רקע
אהוד בן עזר
"סונטת קרויצר" ללייב טולסטוי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1927

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 29.10.1971.


“חיינו כל־כך טוב,” כותבת סופיה אנדרייבנה, אשתו של ליב טולסטוי, לאחותה, “והתחילה צעקה, הוכחה ונזיפות… לא השיבותי כמעט כלום – ראיתי שהאדם מטורף, וכאשר אמר 'במקום שאת נמצאת, האוויר מורעל” – התחלתי לצרור את חפציי. באו במרוצה הילדים. יְללה – הוא התחיל לבקש שאשאר. נשארתי, ופתאום התחילו בכיות היסטריות, פשוט נורא להעלות על הדעת. ליובושקה רעד כולו מרוב בכי."

הבנות בבית טולסטוי נטו לצד האב, והבנים – לצד האם. פירוד־הלבבות בבית היה גדול. ב“גיל המסוכן” התאהבה סופיה אנדרייבנה אהבה נואשת, מטורפת, בסרגי טאנייב, תלמידו של צ’ייקובסקי. במשך חמש־עשרה שנים הרגישה עצמה בבית בעלה כמין מכונת לידה והנקה, “משחר עד לילה להיניק ומלילה עד שחר” – במשך שנים. והיא עצמה היתה צמאה, “כשם שהרעב צריך למזון,” כתבה, “זקוקה אני בכל להט נשמתי למוסיקה של טאנייב, שעמקותה פועלת עליי פעולה עזה.”

רק אדישותו של טאנייב, שהיה צעיר מאשתו של טולסטוי בשתים־עשרה שנה, שמה קץ לאהבתה (על פי “לכסיקון לספרות עולם” מאת יוחנן טברסקי, כרך ב‘, עמ’ 350).

לא לחינם כתב, אפוא, טולסטוי, בין השנים 1888 ל־1890 את הרומאן “סונטת קרויצר”, שבו הוא מתקומם, כמעט באלימות, נגד המוסיקה, שפעולתה נוראה, מדכאה ובלתי־מוסרית, ואף עשוייה להרוס חיי־משפחה. “בארץ סין נתונה המוסיקה ברשות הממשלה. וכך אמנם צריך להיות. הן אין להרשות, שכל הרוצה יבוא ויהפנט את חברו או את הקהל, ויעשה בהם כעולה על רוחו. ובעיקר, הלא אין להרשות שהמהפנט יהיה כל מי שרוצה, ואפילו אם הוא אדם בלתי־מוסרי.” (“סונטת קרויצר”, עמ' פ"ו).

כמרבית יצירותיו של טולסטוי, כך גם “סונטת קרויצר” יש בה מיסוד הווידוי על חייו האישיים והמשפחתיים. פוזדנישב, גיבור הסיפור, אדם לא צעיר, מתוודה ברכבת, במסע לילי, כיצד רצח את אשתו שילדה לו חמישה ילדים. עמדה מלדת, והחלה נפגשת, כאילו לשם נגינה־בצוותא, עם כנר בשם טרוכצ’בסקי. טולסטוי כתב את היצירה בהיותו כבן שישים, ועודנו סוער ואדיר־יצרים. וכך עודנה “סונטת קרויצר” גם כיום – מסעירה, מהממת בהעזתה ובווידוי המפורש שבה לגבי היחסים שבינו־לבינה, ומותירה את הקורא, גם לאחר קריאה שנייה ושלישית, נבוך מאוד באשר למשמעותה.

ממש כספריו של סולזניצ’ין כיום [1971], לא נדפסה ברוסיה אף יצירה אחת של טולסטוי משנות השמונים [למאה ה־19], ו“סונטת קרויצר” בתוכן, אולם הן נפוצו בכל רחבי רוסיה במיספר עצום של הוצאות הֶקטוגראפיות ובכתבי־יד.


פוזדנישב, כמוהו כטולסטוי, הוא בן למשפחת אצילים רוסית, היה בחור הולל, ובצל הוללות־בשרים זו עומדים חיי־נישואיו. פוזדנישב אינו מסוגל לאהוב, אלא רק לנאוף. אמנם אין הוא בוגד באשתו, אך חיי נישואיהם מתנודדים בין תאווה בהמית לבין שיעמום, שינאה מורעלת ומריבות מכוערות. גם את יחסיו עם אשתו הוא רואה לא כמעשה של אהבה אלא כניאוף, כחטא.

“טבעי – לאכול. לאכול קל, נעים, שמח ואין בושה מעיקרא. וזה [יחסי אישות] מעורר גועל, מעליב ומכאיב. לא, זה לא טבעי, ונערה בלתי־מקולקלת, כפי שנוכחתי, מואסת, שונאת את זה תמיד.” (עמ' ל"ט).

לדעת פוזדנישב מעכבות תאוות־הבשרים את המין האנושי מלהשיג את תכליתו, את תעודת הטוב, האהבה והחסד, שיושגו רק על־ידי חיי טהרה ופרישות. אם יש מטרה לחיים, והיא השגת הטוב, הרי ברור שהחיים צריכים להיפסק עם השגתה – כך מחייב ההיגיון. תאוות־הבשרים מעכבת את הגאולה, אך היא גם, באופן דיאלקטי, פתח הצלה: “לא הגיע הדור לתעודתו, אין זה אלא משום שהתאוות מעכבות, והקשה שבהן – תאוות־המין. ישנה תאוות־המין, בא דור חדש, וממילא אפשרית שוב השגת התעודה. לא הגיע אליה גם הוא – יגיע הבא אחריו וכך עד סוף כל הדורות.” (עמ' מ"א).

“כבודו מדבר כל הזמן על אהבת־בשר,” שואלת גברת כבודה ו“מודרנית” את פוזדנישב, “האין הוא יכול להניח, שיש גם אהבה העומדת על קרבת־רוח, שיתוף־אידיאלים?”

“קרבת־רוח! שיתוף־אידיאלים!” הוא חוזר אחריה, “אבל אם כך, הרי אין צורך לישון יחד (במחילה על הגסות), אנשים שוכבים לישון יחד מתוך שיתוף־אידיאלים…” הוא אומר, ופורץ בצחוק עצבני.

“הרי המציאות עצמה סותרת את דבריו,” מתערב אדם אחר בשיחה, “אנו רואים שקיימים חיי־משפחה, שכל המין האנושי או רובו חי חיי־נישואים, ורבים שומרים אמונה במשך הרבה שנים.”

פוזדנישב שוב פורץ בצחוק: “מתחילה אמר, שהנישואים עומדים על האהבה, ועתה, אחרי שאני מטיל ספק במציאות האהבה, חוץ מאהבה חושנית, הריהו בא ומוכיח את מציאות האהבה – מזה שקיימים חיי־נישואים. אבל הנישואים הללו בימינו הרי אינם אלא – זיוף!” (עמ' י"ח).


מגעו הארוטי הראשון של פוזדנישב בגיל חמש־עשרה, היה עם זונה.

“זכורני,” הוא מספר, “מיד לאחר מעשה, עוד הייתי שם, לא יצאתי מן החדר, תקפני פתאום עצב גדול, היה רצון לבכות, לבכות את אובדן התמימות, את היחס הטהור לאישה, שאבד לעולם, לעולם. כי אבוד אבד לי לעולם היחס הישר והטבעי לאישה. מאז לא ידעתי עוד יחס טהור לאישה, ולא יכולתי לדעת עוד. היה הייתי – למנאף [זנאי. – אב”ע]. והיות מנאף, פירושו להימצא במצב פיסי ידוע, כשותה המורפיום, השיכור והמעשן. כשם שהמורפיניסט השיכור והמעשן אינם אנשים נורמאליים, כן אינו נורמאלי גם זה, שידע נשים אחדות. הוא אדם מושחת – מנאף. וכשם שאת השיכור ואת המורפיניסט מכירים מיד בפניהם, בהליכותיהם, כן אפשר להכיר מיד את המנאף. הוא יכול להינזר מאישה, לכבוש את יצרו! אך יחס ישר, בהיר וטהור לאישה, יחס־אח, לא יידע עוד לעולם. במבטו על אישה צעירה, בהסתכלותו בה תכירהו מיד. ואני הייתי למנאף ומנאף נשארתי כל ימיי, וזהו שגרם לאובדן חיי." (עמ' כ"ו).

ויש לו, לפוזדנישב, גם אידיאולוגיה: “הרי אין זימה ביחסים פיסיים, כי שום מעשה־כיעור פיסי אינו זימה. זימה היא, כשאתה מסתלק מיחסים מוסריים אל האישה, שאתה הינך נמצא ביחסים פיסיים. והסתלקות זו מיחסים מוסריים הייתי חושב לי לצדקה. זכורני, כמה גדלו עינויי, כשלא הספקתי פעם לשלם לאישה, שהתמסרה לי, בוודאי, מתוך אהבה. רוחי שקטה רק אחרי ששלחתי לה את הכסף, ובזה ראיתי, שבמובן המוסרי איני חושב את עצמי קשור אליה…” (עמ' כ"ב).

עם מטען־רגשות זה בא פוזדנישב אל נישואיו עם נערה הגונה, ובמהרה “היתה בלב הרגשה של גועל, בושה ושיעמום, ומהר נעשה הדבר גם מכביד ומענה.” (עמ' מ"ג). התגלתה התהום הרובצת בין שני בני־הזוג, אלה היחסים האמיתיים, שבאים כל פעם לאחר היחסים הבהמיים. “לא הבינותי אז, שהיחס הקר, יחס האיבה, הוא האמיתי – לא הבינותי, משום שגל חושנות חדש עלה והציף את האיבה שבינינו.” (עמ' מ"ד).

פוזדנישב ואשתו נעשים דומים לשני אסירים, שונאים־בנפש, הרתוקים בשרשרת אחת, מרעילים זה את חיי זה ומשתדלים להתעלם מכך. “אז עוד לא ידעתי,” הוא מעיד על עצמו, “שתשעים ותשעה אחוז של בני־האדם הנשואים חיים בגיהינום שכזה, ושאחרת לא יצוייר.” (עמ' ס"ג). “כן, לא במהרה ידעו בני־האדם את הידוע לי. אפשר לדעת מהר את כמות הברזל ומיני המתכות שעל השמש ועל הכוכבים, אך להבחין מה היא החזירות שבתוכנו – זה קשה, קשה מאוד!” (עמ' נ"ו). והוא נדחף לשנאת־נשים קיצונית. האישה היא השלטת, ממש כמו היהודים.

“מה היהודים מתנקמים על־ידי שלטון הכסף – על הלחץ שלוחצים אותם, אף האישה כך. 'רצונכם שנהיה רק תגרנים – מוטב. אנו, התגרנים, נשלוט בכם,” אומרים היהודים. ‘רצונכם שנהיה רק אובייקטים לסיפוק תאוותכם – מוטב. אנו האובייקט לסיפוק תאוותכם, נשעבד אתכם,’ אומרות הנשים." (עמ' ל"ה).

באמצעות הלידה וההנקה משעבד פוזדנישב חמש פעמים את אשתו, וכל אותו זמן תובע ממנה גם את סיפוק תאוותיו. אחר הלידה החמישית היא מתמרדת, נועצת ברופאים וחדלה להרות. עתה באה לה תקופת פריחה, ועימה ההתאהבות בכנר טרוכצ’בסקי והנגינה בצוותא של “סונטת קרויצר” לבטהובן. בהתקפת קינאה מטורפת־מחושבת רוצח אותה פוזדנישב.

וידויו של פוזדנישב הוא לכאורה ברור ופשוט. אין מסתורין בדבריו. שום פרט לא נעלם. הרגשת ניאוף, שנאת נשים, תאווה בהמית, הערצת הבתוליות הנצחית, הקנאה, שלילת הנישואין, הטירוף המחושב.

אבל באמת זו יצירה עמוקה ומורכבת, שלא קל להגיע עד חיקרה. מן הווידוי של פוזדנישב ברור שהאישה היתה חפה מחטא. ובכל־זאת התנהגה כך שלא היה יכול שלא לרצוח אותה. הוא אחראי ולא אחראי למעשיו. הוא ניחם ולא ניחם על מעשהו. נענש ולא נענש. הוא מכוּוַן על־ידי מניעים שבאורח־החיים של תקופתו ומעמדו. ההוללות והאהבה הקנוייה בכסף, אבל הטראגדיה של נישואיו היא עזה יותר מן הסיבות־לכאורה הללו, ובעצם, גם באשתו קיים אותו יסוד בהמי, פרוע וצמא־חיים. ולכן “סונטת קרויצר” היא יצירה מסתורית מאוד ובעלת משמעות פנימית עמוקה.

גורקי מספר בזיכרונותיו על יחסו של טולסטוי לנשים. פעם ישבו כמה סופרים וצ’כוב ביניהם, ודיברו על נשים. “טולסטוי הקשיב זמן רב ואחר כך אמר פתאום: ‘ואני רוצה להגיד את האמת על הנשים, כאשר אכנס ברגל אחת אל קברי – אני אגיד ואקפוץ אל ארוני ואסגור בעדי את המכסה ואומר: עתה עשו כטוב בעיניכם.’ ובדברו היה מבטו כה פראי, כה איום, שזמן רב לא יכולנו להוציא הגה…” מסיים גורקי.


* ל. טולסטוי: “סונטת קרויצר”“. רומאן. תירגם ש. הרברג. הוצאת ספרים מצפה 1927. קי”א עמ'. הדפסה חדשה ע"י הוצאת יהושע צ’צ’יק, תל־אביב.

המלצות קוראים
תגיות