עברית: 1928

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 8.6.1973, לפני 46 שנים

הסופר אנרי ברביס (1873–1935) החל את דרכו בשירה, כסימבוליסט, ואחר־כך פנה לסיפורים נאטוראליסטיים. אף שהיה חולה־שחפת, התנדב למלחמת העולם הראשונה, ועל ספרו “האש” (1916) זכה בפרס גונקור ועורר על עצמו זעם רב.

הוא היה אחד ממנהיגי הקבוצה הפאציפיסטית הבינלאומית “קלארטה” ואת שנותיו האחרונות הקדיש לתעמולה לשלום ולסדר סוציאלי חדש. הוא הוזמן לביקור בברית־המועצות ומת שם. לעברית תורגם ספרו “מכתבים מן החזית” בידי מרים ברנשטיין־כהן.

על מדלין מרכס, מחברת הרומאן “אישה”, לא מצאתי שום פרטים, לבד מדבריו הנלהבים של ברביס במבוא לספר:

"ספר נהדר. הנפש השוכנת בו היא כה אנושית, כה נשית, עד כי כל דבר־שבח עלול להכביד עליה ולהכאיב לה. – – – הספר הזה מביא לידי ביטוי – וזהו מאורע ספרותי ומוסרי רב־חשיבות – מה שלא תואר עד עתה בשלמות: את האישה.

"ייתכן לומר כי מהות האישה הלכה עד־עתה וניטשטשה במידה שהירבו לדבר עליה. מרוב דברים אי אפשר היה לראותה, ועל־כן נראה את היצירה המעמיקה הזו בזוהר חדש של תגלית, בקולה הפשוט והנלבב נחוש כי האישה תרגיש אחרת, ממה שאנו הגברים התייהרנו להכריז עליה. כאן עומדת לעינינו אישה, המתקוממת בצעקה מלאת הוד של ישרות נגד הטעות שבאינסטינקט האימהי – ‘קול הדם’ – נגד שלטונה המוחלט של האהבה. אישה היודעת ומודה, כי המוות יכלה רק את המתים ולא את הנשארים בחיים. הנותנת צורה חדשה לחוק ההתקשרות וההתאגדות, לאימהות ולכאב. וביטוי חדש זה לאישה, בשורה צעירה ואדירה זו, המפשטת את כל הרעיונות המלאכותיים והזרים בעצם לנפשנו, עולה ובוקעת בתקופה זו, שהאישה נכנסת לתוך החוג הפעיל של האנושיות ומתקנת את עצמה להשתתף בחיים הכלליים לא רק בתפקידה של פרייה־ורבייה ושירות בלבד.

“ספר זה הוא במלוא מובן המילה אובייקטיבי. הכול מתואר בו על־ידי העין, הרוח והלב של ה’גיבורה‘. גם שֵם לא ניתן לה. שום התערבות מבחוץ אינה מפירה אחדות זו. אין כלל הרושם ש’אישה’ זו מדברת ומספרת: רק ידוע לנו מה שהיא גופה יודעת. אין לקרב את הסיפור הזה לשום נוסחה ואין לראות בו כל סימנים של חיקוי. ספר כביר. מרתיח ומחדש בתכלית החידוש.”

עד כאן דברי ברביס, אשר מתאימים לתיאורה של יצירת־מופת. נראה כי כאשר הופיע הרומאן “אישה” דובר בו רבות, ומשום כך גם מיהרו לתרגמו לעברית. אולי נמשך ברביס אחרי הסיפור משום ששני הגברים של גיבורתו מוצאים מותם במלחמת־העולם הראשונה. לי היתה הקריאה כמין שיעור בהתיישנותו של ספר חדשני בשעתו.

הספר כתוב בגוף ראשון, ושלושה הם חלקיו: לידה, הווייה, התהוות. הוא מתרחש בראשית העשור השני למאה [ה־20], בפאריס. ה“אישה”, בת למשפחה פריסאית אמידה, מורדת בחיי השקר של הוריה ובורחת מביתה לחיים חופשיים. היא מוצאת לעצמה חדר בפנסיון משפחתי, עבודה בפקידות, וחברה של צעירים וצעירות המחפשים את המחר ושרים בלילות.

“חמש־עשרה להבות מתמזגות ללהבה אחת. זו היא שירה פראית, חזקה ומלאת־צעקות, הרועדת מזעזועים פנימיים, אשר השמחה בה מטורפת והצחוק מקפיא ברעד. הם שרים מתוך התעוררות ומתוך אותה הרצינות וההתמדה, אשר בה יעשו כל דבר ודבר.” (עמ' ל"ה).

אצל שניים מידידיה המבוגרים, עימם היא עובדת במשרד, היא פוגשת בגבר אשר בו היא מתאהבת ולו היא נישאת. היא חשה עצמה אישה משוחררת, “מודרנית”, טווה חלום רומאנטי על קן משפחתי, בניגוד לחיי הצביעות של הוריה. אבל בחיי האישות שלה היא מלאה מעצורים.

בלילה הראשון: “לקחני בזרועותיו וארגיש את חמימות נשיקתו על גובה חזי. דומה היה כאילו היכני מי בקירבי פנימה. פחד רע הקפיא את דמי והתכווצתי. שריריי התמתחו ואהי נכונה להגן על עצמי. אז הרים את ראשו, מעולם לא ראיתיו כה טראגי. תווי־פניו התקשו וצבע עיניו נראה כמעט נוזל… התחמקתי מידיו, כצמח אשר יתיקוהו מגבעולו.” (עמ' ס"ב).

והיא מהרהרת: “אני ראיתי את החיים כמלחמה, כיצירה, כיצירת אמנות, ואראה את פעולותיי ספוגות חופש־הרצון ושאיפה לשלמות. ואני שכחתי, כי הגשמתן נתונה בזרועות אלה, אשר צבען פושר ורך, ולבית־שחיין ריח פלפל. אני חשבתי: הנה הוא יבאר לי את הווייתי כולה, כי נתתיו לקרוא במעמקי נפשי. אין הוא יודע דבר… לא את הצורה המתוקה אשר לשדיי, לא את דמות הנבל הגבוה אשר לשוקיי, לא תווי סובכי־רגליי המוצקים ולא את כל הגוף הבלתי־נודע הזה אשר הבעתו תשתנה לרגעים – – – בהיות הגבר והאישה מאוחדים, קרובים ונסערי־חימה כשני אויבים, תהא האישה, הנכנעת והמזויינת בחולשתה, לשלטת. זאת נוכחתי לדעת זה כבר, ואני חשה איך מעומק יישותי חסרת הניסיון נובט ועולה השלטון. ולא אני היא החפצה בשלטון – זהו גורל קדמון השואף להתגשם.” (עמ' ס“ב–ס”ג).

רק לאחר שבועות רבים היא מגלה את מה שמסתתר מעבר לכל הרהוריה השכלתניים:

“אמש, אף כי הגיעה שעת חצות, בוששה השינה לבוא. הוא נשק לי על שפתיי ועל חזי. אז תקפני חפץ מוזר, שיחררתי את אברינו הקלועים למען קלעם שנית… לרצון מי נשמעתי? דומה כי פחדתי. אמנם יראתי מפניו, כי הוא לחצני אליו כל־כך בחוזקה… תוך כדי צחוק הרחקתי את ראשי, ואחוש מיד ברדוף אחריי נשימתו הקודחת. זרועותיו הידקו את גופי, ציפורניו נצמדו בבשרי וחזהו העיק עליי כאבן־ריחיים. לא… די… אני יראה… אולם ככל אשר הוספתי להתחמק כן הוסיף לרדוף אחריי… הוא עוד ימעכני!.. גל זוועה דחפני לבקש אוויר. וכן משוחררת, מתביישת בפני עצמי התחלתי מגינה על עצמי. התנגדותי גברה, התפרצה ותקדיר את תווי פניי. אה! שנאתיו… אולם שוב חנק גופו את גווי ופיו לחץ את פי: הוא היה חזק, ואני עצמתי את עיניי… כשהבקיעה סערת־התפרצותו את הדממה, חשתי כי נקרע בי קרע אכזרי. מה חפצתי להימנע מהתנגשות עמוקה ומחפירה זו, אבל אני נשארתי מוטלת בזרועות שלובות על המיטה כחיה מתה… הגוף האחד אשר יצרנו כבר נפלג לשניים, הוא יגע וחלש – ואני כפצועה וכמסורה להרגשה כה מוזרה… מה ארכו לי הרגעים, עד אשר משכני אליו למען נשקני בעדינות כביתר הערבים. הנחתי ברצון את ראשי במשקע כתפו, ואקח בשנית את מקומי החמים והרך, אולם לא ידעתי עוד רוך ועדנה וכל נימי מהותי התכווצו. קו אור חיוור האיר את פניו. לא היה עוד ברצונו לדבר וישכב כפוי־טובה כמת… ובלילה זה אני היא אשר בעיניי הפקוחות מהשתוממות ראיתי בהירדמו. בייחוד היה רגע אחד… עת הבריק כמו ניצוץ בהתלכד גופותינו, רגע אשר בו חדלתי מהיות, ואהי כנמרה, תלושה מעימו ואחוזה על־ידיו, כחפץ אשר נסחף עם זרם הים, ואשר יזרוק הים בכעסו אל אדמת־חוף זרה. לו היתה לי שהות לחשוב, כי אז הכרתי, כי רגע זה שווה את כל החיים ואת המוות, ואולי גם יותר מן החיים.” (עמ' ע“ב–ע”ג).

ילד נולד להם. האישה מקדישה לילד את כוחותיה ומסירותה. ואולם בליבה כוסס אי־נחת. שנתיים חולפות, היא אוהבת את בעלה אבל הנה היא פוגשת ידיד, במסיבה, ותוך זמן קצר נסחפת אחריו בשיכרון־חושים העולה בעוצמתו על חיי האהבה שידעה עד כה: “אני הערצתיו בתפארת־האושר שלחושים, וזה קרני בפעם הראשונה…” (עמ' קכ"ט).

היא מנסה להמשיך לחיות ולאהוב את בעלה וידידהּ גם יחד: “שמעני נא, שמעני, כמו לו יכולת הבינני, הנני לפרוש לרגליך אותו אין־סוף החבוי בתוכי… לו רק ידעת, כי מיום בואו רבתה אהבתי אותך. לא רק בת־צחוקך והווייתך יאפפוני באלפי זרועות, לא כי אחוש, בטחוני בעצמי כי גבר, ואהיה טובה ויפה – הלא תודה – משהייתי.” (עמ' קנ"ד).

היא מנסה להיפרד מידידה החדש, שהוא איש נשוי, ושוב חוזרת ונפגשת איתו. מלבטיה פוטרת אותה המלחמה. שני אהוביה מגוייסים לחזית. תחילה נהרג בעלה. ויום אחד היא פוגשת ברחוב את אשת ידידהּ, בבגדי אלמנות. מעתה היא חשה עצמה אלמנה פעמיים.

“הנשים לא תדענה דיין לנשום, להלוך ולבוא לבדן, וכי אין לנו איש זולתנו. אין איש. ובמוצאי אהבה חדשה, אני אשר נתאלמנתי פעמיים, ואשר ילד לי למען הרבות בדידותי, אמצא רק בדידות חדשה. אכן ידעתי כי תבואנה גם הנשיקות, הראיונות וסימפוניית הקולות. ובכל־זאת אדע תמיד כי בודדה אני. כל הימים. כל הימים… מה יהירה אהיה אם אגיע בכוחותיי אני אל מחוז־ביטחון זה. לא זכותי היא מתי הביאוני שמה. מנחתם הנשגבת והאיומה היא.” (עמ' ר"ב).

כדי לחוש את נשמת הספר הזה, שכנראה הושקעה בו חווייה אישית עזה, יש לחפור הרבה מבעד לסגנון כתיבה פיוטי, נמלץ ומתפעל, גדוש מחשבות קטנות שמעמעמות את תחושת המציאות שבסיפור. אבל אולי בשעתו היה דווקא בגילוי־לב של הרהורי אישה המספרת על עצמה בגוף ראשון משום סנסציה ספרותית שפירסמה את הספר.

* מדלין מרכס: “אישה” רומאן. תרגום רחל נוימן. מבוא מאת אנרי ברביס. ספריית מצפה. ספרי פרוזה. העורך אשר ברש. הוצאת מצפה. ירושלים. תרפ“ח. 1928. ר”ה עמ'.

*

לרשימתי על הספר “אישה” למדלין מרכס (“תרבות וספרות” 8.6.1973): שם המתרגמת הוא רחל ניומן ולא נוימן, כפי שנדפס בטעות.

אריה ברודו, מתל אביב, כותב לי: “נדמה לי שמדלין מרכס היא אשתו של הוגה־הדעות הנרי מרכס, מהחוגים השמאלניים בצרפת, בשנות ה־20 של המאה הזאת [המאה ה־20], אשר היה בתקופה מסויימת גם תועמלן ציוני. אשתו של הנרי מרכס היתה סופרת בזכות עצמה, והיתה שייכת גם היא לאותם חוגים רעיוניים פרו־קומוניסטיים.”

הארץ, תרבות וספרות. 29.6.1973.