עברית: 1919

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 24.1.1969

לפני ימים אחדים הלכתי לראות בקולנוע “גת” את הסרט “הקיץ הוא קצר” בכיכובם של ביבי אנדרסון (“פרסונה”) ושל ורל קולה (גיבור “ג’ון יקירי”), ופתאום התברר לי שאני רואה לא פחות ולא יותר מאשר את הגירסה המוסרטת של ספרו הנודע של קנוט המסון “פן”. הסרט מעניין וראוי למהר לראותו, משום שתגובות הקהל התל־אביבי היו קולניות וגסות למדי, וכלל לא מעודדות. אולי משום שהסרט כאילו מניח מראש שסיפורו של הלייטננט גלן ידוע כסיפוריהם של המלט ומקבת, ואולי משום שהתרגום לא העביר כמה מדקויות העלילה והדיאלוג, שהם מן המעמדים הקלאסיים של הספרות: מה עוד שחסר בו האפילוג על מותו של גלן בהודו.

למחרת שבתי וקראתי את הספר, ומצאתי שהוא עדיין עולה לאין־שיעור, אפילו בתירגומו העברי, על גירסתו המוסרטת. את המסון “גיליתי” במאוחר [בזכות ידידותי במשך תקופה ארוכה עם פנחס שדה]. “מסתורין”, “רעב”, “ויקטוריה”, “ייעודו של יער”, “ברכת האדמה” וקובץ הסיפורים “עבדי האהבה”. את “רעב” קראתי בתרגום עתיק וגרוע שנדפס בווארשה לפני כשישים שנה. דפים רבים חסרו בעותק, גם סופו, ועתה שוב לא מצאתיו על מדפי הספרייה העירונית בתל־אביב. אולי לאחר הצגת הסרט “רעב” ריחם עליו מישהו וגנב אותו סופית, כשם שנעלמו במרוצת השנים מעל מדפי הספריות רוב ספריו של המסון, או מרבית דפיהם.

את “פן” חיפשתי שנים ולא מצאתי. שאלתי בספריות, בחנויות לספרים עתיקים ואמרו שאין בכלל ספר כזה בעברית. החילותי חושד שאכן אמת הדבר וכי בני הדור הקודם, שכה הושפעו מן הספר, קראו אותו בגרמנית או ברוסית. אודה על האמת, משך שנים, כל אשר ידעתי על המסון, מתוך קריאה בעיתונים, היה ששיתף פעולה עם הנאצים באחרית ימיו, וכי לאות מורת רוח החזירו לי בדואר כל בני ארצו את ספריו. ובכן, אמרתי לעצמי, מה טוב כבר יכול להיות צפון בו?

והנה יום אחד, לאחר שנואשתי כליל מלמצוא את “פן”, אחרון הספרים של המסון שטרם קראתי, בא לידי כרך חום־צהבהב וכמעט חדש לגמרי של ההוצאה המקורית, והוא מתנתו של אדם בשם אברהם מוגלסון לספריית עיון אחת בישראל, אשר מטעמים אגואיסטיים אינני נוקב בשמה. אני אמנם מחזיר לשם את הספר מדי פעם, אחר שאני שואלו, אך על קוראים אחרים אינני סומך, ואני מכיר לפחות שני אנשים שהיו גונבים אותו מיד בלי הנד עפעף. ובעצם אינני מאשים אותם. הרי זו זוועה לחשוב שהאפשרות היחידה לקורא העברי במדינת ישראל כיום לקרוא את “פן” היא השגתו של עותק נידח של ספר שיצא רק פעם אחת לפני חמישים שנה בהוצאה עברית בניו יורק, ואשר אולי אח אחד או שניים לו בספרייה הלאומית בירושלים ובעוד מדף נידח של אחת הספריות העתיקות.

שמא תאמרו, התרגום מיושן? יש לאחל לכל מתרגמינו כיום שיגיעו אל ההישג האמנותי והלשוני של פסח גינצברג שתירגם את “מסתורין” (ועוד מספרי המסון) או להישגו של מרטין [מרדכי] ליפסון בתירגומו ל“פן”. מילה אין צורך לשנות בתירגום. הקסם שהוא מהלך על הקורא עדיף בעיניי על הרבה תרגומים בני־זמננו. העברית ודאי שפסעה קדימה, אך יינם המשומר של כמה מתרגמי־מופת – הרברג, גינצבורג וליפסון, עדיין מציב שיא של טעם משכר ואווירה שקשה לתחרות בהם. והרי לדבר על המסון הוא כמעט להיות במצבו של שיכור החושש לדבר על יינו.

הקריאה בהמסון הפכה אותי לגנב. לא שגנבתי את ספריו אלא מהם. עמוד הפתיחה של “אנשי סדום” [1968] שכתבתיו כעשרים פעם, קיבל את צורתו הסופית לאחר שחיקיתי את “הפתיחה הכפולה” של “מסתורין”. מאחר שמעטים הרצנזאטים המכירים את הספר, איש מהם לא הבחין ב“גניבה” ולא הסתכנתי הרבה.

גניבה זו קשורה בלקח השני מקריאת המסון והיא – לפתע נוכחתי שסופרים רבים מבינינו, שמחקים את הניגון העגנוני בפרוזה שלהם, אינם מחקים אלא את עקבותיו של המסון ביצירתו של עגנון, ולוּ הכירו טוב יותר את הראשון היה עליהם להיזקק פחות לתיווכו של האחרון.

אמנם, עם קריאה חוזרת ונשנית ב“שדים” וב“אידיוט” נוכחים לדעת כי הניגון ההמסוני, האנטי־פסיכולוגיזם שלו, הדיאלוגים והשרירותיות־כביכול בעיצוב התנהגותן של הדמויות – יונקים הרבה מדוסטוייבסקי, ואולי דווקא מתוך תחרות וקינאה הגיע המסון להישג המדהים. דוסטוייבסקי רק נראה כאילו היה פסיכולוגיסטן, ובדיעבד יש בכתיבתו קפיצות, הפכפכוּת ושרירות־לב שהם מעבר להסבר הפסיכולוגי ויש בהם יסוד סוריאליסטי מובהק.

המסון השתכר כנראה ממוזרויותיו של דוסטוייבסקי, והלך בדרך זו עד לסוף. גיבוריו של המסון הם דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת, מושלת בהם חוקיות של סהרוריות, של חלום ושל שרירותיות־כביכול. כך הם אדוורדה וגלן ב“פן”. המסון כאילו רצה לחזור על ההישג של דוסטוייבסקי תוך החרפה לצד הקצוות, כאילו אמר: אם אחדות האישיות ברומאן אינה חשובה, אלא חשובים יותר המחוות, הרעיונות והמצבים הקיצוניים המשרתים את מה שביקשתי להביע – אבטל אפוא כמעט לגמרי את האחדות הפנימית של הדמות ואעשה אותה מדהימה כפליים ומוזרה בחוסר כל עקביות של מעשיה ותגובותיה, כדי להשיג בצורה זו את מהותה הפנימית העמוקה של הנפש.

כך גם נאגל ב“מסתורין”, שהוא אולי הדמות החזקה ביותר מכל ספריו, כך היתר, וכך תומס גלן (היפוך אותיותיו של נאגל). וכמו שמוזרויותיו של כל גיבור נותנות את דמותו החמקמקת והמסתורית בכל ספר, כך דמויות רוב ספריו מצטרפות לכדי אותם פנים שונים ודומים, אותו מנגנון של חוסר עקיבות נפשית, המאפיין את האני המספר של המסון עצמו, כאילו כתב אוטוביוגראפיה של הנפש במחוזות מציאותיים שאווירתם חלום.

ועדיין לא אמרתי בכל אלה מילה אחת על “פן” עצמו. אך איך אפשר לספר מהו טעמו של יין נושן ונדיר למי שאינו טועם ממנו? איך אפשר לדבר על סיפור אהבה מופלא מבלי להתאהב בממש בספר עצמו ולקרוא אותו בזו אחר זו שתיים־שלוש פעמים כנהנתן המאריך בלגימה למען הרבות את תענוג החך טיפה אחר טיפה?

אביא רק שני קטעים.

האחד, תיאורה של אדוורדה, שהיא אהבתו של גלן החי לבדו בבקתה, צייד ביער:

“פתאום ראיתי לפניי את פניה וצווארה השזופים: את סינורה שילשלה מעט למטה, כדי להאריך את חמוקי־מותניה, לפי המודה. לעונג היה לי להסתכל באגודלה, שהביע תום־בתולים, ושני הקמטים של פרק־הזרוע היו מלאים חן וחיבה. פיה היה גדול ושפתיה לוהטות.” (עמ' 17).

אדוורדה היא כבת שש־עשרה, והיחסים שבינה לבין תומס גלן מזכירים להפליא את היחסים המתרקמים בין הנסיך מישקין לבין אגליאה.

והנה כיצד מפתה גלן את הנריטה:

– שבי – אמרתי לה – ואימרי לי את שמך.

היא ישבה לימיני כשפניה מסמיקים ואמר לי כי שמה הנריטה.

שאלתי אותה:

– היש לך אוהב, הנריטה? האם כבר חבק אותך?

– הו, – ענתה וחייכה מתוך מבוכה.

– כמה פעמים?

היא שותקת.

– כמה פעמים? – אני שואל שוב.

– שתי פעמים. – היא עונה בלחש.

לחצתיה אלי ושאלתי:

– כיצד חבק אותך? כך?

– הן. – לחשה וכל גופה רעד.

היתה השעה הרביעית.

(עמ' 28).

ספר, שאתה עוצר וקורא בו כמעט כל עמוד פעם ועוד פעם לא מפני שהוא קשה להבנה אלא יפה כל כך שחבל להמשיך הלאה ויש חשק לטעום שוב ושוב ומיד את אותו הטעם – האומנם לא יימצאו, נאמר למשל, חמישים קוראים, אשר יתארגנו יחד (לפנות להוצאת ספרים? חבל על הזמן) ויוציאו מהדורה מצולמת שלו (אין צורך לשנות בו גם תג אחד) למען יקרה דבר מסעיר מאוד בקריית ספר הישראלית – לאחר כמה עשרות שנים בהן לא תורגם ולא הודפס מחדש, לפי מיטב ידיעתי, שום ספר משל המסון – אפשר יהיה לקרוא אותו בעברית!

* קנוט המסון: “פן”, מרשימותיו של הליטננט תומס גלן. תרגום: מ. ליפסון. הוצאת “קדימה”, ניו־יורק תרע"ט, 1919. 169 עמ'.