רקע
אהוד בן עזר
"הדסה" למשה סמילנסקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1934

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 25.6.1971.


ברומן האוטוביוגראפי “בערבה”, הפותח סדרת רומנים ארץ־ישראליים שהחל משה סמילנסקי לפרסם בשנות הארבעים [למאה ה־20], מספר המחבר על ימיו הראשונים בחדרה, המושבה שבה התיישב לראשונה בארץ.

הוא מספר על חווייה בעלת השפעה מכרעת העוברת על גיבורו ובן־דמותו יהודה. באחת השבתות הוא הולך לטייל לבדו בסביבות חדרה, בגבעות־החול אשר בסביבת נחל חדרה. מתוך החול צף לקראתו בדווי פראי, ציציות־שיער פראיות פורצות מכל עברי כפייתו, העבאייה השחורה מתבדרת באוויר, וסוסתו הפראית מגמאת את החול תחתיה.

יהודה עומד ונהנה ממראה עיניו – “אותה שעה אהב את הפרא אשר לפניו” (עמ' 169). ואולם הרוכב, העובר על פניו במרוצה, חוזר, ומעליבו: “קום, י־יהודי, עמוד!… קום! אני מצווה! לך לך מפה, הגם את המקום הזה תאמרו לרשת?” (עמ' 170).

וכשיהודה עונה לו באומץ: “לך, לך… הנני על אדמתנו!” – מצליף הערבי על ראשו של יהודה במקל לח, ודוהר ממנו והלאה.

מיום שגדל יהודה לא הוכה בידי איש, והנה פה, על אדמתו, הוכה בפעם הראשונה. הוא רץ בחימה עיוורת אחר הרוכב, עד שנפל על פניו ארצה, ו“בכי מר, כבכי ילד, פרץ מפיו.” (עמ' 170).

המקרה, שאירע כנראה בשנה הראשונה לייסוד חדרה, השפיע מאוד על סמילנסקי, והוא מספר עליו לראשונה לאחר כעשרים שנה, ברומן מימי העלייה השנייה, “הדסה”, שנכתב בשנת תרע"א, 1911. המושבה המתוארת ברומאן “גבעה” שמה, ומזכירה היא לא במעט את המושבה שבה ישב סמילנסקי – רחובות.

קפלן, המתון שבין מנהיגי הפועלים במושבה, חוזר מביקור ביפו. על דרכו צץ פתאום בדווי רכוב על סוס, עטוף בעבאייה שחורה, הדורש את כספו. הוא מצליף על פניו של קפלן, על עורפו וראשו. קפלן מתנפל על הרוכב, נושך את רגלו ומוכה שוב. בהתעוררו לאחר זמן הוא המום:

“להכותו כאן, בארצו, צעדים אחדים ממושבתו? הוא שכח את כאבו הגופני, נפל ארצה והליט פניו בחול. קול בכי מר פרץ מפיו. כילד בכה, התייפח… הוא הרגיש את עצמו כאילו רקקו בפניו, כאילו פשטו את בגדיו מעליו והוציאוהו ערום החוצה…” (עמ' 90).


הרומן “הדסה” נכתב, כמצויין בסופו, בשנת תרע"א, [1911], היא השנה שבה פירסם ברנר את סיפורו הארץ־ישראלי הידוע “מכאן ומכאן”. גם אצל ברנר מסופר על התנפלות, וכיצד מתגבר פרש ערבי באפס־יד על שני יהודים, ודוקר למוות אחד מהם, המורה־הגיבן, בנו של אריה לפידות.

ברנר היה קודר ופסימי ביחסו לערבים, וכמעט שלא האמין ביחסי אהבה ושלום בין שני העמים. סמילנסקי החל לכתוב כבר ב־1906 את סיפוריו הידועים מחיי “בני ערב” בחתימת חווג’ה מוסה. סיפורים אלה רוויים רומנטיקה, הומאניזם וניסיון להבין לנפשו של בן העם השכן. המכה שהוכה סמילנסקי בצעירותו, על חולות חדרה, לא עשתה אותו פסימי ושונא־ערבים כברנר.

