רקע
אהוד בן עזר
"חתחתים בדרך" לדוד מלץ
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1947

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 5.11.1971


ב־1945 פירסם דוד מלץ, איש עין חרוד, את קובץ סיפוריו הראשון מחיי הקבוצה, “מעגלות”. קובץ שנחשב מהפכני בתוכנו, מפני מידת החשיפה והכאב שבהם מתוארים חיי אדם בקיבוץ. מאז משמש “מעגלות” ציון־דרך חשוב בספרות על חיי הקיבוץ.

לאחר שנתיים, ב־1947, פירסם מלץ קובץ סיפורים שני, “חתחתים בדרך”, אף הם מחיי הקבוצה. רוב הסיפורים נכתבו, כמצויין בסוף כל סיפור, משנת 1926 ועד 1946. ואולם החשובים והמעניינים שבהם נכתבו כמעט כולם עד שנת 1930. מלץ עלה ארצה ב־1920, והוא אז כבן עשרים ואחת.

בסיפוריו של מלץ נפגשות השפעות של שני סופרים רחוקים מאוד זה מזה במזג, בסגנון ובתרבות: ד.ה. לורנס ו־י. ח. ברנר.

השפעתו של לורנס ניכרת בסיפור “לצדדין” שנכתב ב־1926. גיבורתו היא אישה צעירה בקיבוץ, העובדת בשדה, לרוב בעבודות של גבר. ריח האדמה מגרה את נחיריה.

"האקליפטוסים הצעירים הרעננים־גמישים עומדים מתחטאים, מחייכים בטיפות הזוהר אשר על עליהם, והשמש הטובה מחממת רכות, והיה לה כאילו יד חמה מלטפת עברה על גבה הרועד, זרם רותח פרץ אל מוחה והרעיד את כל גופה, נחיריה רחבו, חזה התרומם והיא ספגה אל קירבה את גלי האוויר כיין תוסס, משכר. ואי אפשר היה שוב לעמוד עמידה שקטה על המעדר, פנתה הצידה ובאחת מהפינות החבויות בקצה החורשה השליכה את עצמה, שיכורה ותוססת, אל תוך התלם הפתוח, הצמידה את גופה הבוער אל האדמה הלחה והריחנית, סגרה את עיניה ואצבעות ידיה חפרו וננעצו בקרקע, ניקרו וחיטטו – – " (“חתחתים בדרך”. עמ' 9–10).

פעם אחרת, ברפת, מתעוררת בה תשוקה "לרבוץ ככה כאן, בזבל החם והריחני הזה, לרבוץ ככה בכל מלוא גופה הבריא, התוסס, ולהושיט לה, לעגלה זו את שדיה המלאים, הרוטטים, השופעים, והיא, העגלה, תינק, תינק – – – " (שם. עמ' 11).

וחווייה דומה מתרחשת גם באחד מימי הקיץ הלוהטים. במרומי עגלה עמוסה בתבואה. היא מתפרקדת במלוא גופה בתוך האלומות החמות, ידיה מתחת לראשה, עיניה סגורות וכולה נתונה לנענועי העגלה האיטיים בדרכה הביתה, על הגורן.

“בשוכבה כך בתוך העגלה היה נופל לעיתים מבטה על זרועותיה החשופות שעינן כעין האלומות הזהובות. התחיל ליבה דופק בחוזקה, עור גופה נמתח ונתעוותו קצות אצבעות ידיה. רצון עז ומשונה מילאה – לקרוע מעליה את השמלה הדקה ואת הכתונת הלבנה ולמסור ככה את עירום גופה החום לצריבותיה הדוקרות של השמש הלוהטת…” (שם. עמ' 10).

אלה הן תחושות מאוד “לורנסיות”. ישנה כאן התעוררות ארוטית, היולית, מתוך זיקה הדוקה לטבע, מתוך מרד במוסכמות החברה, התעוררות שסופה לא פעם מוות, שקיעה ואובדן־דרך. האווירה החברתית של קבוצה בעמק בשנות העשרים, לפי תיאורה כאן, היא לעיתים סמיכה, מעיקה מאוד, אך גם רווייה כוחות נעורים עזים.

האמונה בכוחה של הארוטיקה לגאול ולהביא מרפא אינה אלא צד אחד בכתיבתו של מלץ. הצד השני, זה הצד ה“ברנרי”, שונה לגמרי. גיבורי הקבוצה של מלץ כאילו ממשיכים את גורלו של חבר קבוצה אחר, יחזקאל חפץ, מ“שכול וכישלון” של ברנר. עינו של מלץ מלווה תמיד את האדם החלש, הנרמס בידי החברה, הבז לעצמו, המפקפק בערכו. זה אשר אינו רואה עצמו ראוי לאהבת אישה. זה אשר נמצא על גבול השבר הפיסי והטירוף הנפשי.

מלאה כוח, אך כוח של ייסורים, היא דמותו של גרשון, חבר קבוצת עבודה העוסקת בבניית כביש בירושלים בשנות העשרים [של המאה ה־20], בסיפור “רסוקות”. הקירבה לברנר מורגשת בסגנון ובנושא. גרשון אינו יכול לעבוד. המשבר של חוסר היכולת לעמוד במבחן העבודה הפיסית, שראשיתו בברנר, בחיייו ובסיפוריו – הוא אחד הנושאים המרכזיים בסיפוריו של מלץ, וגם הסגנון קרוב לברנר:

"אפור היה. אפור ומחניק. ולמרות שידועים, ידועים ובנליים הם כבר כל הדברים האלה. אפור ומחניק למרות האור הרב השפוך כאן על פני כל… ולמרות, למרות ההוד שבגבורה מצוי כאן… למרות האידיאלים… למרות, ש’כאן אין מקום לחולניות זו‘. ש’כאן אין פנאי לחיטוטים אלה’. כאן בונים. כאן יצירה… למרות – – למרות – – " (שם. עמ' 23).

החולניות, שהאשימו בה את גיבוריו של ברנר, מצויה גם כאן. הבריאים אינם מעניינים את מלץ. עולמם של הבריאים הוא עולם גס, גויי, כמעט לא יהודי ולא אנושי. הסבל, האנושיות, הסבל היהודי, הירושה – אלה מצויים רק בחלכאיה ובנדכאיה של החברה, של הקולקטיב.

תיאורה של הפגנה כושלת בחדרי בית ההסתדרות בירושלים מזכיר את הסצינה הידועה מול בית־הספרים הירושלמי ב“מכאן ומכאן” של ברנר. התפרצותו של גרשון בסוף הסיפור, שנאת המנהיגים, הטירוף אף הם ברנריים כל־כך:

" – אני מלא שנאה ורעל. כן. אני מלא שנאה ורעל. ובכן? אבל… אני, אני… מוח עצמותיי מתייבש בלהט הימים… אתה מבין… אני, אנו, נצלים באש… באש הלוהטת, והם (המנהיגים שלנו), הם כפופים תחת העול, הם נושאים באחריות… הם נושאים באחריות… הם גם מקיפים… מעמיקים… מעמיקים חשוב, עלינו, על המצב… – מפיו ניתז קצף לבן, בעיניו נדלק ניצוץ משונה. – הה, טוב להעמיק במחשבות… והם מחשבים… יש להם פנאי… הם שקטים… המדע אומר… גם בקולוניזציה של אמריקה היה כך… צריך לחכות. יש פנאי…" (שם. עמ' 39).

בסופו של הסיפור באה התעללות של הקולקטיב, מתוך שעמום, בגרשון, הבטלן, יוצא־הדופן, ואחריה התפרצותו של גרשון, ויבבתו.

גלריה ארוכה של דמויות המהלכות בצידי דרכים, מסביב לנקודה. יעקב ומרים בסיפור “סדקים”. הוא רוחש גועל נורא לעבודה, לקימה בבוקר, לאפרוריות של החיים. היא אשתו של המנהיג, הנמצא בעיר, רחוק, עסוק בעבודתו הציבורית החשובה. הבדידות, הרוח השורקת בחוץ, בלילה, הרגשת היתמות, כל אלו מקרבים את יעקב ומרים. הפורקן הארוטי, הבגידה – חוגגים בהם את ניצחונם. ניצחון כוחות החיים על הזיוף שמתלווה לעיתים לאידיאות ולמסגרות החברתיות.

יונה, בסיפור “יונה”, הוא איש נידח, נמוך, מוזר, ללא אהבת אישה. יצחק חברו, זה הבריא, הפופולארי בחברה – הורג כלב לשם שעשוע. יונה מזדעזע. הכלב פולש אל תוך חלומותיו. מתערב בהזיותיו הארוטיות על אודות חוה, הבחורה היפה, הקרה, שדוחה אותו. ההזייה הארוטית, פרי הבדידות הנוראה, אליה מתפרץ הכלב הירוי, מעירה את יונה באימה גדולה ונוראה. עתה ידע בפעם הראשונה בחייו, בלילה זה, מהו פחד עולמים. להיות ניתק מכל חי, בודד, בחשכת קבר.

“אח, תן לישון” הוא סיפורו של אברהמ’ל הרפתן. גם הוא, שורש נשמתו אחד הוא עם יתר גיבורי הסיפורים – נידח מאישה, עבד לעבודתו ברפת, עובד וישן, כמעט נדמה לבהמה. ישן מול כל נאומי המנהיגים, ישן מול כל האסיפות החברתיות, ישן מול כל האידיאות שאין להן אחיזה במציאות חייו, בעבודתו.

לילה אחד, בחדר המשותף לו, לשני בחורים ולנערה אחת, הוא רואה את הנערה בשובה בלילה לישון, מתפשות לאיטה, עומדת מזהירה, רוטטת באור הכחלחל של הירח, מחליקה בידיה על שדיה המלאים ופיהוק רחב משתפך על פניה. נפשו של אברהמ’ל רועדת עם כל רטט קל של השדיים הלבנים. לאחר שעה קלה נרדמת הנערה. אברהמ’ל קם, חסר־מנוחה, גוחן על מיטתה ומלטפה חרש. הנערה פוקחת עיניה, נבהלת, אך בהבחינה באברהמ’ל נהפכת הבהלה לתימהון. תימהון שיש עימו ביטול וזלזול תהומי, והיא ממלמלת: “מה? אתה? אח, תן לישון…” (שם. עמ' 152) וכמו אין לו קיום כלל בעיניה, היא מתהפכת לקיר וממשיכה לישון.

אבל אותה נזיפה, אותו ביטול תהומי של הווייתו, אינם מרפים מאברהמ’ל. זה כמו אות־קלון, בושה לוהטת, סטירה על לחיו. הוא – פגום. הוא – נשחק בגלגליה של אידיאה, דווקא משום שהוא עושה עבודתו בנאמנות. כי הוא רחוק מעולמם של היפים, החזקים ובעלי־המוניטין בחברה, והכשל הארוטי כמעט תמיד נלווה, תלוי באופן הדדי – בכישלון החברתי.

מעטים מגיבוריו של מלץ נגאלים ממצבם. ואולי לא מקרה הוא שדווקא סיפוריו העמוקים והרגישים ביותר מסתיימים באין מוצא לאדם.


* דוד מלץ: “חתחתים בדרך”. סיפורים מחיי הקבוצה. הוצאת בטרם תל־אביב, ה’תש"ז [1947], 242 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות