רקע
אהוד בן עזר
"נפשו של ילד" להרמן הסה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1954

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 29.12.1972


אחד הדברים הזכורים ביותר לקוראי “דמיאן” (תורגם לעברית בידי רינה קלינוב בהוצאת צ. לינמן, ת"א, 1942, וראוי היה להוציאו מחדש – אולי בהוצאת “תרמיל”, אשר גאלה לאחרונה את “פואמות בפרוזה” של בודלייר ואת “ג’ובני אפיסקופו” לגבריאלֶה ד’אנונציו) היא פרשת השתעבדותו של המספר, אמיל סינקלר, לנער מבוגר ממנו, חזק וגס, בן חייט שיכור, ושמו פראנץ קרומר.

אמיל, שהוא בן־טובים, מתפאר בפני פראנץ בגניבה שכלל לא גנב, נשבע על אמיתות סיפורו, ונופל קורבן לסחיטה אכזרית של פראנץ, המאיים להלשין עליו. כדי לשלם את דמי הסחיטה לפראנץ מתחיל אמיל לסחוב כסף בבית הוריו, חייו נהרסים כמעט, והוא חש עצמו אדם מזוהם אשר נתן יד לשטן. אהבתו הגדולה של אמיל למאכס דמיאן מתעוררת בין היתר, משום שדמיאן מציל אותו מסיוט השתעבדותו לפראנץ קרומר.

ילדותו של הסה עמדה, כנראה, בסימנן של חוויות דומות. הוא נולד בקאלוו שבווירטמברג ב־1877 (נפטר ב־1962 בשווייץ). בילדותו לימדוהו לקום עם שחר ולפני שטעם משהו, לקרוא ב“ברית הישנה”, חינוך מחמיר וקפדני. פעם שבר בשוגג זגוגית ולא הודה. “אני מענישך על עבירה שלא הודית בה,” כתב לו אביו. “אם עשית והכחשת, איך אדבר אליך עוד? ואם לא חטאת, היכיתיך שלא כדין. בעד שבוע, כשאחזור ממסעי, יהיה על אחד משנינו לסלוח לרעהו.”

ילדותו של הסה נעשתה סיוט אחד ארוך. בן שבע החל בועט ומתמרד, והוריו הכניסוהו לפנימייה. הוא נועד לכמורה, כאביו וכסבו, שהיו מיסיונרים פרוטסטאנטיים, אולם בלומדו במנזר התחיל הסה להטיל ספק בעיקרי אמונתו, בן חמש־עשרה ברח מהמנזר, נעשה עוזר בבית־מסחר, מסגר ומוכר־ספרים.

הנובילה “נפשו של ילד” התפרסמה ב־1920, בתוך קובץ סיפוריו, שקרא לו, על שם הנובילה האחרונה בקובץ, “הקיץ האחרון של קלינגזור”, והיא נדפסה עוד קודם־לכן בברן. “דמיאן” הופיע ב־1919. שתי היצירות הן, אפוא, לערך בנות אותה תקופה בחייו של הסה, ודומה שלא קשה לזהות ולמצוא קווים אוטוביוגראפיים בדמות של אמיל סינקלר ושל הילד בן האחת־עשרה, שהוא המספר וגיבור הסיפור “נפשו של ילד”.

גם ב“נפשו של ילד” נפרשת לפנינו פרשת התחברות אפלה של המספר, נער בן־טובים, עם בחור פשוט, בנו של נהג־קטר, ושמו אוסקר ובר.

“נערים כוובר – אשר המכות שהם סופגים בבית־הספר כאילו אינן מכאיבות להם כלל, ויחסי קירבה וידידות להם עם משרתים, עגלונים ונערות בתי־החרושת – מעמדם בעולם נראה בטוח ואיתן יותר, הם נראים מבוגרים יותר, יודעים בדיוק כמה משתכר אביהם ובוודאי יודעים עוד הרבה דברים אחרים, שאני חסר־ניסיון בהם לגמרי. הם צוחקים למשמע ביטויים מסויימים והלצות שונות, אשר לי אינם מובנים כלל. ובכלל צוחקים הם בצורה כזאת, שלגבי דידי אינה בגדר האפשרות – צחוק גס ומכוער, אבל – זאת אין להכחיש – צחוק של גדולים, ‘גברי’ כמעט. ללא הועיל הוא להיות חכם מהם, ולדעת בשיעורי בית־הספר יותר מהם. אין גם תועלת בכך, שאתה לבוש יותר יפה מהם, שאתה סרוק ורחוץ למשעי. להיפך: ההבדלים האלה הם לטובתם. הכניסה ל’עולם' – כפי שנצטייר בדמדומי דימיוני ההרפתקני – נראתה לי יותר קלה לנערים מסוגו של ובר, בעוד שבפניי ובפני אלה שכמותי נשאר ה”עולם" נעול על כל שעריו והכניסה לכל אחד ואחד מהם היתה מותנית בהתבגרות, בלימודי בית־הספר, בבחינות וכולי. – – – לא היה בוובר שום דבר שיכול היה לעורר את אהבתי אליו, חוץ מסודו הגדול, שבעזרתו היה מקורב לעולם המבוגרים וחי בעולם גס וערום יותר מזה שבו חייתי אני עם חלומותיי ושאיפותיי הכמוסים. אולם הרגש הרגשתי, כי בסופו של דבר ינחילני אכזבה ולא יעלה בידי לגלות את סודו ולמצוא את המפתח המאגי שלו לשערי החיים." (עמ' 14–15).

ובר מייצג בעיני הילד קשר לעולם אפל של בגרות: ארוטיקה וחטא. החינוך הנוצרי הפוריטאני של הילד אומר לו כי כל הדברים הרעים קשורים זה בזה: ההתחברות עם ובר, עולם היצרים, עולמם של המעמדות הנמוכים, הגניבה, החטא לכל צורותיו.

הסיפור פותח בבואו של הילד לביתו, במצב־רוח רע, לבקש ניחומים וחיזוק לנפשו בחדרי האב. אבל האב אינו נמצא בחדריו, והילד מתפתה לגנוב ממנו שני עטים וכמחציתה של מחרוזת דבלים, שהוא מוצא במגירה.

מעשה החטא מתעצם בנפשו להזדהות עם היסוד הרע, הדמוני, של הקיום, עם זיכרו של פושע שהובל בחוצות העיר. הילד חולם להיות פושע גדול, נידון למיתה, ולא לבקש סליחה ולא להראות שום סימני חרטה. ואם ישאל אותו השופט, בבית־דין של מעלה: “הכזאת וכזאת עשית?” יקרא לעומתו: “כן, כזאת וכזאת עשיתי ועוד יותר מזה, ובצדק עשיתי כל אלה ולו כוח בידי הייתי חוזר ועושה כך, רצחתי ובתים באש העליתי, מפני שלי גרם הדבר עונג מרובה, ולך ללעוג חפצתי ולהכעיסך נתכוונתי. אכן, שונא אני אותך ויורק אני לרגליך, אלוהים. כי אכן עיניתני וייסרתני, חוקים לא־טובים נתת, חוקים שאין ביד איש לקיימם, ועל הגדולים־המבוגרים פקדת, כי ימררו את חיינו הצעירים.” (עמ' 30).

רדוף הרגשת־אשם חושש הילד להסתכל בפני הוריו. מצבו דומה בדיוק לזה של אמיל סינקלר בתקופת גניבותיו והשתעבדותו לפראנץ קרומר, לכן אני מעז לשער, כי הסה מספר בכמה אופנים על חווייה אמיתית ועמוקה ממין זו שידע בילדותו. מן־הסתם לא לחינם נשלח בגיל צעיר לפנימייה. זה מה שקורה גם לאמיל סינקלר, וזה הפחד הרודף את הילד בסיפור שלפנינו. (עמ' 42).

הילד יוצא מהבית לטייל בחוצות העיר. הרגשת חטאו משנה את כל ראיית עולמו. הכול עצוב. הוא מהרהר בהתאבדות. בשובו משיטוט ביערות, רדוף “הצל הגדול והענקי של האב” (עמ' 34) הוא פוגש בוובר. ובר מאיר אליו פנים ואולם הילד מתקוטט עימו:

“התרתחתי וכעסתי וכל האימה, הפחד וחוסר־האונים שנצטברו בי מצאו להם עתה מוצא בחימה שפוכה. ביחס לוובר מצפוני נקי ואני צודק לגמרי. הייתי זקוק למישהו שביחס אליו אני יכול להיות גאה וצודק. כל הפרוע והאפל שבקירבי זרם עתה לתוך אפיק זה. עשיתי את הדבר, שנזהרתי ממנו תמיד, וגיליתי את אופיו של ‘בן־טובים’. רמזתי לו כי לא ייגרם לי כל צער ‘אם אוותר על ידידותו של נער רחוב כמותו’.” (עמ' 37)

הקשר לוובר הוא דו־כיווני. תחילה ייצג בעיני הילד את האפשריות האפלות שנפשו של הילד נכספת להגשימן, ועתה, על־ידי המריבה עימו, כאילו מנסה הילד לגרש את הרע שבנפשו על־ידי הטלתו על מי שמסמל את הזר, האחר, הרע שמבחוץ. מי שמעורר את הדמונים בלב הזולת נעשה להם אחר כך שעיר לעזאזל.

נוראה היא הקטטה בין השניים. הילד חוזר לביתו מוכה וזב דם. עתה לא איכפת לו אם יתגלה חטאו. הוא חפץ כי יבוא יום־הדין, “כי הדבר נורא המעיק עליי ייהפך למציאות ותיפסק האימה הנוראה. הייתי מוכן לכול! יענישוני קשה, ילקוני ויחבשוני! הלוואי וירעיבוני, יקללוני וינדוני! ובלבד שהאימה והמתיחות תיפסקנה!” (עמ' 41).

ואולם חטאו עדיין לא התגלה. מרחמים עליו ומטפלים בפצעיו. ורק למחרת, ביום הראשון, לאחר שהוא חוזר מהכנסייה, נכנס אביו לחדר בארשת־פנים המראה, כי נודע לו דבר גניבת התאנים. הילד מתקומם. עתה אינו מוכן להודות. הוא מסתבך בשקרים ומנסה להטיל, בלא הצלחה, חלק מהאשמה על ובר, אשר בכספו קנה כביכול את התאנים הגנובות שהתגלו בחדרו (של הילד).

האב מאיים לערוך עימות עם בעל החנות, שממנו כביכול נקנו התאנים. בדרך לשם נשבר הילד ומודה על חטאו. אך זוהי הודאה חיצונית. החרטה של יום אתמול, הרצון להיתפס ולהודות, הנכונות להיטיב את מעשיו, כל זה פג ונעלם. שעת החסד הוחמצה והאב אינו מצליח, ולשווא הוא פונה אל מצפונו של הילד ואל הטוב שבו.

הילד מקבל עונש לא קשה יחסית. להיות כלוא שעות אחדות בתא שמתחת לגג. “בערב של אותו יום ראשון עצוב, סמוך לעלותי על משכבי, עלה בידי אבי להניעני לשיחה קצרה אשר הביאה לידי התפייסות. שכבתי במיטה והייתי בטוח, כי אבי סלח לי בלב שלם – בלב שלם יותר מאשר סלחתי אני לו.” (עמ' 53. סוף הסיפור).

מעבר להרגשת החטא שבגניבה ועונשו, עוסק הסיפור בתחושות בעלות משמעות עמוקה. היחס לאב כאל אלוהים. הצד הארוטי המובלע ביחס לחבר הגס, המפתה לחטא בעצם הווייתו. מי שכבר יודע את סוד היצר והחטא נעשה נושא לתשוקה עצמה.

היחס הארוטי המורכב בין גברים בולט אצל הסה ביצירות כ“דמיאן” ו“נרקיס וגולדמונד”. הבריחה מן האב הגדול, המחמיר והשופט, אל האם הגדולה. הניסיון לברוח מן האלוהים ה“זכר” באמצעות ההזדהות עם הנשיות מביא להומוסכסואליזם לאטנטי.

לכישלון לעמוד במיבחנים של ערכי המוסר יש משמעות ארוטית פאטאלית. ויש לכך משמעות רבה כל־אימת שמתעוררים רגשות אשמה וחטא מכל סוג שהוא בתקופת ההתבגרות. כל עניין הגניבה כאן אינו אלא ביטוי למצוקה נפשית פנימית עמוקה יותר, וגם רצון ההודאה בשעת החסד שבאה, לאחר הקטטה עם ובר, לא היה לגמרי אמיתי אלא חלק מבריחה של ה“אני” המסרב, או עדיין בלתי־מסוגל, להכיר את עצמו.

הסיפור מעניין מאוד ומתאים מאין כמוהו ללימוד בכיתות גבוהות של בתי־ספר תיכוניים או בחוגי־נוער. שמעתי כי למרבית המזל עדיין נותרו מיספר ניכר של עותקים מן הספר (שאזל מן החנויות) במרתפיה של הוצאת “עם עובד”, אשר קיבלה בירושה את כל המלאי של הוצאת “תרבות וחינוך”.


* הרמן הסה: “נפשו של ילד”. תרגם וצירף מבוא ואחרית דבר: יהודה ארליך. “אורים”, מרכז לתרבות ולחינוך. תשי"ד, 1954. 66 עמ'. (הפצה: “עם עובד”).

המלצות קוראים
תגיות