רקע
אהוד בן עזר
"מסעי גוליבר" ליונתן סוויפט
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

תורגם לעברית: 1923

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 24.7.1970.


לא מעטים מאיתנו שיעשעו ודאי את נפשם בהשערה, שתיתכן “מכונת מילים”. נורֶה למחשב להדפיס את כל צירופי המילים האפשריים בשפה, מכל המילים הקיימות בשפה, ובכל אפשרויות הצירוף הקיימות ביניהן, והתוצאה שתתקבל תכלול לא רק את כל הספרים שנכתבו בעבר אלא גם את כל הרומאנים, השירים, הסיפורים והמחזות שעתידים להיכתב בשפה זו, מעתה ועד לסוף כל הדורות.

נשארת אמנם עוד בעייה קטנה – מי יתגבר על הכמות האסטרונומית של החומר המודפס, וכיצד נבחין בין השתנותו של רומאן אחד לרומאן שני דרך מיספר עצום של נוסחים, השונים כל אחד מן הבא אחריו אך במילה אחת!

ללמדך שאין חדש תחת השמש – העסיק עניין זה את יונתן סוויפט כבר בעשור השלישי למאה השמונה־עשרה. אחד הפרקים המהנים והפחות ידועים משאר ספרי מסעות גוליבר, הוא הפרק המתאר את הביקור בבית־המדרש הגדול בלאגאדו, בארץ באלני־בארבי, הכלול בספר השלישי למסעות גוליבר. באחד האגפים של בית־המדרש יושב מורה העסוק בהמצאתה של “מכונת המילים”. ממליץ המורה על מכונתו, וגוליבר מספר:

"הן הכול יודעים מה רב העמל והטורח בדרך אשר יילכו בו רוב האדם להגיע לחוכמה ולאמנות. בעוד אשר, על פי מזימתו אשר זמם, יוכל כל איש בער, במחיר לא רב ובמעט יגיעת בשר, לכתוב ספרים בפילוסופיה ובשירה, בדת ובדין, בחשבון ובדעת אלוהים בלי להיעזר עזר מעט בעבודת־רוח או בהיגיון.

"האיש הוליכני אל המסגרת, אשר על צלעותיה עמדו כל תלמידיו טורים־טורים, והמסגרת, עשרים רגל אורכה ועשרים רוחבה, מוצבה בתוך החדר, וצלעותיה חטובות־עץ מרובעות, כתבנית קובייה, אך אחדות מהן גדולות מעט מחברותיהן, וכולן מחוברות יחד בחוטים דקים. חטובות העץ האלה היו מכוסות נייר, מודבק על כל עבריהן סביב: ועל פיסות הנייר האלה היו כתובות כל המילים אשר ללשון הארץ, לכל נטיותיהן, מושגיהן ודרכיהן השונים, אך בלי כל סדר.

"המורה העיר לי אוזן לראות ולשים לב למראה, כי ביקש להניע את המכונה. על פי דברו אחזו התלמידים איש־איש באחת מידות־הברזל אשר היו מחוברות על שפת המסגרת סביב, ארבעים ידות, ויסבו את המכונה פתאום והנה כל מערכת המילים נהפכה לאחרת. אז אמרו לשלושים ושישה מן הנערים לקרוא חרש את הטורים הרבים, אשר נגלו על המסגרת. וכאשר נמצאו שלוש או ארבע מילים יחד, אשר יכלו להיות חלק של משפט, קראו אותן בקול אל ארבעת הנערים הנותרים, הם ‘הסופרים’.

“העבודה הזאת נשנתה שלוש או ארבע פעמים, ומדי היסוב המכונה על סביבותיה העתיקו את המילים אל מצב אחר, כי חטובות־העץ המרובעות נעו עם המכונה מעלה ומטה. שש שעות ליום עבדו התלמידים הצעירים את העבודה הזאת יום־יום. והמורה הראני כרכים רבים בתבנית גדולה, כולם אוסף שברי משפטים. את אלה אמר לחבר אחד אל אחד ונתן לבני האדם משפעת החומר הזה מערכה שלמה, כליל תורת כל מלאכת מחשבת וכל דבר חוכמה ומדע. אך עוד יוכלו להיטיב ולהחיש את המלאכה, אם ירים הקהל תרומות כסף לעשות חמש מאות מסגרות כאלה בלאגאדו ולהפעילן, והמורים המנצחים על המלאכה יתנו איש־איש את אוספי המילים אשר לו לקבוץ אותן לקבוצה אחת.” (עמ' 186–187).

הרי לנו אפוא, על רגל אחת, יסודה של תורת המחשבים, עם תביעה ברורה לסובסידיה מן הציבור. המדענים שפוגש גוליבר עוסקים אף הם בעבודות חשובות: האחד עבד שמונה שנים להוציא קרני שמש מקישואים ולהכניס את קרני השמש בצלוחיות סגורות וחתומות היטב, ובעת קור ישלחו אותן החוצה לחמם את האוויר, והוא מתלונן על כי מחיר הקישואים רב מאוד בשנה הזאת ומבקש מתת־כסף להמשך מחקרו.

השני מנסה להוציא מצואת־אדם את המזון, כאשר היה בו בתחילה. האחר מבקש לארוג בד משי מקורי עכביש, תחת תולעי המשי, ולקבוע את צבע האריג על פי הזבובים יפי־הצבעים אשר הוא נותן למאכל לעכבישים, כדי לחסוך את הכסף היוצא על צביעת המשי. ורופא גדול, נודע לשם, מרפא כל כאב באמצעות מפוח גדול השואב, או מנפח, את בני המעיים, מבעד לפי־הטבעת.

ספרו השלישי הזה של גוליבר, המספר גם על האי המעופף לאפוטה, הוא אולי המעניין ביותר כיום, אם כי הוא אולי גם הספר שזכה לפחות תשומת לב, מאחר שאין בו טיול ל“ארץ” אחת, כבספרים הקודמים: הספר הראשון – “מסע לליליפוט”, השני – “מסע לברוב־דין־נג” (ארץ הענקים), והרביעי – “מסע לארץ ההוינהנהונים” (ארץ הסוסים).

הספר השלישי הוא אחרון לפי סדר הכתיבה, ומקובל לחשוב כי בו כלל סוויפט את כל הרשימות והקטעים שלא נכנסו למסגרת של אחד מספרי מסעות־גוליבר הקודמים.

מ. מבש"ן (הוא מנחם ברונשטיין) תירגם לראשונה את הספר בשנת 1923 (באותה שנה הופיע גם תרגומו לספר “הלב” של ד’אמיצ’יס). מהדורתו השלימה של גוליבר הופיעה ב־1945, ולאחרונה היא ניתנת שוב בידי הקורא העברי. בני הנעורים מכירים בעיקר את “המסע לליליפוט”, ואולם בצירוף הספרים האחרים מקבלת יצירתו של סוויפט משמעות סאטירית נוקבת, אכזרית וחכמה, אשר אסור לקורא בן־ימינו להחמיץ אותה.

אחרית דבר לספר מאת יצחק שנהר (שנברג) ז"ל, ומאמר מבוא מאת מונק על “הגאווה של למואל גוליבר”, משלימים את הקריאה, אם כי יש להודות שמאמרו של מונק מאכזב מאוד, בחוזרו בחוכמה לא מרובה על כמה טענות טורדניות – כי סוויפט עצמו לא היה מיזאנטרופ כגוליבר, כי אין לזהות את גוליבר עם סוויפט, וכי העובדה שסוויפט הוכרז בסוף ימיו למשוגע באופן רשמי אין בה כדי ללמד על כך שהיה משוגע כאשר כתב את ספרו.

אשר לי, אני מעדיף את המיזאנטרופיה, השיגעון, הפסימיזם ומרי־הנפש של יונתן סוויפט ושל למואל גוליבר – על פני האופטימיזם האמריקאי המתקתק של האדון סמואל מונק.


* יונתן סוויפט: “מסעי גוליבר”, תרגם מאנגלית מ' מבש“ן [מנחם מנדל בּרַאוּנשטיין (בּרוֹיְנשטיין) 1858–1944]. ירושלים: דפוס כהנא, תרפ”ג 1923. יצא שוב במהדורה משופרת בהוצאת שוקן בתש"ה–1945. מהדורה שנייה: מבוא מאת סמואל ה. מונק. אחרית דבר מאת יצחק שנהר. ציורים מאת גראנוויל. הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב, 1968. 325 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות