רקע
אהוד בן עזר
"לידידַי מנוער", למאיר דיזנגוף
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1936

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 29.3.1974


בכניסה לפתח־תקווה בכביש תל־אביב, לצד צפון, בסימטה הקרוייה כיום על שמו של ארתור רופין, עומד עץ פיקוס אלסטיקוס גדול, השולח סבך גזעים למעלה, כזעקה של דורות קודמים. אחדים מענפיו נתכופפו והיכו שורש מסביב, ובתוכו הוא חובק דקל רם קומה. הוא מצל על שרידי ביתם החרב של האחים קרול, אשר רק רוחות מהלכות בו כיום. זה מקומו של פרדס קרול לשעבר, אשר רשם את אחד הפרקים המפוארים בתולדות היישוב והעבודה העברית בימי העלייה השנייה.

כאשר יעלו דחפורים על הבית, וקבלן צר־דעת יכרות את העץ, יקיץ הקץ על המקום אשר כונה בשעתו “קן־אצילים”, וכשנמכר, בשנים רעות, היה גורלו כ“גן הדובדבנים”.


כמו שריד של אגדה, בן שמונים ואחת כיום [נולד ב־1892], זקוף, עיוור ומלא־חיים, חי כיום צעיר האחים, סיומה קרול, בבית צנוע בחולון, לא רחוק מחורשת האקליפטוסים העבותים של מקווה־ישראל. ובבואי לבקרו כדי לשמוע על ימי זוהרו של הבית בפתח־תקווה, (בקרוב יופיע קובץ לזכר האח הבכור, יעקב קרול, בהוצאת “בית נטע” בפתח־תקווה), פישפשתי בספרייתו ומצאתי את הספרון “לידידַי מנוער” עם הקדשה בחתימתו של דיזנגוף מיום 9.3.1936 (כשבעה חודשים לפני מותו).

דיזנגוף (1861–1936) עלה לארץ פעמיים. הוא נולד בבסרביה וסיים את לימודיו כמהנדס וכימאי בפאריס ב־1981. שנה לאחר־מכן עלה לארץ והקים מטעם הברון רוטשילד את בית־החרושת לזכוכית (מיזגגה בלשונו של דיזנגוף) בטנטורה. שרידי הבניין החרב בן הקומותיים ניצבים עד היום בכניסה לקיבוץ נחשולים, ליד חוף דואר, הוא טנטורה.

לאחר שבית־החרושת לזכוכית נכשל, חזר דיזנגוף לאודיסה, ורק לאחר עשר שנים, ב־1905, שב ועלה ארצה, והיה במייסדי שכונת “אחוזת בית” ואחר־כך, ראש הוועד וראש העירייה הראשון של תל־אביב, ושימש בכהונה זו עד ימיו האחרונים (מלבד השנים 1925–1928).

יפה היה כוחו של דיזנגוף בפרקי זיכרונות. בספר “עם תל־אביב בגולה” (תרצ"א 1931) תיאר תיאור חי ומרגש את עמידתו בראש גולי תל־אביב בימי מלחמת־העולם הראשונה, ופרשת נדודיו עימם, עד הגיעו לדמשק בימי משפטם של אנשי ניל“י. דיזנגוף, בתור “ריש גלותא” (ראש הגולה) בתקופה המסוערת ההיא, גם יחסו לאנשי ניל”י, הוא אחד הפרקים המאלפים והסמליים בהיסטוריה של היישוב היהודי.

הספרון “לידידַי מנוער” מחזיק ארבעה שערים. סיפורי ילדות, התרועעות עם ילדים, רשמי מסע בהרי האלפים, ושלושה סיפורים “באוהלי קידר”.


לסוסתי” הוא תיאור פגישתו עם סוסה אצילה אצל שיח' בדווי בכפר בסביבת עזה, וכיצד הצליח לשכנע את השיח' למוכרה לו ולהביאה לעיר, בתנאי ש“לא ירכב עליה ברחובות שואנים, כי המולת האוטומובילים תעביר אותה על דעתה ותבלבל את צעדיה.” (עמ' 52).

