עברית: 1944

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 8.8.1969. תחת הכותרת “קריאה שנייה”

שנת 1944 היא שנה מוזרה להוצאת ספר, כך על כל פנים ניראים הדברים היום, ממרחק שנים רבות. מה עוד שהספר הופיע במקורו האנגלי עשרים שנה לפני כן, בשנת 1924. על כל פנים, יש בספר (והיתה בו) משום נבואה לעתיד, או אם תרצו להווה הנמשך והולך של הודו. “בשורתו” של הספר אולי לא הובנה כהלכה, במיוחד בארץ־ישראל, שהרי, זאת יש לזכור, גם בעת התפרסם הספר לראשונה באנגלית, וגם בשנת תרגומו לעברית – עדיין שלטו הבריטים הן בהודו והן בארץישראל, בסיטאציה דומה: שם הינדוסים ומוסלמים, כאן יהודים וערבים. ובשתי הארצות שררה כנראה, בחוגים רחבים, הטעות או ההטעייה הנעימה – כי הבריטים, בשיטת “הפרד ומשול”, מסכסכים את הגזעים השונים אלה באלה וגורים למתיחות, ואם רק ייצאו הבריטים ותינתן עצמאות לארץ – תיושבנה בדרך פלא כל המריבות ותבוא שלווה.

אחרת, כיצד להבין את הקדמתו של חיים גליקשטיין לתרגום העברי – “אפשר לחלוק על ההנחות החברתיות הקבועות ביסוד ‘המסע להודו’. אפשר להטיל ספק בנכונות ההנחה, שהבעייה העיקרית בהודו היא בעייה של שני גזעים שתהום של תרבויות, יצרים וחינוך רובצת ביניהם.” (עמ' 6).

והלא בתוך פחות מארבע שנים מאז היכתב הדברים הללו זכו שתי הארצות בעצמאות, מלווה בחלוקה, ובשתיהן פרצה מלחמה מרה מלווה בנדידת אוכלוסין ובקביעת גבולות בעייתיים אשר טומנים בחובם חומר־נפץ לאומי ופוליטי לסכסוכים ולמלחמות רבים בעתיד.

יוצא אפוא שפורסטר, אשר כתב את ספרו ב־1924, כבר היתה לו חזות ברורה יותר וקודרת יותר על אודות טיב הסכסוך, מאשר מתרגמו העברי, אשר עשרים שנה לאחר צאת הספר, וארבע שנים לפני שהסתלקו האנגלים מכאן ומשם – עדיין הטיל ספק בכך שהבעייה האמיתית היא של שני גזעים [עמים, או דתות], ונטה להאמין, כפי שהאמינו רבים וכן טובים בקירבנו באותה תקופה, אולי מתוך נאיביות של אמונה אידיאולוגית לוהטת ודרך חשיבה משאלתית – כי שלטון הבריטים הוא שורש הרע, ועם הסתלקותם יהיו ההבדלים הלאומיים והגזעיים כלא־היו.

[אהוד, הערה מאוחרת: למזלנו בן־גוריון ומפקדי ה’הגנה' לא חשבו כך, ובשנים 1946–1948 השקיעו את מרבית הכוחות של היישוב העברי בצבירת נשק ובהכנות למלחמה עם הערבים בארץ ומול הצבאות של מדינות ערב השכנות].

גישתו של פורסטר היא גישה טיפוסית לפרגמטיזם ליברלי אנגלי, היכולת לנתח בעין ביקורתית לא רק את מגרעותיהם של בני־עמו, אלא לצייר באותו לגלוג קל, וחושף פגמים, את נלעגותם (הנוגעת ללב) של ה“משועבדים” – ד"ר עזיז המוסלמי בהודו, פרופסור גודבול ההינדוסי, וכל אותה גלריה של טיפוסים שמציגה בפנינו הארץ הגדולה.

ואכן, ההרגשה שמעניק הרומאן של פורסטר היא – רומאן של טיפוסים, או אם תרצה, אליבא דפורסטר עצמו (בספרו “אספקטים של הרומאן” שתורגם לעברית) – דמויות שטוחות, ואף לא אחת היא דמות מעוגלת, נפש ממשית, בעל חיות פנימית וכוח התנגדות, או עקשנות, הפורצים ומעמידים אותה בזכות עצמה, מעבר לתפקידה בעלילה.

הרומאן נראה כמחולק מראש לדמויות המייצגות מחנות שונים: האנגלי הטוב (פילדינג, מיסיס מור), “האנגלי המכוער” (רוני. בנה של מיסיס מור, מייג’ור קאלנדאר, מר טרטון ואשתו, כל ה“מושבה” האנגלית הקולוניאלית אשר בעיירה צ’אנדראפור, מקום התרחשות הסיפור), והאנגלי הנמצא בין המחנות, מיס קוויסטד, כלתו המיועדת של רוני, אשר בגינה מסתבכת עלילת הסיפור.

מולם ניצב בעיקר ד"ר עזיז, הרופא המוסלמי־ההודי, שהוא תערובת מקסימה הן של מגרעות מזרחיות והן של תרבות עתיקה, הנקרע בין מזגו הנוח לבין התפרצות קנאתו לשמו ולמעמדו –במפגש עם ההממונים עליו, האנגלו־הודים.

יתר דמויות ההודים והמוסלמים הינן צדדיות עד כדי היותן כמין תפאורת הווי ססגונית. ואך, כאמור, גם הדמויות המרכזיות אינן מעוגלות אלא נדמות לשליחים שנבחרו לצאת מקרב המחנה כדי לעמוד במלחמת הביניים אשר בין גזעים ואומות.

עלילת הספר פשוטה ובנוייה היטב. מיסיס מור הזקנה ובת־חסותה מיס קוויסטד באות לבקר בהודו אצל בנה של מיסיס מור, רוני היספלופ, המשמש כשופט מחוזי בעייר צ’אנדראפור. היחסים בין מיס קוויסטד לרוני הם קרירים למדי, בנוסח הג’נטלמן האנגלי מן הדור הישן המעדיף את ידידיו, מועדונו ומשחק הטניס והפולו על פני אשתו. תאונה מקרית מהדקת את קשריהם והם מתארסים, בלא אהבה.

אימו של רוני, מיסיס מור, פוגשת אגב ביקור במסגד את ד“ר עזיז. שתי האורחות האנגליות רוצות להכיר את “הודו האמיתית”. ד”ר עזיז נאלץ לקחתן לביקור במערות מארארבאר, שכיית החמדה של העיר (בהן לא ביקר מימיו). בעת הביקור במערה נדמה למיס קוויסטד כי ד“ר עזיז ניסה להתנפל עליה ולאהוב אותה. מעתה ואילך עומד במרכז עלילת הספר המשפט נגד ד”ר עזיז, על פי האשמתה של העלמה האנגליה, עד לסופו המפתיע של המשפט.

עלילת הדברים נותנת בידי פורסטר עילה טובה לתיאור הצדדים המגוחכים והנוגעים־ללב אשר בהתנהגותו של ד"ר עזיז ושל מנהל בית הספר, האנגלי פילדינג, ולעומתם של כל “המושבה האנגלית” הנחרדת לנוכח הפגיעה בכבוד אחת הנשים הלבנות.

קשה שלא לראות באופיו (הטיפוסי) של ד"ר עזיז, נמוך־הקומה והשחרחר, כמין בבואה להווייה פאטאליסטית ושוגה־בדימיונות, שהיא גם מוסלמית וגם הודית, ומסבירה את הודו כמו כמו גם את שכנינו הערבים. ואינני אומר דברים אלה מתוך נטייה גזענית (הגם שבכל שיפוט על פגישה בין עמים מגזעים שונים עולה סכנתן של הכללות ושל דעות קדומות) – אלא בניסיון להבין את המפגש אשר בין בן־המזרח לאדם המערבי.

רגשי קיפוחו של ד"ר עזיז, נטייתו לשגות בהזיות ולערבב מציאות ודמיון, שקריו הקטנים, יהירותו, חביבותו, הכנסת האורחים שלו, חשדנותו, נימוסיו, נקמנותו ורגשנותו – כל אלו יוצרים פסיפס של התנהגות אנושית מגוונת, העונה לרגישויות דקות מאוד במפגשיו עם העולם המערבי, האנגלו־הודי.

“מסע להודו” לא רק שיוצר אשלייה של הכרת המציאות ההודית והבנה לפאטאליזם של מדינת ענק זו, שלא התנערה מקשייה ומחולייה החברתיים עד היום) – אלא גם מעורר להשוות מציאויות ולהרהר (למרות כל ההבדלים) בימינו אלה בארץ.

* אדוארד מורגאן פורסטר: “מסע להודו”. מאנגלית חיים גליקשטיין. הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, ספריית פועלים. 1944. 312 עמ'.