רקע
אהוד בן עזר
"מוגנס" ל־ינס פטר יעקבסן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1929

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 30.5.1969, תחת המדור “קריאה אפשרית”


הפעם אני רוצה לפתוח בשני דפים המצורפים לספר שבידי ומודיעים כי מתקבלת החתימה על “ספריית תרבות” לשנת 1929, בהוצאת “מצפה” בע"מ, ירושלים.

והנה הפרוספקט של 12 הספרים, שיֵצאו אחד לחודש: “התחייה” כרך א' ו־ב' מאת ל.נ. טולסטוי בתרגום מ.ז. ולפובסקי. “המנהרה” (טונל) מאת ב. קלרמן בתרגום מ. טמקין. “אידיוט” כרך א' ו־ב' מאת פ.מ. דוסטוייבסקי בתרגום ש. הרברג. “מרטין עדן” מאת ג’ק לונדון בתרגום יעקב קופילביץ. “החבצלת האדומה” מאת אנטול פרנס בתרגום ה.ש. בן־אברם. “הבית והעולם” רומן מאת רבינדראנאט טגורי בתרגום פסח גינזבורג. “לפי בוא האביב” מאת סטפן ז’רומסקי בתרגום י. ליכטנבוים. “אבא גוריו” מאת אונורי די בלזק בתרגום א.א. קבק. ו“הדז’ונגל” מאת אופטן סינקלר בתרגום א. ראובני.

תנאי התשלום החודשי לחותמים בארץ 125 מא“י (בכריכה רכה) או 150 מא”י בכריכה קשה. כלומר, לירה וחצי מנדטורית לשנה, או 10 דולר לחותמים בחוץ לארץ. בתוספת פרסים לחותמים, שני ספרים חינם: “אשתו השנואה”, רומן מחיי הספרדים מאת יהודה בורלא, ו“אלמנך ספרותי” לשנת תרפ“ט. אפשרות לחתום אצל כל מוכרי וסוכני הספרים, או אצל הסוכנות הראשית, בימ”ס “תרבות” בע"מ, ירושלים מול גן העיר, תל אביב רחוב הרצל.


מה יכול להיות ההסבר לכך שלפני ארבעים שנה, עשרים שנה לפני שקמה מדינת ישראל, ובלא עזרת משרד החינוך והתרבות, ולא בהוצאה ציבורית, ובלא “שבוע הספר הישראלי”, ובהיקף מו"לות שהיה ודאי קטן יותר משהוא כיום – הוצעה בפני הקורא העברי תוכנית אמביציוזית וכה עשירה שהיום שום הוצאה לא היתה מסתכנת בה?

הייתכן כי הציבור בישראל כיום כה קשור (קשר כמעט סהרורי) במציאות החומרית והביטחונית, עד שפגה אותה סקרנות מבורכת לעקוב אחר הנעשה בספרות העולם ולעשותה חלק מתרבותנו? והלא אוטארקיות תרבותית אינה אלא ניתוק וצמצום, אם לא סניליות בשלב מתקדם!


כותב יעקב פיכמן בהקדמתו על ינס פטר יעקבסן (אשר הקוראים הצעירים ודאי לא שמעו מימיהם את שמו):

"הוא נולד באפריל 1847 ומת באפריל 1885. משלושים ושמונה שנות חייו היו עשרים וחמש הראשונות ימי־הכנה. משהו ניתן ללימודים, משהו לחקירת דרווין ולכתיבת שירים חשאית. עד שקם וכתב יום אחד את סיפורו ‘מוגנס’, מה שעשהו בבת אחת לאחד מבחירי המשוררים בדניה, – והוא אז בן עשרים וחמש שנים.

“ארך־רגליים, כפוף מעט מפני קומתו הגבוהה, ביישן, כחול־עיניים ובעל שער צהבהב ארוך, הוא דומה בחיצוניותו, וגם בגורל חייו, לגנסין שלנו. הוא חביב על חבריו, לוקח את לב הנשים, ואיש־חמודות לכל רואיו. ידיו נאות להפליא, עור פניו רך והאודם פורח בו עם כל התעוררות קלה. בת־צחוקו הפקחית והטובה מלאה חן, ודיבורו, כשתיקתו, מגלים תכונה אצילית, חשק עצור ושאיפות סוערות לגדולה. הוא מכובד על חבריו ומכיריו גם בשעה שלא פירסם עוד דבר מיצירותיו האמנותיות. הכול מרגישים בו שנוצר לגדולות, בייחוד לאחר שפירסם את ‘מוגנס’, – פרוזה אביבית זו, שמתוכה נשבה רוח חדשה בספרות הדנית.”


“מוגנס” הוא סיפור אהבה שתחילתו פאסטוראלית ומזכירה את “פן” ו“ויקטוריה” של קנוט האמסון. אמצעיתו אסון, וסופו תקווה והתחלה חדשה. נוכחות הטבע, האהבה, והאסון המרחף על פני שניהם היא כמין משולש רתמי, או שלושה יסודות כימיים שמרכיבים את סיפוריו של יעקבסן.

מוגנס אוהב נערה בשם קמילא, מחזר אחריה בביישנות נלהבת, זוכה בהסכמתה לנישואין, והנה נשרף ביתה והיא בתוכו. מוגנס הופך לאובד־דרך, מבלה ימיו בחברת שחקנים זולים ונשים פרוצות, ונוהג בשיגעון. אהבתו לנערה צעירה ותמימה, תורא, גואלת את חייו אך לא את נפשו. גם בהינשאו לה עדיין אינו יכול להשתחרר מצלקות העבר של חייו, ואין הוא קרב אליה קירבה גופנית מכיוון שהיא נראית בעיניו קדושה ונערצה.

ההשלמה והפיוס באים בסוף הסיפור. תורא מתפרצת בווידוי: “היא לפתה את צווארו בזרועותיה ונשקה לו בחום ולחצה את לחייה הלוהטת אל לחיו: – איני יודעת את נפשי, אך פעם יש שהייתי חפצה אשר תכה אותי – ידעתי שאין זאת אלא ילדות ואני הן כל־כך מאושרה, כל כך מאושרה; ובכל זאת אני אומללה כל־כך.” (עמ' 42–43).

ולפני כן היא אומרת: "אילו ידעת, כמה אני אוהבת אותך: אבל אני כה אומללה – לא אדע, מה זה – אנו כה רחוקים זה מזה – לא – " (עמ' 42).

דבריה אינם אקט של השפלה אלא להיפך, בווידוייה על הטבעיות והספונטאניות של רגשותיה היא מתגלה בפניו כמו שהיא, והוא משתחרר מן הפחד לגעת בה, פחד שמקורו בטומאת חייו הקודמת, המביאה אותו לראותה כקדושה.

יותר מ“מוגנס” מצא חן בעיניי הסיפור הקצר “ירייה בערפל” (1876). אף הוא סיפור של אהבה נכזבת בנוף מקסים וקודר, אשר צל האסון מרחף עליה. הינינג מאוהב עד כלות בבת־דודו היפה אגתה, אך ליבה לא נתון לו, היא בזה לאהבתו ומתארסת עם אחר.

הינינג, שנשמתו אפלה ותככנית, ואהבתו לוהטת ומושפלה, מנסה לסכסך וטופל על ארוסה, נילס ברידי, שהוא בוגד בה. מעמד זה הוא מן היפים בספר:

" – אתה משקר, הינינג, זאת לא יגיד איש; את כל זה בדית מליבך.

– למה תשאלי, אפוא? – מה תענוג יש לי מזה שאהיה מהלך ומספר על זה שהוא לוקח את לב הנערות מבוריבי?

היא עזבה את השרך, ניגשה אליו ואמרה: – כי בזוי אתה כל כך, לזאת לא פיללתי, הינינג.

– כן, חביבתי, אני מבין היטב, כי דבר זה העלה את חמתך; ודאי שנרגזת את, שהוא אינו יכול לכבוש את יצרו כל כך – לפחות עתה.

– תוף, הינינג! אין זה כי אם שפלות וגועל־נפש; אבל אינני מאמינה לכזביך.

– כן, אבל לא אני האיש, אשר יאמר זאת, – השיב והשפיל את עיניו נכחו; – לא ראיתים בהיותם נושקים זה לזו.

אגתה גחנה אליו והיכתה אותו בבוז על לחיו.

הוא נעשה חיוור כמת והביט אליה בעיניים שהיו דומות חציין לאלה של כלב חולה וחציין לאלה של אדם נעלב. אגתה הליטה את פניה בכפותיה והלכה אל הדלת הפתוחה. שם עמדה רגע ונשענה, כאילו ראשה סחרחר עליה; אחר נתנה את עיניה בו מעל גבו ואמרה בשקט ובקרירות־רוח: הינינג, חפצי רק להגיד לך, שאינני מחרטת על המעשה שעשיתי.

ואחר הלכה.

הינינג ישב זמן רב מהומם כולו, אחר עלה מט וכושל אל חדרו והטיל את עצמו על המיטה. הוא קץ בעצמו. ובכן, הכול אבד; הדבר המחוכם ביותר, שיכול לעשות, היה – לירות כדור בראשו; לחיות – להתגנב דרך ההווייה עקום־עיניים ככלב רמוס־רגליים? לא! – במכה אשר היכתה אותו, חתמה אותו בחותם העבדים, והצדק היה עימה: לא היה דבר אחר לעשות כנגד שפלות כזו. כמה אהב אותה! – לוהט – אחוז־שיגעון; לא כגבר, כי אם ככלב – התאבק בעפר רגליה, כמו לפני דמות־אלים." (עמ' 52–53).

אך הינינג אינו יורה בעצמו. אותה ירייה בערפל היא ירייה שהוא הורג בה את נילס ברידי, ארוסה של אגתה, שעה שהם יוצאים לציד. באגתה אינו זוכה, תאוותו הגדולה ושאפתנותו מביאות אותו לעושר רב, באמצעותו הוא הורס ממעמדם את אגתה ובעלה, קלויזן; הוא מסבכם בחובות ומלשין עליהם למשטרה, משפיל אותה בהזכרת אותו מעמד בו סטרה על לחיו, מסרב לעזור להם בכספו, ולאחר שהיא מתה משברון־לב, נפטר גם הוא באותו חוף סלעי ומכוסה ערפילים, שם ביצע את פשעו הראשון.

למה לא ללמד סיפור מופת זה מספרות העולם לילדי בית־הספר, במקום כל השטויות שדוחפים לראשם מתוך ספרות מגמתית וצרת אופקים, כאשר בוחרים לרוב בסופרים סוג ב' וג', או דווקא את יצירותיהן הלאומיות (והגרועות) של סופרים ומשוררים טובים?

בכרך מצויים הסיפור “שני עולמות” (1879) בתרגום אשר ברש. והסיפורים: “אין זאת כי שושנים פה פרחו” (1881), “המגפה בברגמו” (1881), “הגברת פנס” (1882); קטעי יומן של יעקבסן בשם: “מיומנו של צעיר בעל־כישרונות”, וקטע בשם “דוקטור פויסט”, לו הוסיף אפילוג אדוארד ברנדס. קובץ שירים: “אלן”, “בלי שם” (1870), “שעת הפגישה הולכת וקרבה”, “מונומניי”, “כי יקרא לך רעיוני…” (1872) ו“ערבסק”.

בסוף הכרך צרור אגרות ששלח יעקבסן לאחים אדוארד ברנדס וגיאורג ברנדס, ולאימם. האגרות זורעות אור על כתיבת ספריו וסיפוריו, מ“מוגנס” (1872) ו“מריה גרובי” (1876), ספר עליו עבד שנים רבות, ועד לרומן הגדול שלו “נילס לינה”, אשר הופיע אף הוא בעברית בתרפ"ב, 1922, בהוצאת שטיבל ביפו, בתרגומו של פסח גינזבורג, ועליו בפעם אחרת.


* ינס פטר יעקבסן: “מוגנס”, סיפורים, שירים ואגרות. תירגם בצירוף מבוא: יעקב פיכמן. הוצאת שטיבל, ארץ־ישראל, ת“א תרפ”ט. 1929.


ראו ויקיפדיהגאורג ברנדס

ראו ויקיפדיה – הפרק “קשריו עם האחים ברנדס” בתוך ינס פטר יעקבסן

המלצות קוראים
תגיות