רקע
אהוד בן עזר
"הנפט זורם למזרח התיכון" לישראל זרחי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1936

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 17.12.1976


חוט של חסד משוך על הרומאנים והסיפורים הארץ־ישראליים משנות השלושים [למאה ה־20], רוח של תמימות, של התפעמות אפילו מחידושי הטכניקה, המשנה את פני הארץ בקצב הולך וגובר, אך גם תחושה של חרדה מפני הבאות. החשש מפני המלחמה, והחרדה פן האנושות עלולה להשתמש לרע במכשירי כוחה החדשים ורבי העוצמה.

עם זאת לא נעדרים סממנים ברורים של “דולצ’ה־ויטה”, בעיקר בתיאור החיים העירוניים בארץ־ישראל, שכבת עשירים ומתעשרים, הנוסעים לקהיר מדי חורף, ולמקומות־נופש אשר בלבנון, בקיץ, להם מכוניות ונהגים פרטיים, לעיתים גם סוסי־מירוץ ומסלול־תעופה פרטי. החיים האלה מושפעים כמובן הרבה מסגנון חיי הנציב־העליון והפקידות הבריטית הגבוהה, ששימשה דגם לחיים אחרים, זרים ואריסטוקראטיים. והיו שהסתופפו בצל הבריטים, והסתגלו כמעט או בהרבה לסגנון חייהם, תופעה שנפוצה במשפחות עירוניות עשירות. יהודיות גם ערביות.

כך היא דמות של המהנדס פוריון ברומאן “תנובה” (1934) של אביגדור המאירי. פוריון הוא כמין צירוף של רוטנברג ונובומיסקי, המבקש לבנות בארץ מפעל גדול בנוסח אמריקאי, ולא ברור אם מדובר בחברת החשמל, בפיתוח ים־המלח, או בחפירת תעלה ימית לאילת. ויש ברומן גם ארוסה, נערת זוהר תל־אביבית בנוסח שנות השלושים [למאה ה־20], בשם בללה מארדן, ולה אווירון פרטי, בו היא נוסעת לערוך קניות בקהיר, או לשחק טניס בארמון הנציב בירושלים. ויש, כמובן, גם פרשת אהבה של פוריון לתנובה, חלוצה צעירה היושבת בקבוצת “תנובה” אשר בעמק.

הנחת קו־צינור־הנפט מכרכוך שבעיראק, דרך המדבר, לארץ־ישראל, ובניית בתי־הזיקוק במוצא הצינור, בחיפה, משמשים רקע לרומאן של ישראל זרחי (1909–1947) “הנפט זורם למזרח־התיכון” (1936). זה היה ספרו השלישי של זרחי, אשר עלה ארצה בשנת 1929, ונראה שזכה להצלחה, ונדפס מאז ביותר ממהדורה אחת. אלא שלאחר שנים רבות נשכח כמעט כליל. (העותק שבידי ניתן לי במתנה מידי שלמה שבא, ועליו רשומה הקדשתו של ישראל זרחי למשורר יעקב פיכמן, משנת 1936).

יש אשת־זוהר חיפאית ברומן, ושמה זפירה (ובקיצור – פירה) הוסט, החיה בעושר רב בבית מפואר בקצה העיר, עם בעלה, כלבתה, מכונית מפוארת ונהג, אלא שאין היא אישה נאמנה במיוחד, והיא מפזרת דרכיה וקונה לה מאהבים מבין ידידיו של לבעלה ומבין המהנדסים העומדים בראש החברה הזרה, הבונה את קו צינור הנפט ואת בתי הזיקוק.

אלא שלא הנפט ולא זפירה הם גיבורי הרומאן, אלא זוג צעירים ארצישראליים ממושבה ותיקה בגליל התחתון, “עיליה” (כנראה – יבנאל או מצפה), והם גדעון ברקאי ונורית כספי, שני שמות פרטיים ומשפחתיים הנשמעים שגורים מאוד בדורנו, אך היו ודאי חדשים, ומאוד לא “משומשים”, כאשר בחר בהם זרחי לשני גיבוריו בני־הארץ, ברומן שכתב בשנת 1935 לערך.

גדעון הוא בחור תמים ורגיש, לא מלומד ביותר, כפרו צר לו, בית־הוריו עני ונחלתם בקושי מפרנסת את בעליה. נורית היא אהבתו הראשונה והיחידה, אלא שהיא עוזבת, יחד עם אחיה צבי, את הכפר, ועוברת לחיפה, לאחר שסיימה את לימודיה בבית ספר לאחיות בירושלים. צבי נעשה לנהגה של משפחת הוסט, והוא ברומאן הדמות המנוגדת לגדעון. צבי הוא בן־הארץ המעשי, שאינו שוגה בחלומות, המרגיש ב“פרוספריטי” הבא בעקבות העלייה וההתעוררות הכלכלית והתעשייתית, ומתכוון להתעשר מהר.

נוגעים ללב הקורא, גם כיום, תיאורי משפחתו של גדעון, יחסיו עם אביו, כאב עזיבת הכפר, ואהבתו לנורית, שמעניקה לו את גופה בשלמות פעם אחת ויחידה, בעשותם לילה על חוף ים־המלח, ליד הקאסינו, ממנו הגיעו צלילי מוסיקה, ולאור זיקוקין־די־נור. ומה שנראה בעיני גדעון כהתחלה כבירה והגשמת משאת־נפש, אינו לגבי נורית אלא מעשה־חסד, ואינה מתכוונת כלל לקשור גורלה בחייו.

וגדעון כגיבור אחר בן־הארץ, עמשי השומר, בספרו של יעקב רבינוביץ “נדודי עמשי השומר” (1929), פונה לברוח אל המדבר. עמשי אמנם יוצא, לפני מלחמת העולם הראשונה, לגלות את יהודי חייבר האגדיים, ואילו גדעון יוצא לעבוד בהנחת קו צינור הנפט. המפעל המודרני במדבר קוסם לו.

שתי פנים למדבר – הצד הרומאנטי, זה של בריחה מן החיים בכפר קטן ובעיר זרה, לעבר המרחבים, השמיים המכוכבים, הבדידות ורגעי התגלות נדירים של האדם לעצמו. והצד השני הוא רצונו של גדעון לשכלל את נפשו, לקחת חלק בתנופת העשייה של תקופתו, לרכוש לעצמו מקצוע השייך לעתיד (חשמלאי), ולפרוץ גם בכך את טבעת השיממון העלולה לסגור עליו אם ימשיך בחיי איכר בכפר הגלילי הקטן.

אך כל חלומותיו היפים עולים בתוהו. נורית חיה עם גבר זר. פסלון העשתורת העתיק, שהביא לה שי מעיראק, לא היה אלא זיוף. חברת קו צינור הנפט נוגשת בפועלים, והחיים במדבר חד־גוניים וחסרי עתיד. הנפט זו האנרגיה הכבירה, אשר כל העוזר בגילוייה ובהזרמתה כמו לוקח חלק בדופק־דמו של העולם, הנפט הזה עתיד לפרנס את כלי־המשחית של המלחמה המאיימת באופק, וגדעון חוזר מן המדבר לחיפה כדי לשמוע את דברי ידידו, הבחור הארצישראלי המעשי, צבי כספי:

“נו, די, גדעון. הישאר כאן ועבוד איתי. את עמק עכו מחלקים עכשיו למגרשים. אני הרווחתי כבר בעין יפה. יש אפשרויות מרובות, אתה תישאר כאן, תעבוד איתי כסוכן, תרוויח גם אתה ותעשה הרבה כסף. די כבר בחלומות המדבר. מה נתן לך כל זה?” (שם. עמ' 300).

וכך שקע, כנראה, גדעון ולא נותרו ממנו אלא חלומו ומסעותיו, בספרו הנושא את השם המוזר “הנפט זורם למזרח התיכון”.


* ישראל זרחי: “הנפט זורם למזרח התיכון”. רומן. הוצאת הספרים הארץ־ישראלית. ירושלים. תרצ“ו. 1936. 301 עמ'. מחיר הספר בכריכת־בד נאה – 170 מא”י.

המלצות קוראים
תגיות