רקע
אהוד בן עזר
הפגישה עם סיומה קרול (מתוך היומן)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

20.9.1973. כ“ג באלול תשל”ג. יום חמישי. אתמול ביליתי את הערב עם סיומה קרול ואשתו. כיצד הגעתי אליו?

לפני כשבועיים, בטיול הראשון עם הדרה [ברנשטיין־לזר, שהיתה אמורה להכין סרט תיעודי לטלוויזיה על פתח־תקווה] וראובן [בנאור־ליכטנשטיין, שהיה בן־דוד של אימי דורה] בפתח־תקווה, הביא אותנו ראובן למקום בו ניצב הבית הנטוש של יעקב קרול, ברחוב ארתור רופין, בכניסה [המערבית] למושבה. לידו ניצב שנים הבית של משפחת וגנר, אשר לאחד מבניה קראו אליפלט, ולקחתי את שמו לסיפור “הפחד מאליפלט וגנר”.

הבית של יעקב קרול השאיר עליי רושם עצום. ראיתי את שרידי הבאר, הסתומה עם שרידי המנוע. בבאר זו איבד ברוך פריבר את ידו, ואז נוסדה קופת חולים. [ברוך פריבר ז"ל היה איש כפר סבא רוב שנותיו, אשתו אידה היתה משוררת, ורק לאחרונה הלך לעולמו בנו השחקן איתן פריבר. בנעוריי לקחה אותי דודתי אסתר לביקור בביתם של ברוך ואידה פריבר בכפר־סבא]. ראיתי את שני מרתפי הבית, את החדרים השניים, הריקים, בלי גג ובלי חלונות, תריסים ומשקופים. את המרפסת המפורסמת, לצד צפון. ואת עץ הפיקוס הענק הצומח ממערב לבית, יחד עם דקל ואשינגטוניה, ושורשי הפיקוס תלויים באוויר ושוב נכנסים בקרקע. עץ עצום. כמין כוח איתנים הפורץ באצבעות שלוחות כלפי מעלה.

ראובן עמד לפני הבית וסיפר בקול נירגש: “בעיניי ראיתי את יעקב קרול ויעקב רבינוביץ ועוד רבים מטובי הסופרים והמשכילים יושבים על המרפסת של הבית, שותים טה ומשוחחים בנחת.”

[רבינוביץ, הסופר הרווק, גר תקופת זמן בפתח־תקווה במלון “הירקון” של משה גיסין, שניצב כמעט ממול לבית קרול, קצת יותר מזרחה בצד הדרומי של הכביש. יעקב רבינוביץ היה מורה של אסתר ראב בבית הספר החקלאי במושבה, שניצב בפינת הרחובות רוטשילד וסלומון כיום, לצד צפון].

והוא הוסיף ואמר שסיומה קרול, האח ה“צעיר” – עודנו חי וגר בתל־אביב. אמרתי לעצמי שאני מוכרח לפגוש את האיש. מול הבית העומד להיהרס היתה לי אותה הרגשה אשר בחלומות: פתח־תקווה מופשלת מבנייניה, ולשעה של חסד, בטרם יעלו הבולדוזרים על הכול – אני רואה את עברה, מין ראייה סינאופטית. או כפי שאמרה לילי ק. אשתו של סיומה: “כאילו רק רוחות מהלכות עתה בבית.” בית חרב שרק הרוחות מצויות בו.

בפגישת בני הראשונים בבית יד לבנים בפתח־תקווה לפני שבוע שאלתי על סיומה קרול, ולא בא. והנה, בשעה מאוחרת, לאחר שהדודה אסתר ומרבית המוזמנים הסתלקו – הופיעו סיומה ואשתו. הוא עיוור. גבוה. ראש קירח לגמרי ומצח גבוה וחלק. מרכיב משקפיים בעלות עדשות עבות. מזכיר במראהו במקצת את יצחק בשביס־זינגר. ניגשתי אליו ואימא הציגה אותי בפניו. מיד החזיק בי וקיבלני בחביבות והפציר בי לבוא לבקר אותו. גם נתן לי את כתובתו.