על סוסתו “מהירה” היה דיזנגוף רוכב בראש תהלוכות העדלאידע, ומדי בוקר היה מסייר עימה ברחובות העיר, והיא עוצרת מאליה במקומות שמורגלת להם. לבסוף מתה, כנבואת השיח', מפגיעת אוטובוס של “המעביר” אשר חבט בכוח באחוריה.


לילה ויום בין הבידואים” הוא תיאור נסיעה של דיזנגוף ובן־לווייתו צדוק החייל (יהודי צפתי אשר דיבר ערבית והיה מעורה בחיי הערבים), על גבי סוסים, בדרך מיפו לטנטורה, ביום חורף.

ליד ואדי חווארת, הוא עמק חפר כיום, נתקעים השניים בדרכם מאחר שהנחלים עלו כולם על גדותיהם. הם מבלים לילה ויום במחנה בדווים, וצדוק מפאר בפניהם את כבוד עושרו של הברון רוטשילד, אשר ארמונותיו “בפאריס ובלונדון בנויים זהב טהור,” ובשעת מלחמה מלווה רוטשילד את הכסף לממלכות הנלחמות, והממלכה אשר הוא רוצה בניצחונה מקבלת יותר מיריביה, והיא המנצחת. “ובטנטורה בנה הברון לאהובו, הוא אורחכם היום, ארמון גדול מלא כל טוב.” (עמ' 35).


“רופא מאונס” – בהיותו גר בטנטורה יצא לדיזנגוף שם של רופא, מאחר שהביא עימו מעבדה חימית לבדיקת החומרים המקומיים. כל הכחשותיו לא הועילו. השכנים הערביים היו בטוחים שביכולתו לרפאם, ואינו רוצה בכך.

פעם נעשה רופא בעל כרחו לחולת דיפטריה, נערה נחמדה כבת שבע־עשרה, פטמה שמה, ולאחר שהצילה, הצליח בקושי לדחות את שידולי השיח’ים של הכפרים השכנים שאין בשבילו, שעדיין רווק הוא, שידוך נאה והגון מפטמה.

לאחר שבועות אחדים הוכרח דיזנגוף לנסוע לחוץ־לארץ, ובשובו נודע לו שפטמה מתה. החלק השני של הסיפור פחות טראגי ויותר מבדח. והנה האפיזודה כולה:


יום אחד באתי ליפו בענייני בית־החרושת, נפגשתי עם ידידי מרוסיה, הסופר מרדכי בן הלל הכהן, שבא אז בפעם הראשונה לבקר בארץ. החלטנו לנסוע יחד לזיכרון־יעקב. בדרך התעכבנו בכפר קקון, כדי לנוח מעט מטילטולי הנסיעה וגם לתת מספוא לסוסים. מרדכי בן הלל. שהיה מזויין באקדח כמנהג כל התיירים בימים הם, הלך לטייל על יד הכפר בין עצי הצבר. בשעת טיולו מצא לנחוץ לנסות את אקדחו וירה ממנו, בבחרו לו למטרה עלה קקטוס. אינני יודע אם קלע היורה אל המטרה, אך מאחורי העצים היה עדר עגלים והכדור פגע בעגל אחד. ערביי הכפר התחילו מתאספים סביב עגלתנו בצריחות ובצווחות באומרם, שכדור המית עגל אחד מתוך העדר.

לאמיתו של דבר פגע הכדור רק בבדל־אוזנו של העגל, וחייו לא היו כלל בסכנה, אבל הערבים הבינו שיש פה מקום לקבל “כופר נפש”, הריחו את ריח ה“בקשיש” והמשיכו לצעוק שהעגל בוודאי ימות בפצעיו. ועל כן עלינו לשלם את תמורתו.

קהל הערבים הלך וגדל מרגע לרגע, וכולם דיברו בהתמרמרות עשוייה ומחו בתוקף נגד הפקרות כזאת – להרוג בהמות באמצע היום!

בעל העגל הבהיל אל המקום את שיח' הכפר, והלה ציווה לקשור את העגל הפצוע אל העגלה, לאמור: יקחו להם את העגל וישלמו את מחירו.

בראותי כי כלתה אלינו הרעה, פניתי אל השיח' בדברי כיבושין:

– אני מוכרח לנסוע תיכף ומיד לזיכרון־יעקב, ששם מחכים לי חולים מכל הסביבה, כי רופא הגליל אנוכי והאיש הזה (הראיתי על מרדכי בן הלל) הוא עוזרי. על נא תעכבני, כי הדבר ייוודע למודיר ועליך תיפול כל האחריות. ובדבר העגל הפצוע – יבוא נא אליי בעל הבהמה לזיכרון־יעקב, ושם נשלם את נזקו.

המילה “חכים” (רופא) פעלה על הערבים של הימים ההם כקסם. במסיבות רעים היו אוהבים לספר ולשמוע ניסים ונפלאות על רופאים ידועים אשר ברגע אחד פקחו עיני עיוורים בסמי־מרפא או בניתוח, הקימו חיגרים על רגליהם במשחה אחת, וכדומה. לא ייפלא אפוא שדבריי השפיעו השפעה גדולה על תושבי קקון. כולם החלו להתלחש “חכים, חכים,” והביטו עלינו כעל אישי המעלה שאסור לנגוע בהם, כי מי יודע מה האדונים האלה מוכשרים לעשות… השיח' בעצמו התיר את העגל מן העגלה ואמר לי: לכו לשלום וה' יצליח דרככם.

דימיתי שהכול נגמר בשלום, ואמרנו לשים לדרך פעמינו, והנה קרה דבר אשר לא חיכיתי לו ולא ראיתיו מראש. כל הערבים, אנשים, נשים וטף, למקטנם ועד גדולם, הקיפו את עגלתנו ופנו אליי, והפעם לא בדרך צעקה ורוגז אלא בתחנונים ובדברים רכים משמן: “עיאן”, לאמור: חולה אני, אנא רפאני. כל הקהל הזה של מבוגרים וילדים הפך ברגע אחד לעדת חולים ודוויים וכולם ביקשו את עזרתנו.

בעל כרחנו המשכנו את הקומדיה. קבעתי לי מושב בצל עצי הצבר, ולימיני מרדכי בן הלל הכהן ובידו חוברת ועט־עופרת [עיפרון]. ה“חולים” היו ניגשים אליי ונבדקים על ידי, ועוזרי הנאמן היה רושם בספר את התרופות הנחוצות לכל אחד ואחד מהם, ונותן להם פתקאות לבית המרקחת אשר בזיכרון־יעקב. וכך עברו לפנינו כל תושבי הכפר: זה קודח, זה חש בשיניו, פלוני סומא בשתי עיניו ואלמוני ביטנו נפוחה…

לכולם נתנו פתקאות לרפואה: לזה חינין, לזה שמן־קיק וכדומה. לבסוף בא תורו של בעל העגל, אשר שכח זה כבר את בדל־האוזן של בהמתו ונזכר פתאום שיש לו מיחוש ראש וגם נדודי שינה. מרדכי בן הלל הכהן רשם בשבילו לבית המרקחת רצפט כזה:

“חולה בחוצפה יתירה ורואה בחלומו עגלים עם בדלי־אוזן פצועים. רפואתו – שתי סטירות לחי ודלי מים מזוקקים וקרים על ראשו.” (עמ' 45–48).


* מאיר דיזנגוף: “לידידַי מנוער”. סיפורים וזיכרונות. הוצאת א.י. שטיבל, חברה בע“מ. תל־אביב, תרצ”ו, 1936. 77 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות