רקע
אהוד בן עזר
"הכפר הערבי" למשה סטבסקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1946

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 2.4.1969, תחת הכותרת “קריאה אפשרית”


מראשית ימי ילדותי היו שמותיהם של משה סטבסקי ומשה סמילנסקי מלווים אותי ונדמה היה לי שהם שני הסופרים היחידים של ארץ־ישראל, כך על כל פנים נשתקפו הדברים מזווית הראייה שלי כילד בפתח־תקווה. משה סמילנסקי עם “משפחת האדמה” ו“האלמנה יוכבד” ומשה סטבסקי עם “הכפר הערבי”, וניתווספו עליהם ספר היובל של פתח־תקווה לשנת החמישים ועוד שני ספרי יובל של חדרה ושל זיכרון יעקב, וגיליון עיתון ישן בבית סבי [מצד אימי, חנוך יששכר ליפסקי] ובו פרשת [הרצח, והאונס, שפוענחו על־ידי אברהם דרויאן] של זוהר ושטאהל, אלה היו מושגיי על ספרות וסופרים.

בבואי לספר על “הכפר הערבי” של משה סטבסקי, שאינו ספר קריאה במובן המקובל – רומאן או קובץ סיפורים, אלא “פרקי הווי” בלבד, עליי להודיע מראש שאני משוחד לגמרי, ולטובה, מפני הזיכרונות, והיות שהספר מעלה בפניי את משפחתי ואת מושבתי לא פחות משהוא מסביר לי את אורח חיי הפלחים הערביים. משה סטבסקי ומשה סמילנסקי נראו לי שייכים למהות ארץ־ישראלית אחת, אולי מפני שני הסמ"כים החוזרים בשמות שניהם, ואשר בתור ילד נקלטו באוזניי לעיתים עד כדי בלבול בין האחד לשני.

את סמילנסקי לא ראיתי מימיי, אך סטבסקי היה מבקר לעיתים בביתנו בפתח־תקווה בזכות דודתי אחות־אבי אסתר ראב, שהיתה ידידה טובה שלו, ומפני שאסף חומר (זאת אני מבין עכשיו) לספרו על הכפר הערבי, אצל סבי יהודה ראב בן עזר ושני דודיי, להם הוא מודה בסוף ספרו: “לידידיי מבין האיכרים והשומרים: האחים ברוך ואלעזר ראב.”

סטבסקי היה צנום, ובלורית שיער לבן לו, שהיה חלק כמשי ומסורק לאחור ופנים חדות ושקופות ועיניים שמבטן טוב, הייתי אומר – כמעט שטוב מתוך חולשה ויסורי הגוף, ואם אינני טועה היו כחולות. נידמה לי שבשנותיו האחרונות צלע והיה נעזר במקל. עד היום אני זוכר אותו כשהוא עומד בחדר האורחים בביתנו הישן ומדבר איתי על עניינים שאינני מבינם. אבל הרגשתי שהוא אדם טוב, ושהוא סופר ומפני כך הוא חלש מאוד (דודתי אסתר היתה בעיניי המשוררת בה"א הידיעה, ושניהם היו למעני ההתגלמות הראשונה של אנשי ספרות בשר־ודם).

כשחזרתי וקראתי עתה ב“כפר הערבי” הבנתי מדוע ישב סטבסקי שעות רבות אצל דודי ברוך ודודי אלעזר ורשם מפיהם דברים. הם היו בקיאים בחקלאות הערבית, ידעו שמות הכלים והמכשירים, עונות העיבוד, החרישה, הזריעה, הקציר והגורן, ועוד יותר מכך אהבו את הדיבור הערבי המתובל בסיפור ובמשל. בינם לבין עצמם כמעט שלא היו מדברים עברית אלא ז’רגון שחציו אידיש וחציו ערבית ומתובל בכמה מילים עבריות וקצת צרפתיות, מורשת תקופת הברון, אך לא צרפתית של “תרבות” אלא רק של שמות כלי עבודה בחקלאות שהיו תרומת האגרונומים [הגננים] של הברון לחקלאות הארץ־ישראלית.

מיטב השיחה היה כאמור חלקם של האידיש ושל הסיפור, הברכה או המשל בערבית, שהיו תבלין לכל פגישת רעים ומשפחה, ההקדמה לכל פגישה ברחוב או אחרי העבודה. “כיף חאלק?” “אל־חמד לילה!” “כול־שי בחיר” ו“אינשאללה מבסוט” – שמעתי יותר מששמעתי “שלום,” “מה שלומך?” ו“תודה לאל.”

מימיי לא ידעתי אידיש וערבית, ושיחותיהם העסיסיות של בני משפחתי המבוגרים היו בעיניי תמיד כספר החתום. וכבר אז הייתי מצטער על שאינני מבין וזוכר “פניני לשון” אלו. סיפוריו של דודי ברוך, שהיה אמן הסיפור הקצר בערבית – גם מתרגמו בעל־פה לעברית וגם מקשטו ומוסיף עליו נופך מהוויי ימיה הראשונים של פתח־תקווה ואיכריה, אך כל זאת בעל־פה, לתיבולה של שיחת רעים, ומעולם לא כתבם ולא השאיר אחריו את זיכרם.

היום אני מצטער על שסטבסקי לא רשם יותר ולא שילב בספרו את כל אוצר הפולקלור הזה, אך גם במה שהביא בספרו יש די והותר, ולי היתה הקריאה עתה בספר כמין החזרת עולם שאבד ואשר רק קווים בודדים ממנו, אם כי מכריעים בחשיבותם לעולמי כילד וליחסי אל הערבים – נשארו חרותים בזיכרוני, לעיתים בלא שהבנתי מה שראיתי. כל אותו אוצר פתגמים משפחתי שהייתי שומע מדי פעם בבית וחלקם נשתכח ממני או נסתלף:

“דרבּני ובּכּא, סבּקני ואשתקא” – היכני ובכה, הקדימני ויתלונן. “אילי ביעטי פלוסו – בינת אש־שולטן ערוסו!” – מי שנותן כספו, בת השולטן ארוסתו. “אל־מרה בלא חיא כטעאם בלא מלח” – האישה בלי בושה כתבשיל בלי מלח. “אל עצאיה ללמרה מן אל ג’ינה” – המקל (בשביל האישה) – מגן־העדן. ואין אלו אלא מועט מן המועט ממה שמחזיק הספר.

בפתיחה לספרו אומר סטבסקי (הוא אבו־נעמן, על שם בנו, ובשנותיו האחרונות החליף שמו לעברית ונקרא משה סתוי): “מגמת הספר לתאר תיאור מקיף את חיי הכפר הערבי בארץ (הדומים בהרבה לחיי אבותינו בימים קדומים), חיים ההולכים ומשנים צורה עם ההתיישבות היהודית והשפע שההתיישבות היהודית הביאה עימה.” (עמ' 5).

ואכן הספר לכל חלקיו שובץ, במקביל לתיאור אורחות החיים של הפלח, אימרותיו, מנהגיו וכלי עבודתו – בשפע פסוקים ממקורותינו, מן התנ“ך, המישנה והתלמוד, בהם משתקפים עד כדי דמיון מפתיע החקלאות העברית הקדומה ואורח חיי העברים בתקופת התנ”ך והמישנה. הקבלה זו עוברת בכל פרקי הספר: הכפר, הבית, המשפחה, מוסדות הציבור, מזון ומחייה, כלים ורהיטים, תלבושת, מיקח ומימכר האדמה, חרישה וזריעה, הקציר, הגורן, מטעים, האישה במשק הפלח, בעלי־חיים, בינו לבינה, אירושין, יום הכלולות, לידה, חטיפה וגירושין, נימוסים והכנסת־אורחים, בריאות הגוף וריפוי חולים, אמונות תפלות, גאולת הדם, הדת ומנהגי הדת.

הספר יצא לאור בשנת 1946. הציטטה של הפתיחה, המגדירה להפליא את מהות הספר, גישתו ומיקומו בתוך התקופה, משייכת אותו לאותה מגמה רומנטית בספרות הארץ־ישראלית אשר ראתה את חיי הפלח הערבי בדמות אבותינו מתקופת התנ"ך, ואת הקידמה שאנו מביאים לאיזור – כתהליך מודרג ובעל סיכויים גדולים לעתיד.

משה שמיר, שעשה דרך ארוכה מן החוויות הרומנטיות אל הגישה המוסרית אידיאולוגית של “השומר הצעיר”, משם אל הייאוש של ספרו “הגבול” ומשם אל הקיצוניות של מלחמת בני אור בבני חושך הבאה לידי ביטוי בספרו האחרון “חיי עם ישמעאל” (ספריית מעריב, 1969), כותב בספרו האחרון בגילוי לב על החווייה של הנוף הארץ־ישראלי ב־1946 לערך, מול רועה ערבי ועדרו:

“חיי, חייו של כל מי שגדל בארץ הזאת – מלאים בשעות כאלה ובחוויות כאלה. כבר אמרתי במקום אחר: הערבי חי בתודעתו של היהודי כסמלה של הטבעיות, של השורשיות. הוא היה האלמנט החזק, האובייקטיבי, הקיים לעצמו. מעולם ובשום מקרה לא יכולנו להטיל ספק ביציבות נוכחותו סביבנו ובתוכנו. השלמתנו עם שכנותו של הערבי לא היתה זקוקה לשום אופרציה שכלתנית. מובנה היתה מאליה כמו השלמתנו עם אקלימה של הארץ והריה. זאת היתה הגישה הרומנטית, ואני מתרפק עליה בוודאי לא רק משום שהיא קשורה בזיכרונות המתוקים של הילדות והנעורים, אלא משום שזוהי הגישה הנוחה.” (“חיי עם ישמעאל”, עמ' 184).

פרקים אלה, מסמילנסקי וסטבסקי עד אחריתם של שמיר ויזהר והצעירים מהם ביחס להווייה הערבית, ראויים לדיון נוסף, כיצד התגלגלה הרומנטיקה בסיוט, בסלידה ובזרות תהומית.


* משה סטבסקי: “הכפר הערבי”, פרקי הווי. ספריית “שחרות”, הוצאת “עם עובד”, תל־אביב, תש"ו [1946]. 409 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות