[ללא ציון שנת התרגום לעברית]

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 25.4.1969 תחת כותרת מדור “קריאה אפשרית”

“התכונות מן הסוג שאתה נמנה עליו,” אומר נרקיס לגולדמונד, “התכונות בעלות החושים החזקים והעדינים, בעלי־הנפש החולמים, הפייטנים, האוהבים, עולים כמעט תמיד עלינו, אנשי־הרוח. בכם טבוע היסוד האמדי[?], אתם חיים מלוא החיים, לכם ניתן כוח האהבה וכישרון החיים הפנימיים. אנו, אנשי־הרוח, אם כי אתם רואים אותנו תמיד כמנהיגיכם וכשליטים עליכם, לנו לא ניתן שפע־החיים, כי אם חרבוניהם. לכם עתרת החיים, לכם עסיס־הפירות, גן־האהבה ונוף־האמנות היפה. מולדתכם אתם – האדמה, שלנו – הרעיון. הסכנה האורבת לכם היא ההשתקעות בעולם החושים, המחנק בעולם מחוסר־אוויר. אתה הנך אמן, ואני הוגה־דעות. אתה ישן ליד שד אימך, ואני ער במדבר. לי זורחת השמש ולך הירח והכוכבים. אתה רואה בחלומך נערות, ואני – נערים…” (עמ' 60).

מוזר למצוא דפים אחדים לאחר־מכן חותמת “הספריה העירונית” (הספריה לילדים)" – כאשר הספר רחוק מלהיות תמים, וספק אם הוא מובן לבני הנוער הקוראים בו. על כל פנים, כאשר חזרתי וקראתיו עתה נוכחתי לדעת כי מאום לא הבינותי בו כאשר קראתיו לראשונה בטרם מלאו לי עשרים שנה.

זהו ספר מתוכנן מאוד ובנוי על פי תבנית – כדי להוכיח את התיזה של מחברו. כמעט שאין חריגות ו“גידולים ממזריים” בהם מתגבר יצר המספר על תבנית יצירתו, והופכה משום כך לעיתים למעניינת יותר.

בראשית הספר מוצגת ההנחה, או הבעייה אשר דורשת פתרון: נרקיס וגולדמונד. בהמשכו – חייו של גולדמונד ומסעותיו על פני הארץ – ובהם ההוכחה או פיתוח הנתונים הראשונים. וסוף הספר, מות גולדמונד, הוא הפתרון או המסקנה הסופית.

מהי התיזה?

במובאה שהצגנו בפתח הדברים: הניגוד בין נרקיס לגולדמונד, הניגוד בין איש הרוח לבין האמן. וצמד ניגודים זה משתקף בתכונות מהותיות מנוגדות המשוייכות לאופיים, למחשבותיהם ולחייהם של שני הגיבורים.

נרקיס מבטא את היסוד הגברי, העליון, הוא איש הרעיון, האידאה. יש בו מיסוד המנהיגות והאבהות (במובנה הסמכותי), יש בו יובש, חיים שהוקדשו לדת, מידה של שלווה שאינה טבעית אלא מושגת לאחר משטר רוחני קפדני והתגברות על עולם החושים. ויש בו, במפורש, נטיות הומוסקסואליות אשר מבטאות, כפי שביטאו כבר ב“משתה” של אפלטון, את עליונותן של ידידויות בין גברים ושל האהבה הרוחנית על פני זו הגשמית. נרקיס רואה בחלומו נערים. המושא של אהבתו הנסתרת הוא זִכרי. ובכך נשלם מעגל הזִכריות של הווייתו ושאיפותיו. הוא קרוב לשמיים ולא לאדמה.

ההשפעה האפלטונית והניאו־אפלטונית מצוייה כאן בשני מישורים: האחד, ראיית עולם האידיאות העליון, הבא מלמעלה, כיסוד הנעלה, הזכרי, הזורם בדרך השפע למטה, אל העולם העכור, הנקבי, ונותן לחומר ההיולי את צורתו.

תפיסה דומה של זיהוי יסודות: זכרי־אלוהי־עליון מול נקבי־חומרי־תחתון – קיימת גם בתורת הספירות של הקבלה היהודית. שם מצוייה תפיסה של סכסואליות כפולה, לפיה כל ספירה, המתווכת בין עושר השפע האלוהי הבא מאין־סוף לבין עולם החומר – היא כנקבה לספירה שמעליה וכזכר לזו שמתחתיה, וחיותו של עולמנו תלוייה בזיווג המתמיד ובשפע הנמשך מן העולמות העליונים.

המישור השני בו קיימת ההשפעה היוונית הוא כאמור ראייתה של הזיקה ההומוסכסואלית כיותר אריסטוקראטית, יותר “זכרית”, יותר “טהורה” ויותר מושגית – ופחות תלוייה בעולם של החומר, החושים והנשים. בעולם הנשים מובנה של ההזדווגות הוא תועלתי – לשם הולדה גשמית ולא לשם הולדה ביפה, כאהבתו של סוקרטס לאלקיביאדס.

“נרקיס וגולדמונד” [הופיע במקור בשנת 1930] הוא מיתוס, וגולדמונד הוא חלקו השני והאפל של המיתוס. גולדמונד הוא “גבר של נשים”. הוא – רואה בחלומו נערות, הוא בעל חושים, נפש חולמת, פייטן, אוהב, אמן, צייר. בו טבוע היסוד האימהי, מולדתו האדמה. הוא קרוב במהותו לעולם החומר, לעולם האישה. היסוד הנקבי מבטא את האם, “האם הגדולה”, את האהבה, השלימות ההרמונית של הגוף היפה, את האדמה, החומר ואת המוות, קץ כל חי.

כל חייו של גולדמונד הם רדיפה נואשת אחר דמות אימו שעזבה אוו בילדותו. הוא מוצא רמזים לה בנשים שעימן הוא שוכב, שאותן הוא אוהב, הוא מכין עצמו כל ימיו לעצב את דמותה בפסל של “האם הקדושה”, פסל שיבטא את כל ניגודיה: החיים והמוות, ההולדה והכיליון, האימהות והמלחמה, הרחמים והאכזריות.

כל חייו, כל מסכת נדודיו, עומדים בסימן ניסיונו זה לפענח את דמות אימו. את דמות האישה כ“אם כל חי”, ולעצבה במסגרת אמנות הפיסול אשר בה התמחה. מושאו של גולדמונד הוא נשי ומפני כך אף נפשו מלאה ממהות האישה, ממהותה של אהבת־בשרים וחיי חושים חולפים.

בראשית הספר אין גולדמונד מוכן להודות במהותו זאת. הוא רוצה דרך חיים זכרית־שכלית כזו של נרקיס הנערץ עליו. גולדמונד ניצב על פרשת דרכים – הוא אינו אוהב את נרקיס גם אהבת־בשרים. ואילו נרקיס, שאוהבו גם בנפש וגם בחושים, מקריב את אהבתו הגדולה למען גלות לגולדמונד את מהותו האמיתית של זה, גילוי השם קץ לקירבתם ומוציא את גולדמונד לחיי נדודים, יצרים ואמנות. גולדמונד שואל מדוע ייבצר ממנו ללכת בדרכו של נרקיס, ונרקיס עונה:

“לא, חביבי, ממך ייבצר הדבר. יש בני־אדם שכוחם יפה ללמוד הרבה, אתה אינך נמנה עליהם. אתה לא תהיה למדן לעולם. לך כישרונות אחרים. אתה עולה בכישרונותיך עליי, אתה עשיר ממני אף חלש ממני. דרכך תהיה עשירה יותר וקשה יותר מדרכי. יש שלא היית רוצה להבין לי. יש שהיית מסרב כסייח זה, לא תמיד היה קל הדבר, ועיתים הייתי מוכרח להכאיב לך. חובתי היתה להעיר אותך, כי על כן היית שקוע בשינה. אך דבר זה שהעליתי לפניך את זכר אימך כאב לך לכתחילה, כאב מאוד, מצאו אותך שוכב בדרך־הצלב־כבר־מינן, זה הה מן ההכרח, לא, אל נא תלטף את שערותיי! לא אוכל נשוא זאת.” (עמ' 85–86).

נרקיס מרחיק מעליו בהחלטיות ובאכזריות־עצמית את נהייתו של גולדמונד אליו, ושולחו לגילוי מהותו האמיתית – כגבר יפה, “גבר של נשים”, אמן, נודד החי חיי חושים ומעצב את רשמיו בחומר. אין אפשרות לגשר בין מהותו של נרקיס לזו של גולדמונד. הקירבה ביניהם היא קירבה דיאלקטית, של שניות, ולא של התדמות. כך מהות החיים:

“כל המציאות נראית כעומדת על השניות, על הניגודים: אפשר להיות גבר או אישה, נודד או בעל בעמיו, איש־השכלה או איש־הרגש – בשום מקום לא ניתן לאדם בבת אחת לשאוף ולנשום, להיות גבר ולהיות אישה, להגיע לחופש ולסדר, לקיים יצר ורוח – תמיד יוצא שכרו של האחד בהפסדו של השני, ותמיד האחד החשוב ורצוי כל כך כמו השני!” (עמ' 336).

גולדמונד, בדומה לגיבורו של באלדווין ברומן “ארץ אחרת” (לאחר חווייה הומוסקסואלית) – מגלה שהוא נידון להיות שייך לנשים.

בחלקו האחרון של הספר, לאחר שנים רבות, חוזר גולדמונד אל המנזר, שעתה נרקיס עומד בראשו, ובורא את יצירתו הגדולה ביותר, את דמות מריה “האם הקדושה”. “שמעני נא, נרקיס! כדי שדמות זו תצליח היו נחוצים כל ימי נעוריי, נדודיי, אהביי, ומעשי־עגבים המרובים. זהו המעיין ממנו שאבתי, ומעיין זה יתרוקן בקרוב. אני חש את החורב הכובש את לבבי.” (עמ' 402).

אכן, ההתרוקנות שלאחר ההולדה היא חלק מן ההזדקנות, מתחושת הכיליון. גולדמונד הולך ודועך. מחלתו: היעדר כוחות החושים. חייו כאמן הסתיימו, והוא משלים את דרכו האחרונה אל האם הגדולה:

“הידעת עוד?” שאל (את נרקיס) באחד מימיו האחרונים, “פעם שכחתי את אימי אבל אתה שבת והעלית את זיכרונה לפניי. גם אז הכאיב לי הדבר מאוד. הרגשתי כאילו חיות זוללות בתוך מעיי. היינו עדיין בחורים, נערים צעירים ויפים היינו. אבל כבר אז קראה לי אימי, ואני הוכרחתי להישמע לה. היא היתה בכול. היא היתה הצוענייה ליזה, המדונה היפה של האמן ניקולאוס, היא היתה החיים, האהבה, התאווה, היא היתה גם הפחד, הרעב והיצר. כעת היא המוות, ואצבעותיה הן בחזי.” (עמ' 422).

דוגמת חייו של גולדמונד מעוררת ספקות פנימיים חמורים גם במחשבתו של נרקיס: “וכלום לא היה זה אולי פשוט יותר, ילדותי ואנושי יותר לחיות חיים של גולדמונד? כלום לא היה לבסוף בזה אומץ־לב גדול יותר להתמסר באמונה לזרם מעורבל ואכזרי זה, לחטוא ולשאת את כל תוצאותיהם המרות מלעמוד מחוץ לחיי עולם בידיים רחוצות ולחיות חיים טהורים, לנטוע לעצמו גן־מחשבות נאה, מלא הרמוניה, ולטייל נקי מחטא בין ערוגותיו?” (עמ' 406).

אך רק מותו של גולדמונד מסופר ברומאן, ואלה מילותיו האחרונות: “אולם איך חפצת אתה פעם למות, נרקיס, אם אין לך אם? בלי אם אי אפשר לאהוב, בלי אם אי אפשר למות.” (עמ' 424).

נרקיס איננו מת, אלא ממשיך לחיות בתוך משטר של היסוד הזכרי־אלוהי־עליון של המנזר, בעולמן של אידאות ותפילות שהן נצחיות כפסליו של גולדמונד, וכמותם מבטאות את גילוייה השונים של אותה מהות נצחית.

* הרמן הסה: “נרקיס וגולדמונד”. רומן. תרגם יעקב פיכמן. 3 כרכים. 424 עמ'. הוצאת “אמנות” תל־אביב. “ספריה לכל”.

הערה מאוחרת: האם ייתכן שאת שם ספרו “בגן המחשבות” (1942) לקח אלכסנדר אהרונסון, באירוניה ברורה, מהתרגום העברי של יעקב פיכמן לספרו של הרמן הסה “נרקיס וגולדמונד”: “לנטוע לעצמו גן־מחשבות נאה, מלא הרמוניה, ולטייל נקי מחטא בין ערוגותיו?” (עמ' 406)?