רקע
אהוד בן עזר
"טשקנט עיר הלחם" לאלכסנדר נברוב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1932

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 14.1.1977


דומה כי גם כיום מעורר “טשקנט – עיר הלחם” (1921), ספרו של הסופר הרוסי אלכסנדר סרגייוויץ סקובלב, הידוע בשמו אלכסנדר נברוב (1886–1923), התרגשות וסקרנות בלב הקורא בו. נברוב היה בן למשפחת איכרים, ומורה בכפר. הוא תיאר את חיי הכפר הרוסי, בייחוד בשנות המהפכה ומלחמת האזרחים, שנים של שינויים מהפכניים בחיים שהכיר מקרוב. ואולי חסד נעשה עימו בכך שלא האריך ימים מעבר לשנותיה הראשונות של המהפכה ולא היה עליו להתאכזב או לעשות שקר בנפשו.

כך נותרו ספריו וסיפוריו, אשר שלושה מהם מובאים בסופו של הכרך העברי – “מיטה”, “על פת לחם” ו“מעשה שהיה” – עדוּת לעולם קרוע ורעב, עולם אשר בו רק מעט היוזמה הפרטית, שפירושה לא פעם הסתאבות ואיבוד צלם אנוש, מצילים את האדם ממוות ברעב ובמחלות. וברקע מצוייר המשטר החדש, הקומוניסטי, אשר אולי יש בו הבטחה לחיים של יושר ושל שובע אך כיום (כלומר, בשנים הראשונות שלאחר המהפכה), אין הוא יכול עדיין להתמודד עם התוהו־ובוהו של המחסור, הניוון והסבל.

מישקא, נער בן שתים־עשרה, נותר מפרנס יחיד לאימו האלמנה ולשני אחיו הקטנים. המשק הכפרי נחרב, לחם אין, וגם לא גרעינים לזריעה, והשדות שוממים. ובמרחק אלפיים פרסה מן הכפר מצוייה טשקנט, העיר בה הלחם והדגן זולים, ואדם יכול למכור בה מחפציו, או לעבוד פרק זמן, ולחסוך כדי כמה פודים של חיטה, למאכל ולזריעה.

מישקא, השומע את דברי האיכרים המבוגרים על טשקנט עיר הלחם, מחליט להגיע אליה בכוחות עצמו. עיקרו של הסיפור בתלאותיו של הנער, העושה את הדרך בת אלפיים הפרסות ברכבת, מתחנה לתחנה, ללא כרטיס, רעב, מוכה, לעיתים חולה, על סף ייאוש ומוות, דרך ערבות קירגיזיה, מאורלבורג לטשקנט. טשקנט נעשית משאת־נפש, פתח לגאולה, מעין גן־עדן עלי אדמות, שזוהרו עתיד לפצות על כל הסחי והמיאוס שבדרך. טשקנט נעשית מטרה מיטאפיסית. וכל קצבו של הרומאן, כל האודיסאה הזאת של הנער בתוך העוני, הקשיחות, העורמה, הסבל, הרעב, הניוון והמוות, מכוונים לקראת מטרה אחת, האפשרות להביא חזרה הביתה, לכפר, שישה פודים של גרעיני־חיטה.

והפודים הללו, בטשקנט העיר, משמעותם הרבה יותר מעבר לזו החומרית, כי הם נעשים לסם־החיים, לשורש ולאחיזה בהם. הזוכה להגיע לעיר הלחם, ולשבור בה בר ולחזור לכפרו – הוא ניגאל. והנופל בדרך, ימות. והדרכים, כלומר מסילת־הברזל ותחנותיה, מלאות בני־אדם המאבדים צלם אנוש במאבקם הנואש להשיג מקום נסיעה ברכבת, בתוכה או מעליה, ובלבד שיתקדמו עוד כמה פרסאות.

תירגומו של שלונסקי הופיע בשנת 1932, וזה היה לפחות חמש שנים, אם לא יותר, מאז נכתב שירו הידוע “רכבת”. רכבתו של שלונסקי אינה זו הנוסעת לטשקנט, אך ודאי גם לא הנוסעת מיפו לירושלים או מצמח לחיפה. זוהי אולי רכבת ההיסטוריה היהודית, הנוסעת מן האתמול למחר. או אולי המהפכה העולמית, העורפת, המולקת, החורקת, השוקקת, המטאטאת והמתעתעת.

ומעניין לראות כי בתירגומו ל“טשקנט – עיר הלחם”, מופיעים שני בתי־שיר דומים, מנוקדים, והם הרהורים נים־ונים בליבו של מישקא, המתחפש לישן בתוך קרון מלא איכרים, המבקשים להתחכם לו ולהשליכו החוצה בהזדמנות הראשונה.


סע־נסעת – חת!

מטה, מטה – תרֵי!

תא־תא־תא! תא־תא־תא!

איש אתה!

איש אתה!

הנה באת! הנה באת!

חת, חת, חת!

אל תֵחת אל תחת, אל תחת!

פוד־חטה! פוד־חיטה!

פוד־פוד־פוד!

(עמ' 77)


גלגלי הקרונות מקניטים:

לא תגיע

   לא תגיע

      מות!

לא תגיע

   לא תגיע

      מות!

(עמ' 95–96)


שלונסקי הכיר ודאי את “טשקנט – עיר הלחם” (1921), זמן רב בטרם תירגם את הספר לעברית. ועניינו של חוקר הספרות הוא לבדוק איזו משתי ההשפעות, אם בכלל, קדמה – זו של הרכבת לטשקנט, לשיר של שלונסקי או זו של סגנון שירו של שלונסקי לתרגום הקטע השירי המתאר את הרכבת לטשקנט.

שנת 1921, בה הופיע הספר לראשונה, היא גם שנת תחילתו של ה־נ.א.פ., זו המדיניות הכלכלית החדשה בתקופתו של לנין, אשר באה להועיד, בזמן ובתחומים מוגבלים, מקום ליוזמה הפרטית, כדי לשקם את הכלכלה הלאומית ברוסיה. אולי לא פלא הוא שמישקא, החוזר לבסוף לכפרו עם שישה פודים של תבואה, נעשה בעצם לגיבורה של היוזמה הפרטית, וכל תקוותו, ותקוות המספר – היא שיתבסס וייעשה איכר עשיר ומצליח בכפרו, ואפילו לא חבר המפלגה הקומוניסטית. אמנם שני אחיו הקטנים מתו בהיעדרו, ואימו אף היא גוססת, אך מישקא ניצב ליד שק־החיטה ואומר בקול נמרץ: “אין דבר, עכשיו אין לחשוש, את הכול אתחיל מחדש…” (עמ' 159).

כאמור, אולי מזלו של נברוב היה בכך, שנפטר שנתיים לאחר צאת ספרו, ולא היה עליו לראות מה עלה בגורל מישקא גיבורו, והדומים לו, פחות מעשר שנים לאחר מכן, בתקופת הקולקטיביזציה, כאשר סטלין חיסל את הקולקים, וגיבורו של נברוב עשוי היה להיראות אז, ללא ספק, כמגלם את עצם ההתנגדות למשטר הסובייטי. תמיהני אם הספר המשיך להופיע ברוסיה בשנים ההן, וכיצד התייחסו אליו.


* “טשקנט עיר הלחם” – מאת אלכסנדר נברוב. תרגם אברהם שלונסקי. הוצאת “מצפה” בע"מ, תל אביב 1932, 192 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות