עברית: 1977

פורסם במוסף הספרותי של עיתון “דבר” ביום 28.10.1977, תחת הכותרת “מחול מוכתב מראש”

“פאן” (1894) הינו הרומאן השלישי של הסופר הנורווגי הנודע קנוט המסון (1859־1952), לאחר “רעב” (שהופיע בשנת 1890) ו“מסתורין” (1892). “פאן” הופיע לראשונה בעברית בשנת 1919, בהוצאת “קדימה” בניו יורק, בתרגומו של מרטין [מרדכי] ליפסון, ובמשך שנים רבות היה ספר זה, בכריכתו החומה־צהבהבת, אחת משכיות החמדה של חובבי הספרים הישנים, בלתי־מצוי כמעט לגמרי בספריות, וזיכרוֹ קיים אך כאגדה בלב הקורא העברי, הקשיש, שקרא אותו בנעוריו.

גם הסרט “הקיץ הוא קצר”, בכיכובם של ביבי אנדרסון (“פרסונה”) ושל ורל קולה (גיבור “ג’ון יקירי”, סרט מוזר ויפהפה שנשכח), שהוצג בארץ בשנת 1969 (בתל־אביב, בקולנוע “גת”) – ושלא היה אלא גרסתו המוסרטת של “פאן” – לא הביא להוצאת הרומאן לאור מחדש.

אגב, תגובותיו של הקהל התל־אביבי למראה הסרט היו קולניות וגסות למדי. אולי משום שיוצרי הסרט הניחו, כי סיפורו של לייטננט תומאס גלן מוכר לצופה, לפחות על־פי נושאו וניסיונו, כיצירה קלאסית, ואין באים כאן להראות סרט עירום סקאנדינאווי, ואולי משום שהתרגום העברי בגוף הסרט לא העביר כלל את דקויות העלילה והדיאלוג, שהם בחלקם מן המעמדים היפים שבספרות העולם.

הסרט לא כולל, משום־מה, את האפילוג, המספר על מותו של גלן בהודו, שנים אחדות לאחר התרחשות העלילה הראשית; ואני זוכר, כי לאחר שראיתי את הסרט, שבתי וקראתי את התרגום העברי, והרושם שלי אז היה, שהוא עולה לאין שיעור, אפילו כספר מתורגם ישן, על גירסתו המוסרטת, שלא היתה גרועה כשלעצמה.

יצירותיו של המסון, שהשפיעו השפעה רבה על הספרות העברית ועל הקורא העברי בראשית המאה [ה־20], ואשר רבות מהן תורגמו לעברית בידי מיטב המתרגמים שלנו, אזלו ולא הודפסו מחדש, ועד שלא באה הוצאת “שוקן” והוציאה בתרגום חדש את “רעב”, לפני שנה, לא הודפסו במשך כ־30 שנה שום תרגום או הדפסה מחודשים של המסון בעברית. וזאת לאחר שאפילו ברוסיה כבר יצאו לפני שנים אחדות מהדורות ענק של אחדים מספריו הנודעים.

אינני יודע מאיזו שפה תירגם מ. ליפסון את “פאן” בשעתו, קרוב לוודאי שלא מן המקור. אך על־אף יושנו עשה עליי רושם רב בשעת קריאתו, עד שלא יכולתי להפריד את תוכנו מלבושו הלשוני, הארכאי־מעט, אף כי רהוט ובעל קסם של אווירה משלו.

תירגומו החדש של ד"ר בצלאל וכסלר נעשה, ככתוב במפורש בגוף הספר, מגרמנית. הקריאה בו היתה אפוא חווייה של השתחררות והתקשרות־מחדש אל תוכנו של ספר אהוב. עד שספר קלאסי אינו מתורגם מחדש, לעברית בת־ימינו, אין אתה חש לעיתים עד כמה התיישן תרגומו הקודם. מצד שני, בתרגום חדש, ולעיתים בעצם ההדפסה החדשה (המבורכת מצד עצמה) – יש איזה ניכור רגשי כשמדובר בקורא שאותו ספר במתכונתו הקודמת ליווהו שנים רבות. (כך למשל לגבי כל חובבי מהדורתו העברית הראשונה, הקוריוזית, של הספר “שלושה בסירה אחת”).

השוויתי בין שני התרגומים של “פאן”, ונראה לי, שאף כי תירגומו של וכסלר נראה מדוייק וברור יותר, ומשום כך גם קריא יותר, כפי שצריך להיות תרגום בן־ימינו, הנה חסרה בו איזו הילה של מוזרות ומסתורין, של קאפריזיוּת שבנפש הגיבורים, המתבטאת גם בסגנונם – שהיא כה אופיינית ליצירותיו של המסון. והחשש שלי הוא, שמא בתרגום זה מתגבר ביצירה יסוד החולין, ומורגשת פחות חגיגיותה, שהרי היא כמעט אגדה.

הניגון ההמסוני, האנטי־פסיכולוגיזם שלו, הדיאלוגים המצומצמים, כקצות קרחונים, השרירותיות־כביכול בעיצוב התנהגותן של הדמויות – כל אלה יונקים הרבה מדוסטוייבסקי (ובייחוד מ“שדים” ומ“אידיוט”). המסון כמו השתכר ממוזרות גיבוריו של דוסטוייבסקי, והלך עימם עוד כברת דרך. גיבוריו של המסון הם דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת. מושלת בהם חוקיות של סהרוריות, של חלום ושל שרירותיות־כביכול, כאילו רצה לחזור בדרכו־שלו על הישגיו של דוסטוייבסקי, תוך החרפה לצד האקסצנטרי. כאילו ביקש לומר: אם אחדות האישיות ברומאן אינה הדבר החשוב ביותר, אלא חשובים לפחות באותה מידה המחוות, הרעיונות והמצבים, המביעים את תחושת עולמו המיוחדת של הסופר, אפשר אפוא לבטל כמעט לגמרי את האחדות הפנימית המקובלת של הדמות, ולעשותה אימפרסיוניסטית, מדהימה ומוזרה וחסרת כל עקיבות במעשיה ובתגובותיה. וכך, בדרך זו, אפשר לנסות להביע בצורה עמוקה את מהותה הפנימית, הכמוסה, של הנפש; את הדחפים שלעיתים אינם באים לידי ביטוי אלא במעשי־כשל, מעשים המעידים על בעליהם יותר מכל דרך התנהגות סיבתית, מנומסת והגיונית. כך נאגל ב“מסתורין”, שהוא אולי הדמות החזקה והמורכבת ביותר בכל ספריו של המסון, וכך, בין יתר הדמויות, גם תומאס גלן (שם שהוא במידה מסויימת היפוך אותיותיו של נאגל).

“פאן”, כ“רעב”, “מסתורין” ומאוחר יותר “ויקטוריה”, הוא סיפור של בדידות ואהבה. דמותו של גיבור אחד, בחור צעיר, גבר, עומדת במרכז כל אחד מן הספרים הללו, ואהבה בלתי מושגת, מוזרה ורצופה מכאובים הדדיים, היא אחד הצירים ולעיתים הציר המרכזי היחיד של העלילה.

הלייטננט הצעיר תומאס גלן שוהה פרק זמן, בשנת 1855, בבקתת ציידים מבודדת ביער. במקום יישוב צפוני לא גדול, סירילונד. הספר נחלק לשניים, בחלק הראשון, שהוא עיקרו, נזכר גלן במה שעבר עליו בסירילונד, לפני שנתיים. החלק השני, והוא “רשימה משנת 1861”, מתאר את אחרית ימיו ומותו של גלן בהודו, מפי צייד־עמית, שגלן כמו הכריחו לירות בו ולהורגו.

בלב כל ההתרחשויות הלו עומדת פרשת אהבתם הסבוכה, רבת העיקולים והתפניות שאין מהן דרך חזרה, של גלן ואדוארדה. אדוארדה היא נערה צעירה, מציגה עצמה כבת שש־עשרה, אך יש אומרים שהיא כבר בת עשרים, בתו של אדון מק, הסוחר האמיד ביותר בסירילונד. פרשת היחסים הנרקמת בין גלן לאדוארדה עומדת כולה על אותו עקרון של מעשי־הכשל, המעשים הקאפריזיים, שאדם עושה כאילו נגד רצונו, ולרעתו. מרחיק באמצעותם את מי שהוא חפץ ביותר בקרבתו, ועם זאת מביעים המעשים הללו אמת פנימית עמוקה, משום שהם ממחישים את אי־האפשרות של היסוד האידילי וההרמוני להתקיים במציאות כפשוטו.

לכאורה, זהו תיאור קלאסי של אהבה בגיל ההתבגרות, כאשר מצבי־הרוח, הרמזים, הרגישויות ואי־ההבנות חזקים ביותר, ואילו הקשר האירוטי, שלא לדבר על זה המיני ממש, שרוי עדיין בערפילי ההזייה, ורטט של קדושה מלווה נגיעה באפס קצהו.

ועם זאת אין “פאן” רומאן של אהבה בגיל ההתבגרות, משום שהמרקם העדין כל כך והמתוזמר להפליא שמתואר בו נוגע במשמעויות כמוסות שאינן רק נחלתו של גיל ההתבגרות, אלא הן מעצם מהות חייו הנפשייים של האדם. כל סצינה וסצינה בסיפור מתוארת בצורה ציורית ומוחשית מאוד ועושה דרכה לקראת שיא חדש שהוא אנטי־שיא, לקראת עימות נוסף בין גלן לאדוארדה, שעה שברור לגמרי כי השניים, האוהבים זה את זה, אינם מסוגלים להסתדר זה עם זה, קרבתם מביאה אותם לרצון להתרחק, ריחוקם מביא אותם לתשוקה משפילה להתקרב, וכדי להעניש זה את זה היא נישאת לאדם שאינה אוהבת אותו כלל, והוא, גלן, הורס את חייו במו ידיו, פורש ממשרתו, ומביא על עצמו לבסוף את מותו, כמו מאבד את עצמו לדעת באמצעות הוללות נלוזה, בכפר הודי עלוב.

“פאן” הוא ספר טקסי, כמין ריקוד שבו כל אחת משתי הדמויות המרכזיות עושה את צעדיה על פי נתיב מוכן מראש. ועם זאת, גם כשאתה מכיר וחוזר וקורא בספר פעם ועוד פעם, עדיין אתה מקווה, כמו בכל ספר טוב (שאינו בנוי רק על ההפתעה וההדהמה שבעלילתו) – שאולי הפעם זה ייגמר אחרת, אולי בקריאה הזו אדוארדה וגלן ימצאו סוף־סוף דרך זה אל זה. ההזדהות המוחלטת־כמעט שחש הקורא ב“פאן”, כאילו בו עצמו מדובר, דומני שהיא הסימן המובהק ביותר לגדולתה של יצירה זו, שהיא מנכסי צאן־ברזל של ספרות העולם, ולא נותר אלא לרחם על כמה קוראים ומבקרים, שנתייבשה כנראה נפשם ואשר המסון, בקריאה כיום, נראה בעיניהם “אינפנטילי”.

* קנוט המסון: “פאן”. מגרמנית – ד"ר בצלאל וכסלר. הוצאת שוקן. 1977. 139 עמ'.