עברית: 1921

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 23.7.1971

כאשר הגיע לארץ בוריס גפונוב התבשרנו כי בתוכניתו לתרגם לעברית גם את “גיבור דורנו” ללרמונטוב. נקווה כי כוחותיו יעמדו לו להתגבר על מחלתו ולזכותנו בתרגום. עד שיזכה לכך נוכל לקרוא את “גיבור דורנו” בתרגומו של דוד שמעוני, שהופיע לראשונה לפני חמישים שנה.

מיכאל לרמונטוב, ממוצא סקוטי רחוק, נולד ב־1814 במוסקבה. סיים בית־ספר מהולל בפטרבורג, ונרצח בגיל עשרים־ושבע בדו־קרב בפיאטיגורסק.

בשתי השנים שלפני מותו, 1839–1840, נדפס בהמשכים בכתב־העת “רשומות המולדת” הרומאן “גיבור דורנו”, ובשנת 1840 הופיע בספר. בְּפֶּצ’וֹרִין Pechorin)), גיבור דורנו, יש ודאי קווים אוטוביוגראפייים חזקים משל לרמונטוב עצמו. פצ’ורין הוא בעל גאווה שטנית, רודף תענוגות ומבקש לו תפקיד טראגי בחיים – כל אלו תכונות שמנו בלרמונטוב עצמו. ב“גיבור דורנו” כאילו חווה לרמונטוב את הדו־קרב הגורלי, שבו הסתבך בגאוותו ובו נספה.

בשנת 1837, בהיותו בן עשרים ושלוש, הופיע שירו על מות פושקין, שפירסם את שמו ברוסיה כולה, וכבר בשיר זה כמו צפה את גורלו שלו: “אתם… אתם התליינים של כל נעלה וזך! / בצל החוק תחסו, בשמו תדגלו, / וכל משפט וחוק תשימו למשפח / אבל, בני נאפופים, עוד יש משפט אלוה! /…לשווא אל הדיבה תנוסו: לא תצליחו / עיני דיין־אמת בה לסנוור, / ובכל דמיכם שחורים אז לא תדיחו / דם הנקי של המשורר!”

מלשין המציא את שירו לצאר ניקולאי הראשון והחשידו ב“קריאה למהפכה”. לרמונטוב הוצא מגדוד משמר המלך, ונאסר והועבר לגדוד לוחם בקאווקאז, גדוד הדרגונים, למען יחסלוהו כדורי האוייב. כמוהו כפושקין – קאווקאז משפיעה עליו השפעה עמוקה, נופיה, הריה המשליגים, המכחילים, הם בימת הסיפור “גיבור דורנו”:

“נדמה, שהדרך הובילה השמיימה, יען כי הלכה הלוך והתרומם למלוא ראות העין עד אשר נעלמה לבסוף בעננה, שנחה עוד מהערב על פסגת הר גוּד כאיה המצפה לטרף. השלג חרק מתחת לרגלינו. האוויר נעשה דק כל־כך עד שהנשימה הסבה כאב. הדם היה משתפך בכל רגע אל תוך הראש, אך למרות כל אלה התפשטה חדווה בכל עורקיי ורגש של שמחה מלאני על שאני מורם ונישא כל כך מהאדמה. אמנם לא אכחד, שרגש זה ילדותי הוא, אולם בה במידה שאנו מתרחקים מתנאי החברה ומתקרבים אל הטבע, אנו נעשים לילדים שלא ברצוננו. כל הזר הרכוּש נופל כקרום מעל הנשמה והיא שבה להיות כמו שהיתה לפני וכמו שתשוב בוודאי להיות בזמן מן הזמנים. האיש אשר אונה לו לתעות כמוני בהרי־השממה, להסתכל יפה־יפה בשרטוטיהם המופלאים ולבלוע בצמא את האוויר המחייה נפשות, השפוך בנקרותיהם, יבין בוודאי את חפצי לספר, לצייר את תמונות הקסם הללו.” (עמ' 26–27).

בפברואר 1841 נוסע לרמונטוב לחופשה לפטרבורג בתקווה לקבל פיטורין מהצבא ולהתמסר כליל לספרות. בינתיים כבר הופיעו שיריו ו“גיבור דורנו”. אולם הממשלה דחתה את בקשתו וציוותה עליו לחזור תיכף ומיד לקאווקאז. במשך כל שנות ישיבתו בקאווקאז שפר עליו גורלו והוא ניצל מכדורי הצ’רקסים, הקאווקאזים, הגרוזים, הקברדים והצ’צ’נים. ניקולאי הראשון עצמו, בשלחו את הגדוד הטאנגיני להתקפה קשה על ההרריים, ציווה שלרמונטוב ישתתף בכל הפעולות הקרביות. לרמונטוב יצא שלם מכל הקרבות, אך נפל קורבן לגאוותו. במאי 1841, בדרכו בחזרה למקום־גלותו בקאווקאז, הוא מתעכב באמתלה של מחלה בפיאטיגורסק (עיר מעיינות־מרפא המשמשת רקע לחלק היפה ביותר שב“גיבור דורנו”, הסיפור “הנסיכה מרי”).

בעיר־המרפא מצויים שוחרי הרפתקאות לרוב, ביניהם היה גם המאיור מרטינוב, גנדרן ואהוב־נשים, שנשלח, כפי שמוכיחות תעודות שנמצאו, בכוונה לקאווקאז, כדי להתגרות בלרמונטוב. הוא היה לבוש מדי קאווקאזי והיה חגור חרב גדולה. לרמונטוב קרא לו “גוֹרץ” (הררי) בנוכחותה של אישה, והמאיור נפגע והזמינו לדו־קרב. בדו־קרב, ירה לרמונטוב, שהיה ראשון לירות, באוויר, ואילו מרטינוב היטיב לקלוע ולא החטיא את המטרה זה לא היה דו־קרב, אלא רצח – על־פי צו מגבוה.

“גיבור דורנו” פותח בהקדמת המספר, המסביר מדוע בחר באדם שלילי כְּפֶּצ’וֹרִין בתור גיבור הסיפור. הפרק הראשון – מסע של המספר בהרי קאווקאז בחברת שטאבס־קפיטן קשיש, מקסים מקסימוביץ, שמספר לו על פצ’ורין, קצין רוסי צעיר שהוגלה לצ’צ’נה שבקאווקאז. פצ’ורין מתאהב בנערה קאווקאזית צעירה, מוסלמית, בלה שמה, וחוטף אותה מאביה הנסיך. לאחר תקופת אהבה קצרה היא נרצחת בידי אוייב. דמותו המפחידה, הפטאלית של פצ’ורין, מסתמנת כבר מתוך הסיפור הראשון: אין הוא מוצא טעם בחייו, הוא משתעמם, כל אהבה נמאסת עליו: “החברה הגבוהה קילקלה את נפשי, דמיוני נסער תמיד, ליבי לא יידע שובעה. איני מסתפק בשום דבר: גם לצער גם לעונג אני מתרגל על נקלה, וחיי הולכים ומתרוקנים מיום ליום.” (עמ' 35). לאחר מותה הוא צוחק.

בפרק השני פוגש המספר לשעה קלה את פצ’ורין באכסניה נידחת שבהרי קאווקאז. פצ’ורין ממהר לנסוע לפרס באיזו שליחות. אפילו לשטאב־קפיטן הקשיש, מפקדו בצ’צ’נה, אין לו זמן. הזקן המסכן כמעט בוכה, ומוסר למספר את יומנו של פצ’ורין, עתה כבר אין לו חפץ בניירות.

חלקו השני של הספר: יומנו של פצ’ורין. בראשונה, הקדמה קצרה, ממנה נודע לנו, שפצ’ורין מת בדרכו חזרה מפרס. שלושה סיפורים מחיי הקצינים בקאווקאז מחזיק היומן: “טמן”, “הנסיכה מרי” ו“הפאטאליסט”. הצד השווה בכולם, ודמיונם לסיפור על בלה – שפצ’ורין מביא תמיד הרס ומוות על האנשים שהוא פוגש בהם, ואילו הוא נשאר תמיד משועמם. כמוהו כיבגני אונייגין. הוא סובל ממחלת העצבות האנגלית, ה“ספלין”. הוא מחרף נפשו, מתחבל, מסתכן – ואחרים סובלים.

פצ’ורין אינו נוכל. בסיפור “הנסיכה מרי”, שהוא אולי עיקר הספר, מתגלה פצ’ורין בכל מהפכי נפשו. הוא דמות טראגית, רדופה וחסרת־מנוחה, דמות שחוזרת ומופיעה אצל דוסטוייבסקי והאמסון. הוא מגיע לפיאטיגורסק, עיר־המרפא, ופוגש שם אישה נשואה, ויירה, אהובתו־לשעבר, ונסיכה צעירה ומקסימה, מרי, שמתאהבת בו דווקא משום שהוא נוהג בה בדרך קשה ומעליבה. אמנם הנשים הן בראש מעייניו – אך פצ’ורין אינו מסוגל לאהוב, ובייחוד בורח הוא מן הנישואין. הוא נוהג בגסות ובתימהון, הוא גם גבר מקסים ומושך. בפני הנסיכה מרי הוא מתוודה: “את הטובים שברגשותיי צפנתי בחובי, מיראה פן יהיו ללעג ולקלס, והם מתו מבלי לראות אור.” ובראותו כיצד אחרים מתענגים בלי כל התאמצות על כל אותן הנאות שאחריהן רדף בלי הרף – “אז נולד בליבי ייאוש, לא אותו ייאוש, שפי האקדח משמש תרופה כנגדו, כי אם ייאוש קר וחסר־אונים, המכוסה במסווה חביבות ומעולף בבת־צחוק נעימה. נעשיתי לבעל־מום רוחני.” (עמ' 103).

התנהגותו של פצ’ורין ופגיעתו בחבר תמים, גרושצינקי, שמחזר אחר הנסיכה – משניאה את פצ’ורין על חבורת הקצינים נפוחי השיעמום, שבעיר־המרפא. נודע לו שהם זוממים לגרור אותו לדו־קרב, שעתיד להיערך באקדחים ממולאי אבק־שריפה, אך בלא קליעים, למען הציגו כפחדן. פצ’ורין מסתבך בעסקי נשים, שוכב עם ויירה ונראה כפוגע בכבודה של מרי, גרושצינקי פוגע בו ומעליבו על כך. העילה לדו־קרב נמצאה. ומה שהחל כהלצה נעשה למסוכן, כשמתברר לפצ’ורין כי עתה מתכוננים לתת רק בידו אקדח בלא קליע.

ואולם פצ’ורין משחק את המשחק עד הסוף. בקיסלובודסק, אף היא עיר־מרפא, בסצינה דראמטית מאין כמוה, מלאת שנינות וברק, הוא מניח לגרושצינקי לירות בו תחילה. הוא דוחף את גרושצינקי לעמדה בה על הלה יהא להתוודות על תרמיתו השפלה, ואולם זה, בהבינו כי סודו התגלה, עומד על כבודו עד לסוף, ונופל תהומה, שדוד בכדורו של פצ’ורין.

ממש כייבגני אונייגין (1831) כך פצ’ורין – הורג את ידידו בדו־קרב. וגורל הפוך למחבריהם, כי כפושקין (שנהרג ב־1837), כך גם לרמונטוב – נהרג בדו־קרב. “גיבור דורנו” הופיע, כאמור, ב־1839־1840. שנה לאחר מכן, סמוך לאותו מקום, בפיאטיגורסק, לא השכיל לרמונטוב עצמו להימלט מן הפח של דו־קרב בלתי־הוגן ופלילי, אשר ממנו חילץ בצורה כה פקחית ושנונה את פצ’ורין גיבורו. ללמדך, שסופר גדול אולי נמדד בכך שהוא אינו לומד מן הניסיון של גיבוריו, משום שהוא נמשך אל כל אותם צדדים אפלים שבחיים, אשר מפניהם הוא, בתבונה רבה, מייעץ לגיבוריו ולקוראיו להיזהר.

* מ. י. לרמונטוב: “גיבור דורנו”. תרגום ד. שמעונוביץ. הוצאת א. י. שטיבל, ורשה, תרפ"א, 1921. נסדר אצל קראנענבערג. בילגוֹריי (פולניה). מהדורה חדשה: “מסדה”. וכן – מ. י. לרמונטוב, כתבים נבחרים (שירים ליריים, פואימות, גיבור דורנו), תירגם והקדים מבוא דוד שמעוני, ירושלים 1956.