1939

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 5.10.1973.

מי הן חתולותיו הלבנות של יעקב הורוביץ?

"בחושבי עליכן, נשי תל־אביב החמודות, חברותיי לדרך חיי ומקור חלומותיי, המשפיעות מקרן כשפכן על ענני קיומנו הכבדים, האורגות את קישורי הדבקות במסכת היום־יום, הנותנות פשוט כוח לחיות ולהמשיך – בחושבי עליכן, נשי תל־אביב החמודות, חתולותיי הלבנות, הרי גל חמימות מציף את ליבי ופי, שברבות הימים התעקם בחיוך פקפקני־סונט, מתפשל ומתפשר כמו כדי בת־צחוק כל־מבינה וכל־מרחמת, כפיה של אותה לבנה בלה במרומים, הצפה במרחבי האיתר ומשקיפה אלינו כמעט טיפשה ומאוד חיוורת מספרי האגדות המאובקים הטווים יסודות החיונה מאז ועד היום.

“הנני לא־ביישן, נשי תל־אביב החמודות, חתולותיי הלבנות, ונא אל תבוזו לי אם כמו גבר טיפש גמור אודה ולא אבוש: הנני אוהב אתכן בתל־אביב זו, הנני מלא ריחותיכן הנישאים סביב, מרעננים אף בימי שרב וזיעה, משכרים יותר מימי הסגריר הקודרים מיני סוד – הנני אוהב אתכן ואת העיר, ויודע אני לספר על שיחות בושם עליצות, על עוקץ לשונכן המלוטשת, על קוצר בושתכן המחושבת ועל עוצר אביונתכן הלוהטת. הנני מונה חיוך לחיוך וצליל אל צליל אחבר, כשומר אוצר עתיק־יומין בלילות קיץ משעממים – לעודדני. הה, נשי תל־אביב החמודות, ידעתי אף את הטיפין־טיפין של הבכי הניגר כגשמי זעף קצרים, ואף את כוח החיים השופע מכן שטף מתגבר והולך, והנני מרכין ראשי לפניכן, אתן שלמדתן להפריח כל ייאוש על מנת לתת לנו כוח לחיות, לחיות ולהמשיך.” (עמ' 235).

קטע זה, פתיחתו של הסיפור “אל נשי תל־אביב החמודות”, מוסר גם מקצת סיגנונו ועולמו המיוחד של יעקב הורוביץ בסיפוריו משנות העשרים והשלושים. יעקב הורוביץ נולד ב־1901 והתחנך בווינה בימי מלחמת העולם הראשונה. ב־1919 עלה לארץ, חבר “השומר הצעיר”, ועבד בכבישים, בבניין ובשמירה. לימים יצא לחוץ־לארץ וסיים לימודיו באוניברסיטת וינה ב־1924. הוא לקח חלק כמשתתף וכעורך בקבוצות ובביטאונים הספרותיים של שנות העשרים והשלושים: “כתובים”, “טורים”, “אמודאים”, “יחדיו” ו“סדן”, ובשנים אלה הופיעו גם ספריו: “עד דכא”, “אור זרוע”, “מזמור הנקמה”, “שערי טומאה” ו“גילגולה של אשת התליין”. מ־1943 ובמשך יותר מעשרים שנה היה עורך מוסף “תרבות וספרות” של “הארץ”.

“סוליקה”, סיפורו הראשון, נדפס בקובץ “פרט” שהוציא ג. שופמן בווינה בתרפ“ד, 1924, ושב ונדפס בקובץ “חתולותיי הלבנות”. בסיפור מצויים כבר כמה יסודות המאפיינים את הקובץ כולו. קודם כל השם, “סוליקה”, שם אגדי־תנ”כי ועם זאת בעל צליל ערבי־מזרחי. סיפור העלילה אף הוא חוזר שוב ושוב בכמה מהסיפורים: מרדכי ואיציק, שניהם אוהבים את סוליקה היפה, מרדכי זוכה בה ואיציק נותר מרומה, נבגד וגם שואף נקמה. ההוויי הוא של פועלים יחפנים בתל־אביב, ובקיבוצים צעירים בעמק. אך הסגנון מוטה לאימפרסיוניזם אגדי, נוסח הספרות הרומאנטית של האמסון, האופטמן, ולהבדיל – קלרמן.

כך למשל תיאור פגישתם של סוליקה ואיציק:

“ובחצות באה סוליקה. בחלון דפקה ויצא אליה איציק. הלך איתה. על שפת הים טיילו, איציק וסוליקה. אחרי כן פשטו בגדיהם, איציק לבש בלנר וסוליקה לבשה חלוק ארוך, ארוך ולבן. ובים החלו מתרחשים. סוליקה ואיציק רקדו בים ההומה וסוליקה שרה שיר אבדון: ‘את עיניך אנקר’ – שרה סוליקה – ‘ולא יהיה לך עוד עיניים, את בשרך אוכל, ולא יהיה לך עוד בשר, את דמך אמוץ, ולא יהיה לך עוד דם!’ כזאת שרה סוליקה, ורקוד רקדה, רקוד בפרדס השלדים המלבינים לאור הסהר המלא.” (עמ' 24–25).

גם סיומו של הסיפור אגדי. איציק כולא את מרדכי במערה ליד שער שכם, ועולה עם סוליקה אל ההר ומשליכה משם כהשלך השעיר לעזאזל, והיא מתה.

אילו היו המילים צבעים דומה שאפשר היה לתאר סגנון אגדי־תנ"כי־מזרחי ויחפני זה של שנות העשרים והשלושים בדומה לסגנון ציוריהם מאותה תקופה של גוטמן, ראובן, ציונה תג’ר, לובין ואלוואיל. זו היתה הפגישה עם האור הארץ־ישראלי, עם המזרח הצבעוני, ועם היחפנות הכוססת שבלב. זו כבר לא היתה התלישות הכואבת, הפסימית, של ברנר, אלא תלישות מתרוננת, צבעונית. שלונסקאית ושטיינמנית, מאוהבת קצת בעצמה וביחפנותה, שיכורת מילים. שיכרון הצבעים (כמו הירוק הרוּסוֹאי של גוטמן בציור “פרדסים ביפו”) היה מופלא, חד־פעמי.

ואילו שיכרון המילים של שטיינמן, שלונסקי והורוביץ, האגדה, הברק הלשוני ופיתולי ההתייפיפות של מילים חדשות ומחדשות למכביר – ניראים עתה, ממרחק השנים, ואולי ניראו כך כבר בתקופתן, כהישג הרמטי, סגנון סגור בתוך עצמו, מילולי ולא חושני. מפרה יותר משהוא בר־קיימא. יש בו מרוח התקופה, ארץ־ישראל ואירופה בין שתי מלחמות־עולם, אך אין בו חן של גלויות דואר ישנות, וגם לא הכאב הנוקב, הברנרי, מן הצד האחר.

“שלושה עילופי איציק” הוא המשך סיפור אהבתו הנכזבת של איציק, והפעם ללולינה היפה, ומולו המשורר זיגפריד, המתעלל ברגשותיו: “נו, דומני אין אתה יודע לשם מה נוצרה אישה… בוא ואלמדך. הנה – מפהק זיגפריד – האישה נוצרה ל… התבין? הנה חמוקי ירכיה עגולים ואגן ביטנה רך, ושדיה נוצרו… לדגדוגי תאווה…” (עמ' 41).

סופו של איציק שמשתגע, לאחר סצינה של טירוף אירוטי, מול מחוללת עירומה בבית תימני בשכונה ידועה ביפו העתיקה.

“גבר לא יצלח” הריהו שוב סיפור של התנגשות גבר בגבר. האחד לא־יוצלח, השני משורר חמסן. בן־חיים איש־שדה, לשעבר קרל פלדמן, מאוהב באשתו הבוגדנית קרינה, הגרה עימו בקיבוץ, ואולם היא היתה פילגשו של ידידו־לשעבר, המשורר אליאש גרויזה, לימים – הד"ר אלימלך גרויזה. גרויזה השטחי והיהיר לא רק שמשתמש בשורות גנובות משירו של איש־שדה, אלא גם מחזיר לו את סיפורו:

“הלא עוד בימי שחרותך ניבאתי, כי לא משורר יצאת מרחם אימך וכל ניסיונותיך הספרותיים גם אז היו זקוקים לתיקון מצידי. אני מייעץ גם לך בצדק ובמישרים להקריב קורבן לאסקלפסיוס למען ישלח לך רפואה שלמה ממחלת הכתיבה (…) בתקווה, כי אין זאת הפעם האחרונה לחלוף המכתבים בינינו, אף כי לא בענייני הדפסה…” (עמ' 83).

“שתי נשים באהבה אחת” הוא סיפור תשוקתו של ד"ר גרויזה המזדקן לבחורה תל־אביבית מוכת־חיים, ערה, הנאחזת בו כטובעת בקנה־קש, ומשמשת חומר לרשימתו מסיורו בארצות הקדם על “יגון הנשמות הערטילאיות למען קיומנו.”

גם בסיפור “ארשת פנים” משמש הד"ר גרויזה גיבור, והפעם הוא מפתה שחקנית צעירה ושמה אינה – בכוח אמנותו וחלקת לשונו וסיפוריו על פאריס. הוא מנסה למצוא בה עקבות האישה שאהב בנעוריו, וסופו שהיא מצמיחה לו קרניים ועליו מלגלגת כל העיר.

ב“הלך גיבן” חוזרת אותה מעשייה באישה קלינה, אשר עוזבת את הגיבן והולכת אחר אליהו סמואל, בעל החולצה השחורה והשפתיים השמנות.

“נשף מסכות אחד” רקעו נשפי־הפורים של ברוך אגדתי בתל־אביב בשנים ההן, בתקופה של שבר כלכלי וחוסר עבודה. פליאן, אמן הריקוד, המארגן את הנשף, מסרב לתת כרטיס הזמנה לעזריאל המפל, סופר צעיר ופועל־בניין מובטל, למען ידידתו החולה ורדיה (מעניין עד כמה דומים שמות הנשים בסיפוריו של הורוביץ, כאילו ממקור אחד נחצבו), ובסופו של הנשף, מעשה בגניבה.

הסיפורים האחרים בקובץ הם “חתולה לבנה”, “עיר ומיצר”, “מרש אבל”, “צוואת מרגל” “ומסע הילד אבילחם”. ברבים מהם, ובייחוד ב“מסע הילד אבילחם”, מתגבר היסוד האגדי־האכספרסיוניסטי בעלילה ובלשון עד שהוא כמו מרחיק לעיתים את הסיפור מאותה ריאליה של רקמת החיים שבתוכה נוצר. ודומה כי מה שעולל הסגנון הקפקאי־עגנוני לחלק מן הסיפורת העברית הצעירה בשנות החמישים והשישים, עולל עוד קודם־לכן הסגנון האכספרסיוניסטי־אגדי לסיפורת של שנות העשרים והשלושים בארץ. בשני המקרים היתה התוצאה – התרחקות מההתמודדות עם הריאליה. שכן, התמודדות אמיתית עם המציאות אינה צילום (נוסח “תנובה” לאביגדור המאירי) אלא מגע חי בליבה.

* יעקב הורוביץ: “חתולותיי הלבנות”. קומץ סיפורים. בהוצאת “יחדיו”, דפוס “הארץ”. תרצ"ט, 1939. 248 עמודים. כלול במהדורת ארבעה הכרכים של כתבי יעקב הורוביץ, הוצאת מחברות לספרות, 1965.

ראו ויקיפדיה – יעקב הורוביץ (סופר)

אהוד בן עזר: בשנות עריכתו הארוכות של ד“ר יעקב הורוביץ את מוסף “תרבות וספרות” של “הארץ”, שם לו כלל שבכל גיליון יתפרסמו שיר חדש וסיפור חדש, גם של משוררים וסופרים בראשית דרכם, שזה להם הפרסום הראשון בדפוס. היינו מחכים שבועות ב”תור" לפרסום סיפור חדש שלנו. וכך מרבית בני־דורנו, שחלקם הפכו לסופרים “חשובים” וחלקם לא קנו שביתה בספרות העברית, כמו עו"ד אביגדור פלדמן.

לימים החליפו את מורשתו של ד"ר הורוביץ עורכים שהושפעו מהעיתונות הספרותית הצרפתית וקבעו שהמוסף לא נועד לפרסום שירים וסיפורים אלא למאמרים בלבד, ולתרגומים מספרות העולם, ורק במוספי החגים המשיכו להתפרסם יצירות שירה ופרוזה, והפרוזה – בעיקר של עגנון.

כך נכרתה אחת הבמות השבועיות החשובות והמרכזיות ביותר שעמדו לרשות השירה והפרוזה העברית, בעיקר של היוצרים הצעירים. מה עוד שכיום לא קיימים כבר העיתונים שבהם היו כל יום שישי מוספים ספרותיים אחרים: “דבר”, “על המשמר” (הדף לספרות), “למרחב” (“משא”), “הצופה”, “קול העם”, “הבוקר”, ואילו מוספי הספרות של “מעריב” ו“ידיעות” איבדו את חשיבותם.