רקע
אהוד בן עזר
"מעגלות" לדוד מלץ
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1945

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 3.8.1973


בספרים הכחלחלים והארוכים של סדרת “לדור” בהוצאת “עם עובד” הופיעו בשעתו “אנשי שקלוב” לשניאור, “מפעל עמק טנסי” לדוד לילינטאל, “בית קרנובסקי” של י. י. זינגר, “רגע בפקין” של לי יו־טאנג, “נפתוליי עם האמת” של מהטמה גנדי ו“מיומנו של תובע כללי בכפרים” מאת תופיק אל חכים. אחד מספרי סדרה זו, שכללה רומאנים וספרי עדות וזיכרונות, היה “מעגלות” – ספרו הראשון של דוד מלץ.

מלץ נולד בכסלו תר"ס (1899) בפולין ועלה לארץ ב־1920. מ־1923 הוא חבר עין־חרוד, עתה בעין־חרוד של איחוד הקבוצות והקיבוצים. עד 1950 עבד בחקלאות, ומאז – בהוראה בבית־הספר המשותף לעין־חרוד ולתל־יוסף.

“מעגלות” עורר בשעתו התרגשות ועניין משום שנחשב לספר הראשון שנכתב בידי חבר קיבוץ ומתאר את החיים בקיבוץ מנקודת־ראייה פסימית וביקורתית. למעשה קדמו לו ספרים אחדים, שתיארו את החיים בקבוצות הראשונות: “על גבול הדממה” ו“בתיה” לצבי ש“ץ, “שכול וכישלון” לברנר, “ימים ולילות” לנתן ביסטריצקי־אגמון ו”תנובה" לאביגדור המאירי. חוץ לאחרון, שהוא ספר משעשע בתמימותו, מתארים הסיפורים והספרים הללו הווייה לגמרי לא אידילית, רבת לבטים, במאבקו של האדם הצעיר בנוף מתנכר, בעבודה גופנית קשה ובחברה שאינה מאירה תמיד פניה אליו, מפני תנאי החיים הקשים ובגלל ערכים ותפיסות־חייים חדשים.

אבל ייחודו של “מעגלות” היה בכך שהוא נכתב במפנים, ולא תיאר רק את אווירת־העראי של המעבר לארץ החדשה והשנים הראשונות בקבוצה, אלא רקמת חיים ממושכת, וראשיתו של הדור הראשון לילדי הקיבוץ, אלה העומדים כיום בשנות החמישים שלהם, ולהם כבר בנים ונכדים.

במרכז הסיפור עומדים מנחמקה וחנקה. הוא “פקק” לעבודות, כמו עומד בשולי העשייה. “נכון, מנחמקה בענף מיומו הראשון. אבל הוא רק עובד בו. הוא אינו סוחב.” (עמ' 255). הענף שעובד בו מנחמקה הוא גידול תלתן, וכאן מביא הספר גם קוריוז מעניין, אשר כדאי לספרו. ראשיתו של גידול התלתן בקבוצה שבעמק כך היתה:

"באחד הימים ההם הופיע בבית הערבי הקטן, שבו שכנה מזכירות המשק, איש בא בימים והודיע כי ברצונו להשתקע כאן בין החלוצים וללמדם פרק בעבודות השדה. שאלוהו לשמו ולטיבו. משפירש האיש בשמו, תמהו עליו יושבי המזכירות, שכן היה ידוע כאחד מעשירי האיכרים במושבה אשר ביהודה, המעבד שדותיו ופרדסיו בידי ערבים. כשראה האיש ארשת התמהון בפניהם של הדוברים, פתח ואמר:

“‘רואה אני בכם כי משתאים אתם לי. אין מה לתמוה. לעת זיקנה צריך קצת לנקות ולטהר. אמרתי, אלך בין החלוצים ואלמדם עבודות השדה. רוצה אני כאן אצלכם להורותכם כיצד מגדלים תלתן בשביל הפרות. צמח זה טוב לחלב מאין כמוהו, ואצלכם יצליח. אדמה יש לכם טובה, דשנה, ומים בשפע. אשב ביניכם ואגדל לכם תלתן.’” (עמ' 49).

אותו איכר בעל ראש השיבה מן המושבה ביהודה הוא משה גיסין מפתח־תקווה, אביו של אבשלום גיסין, שנהרג בהגנת המושבה במאורעות 1921. משה גיסין הלך בזיקנותו וישב תקופת־זמן בעין־חרוד, ושם עבד, כנראה, כפי המתואר בסיפורו של מלץ.


חנקה היא היפוכו של מנחמקה. היא פופולארית, נאה, וזוכה ליחס כבוד והערכה בזכות עבודתה כרפתנית. יפה הוא הקטע שמקדים מלץ לתיאור פגישתם הראשונה של נחמקה וחנקה:

“כל אותה האנדרלמוסיה וערבוב הדמים השרויים בעולם בדברים שבינו לבינה, כל אותה הנהייה וכל הנפתולים, הדחיפה והמשיכה לרחוק – כל אלה אינם באים אלא משום שרבים ומפותלים השבילים בעולם. מרבית בני־האדם תועים בהם עיוורים, מגששים, אבודים זה לזה, נכספים ונמשכים להידבק בפלג־גופם הקדמון ואינם מוצאים את תיקונם. נטרדים הם מן העולם כשהם חצויים, כשידה הכבדה של הבדידות לוחצת ומעיקה עליהם גם במחיצת הקרובים להם, שהם כרחוקים להם. – – יש מעטים שזוכים להגיע אל מי שמזומן להם, אחרי שמבלים כוחם במלחמות־שווא עם מי שאינו שלהם, שאינו ראוי להם, עם שלא עלה איתם בשורש אחד. מלחמות, שהן כחיבוט הקבר לאדם בעודו בחיים, בכל יום מחייו. אלה המעטים זוכים לבסוף לפיוס גדול, משל שמש עולה ברוך ומכפרת על סיוטים מבעיתים של לילה ארוך. – – ויש מעטים מן המעטים הזוכים בראשית דרכם ומוצאים בני זיווגם הקדמונים והם מאירים זה לזה ומחממים זה לזה כל ימי חייהם. כשילומים על כל הפגעים הגדולים והצרות המרובות אשר החיים מלאים אותם על כל צעד ושעל. דומה כי מנחמקה וחנקה מאלה המעטים מן המעטים היו.” (עמ' 31).

שמחת השנים הראשונות לחייהם המשותפים, והולדת הבן הראשון, הולכת ומתעמעמת עם אי־הנחת שכוסס בליבה של חנקה. שוב אין היא מוצאת סיפוק באהבתו הכבדה והרגשנית של מנחמקה, והיא מתפתה לשהות מדי ערב בחברתו של שמואל גרוסמן, הדון־ז’ואן המקומי, היפה והעצוב.

תוגה רבה מצויה בדפים המתארים את לילותיו הבודדים של מנחמקה, כישלונו בעבודה, התרחקות אשתו ממנו. ואין חנקה נרפאת ממשיכתה לשמואל עד שלא מתרחש ביניהם משהו חד־פעמי, שיש בו מטעמם של חטא, כישלון וזוהמה כאחד. ומיני אותו ערב מתחילה חנקה את דרכה הקשה והארוכה בחזרה אל מנחמקה, וסיומו של הספר בפיוס שקט של השלמתם כל אחד עם עצמו ועם יכולתו למצוא בזולתו משען ובית.


רקמת החיים של הסיפור מתארת חיי קבוצה צעירה בעמק בשנות העשרים והשלושים [של המאה ה־20]. הרבה מן הוויכוחים והבעיות האישיות, שבהם עוסק מלץ, כמו איבדו במרוצת השנים מחריפותן, ומשום כך גם אין הספר נראה כיום מסעיר או מגלה אמת חדשה ובלתי־מקובלת, אפילו על חיי קיבוץ.

כך, למשל, צרתה של חנקה, אשר מביאה עליה את רוב משבריה הנפשיים, היא אי־יכולתה להיניק בעצמה את ילדיה, והזדקקותה לחלבן של נשים אחרות בבית־הפעוטות. נושא זה, החוזר שלוש פעמים, לאחר הולדתו של כל ילד, אינו מצליח להתעלות מעבר לתיאור של הווי מסויים, עם שורשים של מוטיבאציה פסיכולוגית. ולעיתים יש הרגשה שהספר נופל כאילו בין שתי בחינות: מבחינת תיאור תקופתו אין בו נגיעה לשאלות חיים וחברה של זמן והווי חיים אחר, ואילו מצד עיצובו הספרותי – ערכו עומד ברובו על החידוש שהיה בנושאו לשעתו, בקרב חברה וקהל־קוראים מסויים מאוד (אגב, תופעה זו עתידה לחזור שוב ושוב במרוצת השנים שעברו מאז הופעת “מעגלות”). זוהי חברה שאוהבת להגיב בעירנות ולהתפלמס על כל צל של ביקורת עליה ושל השתקפותה בספרות. ואולם בקריאה חוזרת של כמה מהספרים נראה הפולמוס סביבם קרתני כלשהו.


* ד. מלץ: “מעגלות”. סיפור. הוצאת “עם עובד”, תל־אביב, תש"ה, 1945. ספריה “לדור”. 260 עמ'.


*

אהוד בן עזר, הערה מאוחרת: למשה גיסין, אביו של אבשלום גיסין שנרצח בידי ערבים בהתקפה על המושבה בחודש מאי 1921 – היה מלון בפתח־תקווה שבו התגורר גם הסופר יעקב רבינוביץ. המלון מתואר ברומאן שלו “נדודי עמשי השומר” וכן בספרי “ג’דע” על השומר אברהם שפירא.

אחיו הצעיר של אבשלום היה אפרים גיסין, מראשי התאחדות האיכרים והמועצה הכפרית בפתח־תקווה, אביהם של הבנים אבשלום ועדי. אשתו, אימם, היתה שושנה לבית יטקובסקי.

אחיו של משה גיסין היה זלמן גיסין. המהדורה הראשונה של הספר “חולמים ולוחמים” ליערי־פולסקין, ובו פרק על אבשלום גיסין – הופיעה בפתח־תקווה בשנת תרפ"ב, 1922, בסיועו של האיכר זלמן גיסין. הוצאת הספרים של זלמן גיסין נוסדה, התחילה בפעולתה והתחסלה – עם ספרו של יערי־פולסקין, אשר גר לצורך כתיבת הספר והוצאתו כמחצית השנה בביתו של גיסין בפתח־תקווה, ואף אסף שם חומר לכתיבה. ו’הוצאה' זו, שהיתה כניראה היחידה שקמה אי־פעם בפתח־תקוה, כל מטרתה לא היתה אלא לאפשר לסופר את צאת הספר בדפוס מבחינה כלכלית.

בנו של זלמן, אברהם גיסין, היה נשוי לבת־דודי מרים, בתו של ברוך בן עזר ראב. אברהם היה ממפקדי גדוד העין של בני פתח־תקווה במלחמת העצמאות.

המלצות קוראים
תגיות