רקע
אהוד בן עזר
"הכופר מסואנה" לגרהרט האופטמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1923

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 25.12.1970


בימים עברו שפר עליו מזלו של המחזאי והמספר הגרמני גרהארט האופטמן (1862–1946) מבחינת מתרגמיו העבריים. מחזותיו תורגמו לעברית על ידי י. ח. ברנר: “האורגים” (1910), “מיכאל קרמר” (1911), “אנשים בודדים” (1912) ו“בעל העגלה הנשל” (1913), וחזקה על ברנר שסופר שמצא ראוי לתרגמו, ראוי לחזור ולקראו גם היום.

לפני כשנה התגלגל לידי באחת הספריות הציבוריות עותק עתיק אחד של “בעל העגלה אנשל”, קראתיו ונהניתי. ועלה בדעתי, אולי ינסה אחד התיאטראות שלנו כוחו בהעלאת המחזה, ודווקא בתרגומו של ברנר.

והנה, לא רק ברנר תירגמו, אלא גם המשורר והסופר המופלא דוד פוגל, בעל ספר השירים “לפני השער האפל”, הרומאן המשכר “חיי נישואים” והסיפור “בבית המרפא”. פוגל תירגם את סיפורו של האופטמן “הכופר מסואנה” (שהופיע בגרמנית ב־1918, ואילו בעברית – ב־1923).

כאמור, גורלו של האופטמן שפר עליו אצלנו באותן שנים. ואילו מ־1933, השנה בה השלים עם השלטון הנאצי, נעשה כנראה מוחרם אצלנו, ושוב לא הופיע שום תרגום חדש מיצירותיו ואף לא מהדורה חדשה אחת של ספריו שתורגמו.

בכך דומה גורלו לזה של קנוט האמסון. שניהם זכו בפרס נובל, ושניהם מוחרמים אצלנו מפני קשריהם עם הנאצים. וכך, למרות שכפי שנמסר בעיתונות אזלה תוך שלוש שעות במוסקבה מהדורה בת 100,000 עותקים של ספרי קנוט האמסון, ואלפי אנשים חיכו בתור כדי לרכוש את “ויקטוריה”, “רעב”, “מיסתורין” ו“פן” – הנה אצלנו עדיין החרם הכמעט כללי נמשך, והמפסיד העיקרי הוא כמובן הדור הצעיר של הקוראים.

אגב, מרבית הספרים הללו אינם זקוקים אפילו לתרגום חדש, מאחר שתורגמו־למופת על ידי מתרגמים מחוננים כפסח גינזבורג ואחרים.

“הכופר מסואנה” הוא סיפור בעל יופי משכר ומושך, הימנון לאישה, לאהבה ולטבע, וגם, לא אכחד, מסביר במובלע מפני מה היה עולמו הנפשי של האופטמן ערוך ומוכן להשלמה עם הנאציזם.

הסיפור, רווי הסמלים והמשמעויות המיתולוגיות, הינו מרד בנצרות ובשכלתנות – והערצת כוחות־החיים והפולחן האלילי, הפאלי, אשר מלפני היות הנצרות.

הסיפור מתרחש בכפר הקטן סואנה, לרגלי המונטי־ג’נרוזו, בפלך טסין אשר בשווייץ, שתושביו איטלקיים. גבוה מעל לכפר, בהרי האלפים, במקום הצופה אל מול פני אגם לוגאנו, יושב מתבודד משכיל, רועה־צאן, בשם לודוביקו.

“מוציא העלים האלה,” היינו, המספר, מבקרו מדי פעם ומתיידד עימו. תוהה על חידת חייו של אותו אדם, שעברו מעורפל וכינויו בפי כל תושבי הסביבה: “הכופר מסואנה”.

לודוביקו אינו מסתיר את הערצתו לעולם האלים של העבר, לארוֹס, ולאלים שצורת איל ופר להם: ליופיטר קרני־איל, לפן כרעי־עתוד, לבכחוס קרני־פר, “מוטב לי,” הוא אומר, “להיות מעריץ עתוד חי, או פר חי, מאיש מוקע בתלייה.” כלומר, הוא דוחה את הנצרות ומעדיף על פניה את “מיסתורי ההולדה השחורה שבירק הדשא, מאותם של האביונה בגווני הצדף, של ההתפעלויות ושיכחת־היש.” (עמ' 10).

מחמת התיידדו עם המספר מוציא רועה־ההר מתכריך־עור־עיזים משובח עלים עבים, כתובים בכתב ידו, וקורא בפני אורחו את “סיפורו של רועה־ההר”, וסיפור־בתוך־סיפור זה הוא עיקרו של הספר.

גיבור הסיפור הוא כומר צעיר כבן עשרים וחמש ושמו רפאלו פרנצ’סקו, שנולד בליגורנטו אשר בפלך טסין, גדל במילנו, למד בסמינריוני־כוהנים בשווייץ ובאיטליה, ונשלח לכהן בכפר הקטן סואנה. ראשית ימיו בכפר עוברת עליו בהתעוררות של עבודה דתית מאהבה, ובהשפעה ברוכה של בני הכפר, גברים ובייחוד נשים ונערות, בעבודתו כרועה־הנשמות.

אך את שלוותו מפר איש־פרא, רועה־צאן הגר במרומי האלפים המעפילים של פסגת המונטי־ג’נרוזו, ושמו לוכינו סקרבוטא. סקרבוטא מוחרם על ידי אנשי הכפר, המונעים ממנו לקחת חלק בעבודת אלוהים ואנשים. פרנצ’סקו חוקר ונודע לו כי שבעת ילדיו של סקרבוטא, אשר כדי לבקש את הכומר לחנכם במצוות הדת והלימודים, הוא יורד מן ההר ובא אל הכומר – נולדו לו בחטא איום, הוא חי עם אחותו, והיא אימם!

פרנצ’סקו עולה בהרים אל בית המשפחה, למען הצל את נפשותיהם החוטאות. על דרכו נקרים לו מקומות־פולחן עתיקים, שנעשו מקודשים לנצרות. סקארבוטא מקבלו במערה מלאה גללי־צאן, עשן ופיח – ממש כבתקופת האבן, והוא עובד לפסלון עץ משוקץ, אליל ההולדה, שסמלו אבר הזכרות.

פרנצ’סקו אמנם זורק את “יברוח־הזימה הקטן” אל תוך האש, ואולם הוא אינו יכול להתאפק מלהסתכל בו מקרוב. בגועל נפש ובהשתאות הוא מוכרח להודות בפני עצמו “שחיה עדיין פה עבודת־גילולים היותר מאוסה של הפגאנים, היינו עבודת פריאפוס אליל־הפרייה. ברור היה וגלוי שפסל הפולחן הפרימיטיבי אינו אלא סמל של האליל פריאפוס.” (עמ' 31).

מאבק האלילות בנצרות מומחש בצורה הומוריסטית על ידי התיש, המתנפל על פרנצ’סקו בחזירתו, ועימו עז שקנה, מגודלת זקן, אשר עולה בידה לגזול את סידור־התפילה מקושט־הצלב של פרנצ’סקו:

“העלים המודפסים שחור נחשבו לה לירוקים והיא בלעה אל תוכה בתאווה את האמיתויות הקדושות, ממש כדבר הנביא.” (עמ' 37).

לזוג החוטא בת יפהפייה, אישה־ילדה, ענוגה כפרחי האנציאן התכולים־לבנבנים הצומחים במרומי האלפים, כבת חמש־עשרה, ואגטה שמה. מלחמת איתנים מתחוללת בנפשו של פרנצ’סקו בין האלילות, שסמליה אהבה, הולדה, אימהות ו“שירת גיד נאדרית” – לבין החובה הנוצרית להציל את נשמת החוטאים, ובייחוד את אגטה.

בחלומותיו נטוש מאבק בין “העצב הנבזה”, סמלו של הסטיר האיום, לבין מכוות־הצלב, שבה חש הכוהן כאילו סימנו אותו, כסמן כבש. הטבע כולו נראה בעיניו נושא סמליות ארוטית, נתון בהזדווגות מתמדת, העננים מתעלסים עם צלעות ההר. ובסיוטיו חוזר פולחן בהמי של הולדה ומוות, פולחן־הגיד, שהוא בעיניו “מכוער ונשגב כאחד, נתעב, מבעית עד היסוד שבנפש, ומעורר זוועה ברצינות המוות שלו ובאימת קדושתו.” (עמ' 58).

אהבתו לאגטה משתלטת עליו. גילוייה מתרחשים במרומי ההרים, על רקע שעירי־הצאן, בתי־תפילה לנצרות, שבדימיונו שבים להיות מקומות פולחן אלילי, וקולות הטבע.

הנערה באה במצוותו לבית־כנסייתו, ללמוד. בני־הכפר רוגמים אותה באבנים. הוא מצילה, אך בשימו יד על ראשה לברכה אינו יכול להתאפק עוד ולוקחה כולה בזרועותיו. תשועת־הנפש הנוצרית אינה עולה יפה. הזוג בורח להרים, לחגוג את איחודם. הם נושעו באלילות, בבשר, באהבה ובבדידות.

עד כאן סיפורו של לודוביקו.

ומה עלה בגורל פרנצ’סקו ואגטה? – שואל המספר.

לודוביקו מסמיק. אמנם קרה כמעשה הזה בסביבה, והכומר הוחרם, אבל…

ואינו אומר דבר ברור.

אך הנה, ברדת המספר מן ההר הוא פוגש אישה יפה ובתה, העולות אל לודוביקו, והאישה נראית בעטרת שערה החום־אדמדם, כאלה סורית, חוטאת, ששטתה מאלוהים למען התמכר כולה לגבר. האישה הזאת היא סמל־האלילות, ובתיאורה מסתיים הספר:

“היא עלתה ממעמקי הבריאה ועלתה ועברה על פני האיש המשתאה – והריהי עולה ועולה אל הנצח, כזו, שבידיה הופקדו השמיים והשאול בלי חנינה.” (עמ' 87).

העולם המופלא של שיכרון הארוס ויפי־הטבע, של ראיית היסוד המיסטי והאלילי בטבע ובאישה, של דחיית השכלתנות והנצרות, של הפניית עורף לחברה, והערצת היחיד המתבודד, רומנטיקה זו, סמליות זו – לא פלא שהביאו את האופטמן רחוק, רחוק מדי ממעונו ההררי של “הכופר מסואנה”. ובחוקיות פנימית זו של עולמו הרוחני, גם בגורל חייו, קרוב האופטמן מאוד לאותו עולם צפוני מופלא של קנוט האמסון, ובייחוד בספרו “פן”.


* גרהרט האופטמן: “הכופר מסואנה”. תרגם דוד פוגל. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, ורשה תרפ"ג, 1923. 87 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות