רקע
אהוד בן עזר
"בדד" לאוגוסט סטרינדברג
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1913

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 7.1.1972


“בני הדור הצעיר מתפרצים קדימה בקול רעש של חוצפה ואינם מסתכלים במעשי הזקנים ואינם למדים מהם. דבר מעציב הוא זה, שהצעירים באים סוף כל סוף לאותן המסקנות עצמן, שיצאו בשעתן מבית מדרשנו. והגרוע מזה הוא מה שהצעירים הממציאים את החדשות הנושנות הללו רואים את עצמם, כאילו גילו אופקים לא שיערום ראשונים.” (“בדד”. עמ' 3).

“בכל ערב וערב, כשאני שב מבית־הקהווה לביתי, אני מרגיש את התוהו־ובוהו שבחיי הבל אלה, חייה החברה, שבה כל אחד אינו שומע בעצם אלא את דברי עצמו וכופה על אחרים את השקפותיו כגיגית. רשת המוח שלי עשויה קרעים וזרועה גרעיני באושים, שסופם לקמול קודם שיעשו פרי. ובשעה שאני נשקע בבדידותי, ומתכנס לתוך עצמי, אני מוצא עוד הפעם את המנוחה הנכספת, אני מוצא עוד הפעם את עצמי, חי בתוך עולמי ושואף רוח בגן־עדני, ולאחר שעות אחדות של חשבון־הנפש אני נופל לתוך זרועות השינה, חי בעולם שכולו טוב, במקום שאין לא רצונות ולא מאוויים ולא סערות המאוויים.” (שם עמ' 7).

שני הקטעים מתארים את הלך־נפשו של גיבור סיפורו האוטוביוגראפי של סטרינדברג (1849–1912) “בדד”. “כולנו כבני חמישים,” הוא מכריז בפתיחת הסיפור, והתקופה, כמצויין בסיפור, היא מלחמת הבורים (1899). הגיבור הוא סופר ומחזאי, המואס בחברת בני־אדם ומסתגר בחדר שכור, בשטוקהולם, עיר־הולדתו. שיחות האינטלקטואלים, רעיו זה עשרים שנה, מעייפות אותו משום שהם חוזרות על עצמן מתוך אגוצנטריות עקרה – “כל אחד נוהג צרות עין ברעיונותיו, שהוא שולח על פני חוץ, בכדי לכסות על מסתרי חייו, שהווילוניות יפה להם.” (עמ' 7).

הפרישה אל הבדידות גורמת לו הרבה אי־נעימות. “אותו החלל הריק, שנתהווה לרגלי זה ביישותי, היה שואף להימלא על ידי תוכן חדש.” (עמ' 10). החלל הריק הוא מה שהיידגר מכנה בשם “סתם־אדם”, הירידה אל ההווייה הסתמית, הבריחה של האני מפני עצמו.

אבל סטרינדברג בורח אל עצמו, כלומר אל הבדידות. והקושי הוא שבבדידות אין מאומה מן התנחומים והתחליף־לחיים שיש בסתמיות הפטפטנית. הוא מתעקש שלא למלא את “החלל הריק” בקש ובגבבא אלא – “נדמה היה, לכאורה, שהבדידות מתשת כוחו של אדם, אבל כנגד זה גדלו כוחותיי בהיקפם, על ידי מה שהצטמצמו כולם ועמדו על נקודה מרכזית אחת, שהיתה משמשת מרכז רוחני לכל חוויות־הנפש ומאורעותיה וממציאה מזון רוחני לְהַנְשמה.” (עמ' 10).

גם את עניינו עם הנשים סיים גיבור הסיפור (“פרוש אני לאותו דבר זה עידן ועידנים…” (עמ' 12) – והוא משתקע בחיים של התבוננות וכתיבה. יחסים אילמים מתקשרים בינו לבין סביבתו: בעלת־הבית, דיירי הבית האחרים, בעל חנות־מעדנים חדשה הפושט את הרגל, סימטאות, בתים, נופים. הוא קורא את כל חמישים הכרכים של באלזאק ומלא הערצה אליו. הכתיבה, טוען סטרינדברג, מרוקנת את הנפש בסוף היום, ואילו הקריאה טוענת אותה מחדש: “בכל יום ויום אני בולע לתוכי הרבה על־ידי קריאה, אבל כנגד זה אני פולט הרבה על־ידי כתיבה. עבר עליי יום שלם בכתיבה בלבד, לערב הריני רואה את מוחי כדבר שנתרוקן מתוכנו. יש לי אותה הרגשה, כאילו פלטתי הכול על הנייר וכבר יבש מעייני וחשכו כל המאורות שלי. עבר עליי יום בקריאה בלבד, מיד נעשה מוחי מלא על כל גדותיו עד כדי להתפקע.” (עמ' 32–33).

כאשר האדם חי בבדידות, אומר סטרינדברג, הוא “אינו נוגע ביישותם של אחרים אלא באופן טלפאתי. האדם ממית את עצמו על מנת לקום לתחייה: מגדל את עצמו לדבר־מה חדש ומחוסר־דמות.” (עמ' 26). הנפש הניזונה מתוך החופש המוחלט מפרה את עצמה ומתכשרת לקבל לתוכה את השלווה והאושר הנפשי. ואילו חיי החברה הם “סמל התפלצת”:

“האדם בעל הנפש היפה, הנפגע על כל פסיעה ופסיעה עם הכיעור והדומה לו, סופו שיהיה רואה את עצמו כקדוש ומעונה. מי שמעלים את עיניו מפני הנימוס מעיוות הצדק שבחיים, הריהו צבוע. מי שמסתיר את דעותיו והשקפותיו מפני הנימוס, סופו להיעשות פחדן. מי שמקבל על עצמו ברצון הלב את העונש בעד חטאים שלא חטא, סופו שיהא ערכו נופל בעיני עצמו, עד שהוא נעשה מאליו לאבר המדולדל בגוף החברה. מילה חמה מעודדת את הנפש הנחלאה, ובהיעדרה – חדוות החיים גולה מן האדם. וסופו של דבר, שהאדם נהפך לאויבם של החיים והבריות ומתקומם כנגדם. ולא זו, אף זו, אין אנו אדונים לעצמנו בשום פנים. משום שגם כבודו של האדם תלוי בדעת אחרים. מה בצע שאני מתהלך בענווה עם הבריות, אם מתנגדי משליך עליי שיקוצים ומטמאני בהבל פיו. אחד המחרף ואחר המחורף כבודם נפגע. כך הוא טבעם של חיי החברה. תמיד האדם צפוי לסכנה, משום שכל אחד אחראי לחברו ותלוי בשגעונותיו של חברו, והללו שאינם מעזים פניהם לנגוע בכנף מעילי בשעת בדידותי, מכניסים את להט סכינם בעובי הלב בשעה שאני מעורב עימהם.” (עמ' 25).

הבריחה של סטרי נדברג אל הבדידות נובעת לא רק מחיפוש ניטשאני אחר הכוח שבעצמיות אלא גם מן הייאוש שבחיים בצוותא, שאולי לא היה מואס בהם אילו היו מתנהלים בצורה אחרת, הוא מרגיש כי כל יציאה שלו מרשות היחיד נותנת את שמו עניין למשליכי שיקוצים ולמשוגעים שכותבים בעיתונים ומסלפים את דבריו. ככל שבדידותו מתעצמת הוא נכנס למצב של טירוף, משום שגם כאשר הוא מנתק עצמו מכל מגע חיצוני עם בני־אדם, אין הוא יכול לחדול מלחשוב עליהם שעה אחר שעה. הם פולשים לתוך הרהוריו:

“אני רואה את עצמי כאילו אני בא במגע־ומשא טלפאתי עם מכריי, קרוביי ואויביי המרובים והמרוחקים, נכנס איתם בשיחה, אנו מנצחים זה את זה בוויכוחים.” (עמ' 50).

הבדידות השלמה, המסע אל העצמיות, אינם מצליחים לגמרי. הסופר נמצא תמיד באמצע הדרך. הוא בורח מפני הסתמיות שבחוץ, מפני החובות המשעבדים אותו לחברה שהוא חי בה. אבל בהימצאו עם עצמו הוא מגלה בתוך נפשו את כל העולם החיצוני שממנו ברח, והוא נתון בדיאלוג טלפאתי מתמיד עם קרוביו ואויביו, ועושה אותם, ברוב המקרים, נושא ליצירתו.

“פעמים אני מפליג בהרהוריי ובא עד לידי כך, שאני רואה את עצמי עומד בקשרי־מלחמה עם כל האומה. אני נעשה עד־ראייה לעיונו של הקהל המעניין בספרי האחרון, המונח עדיין בכתובים איתי, ונעשה עד שמיעה לוויכוחים שאינם פוסקים שנתעוררו לרגלי קריאה זו. ברי לי שהלכה כמותי, ולפיכך אני תמה על חוסר ההבנה של הקהל. אני מביא ראיות על פי עובדות, והם מורדים בהעובדות עצמן, שהם מודים בהן בשעה שיש להם הצורך בכך. אני רואה אותי עומד בתוך מערבולת המלחמה, מוקף אויבים מכל הצדדים. כולם אויביי הם, ואין הם מתקרבים אליי אלא להנאתם. גם חיים כאלה קרויים חיים!” (עמ' 50).

גם לסתמיות, לחברה, שאותן דוחה סטרינדברג בספרו, יש אפוא משמעות מטאפיסית. השקיעה בסתמיות ובחברה היא אמנם נפילה בחלל הריק, אך ההתעלמות מהן ומן המאבק שבהן, נעשית גם היא למין עקרות של חיים בחלל הריק. גם הבדידות הגאונית ביותר אינה יכולה לינוק את עצמה בלבד ולבטל את המציאות החברתית.

שלוש פגישות חותמות את סיפורו של סטרינדברג.

הפגישה האחת היא פגישה מדומה עם בנו, שאותו לא ראה שנים רבות. את הבן הוא אינו רואה, אבל מערכת מורכבת של יחסים אילמים נרקמת בינו לבין בחור צעיר, נווד, שאותו הוא פוגש ברחוב וחושב אותו לבנו.

הפגישה השנייה היא בסופר־עיתונאי צעיר. שיצא מבתי־הסוהר ובא לבקש כסף אצל הסופר המבוגר. ההלוואה ניתנת, אבל: “לאחר שיצא מביתי. ניצנץ בי הרהור: הוא רמאי. קודם יציאתי מתוך חדרי אני פותח את החלון לרווחה, ולא בכדי לגרש את הריח הרע שהכניס לתוכו, אלא בכדי להפיג את הרושם.” (עמ' 67–68).

הפגישה השלישית היא עם תקופת העלומים, עם הבית של תקופת הילדות, ומתרחשת בחברת ידיד־מנוער, שהוא קומפוזיטור ומנגן. תוך כדי העבודה המשותפת עם הידיד, והשקיעה בזיכרונות שמעוררת נגינתו, מתאהבים השניים בדמותה של נערה גמישה וטבעית, המטפלת בבן־אחותה, תינוק כבן ארבע. הנערה נשקפת להם מן החלון שבבית ממול, בחדר שהכול בו לבן: שלוש כריזנטמות, כוס חלב, מפת שולחן, כדי חרסינה, תנור לבנים ופני המסובים.

סוף הסיפור מזכיר במקצת את מה שעתיד להיות סיומו של “טוניו קרגר” (1903) לתומס מאן. הקומפוזיטור נושא את הנערה לאישה. המספר מסתכל בלילה, מבעד לחלון, בתמונת אושרם.

“פניהם מפיקים אותה ההבעה הנלבבה המצוייה אצל שני בני אדם בודדים המכירים, שהם עוקרים את הבדידות משורשה.” (עמ' 76). ו“עליז מתוך ההכרה, שאני יכול לראות באושרם של אחרים בלי רגש של קינאה וצרות־עין כל שהוא, אני יוצא מתוך החומות של עלומיי וחוזר לבדידותי, לעבודתי ולמלחמתי.” (סוף הסיפור).


* א. סטרינדברג: “בדד”. סיפור. תרגום א. שטינמן. הוצאת חברת “אחיספר”, ורשה־ברלין. ביבליותיקה כללית ו' ז‘. ורשה תרע"ג. 1913. מסודר בדפוס א. שריפטגיסער. 76 עמ’. המחיר 50 קאפיקות. המכירה הראשית בביהמ"ס של חברת “צנטרל”, ורשה נובוליפקי 7.


אהוד: אולי יש קשר כלשהו בין ספרו של סטרינדברג לסרט “תותי־בר” של אינגמר ברגמן?

המלצות קוראים
תגיות