רקע
אהוד בן עזר
"סיפורי המלחמה" לאביגדור המאירי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1970

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 2.4.1971


“סיפורי המלחמה” של אביגדור המאירי, הניתנים עתה בידי הקורא העברי במהדורה חדשה – ראשיתם [נדפסו] בשנות העשרים [למאה ה־20].

שלושה שערים ל“סיפורי המלחמה”, וכל אחד משערים אלה היה בשעתו ספר לעצמו: “תחת שמיים אדומים”, שנדפס לראשונה בתרפ“ה [1925]. “קשת יעקב” בתרפ”ו [1926] ו“בשם רבי ישו מנצרת” בתרפ"ח [1928]. שלושת הספרים אף הופיעו מאז בכמה מהדורות, ואולם בשנים האחרונות נעלמו לגמרי.

קבצים אלה של “סיפורי המלחמה” הקדימו בדפוס את שני הרומאנים הגדולים של אביגדור המאירי המספרים על מלחמת העולם הראשונה: “השגעון הגדול”, רשימות קצין עברי במלחמה הגדולה [מלחמת העולם הראשונה], שהופיע בהוצאת “מצפה” בשנת 1929, תר“ץ, ו”בגיהינום של מטה“, רשימות קצין עברי בשבי רוסיה, בשני כרכים, שהופיעו בהוצאת “מצפה” בשנת 1932, תרצ”ב.

ואולם כבר ב־1925, היינו, מועד צאת הקובץ הראשון של “סיפורי המלחמה” בספר – החלו נדפסים ב“הארץ”, בהמשכים, כמחצית מפרקי “השגעון הגדול”, בשם – “הפאראדוקסון הגדול”.

מהדורותיו הראשונות של “השגעון הגדול” זכו להצלחה ללא תקדים, והספר נעשה רב־מכר של שנות השלושים בארץ־ישראל, ובאחת ממהדורותיו המאוחרות ראה המו"ל לציין כי הספר נכתב, ונדפס בעיתונות, “זמן רב לפני שהופיעו ספרי־מלחמה בספרות העולמית.”

ואמנם “במערב אין כל חדש” של אריך מריה רימרק נדפס לראשונה ב־1928, שלוש שנים לאחר פרסום “הפאראדוכסון הגדול” ב“הארץ”, ואילו “הקץ לנשק” של המינגווי – ב־1929.

בהקדמתו ל“השגעון הגדול” מעיד המאירי על עצמו כי לחם שלוש שנים בחזית האוסטר־הונגארית־גרמנית נגד הרוסים, ושם, בתוך החזית, רשם מה שראה והרגיש. את הרשימה הראשונה החל לכתוב יומיים אחר שהכיר את הפלדוואֵבל שלו, ואת הפרק האחרון גמר בצ’ורטקוב, בתחנה הראשונה של שביו ברוסיה, בשלהי 1916. ואילו על “בגיהינום של מטה” הוא מספר: “רשימות אלה הן המשך למגילת ‘השגעון הגדול’, שמטעמו האמיתי ניתן לנו לטעום בצריפי המגפות של מחנה השבויים, שבהם התגלגלתי משנת 1916 ועד 1919.” והוא מוסיף ומספר כי גם ספר זה, כקודמו “השגעון הגדול” – מונח בתיקו זה שנים אחדות, משנת 1920, עת סיים לכתוב את רשמי השבי, והוא יושב באודיסה.

המאירי עלה לארץ־ישראל ב־1921. את הקדמתו ל“בגיהינום של מטה” הוא מסיים במילים: “ואם יש עוד נער בעולם הלהוט אחר צחצוח החרבות – הרי ילהט נא גם אחרי שבי־הכינים, הסקורבוט [צפדינה], המגלב והרעב, עד כדי אכילת עכברי־מגיפה צלויים־למחצה.”

יקצר המקום לתאר את טיבם המזעזע ואת כוחם המרתק של שני ספרי עדות נדירים אלה על מלחמת העולם הראשונה והשבי ברוסיה. אלה הם ספרים הנקראים בנשימה אחת ומשאירים זיכרון בל יימחה בקורא, וצריך לקוות כי, כשם שהתנערה הוצאת “עם עובד” להוציא את “סיפורי המלחמה” של המאירי כן תשקוד לגאול משיכחה גם את שני הרומנים הגדולים שלו “השגעון הגדול” ו“בגיהינום של מטה”.

יש להניח כי “תחת שמיים אדומים”, “קשת יעקב” ו“בשם רבי ישו מנצרת”, למרות שהופיעו בספר לפני “השגעון הגדול” ו“בגיהינום של מטה” – הרי שנכתבו לאחריהם. ואמנם קיים שוני בולט בין “סיפורי המלחמה” הללו לבין הרומן שתקופת התרחשותו מקבילה להם – “השגעון הגדול”.

מיטבו של הרומן ביריעתו הביוגראפית והדוקומנטארית, באותה הרגשה של קריאת רשימות של עדות ממקור ראשון. ואילו “סיפורי המלחמה” הם בראש ובראשונה סיפורים, ומורגשת עבודת קישוט וייפוי וסיגנוּן ותוספת־משמעויות, שביקש המאירי להלביש על חוויותיו האותנטיות מאותה מלחמה.

הנושא היהודי, כלומר, האנטישמיות, שרוחשת גם בצבא האוסטרו־הונגארי וגם בשבי ברוסיה, – מופיע אמנם כיסוד עובדתי, מכאיב, מלמד על המציאות, לעיתים קוריוזי, אך אף פעם לא כנושא מרכזי ויחיד בשני הרומאנים.

והנה, אנטישמיות זו נעשית לחוט המקשר של “סיפורי המלחמה”, ומתווספים עליה רמזי־רמזים של משמעויות עתיקות, יהודיות־נוצריות, ולא מעט מן הסיפורים נושאים גוון אגדתי, סוריאליסטי, גוון שאינו קיים ב“השגעון הגדול” וב“בגיהינום של מטה”. האימה, ההומור, המוזרות והמעשים הפאנטאסטיים שמתוארים בשני הרומנים הללו ממחישים עצמם לקורא בכוח רב דווקא משום הטענה של “מעשה שהיה בממש”. ואילו ב“סיפורי המלחמה” עוזב המאירי את המישור המציאותי, ומנסה לתאר את האימה הפאנטאסטית של שדה הקטל ושל היחס ליהודים, באמצעות סגנון סיפורי שהוא עצמו על גבול הפאנטאסיה. גיבוריו, אם להשתמש בפסוקו של אלתרמן, יוצאים מפשוטם אך למוות ולא למליצה.

סיפוריו של המאירי יש בכוחם להסעיר את ליבנו גם כיום. כך למשל הסיפור “עשרה בטלנים” המתאר גנרל רוסי שונא־ישראל, שמשתגע מפני עשרה בטלנים יהודים שאינם חדלים להתפלל, ובשגע אותו המהות היהודית עד תום, הוא מאבד עצמו לדעת. אגב, מוטיב דומה מופיע בסיפורו של עמוס עוז “עד מוות” (“קשת” מ“ה, סתיו תש”ל, 1970) בדמות האציל הצלבני גיום־די־טורון, ופרשת השתגעותו.

מזעזע הסיפור “בשם רבי ישו מנצרת”, שעניינו מוזכר גם ב“השגעון הגדול”. אך היפה בסיפורי הקובץ, והמוזר שבהם, הוא הסיפור “שקר”, אשר כדאי היה אולי גם לתסכתו. “שקר” הוא מעשה באונטראופיצר יהודי בשם עקיבא בן יוסף הק, הסבור שהוא גילגולו של ר' עקיבא, והוא מחולל מעשים ועלילות מופלאים, בהם גם גילוי בגידתו של שר־האלף, השולח את היהודים ראשונים למוות, וסופו של ר' עקיבא זה שמוסר נפשו על קידוש השם במיתה נוראה.

מה ראה המאירי, שהגיע לדרגת קצין־קרבי בצבא האוסטרו־הונגארי, מה ראה במלחמה – אפשר לקרוא בסיפורו “שקר”:

"הן אנחנו אומללי־החזית ודיירי־החפירות, אנחנו הלא ידענו מה פירושה של המילה ‘גבורה’. ואם כל העולם שמחוצה לנו, יושבי קרנות ותיאטראות, קוראי עיתונים וכותביהם היכו בפעמוני המילים המכריזות על ‘אומץ־הלב’ ועל ‘אהבת־המולדת’ שלנו פה בבור המערכה – הרי קיבלנו את כל המחוות הריקות הללו קצתן בצחוק קל וקצתן בגועל. אנחנו ידענו, לנו הוברר הדבר במשך עשרים וארבע השעות הראשונות להיותנו פנים־אל־פנים עם מלאך־המוות, שאין פה לא אומץ ולא אהבת־המולדת. אך יש פה ייאוש אחרון בבהלת־המוות האיומה והאומללה מצד אחד, ומצד שני משמעת ארורה המהפכת את בן־האדם למכונת־מתכת, העושה את מעשיה על פי רצון הפקודה העליונה. פקודה עליונה זו אוחזת את מוחנו בעצביו, שהיו במשך הזמן לחוטי־ברזל של חשמל רצונה־שלה, המושכים את שרירינו אילך ואילך, מבלי שיעלה על הדעת לחפוץ אחרת לרגע קט.

“ואין לך דבר שיהא מרגיז את האיכר הפשוט שהיה לחייל פתאום, כמו השיחה השפלה על אהבת המולדת שלו. והיה קצין טיפש אחד, מזמר באופרה בחייו הפרטיים, שהכריז פעם, ש’הפטריוט הכי חם שבקירבנו יתנדב לחתור תחת עמדת־אוייב אחת מסוכנת מאוד,” – וקצין זה כמעט ששילם בחייו בעד ‘סגנון־משוררים’ זה. – ‘מה?’ צרח עליו שר־הגדוד בפה מזה דם. ‘פטריוט? ואם איננו פטריוט חלילה – אז לא יילך? ודבר הפקודה אינו אצלך אלא תחינת נשים צדקניות שבגן־עדן?…’ – וככה לא היו בקירבנו אלא שני מיני ‘גיבורים’ כביכול: כאלה, שמילאו את הפקודה העליונה באין ברירה, וכאלה – שבין מיתה מגונה ובין מיתה יפה בחרו במיתה יפה, במיתת־גבורה, שבעצם לא ניתנה מיתה יפה זו, אלא מתנה מאת הבהלה לשכר בה את המוח, שלא יבחין רגע בין חיים ומוות…" (עמ' 196–197).


* אביגדור המאירי: “סיפורי מלחמה”. הוצאת עם עובד. תל־אביב, 1970, תשל"א. 252 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות