רקע
אהוד בן עזר
"ימים" לטהא חוסין
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1932

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 28.1.1972


טהא חוסין נולד בשנת 1889 להורים עניים בעיירה קטנה במצרים העליונה. בהיותו כבן שלוש, עוד קודם שלמד לדעת את האל“ף־בי”ת, התעוור. על התעוורותו הוא כותב: “במקום רופא קיימת ‘חוכמת נשים’ וכדומה, חוכמה פושעת ומחטיאה. בשל תרופות נשים איבדתי את מאור עיניי. עיניי לקו בדלקת, אבל זמן רב לא שמו אליי לב. לבסוף קראו לגלב, ותרופותיו איבדו את מאור עיניי…” (“ימים”, עמ' 107).

למרות עיוורונו למד טהא חוסין ב“אל־אזהר” ובסורבון, ונעשה סופר, חוקר ומבקר־ספרות ערבי־מצרי מהולל, שפירסומו הגיע הרחק מחוץ לגבולות הארצות של דוברי ערבית. בשובו למצרים נתמנה כמורה באוניברסיטה של קהיר. שימש גם כשר חינוך, ופירסם עשרות ספרים. חיבוריו כוללים עיונים בספרת הערבית הקלאסית, תרגומים מלשונות אירופה, מחקרים ספרותיים והיסטוריים, מסות, סיפורים קצרים ורומאנים.

את שמו כסופר קנה לו בספרו האוטוביוגראפי “הימים” (“אל־איאם”, 1929). הכרך הראשון של הספר מתאר את ילדותו בכפר מולדתו, את התעוורותו, את לימודיו ב“כותאב”, הוא ה“חדר” בנוסח הכפר המצרי, עד הגיעו לקאהיר וכניסתו למכללת “אל־אזהר”. בשנת 1939 הופיע החלק השני של האוטוביוגראפיה, המוקדש לשנות לימודיו ב“אל־אזהר”.

ב־1935 הופיע הרומאן שלו “אדיב”, שגיבורו הוא סטודנט מצרי בפאריס בעת מלחמת העולם הראשונה, אשר מרוב חרדתו שמא תאבד אותה תרבות אשר למענה זנח את תרבות אבותיו, הוא כורע תחת נטל ייאושו ודעתו נטרפת עליו.

ברומאן “קריאת השרוני” (“דועא אל כרואן”, 1938) מתאר חוסין פרשת אהבה, שנאה ורצון לגאולת דם בין נערה ענייה ממוצא בדווי לבין מהנדס, אשר בביתו באה לעבוד כמשרתת. המהנדס אשם בפיתוי אחותה, פיתוי שהביא לרציחת האחות על־פי חוקי כבוד המשפחה.

טהא חוסין היה גם הסופר המצרי הראשון שחיבר סאגה, הגדת־משפחה, בשם “עץ האומללות” (“שג’רת אל־בוס”, 1944), שבה הוא מתאר שלושה דורות בחיי משפחה מצרית מן המעמד הבינוני בעיר קטנה בשלהי המאה הקודמת [ה־19] ובראשית המאה הנוכחית [ה־20]. (על־פי “בחינות אחדות ברומאן המצרי המודרני” מאת מנחם מילסון. “קשת” לספרות ערבית, אביב 1970). כיום נזכר מדי פעם טהא חוסין הישיש כאחד המועמדים לקבלת פרס נובל לספרות.

בשנת 1922, כשלוש שנים לאחר הופעתו, תורגם “ימים” לעברית בידי מנחם קפליוק. זה היה התרגום הראשון של הספר, שמאז תורגם להרבה לשונות. הופעת התרגום העברי נחשבה למאורע, ועיתונאי ירושלמי שלח על כך מברק לעיתון המצרי “אלמוקטם”. קפליוק כתב הקדמה למהדורה העברית, והקדמה זו תורגמה לערבית והופיעה באותה שנה במוסף הספרותי השבועי של העיתון היומי המצרי הליבראלי “אס־סיאסה”. קפליוק הוסיף ותירגם את “מלכי ערב” לאמין א־ריחאני. שני ספרים של עארף אל־עארף על הבידואים במחוז באר־שבע ועל תולדות באר־שבע ושבטיה, את “יומנו של תובע בכפרים” לתופיק אל־חכים, ולאחרונה את “הגנב והכלבים” לנאג’יב מחפוז.

אבל אופיינית, וגם מצערת, היא העובדה כי מאז הופעת “ימים” לפני ארבעים שנה, לא תורגם שום ספר נוסף של טהא חוסין לעברית, אפילו לא חלקה השני של האוטוביוגראפיה שלו. ויש לשער, לא מפני חוסר רצונו של קפליוק להמשיך בתרגום יצירותיו של טהא חוסין.

כל זיכרונות האור שנושא עימו טהא חוסין מן התקופה שלפני התעוורותו הם גדר־קנים גבוהה מקומתו, במרחק כמה צעדים מביתו, ותעלת־השקאה הנמשכת מן הנילוס. תחום צר זה הוא עולמו הנראה היחיד, נקודת־המוצא. כל שאר מגעיו עם העולם נעשו כבר ללא חוש־הראייה. משום כך מקבלות גדר־הקנים והתעלה, מימדים וחשיבות שמעבר לערכן הריאלי. מראות הילדות, אשר במקרה זה הם המראות הגלויים היחידים, נעשים לתבניות העולם. טהא חוסין מתאר את עולם ילדותו בצורה חושנית מאוד, אשר בוודאי נתחדדה משום חסרונו של חוש־הראייה. כך, למשל, הוא מאפיין את ה“סידנא”, מורהו ב“כותאב”, על־פי נעליו הצריכות תיקון, על פי מגע ידיו בכתפי תלמידיו בשעת ההליכה, ובעיקר על פי קולו.

“שמעו ותמהו: ‘סידנא’ היה מוצא שקול נהדר לו, ואילו אני – אודה ולא אבוש, הייתי סבור שלא ברא עוד אללה קול מכוער שכזה. כל פעם שהייתי קורא את דברי אללה יתעלה (בקוראן): ‘הנה הזר והמוזר שבקולות הוא קולו של החמור’ – מיד התייצב נגד עיניי רבנו השר את בתי השיר של ה’בורדה' (שיר מיסתורי מפורסם על אדרתו של הנביא) בדרכו אל המסגד לתפילת השחרית, או בשובו לביתו לעת ערב מן ה’כותאב'.” ("ימים, עמ' 32).

מקטע זה עולה תכונה נוספת של טהא חוסין והיא ההומור, ראיית הצד הקומי שבמציאות. לימודיו ב“כותאב” פירושם לימוד בעל־פה של הקוראן, ואחר־כך – של ספרי דת ודקדוק. הלימוד בעל־פה והקריאה בהטעמה נכונה הם גם מטרת הלימוד של שאר התלמידים פקוחי העיניים. מאחר שאין אלה הדברים המושכים ביותר את ליבם של ילדים חובבי שעשועים וצחוק, נעשים הלימודים לא פעם פלסתר. טהא חוסין מעלה בחמימות ובאהבה את זיכרם של תעלולי ילדותו. אגב כך נפרשת יריעת חייה של משפחה מרובת ילדים (טהא חוסין היה אחד משלושה־עשר אחים ואחיות), ענייה, אך לא שקועה בדלות. האב הוא איש משכיל בנוסח התקופה, והבנים הבוגרים לומדים ב“אל אזהר”.

ילדותו של טהא חוסין אינה עוברת עליו בחשיכה גמורה. הסיפורים שהוא שומע משובבים את נפשו. הוא יודע גם פחדים – פחד מפני שדים ורוחות, פחד מני הלילה, פחד מפני אכילה בחברה (פן יצחקו לו) – והרבה אמונות טפלות, אשר חלקן מעין מיתוס פרטי שהוא בורא לעצמו כדי להתגבר על תחנות קשות בחייו. אגב, חוסין מספר כי במנהג זה – לאכול תמיד ביחידות ולא בציבור, הוסיף להחזיק גם בבגרותו, ואפילו בשעה שהפליג באונייה לאירופה ובעת שישב בצרפת. “מנהג זה לא עזבתיו אלא אחרי שנשאתי את אשתי, היא הזירתני ממנו, כמו מהרבה הרגלים אחרים שהייתי דבק בהם.” (עמ' 25).

בהיותו סטודנט בפאריס נשא לו טהא חוסין אישה צרפתייה, שהיתה לו במשך השנים לעזר בעבודותיו וביצירותיו.

החשיכה שירדה על עיני הנער, בעקב הבערות של סביבתו, היא גם סמל מוחשי לאותה בערות. בעטייה של הבערות נפטרת במחלה אחותו הקטנה בת הארבע, האהובה עליו ועל כל בני המשפחה. איש אינו מעלה על דעתו להזמין אליה את הרופא, והתרופות הביתיות רק מקרבות את קיצה. במחלת הכולירה מת אחד מאחיו הגדולים. כתרופות מחלקים אנשי הדת פתקים על קרטון לבן שעליהם רשומים שמות הקדושים, ואותם הם מייעצים לבלוע.

הדברים היחידים המשעשעים את נפשו של הילד הם, כאמור, סיפורי האגדות והמעשיות, שיחות הנשים, תיאורי החיים וההווי. הלימוד בעל־פה אינו מביא לו שמחה רבה. דומה שגם בו הוא רואה חלק מן הבערות והחשיכה אשר סביבו. חלומו הנכסף הוא להגיע למדרגת תלמיד ב“אל־אזהר”.

הספר מסתיים בבואו של הנער העיוור לשמוע את השיעור הראשון מפי שייך מפורסם ב“אל־אזהר”: “תחילה לא הבחנתי בדבריו ולא כלום, אך מעט מעט תפסתי את דיבורו… אודה ולא אבוש: ערך החוכמה נפל בעיניי פלאים.” (עמ' 123).

השייך מורה הלכות גירושין “בניגון ובהטעמה, בקול מחרחר וצרוד, שבעליו השתדל לעשותו ערב לשומע.” (שם. עמ' 123). האכזבה מן הבערות, שנמשכת והולכת גם במקום שבו קיווה למצוא חוכמה, היא שהביאה את טהא חוסין, בהיותו כבן שבע־עשרה, להביע דיעה אפיקורסית אשר בגלל גורש מ“אל־אזהר”.

בחייו ידע סדרה ארוכה של מלחמות קשות בשונאיו ובמקנאיו הרבים. בדיעותיו החופשית הקים לו אויבים רבים מקרב העולמה (תלמידי חכמים) של “אל־אזהר” ומקומות אחרים, ריאקציונרים ושוטמי החדש. גם ספרו “על שירת הג’אהיליה” (1926) הוחרם בשעתו מפני המסקנות האפיקורסיות שהגיע אליהן במחקרו.


* ד“ר טהא חוסין: “ימים”. תרגם מ. קפליוק. הוצאת “אמנות”, תל־אביב. תרצ”ב, 1932. 123 עמ‘. ספרייה לכול מס’ 16.

המלצות קוראים
תגיות