סמילנסקי היה אדם תמים יותר בכתיבתו, ולכן אופטימי, ומאמין בפתרון פוליטי ל“שאלה הערבית” בדרכי שלום ובתבונה. ברנר לעג כבר באותה שנה, לסיפוריו הרומנטיים של סמילנסקי:

“יכול הוא חווג’ה מוסה לכתוב ‘מחיי־הערבים’ כנפשו שבעו – אני ביישוב היהודי קא עסקינן.” (מתוך “הז’אנר הארץ־ישראלי ואביזריהו”. תרע"א. “הפועל הצעיר”. כל כתבי י.ח. ברנר. כרך ב‘, עמ’ 268. הוצאת הקיבוץ המאוחד).


“הדסה”, רומן מימי העלייה השנייה, עוסק בעיקר ביחסי איכרים ופועלים. אביה של הדסה, ר' פנחס, מי שהיה פועל בימי העלייה הראשונה, “סרח” והתאכר, עומד עתה בראש ועד המושבה. הדסה נמשכת כמובן אחר הפועלים, המביאים תרבות, חיים ונעורים למושבה, וגם עורכים הצגות תיאטרון.

סופה של הדסה שבשל קפלן, אהובהּ, היא עוזבת את המושבה ודוחה את אוהבה ורעהּ־מנוער, בן־המושבה, עמנואל.

בדרך־כלל, התיאורים כאן רומנטיים, כל הלילה עוסקים הפועלים בריקודים ובנאומים, ועם בוקר, בהתנשא מעל ההרים השמש הגדולה והאדומה, יוצא כל הקהל בשמחה אל העבודה בשדה, הגברים עם המעדרים – והנערות – בסלים על שכמן.

ההתבוננות במציאות החברתית והלאומית פקוחה מאוד, אם כי אין בה מן המעמקים והמרירות של ברנר. שלוש דמויות מרכזיות בחיי הפועלים: ר' ישראל, בן דמות לא“ד גורדון, שהעבודה ושינוי העם הם דתו. ברודסקי, הסוציאליסט הקנאי שבא לארץ כדי לעורר מלחמת־מעמדות נוסח הרבולוציונרים ברוסיה. וכנגדו קפלן, עסקן הפועלים המתון. הפרובלמטיקה החברתית־הלאומית מזכירה ויכוח דומה, העתיד להופיע לאחר כארבעים שנה ב”תחת השמש" למשה שמיר (כשאותה מושבה משמשת, כמדומה, זירה לסיפור).

ברודסקי איתן בדעתו “שאין מקום לשום יחוסים של חיבה בין שני מעמדות נבדלים זה מזה, שהם נלחמים זה בזה ואויבים זה לזה.” (עמ' 45). לדעתו, יש להילחם באיכרים באמצעות שביתות. וקפלן לועג: “שביתות של אנשים מחוסרי־עבודה!” (עמ' 49). ותשובתו של ברודסקי: “לעשות יד אחת עם אותם פועלים, העובדים במושבה מכבר.” – “ואם אותם הפועלים הישנים נוכרים הם, בני לאום מתנגד לנו?…” – “ומה בכך? המומנט הלאומי אינו צריך להיות השליט בתוכנו… קודם כל אנו פרולטרים.” (שם).

שעת המבחן מגיעה. הפועלים היהודיים מקבלים עבודת עקירת חילפה באדמה שרכשה המושבה לאחרונה. נותנים להם עבודה זו כי כיהודים וכאידיאליסטים לא יעזבוה אם תבוא התנפלות מצד השכנים. וההתנפלות אכן באה. הפועלים הערביים בורחים, ואילו היהודים, איכרים כפועלים, מתעקשים ונשארים.

בערב מתעוררים בלב אחד הפועלים, לוריה, רגשות של חרטה. “נפשי הומיה להם… פניהם היו כואבים כל־כך בשעה שפנו ללכת מאיתנו… נדמה לי, כאילו נגזל מהם דבר יקר וקדוש… ליבי נפל עליי… אמנון, כלום אי־אפשר שלא לנגוע בקרקע שלהם?…” (עמ' 84).

בפי אמנון, בן־האיכרים, תשובה מעשית: במקום שלוש נפשות שמכלכלת כל יחידת־קרקע, תכלכל מעתה, בידי היהודים, עשר נפשות.

וקפלן, הפועל־המתון, מחרה־ומחזיק אחריו – אפילו אותם המוכשרים לספק מזון לעשרה, יהיו מוכרחים לקחת את כל המקום, ולדאוג לשלושה הנותרים לחיות עימם.

“אכזרית היא מלחמת־קיום זו,” נאנח לוריה ומוסיף – “נמצא שאנו, הפועלים העברים, באים לדחוק עוד יותר את רגליהם של אלה שכבר נדחקו על־ידי אחינו האיכרים. הרכוש היהודי הרחיק את הבדואים [צ”ל הערבים – אב“ע] מעל אדמתם, והעבודה היהודית צריכה להרחיקם מעבודתם…” יש הרבה אכזריות במה שעשינו היום…" (עמ' 85–86).

עונה קפלן, המתון, המבין כי העניין העיקרי הוא המאבק הלאומי, ולא המעמדי: “אכזריות? אולי צדקת… אבל מה נעשה, ובכל חיי האדם נוטלת האכזריות מקום בראש? כל שינוי רדיקלי בחיים אינו נעשה אלא על־ידי אכזריות…” (שם).

ההתנפלות על קפלן מעוררת הדים. ברודסקי, שעוד קודם־לכן עקר מ“גבעה” ליפו, ונתחבר שם למהפכנית ממושקפת וגזוזת־שיער שבאה מרוסיה, מחליט כי הסיתו האיכרים את הערבים נגד הפועלים היהודים.

ואילו במושבה מתלוצצים: “האם הציע ברודסקי להקים באריקאדה נגד הערבים והבורז’ואים ביחד, או בהשתתפות הערבים נגד הבורז’ואים, שאינם מגינים בפני הערבים?”

אמנון, בן־האיכרים, מן ה“צעירים”, הוא ידיד לקפלן. אמנון סבור ששורש השינאה בכך ש“במושבות הגדולות רגילים להכות את הערבים בלא צדק ובלא משפט… ואת המכה בלא צדק שונא הערבי…” אם כי נכון ש“הערבי בז למוכה…” ומבין רק את שפת הכוח.

קפלן הפצוע הוא גם המפוכח ביותר: “המנהג, שנוהגים הרבה מבני המושבות להתייחס אל הערבי כאל חצי־אדם, מנהג רע ומכוער הוא, ועלול להביא רעה על המושבות… אבל לא זוהי סיבת שנאתם של הערביים… הסיבה היא יותר עמוקה. הערבים שונאים אותנו כמו ששונא כל לאום את הלאום האחר הבא לתפוס מקום בתוכו… אפילו אם הלאום החדש מביא ברכה ללאום הישן, אין הדבר מחליש את שנאתו של זה האחרון.” (עמ' 115).


מידת מתינותו של קפלן אינה עומדת לו במאבקו עם חבורת “מחזיקי הדת” במושבה. אף שהעניין הלאומי כבר נתפס כאן כיסוד המאחד, מעבר ל“הבדלי מעמדות”, חייב קפלן לצאת את המושבה, והסיבה – הפועלים, יחד עם צעירי המושבה, “חוטאים” בהצגת חזיון תיאטרון בימי הפסח, מעשה “חילוני” מובהק (שאגב גם לו יסוד בהיסטוריה היישובית). סמילנסקי אינו מסתיר את הרתיעה שמעורר בו הגורם המשמר – ר' זנויל, ראובלה ואחרים, “פורעי פרעות” למען כבוד הדת, ומתארם בלעג.

סופו של הסיפור סוף־טוב הוא, שהרי הדסה הולכת אחר קפלן, ועוזבת את בית אביה ה“בורז’ואי”.


* משה סמילנסקי: “הדסה”. כתבי משה סמילנסקי, כרך שני. סיפורים. התאחדות האיכרים בארץ־ישראל, ועד הנאמנים להוצאת כתבי משה סמילנסקי ליובל השישים. תל־אביב, תרצ"ד [1934]. 172 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות