עברית: 1922

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 31.10.1969, תחת המדור “קריאה שנייה”

בהקדמה ל“מוגנס”, קובץ סיפוריו של יעקבסן שנדפס בעברית (הוצאת שטיבל, תרפ"ט, 1929) כותב המתרגם יעקב פיכמן:

"קריאת יעקבסן, כקריאת שאר סופרי סקנדינביה, חלה בתקופה, שהנפש נקעה מעט מספרות המערב, אשר ימים רבים ראינו בה חזות הכול. משוררי רוסיה, דובי־הצפון הגדולים האלה, היו בני־לווייה חביבים, אך ילל נפשם הטיל אימה. מקדרותם הכבדה ינקו נעורינו ימים רבים, ואנחנו עייפנו ממנה. עייפנו גם משפע השמש והמנוחה, שהישרו, עם ראשית ימי הבגרות, משוררי גרמניה ויוון העתיקה. זה היה אור זר, שאול, רחוק, ולא היה בו כדי לרוות את הצימאון העז. הלב תבע אחרת, אחרת. משהו העלימו נשיאי־הזוהר האלה, והעריה הגדולה הצהיבו מעבר לגניהם הירוקים.

"אותה שעה באנו במגע עם שירת סקנדינביה. זה היה הנוף החדש שמשך אז כל לב אשר כלה לפלאות. קסם היה לספרות צפונית זו, ששפכה בימים ההם את רוחה על כל אירופה. לב האדם היה מלבלב מתוכה כפרח נוטף בושם ודם. היא לא הסתירה דבר. את כל גניה הנעולים של נפש האדם פתחה ועל כל התהומות נמתחה כחופת ידידות רקומת כוכבים לוהטים…

“הוא (יעקבסן) הביא את היסוד המערבי, את המשמעת הגדולה ואת הנטייה לביטוי הפלסטי, הקיצוני, שאנו מוצאים אצל פלובר, ביחד עם האלסטיות החדשה של הלשון, שאינה נשמעת אלא לתביעות הביטוי הפנימי והטבעיות הקיצונית.” (“מוגנס”, עמ' ט"ו).

על תולדות חייו של יעקבסן מסופר בהקדמה של פיכמן:

"אכן חייו היו מעטים ורעים מאוד. הוא נולד באפריל 1847 ומת באפריל 1885. משלושים ושמונה שנות חייו היו עשרים וחמש הראשונות ימי־הכנה. משהו ניתן ללימודים, משהו לחקירת דרווין ולכתיבת שירים חשאית. עד שקם וכתב יום אחד את ספרו ‘מוגנס’, מה שעשהו בבת אחת לאחד מבחירי המשוררים בדניה. – והוא אז בן עשרים וחמש שנים.

“ארך רגליים, כפוף מעט מפני קומתו הגבוהה, ביישן, כחול־עיניים ובעל שיער צהבהב ארוך. הוא דומה בחיצוניותו, וגם בגורל חייו, לגנסין שלנו.” (שם. עמ' י“ג, ט”ו).

ועל ספרו “נילס לינה”:

"כמה עגום הוא ספר גדוש־יופי זה! בקראנו אותו יש לנו הרגש, שאנו קוראים את קורות חייו של אדם קרוב לנו מאוד. פעמים נדמה, שאנו קוראים את וידויו של דור שלם, – של וידוי חיינו אנו. ספר־הגורל הוא. החיים נושאים על דבשתם את טנאי היגון המלאים מראשית הדרך ועד סופה – מקצה ישימון ועד קצהו.

"מכל הסקנדינבים שקראתי עד אז, היה יעקבסן המבוגר ביותר. את זה ראיתי תיכף. להמסון יש חריפות ההשגה של ילד גאוני – ערמומיות ותום לו, ואותו שיכרון ברוך, שהשפע מביא תמיד עימו. יעקבסן הוא אחר. הוא חולם בעיניים פקוחות לרווחה. הוא זורע את געגועיו על כל תהום רבה.

“היה מי שאמר על ‘נילס לינה’, שזהו הרומן הטוב ביותר של המאה התשע־עשרה. אין ספק, שיש כאן הגזמה גדולה. אני הייתי גורס: ‘נילס לינה’ הוא אולי הספר המבוגר ביותר של התקופה החדשה.” (שם, עמ' י"ב).

עד כאן דברי יעקב פיכמן.

אינני מכיר את “מריה גרובי”, הרומאן שנכתב בין “מוגנס” לבין “נילס לינה”, ואין לי לפניי אלא מה שתורגם לעברית ביפו בשנות העשרים של המאה [ה־20]. נילס לינה, בסגנונו של פיכמן, הוא מי “שהיה יכול להיות משורר.” והרומאן הוא כמין ביוגראפיה של מי שרצה להעפיל לתחומים שגבהו ממנו, ואשר חייו נכשלו, לא בגלל אמביציה עזה מדי או תאוות סוחפות, אלא כך סתם. מתוך צירוף של כישלונות אחדים, ומזל רע, שאין אתה יודע אם הוא עצמו גרם להם או שמא רק נסחף אחר המאורעות.

חייו עומדים בסימן נשים. אימו בעלת הנשמה הרומאנטית, החולה, הנוטעת בו את הערגה למחוזות היופי, המקווה כי בנה יפצה אותה על חלומה שכבה לנוכח התקוות הנפרזות שתלתה בבעלה.

אדילה, אחות אביו של נילס, הבאה לביתם שבכפר כדי להירפא, מעוררת חמדת תשוקה ואהבה ראשונה בלב הילד־הנער, לבסוף מתה, ועימה גז כאילו כל היופי של ימי ילדותו, ונותרת צלקת, זיכרון מדאיב ויפה להפליא, שמציב בפניו את דמות אידאל האישה אותו יחפש בכל שנות חייו הבאות.

הגברת בויאה, אישה עירונית, אלמנה, יפה ומצודדת, נקרית על דרכו של נילס, המשורר המתחיל, בקופנהגן. היא משחקת את המורדת במוסכמות ובחברה, ומעוררת את אהבתו ודימיונו של נילס, אך סופה של אהבה זו, כסופן של יתר אהבותיו – אכזבה. מתחת מעטה הברק החיצוני מסתתרת נפש עקרה, חמדנית ויבשה, שמעשיה נערכים על פי חשבון.

פינימורה, בת־דודו של נילס, ואהבתו הגדולה, נישאת לידידו הטוב, אריק. לאחר שחיי ניואיהםנישואיהם עולים על שרטון בא נילס לעזורלידידולעזור לידידו, הנגרף לתשייה לשוכרהץלשתייה לשוכרה. הוא מוצא הריסות של חיים, כהרס חיי הנישואים של הוריוףהוריו, כאכזבתו מגברת בויאה, או כסירובה של אדילה לחיזוריו העקשניים של מורו, האדון ביגוביגום.

האהבה, אצל יעקבסן, שתי פנים לה. קיים הצד הנעלה של המשיכה הארוטית, של החלומות, הרומנטיקה שבראיית האישה כלילת היופי, שהגבר כורע לרגליה. והפן השני הוא הפן הגס, הבהמי, של אהבת־בשרים. אילו היה יעקבסן חי בימינו היה נכנס אולי לפרטים רבים יותר בנוגע לצד השני, ההורס כמעט תמיד את אושרם של גיבוריו. סגנון התקופה בה כתב לא איפשר נאטוראליזם וחיטוט פסיכולוגי נוסח המאה־העשרים, וכך נשארו הצדדים האפלים בגדר צדדים אפלים, שאין אנו יודעים עליהם הרבה, ובכל זאת חשים אנו כי הם הורסים, כדימונים, כל חלקה טובה בשדה האהבה הטהורה.

נילס לינה איבד את אלוהיו בעודו ילד, לאחר מותה של אדילה. דומה כי את המעצורים ואת היחס הפוריטני לתאוות הבשרים לא איבד, והריהו שרוי כל ימיו בוויכוח עם עצמו ועם הדת. אם נוסיף לכך את נוהגה של תקופה זו בארצות־הצפון, שלא הכירה ב“אהבה חופשית”, עת גברים צעירים היו ממלאים חשקם בסימטאות אפלות ומתבוננים מרחוק בנשים שאותן אהבו, אותן ראו כטהורות – יובן לנו אותו חשש של הזדהמות ומשבּר שמביאה עימה כל אהבה טהורה העומדת להגשים עצמה בנישואים ובקרבת בשרים.

יעקבסן לא מספר לנו על הדברים הללו, בפירוש, אלא רק ברמז שברמז, עד שאין אנו עומדים לעיתים על טיב היחסים. מפני מה התאכזבה פינימורה מאריק? האם הזדעזעה רק מעצם ההתייחדות עימו, או שמא הביא עימו תאוות בשרים נלוזות במיוחד?

וכאשר נילס, במקום להושיע את ידידו, מצליח רק לברוא מחדש בפינימורה הכבוייה והמאוכזבת את דמות אהבתו הקודמת, ולבגוד עימה בידידו הטוב – אין אנו יודעים בדיוק את מהות הבגידה, האם רק קשר רוחני ונפשי קושר את השניים, או שהקירבה נעשית אינטימית וארוטית כעשוי להתרחש בין גבר לאישה.

הספק, ואותה צניעות של יעקבסן ורתיעתו מלהיכנס לפרטים על אודות פרטי חייהם האינטימיים ביותר של גיבוריו – מהלכים קסם על הסיפור ומעניקים לו את איכותו המיוחדת ואת מהימנותו בעינינו. פרקי האהבה בספריו של יעקבסן יפים להפליא, והם גם המעניקים את התנופה שבה ולשמה נכתבו.

במות אריק ההולל בתאונת מרכבתו מסתיים באופן אכזרי גם הקשר של נילס לפינימורה, המאשימה אותו־אותם במות בעלה.

רק שלוש שנים של חיי אושר נועדו לנילס – הוא נשא לאישה את גירדה הצעירה, בן נולד להם, הוא מוותר על השירה ונעשה בעל אחוזה קטנה כאביו המנוח. אולם משך זמן קצר נפטרים במחלה אשתו ובנו, והוא נותר שוב לבדו, וללא אהבה. מלחמת דנמרק מול פרוסיה, המתרחשת בשנת 1864, מעניקה טעם אחרון ומר, לחייו. הוא מתנדב לצאת לצבא, ואת קיצו מתאר יעקבסן כך:

"את השעמום שבתורת הגייסות נשא על נקלה; הפסדה יצא בשכר ההרגשה, שאיננו עוד אדם מיותר; ומשבא לעבוד בצבא, היתה המלחמה התמידית בקור וברמשים ובכל מיני פגעים – כל מה שמצמצם את מחשבות האדם רק על הנחוץ ביותר באותה שעה – ממלאה את ליבו רגש קרוב לבדיחות־הדעת, ובריאותו, שהתרופפה מעט מדאגות השנה האחרונה, שבה עתה לקדמותה.

“יום אחד מעונן במרְץ פגע כדור מוות בחזהו.” (“נילס לינה”, עמ' 178).

הוא מת ככופר, מבלי לקרוא לכוהן. כפירה זו, שלילה זו, היא גם המעשה החיובי האחד שמותיר אחריו נילס לינה, שבא כאילו רק כדי להוכיח את חוסר הטעם שבחייו.

תרגומו הנפלא של פסח גינזבורג, מתרגמו הנאמן של המסון, עושה את הקריאה ב“נילס לינה” להתנסות נפשית באהבה. אפשר לקרוא את הספר פעמים אחדות, וכל פעם ליהנות ממנו מחדש ולגלות בו פנים חדשות.

הספר יצא לא מזמן – ביפו, לפני כחמישים שנה. ויש ספרייה אחת בתל־אביב בה מצוי עותק שלם שלו, כמעט חדש, שלא חסר בו שום דף. זה בהחלט מספיק למדינה בת כמעט שלושה מיליון יהודים. אגב, העותק היחיד והאחרון הזה נשלח לאותה ספרייה במתנה מאת אדם בשם אברהם שפייזהנדלר, מניו־יורק (כך כתוב על העמוד הפנימי של הכריכה), ובזכותו כנראה אנו קוראים את יעקבסן.

אולי היה יכול משרד החינוך לתמוך בהוצאת כמה עשרות עותקים חדשים של הספר. הדבר היה עולה לו במחיר שמינית מערך ספרי הלימוד שאותם טרח להדפיס לתלמידי הגדה המערבית ומיהר לגנוז במחסניו. אולי היתה עושה זאת אחת המפלגות כתעמולת בחירות, כדי לקנות את לב האינטלקטואלים.

* “נילס לינה”, רומן מאת ינס פטר יעקבסן. תירגם מדנית פסח גינצבורג. הוצאת שטיבל, יפו, תרפ"ב, 1922.