רקע
אהוד בן עזר
"אנשי המזה" לאוגוסט סטרינדברג
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1930

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 15.6.1973


בהקדמתו לספר “אנשי המזה” (1887), אחרי הרצאה מדעית מפורטת על ים־האיים של שטוקהולם – הקרקע, הצומח והחי באיים, חיי יושביהם, כלכלתם, מנהגיהם ונימוסיהם – כותב אוגוסט סטרינדברג (1849–1912):

"בהיותם מרוחקים משכנים, ובהחל להינתק קשרי־המשפחה, ואחרי היכלא התאוות החזקות ימים רבים, יש אשר יתפרצו בתוכם כוחות הטבע בצורה מבעיתה. אז לא יבדוק עוד באמצעים בן־האיים אשר הסכין במוות ובאובדן. אז יקרו שם באין־רואים מחזות־תוגה, אשר רק רמזים מהם יגיעו אל היישוב: באחדים מסיפוריי מילמלתי על כגון אלה, איסורי־דמים שם ייקרעו, גדרים ייפרצו. הטבע יחטוף בידו הקשה כל אשר יימצא לו, ורעב ואהבה לא ידעו עוד חוק וחשבון.

“את המאיר, המחייך שבחיי יושבי האיים האלה, אם יש אור בהם, ציירתי ברומאן זה ‘אנשי המזה’ או ‘איכרי האיים’. בנובילות ‘ים האיים’ נתתי את חצאי־הצללים. אפשר שיעלה בידי, אם תנאי הספרות ישתנו לטובה, לתת גם את הצללים המלאים (‘מול פני הים’) הדרושים להשלמת התמונה.”

“אנשי המזה” נחשב ליחיד־במינו בין ספריו של סטרינדברג, הבריא והשלם ביותר. בהקדמתו הקצרה מציין אשר ברש: “לולא רוח הסאטירה החותכת המחלחלת במעמקיו, קשה היה לייחסו לסטרינדברג.” ואמנם שונה הספר לגמרי מספר פרוזה אחר של סטרינדברג, “בדד”, שהופיע בעברית, בתרגום א. שטיינמן, בהוצאת חברת אחיאסף (ורשה, 1913), ולא נדפס מאז שנית.

קרלסון, איש קטן־קומה וכרסתן, בעל עיני תכלת ואף כפוף כעין האנקול, הוא ברנש עליז, ער וסקרן, אך בענייני הים אינו מבין כלום. הוא נקרא להמזה כדי להשגיח על השדות והבהמות, כי לא היה שם איש שיתעסק במשק מיום שפלוד הזקן, בעל האחוזה, הלך לעולמו, ואשתו הזקנה נשארה גלמודה בחצר.

הסיפור פותח בבואו של קרלסון בדרך הים, בסירה, לאחוזה. הוא פוגש בזקנה, בגוסטב בנה, העוסק רק בציד ובדיג ואינו אוהב את עבודת החקלאות. ופוגש בבחור צעיר, עוזרו של גוסטב, בשם נורמן, ובזקן בטלן רונדקוויסט, שהיה ממונה על עבודת האחוזה ועתה בחר במנוחה. גוסטב מתייחס בזלזול לקרלסון, איש־היבשה, הפטפטן וקל־הדעת. אולם בזמן קצר מצליח קלרסון להשתלט על עבודת האחוזה, להמריץ את הגברים לעבודה, להשכיר בית לקייטנים מן העיר, לטייב את השדות ולהשביח את מצב הרפת, וליצור לעצמו מעמד מעמד מכובד באחוזה ובסביבה.

הוא מתאהב במשרתת עירונית צעירה, אולגה, הבאה עם משפחת קייטנים בקיץ. אהבתו מעמידה אותו במצב מגוחך ומוכיחה לו כי למרות הצלחתו החומרית והמעמד החדש שקנה לו, הוא חסר־חשיבות אפילו בעיני משרתת עירונית.

ואולם הפלירט עם המשרתת עוזר לו מבחינה אחרת. הזקנה, אלמנתו של פלוד, מתמלאת קנאה בעלילת האהבים של מנהל משק אחוזתה וחפצה בו כבעל. קרלסון חש בכך ומעמיד פנים כי הוא מוכן לוותר על אולגה הצעירה למען אישה מבוגרת, בעלת ניסיון ומעמד. השיחה שבה הוא מודיע על הסכמתו להינשא לה כדי לזכות ברכושה, היא מן הקטעים היפים בסיפר. קרלסון חושש כביכול מפני גוסטב, אשר לא יסלח להם את המעשה לעולם.


" – לפחד מה זה עושה? אם אין לך, קרלסון, די אומץ רוח להחזיק את הנער ברסן, אז אתן אני את דעתי לכך. אמנם באתי בימים כבר, אך עדיין אין אני זקנה מופלגת, ומפה לאוזן אגלה לך, קרלסון… בנידון זה אין אני גרועה מן הנערות. לא אהיה כמתפארת, אבל מובטחתני, שלא היה לו לפלוד על מה להתאונן. ולא אני הייתי צריכה לשידולים יתירים.

"זאת היתה שיחה סתומה, אבל אמרה הרבה, למי שירד לעומקה.

" – הרי לא כנגד זה טענתי – השיב קרלסון – אף אני אינני זקן מופלג, אבל איש מאיתנו אינו להוט ביותר אחרי המחולות, שדבר זה יהיה מעכב בעדו. המחולות לחוד, וההכרה לחוד, ורק עם אישה, שהיא בעלת הכרה נכונה, אפשר ללכת אל החופה. ועליי להודות על האמת, דודה, שאין אני תאוותני כל־כך, ואף את שבעת דייך, לפי כל מה ששמעתי על־אודות פלוד.

"הם נמשכו כל כך אחרי השיחה המגרה הזאת, שלא יכלו להפסיקה, זו – התענוגות מלשעבר העירו תקוות חדשות בליבה, וזה – היה מוקסם מן הציפייה לאשר נכון לו בעתיד.

" – ינוח לו פלוד בשלום על משכבו. אך אם חושש אתה, קרלסון, רשאי הינך לנסות עד שתחליט בדבר.

" – לא, אין צורך בכך לחלוטין – השיב קרלסון – ברם אם זו מידה מקובלת במקום לגבי הנערות, כי אז, אל אלוהים, אף אני לא אובה לשנות מן המקובל. חייב אדם להתנהג לפי מינהג המקום…

“הקרח נתבקע. התחילו נושאים ונותנים ומטכסים עצות ביניהם, כיצד להתנהג בנידון זה עם גוסטב ואיך לחוג את חג־הכלולות. זמן רב נמשך המשא־ומתן, זמן רב כל כך, שהזקנה ראתה צורך להציג את קנקן הקהווה ולהביא את בקבוק היי”ש. המשא־ומתן נמשך עד שעה מאוחרת בלילה, עד שקרלסון בא לידי הכרה נכונה וביקש להוכיח, כי לעולם אין משנים מן המנהג המקובל. בזה נכרתה הברית, ואם טרם נקדשה." (עמ' קכ“ג–קכ”ד).


קורות הזוג מתוארים כמעט בעליצות, ובהרבה אירוניה. כאשר חוזר הזוג בסירה מטקס האירושין בכנסייה, נישאות צעקותיהם על פני המים. קרלסון מתעקש לגלגל חבית־זפת אל הסירה, חבית הנחוצה לו לצורך המשק. מרת פלוד מייבבת, “על מה, אפוא, אשב?” – “הגביהי שמלתך ושבי על אחורייך!” משיב לה קרלסון.

וכשפורצת סערה וחבית הזפת נסדקת והחתן מתרוצץ בסירה ומסכן את כל יושביה, תופשת מרת פלור לחתנה בצווארון מעילו ומנענעת אותו בחוזקה: “גולם שכמותך, כלום לא נסעת מימיך על הים? האומנם אין אתה יכול לשבת במנוחה כאחד האדם?”

מלא חימה משחרר עצמו קרלסון מתפישתה, ובכך קורע את צווארון מעילו. “מה ראית לקרוע את בגדי, אישה שוטה!” הוא צועק, והיא –

“מה אמרת?” – נתמלאה הזקנה אש־להבות – “בגדיך? האם לא מידי באו לך כל אלה? ועוד הוא מעז פנים לקרוא לי אישה שוטה, קבצן שכמותו, שאין לו משלו כלום!” (עמ' קל“ז–קל”ח).


נוסף על גוסטב, המתנכר לו, יש לקרלסון שונא בדמות נורדסטרים הכוהן, ענק שיכור וגס־נפש, אוהב נערות ודיג, ונערץ על צאן מרעיתו בגלל מגרעותיו לא פחות מאשר בגלל מעלותיו. נורדסטרים מסית את גוסטב לגרום לקרלסון שישתה לשוכרה ביום חתונתו כדי שלא יוכל לעלות על מיטת כלולותיו. קרלסון מצידו מתכנן תעלול דומה כדי לבייש את נורדסטרים בעיני הקהל. התעלול הכפול מצליח. נורדסטרים משתכר עד שאינו יודע להבחין בין ימינו לשמאלו, ובטעות הוא עולה לישון על מיטת הכלולות:


"כיוון שפתחו את הדלת עלה ריח סירחון באפם, שכמעט נפלו מתעלפים ארצה. רפ הדליק נר וקרלסון ראה לאורו, כי השערתו נתאמתה במידה שלא פילל לה. על גבי צחור הכרים המרוקמים של מיטת־הכלולות היה מונח ראש פרוע, כראש כלב מורטב, בפה פעור לרווחה.

"שאול ואבדון! – קרא קרלסון מנהמת ליבו – לא שיערתי שהמנוול יתנהג כאחד החזירים ממש. ישמרני אלוהים!

"רפ הרים את השמיכה ויסתום את נחיריו.

" – הה, ריבונו של עולם! תפו! תפו!

"קרלסון חיפש מקל, אך לא נמצא לו.

" – הה, נבל שכמותו! אלי שבשמיים! במגפיו התכנס אל המיטה, הסרחן!" (עמ' קמ“ט–ק”ע).


בעזרת מנוף הם משלשלים בחשאי את הכוהן מן החלון וטובלים אותו במי חוף לא עמוקים, אך דלוחים ונרפשים, שם מקיץ הכוהן ומשמיע קול געייה, וכך מתגלה בקלונו לפני קהל החוגגים, הסבורים כי בשיכרונו נפל למים.

קרלסון משפיע על הזקנה שתכתוב צוואה לטובתו. הוא מתעשר ונעשה עצל. מתמלא חשיבות עצמית ומפסיד כסף ברדיפה אחרי כבוד. מדושן עונג הוא מתחיל לרדוף אחר אחת המשרתות. הזקנה עוקבת אחריהם בליל שלג ורוח, מצטננת ומתה בשיברון־לב. לפני מותה היא מספיקה לצוות על גוסטב בנה לשרוף את הצוואה.

כאשר נוסעים הגברים בים מסוכן, שגושי קרח צפים בו, כדי להביא לקבורה את הזקנה, מתהפכת הסירה, הארון מחליק למים, גוסטב מציל נפשו בריצה על פני גושי הקרח המתבקע, ואילו קרלסון כושל אחריו ונעלם.

סיומו של הספר בטקס־האשכבה שעורך הכוהן בסירה, במקום שטבע ארונה של מרת פלוד, וקהל תושבי האיים מלווים אותו במזמור “אורח אני עלי אדמות” בעומדם על החוף.


* א. סטרינדברג: “אנשי המזה”. רומאן. תרגום י. ליכטנבוים. ספריית מצפה. ספרי פרוזה בעריכת אשר ברש. הוצאת מצפה ירושלים. תר“ץ, 1930. רכ”ו עמ'.

המלצות קוראים
תגיות