רקע
אהוד בן עזר
"תנובה" לאביגדור המאירי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1934

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 4.7.1969


ייאמר מיד – “תנובה” הוא רומן נאיבי, נאיבי מאוד, ומאכזב. ובייחוד אם קוראים אותו לאחר “השגעון הגדול” ו“בגיהינום של מטה”. שם – חותם אוטוביוגראפי מובהק, כאן – דמויות של נייר. שם – יריעה ציורית ססגונית, חיים עזים, נופים אותנטיים, דמויות משכנעות. כאן ההיפך הגמור.

מי היא “תנובה”?

מוזר ככל שייראה בעינינו כיום, “תנובה” הוא שם של קבוצה צעירה בעמק יזרעאל, בסוף שנות השלושים של המאה [העשרים] – ותנובה הוא גם שמה של גיבורת הרומן, היושבת באותה קבוצה, והיא נערה אשר עלתה מגרמניה, נעשתה חלוצה, ויחד עם קבוצת חבריה הקימה את היישוב בעמק. היא יפה, מחשמלת, פשוטת הליכות ובעלת אופי, או כפי שהמאירי מתאר אותה בסיום החלק הראשון:

“היא התמתחה לכל אורכה ורוחבה ופיהקה פיהוק עמוק, שהעביר בה סמרמורת בכל אבריה הבריאים והדשנים. סמרמורת, שעברה את כל גופה וזינקה אל שתי פיטמות שדיה החשמליות.” (עמ' 244).

מה הקונפליקט המפרנס את הרומאן?

בדרכם לארץ באונייה פוגשת תנובה במהנדס יהודי־אמריקני עשיר ושמו פוריון, ולו ארוסה בלונדית יפהפייה ורעת מזג, ושמה בללה מארדן. בללה שונאת את תנובה מן הרגע הראשון, המהנדס מחולל עם תנובה מחול סוער אחד, ומאז נפרדות דרכיהם.

עוברות כעשר שנים. הקבוצה בעמק מתפתחת ונבנית. יש ילדים. ויש אורח חיים סגפני ומוזר. המאירי מתאר חיי קיבוץ כאילו בא לספר סודותיו של מסדר אחווה סודי של סטודנטים באירופה, או את מנהגיו המוזרים של שבט אפריקני.

אחד החברים מתאבד כיוון שהבחורה שאהב אינה מוכנה לחיות בקיבוץ – ומאז מתקינים שיהא חבר אחד קורא את כל המכתבים הנכנסים והוצאים – למען לא יהיו סודות בחברה, ואפשר יהיה לדעת מבעוד זמן אם מישהו נתון בייאוש.

רוב החברים שותקים תמיד. האווירה מזכירה במשהו את “מנזר השתקנים” בלטרון. החלטות אינן מתקבלות באסיפה ובהצבעה, אלא מתוך דחפים חד־פעמיים ושתיקות הרות־משמעות המפעמים בבת אחת כמה מ“זקני” הקבוצה, והם אותם חברים מייסדים אשר על פיהם יישק כל דבר.

חברי הקבוצה הם גזע אנשים מיוחד במינו, אוהבים את האדמה אהבה דתית והיא חשובה להם יותר מאהבת גבר לאישה, יותר מממון, יותר מרווחתו של מעמד הפועלים כולו. המאירי אינו נילאה להסביר לקורא את טבעם המיוחד במינו של חברי הקבוצה, כאילו חשש שמא איש מלבדו לא יזכה לראות מקרוב את חיי החלוצים ולדווח עליהם לַעולם.

והקונפליקט?

המהנדס פוריון מתיישב בתל־אביב. זו העיר הלבנה בין החולות, “בת הזקונים” אשר לפי דעתו של דן, אחד החלוצים – “עתידה להיות זונה.” (עמ' 82).

פוריון הוא כמין צירוף של רוטנברג [חברת החשמל] ונובומייסקי [מפעל האשלג בצפון ים המלח]. הוא מבקש לייסד בארץ מפעל גדול אשר ייתן עבודה לשלושים אלף פועלים. מפעל בנוסח אמריקני. לא ברור אם מדובר בחברת החשמל, בתוכנית מים ארצית, בפיתוח ים־המלח או בחפירת תעלה ימית לאילת.

פוריון בונה בית בתל־אביב, שם הוא גר עם אימו, ארוסתו והוריה. בבית הגדול משרדים, גן, בריכה, חוות סוסים ואפילו מסלול תעופה בו משתמשת נערת הזוהר התל־אביבית (נוסח שנות השלושים) בללה מארדן. לה אווירון פרטי בו היא נוסעת לקניות בקהיר (!), למשחק טניס בארמון הנציב העליון בירושלים, או כדי לעקוב אחר ארוסה המהנדס בנסיעותיו ברחבי הארץ. המעניין באווירון הזה הוא שאפשר לנחות עימו בכל קבוצה, כביש או פינה בארץ, לפי צרכי העלילה.

והקונפליקט?

לפי תוכניות המהנדס פוריון צריך לפנות את קבוצת תנובה מאדמותיה ולהעבירה למקום אחר כי היא מצוייה בתוואי חיוני לתוכניתו, כניראה צריכה התעלה לעבור בתחומה. ומאחר שלא בעמק בית נטופה ובמוביל הארצי עסקינן, אלא בארץ־ישראל בשנות המנדאט, אין הפינוי נעשה בנקל. לאמיתו של דבר אין שום פינוי. אהבת החלוצים לאדמתם אינה יודעת גבול, ולא איכפת להם שבהתעקשותם הם מונעים מקומות עבודה משלושים אלף פועלים. ובראש ההתנגדות החלוצים בקבוצה – כמובן, תנובה היפה והמצודדת.

אך כאן מסתבכים העניינים. המהנדס פוריון מתאהב בתנובה, וגם היא בו, והמתח לקראת סוף הספר הוא עצום. האם פוריון רק טומן פח לתנובה? התבגוד תנובה בקבוצתה? היעזוב למענה המהנדס פוריון את ארוסתו היפה בללה מארדן ואת חותנו־לעתיד שהתעשר מעסקי גאנגסטרים באמריקה?

מזל התימנייה, חברת הקבוצה, ורחמים ארוסה, מזכירו הנאמן של פוריון, מצליחים לסדר את העניינים. הצורה בה מסתדרים העניינים מזכירה מאוד את חוברות הבלש הזעיר שהופיעו באותה תקופה, בחתימת ג. בן ישראל, ובהן ממלא תפקיד מרכזי הבלש דוד תדהר, ועימו עוזרו הנאמן ירמיהו, והתימני סעדיה הזכור לטוב.

סוף טוב, הכול טוב. בללה והוריה עוזבים את הארץ. הנוכלים נזרקים לבית הסוהר. פוריון מוותר על תוכניתו הגרנדיוזית. אך גם קבוצת “תנובה” שבעמק משלמת מחיר כבד – פוריון בא במכוניתו ולוקח עימו, לנצח, את תנובה ההיסטרית וחולת האהבה אליו.

הצורך “לשקף” ולהתמודד עם מציאות טרייה, קרובה מדי, זרה וחדשה לסופר, אשר אינה חלק מן הביוגראפיה שלו – מתבטא במחיר כבד. מחירה של האיכות הספרותית. “תנובה” לא רק שאינו רומאן לשעתו, אלא אף אינו נותן מושג בעל ערך עצמי ומשכנע אודות התקופה שאותה בא כביכול לתאר.

ואולי יש לכישלון עוד סיבה: “השגעון הגדול” ו“בגיהינום של מטה” נכתבו עברית על תקופה, מקומות ודמויות שלא היה להם כל קשר לשפה העברית, ואילו “תנובה” נכתב לאחר מפגשו של המאירי עם יישוב אשר לפחות בחלקו הגדול דיבר עברית. ודווקא כאן, בניסיונו לעקוב אחר “חידושיה” של השפה, התקלקל לגמרי סגנון העברית שלו, בייחוד במקום שהוא מנסה לתת דיבור ישיר – העברית נשמעת ממש מצחיקה, ובלתי מתקבלת על הדעת. ומעניין – שום דיאלוג ישיר לא נשמע מגוחך בשני הספרים הקודמים.

אכן, מחיר כבד מאוד, ומצער. אולי לכן כתב המאירי בפתח ספרו:

“ידועה למחבר אחריותו על הרומאן הזה, הרוצה גם לקבוע ולגבש את תקופת העלייה החלוצית־המונית בשכרון הגאולה המדינית, שעלתה לרעיון גאולת האדם מגלות עצמו. קשה למסור יצירה אפית בידי קהל, שרוב קוראיו עצמם מהווים את טיפוסיה, ורובו של רוב זה – את טיפוסיה־לשעבר – אך אם מישהו יאשים את המחבר באידיאליזציה מופרזת – יוגד לו: – צר לי מאוד, שנראית בעיניי יפה משהנך היום. אך בראי־שלי נחבלה דמותך משאתמול.”


* אביגדור המאירי: “תנובה”, רומן. שני כרכים. 472 עמ'. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ, תל־אבב. תרצ”ד. [1934]. חלק ראשון: הכיבוש. חלק שני: הקורבן. נכתב: ירושלים, רמת־רחל, תרצ"ד [1934].

המלצות קוראים
תגיות