בראשית השבוע צלצלתי אליו ואתמול נסעתי לבקרו. הוא חיכה לי בפינת רחוב פאבריגט וקראוזה [בחולון], זקוף ועיוור, השעה היתה חמש לפנות־ערב, ויחד הלכנו ברחוב קראוזה לעבר מקווה־ישראל. הוא ביקש להראות לי את מקווה ואת התערוכה החקלאית הנערכת שם. עברנו בשדרות האפלוליות, לאט־לאט החשיך, והוא הראה לי את הבניינים והגן אשר מול הכניסה, משם צופים בשדרת הדקלים עד הכביש [היום כביש יפו־רמלה, ואז ­– הנתיב המרכזי בקו תל־אביב־ירושלים]. טיול זה רציתי לעשותו שנים רבות, כי אף פעם לא ביקרתי במקום. עם אבא ז"ל רציתי פעם לבוא, אך מפני השבת היה המקום סגור.

בגינה של הבית הראשי ראיתי עץ פיקוס דומה לזה בחצר קרול בפתח־תקווה. שאלתי על כך את סיומה והוא אמר ששם העץ, ככל הזכור לו, הוא פיקוס אלסטיקוס. המשכנו לשדה הגדול בו היתה התצוגה של מכונות חקלאיות, אשר אותי לא עניינה ביותר. גם קשה היה לראות בחושך. סיומה ביקש סליחה רגע מפני שהוא “רוצה לעשות פיפי” – ועמד בשדה הפתוח, פניו כלפי מערב, אל דמדומי השקיעה, ועשה צרכיו הקטנים.

בדרך סיפר לי על עצמו ומשפחתו. הוא נולד ב־1892. כלומר היום [1973] הוא בן 81. אחיו יעקב קרול היה מבוגר ממנו בעשר שנים. [אח] זה היה ציוני ותיק. המשפחה באה מקרימצ’וק. בקרוב יופיע ספר זיכרונות על יעקב קרול. [הספר אכן הופיע מאז ויש בו פרטים מקסימים. הוא אינו כרגע תחת ידי כדי לתת ציטוט מדוייק לשמו ולשנת הופעתו].

סיומה למד בפטרסבורג הנדסת חשמל, ואילו האח יעקב עלה לארץ עם אשתו הצעירה בשנת 1907. האב היה עשיר מאוד. הם החזיקו מסחר בעצים ברוסיה, ובתי חרושת, והונם נאמד אז במאתיים אלף שטרלינג. ב־1907 בא גם האב ארצה. התוכנית היתה שהם יקנו משהו גדול. האב חשב על קבלת קונצסיה [זיכיון] מן השלטון התורכי להקמת מפעל אספקת חשמל לאיזור יפו, ולשם כך הכשרתו של סיומה. גם הציעו לאב לקנות את כל שטח החולות מנבי־רובין ועד חדרה. לבסוף נפלה ההכרעה על פתח־תקווה. [ללמדך על חשיבות ערכן של אדמות המושבה בימים ההם לעומת שטח קרקע אחר בארץ־ישראל הנזכר כאן ושעליו נבנו לימים “רק” תל־אביב, חולון, בת־ים, הרצליה ונתניה!]

תחילה הציעו להם את כל שטח רחוב הרצל [בפתח־תקווה] כיום, שהיה שייך לקבוצה של יהודים מפרנקפורט, במחיר של 4 נפוליון (עשרים פרנק) זהב לדונאם. אך כששמעו על כך הסרסורים והַמֶּקְלֶרִים [המתווכים] אשר דבקו באב כעלוקות – עלה המחיר. בני המשפחות הדתיות במושבה, ויסוקר וימיני – נסעו לפרנקפורט וביקשו חסד מהיהודים וקיבלו את הקרקע בשלושה נאפוליאונים לדונם ומיד חזרו והציעו אותה לאב [של יעקב וסיומה] בחמישה לדונם (!).

האב לא הסכים לספיקולציה. וגם חיפש פרדס ובית בו, כדי שלא יצטרכו לרוץ אל הפרדסים שהיו בחלקות מחוץ למושבה, בְּמִיר ובחמרה. וכך נפלה הבחירה על פרדס של אדם ושמו דומני ויינברג. ואל הפרדס הנטוע מכבר (בידי ערבים) הוסיפו נטיעת עוד שישים דונם. יעקב קרול, שלמד אגרונומיה (דומני בצרפת) התנה תנאי עם אביו – הפרדס יירשם על שם האב ואילו הוא יהיה רק מנהלו. וכן תהיה בפרדס רק עבודה עברית. וכך היה.

[שם הפרדס והבריכה שבו היה לימים “גן בועז”. מיר או אל־מיר היה כפר קטן בין ראש העין (ראס אל־עין) לבין צפון פתח־תקווה, ליד מסילת הרכבת, על הגדה הדרומית של הירקון. אדמת החמרה, שפירושה האדומה, שטח אדמתה היה כ־3,000 דונם. גבולה הצפוני היה הירקון. המזרחי: הכפר מיר או אדמת מיר. המערבי: ואדי אבוליג’י והכביש המוביל מפתח־תקווה צפונה לכפר־סבא ולשרון. והגבול הדרומי אדמת נָזְלֶה (שפירושה הנוזלת, בחורף, בגלל קרבתה למעיינות הירקון), כיום קיבוץ גבעת השלושה].

ב־1909 בא סיומה לביקור בארץ־ישראל למשך כשנה, לבוש במדי סטודנט פטרסבורגי: כובע עם מצחייה, כמו־צבאי, ומעיל עליון (טוֹז’וֹרקָה) עם שתי שורות כפתורים לכל רוחב החזה.

כאשר עבר בקושטא התלווה אל כמה עסקנים ציוניים שהודמנו לתפילת יום שישי במסגד בנוכחות השולטן, “סלם־אל־מליכּ” כך דומני שם התפילה. והוא ראה את השולטן, את הרמונו, כלומר נשותיו, וכן כל השרים והיועצים. [בתיאורו השתמשתי לימים בְּסיפור וברומאן שלי].

ימים אחדים לאחר שעזבה הספינה את תורכיה פרצה מהפכת התורכים הצעירים. השולטן עבדול חמיד הודח ובמקומו בא נכדו, וניתנה החוריה. האונייה נסעה לאלכסנדריה. ומשם החליפו אונייה לפורט סעיד וליפו. כאשר ראו ספני יפו את מדיו עשו לו כבוד גדול ברדתו מהספינה לחוף.

במשך אותה שנה טייל הרבה בארץ. הוא התיידד עם יחזקאל חנקין וזה צירף אותו לטיוליו. [יחזקאל חנקין ממלא פרק נכבד וייחודי בתולדות העלייה השנייה. רחל ינאית בן־צבי מתארת אותו בספרה “אנו עולים”, שלמה שבא כתב עליו את הספרון “הצייד”, ואילו יעקב רבינוביץ השתמש בדמותו כאחד המרכיבים לדמות עמשי ברומאן הארצישראלי החשוב והנהדר “נדודי עמשי השומר”. חנקין גר באותה תקופה עם אשתו בפתח־תקווה וביתם היה מרכז לצעירי העלייה השנייה ואנשי “השומר”, שהיו רובם רווקים ורווקות].

יחזקאל חנקין היה מהלך עם אקדח בחגורתו ורובה ציד. בראשונה יצאו לטייל לירושלים. גם סיומה התלבש בעבאייה, כאפייה ועקאל, שם אקדח באבנטו, ולפנות־ערב יצאו ללכת ברגל, מפתח־תקווה. עם בוקר הגיעו להרטוב. שם נשארו לישון. ובאותו ערב, או למחרת, הגיעו לירושלים. העיר היתה מלאה חול, אבק ולכלוך. עלובה למראה. על חמורים ירדו ליריחו וראו את ים המלח. בחזרה [מירושלים] נסע סיומה ברכבת [ליפו]. פעם שנייה נסע לירושלים וליריחו, ומיריחו נסעו על גמלים, בהדרכת בידואים, לפטרה. “פטרה היא אחד המקומות היפים ביותר בעולם,” אמר, “נהדר!” ואחר־כך ביקרו בעמאן [רבת־עמון], שלא היה אלא כפר קטן ועלוב.

