עברית: 1946

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 14.5.1971

על הסופר הרוסי ניקולאי לסקוב (1831–1895) מספר ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב, שהתיידד עימו “ידידות מוזרה”:

“זכור לי ביקורי בדירתו הבודדה, בקומה החמישית של בית נאה ברחוב האצילים סרגֵיובסקה הקרוב לגן הטברי. הוא ישב בדד בחברת הכלבלבים, שהיו מקדמים כל הבא אליו בנביחה עזה והיו מתלבטים בין הרגליים בחדר־עבודתו הלא־גדול, שהיה משוטח בשטיחים ובו היו מצופפים כל מיני רהיטים רבים כבחדר אישה. הקירות מעוטרים היו בתמונות, רובן איקוניות, משהו מכומר היה בפני בעל־הבית. איש בימי העמידה, מסורבל, עיניו עיניים ערמומיות של איכר אוקראיני ותנועותיו מחוצפות קצת. עם כל חופש־הדעות שלו, היה לסקוב מדבר מתוך חיבה מיוחדת על תמונות הקדושים שבביתו. הוא התרעם על היהודים, ‘הרואים בפולחן האיקונין של הנוצרים עבודת אלילים’.” (על־פי לכסיקון לספרות העולם מאת יוחנן טברסקי. כרך ג‘, עמ’ 132).

אכן, לסקוב לא אהב ביותר יהודים. בחוברת “מולד” (מארס 1971) כותב עליו שמואל אטינגר, במאמר על שורשי האנטישמיות הסובייטית ומאבק היהודים:

“ברומאנים של פיסמסקי ושל דוסטוייבסקי, בסיפורים של לסקוב, איש הכספים היהודי הוא פושע. המהפכן היהודי – מסית לרצח ובוגד בחבריו. יהודי צולב ילד בן ארבע אל הקיר, כורת אצבעותיו ומתענג על גסיסתו. צמאון היהודים לדם ילדים נוצריים הוא בגדר עובדה מוכחת בחוגים האלה.” (שם, עמ' 612).

מאחר שאותם סיפורים, שבהם מוצגת דמות היהודי באור שלילי או נלעג, לא תורגמו לעברית – לא נוצרה בלב הקורא העברי דיעה קדומה כלפי לסקוב. אדרבא: סיפורו המקסים ביופיו “ליידי מקבת מחוז מצנסק”, שתורגם לעברית בתש“ז [1947] בידי ישראל זמורה (“מחברות לספרות”) ושב וניתרגם בידי צבי ארד (“ספרייה לעם”, עם עובד, 1967, תשכ"ח) – דומה שכבש את לב הקורא שלנו וגילה לו סופר רוסי מקסים, שנון ומרתק בצבעוניות ובחיות תיאוריו ודמויותיו. אגב, באותו כרך של “הספרייה לעם” מצויים גם סיפוריו “אמן התסרוקת”, “הדחליל”, “שוד”, “החיה” ומנזר הקאדטים”. הסיפור “ליידי מקבת ממחוז מצנסק” (1865) שימש יסוד לאופרה של שוסטאקוביץ.

לסקוב היה בבחרותו סוכן־נוסע ברחבי רוסיה ובערי השדה. הרומאנים הראשונים שלו, שבהם תיאר את ה“ניהיליסטים” משנות השישים [של המאה ה־19] תיאור שלילי – לא זיכו אותו בהכרה אמנותית. עוד קודם־לכן, בעקבות פולמוס חריף שהתעורר נגדו בעיתונות הראדיקאלית של רוסיה – יצא תקופת זמן לחוץ לארץ, שם כתב את הרומאנים הראשונים, ועם הופעתם “הקדיח את תבשילו כליל בעיני הקהל.” רק מ־1872 מתחיל לסקוב להכניס ליצירותיו את כל שכבות העם הרוסי – כוהני־דת, בורגנים זעירים, פקידים ופקידונים, בעלי מלאכה ואינטליגנטים, צמיתים ובעלי־אחוזות; ומאז, כנראה, מתחילה גם הצלחתו האמנותית.

“הנודד הקסום”, שתורגם בידי יצחק שנברג [שנהר] עוד ב־1946, הוא פיקארסקה רוסית עממית, כמיטב מסורת כתיבתו של לסקוב. הנודד הקסום, איבן סיביריאניץ' פליאגין, הריהו נזיר־ענק הנוסע באגם לאדוגה, ותוך כדי נסיעתו מספר לקהל על חייו רבי־התלאות. צורת סיפור זו משמשת ללסקוב אמתלה לתאר פינות שונות ומשונות – חיי נער צמית באחוזה, משרת, עגלון, “קונֵסֵר” (כלומר, מבין – בסוסים), שבוי בידי הטטרים, חייל בצבא הרוסי, רוצח על כרחו – כל אלה מעלילותיו הנפלאות של הנודד הקסום.

גורלו של איבן, הנודד הקסום, נחרץ עקב רצח־בשגגה של נזיר זקן, שאותו היכה בשוטו מעל עגלתו בעודו נער. ומאז עומדים כל חייו בסימן נבואתו של אותו נזיר, שבא אליו בחלום ואומר לו:

“פעמים הרבה תהיה על עברי־פי־אבדון ולא תאבד, עד כי יבוא עליך האבדון ואז תזכרה נדרה של אימך שנדרה עליך והלכת אל בין הנזירים.” (עמ' 22). והנה, גם השהות במנזר, בערוב ימיו, אינה מביאה את המנוחה לנפשו של איבן. אדרבא, עוד חושדים אותו בשיגעון, ושולחים אותו באונייה להתפלל על קברם של קדושים.

דומה לאיבן בעממיותו הוא האיטר שתום־העין, פועל מתכת רוסי, בסיפור “האסיר”, שזמנו ראשית מלכותו של הצאר ניקולאי. תוכנו של הסיפור ממזג הומור, אירוניה וביקורת חברתית על סדרי המשטר ברוסיה. ואילו “פבלין” מספר על התאהבותו הנוגעת ללב של איש קשיש, אחראי על בית־מגורים, פבלין שמו, ביתומה צעירה, בת למשפחה מיוחסת, שנשארת לגור בחסותו. פרשת נישואיו עימה, וכיצד השיאה אחר כך לאחר, ובמות האחר עברו שניהם לגור במנזר.

סוד קסמו של לסקוב בצבעים החזקים, שאף פעם אינם גדושים מדי. “הנודד הקסום” מלא אכזריות, יצרים, רוע־לב, וגם קבלת הדין ופאטאליזם. חייו של איבן, הצמית־הסייס־החייל־הנזיר – הם בבחינת מעשייה פיקארסקית. הקורא מחפש את הלקח, את המשמעות – ואינו מוצא בסיפור יותר ממה שיש בו: חיים. כי התאווה לספר, המעשייה, היא העומדת ביסוד אמנות זו, הכובשת את הקורא בסגנונה הבלתי־אמצעי.

אותה עממיות מציבה בוודאי קשיים רבים בפני מתרגמי לסקוב לעברית. חינו של הסיפור “ליידי מקבת ממחוז מצנסק” (מהדורת “ספרייה לעם”) מתגבר על לבושו העברי, אך קשה לומר שהקורא רץ בקריאה ונהנה מן הנוסח העברי. מקשיים דומים סובל גם תירגומו של יצחק שנהר ל“הנודד הקסום”. מצד אחד, יש חן רב לשפת הנוסח העברי, יש הומור ויש צורות ביטוי מוזרות שמוסיפות לחן הסיפור. ומצד שני – יש קטעים אשר מרוב הצטעצעות לשונית אינם מובנים כמעט, כמו:

“כל פועל אצלם שרוי בשבעת לחם, ולבושו לא מרקועים, כי אם כל אחד נתון בפרקס מובהק, וברגליו נעלות עם חזינות של ברזל לבל תיתקל הרגל בשום מקום; ועובד הוא לא בטרחות אלא בשום־שכל, ויש לו מושכלות עימו. כל אחד – מאמרות־המכפלה תלויות לו לנגד עיניו, ולידו לוח של מיחוי: כל מה שאומן עושה הריהו מביט אל המכפלה ומשווה בשום־שכל, ואחר כך כותב כתיבה על הלוח ומוחה משהו ועושה מעשה של דיוק: ככל שכתוב במספרים כן ייעשה במעשה. ובבוא יום חג מתכנסים הפועלים זוגות־זוגות, נוטלים מטה־לכת ביד ויוצאים לטייל בשובה ונחת כיאות.” (עמ' 147–246).

יש אמנם גם כיום בקירבנו מתרגמים ועורכים מבני הדור הישן אשר רק עברית כזו נחשבת בעיניהם שפת ספר, אך לאושרנו אין דעתם נחשבת. ואילו מבחינת צורכי הקריאה של הדור הצעיר בארץ, מתבקשים מאליהם תרגומים חדשים, ולא רק לניקולאי לסקוב.

אגב, בשני מקומות השתמש שנהר בביטוי “יודאי” (עמ' 32), ו“יודי” (עמ' 146), אולי כדי לרכך את השימוש של לסקוב ב“ז’יד”, שדומני נהוג לתרגמו “יהודון”, כמילת גנאי.

* ניקולאי ס. לסקוב: “הנודד הקסום”. “פבלין”. “האיטר”. תירגם מרוסית בצירוף אחרית דבר – יצחק שנברג. הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב, תש"ו, 1946. 256 עמ'.