבר מסביב המלחמה.

 

ל

אל מינה מליבידוב באה מעיר־מולדתה בת אחותה, טולה, שהיא חברתו של אפרים בנה, ורוניה ברן, שבאה אל השכונה החדשה לשם איזו קניות, היא שסיפרה לחנה רבין – הותיקה בבנות עיר־מולדתה פה – כל מה שידעה על הנערה הזאת.

הן היא, טולה, בתם של שלום־נוח ובתיה היתה, הם אשר, כפי שידוע לה, ישבו בבית “האגודה” והפיצו במשך שנים על סביבותם קרנים משאר־רוחם, הוא – בחכמת־לבו, בבהירות הגיונו ובנאומים הנלהבים, שבהם הטיף ל“רעיון”, והיא במלאכת הרקמה שלה – מלאכת־מחשבת.

כל אותם זהרי הזריחות ויפעת השקיעות שהיא, בעין האמן שלה, קלטה בכר המרעה, או בפאת היער, נהפכו לאחר ש“עוכלו” בקרבה, לתמצית יופי, מין סממן־פלאים, שהיא הטיפה ממנו טיפות־טיפות ליריעות הרקמה, ואשר, במצבה הירוד, אנוסה היתה למכרן לבנות המקום, ולקנות בכסף מחירן את הנפט והסבון ועצי־ההסקה.

צרכי־אוכל סיפקה לה, כמו להוריה, אחותה מינה מליבידוב.

אברהם־איצ’י הוא שהביא הנה כרגיל את המצרכים דרך המבוא האחורני, והניחם כך, כאילו הוא רק נותן אותם בהקפה עד שירוַח למקבלים.

את אברהם־איצ’י הלא היא, חנה רבין, מכירה. כפנס מאופל זה הרי הוא מאיר מבפנים וכהה מבחוץ, נזעם וקודר בחברת בני־אדם, ונוח ומלא סבר טוב במחיצת העוף והבהמה.

עם החמור יששכר, העגלה חגלה והאַוָזוֹן הרי הוא כעם “שלו”, יודע את נפשם ומבין לרצונם, ואף הם שומעים את לשונו וכרוכים אחריו בכל עת.

להנאתם, כדי שיוכלו להתרווח, התקין בשבילם מאחורי גן־הירקות כמין אפר, סיקל את אדמת־הטרשים והעלה בה עשב, וגם עשה בה כמין בריכה, והעובר פה בקרון־הנוסעים, בדרך לשכונה החדשה, יכול לראות את הפרה והעגלה כשהן מלחכות את העשב והאַוָזוֹן שהוא משתכשך במי הבריכה.

זה נטהר והלבין מאז שניתן לו להתשוטט במים, ומראהו עתה אינו עוד עלוב כלל.

אשר לאדמה הלא יש בינה ובין האיש כעין יחסי־קורבה ונענית היא לו בכל. אפשר להגיד שנוהגת היא בו אפילו סלסול, כאם זו בילד שלה. מבקש הוא תות־גינה, והרי היא מצמיחה לו את הגרגרים האלה, רוצה הוא בעץ־תפוח, וגם זה עולה וגדל.

וכן גם העץ והאבן, שמהם הוא עושה כלים בשביל המטבח או החצר.

אחרי כמה תנופות הפטיש, או הגרזן, נושר מהם זה שהפַּסלים קוראים לו “החומר המיותר”, והכלי מתוקן.

הנערים הבאים עתה הנה מעיר־המכורה ויוצאים תיכף לעבוד בגן ובשדה, הלא הוא הנהו זה שהדריכם לכך – על־פי בקשת שלום־נוח, כמובן.

בחצרות או מאחורי בית־דירתם הקצו להם פינה, שבה לימד אותם האיש לעבוד באֵת ובמכוש.

האנשים, אבות הנערים, לא היתה דעתם נוחה מכל אלה, אבל האמהות, בעלות תבונת־הלב, היו אתם, עם בניהן.

מתחת לסינרי־הקפלים הביאו בחשאי מחנות־הברזל את כלי־העבודה הדרושים, ושבו לעסוק בסריגת הגרבים שלהן.

והלא הן־הן אשר על סטוי הבתים בנוה־גנים ובמושבים אחרים תראי אותן כשהן ממשיכות פה את סריגת הגרבים הנצחית, ומביאות מתחת לסינרי־הקפלים לבניהן בשעת הצורך את ה“כלי” הדרוש.

והנה הנערה, אשר עליה ביקשה בעצם לסַפּר – בת אביה ואמה, מזיגה של אצילות וענוַת־תום. העינים, כאלה של האם, כחלחלות מהורהרות עם ריסים שחורים. הפנים – גם בחורף – נראים כשזופים, וההילוך – מלכותי.

גם לה הוקצתה מאחורי הבית חלקת־אדמה, שהיא עיבדה אותה יחד עם אפרים, כי הוא, אך עמד על רגליו, הביאה אותו אמו לבית “האגודה”, ופה גדל יחד עם הנערה, כאח עם אחות.

בקיץ יצא הוא לפעמים לליבידוב, להתאמן בקציר התבואות, והיא טיפלה אז לבדה בערוגותיהם.

והנה קרה שהיא, טולה, יצאה פעם אל הכפר בקרון־הנוסעים המקומי, כי אברהם־איצ’י, בעונת העבודה הקשה, לא בא הנה בעגלתו.

סמוך לזמן הפלגתו באה אל הקרון, בסנדלים על רגליה היחפות ומטפחת אדומה לראשה, כשעיניה כמו כל בני משפחת אמה בשעת התפעמות־הלב, מתנצנצות בהן נקודות־זהב, כי שמחה שניתן לה לנסוע בקרון לבדה.

הנוסעים, כשבאה פנימה, כמו נסתנוורו, והשיחה שהתנהלה ביניהם נפסקה. היה שם אתם בנה של האלמנה גולדשטיין, אוריק, נער חינני שקיבל זה לא כבר את תעודת־הבגרות בבית־ספרו בכרך, ושביקש עכשיו להמשיך את לימודיו באיזו עיר רחוקה בחוץ־לארץ, אלא שאמו התנגדה לכך, והוא היה מעיין לעת־עתה בספרים, קרא תמיד, אפילו בלכתו אל הנהר להתרחץ.

וגם עכשיו פה שקוע היה בקריאת איזו חוברת, ורק ברגע שהנערה נכנסה זע, וכמו נבהל, סילק את החוברת הצדה ושוב לא נגע בה.

כשהנערה בתחנת ליבידוב עזבה את הקרון, קם ויצא גם הוא, אף כי ידוע היה שנוסע הוא בשליחות אמו לאחוזת קוכטיץ, ועד שזו הלכה במיצר בכיווּן לבית קרוביה, עמד הוא תחתיו כמצפה, ונרתע לאחוריו ברגע שהיא נבלעה שם בתוך עצי החצר, כאילו נותק חבל שהיה מתוח בין שניהם, ואחרי זה ראוהו הנוסעים כשהוא מתהלך הנה והנה על־פני אדמת ליבידוב, כמי שנתעה ואבדה לו הדרך.

בעגלת־איכרים שב אחרי־כן הביתה, הטיל את עצמו על הספה בחדרו ומאז “לא היה עוד הוא”. לא אכל ולא שתה ולא נגע בשום ספר. אפילו את העתון, שנשלח לו בכל יום מעיר־הפלך, לא קרא. לרופא שהוזמן אליו אמר כי חש הוא בעיניו. זה בדקן ולא מצא כלום, ונתן לו בכל זאת סם־מרפא.

פעם, בלילה, כשהוא שכב במיטתו בעינים פקוחות, באה אליו אמו, ישבה על הרצפה, על־ידו, ובכתה מר.

“בני שלי, ילדי היחיד, הלא תגיד לי מה היה לך,” התחננה והגיעה לחיה אל לחיו, כמו לפנים, בילדותו, בשעה שנכמר לבה אליו, ואז הגיד לה, והיא, צוחקת מתוך דמעות, אמרה כי לא בשמים הוא הדבר, ולא מעבר לים, ואפשר “לסדרו”. אגב, הלא בגן בית “האגודה” היא קונה תמיד את הירקות, ובילדותו הלך לפעמים גם הוא אתה וראה אז שם את הנערה.

אמת, שהיא יפתה עתה. מאירה כשמש – הוסיפה וראתה איך שלשמע המלים האחרונות הוארו פניו, כי הן אמנם כשמש סינוורה אותו בבואה אל הקרון.

עכשיו לא יהיה לו עוד רצון ללכת למרחקים – אמרה האשה לעצמה, ועם פנות היום למחרת, באה לבית “האגודה” ואמרה לשלום־נוח את אשר אתה.

הן כל טוב ביתה לו הוא, לנער, והוא צנוע וטוב – סחה וראתה, לתמהונה, כי האיש נבוך, וגם אמר לה בפירוש כי זה לא ייתכן, שעל־כן קשורה היא הנערה עם בן־דודתה. מילדותם גדלו יחד והם לא ייפרדו.

הוא ביקש לדבר עוד, אבל היא קמה ונפטרה ממנו בברכה, הגיעה ברגלים כושלות הבית ואמרה לנער:

“סע, בני. מעתה יכול אתה לנסוע אל כל אשר תרצה.” והוא, לאחר ששכב עוד כמה ימים דומם, כמאובן, קם, לבסוף, ארז את חפציו ויצא לדרך – לא לאותה עיר ששם ביקש להמשיך את לימודיו, כי אם לעולם, סתם – אמר – לנוע ולנוד בו.

סמוך לאותו הזמן עלו אברהם־איצ’י ואפרים לארץ והקימו פה את ביתם, וגם מינה באה אחריהם. ועכשיו הנה שלח הֵנה שלום־נוח את בתו. הלך בעצמו לעיר־הנמל ללווֹתה, ונבהל לראות פה אותה שעה את אוריק, כשהוא טורח “לסדר” את התעודות הדרושות לעליה. ואמנם הנערה הפליגה באניה אחת והוא – בשניה.

עכשיו הלא הוא מבקש שיקבלו אותו ב“חַוַת־האשלים” כפועל – סיפרה לה מינה בדאגה, ואילו היא, הנערה, אינה יודעת כלום מכל אלה.

 

לא

ברחוב הראשי שבשכונה החדשה פגשה פעם ברכה את הרוקמת מאלכסנדריה, לולו.

זו הביטה, כדרך האשה המזדמנת עם אחרת, לא ידוע לה, קודם־כל על נעליה, אחר־כך על תסרקתה, ולבסוף הציצה אל פניה עם בהרות־השמש משני צדי חטמה, וידעה שזאת הנה היא.

“הרי שאַת אינך משתמשת עוד במשחות,” אמרה לה בגילוי־לב, כדרכה, “ואף אני סילקתי הצדה את כל אותם הקרֶמים עם הפודרה, יען כי פה, לדברי דודתי, שאצלה אני מתארחת, אין צורך בכל אלה.”

היא כבר ידעה שמנחם גוּט לקח אליו את התינוקת של איטה בלוך ו“סידר” את הניירות שלה, ושמעתה הרי היא כבת לו – “כשרה”, ובזה עשה חסד גם “אתה”, עם המסכנה, שהרי הוא־הוא שאהב אותה באמת – אמרה.

בהגיען לבית־הפנסיון העלתה אותה ברכה לחדר־העליה, הוציאה אותה אל המרפסת ואמרה בעצב, מתוך לב נרגש:

“רואה אַת בין הילדים, שם, בכיכר החול, תינוקת בשמלה ורודה וגרבים קצרים – זאת הנה היא.”

“ילדתה ‘שלה’,” נעצבה אף היא. “אוּוַה, אלוהים, איזה יופי. בלונדית והתלתלים בדיוק כאלה שלה, של האם. אוּוַה, בֵּיבִּי,” – פשטה את ידיה אליה כמבקשת לחבקה.

וברכה, נפעמת, אמרה:

“בואי, איפוא, ותראי עתה את זקנתה של זו, שבאה הנה ממרחקים. אַת חכי פה רק רגע, עד שארוץ ו’אכין' אותה,” ביקשה, ושבה אמנם עד מהרה והביאה אותה דרך הפרוזדור לחדר גדול, אשר אשה לבנת־שׂער, שישבה על מלאכת־תפירה, סקרה אותה שם בעינים כחולות, בדיוק כאלה של איטה בלוך.

היא, האורחת, הלכה ישר לתמונת־הקיר של המנוחה, עמדה לפניה רגע כדרך שהאדוקים עומדים לפני איקונין, ואחר ישבה בקצה כסא, שהעמידה אותו מפני הכבוד בריחוק מקום ואמרה לברכה, שהיתה המליצה בינה ובין האשה:

“הגידי לה שאני הכרתי את בתה.”

“כבר אמרתי,” השיבה ברכה, והאשה הניעה אף היא את ראשה לאות כי זה ידוע לה.

“אז תאמרי לה גם כן שאני הערצתי אותה,” הוסיפה, “יען כי היא חמודה היתה, יפה כמו ‘שאחת מַדוֹנה’, וגם טובה, ראתה ללבו של כל מסכן ונתנה מכספה לכל נצרך, ועוד גם זה שלא היתה בה כל גאוה. אתה, עם הרוקמת העניה, הלא התהלכה כעם אחות. טיפסה ועלתה על המדרגות של כל שלוש הקומות שבבית דירתה עד שבאה אל העליה שלה,” סחה עוד וראתה שהאשה תקעה תוך כדי כך את מחטה לכרית־המחטים שלפניה ושעיניה נעשו עתה גדולות יותר וכאילו כחולות יותר. אז ביקשה לסַפּר עוד על השל, כאשר פעם, בחורף, כשראתה שהיא, הרוקמת, רועדת מקור, הסירה מתחת למעילה את הסודר הזה, הסרוג, והטילה אותו על כתפיה.

“קחי אותו,” אמרה, “כי הוא חם. אמא שלי היא שסרגה אותו בשבילי, והיא לב טוב לה ותשמח כשאגיד לה, כי נתתי אותו לך.”

“ככה אמרה?” שאלה האשה, גיששה סביבה רגע כעיורת ואחר כבשה את פניה בבד ופרצה בבכי.

“אוּוַה, מה זה עשיתי,” נבהלה האורחת, “ואני הן רק לנחם אותה נתכוונתי, רק לנחמה.”

“נוּ, נוּ,” הרגיעה אותה ברכה, “תבכה קצת ויִרוַח לה, ואַת בואי אתי לחדר־האוכל, שם תוכלי לראות עתה את התינוקת דיתה מקרוב.”

 

לב

עוזר אברהמ’ס ממאיקוב מת ביום־שרב אחד פתאום בצריפו אשר בכיכר־החולות.

לרוטשטיינים, שישבו בשכונה החדשה, לא הגיעה הידיעה על כך, ורק ברכה, כשיצאה עם פנות היום אל הרחוב הראשי, נזדמנו לה שם האנשים ההולכים עם מיטת המת, והיא את אשר ראתה סיפרה אחר־כך לבני־ביתה.

בקצה כיכר־החולות נתקלה פתאום בחבורה מבני מאיקוב, שהיו מצופפים בגוש אחד ושחורים כולם כאדמה, וכשהרגישו בה קראו:

“בואי, בואי,” וקלטו אותה אל ביניהם.

נחמה רוטשטיין, האם, לא נתקבל אצלה בתחילה הדבר על הדעת, שהרי בחתונתה של ברכה, זה לא כבר – טענה לעצמה – היה הוא, עוזר, בראש המרקדים, וגם מגרש רכש לו באדמות הצפון; אבל כשראתה את ברכה שפניה חמרמרים ושהיא כבדת־ראש שלא כרגיל, הבינה כי אמנם מת האיש, ובמבט פנימי אחד סקרה את האסון למלא עמקו:

צריף רעוע, אשה חולנית ולא “בריה”, אמונה לפנים, שם, על רהיטי־פאר וקייטנות בקיץ, ופה הנה להט חמסינים, פתיליה עשֵׁנה, רמשים בכל וחול, חול. רפתה רוחה, והוא שתמך בה, בישל, רחץ ושטף. אפילו לבנים למד לכבס. ועם זה עשה עוד בשביל ה“חיוּנה”, רץ, רץ עד שנפל. ועכשיו הנה שלושה ילדים. הקטן, רמיק, עודנו בעריסה, חולני גם הוא וזקוק לטיפול.

“הילדות, נחמה וחנצ’י, בשני צדי המיטה הלכו,” סחה ברכה. “צעקו כל הזמן ‘אבא’לי’, שתיהן בקול אחד, ואילו האם, בתיה, היתה כמאובנת, קשרה לראשה את מטפחת־המשבצות החרפית שלה, היום, בשרב כזה, וצעדה בכבדות בסנדליה המרופטים.”

בבוקר – סיפרו – הלכה אל הרופא, והוא, עוזר, נשאר בבית. ראוהו בחצר, ליד ברז המים, וכשבתיה שבה היה כבר סיר־המרק שפות והירקות קלופים ומוכנים לבישול, והוא עצמו ישב על־יד העריסה לבן כסיד, וכשנגעה בו צנח ונפל מעל הכסא. אז רצה החוצה וצעקה: “הצילו אותו, בואו והצילו אותו.”

אֶלצה לוי, שלפניה היה לבו פתוח, סיפרה שהוא התאונן פעם על מיחושי־לב וחולשה. “אינני יודע,” אמר, “הלא לכאורה אני אוכל וישן, ישן הרבה, וכוח אין לי.”

היא, אֶלצה, דיברה הרבה “בלב”, וכולם בכו. לה, לברכה, הן לא היתה מטפחת, ובסודר ניגבה את הדמעות, ועכשיו הרי הוא אינו שוה עוד כלום, כמוהו כסמרטוט, אלא שלה לא איכפת. בכלל לא איכפת לה עוד מעתה כלום, כלום, אחרי “כל אלה” שם (בפעם הראשונה ראתה את “הדבר הזה”), הבור והעפר הנשפך, והיא הלא זוכרת עוד אותו, את עוזר, מלפנים, ממאיקוב, כשהיה בא אליהם מצוחצח ועליז ומנדנד אותה על כפות־רגליו כבנדנדה, מנדנד וצוחק, תמיד צחק, ועכשיו הנה “כך”.

בקול שבור דיברה, בהפסקות, לאט, כשאמה מקשיבה נרעשת ותוהה עליה, על ברכה, שהיא השקועה לכאורה תמיד בסריגה ורקימה, משמיעה אמרי־שכל כאלה.

“ביקשו שאחד מהמלווים ‘יגיד’ מה,” המשיכה ברכה, “וקראו לישיש לייזר־חיים, שהיה שכנו של עוזר לפנים, אבל זה סירב, לא רצה.”

“אם אותי, ‘העץ היבש’, השאירו ואותו, האב לשלושה ילדים, לקחו, מה אוכל להגיד?” אמר. אדום היה כולו, זועף. אז בא פיני־לייזר מנוה־גנים והוא דיבר. פנה אליו, ישר אליו, אל עוזר, כאילו עמד עוד פה לפניו.

“הזוכר אתה שלמדנו לפנים ב’חדר' ‘אדם כי ימות באוהל’?” שאל. "ופירשו לנו אז – חכו, איך הוא אמר זאת? – ופירשו לנו אז באהלה של התורה, היינו, על קידוש התורה. ואילו אתה יש לאמור עליך כי על קידוש הארץ מַת, על אהבתך לה.

"שם, במאיקוב, הלא היית גביר לאחיך, ראש וראשון בכל. היו לך בית, גן ואסמים מלאים טוב. נערות כפריות מזורזות עשו עם אשתך במשק ביתך, ובחורים נאמני־רוח עזרו על־ידך במחסניך. סחרת אל ערים רבות, עשית עושר רב, ובכל אלה לא גבה לבך. אח היית לנדכאים, תומך בכל כושל ואהוב ורצוי לכל. אפילו בני־נכר הוקירוך, נשאו פניך בכל עת. והנה קמת ועזבת את כל אלה ובאת הנה, אל האדמה אשר אהבת, כדי לעבדה ולשמרה.

“אבל זו לא קיבלה אותך בסבר טוב. היא הן אינה נענית מהר לאלה הבאים לחוננה. קרוב לאלפים שנה עזבו אותה בשממתה, מופקרת לציה וחרבון, והרי היא מתנכרת, כביכול, מזעימה פנים וכאילו מקשיחה את לבה. אז הלכת לעבוד בבנין, כפועל פשוט. יצקת גגות במרומי בתים וחפרת בורות במעמקי האדמה ורוחך בכל זה לא נפלה. אתה, הירוד, עודדת אותנו, חיזקת את ידינו כשרפו, והיית תמיד אך שמח, ובאור פניך היה גם לנו אור. ועכשיו, הנה אנחנו, בני־עירך העומדים פה, נתיתמנו יחד עם שלושת ילדיך, היינו יתומים, אין אב,” קרא וגעה בבכי, וכל העומדים מסביב אתו, חוץ מבתיה, שעדיין היתה כמאובנת, לא זעה אפילו כשהביאו לה את התינוק, רמיק, ורק כשהובאה “הטבלה הזאת”, והיא ראתה שכתוב עליה השם “עוזר”, כמו הקיצה “ונפתח זה” אצלה.

עכשיו בכתה גם נחמה רוטשטיין.

 

לג

העתון “העבודה” הופיע בקביעות בכל יום ששי בשבוע, ועורכו שמואל רבין הוא שקיבל את גליונו הראשון.

הוא ישב כל הלילה ער בבית־הדפוס, עשה עם גמר העימוד את ההגהות האחרונות, אחר הסתלק אל התא הצדדי וחיכה באורך־רוח עד שהובא לו הגליון הראשון, כשהוא “חם” עדיין, “טרי”, שאז, בחרדה של האשה המביאה ילד חדש לאויר העולם, דיפדף בו והביט אם הוא “שלם בכל”, קיפּלוֹ ונשא אותו הביתה, ליום־השבת, שהוא יום־המנוחה שלו.

חמישה ימים בשבוע עסק באיסוף החומר ועריכתו, דפק על דלתות של אנשי־עט ותיקים והעיר ועורר לכתיבה פרחי־סופרים, דוב את עטם של אישי־ציבור, שידע בהם שדעתם נקיה וחותמם אמת, ושלח מכתבי־בקשה וקריאות לבני ישובים קרובים ורחוקים, שאמנם נענו לו בהדי הדים:

פועלים חקלאיים פליטי מגלבי התורכים, ואיכרים מן הראשונים, נאמני החלוציות וידועי־העמל, אשר החזיקו כבר בקושי את העט בידיהם המיובלות והמעוקמות מחלי הרבמטיזם ושרשמו עכשיו את אשר אתם על דפים שתלשו ממחברות נכדיהם – דברים, אשר לאחר שהוסרו מעליהם הקליפות הלשוניות הקשות, נתגלו בגרעיניותם ובטוב טעמם, ואשר עליהם, לשם הכשרתם, הוציא העורך את רוב זמנו:

ניתח, איחה וקשר, העביר פיסקאות ממקום למקום, קבע סימני־הפסק והעיקר – מחק, מחק, מחק, עד שהכל נתברר וקיבל, לאחר שהועתק לנייר נקי, את הצורה של כתיבה תמה: נהיר לקורא ומקובל אפילו על כותבם עצמו, שבטוח היה כי אמנם כך נתכוון להגיד.

בו בזמן הלך ונתרקם באיש המאמר הראשי שעליו מוטל היה לכתבו – תגובה על איזו תקלה שנעשתה בציבור פה, או על מאורע שאירע אי־שם בגולה.

בימים כאלה הוא כמו נתפלג, הכשיר בחלקו האחד כתבי־יד, קרא עלי־הגהות וגם השתתף, אם היה צורך בכך, באיזו ישיבה – שהרי גם עסקן היה – ועם זה התדיין עם מישהו בתוך תוכו, רב וקיטרג, או לימד זכות, עד שיום אחד ידע כי הדבר בקרבו בשל, ואז ישב עוד לילה אחד או שנים וכתב אותו בסגנונו המצומצם, ומפני הדוחק בזמן הלך בעצמו לבית־הדפוס וקרא את עלי־ההגהה, ולא זז עוד משם עד שניתן לו בדמדומי הבוקר של היום הששי הגליון המודפס, שאז שב הביתה והטיל את עצמו על מיטתו וישן במשך שעות רבות שנת־יגעים, בלי חלום ובלי יקיצה. ידע כל הזמן בתוך תוכו כי הגליון יצא, שהוא כבר הופיע, וישן עוד, עד שחש שהוא כבר נח דיו, ויכול לגשת שוב אל העבודה בכוחות מחודשים.

 

לד

חיים ברמן עמד לצאת מטעם מפלגתו לאיזה זמן לחוץ־לארץ, והוא את שלושת הימים שלפני יציאתו לדרך בא לשבת בבית קרוביו בנוה־גנים, הודיע על כך לרוניה וביקש שתבוא גם היא לשם.

היא, רוניה, עם קבלת הידיעה, הבינה כי בשבילה הרי זה סוף, כי היא בלעדיו – ידעה – לא תחיה, אבל הבינה גם כי בימים אלה ניתן לה עולמה, כי בהם מקופל כביכול בשבילה הנצח, והיא נפטרה, איפוא, מתלמידיה, ובאה ונפרדה אפילו, שלא כמנהגה, מבעלת־דירתה.

“היי שלום,” אמרה בקול שנשמעה בו נעימת חגיגיות.

“האם לזמן רב אַת הולכת מפה?” שאלה אותה זו בתמיהה.

“לשלושה ימים,” השיבה.

וחַוה־רישה אף היא נחה עליה עם בוא האורחים רוח חג.

היא, חשׂוּכת־הבנים, אשר את רחשי־לבה האמהיים שפכה לפעמים על תינוק זר, ואפילו על העֶגלה, ערפה, יכלה לערותם עתה על השנים, אשר קראו לה “דודה” וקיבלו ברצון את תפנוקיה.

“באו אלי ‘הילדים’,” אמרה לשכנות מתוך הכרת הערך העצמי של אם המדברת עם נשים אמהות.

התחיל כל אחד משלושת הימים בזה, שהאורחים קמו בדמדומי־הבוקר, שתו את החלב, שהכינה בשבילם חוה־רישה, ויצאו להתהלך בסביבות הכפר.

עוד נראו השמים בשעה זו כרופפים וכמו נשענים פה ושם על עמודי־ערפל. השמש במזרח היתה עדיין עמומה ופגומת צורה (ודאי כבשעת היוָצרה, עם בריאת העולם – סברה הנערה), גם הצפרים, שהסתובבו שם ברפיון, כאילו לשם נסיון, העלו על הלב את אלה מאז, כאשר הוטלו לראשונה לתוך חללו של האויר.

אולם עד שהשנים עקפו את גני־הירק והגיעו אל השדות, באה, כביכול, ההויה לידי תיקונה, והיום – רק עכשיו, פה, ראתה אותו הנערה בראשיתו – היה נכון. השדות, לאחר שהערפל התפזר, נתגלו בצביונם הרגיל, השמים התאוששו וגבהו והיו קיימים מעתה בכוח עצמם. והיא, הנערה, בתוך העולם המחודש הזה חשה כעין בת־טעם מהרגשתה של אחותה הראשונה, כשיצאה היא להתהלך בצוותא עם חברה, כאשר אף הם אז – שיערה – כמוהם פה עתה, לא היה דיבר ביניהם (גם טרם היו אז מלים וניב להגיגי־לב).

היה ליד השביל המוליך לכרי־המרעה עץ, שנופו נוטה לצד מזרח ואשר ענפיו מהווים כמין סככה ממעל, ומתחתיו ישבו השנים והפיצו מסביב את ריח אשרם.

בשעה השמינית הביא להם פיני־לייזר, לפי בקשת אשתו, את ארוחת־בקרם. לא התעכב פה, עם כל צמאונו לשיחת־רעים, כי אם פנה וירד לכרי־המרעה.

רוניה פרשה אז מפית על־גבי העשב והציצה לתוך תיק הנייר הממולא בסקרנות שיש בה מן הציפיה.

“יש פה ‘הפתעות’,” אמרה.

היו פה “מקלעות” מחלות־השבת, אשר קרובה – ידעה חוה־רישה – להוט היה אחריהן בילדותו, גבינה צהובה מטוגנת בטעם מאיקוב וירקות שונים מגנה.

את העגבניות, כמו בשעת הנסיעה באניה, חתך הוא, חיים ברמן באולרו, ובעוד שמיץ הפרי נטף מעל אצבעותיו, הביטו הם זה לזה בעינים מחייכות – כחול מול כחול.

טובה הכירה לו הנערה על זה שהוא בכל הימים האלה לא נגע בשום ספר ועתון ולא בעט ובנייר, רק ביום השלישי הוציא את פנקס־הכיס שלו ורשם בו בעפרון אדום שלושה כוכבים, שסימלו את שלושת הימים – הבינה – ואשר הטילו מסביבם, על הנייר, כעין בבואה של שריפה רחוקה, ואז דיברו על מאיקוב.

היא, שלוקחה משם בילדותה, יכלה לסַפּר עליה אך מעט. זכורה היתה לה רק דליקה שפרצה פעם אחת ברחובם, כאשר האש זחלה כחיה ענקית והלכה וקרבה לביתם, ואז בא נער אחד ונשא אותה לכר האחו.

“ייתכן שזה הייתי אני,” שיער.

“ייתכן,” אמרה.

בערב שאלה אותו אם הביא הנה את המפוחית.

המפוחית היתה פה, אתו.

כאשר בא להניחה בארגז החפצים של חוה־רישה, השירה כמה צלילים, ואז השתרר עצב בבית, וחוה־רישה בכתה. אחר הורד המכסה על הארגז בקול דפיקה, שנשמע כאנקה, והאשה בכתה עוד.

כדי שלא להפסיד זמן, שכבה הנערה אחר־כך, בלילה, ערה על משכבה, מנתה את צלצוליו של שעון־הקיר וידעה כי עדיין זה נמשך, שלא נגמר עוד – עד שהאיר הבוקר, שאז, כמי ששתה את כוסו לרויה, קמה בלב טוב ויצא ללווֹת את חברה בקרון־הנוסעים אל הנמל.

בעברם על־פני בית־צלמים אחד, אמרה לו כי טוב היה שייכנס לשם ויצטלם, והוא נענה לה.

ככל שרוחה הלך וחזק, כן נעשה הוא רך וצייתני יותר.

בחדר־ההמתנה, ליד הראי, לא נמצא כל מסרק או מברשת, והיא הושיטה לו את מסרק־השׂער שלה, שעוד שמורה היתה בו מעט מן החמימות שלה, ובשעה שהוא הסתרק ראתה בתוך הראי את עיניו, והנה היו בהן נבכי תהום.

אילו אמרה לו ברגע זה “הישאר, אל תעזוב אותי,” היה נשאר, אבל היא לא אמרה שום דבר.

בפינת הרחוב, המוליך אל הנמל, עזב אותה ורץ מהר אל מול הים, והיא, אחרי שתעתה זמן־מה בתוך סימטאות זרות, הגיעה ל“רחוב הברושים” ובאה לבית רבין.

חנה רבין, שהכירה בה שהיא מבקשת לבכות, אמרה לה:

“לכי והיכנסי אל החדר הקטן משמאל, שם אין איש עכשיו.”

ואמנם היה החדר ריק.

 

לה

בבוקר יום־שבת אחד, אחרי שבוע של סערות ומטרות־עוז, יכלו הצעירים שבבית רוטשטיין לצאת לבסוף לטיול.

עוד עם ערוב היום הששי נתבהרו השמים והרוח שככה, ורק הים היה גועש עוד וחומר.

“יען כי הדליקו בו פרימוס גדול,” סברה דיתה הקטנה, ואילו לולו, הרוקמת, שהתארחה פה, אמרה כי בולע הוא כן את מי־הגשם המתוקים.

עם שעת־בוקר, למחרת, “נתחייכו” בבית־הפנסיון תריסי־הרפפות הפונים לצד מזרח – אות כי עלתה השמש, וברכה, עד אשר אמה שומרת המצוות קמה, ציחצחה בדפים שתלשה מהעתון “העבודה” את שמשות החלונות, וכשאלה נפתחו על תריסיהם, נזדהב פה חלל האויר ונתמלא ריחות של חול לח ועשבי־ים.

הכיכר שמנגד הזדהרה באלפי שברירי־חצץ, ויונים שבאו מאחורי בית השכן המו עמוקות והעלו על הלב את זכר אחותן מאז, כשיצאה היא בזמנה מכלאה וראתה שיבשה הארץ.

לאדמת הצפון, מקום הבנייה, פנו המטיילים ללכת, ברכה, לולו, נתן לב ודיתה הקטנה אתם.

עכשיו, כששולחן־האוכלים עמד פרוש־כנפים מאמש, ותבשילי השבת היו מוכנים בארון־האויר ובכירה, החליטו נחמה רוטשטיין וריבה בלוך לצאת אף הן ו“להתאַורר” קצת.

הן הלכו לא לצד צפון, כי אם דרומה, לשכונת־הים. ריבה בלוך באדרת הכרכית ההדורה ובערדלי־הגומי המבריקים, אשר זהרורי־שמש התנצנצו בהם, ונחמה רוטשטיין במעיל ישן אמנם ועתיק־גזרה, אבל קורנת כולה, כמו תמיד בשעה שיצאה מאחורי הכירים וכיור־הרחצה אל תוך האויר הצח, כאשר בכל ציוץ של צפור ואִושת ירק דימתה לשמוע קול תרועת־חג.

על־פני משטח החול מרוחץ הגשמים נראו עתה נשים מבנות השכונה, כשהן נושאות מצריפו של האופה את תבשילי־החמין, שנטמנו פה אמש בתנור, מחוממות מן הכלי החבוק ללבן ומדושנות־עונג מהיום הזה, אשר כאילו חרג משורת השבתות הקיציות ובא להשרות פה את שפע תכלתו וזהבו.

השתים, לאחר שעקפו כמה שלוליות, שענפי גפנים היו מבצבצים מהן, הגיעו לבסוף לשורת סימטאות, אשר ריח של מי־כבסים ובצל מטוגן היה נודף בהן, ושהן־הן המהוות את שכונת־הים, מקום מגוריה של בעלת־הפנסיון לשעבר.

תוך כדי הליכה וחזירה אילך ואילך העלתה נחמה רוטשטיין זכרונות מן הימים הראשונים לשבתה פה.

הבתים האלה, שנראו לה אז כארגזים, ללא שיפועי־גג וארובות־עשן. החלונות שסורגי־ברזל קבועים בהם, כמו בבתי־האסורים שם, אלה החיות האימתניות, הגמלים, שהיו עוברים פעם בפעם על־פניה בשורות ונראו כממלאים את כל הסימטה, והעז אשר הערבי הביאהּ בדמדומי־הבוקר לפתחי הבתים וחלבהּ פה לתוך כליהן של הנשים הקונות.

אכן זרה ומשונה היתה בעיניה השכונה הזאת, אשר לא נראו בה לא אסל ודליים, ולא יתוך ויעה בשביל הכירים, אשר במקום עצי־ההסקה בא פה הפחם, גיגית־הנחושת תחת עריבת־העץ ושבמקום תפוח־האדמה ייאכל פה הזית הירוק.

הלא פה היה זה שראתה לראשונה את החציל והקישוא והעגבניה, וגם למדה להתקין מהם קציצות וחמיצות, ואז, אז היה זה שבמעט הכלים שהביאה פתחה את זה שנהיה במשך הזמן לבית־פנסיון.

בעלה, שירד עם בוא האניות אל הנמל, הביא בכל פעם נערים מליטא ומפולין, אשר, לאחר שנחו שנים, שלושה ימים בביתם, יצאו לעבוד בשדות “חַוַת־האשלים”, או בבנין, ובעלה הוא שהיה משמש אותם, חימם בשבילם בשמש מים לרחיצה והציע להם את משכביהם, ובשבתות, כששרו את שיריהם ורקדו, השתלב לפעמים גם הוא לביניהם.

בחתונתה של ברכה לא רקד, ואילו אתם אז, עם הנערים, רקד.

כבר נבנתה בעת ההיא בצפון “השכונה החדשה”, ובשבתות היו הנערות מפה יוצאות לראות בבנות־המקום שם, ולהתהלך על־פני המדרכות החלקות. ואיש אחד מסביבות מאיקוב עשה לו קנקן כזה של החלבנים שם, הביא בכל יום חלב מ“חַוַת־האשלים”, ומכר אותו במידה, לכל אחד כרצונו. ופיני־לייזר ועוד איכרים מנוה־גנים הביאו הנה בכל יום את ירקותיהם, וכבר אפשר היה להשיג צנונית “משלנו” ומלפפון “משלנו”, והנה פרצה פתאום המלחמה.

את זה שנתרגש ובא אחר־כך הלא היא, בת־לוייתה, יודעת.

זאת ידעה.

 

לו

לפי זה שרוניה ברן התחילה לבקש דירה ב“שכונה החדשה” ולשאול למחירם של כמה רהיטים וכלי־מטבח, הבינה חנה רבין, שהיא עומדת “לבנות בית” עם ידידה חיים ברמן.

ופעם, בשעת־ערב, כאשר זו ישבה אצלה, בחדרה, אמרה לה דרך אזהרה – היא, אשת העסקן הותיק – שלא תעשה זאת, כי בנפשה הוא.

“חיים ברמן הוא עלם עדין־נפש ויפה־רוח,” אמרה, "אבל הוא, חוץ מן המזכירות בעתון ובמפלגה, התחיל לעסוק גם בצרכי־ציבור, רץ כבר לישיבות ותפוס על־פי רוב בהרהורים בשעת האכילה והשתיה – מסולק – וחייך אתו לא יהיו חיים, שַׁבּתך לא שבּת וחגך לא חג.

"הסנדלר המטליא, הגר בקרבתך, והמאחה במשך כל ימות השבוע קרעים, מכה בפטישו ותופר, והחנוני שכנך, הטורח אף הוא כל ימות החול, מודד ושוקל ואורז, הם יחוגו עם בני־ביתם את יום השבתון בשיר ובזמר, ואילו אַת תשבי אז בשממון חדרך ותדפדפי באיזה ספר, בעוד שהוא, האיש, ישב בשעה זו אי־שם באחד המוסדות באיזו ישיבה, מסולק ורחוק.

"בתחילה, בראשית דרככם, יהיה זה אמנם כאילו אתם הולכים בצוותא, אבל עד מהרה יפנה הוא לעניניו ויפליג וירחק ממך, והמשא, אשר נשאתם עד עתה בשנַיִם, יפול כולו עליך.

"או־אז תדעי כי אַת הנך עזובה, בודדת כאלמנה, וילד אם ייוָלד לך יהיה כיתום.

"בידיך הבלתי־מאומנות תהיי מאחה מעתה כל קרע ומחליקה כל מחוספס.

"מהמצרכים המעטים שבידך תתקיני ברוב יגיעה תבשיל, שלך ייראה כערֵב ואשר ‘הוא’, מהיותו תפוס באיזה ענין, או נחפז לשוב לעבודתו, יבלע אותו בתנועה כזאת, כאילו היה בליל של עשב תפל.

"בעמדך אחר־כך על גיגית־הכבסים, או על שטיפת כלים ליד הברז, תהיינה הדמעות זולגות מעיניך מאליהן, בלי שיהיה לך רצון לבכות.

"והרי יהיו לך עוד הימים של הישיבות הנערכות בביתך, כאשר האיש יגיד לך פעם, כבדרך אגב, כי ‘היום יבואו אנשים’.

"מהשכנים תלכי ותשאלי אז כסאות וכוסות, ומהחנוָני, שאינו מקבל עוד אותך בסבר טוב, תבקשי שוב בהקפה מעט ביסקויטים.

"בשביל הילד שלך לא היית מבקשת, אבל בשביל אלה שיבואו תבקשי. אחרי־כן תשאבי עוד מעמקי מעמקיך בת־צחוק בשביל הבאים, ותפלשי עם הטס הכבד שבידיך לתוך ענן עשן הסיגריות שבחדר, שבו מסובים האנשים. ואחר תסתלקי לאחת הפינות שבחדר הסמוך, או במטבח, ותשבי במצב של נים ולא נים, כשאַת מצפה כאילו למשהו טוב – איזו מלים חמות? – עד אשר תשמעי שהאיש, לאחר שחבריו הלכו, יושב ומרשרש שם באיזו ניירות – ותתפכחי.

"והן יהיו גם לילות סער, בחורף, כשהים גועש ומאיים כאילו להתפרץ לביתך, והגג ממעל עומד להישבר.

"אם ילדך יחלה בלילה כזה, תבקשי אחת השכנות שתשב על־ידו, ואַת תלכי להביא בשבילו רופא. תגששי באפלה בתוך השלוליות הקרות, מטולטלת על־ידי הרוח ומוצלפת בזרמי־מים עזים.

"אף רגע לא תוכלי להעלות אז על לבך את זכר היום, שבו נשבע האיש לשמור לך אמונים וגם הבטיח שלא יתן אף לגרגר אחד של אבק ליפול עליך בחיים.

"אמת, שאין הוא יושב אי־שם, במושב הוללים, כי אם במסיבת חברים המבקשים בכוחותיהם הקטנים להניח יסוד לבנין, שיהיה אולי במשך הזמן גדול מאוד, אבל אחד שכמותו מה לו ול’בית' ומשפחה? ישב לו כאחד הרוָקים בעליית־גג ואת ארוחתו יאכל באחת המסעדות.

“את בוכה?” שאלה האשה, כשראתה שהנערה שקעה אי־שם בכרי הספה. “אם כן הרי אני הולכת מפה, כי טוב לך שתתיחדי עם עצמך בשעה אשר כזאת.”

 

לז

לולו, הרוקמת, אחרי שהחליטה כי היא למצרים לא תשוב, הסירה מעליה את אחרוני העדיים: העגילים, הצמידים והאלמוגים, וסרקה עוד את שׂערהּ בפשטות, וקיבלה, לדברי נחמה רוטשטיין, את הצורה של בת־ישראל.

בבית־הפנסיון, כשבאה לשם, ישבה על־פי רוב במחיצתה של דיתה הקטנה, אשר בה דבקה. היא תפרה שמלות בשביל בובותיה וסידרה לה “בתים” מקוביות, וריבה בלוך, בראותה באיזו זהירות היא מורידה, או מעלה אותה במדרגות המרפסת, אמרה לעצמה כי הנה בידים כאלה רוצה היתה להשאיר את הילדה בבוא יומה.

בשעת שתיית התה שלאחר הצהרים נעשה זה כמו על־ידי הסכם חשאי בינה ובין ברכה ואמה, שהיא, לולו, נשארה עם מנחם גוּט ביחידות ליד השולחן שעל המרפסת, אלא שלידי שיחה, לדאבון־לב הנשים, לא באו השנים, כי האיש מפני היגון, שנשא בקרבו במשך שנים באלם, וגם מפני שנתון היה תמיד בפנקסנות, שבה עסק, לטיפול בספרות דוממות, נגמל פשוט מן הדיבור, ובשעת הכרח השמיע על־פי רוב רק את המלים “הן” או “לאו”.

לולו, שהכירה אותו עוד מזמן שבתו במצרים, שאלה אותו פעם אם זוכר הוא את הטיול הלילי שערכו יחד עם איטה בלוך ועוד מכיר אחד אל הפירמידות ברכיבה על גמלים.

“מסיֶה,” אמרה, “בזמן שהאחרים טעמו מן הצידה שהביאו אתם, הלך וישב מן הצד – ודאי הרגיש את עצמו לא בטוב?”

“הן,” אמר.

“מפני שאיננו רגיל לרכּוֹב על גמל,” שיערה, “והוא חש בודאי סחרחורת.”

“כן,” השיב יותר בתנועת־ראש מאשר בפיו, ובכך נגמרה השיחה.

“זהו אבן,” אמרה ברכה תוך כדי הקשיבה אל הדממה השוררת במרפסת.

ריבה בלוך, כדי לגשור בכל־זאת איזה שהוא גשר בין השנים, ביקשה פעם את קרובה שילמד את הנערה ראשוני הכללים של תורת החשבון, שעליה לדעת אותם במקצוע שלה, ואשר היא במצבה הדל אינה יכולה לשכור לה לשם כך מורה בכסף.

והוא ניאות.

שתים, שלוש פעמים בשבוע נכנס עם שעת ערב לחדר קרובתו, ששם חיכתה לו הנערה, ונתן לה את שיעורו.

בתוך המחברת המונחת לפניהם נרשמו לסירוגין ספרותיהם. שלו – ברורות ומאוששות, ושלה – רופפות וחסרות־בטחון.

ברכה, בעברה תוך כדי עבודתה על פתח החדר, תפסה לפעמים בעיני הנערה הבעה של רוֹך או חנינה, בעוד אשר הוא ניצנצה רק הבבואה הירקרקה של גולת המנורה במשקפיו – והיא באה לידי יאוּש.

אבל הנה קרה שדיתה הקטנה חלתה והיתה זקוקה לטיפול והשגחה ביום ובלילה, והגשר בין השנים הוקם. מנדודי־השינה בלילות נעשה זה ומן החרדה והפחד מפני הסכנה הצפויה לחיי הילדה, ולבסוף מרחשי השמחה המשותפת עם החלמתה של זו.

כשהנערה עמדה לשוב פעם הביתה בשעה מאוחרת, אמרה ריבה בלוך לקרובה שמן הראוי הוא שילווה אותה בדרך הבלתי־בטוחה בשעת־לילה זו, והוא קם ויצא ללכת אתה, וכן היה זה מעתה בכל פעם שהיא איחרה לשבת פה, עד אשר ברכה, בחוש־הריח הדק שלה, הרגישה פעם כי ממעילו של האיש, שהוא תולה אותו, כרגיל, על הקולב בפרוזדור, נודף ריח בשמיה של הנערה, והיא רמזה על כך לאמה, וזו, בשמחת־אמת, אמרה:

“הרי שהוא עוד ייבנה, האיש המסכן הזה, בנה ייבנה.”

“בנין, בנין” זהו מה שהיה חשוב בעיניה ביותר, אם זהו בנין בית, או התקנת חיי אדם, אשר מפני איזו סיבה, נחרבו באחד הימים.

היא אשר היתה ה“מתווכת” בין השנים, אחרי שדיברה כמובן עם קרובתו של האיש.

“הן הילדה לא תהיה אז כיתומה,” הסבירה לה, וזוז, כמו בימים הראשונים לבואה, הזילה מעיניה חרש, בלי אומר, דמעות גדולות – והסכימה.

אז ניגשה בעלת־הפנסיון אל ההכנות לחג־הנישואין של בני־הזוג שעמד להיערך בזמן אחד עם זה של רוניה ברן וחברה (אחרי כל האזהרות – תמהה עליה בת־עירה חנה רבין).

היא כבשה קודם־כל ירקות מן העונה והכינה משקאות ודברי־מתיקה, ואחר עמדה להתקין את מיני המאפה הדרוּשים.

בעת ההיא כבר מקובלים היו כלי־האלומיניום הקרואים סירי־פלא, אשר בהם יכלה האשה לאפות עוגות ואפילו חלות־לחם, במחיצתה שלה, בביתה, בלי להיזקק לתנור של האופה ולהיות נתונה למבטן של נשים סקרניות.

והיא, כמנהגה מאז בשעת אפיה, עשתה את מלאכתה בלילה, גיבלה, לשה ושמה במקום שיש צורך בכך חמרי־מילואים. בתוך כך נאחזה לפעמים בתנומה שיש בה גם קורי חלום.

כך נראה לה פעם שהיא כאילו מנַצחת בחצר על כמה דודי־ענק, אשר בהם מתבשלים מצרכי־מזון מכל טוב הארץ, שהם מיועדים לאלה הנוהרים הנה, בימי עליה אלה, מכל דרכי העולם, ושטוב יהיה – סברה – שימצאו פה בבואם מעט תבשיל חם.

לעת כזאת אפשר יהיה להוציא מבית־הפנסיון את כל המצעים ולשטחם על הדשאה, כדי שינוחו פה המסכנים עד אשר יגמרו להתקין שם, בצפון, את בתי־הדירה, ההולכים ונבנים במהירות, ושלדברי בעלה מלאכים הם העושים שם בלילה במלאכה.

לפי הריח שעלה מן הדודים הבינה שכדי שהאוכל המתבשל בהם לא ייחָרך, יש צורך לבחשו, אלא שהיא, בנמיכות קומתה, לא יכלה, לצערה, להגיע אליהם.

בפעם הראשונה בחייה היה זה שהיא הצטערה שלא גדלה בזמנה קצת יותר בקומתה, ומתוך רגש הצער, וגם מפני שהתנומה בישיבה לא היתה נוחה, הקיצה, והבינה כי הריח שהרגישה אינו אלא זה שהגיע מהעוגות הממולאות, שבאו כבר לידי גמר אפייתן.

המלצות קוראים
תגיות