עברית: 1941

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 26.5.1972

“ביצור יפה הרשות בידך לבקש מום, לעולם תמצאהו. אם אתה בעל נשמה נדיבה לא תשים לב לחסרון הזה, שכוח תשכחהו, תבטלהו, אבל אם אתה סלווין, הנה באחד הימים לא תראה עוד דבר חוץ מהמום הזה, והוא ישחית בעיניך את כל השאר.” (עמ' 146).

הקטע הזה מיטיב לאפיין את סלווין, גיבור סיפורו של ז’ורז' דיהמל “וידוי של חצות” שנכתב בשנות העשרים [למאה ה־20]. לואי סלווין, בחור כבן שלושים, גר עם אימו בדירת עוני קטנה ברחוב פו־די־פיר בפאריס. הווידוי פותח בתיאור מעשה־כשל של סלווין, אשר בעטיו פוטר מעבודתו.

המעשה מזכיר אחד ממעשיו התמוהים של ניקולי סטברוגין, ב“שדים” לדוסטוייבסקי. לאחר שתפס לפתע, בקלוב [במועדון] המקומי, בחוטמו של האדון גגנוב ומשכו אחריו על פני האולם כשניים־שלושה צעדים, הוא נקרא אל שר־הפלך הישיש, איבן אוסיפוביץ‘. כאשר זה האחרון חוקרו לפשר מעשיו הפרועים, גוחן סטברוגין אל אוזנו של איבן אוסיפוביץ’, כאילו כדי ללחוש לו את התשובות, “והנה באותו רגע התרחש דבר אשר לא יתואר ולא ייתכן בהחלט, ושעם־זאת היה ברור למאוד מבחינה ידועה. הישיש הרגיש פתאום, כי ניקולס (סטברוגין), תחת ללחוש לו סוד רב עניין – תפס פתאום בשיניו את חלקו העליון של אוזנו ולחץ אותו יפה־יפה. הזקן החל מרעיד ונשימתו קצרה.” (“שדים” כרך א‘, עמ’ 52. תרגום ש. הרברג. הוצאת מצפה 1930).

דבר דומה קורה לסלווין. יום אחד הוא נקרא להביא מחברת חשבונות למר סיורו, בעליו של בית־מסחר גדול למכונות חקלאיות בפאריס, שם עובד סלווין כלבלר נמוך־דרגה. הוא ניצב סמוך לאוזנו השמאלית של מר סיורו, “אוזן של אדם חם־מזג קצת. אוזן גדולה ולה שערות וכתמים עין אדום־כהה” (עמ' 12), ומתעוררת בו תשוקה עזה לגעת באוזן “הרגשת הצורך הזה של ידי, לנגוע באוזנו של מר סיורו, נראתה לי בתחילה כשערוריה נוראה. אבל לאט־לאט הרגשתי כי רוחי הולך ונכנע. משום אלף סיבות, שעלו על דעתי עמומות ומבולבלות, נעשה לי הדבר להכרח לנגוע באוזנו של מר סיורו, כדי להוכיח לעצמי, כי אוזן זו אינה עצם מופלא, בלתי־קיים, דימיוני, וכי אין היא אלא שאֵר של אדם, כמו אוזני אני גופי. ופתאום לפתע פשטתי בתוקף את זרועי ושמתי מתוך שקידה מיוחדת את אצבעי על המקום שחפצתי, קצת למעלה מן התנוך, על קצהו האחד של עור הסחוס.” (עמ' 13–14).

המעשה התמים־המוזר מבשר את ראשית התפרצותם החוצה של השֵדים, של הדֵמונים הכלואים בנפשו של אדם. אמנם דמותו של סלווין היא מינורית בהשוואה לדמות של ניקולי סטברוגין. סלווין מפוטר ממקום עבודתו חוזר אל אימו. הוא מבקר פעמים אחדות בבית ידיד. מחפש עבודה, לשווא. עובד יום אחד בהעתקת כתובות, באולם מצחין עם קבצנים קשי־יום, וחוזר למקלטה של אימו. למן ההתפרצות הראשונה, זו הנגיעה באוזן, אין הוא עושה שום מעשה בעל משמעות מיוחדת. כל חטאיו, כל הדמונים המתפרצים בנפשו, מתרחשים במחשבותיו בלבד. שם הוא מעולל מעשים נוראים, מקווה למות אימו, בועל במחשבותיו את אשת ידידו הטוב, היחיד, ושם הוא שופט עצמו ומלקה ומעניש את עצמו.

המחשבות הן אויביו הגדולים ביותר של סלווין. הדבר המציק לו ביותר הוא חוסר יכולתו לשלוט במחשבותיו, חוסר הנילווה על הפעילות המופרזת, החולנית, של מחשבתו.

"הדבר שיש בו מן המפתיע הלא היה דווקא הנפעלות שבה נתונה מחשבתי. אותי פוקדות, עוברות, מענות ואונסות המון מחשבות שאני נכנע להן מבלי שעוררתי אותן בשום עניין ואופן שבעולם. האוכל אפוא לאמור שאני חושב? האוכל לייחס לי את היתרון הזה? האם, על־פי האמת, איני אלא עֵד חסר־אונים, הקורבן? האם, על־פי האמת, איני אלא שדה־קטל איום? לא, באמת, אין אני חושב, אין אני עושה כלום כדי לחשוב. זולתי חושבים בקירבי, דרך בי, לקראתי וכנגדי. זולתי חושבים באין מפריע, על חשבוני, כשם שנוטעים מחנה במדינה נכבשה.

“יש בלי ספק אנשים חכמים מאוד ומחוננים מאוד הזוממים לחשוב על איזה עניין והם מבצעים את מזימתם. יש אנשים המוכשרים לכוון את בינתם כספינה על פני ים זרוע מישברים, אנשים החושבים באמת, זאת אומרת, שהם חושבים מה שהם רוצים. אשריהם! אשר לי, על־פי רוב, הריני ערוץ של נחל: אני מרגיש בהתגלגל הזרם הרועש. אני מכיל אותו, ולא יותר. ולא עוד, שים נא לב למילים! לא תמיד אני מכיל אותו, את הזרם הזה: פעמים יש שהוא שוטף ועובר על גדותיו.” (עמ' 84–85).

בפאראפראזה על אמירתו הידועה של דקארט אפשר לומר כי ההוכחה לקיומו של סלווין היא: “חושבים בי, משמע אני קיים.” הנפעלות של המחשבה, חמקמקותה והתפרצויותיה הדמוניות – הן גם סוד סיגונונו המיוחד של דיהמל בספר. נפשו של סלווין היא באמת מדינה שנכבשה על־ידי מחנות זרים, והמחנות הללו הם הדמונים שבפנים והמראות שבחוץ.

“פאריס גדולה, אבל בתוך פאריס יש לי הכפר שלי,” אומר סלווין, “כמו כמעט כל האנשים איני מוכשר אלא למולדת קטנה.” (עמ' 158).

מולדת קטנה זו היא מסלולו היומי, הרחובות שאותם הוא מכיר, הגשרים שאותם הוא מכיר, הגשרים שאותם הוא אוהב, בייחוד הוא אוהב את רחוב מופטאר, אותו הוא ממשיל ל“עורק של מזון הנוהר אל המקום השמן ביותר של העיר, יורד מצפון לדרום, דרך חבל סמור, שופע, מלא שאון.” (עמ' 43).

כשם שאין הוא שולט במחשבותיו, כך המראות אשר בחוץ שולטים בו, והוא חי באינטנסיביות מפליאה את טעמיה, ריחותיה ומראיה של “מולדתו הקטנה” – סימטת מגוריו [פו די פיר, הנושקת לרחוב מופטאר. – אב"ע], הפרוזדור הטחוב של ביתו, גרם־המעלות, המטבח, חדרו, רהיטי ביתו. הנה תיאור אופייני:

“גמרתי לאכול את סעודתי מתוך הסתכלות ברהיטים, בכתלים, בכירה ובכל אותם החפצים שהם עדים לקיומי ושותפיי להמון רעיונות כמוסים… אף אחד מכל החפצים הפעוטים האלה, אף אחד מכל הרהיטים לא רצה הפעם להיעשות שותפי לענייני. כולם הביטו בי מתך חוצפה. הרגשתי, כי עם מילת־הקטטה הראשונה יתייצבו הם כולם לצד אימי, כולם כנגדי.” (עמ' 33).

גם החפצים פולשים אל־תוך נפשו, ממש כמחשבותיו, והוא אינו מצליח למשול בהם, לגרש את הרגשת הזרות שהוא חש למראה המהומה המתחוללת בתוך נפשו פנימה. מוחו הוא כבית שאורחים זרים פולשים לתוכו בלי־הרף ובעל־הבית אינו אדון לביתו. וסוד קסמו של הסיפור נעוץ בכך שכל הדראמה הקשה, המכאיבה, של אדם ההולך ומתנכר לעצמו – מתרחשת בסוד הרהוריו המתפראים של אדם אחד, וכמעט ללא כל פעילות חיצונית.

גם ה“בגידה”, השוברת לבסוף את רוחו של סלווין ומביאה אותו לברוח מבית אימו אל רחובות פאריס, מתרחשת בדימיונו בלבד. הוא מתאהב, אהבה שאינה יוצאת מגדר מחשבותיו, במרגריטה, תופרת העוזרת לאימו בפרנסתה. בביקור בבית ידידו הוא רואה לרגע את הצל העמום והעבות אשר לבית־השחי של אשתו, ושבריר של רגע, לפני החלון המואר, את דמותה כמעט עירומה בתוך לבושה המתנפנף.

פעולת שני הרשמים הללו כה עזה עליו שהוא מרגיש בעצמו מיד “מעשה של גסות מאוימת, מין מעשה־אונס, קצף, השתוללות. שמלות קרועות. תחתונים והתייפחות.” (עמ' 160).

אהבתו למרגריטה פוקעת כבועת־סבון, והרגשת חטאו גורמת לו לברוח מבית ידידו, מבית אימו, ולשוטט בפאריס ללא מטרה, ללא מחסה. שקט, אבל אומלל מאוד.

* ז’ורז' דיהמל: “וידוי של חצות”. סיפור. תירגם מצרפתית א.ל. יעקובוביץ. ספריית “רימון”, הוצאת “מסדה” תל־אביב בסיוע מוסד ביאליק. סיון תש“א. יוני 1941. 171 עמ'. מחיר כל ספר 70 מא”י.

[מא“י – ר”ת: מיל ארץ־ישראלי, בתקופת המנדאט הבריטי. בלירה (לא"י) היו 1000 מיל (מא"י) או 100 גרוש או 20 שילינג. בשנת 1928 ערכה של הלא"י היה 5 דולר ויש להניח שבשנת 1941 עדיין ערכה היה יותר מ־3 דולר. לאחר הקמת המדינה בוטלו המילימים, וכל לירה החזיקה 100 אגורות, כלומר כל אגורה היתה שווה גרוש או 10 מיל של פעם.]