[1930]

עברית: 1944, 1973

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 14.7.1978

שני האחים למשפחת דו־פנים, אדמונד ותיירי, נופלים־יורדים יום אחד ביער פונטבלו במנהרה בעלת מדרגות נעות אל מתחת לפני האדמה, והם מגיעים אל עולם־חדש המורכב משתי מדינות שערי הבירה שלהן שומנון ומרזיים, ואשר ביניהן מפרידים ים ומדבר. בכניסה לאותו עולם הם ממויינים על פי מידותיהם. אדמונד השמן, אשר עוד בהיותו תינוק בן שמונה חודשים, יושב אל השולחן בכיסא־ילדים גבוה, התנפל פתאום על קערת־הבשר שהועברה על פניו וחטף משם קציצה – מועלה על האונייה המפליגה לנמל משמן, ואילו תיירי אחיו הצעיר והרזה, אשר מעודו לא שם ליבו למאכלים, מפליג לנמל מרזן.

בפני שני האחים נפרשים, כל אחד במדינה המארחת אותו, אורחות חייהם של המשמנאים והמרזנאים. סיפון אוניית־המשמנאים מכוסה כולות בכורסאות שבהן מנמנמים אנשים ונשים בריאי־בשר ומאושרים, והמלחים מטיילים לאיטם כשידיהם בכיסיהם והם אוכלים: לחם, שוקולדה, חתיכת נקניק, כנף־אפרוח, ועל הגשר הקטן יושב רב־החובל בכורסה ועל ידו שולחן מלא עוגות ועסיסים – ואילו על סיפון אוניית־המרזנאים הכול מתרוצצים ונשמעות פקודות. רוכלים רבים מסתובבים כשהם מציעים עיתונים, ספרים, זכוכיות־מגדילות, שעונים וכלי־מדידה, אך איש אינו מוכר דבר־מאכל, והנוסעים עוסקים באולמות־האונייה בהתעמלות, וכולם כמובן כחושים לאין־שיעור.

הציורים המקסימים (האנונימיים), שמלווים את הספר, נותנים מושג מן הכיכרות והבתים העגלגלים שבשומנון לעומת הבתים והמכוניות הארוכים והחדים כמחטים אשר במרזיים. מיטתו של המשמנאי היא כאפיריון גדוש מזרונים רבים, שמיכות וכרים כרסתניים, ולה ארבעה עמודים עגלגלים בפינותיה שכל אחד מהם כקיוסק קטן, ופירות תלויים על חוטים מן התקרה, ומתחת לתמונה כתוב:

“חדר המשכב של משמנאי: אץ בלילה, בכל רגע שיתעורר, אין לו אלא לפשוט את ידו וללחוץ על הכפתור של אחד הברגים ומיד יש לו מן המוכן: תה, שוקולדה, חלב, קפה, כל מיני עסיסים, ואף פירות תלויים ויורדים לתוך פיו ממש.” (עמ' 54).

ואילו מיטתו של המרזנאי ניתנת בציור כפול, לפני ואחרי. והיא כצינור אלכסוני שעולים במדרגות לגובהו, ואילו למטה הוא נפתח על קערה מלאה מים ומחובר לשעון מעורר. וההסבר: “מיטה בצורת צינור מתמתח: בלילה אדם ישן בה, ובבוקר, במועד הקבוע מראש על השעון הצמוד אליה, היא הופכת מאליה צינור ממציא מי־רחצה לאדם המתעורר משנתו. מיטה זו נהוגה בכל מדינת המרזנאים.” (עמ' 55).

הכול היה עשוי להיות חביב ונעים בין שתי מדינות אלה, כשם שההפכים משלימים זה את זה, אלמלא היה קיים ועומד ביניהן סכסוך היסטורי על האי שמצוי בים ביניהן. מלחמות אחדות מתנהלות בין הגנרל חוטברזילי למרשל שומני, וגם ועידת־השלום עולה על שרטון משום שכל אחת משתי המשלחות מתעקשת לכנות את האי בשם המקובל עליה – “צנמת דשן” (המרזנאים) או “דשנת צנם” (המשמנאים).

במלחמה הראשונה מנצחים שני הצדדים, אך כל אחד נשאר עם מחנה־צבאו כלוא במדינתו של השני, ואילו במלחמה השנייה מערימים המרזנאים על המשמנאים, שמחכים להם בחפירות על גבול המדבר (מעין קו מאז’ינו), וסופם שהם כובשים את כל מדינת שומנון, שעה שהצבא המשמנאי אינו מצליח לצאת מחפירותיו בגלל שומנו.

אך גם לכיבוש חוקיות משלו. המרזנאים הכובשים, שחיים בקרב המשמנאים, מכירים עד מהרה כי המטבח המשמנאי הוא מצויין. החיילים המרזנאיים נעשים יותר רכים ויותר עצלניים, ורבים מהם אף נושאים להם לנשים צעירות מבנות המשמנאים. וכשחוזר צבא הכיבוש למרזיים הבירה הוא מביא עימו רבים מהרגלי המשמנאים. עד מהרה משפיעים מנהגי המשמנאים על המרזנאים עד כי נוסד אפילו רובע משמנאי מיוחד במרזיים, אשר אמנם מותר לגור שם לכל איש רק אם משקלו הוא למעלה מחמישים קילוגרם, אך המסעדות המשמנאיות, שסועדיהן רגילים לאכול בכל שעה ושעה, נעשות עד מהרה לאבן־שואבת למרזנאים, והורסות בקרבם את מסורות והרגלי העבר הקשוחים והמצנימים.

סוף טוב הכול טוב. שתי המדינות מתאחדות לממלכה מאוחדת אחת תחת מלכותו של המלך המשמנאי אחשמנוש וראש־הממשלה המרזנאי צריח־ברזל, ושני האחים חוזרים אל פני האדמה למעלה.

את הספר הזה קראתי בעודי ילד. עברו כבר יותר משלושים שנה מאז ניתרגם הספר לראשונה לעברית, ב־1944. המהדורה שבידי היא כנראה צילום של אותו תרגום ראשון, ואכן יש בה הרבה צירופי־מילים משעשעים. “לבנים של פאיאנס”, “סולם מהלך”, “צלילי סירונית מאיצים”, “שח־המותק”, אולם חינו של התרגום כה רב, והשמות כגון – הברון איש זליל־בטן, או המשורר הגדול אבן שמנא – כה עסיסיים, שדומה כי חינו הישן של התרגום עדיף על פני חידושו.

אך המעניין ביותר בספר הזה הוא שבעיני ילד הוא נקרא כסיפור משעשע על שמנים ורזים, סיפור שנחרת בזיכרון משום מעלותיו הספרותיות. ורק בקריאה חוזרת, בגיל מבוגר, אתה מגלה כי כתב אותו הסופר היהודי הצרפתי אנדרה מורואה Andre Maurois, (26 ביולי 1885–9 באוקטובר 1967), שם העט של הסופר היהודי־צרפתי אמיל סלומון וילהלם הרצוג, בן למשפחת תעשיינים יהודית שנמלטה מחבל אלזאס ב־1870 והשתקעה בנורמאנדיה. לא מצאתי בלכסיקונים המביאים את רשימת יצירותיו זכר ל“המשמנאים והמרזנאים”, אולי משום שהספר לא נראה חשוב דיו למנותו בין יצירותיו. וחבל. כי מעניינת מאוד שנת הופעתו של הספר לראשונה במקור הצרפתי. בקריאה מבוגרת ברור מעל לכל ספק כי זוהי סאטירה שנונה על הצרפתים (המשמנאים) והגרמנים (המרזנאים) במלחמת העולם הראשונה (שבה שימש מורואה עצמו קצין־מקשר, כלומר מתורגמן, בין הכוחות הצרפתיים והבריטיים). אך לא מן הנמנע כי הסאטירה מתייחסת למלחמת העולם השנייה ולכיבושה של צרפת בידי גרמניה.

בשנים אלה 1939–1946, ישב אנדרה מורואה בארה"ב.

ראשיתו של הספר המופלא הזה היא אפוא במשמעותו התמימה לילדים ולבני־נוער. בחינתו השנייה היא היותו סאטירה בהירה ונוקבת – לפחות על אחת משתי המלחמות הקשות ביותר שידע העולם; ומשמעותו השלישית, אותה על הקורא־כיום לפענח, היא למצוא מי הם המשמנאים והמרזנאים שבנפשו, בסביבתו הקרובה ובמדינתו ובשכנותיה. ואין הדבר קל כל כך כפי שהוא נראה למבט ראשון. האם למשל אנו, הישראלים, משמנאים או מרזנאים? ומה, כמובן, על הערבים? דומה הדבר לאיזה תעלול אופטי שבו מתחלפים מדי פעם המימדים באותה תמונה.

* אנדרה מורואה: “המשמנאים והמרזנאים”. תרגם מצרפתית: א.ל. יעקובוביץ. הוצאת ספרים יזרעאל בע“מ, תל־אביב. נדפס בישראל תשל”ב/1973 (ללא ציון מיספר המהדורה או ההדפסה)

[הערה מאוחרת: בעת שכתבתי את הרשימה לא היה תחת ידי שמו בצרפתית והתאריך המדוייק להופעתו של הספר לראשונה – בשנת 1930! – אב"ע].