טיול אחר ערכו לצפון הארץ. יצאו ברגל מפתח־תקווה צפונה. לבושים כערבים. זה היה באביב 1909. לפני הפסח. עד חדרה היתה הארץ שממה גמורה. רק כמה שבטי בידואים ועדרים דלים. וכמה עצים. [חומר למחשבה לכמה ז’וליקים אקדמאיים המתקראים “היסטוריונים חדשים” ואינם אלא כזבנים ותיקים. עדות דומה לריקנות הארץ מצוייה בתיאורו של יהודה ראב את נסיעתו הראשונה בראש שיירת חמורים מיפו לפתח־תקווה אחרי החגים של שנת תרל"ט, 1878. הפרוספריטי של המפעל הציוני הביא ארצה ערבים ממצרים, מהחורן ומשבטי הבידואים שנדדו במידבריות ערב, וכיום צאצאיהם, שהיגרו ארצה אחרי משפחתי, מסתכלים עליי כאילו הם גרים כאן מדורי־דורות ואילו אני הוא הזר, יליד אירופה!]

בחדרה היו תושבים מועטים, בגלל הקדחת. משם המשיכו לזכרון, בה גר קרובו נחום קרול אשר למד במקווה־ישראל. ומזכרון לחיפה, שהיו בה אז רק אלפיים תושבים ומזח קטן. מחיפה לסג’רה. ובסג’רה בילו את ליל הסדר, שהיה עצוב מאוד. ערבים תקפו צלם יהודי שבא לחג, והוא ירה בהם והרג ערבי, ועתה חיכו לנקמת הדם. אגב, בן גוריון היה אז בסג’רה והוא מספר על כך בזיכרונות שלו.

ואכן, למחרת הפסח, לאחר שסיומה ויחזקאל חנקין המשיכו לטבריה – נהרגו שניים בסג’רה. גם על כך מספר בן־גוריון בזיכרונותיו. אך יש סיפור אחד שאותו אין בן־גוריון מזכיר, ואילו סיומה שמע אותו מפי [אהרן] עבר־הדני (שייתכן שגם כתב אותו באחד מספריו):

באותה תקופה הלך בן־גוריון [דוד גרין הצעיר] יום אחד ברגל לטבריה, ולכבוד הטיול לקח עימו את נעליו. אינני יודע מדוע לא נעל אותן בדרך. או הלך יחף והתכוון לנעלן לכשיגיע לטבריה. אך לטבריה עם הנעליים הוא לא הגיע. בדרך התנפל עליו ערבי והוא נאבק עימו שעה ארוכה. לבסוף ניצל אך הערבי שדד ממנו את נעליו והלך. מוכה, פצוע ויחף הגיע בן־גוריון לטבריה.

ומעניין שבן־גוריון אינו מזכיר את המעשה בשום [מקום] בזיכרונותיו על פגישות עם ערבים, בתקופת סג’רה. כניראה לא נעים לו להיזכר והוא מסתיר.

סיומה היה אצלו פעם בשדה בוקר וחזר בפניו על הסיפור – בן־גוריון שתק ולא הגיב, לאמת או להכחיש את הסיפור.

מטבריה המשיכו סיומה וחנקין לראש־פינה וישנו שם בחדר אחד עם עוד שני צעירים. במשך הלילה דיברו, ואחד הצעירים, שהכיר את סיומה, סיפר עליו לרעהו. בבוקר קמו, ומתברר כי אותו רע לא היה אלא עגנון, אשר כנראה עבד אז תקופה קצרה בהוראה בראש־פינה. או שמא רק טייל לשם.

סיומה היה בעל גוף אתלטי. בבוקר קם ועשה בחוץ תרגילי התעמלות. עגנון, שהיה נמוך וניראה כבחור־ישיבה, ניגש אליו בקינאה עם שמץ התפעלות, ומישש את שריריו. לא רגיל היה בבחור יהודי בעל גוף.

בסיפור שפירסם עגנון לפני שנים ב“הארץ” על אהרונוביץ ידידו הוא מזכיר את יעקב קרול. ומפי יעקב קרול מביא סיפור זה על עצמו: כשהיה עגנון בפתח־תקווה ישב ערב אחד על הגורן. הדליק לעצמו פפירוסה, וכשהצית את הגפרור נדלקה כל הקופסה. כל־כך חשש לזרוק את הקופסה פן תישרף הגורן – שמעך וכיבה את הקופסה הבוערת בכף־ידו! – כך סיפר יעקב קרול על עגנון.

