רקע
אהוד בן עזר
"מחיי יוסף טרומפלדור"
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

תרפ“ב, תשי”ג / 1922, 1953

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 25.2.1972.


בחודשי חייו האחרונים, לפני שקבע את מושבו בפרדסי יפו, ישב יוסף חיים ברנר באוהל בגדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור במגדל אשר לחוף הכנרת, ועסק בעריכה ובתרגום של כתבי יוסף טרומפלדור. ברנר הספיק לתרגם ולערוך את יומן גליפולי, התופס כמחצית מן הספר (עמ’115–301), ולהתוות לספר את צורתו הכללית.

ביום־השנה הראשון למאורעות תל־חי [שהתרחשו ב־1920] כתב ברנר:

“לא זכיתי להכיר את יוסף טרומפלדור מקרוב. אבל הקריאה במכתביו, יחד עם הידיעה על מעשיו (בשבי־יאפאן, במגדל, בגאליפולי, ב“החלוץ”, בתל־חי) – מעמידה על אופיו האנושי. זה היה אנוש שלם בתכלית: בפשטות של תמימות, בהבנה של יושר, ברעות של טהרה, בהומור, ביחסי אמת אל עצמו ואל קיבוצו. הוא היה תמיד אוטופי, הוא חי תמיד עם העולם, עם זרועות־העולם, ויחד עם זאת היה נתון כולו – כולו – לד' אמות, שהוא נמצא בהן באותה שעה, לאנשים המסובבים אותו באותה שעה. הוא היה איש־פעלים, איש־סדרים. הוא הבין, שהכול חשוב, הוא אהב את דומן־האדם ועם זה לא פחד ללוש אותו, לגבש אותו לגבעה נישאה. את עצמו ראה באחרית־הימים עומד על הגבעה. והוא היה גם אז איש־צבא. רק איש־צבא. אשרי מי שעמד בד' אמותיו.”

אלה דבריו של ברנר, שמגולמת בהם, בצד ההערכה, גם עמידה על מגבלותיו של האדם אשר את יושרו וגבורתו העריץ. הוא היה “רק איש צבא” – ומעניין מכתבו של טרומפלדור משנת 1916, והוא אז כבן שלושים ושש, אל אחד־העם, מכתב המעיד על לבטיו בהיותו בחור צעיר, בתקופה שבטרם התגייס לצבא הרוסי:

“לשעבר קרוב הייתי לטולסטואיות, ומשלקחו אותי (בשנת 1903) לעבודת הצבא, היה בדעתי לסרב להישבע, ושבתי מרעיון זה אולי בעיקר מתוך חשש שמא יגידו ‘הם’: ‘היהודון עושה עצמו כמתעתע: מסתמך על דעות, ולמעשה הוא מפחד מפני עבודת־הצבא’… אפשר, שנהגתי לא נכון, אפשר שלא הייתי צריך להתחשב עם דעותיהם של אנשים שאינני מכבדם, אלא בחצי־הטולסטואיות שלי ובאנטי־המיליטאריזם שלי היו הרבה נקודות רפות גם לעצמי. איך שיהיה, לפי השקפותיי אינני איש־צבא ולקחת נשק ביד מוכן אני רק בשעה שאינני רואה לפניי שום דרך אחרת.” (עמ' 192).

במכתביו מתקופת פורט־ארתור והשבי ביאפאן (1904–1905) מתגלים קווי־אופיו. “הרי אני כיום סגן־אופיצר, מחונן באות הצטיינות צבאית ממדרגה רביעית וגם מועמד לקבלת אותות ממדרגה שלישית ושנית. בגאווה אני רשאי לאמור, כי זכיתי לכל אלה ביושר ובצדק, על ידי מעשיי בשדה־הקרב בלבד. מילאתי את חובתי וליבי טהור. עתה רק רצון אחד לי, והוא, כי כולכם, ובייחוד אימא ואתה (אביו), לא תצטערו ביותר על שאיבדתי בכך את ידי השמאלית.” (עמ' 24–25).

והוא מוסיף: “כתובתי: יאפאן, אוסקה פו כמדרה. מדור־שבויי־המלחמה. ליוסף טרומפלדור, מס' 14276.”

במחנה השבי הוא מאגד קבוצה בת 11 איש לשם הקמת מושבה בארץ־ישראל, ובדרכו בחזרה מן השבי, מאירקוטסק, הוא שולח להם מכתב עם הוראות: צינמאן, תהיה איכר! צלצקי – גם אתה. אתה, ז’אק, תשתלם בנגרות. כץ! אתה גגות תעשה לבתינו. למד גם לעשות מלוחות פחים כל מיני קומקומים וספלים. וכן הלאה. ומידידו בלוצרקובסקי (אשר כתב ספר זיכרונות עליו) הוא דורש, שם בשבי היאפאני: “חבּר מילון רוסי־עברי!” (עמ' 29).

מתוך מידת דייקנות זו הוא גם מתאר במפורט, במכתב מפטרבורג לארץ־ישראל משנת 1912 – את מיבנה גופן של החברות המכינות עצמן לעלות לארץ, וזאת כנראה כדי להעיד על יכולתן לעמוד בקשיים.

בהיותו בפטרבורג מתיידד עימו גרישה (צבי) שץ וכותב לו מכתבים בעלי אופי וידויי. טרומפלדור מאופק במכתביו, כאילו חושש מן הרגשנות. גרישה מבקש ממנו רשות להשתמש בלשון “אתה” במכתבים, במקום “הוא”.

טרומפלדור עונה:

"כעת בדבר השימוש בלשון ‘אתה’ ובלשון ‘הוא’. גרישה חביבי, מיום שחדלתי לאמור לכל מכה ‘אתה’ (זאת אומרת, מן השנה האחת־עשרה או השתים־עשרה לימי חיי), עוד לא החלפתי ‘הוא’ זה ב’אתה' ביחס לשום איש. ולי, הרבה אנשים היו לי בחיי, שהוקרתים וכיבדתים וגם שתיתי איתם יחד – עם רבים מהם – גם מכוס־היגון וגם מכוס־השמחה (מן האחרונה, אמנם, מעט), גם בימי מלחמה וגם בימי שלום. אני מאמין באנשים. אני מאמין, שבזמן מן הזמנים נראה והינה טובים הם (יכולים להיות טובים), אבל לפי שעה אין אני מוקיר אנשים ביותר (כשם שאיני מוקיר ביותר את עצמי), אני תובע מהם תביעות גדולות וקשה לי להתרועע עם מישהו כאח ורע. אליך התוודעתי זה לא כבר. כנראה עשינו זה על זה רושם טוב, ואולם אין זה די, עוד אי־אפשר ב’אתה'. אני מאמין באנשים, אבל אינני מאמין לאנשים, היום הזה נפגשתי עם בן־אדם, פתחתי זרועותיי, חיבקתי ואמרתי לו ‘אתה’, ומחר והינה לא אנשים קרובים אנחנו (אקווה, שאותנו לא יקרה כמקרה הזה). למה, אפוא, ‘אתה’ ומה ערך לו? ואני מחשיב ערכו. – – – " (עמ' 63).

גרישה נעלב, כנראה, ובמכתב הבא מוסיף טרומפלדור ואומר: “אל נא תחשוב, שאני שונא גילויי־נפש. להיפך, אני מוקיר אותם, אבל עם זה הנני מגנה כל כניסה לא־עדינה לנפש זרה וחושב אותה למעשה ברברי שאין כמוהו. כתוב, אפוא! בקוצר־רוח אחכה למכתבך. שלך, אוסיה.” (עמ' 64).

מצד אחד, אפוא, פרוגרמות על התיישבות ציונית, ביקור אצל איכרים טולסטויאניים ברוסיה כדי ללמד מהם, הקפדה על פרטים, מתן הוראות, הנהגה, ועם־זאת, אותה הרגשה של ריחוק, של דיסטאנס, הרגשה אולי צבאית: הוא תובע הרבה מעצמו, וגם מאחרים, ולכן כנראה אינו עולה יפה הניסיון בחוות מגדל ב־1912.

תקופת גליפולי (1915). בראש הגדוד עמד הקולונל האנגלי ג'. ה. פטרסון, שהיה אחרי־כן מפקד הגדוד העברי ה־38 בארץ־ישראל. טרומפלדור לא ידע אנגלית, ולכן לא עמד בראש הגדוד אלא בתקופה האחרונה, לאחר שפטרסון חלה והוכרח לעזוב. אבל עיקר העבודה המעשית, הפיקוד על האנשים, נפל על טרומפלדור.

מבחינה זו יומן גליפולי הוא גם מגילה של ייסורים ותסכול. הגדוד היה מורכב מאשכנזים, ספרדים וקראים, שרובם תושבי מצרים. בצד מעשי גבורה, וחיים תחת שארפנלים, רבו הסכסוכים בין האנשים. מעמדם לא היה ברור: פועלים של הצבא הבריטי או חיילים לכל דבר. קולונל פטרסון דרש משמעת צבאית, ואילו טרומפלדור ניסה להעמיד את הצבאיות על הכרה ציונית.

הדבר הורגש בייחוד בשאלת העונשים. פטרסון ושאר הקצינים האנגליים דגלו בעונש המקובל בצבא הבריטי – מלקות, ואילו טרומפלדור התנגד לכך. אבל המוראל של מובילי הפרדות היה לא פעם ירוד למדי, נדמה היה להם כי רומו, כי אין דואג למשפחותיהם ולזכויותיהם. וקשה היה להשליט משמעת רק בדיבורים.

לא פעם עקפו האנשים את טרומפלדור ופנו בקובלנה אל הקולונל, והתוצאה היתה בדרך־כלל גרועה יותר לגביהם. באחת הפעמים הללו הגיע הדבר לקרע גלוי, היתה סכנה שטרומפלדור יישלח לבדו חזרה למצרים, ואז – “עכשיו אני מתהלך ואיתי כעשרים אנשים מבני ספרד וגם אשכנזים אחדים – ספק משמר כבוד, ספק שמירת־אסיר…” (עמ' 154) – לא הניחו לו לנסוע כי חששו פן בלעדיו יורע מצבם כפליים.

בהגיע חוסר־המשמעת בגדוד למדרגה בלתי־נסבלת, ואסיפת מובילי הפרדות שלחה עצומה קולקטיבית לקולונל בבקשה שישלחום הביתה, אירע אחד המחזות המזעזעים בחיי הגדוד, שהשאיר טעם מר והרבה לבטים ביומנו של טרומפלדור.

הקולונל אסף את האנשים בחמש וחצי בבוקר, וציווה להלקות בפומבי שתים־עשרה מלקות לשלושה מתמרדים, וכאשר קפצו לעזרתם כמה מחבריהם מבין השורות, הם הוחזרו לאחור בנפנוף חרב שלופה. אחר כך נקשרו המולקים אל הגלגלים הגדולים של העגלות האנגליות למשך שלוש שעות.

“מחזה ההלקאה היה קשה מאוד, אך לא אדבר על הנעשה בנפשי…” כותב טרומלפדור, “הנני מכריז ומודיע, שאת האחריות המוסרית בעד מעשה זה אני מקבל עליי עצמי.” (עמ' 177). ומר היה לו עד מאוד שדווקא לאחר עונש זה רפתה המתיחות במחנה והאנשים נעשו צייתנים.

ב־31 בדצמבר 1915 פונה הגדוד מגליפולי. פטרסון התחייב בפני האנשים שיקבלו את מלוא זכויותיהם של חיילים אנגליים. ובהיוודע לו כי אין הצבא עומד מאחורי הבטחתו, הביא, מתוך רגש אחריות כלפיהם, לפינויים.


הספר מסתיים ביומן תל־חי. הדברים ידועים, ואולם מעניינת אפיזודה אחת, נשכחת, מחודש ינואר 1920.

טרומפלדור וחבריו הלכו לחמרה (נקודת־היאחזות יהודית זעירה, בה הוחזק בזמנו לישנסקי) כדי להציל חפצים ונשק מנקודה זו, שניטשה בלחץ המאורעות. כשהגיעו לחמרה והחלו מאספים אי־אלו חפצים, לא הרגישו, שהקיפה אותם חבורה לא קטנה של בדווים מזויינים, שדרשו מהם לפשוט את בגדיהם ולמסור להם את נשקם.

טרומפלדור, שהיה מזויין במאוזר, אמר תחילה להתנגד להם, אך בראותו שלשווא הדבר, השליך את אקדחו. השודדים התקרבו אליהם והפשיטום. ערומים וחגורי־שק שבו לתל־חי.

המקרה עשה רושם רע על טרומפלדור: “הכול ראיתי בחיי: הורגים, שוחטים, אולם אין פושטים בגדים. במנהג ברברי כזה אני נתקל בפעם הראשונה, עוד טוב שהצלחתי להציל את המאוזר…” (עמ' 321–322).


* “מחיי יוסף טרומפלדור”, קובץ רשימות וקטעי מכתבים. הביא לדפוס מנחם פוזננסקי. מהדורה ראשונה, יפו תרפ“ב [1922]. מהדורה שלישית, הוצאת עם עובד, תל־אביב, תשי”ג [1953]. 372 עמ'.


*

אסתר ראב על יוסף טרומפלדור, מתוך “ימים של לענה ודבש”, מאת אהוד בן עזר, עם עובד, 1998

בשנת 1913 שהה יוסף טרומפלדור בדגניה ונמצא בה עד אשר עזב את הארץ בקיץ 1914. בואו לקבוצה קשור היה בהתרבות מעשי הריגת שומרים בגליל בידי ערבים. יומיים לאחר הריגתו של משה ברסקי, נהרג יוסף זלצמן בשדות כנרת, ובדצמבר 1913 נהרג בסג’רה השומר יעקב פלדמן.

על בואו של טרומפלדור לקבוצה מסופר בקובץ “דרכה של דגניה”:

נכה־מלחמה, גידם בשמאלו, עשה בעבודות הקשות ביותר, בעידור, בחריש, בהעמסת אלומות בקילשון. פנים רציניים, חמורים – וצחוק של ילד תמים. אוסיה קראנו לו, משכמו ומעלה גבוה מכולם. הוא אהב את דגניה, וחזה בה את הקומונה בטהרתה. לא ראה, או התעלם מחולשות קטנות. קשה היה לו לסגל לעצמו את השפה, אך דיבר עברית בעקשנות ובמאמצים רבים.


אסתר תיארה בפניי כיצד עמדה יום אחד בשמלתה הארוכה, המהודקת בחגורה, והתבוננה באוסיה המעמיס קש, או חציר, על העגלה, כשהוא מחזיק את הקילשון בידו האחת. כאשר ראה את מבט ההשתאות, ואולי הסקרנות, על פניה של בת־האיכרים הצעירה והרזה, ניגש אליה בחיוך, תפס בחגורתה והרים אותה אל־על בתנופת ידו אחת, להראות לה!

“ראיתי את טרומפלדור בבואו,” היא חוזרת ומספרת לדפנה אלון, “אני זוכרת יום אחד, כשעבדתי בשדה, ראיתי איש מרים בידו האחת קלשון ענק ומעמיס חבילות על עגלה, נדהמתי מכוחו. כשהבחין בי קרא אליי, אחז בחגורתי והניף אותי למעלה, לשמיים… אסתר ראב צוחקת,” מוסיפה וכותבת דפנה אלון, “וכשהיא צוחקת יש לה פני נערה צעירה. היא יושבת מולי במכנסיים וחולצה רקומה. אישה בהירה, כסופת־שיער, מתרגשת ומרגשת.”

על העברית של טרומפלדור אמרה לי אסתר שהיתה מעורבת במילים רוסיות, ובקבוצה נהגו לצחוק על צורות־הדיבור האופייניות לו כגון – “הקיבה כואבת לי,” או – “אני פרי קפצתי.” – פרי היא קידומת ברוסית המראה על פעולה חוזרת, שבתי וקפצתי, או – קפצתי מעל.

המלצות קוראים
תגיות