1899

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 22.9.1972

“הוא קורא עתה את הספרים המכנים לעצמם בשם ‘הספרות החדשה’, אבל הוא אינו מוצא פה כל חדש, אין פה כל דרך סלולה… ‘הספרות החדשה’ הזאת היא הפרפור והאנחה של ימי החושך… ‘הספרות החדשה’ הזאת דוגמתה כדגים שנאחזו בכלי של מים עכורים, והם שטים אנה ואנה, מפרפרים בכל כוחם ומוציאים את ראשיהם החוצה, למצוא את החיים החסרים להם…” (כתבי מ.ז. פייארברג. “לאן”. עמ' 120).

אחר המחשבות המרות הללו על מצבה של הספרות העברית החדשה עושה נחמן, גיבור הסיפור “לאן” (1899) מאת מ. ז. פייארברג (1874–1899) – את המעשה הנורא – כיבוי נר השעווה הדולק על הבמה, בלילה הנורא ההוא, ליל יום־הכיפורים, ובכך נחתם גזר־דינו לנצח: הוא – “משוגע…”

פייארברג מת בגיל עשרים וחמש ואת הגדול שבסיפוריו, “לאן”, כתב בשנת־חייו האחרונה. הסיפור התפרסם בחוברת “השילוח” שיצאה שבועות ספורים לאחר מותו.

“הספרות העברית החדשה” היא קנה־הקש האחרון שבו נאחז נחמן ערב טירופו, בתקווה למצוא פשר וטעם לחייו. קודם־לכן כבר התאכזב מלהיות “איש צבא יהודי”, כמאמר אביו הרב, כדי לעבוד את אלוהי התורה והדת. גם במיתוס הגלות והגאולה של הקבלה אין הוא מוצא מרגוע לנפשו. לאחר תקופות התפעלות קצרות מן הפילוסופיה היהודית של ימי־הביניים, ולאחר מכן מחוכמת הפילוסופיה הכללית, בא וידויו, המזכיר את דבריו המפורסמים של פאסקאל:

“מדוע גזלו ממני את האל הגדול הגיבור והנורא, ‘השובר את ארזי הלבנון ומרקידם כמו עגל’, את האל הרחמן השוכן את דכא ושפל רוח, היודע מה בחשוכא ועמיה שריה נהורא? השיבו לי את אלוהיי, את אלוהי ישראל! האלוהים שנתן לי אריסטו לא אלוהים חיים הוא, הוא אינו יכול לעשות מאומה!” (שם. עמ' 102).

ולאחר מכן באה האכזבה מאשתו הצעירה, ומתשובותיה של ה“השכלה” וספרותה, והוא נופל לתוך טירוף־הדעת. זהו טירוף־דעת רליגיוזי, שסיבתו מצוקה קיומית נואשת. אין למצוא אצל פייארברג שום הסבר פסיכולוגי להתמוטטותו הנפשית של נחמן.

נחמן, כמוהו כפייארברג עצמו, לא היה מעודו בארץ־ישראל. הוא הכיר את מראות הארץ כמו מן החלום. ומעניין כי ההתעוררות האחרונה, “הלהב האחרון אשר עלה מקרב ליבו (של נחמן המשוגע) ויתפרץ החוצה” (עמ' 127) – היא ה“דרשה” אשר הוא נושא באסיפה של חובבי־ציון צעירים בעירו, עם התעררותה של הכמיהה המדינית וההתיישבותית לארץ־ישראל.

ההרהורים התוקפים את נחמן בטרם יישא את הדרשה, כולם מתוך הרגשתו הבסיסית, כי הפתרון הלאומי הטריטוריאלי אין בו שום משמעות ושום תשועה רליגיוזית עמוקה. זוהי הגירה של מצוקה כלכלית ולאומית, ולא נלווה אליה שינוי־ערכין רוחני. פייארברג מרגיש כי הציונות מעוררת בלב הפרט היהודי תקוות משיחיות, תקוות שבמתן משמעות שמעבר לחיים הסובבים על הקיום והבטחתו – ולתקוות הללו אין כיסוי, ולכן אין באידיאה הציונית משום תשועה רליגזיוזית לנפשו החולה של נחמן.

אבל בדרשה שלו הוא מנסה להעמיד את השיבה לציון על עיקר רוחני מקיף יותר, כמעט־רליגיוזי, מתוך ניסיון נואש לשכנע את עצמו ואת שומעיו באפשרות לגשר על הפער שבין אלוהים חיים – לבין אלוהי הדת והמדינה. הוא אומר כי כל תנועה גדולה בחיי העמים היתה תנועת הרוח, ועם ישראל השתתף תמיד בכל תנועות העמים ורוחם. כך, למשל, הולדתה של הנצרות נבעה מכך ש“אז בנה המערב חברה חדשה על יסוד מזרחי, על היהדות…” (עמ' 126). ואילו עתה, בשלהי המאה ה־19, מחכה שוב החברה האירופית החולה לנביא ולמחוקק גדול אשר ישמיע דברי אלוהים חיים לעייפים ולכושלים ואשר ייתן כוח לחברה ללכת הלאה.

"החברה האנושית תועה עתה במחשכים, עד אשר יערה עלינו רוח אלוהים חזק, ויתן להחברה מזון לאלפי שנה… הבה ואגיד לכם, אחיי, כי לא אך אנחנו פנינו מועדות אל המזרח, אך המערב כולו נוסע זה כבר מזרחה… אנוכי – רשאים אתם לשחוק עליי – אנוכי יודע, כי ימים יבואו ומאות המיליונים אשר במזרח. העצמות היבשות, יתעוררו לתחייה. אז יקומו עמים רעננים ומלאי חיים וייסדו את החברה החדשה… אז יתנער המזרח וימלוך בתבל כולה אחרי המהפכה המערבית, כמו שמלך המערב אחרי המהפכה המזרחית. ואתם, אחיי, בלכתכם עתה מזרחה, עליכם לזכור תמיד, כי מזרחיים אתם מלידה. בעת שהמערב כולו הולך מזרחה לרשת נחלת המת, עליכם ללכת שם בשביל להחיות את המת ולבנות את בניין החברה החדשה.

“השונא היותר גדול של היהדות הוא – המערב, ולכן הנני חושב כדבר בלתי־טבעי, שהעם העברי, המזרחי, יפיל גורל על המזרח ביחד עם עמי המערב. הנני מאמין כי העם העברי יחיה ויעמוד על רגליו. הנני מאמין, כי העם הגדול הזה, אשר אי־אפשר לנו לצייר במחשבתנו את מצב העולם בלעדי ספריו ורוחו הדגול, ייתן עוד הפעם חיים להחברה. אבל החברה הזאת תהיה מזרחית. המזרח הגדול יתעורר משנתו ויחל לחיות חיים טבעיים, אז יעמוד העם המקולל בראש גויים, בראש המזרח החי… אם אמת הדבר כי יש תעודה לעם ישראל, ייצור נא את תורתו ואת תעודתו ויישא אותן איתו אל המזרח… לא רק ל’ארץ־ישראל' אלא אל המזרח כולו… אז יידע עמי, כי הולך הוא בדרך סלולה וטבעית. ואל נא יתאמר הדור הזה בגאון רוחו כי יוכל לגמור את המלאכה על רגל אחת. כיתבו נא, אחיי, על דגלכם: ‘אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב.’ מזרחה! מזרחה!” (עמ' 126–127).

היו שראו במאניפסט המזרחי של פייארברג משום ביטוי בולט לנטייה הרומאנטית אשר מבעד למשקפיה הוורודים רואה בארץ־ישראל רק את מה שרצוי לה לאותה השקפה, ולא את המצוי בארץ.

ואפשר לראות בו, כמובן, גם גישה כמעט “כנענית”.

יש, כמובן, בקריאה הנואשת והמשוגעת “מזרחה! מזרחה!” – משום חלום על שינוי־דמות גמור בעם ורצון להתנערות מחולאי הגויים, אבל אין לערב את החלום הזה עם הסממנים הרואנטיים של הספרות ושל החיים הארץ־ישראליים בסוף המאה הקודמת [ה־19], ובראשית המאה הנוכחית [ה־20]. הרומאנטיקה של פייארברג איננה הרומאנטיקה של זאב יעבץ ושל סופרים ארץ־ישראליים אחרים בסוף המאה הקודמת [ה־19]. יעבץ באמת רואה את המזרח מבעד לצעיף הרומאנטי של יחסינו עם הערבים (דימיון בלבוש, עליונות וגבורה כלפיהם), ושל צמיחת דור עברי חדש בארץ, הדומה לתושבי המקום (זו עתידה, למשל, להיות המזרחיות הרומאנטית, הקודחת, של אבשלום פיינברג).

אבל פייארברג אינו מתכוון לרומאנטיקה של דמות המקום, של הארץ, או של תדמית חדשה של העם. הוא יודע את מצבה השפל והנדכא של הארץ, ומציין זאת בסיפורו. לא סיפורי גבורה רומאנטיים מהווי המושבות הראשונות הם משאת נפשו. אמנם הוא מדבר על העם העברי ועל החברה המזרחית, אבל הרומאנטיקה שלו היא רומאנטיקה רוחנית. היא הניסון הנואש למצוא בתחייה הלאומית של עם ישראל משמעות רליגיוזית עמוקה הקיימת מעבר לדת היהודית ולמדינה הישראלית.

בובר ביטא את הדברים הללו בנאומו “ציון והנוער” מחודש מאי 1918, באומרו: "ציון – משהו גדול יותר מאשר כברת ארץ במזרח הקרוב. משהו גדול ממדינה יהודית בארץ זו. ציון – פירושה זיכרון, תביעה, ייעוד. ציון היא אבן השתייה, יסוד מוסד לבניין המשיחי של האנושות. ציון היא תעודתה האין־סופית של נפש העם. (“עם ועולם”. הספריה הציונית. תשכ"ד. 1964. עמ' 219).

הניסיון הזה נידון, כנראה, לכישלון. אין בציונות משום תשועה רליגיוזית, אבל הציונות מעוררת ציפיות כה רבות, כאילו היתה יותר מתנועה מדינית והתיישבותית. ומשום כך היא מביאה אכזבות קשות למאמינים בה או לנידונים לחיות במסגרתה, ומעוררת עליה האשמות חמורות מצד מתנגדיה ושונאיה.

פרשתו של נחמן נגמרת עם התפרד חבורת “יישוב הארץ” בעירו, ודעיכתן של האסיפות הציוניות. “הדרשה ההיא היה הלהב האחרון אשר עלה מקרב ליבו ויתפרץ החוצה, מיני אז הלך נר אלוהים אשר בקירבו הלוך וכבה, עד אשר חמל עליו המוות.” (“לאן”. עמ' 127).

* כתבי מ. ז. פייארברג, מהדורה חדשה. ערוכים בידי א. שטיינמן. הוצאת בית מסחר ספרים “כנסת” אלנבי 97. תל־אביב, ה’תש“א (1941). 190 עמ'. בתוספת צרור מכתבים אל אחד־העם, פרקי הערכה מאת מ. י. ברדיצ’בסקי, ד”ר י. קלוזנר, י. פיכמן. פייארברג בעינינו – א. שטיינמן.