מן התקופה ההיא נותרו בידי סיומה כמה תצלומים ובהם הוא ניראה במדי הסטודנט שלו עומד עם פועלים בפרדס. אחד מהם בוסל.

סיומה חזר לרוסיה והמשיך בלימודיו. ב־1913 התרחש משפט בייליס, והאב החליט שאין טעם להישאר ברוסיה וצריך למכור הכול ולעבור לארץ־ישראל, שבה הציעו לו הצעות (דומני, אז עלה רעיון תחנת החשמל) – אבל המלחמה הקדימה לפרוץ. בפסח 1914 היה האב בארץ, אך לא הספיק לסיים ענייניו. עם פרוץ המלחמה איבד הרכוש את ערכו ואי אפשר היה למכור ולצאת. סיומה גוייס לצבא הרוסי ושירת בו ארבע שנים. האב שב והתעשר בעסק של אספקה לצבא, ועם פרוץ המהפכה שוב איבד את רכושו. היתה תקופה קצרה בה היתה העיר (שכחתי את שמה) נתונה בידי הלבנים, צבא דניקין, ושוב היה סיכוי לצאת – אך יום אחד יצא האב לרחוב, ואחד הקוזאקים הלבנים הרג אותו. שם הרוצח היה ידוע – ונקמו בו והרגוהו. ובעקבות נקמה זו נאלץ סיומה לברוח מרוסיה, ב־1918, והגיע אז לצרפת.

רק ב־1922 בא לארץ וישב בפתח־תקווה עד 1933. בשנה זו, שהיתה גרועה מבחינת שיווק הפרי, שקעו בחובות ומכרו את הפרדס. 25 שנה היה הפרדס והבית מרכז בפתח־תקווה. סיומה עבר, דומני קודם לכן, לתל־אביב, לאחר שהתחתן בפעם הראשונה.

דברים אלה שמעתי מפיו, חלקם בטיול בשדרות מקווה־ישראל וחלקם בישיבה על מרפסת ביתו. עם חשכה שבנו הביתה. וכל הדרך אני מחזיק בזרועו ומנחה אותו. גם שאל על חיי. הוא גר בקומה שנייה של בית בשיכון בן ארבע דירות. מוקף ירק. אך הבית די עלוב, ועני. כניראה אין מצבו טוב במיוחד. הוא ואשתו גרים ב“שָׁמְבְּרֶה סֶפָּרֶה” (חדרים נפרדים) – (לתורכים הצעירים הוא קורא: ג’ין טוּרק – בצרפתית). הוא הראה לי את ספרייתו – לא ספרים רבים, אך כמה מהם נדירים. לקחתי בהשאלה ספרון מאת מאיר דיזנגוף, עם הקדשה לסיומה בחתימת ידו. “לידידי ורעי” – קובץ זיכרונות וסיפורים. אכתוב עליו בטור ב“הארץ” [“ספרי דורות קודמים”].

ישבנו ושתינו קפה במרפסת. אחר־כך אכלנו ארוחת־ערב, ושוב ישבנו במרפסת, עם לילי אשתו. ושוחחנו. לפני הארוחה ביקש שאטלפן ממנו לדודה אסתר [ראב], והם שוחחו ביניהם. שני אנשים בעשור השמיני והתשיעי לחייהם, אשר מי יודע אם עוד יתראו פנים אל פנים. אסתר זכרה כיצד בא למושבה בראשונה עם מדי הסטודנט שלו. ואילו הוא הזכיר לה כי בהצגה שנערכה בחצר בית [פרץ] פסקל [במושבה, מול בית ספר פיק"א ברחוב רוטשילד] לקחו אותו, בגלל מדיו, להופיע ולהכריז משפט קצר בנוסח – “החיילים באים!”

עוד כשישבנו על המרפסת, לפני הארוחה, הביאה לילי את אלבום התמונות של סיומה, אשר סידרה וגם נתנה מספרים ותוכן עניינים. בתמונות הראשונות רואים ילד בעיר רוסית, ליד גשר על הדנייפר, וקרפיפי עצים. עגלה עם שני שוורים. קצין רוסי לבוש היטב ולידו אשתו השמנה, וארבעה צ’רקסים עם קולפאקים מאחוריהם, וחזית צריף־עץ גדול, קסרקטין. סיפורו של סיומה – זה צריף שתרם אביו לגדוד שחנה בעיר, ב־1904, לפני שיצאו למלחמה ביפאן. הצ’רקסים הם שומרים של אחוזת העצים שהיו לאביו.

תצלומים מתקופת ביקורו של סיומה בארץ ב־1909. עם פועלים בפרדס. תצלומים מפאריס, אחרי מלחמת העולם הראשונה, בחברת ידידות. הוא לבוש במטורזן – חליפות לבנות, עניבות רחבות. אבנט רחב במקום חגורה, מצבע כהה, ומגבעת שטוחה עם סרט כהה עבה, נוסח מוריס שבלייה. ובידו מקל טיולים דק.

צילום נפלא של משה גיסין [אביו של אבשלום שנרצח בידי בידואים משבט אבו־קישק בהתקפה על המושבה ב־5 במאי 1921], בעל מלון “הירקון” בכניסה למושבה, כמעט ממול פרדס קרול. משה גיסין ניצב בשער השדרה המוליכה למלונו, לבוש חליפה לבנה [מדובר בצילומי שחור־לבן] וכובע טרופי בהיר, מתחתיו מציצות פנים חכמות, עם הקווים הדקים קמעה, כקלף, של משפחת גיסין, ושפם היורד במשולש לצידי שפתיו. בידו האחת מקל ארוך מאוד, כמעט כחכה. על גבו רוכסק, ובידו השנייה מזוודה מלבנית קטנה ודקה, ממש כמו תיקי “ג’יימס בונד” הנהוגים באופנה כיום. רגל אחת כפופה קמעה ומורמת בגאווה, כעומד להתחיל בצעדה.

[אולי התמונה היא משנות ה־20 המוקדמות, כאשר משה גיסין, ששכל במאורעות 1921 את בנו אבשלום, עזב את המושבה לתקופת זמן והתגורר בקיבוץ עין־חרוד, שם עסק בהדרכה חקלאית לחברים הצעירים ודמותו אף הונצחה בקובץ סיפורים מאותה תקופה של שלמה ריכנשטין, “בשבילי שדות”, הוצאת “עם עובד” ומשק עין־חרוד, 1948. וראה רשימתי על הספר במדורי “ספרי דורות קודמים” במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” מיום 22.6.1973].

צילום של בית קרול מן השנים האחרונות. המרפסת סגורה בקירות עץ דקים. אולי זו תוספת. ביקשתי ממנו שיתאר לי קצת את הבית:

“במרתף הצפוני התחבאה רחל ינאית [בן־צבי] בתקופת ניל”י. הרי חשדו בה שהיא קרובתו של לישנסקי, כי שמה היה רחל לישאנסקי. גם בשנים אחרות שימש המרתף מחבוא נשק ומקום כינוס לאנשי ההגנה. חלקו הדרומי של המרתף היה מלא מכל טוב – כדי שמן. זיתים. גבינות וריבות מעשה בית (פרטים אלה, על המזונות, סיפר ראובן).

"ליד עץ הפיקוס אלסטיקוס הענק, והדקל, היה עוד עץ גדול, אילן סרק ממין הנשירים. סביבו היה שולחן עץ גדול, ושם היו מתאספים לעיתים קרוב למאה איש. גם אחדות מאסיפות המושבה היו נערכות שם. כשהיו באים אנשים רבים נהגו להוציא את הסאמובר החוצה, שם שתו הכול טה, ליד העץ. לאחר שנים, שהוזנח הפרדס, וחדלו להשקותו, החל העץ להתייבש כי לא נמצאו לו די מים, וחורף אחד נפל בסופה בקול רעש עז.

"צפונה לעץ הפיקוס היתה שדרה בגן של שושנים אשר נסתיימה באכסדרה שעליה מטפסים שיחי שושנים, ומשם אפשר היה להתבונן אל הפרדס.

"יעקב רבינוביץ גר תקופה ארוכה בבית קרול [וגם במלון ‘הירקון’ של משה גיסין, שאותו הוא מתאר ברומאן ‘נדודי עמשי השומר’, ומשם לקחתי את תיאור המלון לספרי ‘ג’דע, סיפורו של אברהם שפירא’, הנזכר אף הוא ברומאן, וכן לרומאן ‘המושבה שלי’]

"עקיבא ליברכט, יהודי משכיל מנכבדי המושבה, היה נשוי לאישה יהודייה מגרמניה. נהגה לבוא לישיבות [ועד המושבה], שהיו בבית קרול, ולקחת את בעלה הביתה: ‘קִיבֶה – קום שלופפן!’ [התנהגויות בוטות ממין אלו אינן בלתי מוכרות לנו].

"יום אחד היתה אסיפה סוערת בבית הוועד הישן. בחוץ הסתובבו פועלים חסרי עבודה. ובתוך האולם – צעקות וויכוחים ואין מגיעים לשום החלטה. ליברכט לשווא היכה בפטישו על השולחן, כדי להשקיט את הקהל, ואז עברה ובאה אשתו מיציע הקהל, ניגשה לראש השולחן, לקחה מידו את הפטיש, היכתה בו פעמים אחדות בתוקף רב, והכריזה בגרמנית:

"‘האסיפה סגורה! עקיבא, בוא הביתה לישון!’

"לא היו מועדים קבועים דווקא להתכנסות. בייחוד בשבת. אך גם בשאר הימים זה היה בית פתוח לאורחים. ומאחר ורק עבודה עברית היתה נהוגה בפרדס ידעו הפועלים הצעירים אשר ירדו בנמל יפו לעשות את דרכם הראשונה לעבר בית קרול.

“לוי אשכול (שקולניק) היה ידוע במושבה כפועל מצויין, חזק, גם בחור יפה ואוהב נשים. כאשר עבד בפרדס קרול התלוצצו עליו כי בעבדו בפרדסי איכרים אחרים, אשר רוב פועליהם היו ערבים, היה מתאמץ ומשוויץ כדי להראות לערבים, ובינתיים גם הפועלים העבריים היו צריכים להתאמץ. אבל בפרדס קרול, שכולו עבודה עברית, היה יכול להרשות לעצמו לנוח, שהרי אין במי להתחרות!”

עד כאן מקצת דבריו של סיומה במשך הערב. עוד היתה באלבום תמונה של סיומה עם הדוד [שלי] יחיאל ליפסקי ושתי בחורות ליד הבריכה אשר בחזית מלון גיסין [“הירקון”], ומאחוריהם כל השדרה הידועה [שנקראה בשם טריפע גאסט כי שם היו מעשנים בשבת ובחורים ובחורות הולכים חבוקים]. סיומה הקריח מגיל צעיר, ואינו נראה יפה ביותר, אך כנראה היה הולל לא קטן, ואהב חיים. לילי אישתו היא צ’כית שלמדה משחק שלוש שנים בדרזדן. עלתה לארץ ובעלה הראשון מקיבוץ חפצי־בה. היא גם שירתה ארבע שנים בצבא הבריטי. אישה מאוד אנרגית, עיניה צעירות, והיא אוהבת לטייל בעולם ולספר על טיוליה. אלא שאותי לא עניינו כלל סיפוריה, אפילו הם על המקומות היפים ביותר בעולם, והשתדלתי בנימוס לכוון שוב ושוב את השיחה לעבר זיכרונותיו של סיומה.

אחרי עשר [בלילה] ליוו אותי שניהם מרחק ניכר עד לתחנת האוטובוס 92 ברחוב שנקר פינת סוקולוב. סיומה הלך באמצע ואנו שילבנו ידיים משני צדדיו. סיפר קצת רכילויות על פלטיאל נוביק… (במידה מסויימת גם דודי, היה נשוי לצֶלָה, אחותה המנוחה של אימא).

עד כאן. ביליתי את היום כולו בכתיבת שלושת הדפים הללו.


[הפרק על סיומה קרול נכתב מן הזיכרון, לאחר הפגישה, ללא שום הקלטה או רשימות בשעת ראיון].


הערת פרויקט בן־יהודה: כאן מופיע במקור מאמרו של אהוד בן עזר “הפרדסן הציוני יעקב קְרוֹל הלוחם לעבודה עברית ל־ג. קרסל 1975”; ראה לקסיקון: דורות קודמים 1

המלצות קוראים
תגיות