עריכה לתרגום העברי [1930]: 1979

פורסם במוסף “תרבות וספרות”, של עיתון “הארץ” ב־14.12.1979 תחת הכותרת “החזון הכוזב של הקידמה”

כמו מבעד לערפילים רחוקים חוזרת ומופיעה על מפת הספר העברי, מצוחצחת בלשון עברית בת ימינו, אחת מיצירותיו הנחשבות ביותר של קנוט המסון (1859–1952), “ברכת האדמה” (1917), שעבורה זכה בפרס נובל בשנת 1920.

בעברית הופיע הספר לראשונה בשני כרכים בשנת 1930, כשכתובת ההוצאה היא בברלין, ואילו הספר סודר ונדפס בבית־הדפוס “ראם” בווילנא, פולין, כשבעמוד השער מופיע קישוט־הדפס של מראה נוף כפרי־הררי.

המתרגם ניסן טורוב מציג את הספר לפני הקורא העברי ואומר כי הביקורת קידמה את היצירה הזו בהתפעלות רבה ואף הרחיקה לכת עד כדי להביע את הדיעה כי אישיותו של יצחק, הגיבור הראשי באפופיה כפרית זו, ראוייה להיות מועמדת בדרגה אחת עם גיבורי התנ"ך הנערצים. “ולנו חשוב הספר הזה בייחוד משום ערכו החינוכי הרב, בהיותו שיר השירים לעבודה בכלל ולעבודת־האדמה בפרט – לחיים פשוטים, בריאים וישרים בחיק הטבע.”

אכן, הדיעה המקובלת נוטה לראות ביצירתו של המסון מעין שתי תקופות עיקריות, ו“ברכת האדמה” היא המאפיינת המובהקת ביותר לתקופה השנייה, בנסותה להראות את ברכת ההשתרשות בקרקע, החיים הטבעיים, הפשוטים, המסתפקים־במועט והמקיימים־את־עצמם, אשר אינם נתונים לתנודות המלאכותיות של התיעוש, תרבות העיר והרדיפה אחר הכסף כתכלית־כל ולא כאמצעי־בלבד לסיפוק צרכי החיים תמורת עבודה קשה ויצרנית.

דמותו של יצחק, גיבורה של “ברכת האדמה”, שונה אפוא מדמויות הנוודים והנמלטים שעמדו במרכז יצירותיו הידועות של המסון מתקופתו הראשונה: דמות הסופר הצעיר הרעב ברומאן הראשון שלו, “רעב” (1890), יוהן נאגל ב“מסתורין” (1892) ותומאס גלן ב“פן” (1894). בדידות קאפריזית, תמהונית, מרושעת־לעיתים, הפכפכת וממיטה אסון על עצמה ועל הקרובים לה, היא העומדת במרכזם של הרומאנים הללו, אשר איזו רוח של תלישות גאה, רומאנטית, ושל אהבה אשר לא תבוא על סיפוקה לעולם – מרחפת עליהם ומעניקה להם את הקסם המשכר והאפל שלהם.

יצחק ב“ברכת האדמה” ובמידה מסויימת גם דניאל האיכר ב“פרשה אחרונה” (1924), אשר אישיותו השורשית ניצבת, למרות חטאו, בקוטב המנוגד לתושביו החולניים של בית־המרפא, כמו גם דמותה השורשית, החיובית של אשת יצחק, אינגיר, וזאת למרות חטאיה, וכן בנם סיברט – כל אלה ניצבים כמעין קוטב אחר, ראשוני, אשר אליו יש לשאוף כדי לברוח מקללת התרבות העירונית, התיעוש ורדיפת־הבצע. ובכך כאילו העמיד המסון ביצירותיו המאוחרות דמויות “חיוביות” ושורשיות, לעומת התלושים, התמהונים והנוודים של יצירותיו הראשונות.

סלע איתן    🔗

יצחק הוא אב־טיפוס של חלוץ, של האדם החדש, היצרני, המוצא מנוח לנדודיו בהתיישבו בחבל־ארץ מיוער אך לא מיושב, ובהתחילו מבראשית, במו־ידיו, להקים לעצמו ובבוא־היום למשפחתו – נחלה ובית, אחוזה לתפארת.

האישה שמצטרפת אליו, אינגיר, שפת־ארנבת שסועה לה, ומומה זה מביאה לחטאה הגדול – את ילדיה היא יולדת באין־רואים, ובלידתה השלישית היא חונקת את הבת הנולדת כי המום המשפחתי הזה חוזר בה, והיא רוצה לחסוך ממנה את סבלה שלה מילדותה.

על חטאה זה עתידה אינגיר לשלם בכמה שנות ישיבה בבית־סוהר, אולם מבית־הסוהר שבעיר הרחוקה היא חוזרת בבוא־היום אל האחוזה כמו היתה גברת שנשלחה להשתלם במוסד חינוכי מעולה. היא מביאה עימה משהו מן התרבות העירונית, ידיעת תפירה, אהבת ריקוד, גאווה, מעודנוּת, וגם איזה אי־שקט נפשי שהוא נחלתם של העירונים בהיקלעם לכפר, כאשר חסרה להם האווירה הדחוסה, המורעלת והזוהרת של העיר.

בכל מהפכי החיים עומד יצחק כסלע איתן, כאחד מאיתני הטבע. התנהגותו השקולה, הסלחנית ואפילו המהססת־לעיתים, אין אתה יודע אם היא נובעת ממיעוט חוכמתו או מחוכמה טבעית עילאית המנחה אותו תמיד לעשות את הנחוץ וההולם בכל מצב. יושרו אינו מוסכמה חברתית אלא יצר טבעי, קשר לאדמה, לעבודה מועילה, בונה, והתרחקות מכל דבר ששמץ של פאראזיטיות, התעשרות־קלה ורדיפת־מותרות דבקו בו.

התרבות, התיעוש, העיר – מופיעים כבר מן ההתחלה בדמות גייסלר, מעין גלגול של נאגל התמהוני מ“מסתורין”, אשר מופיע כאן ונעלם כל פעם בעניין סמלי אחד, דידאקטי, שביקש המסון להבליט בספר. באדמות ההר שבמורדותיו שוכנת אחוזתו של יצחק, מצוי עורק של עופרת־נחושת. פעמיים, בזכות גיסלר, זוכה יצחק בסכומים נאים תמורת הקצאת חלק מאדמותיו למיכרה־הנחושת. אולם בעיני יצחק אין הכסף הזה נחשב, ואין הוא מוכן לשנות כהוא־זה בהרגלי חייו ובעבודתו, אשר כולה מבוססת על האדמה, החקלאות.

לא כן רבים משכניו, ומן המתיישבים החדשים המצטרפים לאיזור ומקימים בו בתים ואחוזות. בעיני רובם יש למיכרה ערך עליון של מעין־קידמה ושל רווחים קלים. אך תהפוכותיו של המיכרה, אשר מדי פעם קם ונופל משום שמכרות־הנחושת במקומות אחרים בעולם מכים את רווחיות ההפקה ממנו – תהפוכות אלה מטלטלות את מחפשי הרווחים הקלים ואת העצלנים ומביאות אותם עד פת־לחם. התיעוש אינו אלא חזון כוזב. הוא אך משחית את האנשים כי אחרי שהורגלו תקופה קצרה בפריחה כלכלית – אין הם מוכנים לחזור ולעבוד קשה בשדותיהם כמקודם. ובתוך התהפוכות הללו עומדים איתנים רק אנשים כיצחק, ואחדים משכניו, אשר מעודם לא היו מוכנים להפקיר עבודה כלשהי במשקיהם תמורת רווחים קלים בעבודות הקשורות במיכרה, אם כי, כדרך איכרים מעשיים, נהנו אף הם, במידה, מכל עבודה או סחורה שהיה בידיהם למכור לאנשי המיכרה.

אינגיר מתנודדת בין חלומותיה העירוניים, המתבטאים גם בהתפתותה לפועל צעיר מן המיכרה במעין התלקחות אחרונה של אהבת הזר, האחר, הקליל והמשעשע – לבין נאמנותה ליצחק ולאחוזה ולמשפחה, ורגשות חרטה הפועמים בה בהתקפי חזרה־בתשובה ואדיקות.

יצחק הוא איש שלם עם עצמו. אין הוא נאבק אלא בסלעים ובגזעי־עצים כדי להרחיב את נחלתו ולבנות בה עוד ועוד. ואילו אינגריד – שדה־הקרב הוא בתוכה פנימה, והיא מנצחת לבסוף את נטיות הבריחה שבה, ואף שים החיים טילטל אותה, והיא היתה בעיר, הנה בסופו של הספר “עכשיו היא שוב בבית” וכינוי לה – “רוזנת האדמה”.

אך זרעי התלישות, אי־הנחת העירונית וגם העקמומיות המינית נובטים דווקא בבנו־בכורו של יצחק, אלישע, שנשלח בילדותו להתחנך בעיר ונותר חלוש־בגופו וקרוע־בנפשו, נס־מנשים ושונא־עבודה, וסופו, לאחר שהוא מבזבז חלק ניכר מן הסכום שקיבל אביו עבור אדמת־המיכרה, שהוא נוכח שאין לו עוד מקום במולדתו והוא מהגר לאמריקה, כדי שלא לחזור עוד לעולם. והכסף שבא בקלות, וכמו שלא־ביושר, מעניין המיכרה, אף הולך בקלות־דעת עם שיגיונותיו של הבן הלא־מוצלח, והיה כלא־היה.

ורק סיברט, הבן השני, העתיד לרשת את האחוזה – הוא הדומה כמעט בכל לאביו, וממשיך את התכונות החיוביות של ברכת האדמה.

תרגום כחדש    🔗

אם נחזור להערת־הפתיחה של ניסן טורוב מלפני כחמישים שנה, ייקל עלינו להבין איזו מידה של הקבלה והזדהות נמצאו להן, ליצירותיו של המסון, בקרב קהל הקוראים היהודי הצעיר, שמקביל בערך לדור אנשי העלייה השנייה והשלישית, תחילה כפי שהופיעו היצירות בספרונים ברוסית, “אוניברסלקות”, ולימים בתרגומיהן לעברית; ואיזו השפעה היתה להן על דור של סופרים עבריים מתחילת המאה. הלא בכתיבתו של הרומאנטיקון התמהוני הזה מארץ־הצפון הרחוקה כמו היה מקופל כל היסוד הבעייתי של חיי הצעירים היהודיים – מצד אחד התלישות הנוראה, ההתאכזרות העצמית עד כדי הרס, וההתאכזרות דווקא אל הקרובים ביותר, מצד אחר הנוודות והנדודים והבדידות וחיים שאין לה תיכלה בעיר הרוסית או הפולנית, ועל רקע גלי ההגירה לאמריקה (נושא החוזר ברבות מיצירותיו של המסון, שעבר אף הוא חוויית הגירה זו במשך שנים מיספר) – ומצד שני הרצון לחזור אל הטבע, אל ברכת האדמה, להתחיל מבראשית חדשה חיי כפר פשוטים, יצרניים ונקיים מכל חולאיה של תרבות העיר האירופית השוקעת.

אכן, מה טראגי הוא שסופר נורווגי קרוב־ורחוק זה השלים בבוא היום עם המישטר הנאצי של וִידקון קוויזלינג בארצו ובכך כמו ביישה אחריתו את ראשיתו וניתן לו מעין גט גמור מצד קהל הקוראים העברי, כמו גם במשך שנים מצד בני־ארצו הנורווגיים. ורק עתה שבה יצירתו אלינו, או אנחנו שבים אליה, להבין את גדולתה כשלעצמה ואת פרשת השפעתה על תרבותנו העברית, פרשה שהושכחה והודחקה במשך שנים רבות.

ההוצאה מעירה, כי “לקראת הוצאתו המחודשת לאור, נערך עתה התרגום מחדש על־ידי יותם ראובני והותאם לשפה העברית בת־ימינו תוך שמירה על רוח התרגום המקורי” – ואכן, בנוסח ראובני לא נשאר דומני גם משפט עברי אחד כפי שכתבו טורוב, אלא כל התרגום הישן (שנעשה מגרמנית ולא מנורווגית, כפי שצויין בספר) עבר שיכתוב ושינוי יסודיים והריהו כמעט כתרגום חדש. איני אומר זאת לשלילה. להיפך: השוואה, אמנם חלקית, בין שני הנוסחים, מראה שיותם ראובני עשה עבודה נאה בסיגול לשונו הארכאית־למדי של טורוב ללשון קרובה יותר לקורא העברי כיום. והלוואי שאפשר היה “לתרגם” כך מחדש יצירות של כמה סופרים עבריים מאותה תקופה.

יש רק לחשוש כי מכל הגלגולים הללו התרחק התרגום עוד יותר ממקורו הנורווגי, אך אולי גם בכך ישנה איזו הוכחה לחיוניות יצירותיו של המסון בעברית.

*“ברכת האדמה” מאת קנוט המסון. מנורווגית, ניסן טורוב, 1930. עריכת התרגום מחדש: יותם ראובני. הוצאת שוקן, תשל"ט 1979. 363 עמ'.