רקע
אהוד בן עזר
"צריף העץ" לעבר הדני
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1930

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 12.5.1972


“צריף העץ” הוא ספרו הראשון של הסופר עבר הדני (שמו האמיתי: אהרן פלדמן), אשר נפטר לפני כחודש בהיותו בן שבעים ושלוש. עבר הדני מתאר בספרו קבוצה בגליל העליון, בשנים הראשונות שלאחר מלחמת־העולם הראשונה. שם הקבוצה “צריף העץ”. קרוב לוודאי שהוא תיאר בספרו את כפר־גלעדי.

עבר הדני נשלח בשנת 1913 על־ידי הוריו ארצה ללמוד בגימנסיה הרצליה, ובשנות מלחמת־העולם עבר את כל דרך הייסורים והנדודים שעברו על תלמידי המוסד ומוריו. תוך כדי בחינות הסיום התנדב לגדוד העברי, ועם שיחרורו עבר לעבוד ביישובי הגליל העליון, מחניים וכפר־גלעדי. התרשמותו וחוויותיו בשנים אלה מפרנסות את הספר. גם גורל אחד הגיבורים, מנחם הרפתן, דומה לדרך־חייו של המספר. בסוף הסיפור עוזב מנחם את הקבוצה ונוסע אל מעבר לים ללמוד חקלאות.

ואכן נסע עבר הדני עצמו, בשנת 1924, להולנד להשתלם בענף גידול בקר ותעשיית חלב, וכשחזר כעבור שנתיים ארצה, התמסר להדרכה בחקלאות והירבה לפרסם מאמרים בעיתונות המקצועית החקלאית, בצד סיפורים ורשימות וספרים, העוסקים בתיאור ההתיישבות בארץ־ישראל.


“צריף העץ” שייך בלי ספק לסוג הספרות הנאיבית מחיי הקבוצה והארץ. עבר הדני כותב בסגנון של “עִם המצלמה ביד”, והקירבה האינטימית אל קבוצת האנשים, שאותם תיאר, דומה שמנעה ממנו להעמיק חקר בנפשותיהם.

לסדרת הספרים הנאיביים האלה מצטרף גם הרומאן “תנובה” של אביגדור המאירי, שהופיע בשנת 1934, ארבע שנים לאחר “צריף העץ”, אף הוא בהוצאת “מצפה”. אני מקווה שלא אחטא בהגזמה אם אומר כי התיאורים מחיי הקבוצות בספרים הללו כאילו שואבים את עיקר כוחם מעצם העיסוק בנושא (מגרעת שאולי קיימת גם כיום ב“ספרות הקיבוץ”). דומה לעיתים שהסופר חש עצמו כעיתונאי, או כאתנוגראף, ששב משהות ארוכה בקרב אחד השבטים בארץ זולו, והוא שמח לשתף את הקורא בסודותיה ובאורח־חייה המיוחד של חברה סגורה, מסתורית וחדשה.

אגב, גישה זו אינה אופיינית לספר אחר מחיי הקבוצה, “ימים ולילות” (1926) של ביסטריצקי־אגמון – שבו יש ניסיון לחשוף את תהומות הנפש של בני ה“עדה”, הקולקטיב, ולא להסתפק בתיאור חיצוני בלבד.

ואולם ההרגשה שצריך לספר על תופעה זו שקבוצה שמה, וכי האנשים הלוקחים חלק בניסוי החברתי הזה, נוסף להם דבר־מה המייחד אותם מכל יתר בני־התמותה – משותפת לספרים רבים, למן ימי הספרות הנאיבית והפאתטית ועד ימינו אלה. ראיית האדם כמיוחד וכשונה רק בשל השתייכותו לקבוצה – כלומר, הדגשת הפוזה, ולעיתים גם צביעות מדעת ושלא מדעת – הן מן הסכנות האורבות לספרות העוסקת בקבוצה מראשיתה.


“צריף העץ” – כלומר, המקום – הוא הגיבור המרכזי בסיפורו של עבר הדני, והוא גם ציר העלילה. גישה זו, גישה של התבטלות בפני עולם־המעשה הציוני־סוציאליסטי, בפני ההתיישבות בכלל ו“ההתיישבות העובדת” בפרט, קובעת את סגנונו של עבר הדני (ודומה גם של סופרים אחרים מבני־דורו) – סגנון הכרוניקה. וכך, לא האדם, הוא העיקר, אלא המפעל. והסופר ממלא אחר תביעה חברתית וציונית – לתאר, לרדוף בעטו אחר ההיסטוריה הנעשית יום־יום ושעה־שעה, ולראות את המיוחד שבכל פרה, בכל חריש ובכל שדה.

משום כך אין “סיפורי האיכרים” שלנו משתווים כלל לסיפורים מחיי האיכרים שכתבו הסופרים הסקאנדינאוויים הגדולים. שם כתבו על הווייה מושרשת, טבעית ובת־דורות, שאולי עומדת בפני שינוי מכריע עם התפרצות קצב החיים של המאה העשרים, ואילו אצלנו הכפר והחקלאות הם משאת־הנפש והתחלה חדשה, הם העתיד, ואילו על ההווייה של העבר מוטבע חותם אחד: תלישות.

על־כן נכשלו ניסיונות כה רבים לתאר את ה“טבעיות” וה“איכריות” שבחיי הכפר הישראלי החדש, ובין השיטין עולה כמין צרימה של מלאכותיות, של חוסר אמונה מצד הסופר עצמו בשורשיות ובקביעות של הווי־החיים שהוא מתאר. נוסף על כך גם מצפוּן רע הבא מפני הצורך למלא אחר אותה תביעה חברתית־לאומית לתאר את המפעל ולהנציחו לדורות.

כשנוגע עבר הדני באנשים חיים, הוא מוציא מתחת ידו שורות עזות־ביטוי. כך, למשל, בתארו את אנשי הקבוצה הגלילית השכנה, “עין־זהב”: “מנחם מכיר את אנשי ‘עין־זהב’, שהרי לא פעם לן אצלם בעוברו בעגלה. ב’צריף־העץ' אומרים על ‘עין־זהב’, שהיא בית־מקלט לרווקים זקנים ולבחורות הזוכרות עוד את יקטרינה הגדולה… תמימים הם כילדים, הזקנים האלה, שהתמסרו במשך שנים מתוך שיכחה ובלב שלם למחרשה ולמשק, ופתאום התעוררו, והנה חדריהם מלאים אבק, שיירי סיגריות, טלאים עלובים מגובבים על גבי מזוודות ישנות, שהובאו לפני שנים מבית־אבא. המיטות סתורות ונודפות ריח זיעה, זבל ואבק הקש הממלא את המזרונים הקשים.” (עמ' 45).

בקטע כזה חדלות הנפשות לשרת את המפעל ונעשות תכלית לעצמן, תכלית שבחוסר־תכלית, כאב של בדידות ואכזבה, של אנשים שמתעוררים יום אחד בהכרה שהמפעל רימה אותם, היתל בהם. וכי באידיאות החברתיות והלאומיות, אשר האמונה בהן נתנה צידוק למהפך ולהתחלה החדשה שבחיי כל איש ואיש – באידיאות הללו אין תשועה למצוקתו הקיומית של האדם. הגשמתן עשויה לפתור, או שלא לפתור, בעיות כלכליות, חברתיות ולאומיות. יש בהן כאילו תשובה למצוקתו הקיומית של האדם כל זמן שהוא שוכח ומשכיח את עצמו ומזדהה עם מטרות הכלל, אך כשהוא נותר בודד עם עצמו, חרב עליו עולמו. המפעל אינו אלוהים, ואפילו לא דת חדשה.

וכבר כתב על כך עגנון ב“תמול שלשום”: “דת העבודה, דת העבודה. בני אדם שמזלזלים בעיקרי הדת נטלו לעצמם מושג חביב זה, כאותם הפייטנים החדשים שמזכירים שם שמיים בשיריהם, אף על פי שהם וקוראי שיריהם אין יודעים את השם ואינם רוצים לדעת את השם. רוצה אתה לשמוע את דעתי, ובכן שמע, אדם מחוייב לעבוד, שאם אינו עובד מה יאכל. כשאני לעצמי אין לי צורך ברעיונות לא על הארץ ולא על העבודה. די לו לאדם שזכה לדור בארץ ישראל. והלוואי שלא נצטרך להתבייש מן הארץ.” (עמ' 176).

ישנים פרקים בודדים ב“צריף העץ” הכתובים בסגנון התיאור של אנשי “עין־זהב”, פרקים של אהבה, של אכזבה ואיבוד־לדעת, פרקים שהאדם לעצמו עומד במרכזם. ואולם רוב הספר עומד בסימן הכרוניקה והריאליזם התמים, ובתור שכזה הוא משמש גם מסמך ועדות לתקופתו.

אגב, בספר זה, שהופיע כאמור ב־1930, מצאתי בפעם הראשונה בספר עברי את המילה “קומזיץ”, ועבר הדני, שחש בחידוש שבשימוש בה, הוסיף בהערת־שוליים: “שם בלשון יידיש, שניתן במושבי־פועלים למסיבות־פתאום באמצע הלילה.” (עמ' 14).


* עבר הדני: “צריף העץ”. סיפור מחיי השדה בארץ. ספרית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש. הוצאת ספרים “מצפה”בע"מ, ירושלים־תל־אביב 1930. 197 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות