רקע
ס. יזהר
על חטא
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר, ט תשרי תשנ''ו 3.10.1995: 11; תשנ"ו 1995

את חטאי אני מזכיר היום.

כשפרצה מלחמת ששת הימים לא הייתי בארץ. רק כעבור כמה ימים, נדחק בכל כוחי, הגעתי בכל הטיסות הבלתי אפשריות והתחלתי לחפש מיד את שני בני המגוייסים ואת חתני. בני התברר לי היה באבו עגילה בדרך. ואילו חתני היה בין הצנחנים, מאלה שלחמו בירושלים, עד שנשמעה הקריאה “הר הבית בידינו”.

מהר למדי הגיעו אלי השמועות על הקרבות הקשים של הצנחנים, ועל מספר גדול של נפגעים. לקחתי את הפג’ו 404 הישנה שלי, ומיהרתי לירושלים. לאחר חקירה ודרישה ובניצול כל מיני קשרים נאמר לי שחטיבת הצנחנים נמצאת כעת ביריחו, ושם אוכל לברר הכול, בתוך מהומת ההתארגנות מחדש ששררה בכול.

רק כעבור זמן התחילה התמונה להתבהר, וככל שהתבהרה גם נעכרה יותר. פלוגת הצנחנים שחתני שירת בה היתה מן הוותיקות והמנוסות, והיא התחילה את הלילה ההוא בכארבעים לוחמים ועד הבוקר נשארו רק ארבעה עומדים על רגליהם, וגוררים פצועים. לאחר שהגיעו בחיפזון מגבעת ברנר ירדו ויצאו מיד מבניין שטראוס, רצו וחצו את מאה שערים בכיוון “מעבר מנדלבאום” המפורסם, והגיעו אל הרחוב שבשטח האויב לפנות ערב. מפקד הפלוגה נפצע כבר בצעדים הראשונים ופונה, והם נשארו עם הוראה כללית ביותר – להגיע אל מוזיאון רוקפלר, כשהם חסרי ציוד הולם, הכול נשאר למעלה באוטובוסים ובחיפזון הריצה לקרב לא היה להם אלא העוזי שבידיהם וכמה מחסניות לאיש. לא מקלע, לא מרגמה. לא מכשיר קשר, לא ידיעה מדוייקת מה לעשות ולאן, וגם לא מפקד שיכוון אותם וינהל את הקרב. הרחוב כולו היה תחת אש יעילה מעמדות מובנות ומבוצרות, והם רצו, ללא הכרח, כפי שהתברר אחר כך, מבית לבית לבער את מקורות הירי, ונפגעו בזה אחר זה. כל הלילה נלחמו מלחמה חצי עיוורת, ורק בשעות הבוקר, לאחר שהשתיקו בהרבה קרבות מגע אישיים, עקובים מדם, ללא סיוע וללא פיקוד, את רוב האש הירדנית העזה, גילו דרך סימטא צדדית את מבנה הרוקפלר, והמעטים שעוד עמדו על רגליהם מצאו שם מחסה, ביחד עם עוד מצטרפים מפלוגות אחרות.

נופלים מעייפות, כל סיפור הר הבית נודע להם מאוחר, מתוך טישטוש.

כאמור, כל זה נתברר לי מאוחר יותר. וכשהייתי במיפקדה ב“בניני האומה” בירושלים מנסה דרך ידידים ותיקים לברר מה ואיך והיכן, עדיין הילך הניצחון שיכרון על כולם, המלחמה עוד היתה בעיצומה, וכולם היו עייפים וחסרי שינה ונפעמים ולא מאמינים לנפלאות שאירעו ולאיש לא היה לא פנאי ולא סבלנות אל אחד לא־לוחם שבא להטריד בשאלות. אבל לבסוף הסביר לו חבר סבלני יותר כי הכיוון הוא יריחו ורק שם אפשר יהיה לברר הכול.

גם בלי לדעת עדיין את כל מה שסופר למעלה, היתה בי איזו הרגשה כבדה, חזקה יותר משיכרון הניצחון הטרי, ומבלי לשער עוד שהצנחן שלי הגדול והבריא, רחב הכתפים והשש להרפתקות הצנחנים, עוד שנים רבות לא ירצה לחזור לירושלים לאחר אותו ליל קרבות נורא. וכשכולם היו שרים בהתמוגגות ירושלים של זהב, הוא רק היה מסתיר דמעות שלא ידע עד אז מה הן, וממאן לבוא לחגיגות. יש היום בוודאי כל מיני צידוקים וכל מיני הסברים למה היה הקרב ברחוב ההוא כפי שהיה, ובמשך הזמן גם מחק הניצחון הרבה שאלות מציקות, ונתקבל איזה הסבר רשמי איך ולמה היה כל מה שהיה. ובסך הכול, הלא זה היה ניצחון והר הבית בידינו.

הדרך ליריחו היתה כולה תיאטרון שההצגה עוד לא נגמרה בו ולא ירד עליה המסך. בצדי הכביש, מול גת שמנים, היה טור של מכוניות פרטיות מחוצות לחציין תחת שרשרות טנקים, לא ברור מדוע. יריות עדיין נשמעו פה ושם. החומה וכיפת הסלע המוזהבת עוד לא הפכו את הדף בלוח, והכול עוד היה בעיצומה של הפתעה לא תאמן, כאילו יודעים שהיתה רעידת אדמה אבל עוד לא מבינים מה בדיוק קרה. ובהמשך הדרך כבר התחילו ללוות אותה מזה ומזה שורות שורות של פליטים.

מי לא יודע מה זה שיירות של פליטים. באיזו פינה בעולם לא ראו אותם, נסחבים ומטלטלים חפצים, נשים וילדים בבהלה שעוד לא הסכינו לה, וכל מיני בלתי כשרים להליכה שהוצאו בחופזה והוטלו למריצה. על גב החמור או דידו עקומים על קביים, כאילו זה הדבר המוכרח ואין מה לעשות, התהפך עליך הגלגל ונעשית בבת אחת פליט. משפחות נגררות כאילו עדיין שומרות על העיקר, אובדי עצה וחסרי ישע ורק בשיירות נמלים שחורות שפה ושם מבצבצות מהן צעיפי נשים לבנים, והכל שאך זה ניקרע ועוד לא נתפש כלום איך זו כבר עובדה ואיך זה כעת ואיך זה אפשר. ככל שנמשכה הדרך התאספו יותר, משני צידי הכביש. מתחת שתיקה אין סופית, המומים, כמנפילה מעשר קומות, במבט מושפל ארצה, ריקים מכל, וגם היום העולה הלך ונעשה יום חמסין.

בצומת אחת עמדו שני חיילים עם רובים וביקשו הסעה. גם הם ליריחו, מחפשים את יחידתם שנעלמה להם, לבושים כאנשי מילואים מרופטים. שכחתי והם הזכירו שמוטב לנסוע מוגן. מפני מי? התבוסה היתה בכול, מכניעה הכול, ורק ההזדחלות השותקת של שיירות האנשים עם החמורים והאופנים והמריצות והרכוש המגוחך שחשבו להציל, נגררים בקבלת הלם האסון כקבל אבן על הראש, וחום היום הלך ונעשה כבד ומסמא.

כשהגענו ליריחו התברר מהר שהצנחנים אינם שם, ולא היו שם ואיש לא ידע היכן הם או אנה פנו. רק הפואנציאנות פרחו שם במבואות יריחו בתפארת אדום בלתי מתקבלת על הדעת. גם שני החיילים הממורטטים שבאו איתי לא מצאו את יחידתם ואיש לא ידע כלום, ועל צד האמת איש לא היה איכפת לו כלום. יריחו היתה מחוץ לזירת המאורעות, מחוץ לשחרור הגדול ומחוץ לימי המשיח, והיה שם חם כמו ביריחו. ולפני החיילים שבמחסום עמד מיסדר בקבוקי שתייה צבעוניים שמשכו להם מאיזו חנות שנהפכה כבר הפקר.

המכונית רתחה, ויצקנו לתוכה מים מג’ריקן והוספנו ומלאנו עוד אחד לקחת איתנו אם תצמא שוב בדרך העולה לירושלים. הכול היה מלובן חום, וריק משום איכפת. שני החיילים האסופים עלו והתחלנו עולים בתוך פקעי האבקים החיוורים, ובמעלה הכביש הצר והתלול כבר נמס האספלט. אבל כשהגענו לראש עלייה אחת, ראינו דבר שנעצרנו עליו. משפחה של פליטים היתה רבוצה כשפוכה בצד הכביש כאילו עד כאן נסחבה וכאן התמוטטה. ואבי המשפחה, כנראה, קם אז ופרש לפנינו שתי כפיו אין מלים. וכאילו אמר, הביטו.

היתה שם אשה כבדה, כנראה הרה, עטופה כולה שחורים, ישבה וידיה חוזרות וסופקות כבתנועות מקוננת אין מלים. בחיקה היה תינוק, בין מייבב למתעלף. אצלה ישבה או היתה נפולה אשה זקנה אחת, זקנה מאד, שלא ברור איך הגיעה עד הנה. שבורה למחציתה, חסרת שיניים, ושיער זקנות מדובלל נחשף משביסה השמוט בחוסר כבוד, והיה עוד ילד אחד כבן ארבע–חמש.

לבסוף הצליח האיש שהיה היחיד ביניהם שעמד, להרהר משהו מתוך גרונו הצחיח לגמרי, או חנוק הפחד, “חואג’ה” אמר האיש, והראה על ערימת הרובצים בשולי הכביש. לא יצא לו יותר מזה. אבל לא צריך היה להבין הרבה. ירדנו שני החיילים ואני, והוצאנו את הג’ריקן שהבאנו איתנו, פתחנו את המיכסה ומסרנו לגבר ההוא, והוא גחן מיד על ארבעותיו ומתוך ספל כפו שתה לגימה אחת לעצמו, ואז היטה את הפה אל ספל כפו והישקה את אשתו, וחזר והשקה אותה, והיא מילאה כפה במים והגישה לתינוק שהיה מבולע דעת, ואחר כך היטתה כפה אל הזקנה, אולי אמה, והשקתה אותה וזו שתתה משהו והמים נשפכו מפיה ומלמלה משהו ונאנחה מתוך העלפון, ואז בא תור הילד שלקח בשפתיו את פי הפח ומצץ וגמע וגמע וגמע, ונשא אז עיניו והביט בנו בלתי מאמין שכך נראה השטן, ומבועת וכאילו רק כעת תפש את הדבר הנורא, והאיש לקח שוב ומילא כפו מים ושטף את פניו כמי שמשיב דעתו, ואז הביט בנו ואמר משהו עם אללה. ושוב אללה וחזר ואמר אללה. חייל אחד מן הנוסעים איתי ידע ערבית, אבל האיש עוד לא הסביר כלום. או לא יכול לאמור כלום, ורק הראה בידו על ערימת משפחתו שרבצה נפולה סביבו, הראה כבתחינה האחרונה שאחריה אין כלום, האשה ההרה עם התינוק, והאשה הזקנה שהיתה מסולקת ורק מלמלה בפיה חסר השיניים, והילד שלא ידע אלא רק נקרש בפחד אימים, הגדיל עיניו ופער את פיו. כעת התחיל הגבר בסיבוב שתייה חדש. אבל הג’ריקן כבר היה ריק. והוא טלטל אותו באכזבה שלא נגעה רק לפח הריק והוסיף וטלטל ונאנח. הבטנו זה בזה, החיילים ואני. הכביש להט והעולם להט ומדבר יהודה להט וערמת האנשים האלה היתה גמורה. אולי כדאי לחזור ולהביא להם עוד ג’ריקן מלא אחד? התעשת חייל אחד, ונוכל להשאיר להם. בתוך כל הלהט חסר התקווה היה משהו בדבריו. וגם כאילו תשובה לשאלה שלא נשאלה, מה עושים אתם? והם כנראה היו מוכנים שננטוש אותם, ולקבל שגורלם נטש אותם כאן, וזה סופם איפה שהוא בין יריחו ובין לא כלום. סבבנו לאחור וחזרנו ליריחו.

מה נעשה איתם? שאל החייל.

לא הכרתי אותו ולא את חברו, ולא ידעתי אם זו נזיפה מעין מה אנחנו עושים כאן, או אם זו מחשבה שבין כה וכה לא בידינו לשנות את העולם, או אם זו רק התנדבות של רגע לעשות משהו לטובתם. הזקנה תמות, אמר החייל השני. ומה יאכלו? ואיך ימשיכו? ואולי בינתיים יתאספו שם עוד ויקחו אותם? חיפש מוצא השני. מילאנו שני ג’ריקנים ממימי המעיין הקר והבלתי מתרגש מכלום בעולם, מפני שהוא עתיק כל־כך ואת הכול כבר ראה. מהרנו באבק המסמא, ועלינו בכביש הצר והמתפתל, ולא ידענו אם עוד נראה אותם שם.

הם היו. כאילו כלום לא יכול להשתנות אלא רק הזקנה תמות ואחריה לפי סדר החולשה. חום הצהרים היה יוקד ומסנוור, והמכונית כבר רתחה. הגבר קם מרבצו, פרש כפיו, כבאמצע נאום נחוץ, “חוואג’ה, חוואג’ה” אמר כאומר הכול, חזרנו והגשנו לו את הג’ריקן המלא, והוא חזר והשקה מכפו את האחרים. האשה היתה בוכה. והחייל שוב דיבר אל האיש, האב כנראה, אם לא הסב. מניין אתם? לאן הולכים? מי יש לכם ביריחו? והאיש לא ידע או לא הבין.

ואחר כך התחיל לתאר יותר בתנועת ידיים נואשת מאשר במלים איך שמעו כל הלילה את היריות, איך לפנות בוקר פשטה השמועה, היהודים באים, ואיך מיד כאילו נפלה התקרה על ראשם, אין מלה נוראה יותר מן היהודים באים, ומיד יצאו בהולים מביתם, בלילה עוד לפני הזריחה, מישהו ריחם והסיע את הזקנה בעגלה עד שחש שהיא רק מקשה עליו להימלט. היו שמועות נוראות והם חטפו מכל הבא ליד דברים שנראו להם הכרחיים וגם כסתות, והלכו וזרקו הכול בדרך, עד שהתייבשו מחום. גם כל בני משפחתם הגדולה נמלטו וכל שכניהם, לא עלה כלל על דעתם שאפשר גם להישאר. נדחפו לדרך וכל אחד בקושי טיפל בבני ביתו, היהודים באים, אמרו, הטנקים באים, ואם לא ימהרו יקיץ הקץ. והנה כעת הם כאן, וזהו. לאן ילכו? אללה ועוד פעם אללה. וזהו.

השמש בערה. חייל אחד אמר, אז מה עושים איתם? נשאיר להם את המים? כשיבואו עוד פליטים יקחו גם אותם, איך שהוא, או כשהערב יבוא. ואז אמר מישהו, אתם יודעים מה? ופתאום ידענו. מבלי לדבר. ידענו לגמרי. אנחנו ניקח אותם ונחזיר אותם למקומם. מה אלה כבר יכולים לעשות. והחייל האחר חשב ואמר, זה מותר? ואם יעצרו אותנו? ושוב יזרקו אותם?

היה חם מלהתחיל לחשוב על הכל. האשה ניסתה להרגיע את יבבת התינוק בקס קס קס… שמעולם אחר. ובאצבעותיה שטפה את פניו במיים, כמו שעושה אם, והילד הקטן הביט בעיניים קרועות. ואילו האיש רק הוסיף כל הזמן ומילמל כל מיני אללה ועוד אללה, ולא ידע מה עוד יותר.

בואו אתם תשבו על ידי, אמרתי לחיילים, ותאמר להם להיכנס כולם מאחור. ההפתעה היתה מהממת, עד כי נראתה כמובנה מאליה, רגע חשב האיש שאולי לוקחים אותם להיזרק קצת הלאה או מתחת לשיח או סלע, עם פח המיים. החיילים לא דיברו ולא אמרו מה הם חושבים. וכשכולם היו דחוסים בפנים בערמה שחורה אחת זה בתוך זה, זזנו והתחלנו נוסעים בחזרה לכיוון ירושלים. בסיבוב הבא נראה ראשו של גל פליטים נוסף, משתרכים בקושי כשני טורי נמלים משני עברי הכביש. אי אפשר לדעת אם הם ראו משהו סביבם או הבינו. הם היו תחת גורל הליכה וזה הכול. לא היו לנו מים בשביל כולם אבל עצרנו והשארנו את הג’ריקן בצד הכביש. מי יידע להסביר למה ההם כולם לא, ורק האלה שאספנו הם כן. איזה הסבר יכול להיות כאן.

שתי שורות בלתי נפסקות משני צדי הכביש היו משתרכות כנמלים שחורות אבודות תחת ההליכה ליריחו. מה בדיוק קורה כעת מאחוריהם אין יודע, ומה מחכה היום לכל אחד מן המשתרכים האלה בחום הנורא הזה. מי יכול לדעת. הכול עוד כאילו ישנו. עוד כאילו הבית עומד כאן מאחור, והכל כמעט כמו שהיה תמיד, וכאילו עוד כלום לא השתנה, וכבר זה הפוך ואבוד, אבוד יותר משאפשר להאמין, קו גדול ועמוק היה הולך כעת ומעמיק בלתי נראה אבל ממשי והולך ומפריד בין מה שהיה עד הבוקר ובין מה שמי יודע מה יהיה מן הבוקר הזה והלאה. גמור ונגמר. אללה, אללה.

קצת במעלה הדרך לפני ירושלים התרומם האיש מאחור ואמר שזה כאן. לא מאמין ולא יכול להאמין. פתחנו את הדלת האחורית, והם הזדחלו החוצה, הזקנה אולי כבר לא חיה.

האיש התחיל להודות, רצה לנשק כף ידינו, לא ידע אם החייל עם הרובה הוא הבכיר או נהג האוטו, והאשה התחילה להודות, בוכה ללא מעצור, עם התינוק שלה עם הילד שעמד נדהם, לא שייך לכלום. והאיש רק הצביע על איזו גבעה שעליה כנראה היה ביתו. וכשכל שכניו הלכו והתרחקו ולא יחזרו עוד, כאילו כך החליטו עליהם מלמעלה, הראה האיש באצבע הפועל שלו על מקום אחד ששם היה עומד כנראה ביתו.

לבסוף זזנו. הם התכנסו זה בזה כערמה שחורה, ואנחנו בפנים לא דיברנו.

בעצם היינו שלושה אלמונים. והשניים לא ידעו כעת לאן הם רוצים. לבסוף ביקשו לרדת על יד בניין המפקדה בכניסה לעיר. היינו צריכים להגיד משהו זה לזה. אבל רק חייכנו כשלושה קושרי קשר. ואז שוב חייכנו. שמענו אז מישהו מלמטה שסיפר שכל הצנחנים כעת בגולן ושהנה עולים על הגולן, ואיזה ימים גדולים ומי היה מאמין.

שני החיילים עם הרובים ירדו והלכו ונבלעו מהר ממורטטים בין כל מיני חיילי המילואים שהסתובבו שם זרוקים עם הרובים שלהם. ואני נסעתי לעבר השמש היורדת כעת בסוף היום החם ההוא.


יזהר סמילנסקי, דבר, ט תשרי תשנ''ו 3.10.1995: 11

המלצות קוראים
תגיות