רקע
אהוד בן עזר
"פני אחי" לדהן גופל מוקרדז'י
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1933

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 23.6.1972, לפני 47 שנים


הרוצה להכיר את הודו, ארץ הדממה הקדושה והסער הכבוש, מסורת קדומים ומרד נעורים, בנארס העתיקה וכלכותה החדישה, עובי יערות ונהם נמרים, תורת כוהנים ושלוות פילים, צער כיסופים וחמדת חיים, סבל דורות ושוועת חירות – יקרא ספר זה. “פני אחי” הם לא רק פני אחיו של המחבר, לוחם לחירות ארצו, אלא פני כל אחיו, בלי הבדל דת, כת ומעמד. לא אדם רואה המחבר בפני אחיו זה כי אם “ארץ כולה, הודו, הודו, הודו…”

במילים אלה הפותח המתרגם, חיים הררי (1883–1940), שהיה מורה לספרות בגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב ומחלוצי התיאטרון העברי בארץ, את הקדמתו הקצרה לספר. דהאן גופאל מוקרדז’י היה הינדוסי, יליד בנגאל, בר־יוחסין, חניך ברהמנים, בעל השכלה אירופית וסופר בעל דמיון ורגש. את הספר “פני אחי” כתב בשובו אל ארץ־מולדתו, אחר שתים־עשרה שנות לימודים ונדודים בארצות אירופה ואמריקה. הספר התפרסם באנגלית, בניו־יורק, בשנת 1924.

“לו היה עליי לבחור, בשביל לתאר את הודו, רק בצליל אחד, הרי זו אותה צעידה של רגלי האדם, מי שהוא צועד תמיד, יחף, וקוצב את ריתמוס העלייה־לרגל. אבק ההזייה מעוור את עינינו, וצעיפי הימים והמרחב מאכזבים את רוחנו, אך ליבו ורגליו של כל הינדוסי מכירים את הריתמוס המאחד את נשמתו עם אלוהים.” (עמ' 64).

מילים אלו מתארות ומביעות את פגישתו המחודשת של מוקרדז’י עם מולדתו. זוהי הודו שלאחר מלחמת־העלם הראשונה: השנים הראשונות לתנועתו של גנדהי – ספיחי הניסיון למרד בשנות מלחמת־העולם הראשונה, כאשר הגרמנים ניסו ליצור קשר עם התנועה הלאומית בהודו, כדי להמרידה נגד הבריטים. התנגשות של ישן וחדש, דממת מקדשים ורעש מכוניות. קדושים ונזירים מול מעמד חדש של תעשיינים מתעשרים. הניגוד והפירוד בין מזרח למערב, בין תרבות אסיה לתרבות אירופה, הטינה והקינאה והחשד בין שני חלקי האנושות הללו, מתוך תחושת גורל שהנה־הנה קרובה לבוא מלחמה עולמית נוספת, הפעם בין אסיה לאירופה.

המערביות פולשת גם לחינוכו של הדור הצעיר. “לשונם של הצעירים ההינדוסים כיום אינה פיוטית וציורית כמו שהיתה לפני שלושים שנה. מדברים הם בסגנון ריאליסטי, ממתיקים אותו במקצת בשימוש רגיל של עובדות היסטוריות. במקום אגדה נאה לצייר בה רעיון, מביא הצעיר המשכיל ראיה מן ההיסטוריה. זוהי התחלה של עקרות רוחנית, שתביא כלייה על דמיוננו העשיר: יום יבוא – ואני עוד אראנו בחיי – ואף הינדוסי אחד לא יָרצה את דיעותיו מבלי להשתמש בסטטיסטיקות מרובות. מגפת המיספרים הולכת ומתפשטת מן האחד אל משנהו.” (עמ' 119).

מוקרדז’י נמלט מן המערב ושואף למצוא פשר רוחני לחייו בפגישה עם מולדתו. ואולם על כל צעד ושעל הוא פוגש בשינוי, העומד כולו בסימן הציביליזאציה המערבית. והוא כואב את השינוי ומתרפק על העבר. הוא מעריץ את אחותו, המבוגרת ממנו, אשר מודה ומתוודה בפניו כי שכחה לגמרי את הלשון האגלית. מדוע? “אה, יש בה כל־כך מעט מן החוכמה ומן היופי. הדבר האחרון שקראתי באנגלית היה מעשה בצילו של מת, שסיפר לבנו, כיצד נרצח הוא, אביו. והבן, נסיך צעיר, חולם תמיד, הורג שוטה זקן ומשבר את לב בתו, ונלחם אחרי־כן עם אחיה של זו על־יד קברה. הנסיך נופל בקרב, אך גם האח נופל מת על־ידו. יש אמנם במעשה זה קטעים נחמדים, כי תוגתו של אדם צעיר ותמים נוגעת תמיד בלב הקורא. אבל מה החוכמה בסיפור מעין זה, שאימנו היתה רוצה כי אדענה? הייתכן כי צילו של מת ישאף כל־כך לנקמה? וכי נאה להגיד לאימו כי לא צנועה היא, על סמך דברי־להג של רוח תועה, שהיה צריך לעלות השמיימה, במקום לתעות בלילות ולהרעיל את חיי בנו בצמא אכזרי לנקם? סיפור־מעשה זה נטל ממני כל חשק לדעת אנגלית הן יודע אתה לשון זו: האם לא טוב עשיתי, בשכחי אותה? אכן, מעשה נאה־משונה זה יש בו כדי לייאש כל אדם. ככה הצלחתי להיפטר מן הנסיך האמלט.” (עמ' 121–122).

לעומת סיפור אי־ההבנה של המערב, שמספרת האחות, מביא מוקרדז’י מפי אחיו סיפור שסיפרה לו אימם בילדותו, ואשר מבטא את רוחה האמיתית של הודו:

“שמע ילדי, אשר קרה למושיקנוּה, זבד־ההרים נושא־המושק. פעם אחת, לפני הרבה שנים, הביא הרוח בנחירי מושיקנוה ריח בושם עז, הוא ריח המושק, ולא ידע מאין בא הריח, אבל הוא הלך אחריו, כהולך אחרי הקריאה של חליל קרישנה, שאיש לא יוכל לעמוד בפניה. ומושיקנוה רץ מג’ונגל לג’ונגל ורודף אחרי הבושם. הברייה המסכנה רצה בלי חשך, לא אוכלת, לא שותה ולא ישנה, רצה כילד אחרי ההד, הקורא לו כאן ועונה מעבר לבקעה, והוא עובר את הבקעה ושומע את הקריאה מעבר מזה. ככה גם מושיקנוה. אין הוא יודע מאין באה קריאת המושק, אבל אנוס הוא ללכת אחריה דרך בקעות, יערות וגבעות, עד אשר לאחרונה הוא הולך סתם בלי מטרה, רעב, עייף, אין־אונים, ומחליק מראש צור ונופל רצוץ עד מוות, גוף ונשמה. ברגעים האחרונים לפני מותו מתעוררים בו רחמים על עצמו והוא מלקק את חזהו… והנה, הנה! הנה כיס המושק אצלו, בגופו עצמו, נושם הוא נשימה עמוקה, מנסה לשאוף אל קרבו את הבושם, אבל, אהה, עבר המועד… הוי, בני האהוב, אל תבקש מחוצה לך את בושם אלוהים, פן תמות בג’ונגל של החיים, אבל בקש את נשמתך ותראה: הוא יהיה בתוכה. אל תחדל מהרגיש אותו בקרבך, עד כמה שיתאמצו החושים להוכיח לך, כי הוא נמצא, כהד הכוזב, מחוץ לך עצמך.” (עמ' 131–132).

מוקרדז’י מביא בפרטות את סיפור קורות אחיו – ילדותו, היעשותו לאחר ממנהיגי המרד, עד לוויתור על השימוש בכוח וההצטרפות למחנהו של גנדהי: “גבורת הנשמה נגד כוח החרב” (עמ' 220). הוא נוסע לבקר את המשורר הבנגאלי הגדול רבינדראנאת טגור באוניברסיטה אשר הקים, וישוה בהרטי – אסכולת העולם – העומדת על מרומי בולפור, מהלך שלוש שעות מכלכותה.

“חולשתה העתיקה של הודו,” אומר טגור למוקרדז’י, “היתה נימוסיותה שנתנוונה עד כדי עבדות. וכי מפני שאבדה לו למערב נשמתו עד כדי לחשבנו לפחותים ולקוּלים, צריכים אנו לקשט עצמו באותה הצבעים של עזות וחוצפה? הרי זאת אומרת להסיג לאחור את התפתחות נשמתנו. יכול אדם להוציא קוץ מרגלו בעזרת מחט, אבל אין הוא יכול לגרש מארת הלאומיות מנשמת אחיו בהעבירו אותה אליו…” (עמ' 260).

דמותו של איש קדוש, נוטה למות, היושב בבנארס העיר הקדושה, מלווה את מוקרדז’י במשך כל תקופת ביקורו בארצו. על מיטת גסיסתו מצווה עליו המורה:

“שובה למערב! שעת מנוחתך טרם הגיעה. עוד תוסיף משגה על משגה. רק היה טהור ברוח – הרהב הוא טמא מכל טמא – ומשגיאות תבין ותלמד. הודו זקוקה לאהבה. זה שנים אשר המערב הביא לה את רוח הביקורת, הבא אפוא את אהבתך למערב, עד אשר ילמד לאהוב את הארץ הזאת, ארץ החכמים.” (עמ' 309).

רצח גנדהי, חלוקת הודו ופאקיסטן וזוועות בנגלה־דש מלווים את הקורא כיום בספר. כמין סיום שלא נכתב ושלא יכול היה להיכתב בשעתו. חששו של מוקרדז’י לא התקיים – המלחמה הגדולה שעברה על הודו לא היתה מלחמה בין מזרח למערב, בין אסיה לאירופה, אלא מלחמה פנימית ממושכת ועקובה־מדם. וכזאת לא תיאר לעצמו מוקרדז’י גם בחלומותיו הרעים ביותר.


* דהן גופל מוקרדז’י: “פני אחי”. תרגם חיים הררי. הוצאת אמנות תל־אביב. 1933. ספר ראשון ושני, 316 עמ'.


[המתרגם חיים הררי, מורה, סופר ופובליציסט, היה בעלה של הסופרת והמחנכת יהודית הררי, בנם היה חבר הכנסת יזהר הררי ונכדם הוא פרופ' חיים הררי].

המלצות קוראים
תגיות