עברית: 1944

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 24.8.1973

אחת המוסכמות המקובלות היא שספרות יפה צריכה לשהות ולפרספקטיבה, כדי שתוכל להתמודד עם תקופות של מלחמה גדולה, ניצחון או מפלה, ויש כאילו לחשוד בשירים וברומאנים שנכתבו סמוך מדי להתרחשות המאורעות, כאילו רק כדי לתת להם “ביטוי” או מתוך מניעים של “ספרות מגוייסת”.

נדמה לי שבייחוד אצלנו העמיק החשד בסופרים שממהרים לכתוב תמיד על המלחמה האחרונה ולשלבה בספרם האחרון. והגיע הדבר כמעט עד לידי חלוקת עבודה: הסופרים־העיתונאים והחרזנים כותבים ספרים דוקומנטאריים ובדויים על המלחמה כמעט עוד לפני שהסתיימה, ואילו הסופרים ה“טובים” מעכלים אותה בזהירות, ולעיתים “תופרים” אותה בתפרים גסים לתוך רומאן או סיפור, שכמעט ברור שיכלו להתקיים (או לא להתקיים) גם בלי המלחמה, ולא היה זה אלא ניסיון נואש של הסופר לעשות את יצירתו קצת יותר אקטואלית ו“משקפת את המציאות.”

דומה כי היחס המסובך של הסופר הישראלי למלחמה קשור באופי החברה שהוא חי בה ובדרישות האמיתיות והמדומות שהיא מציגה בפניו. ומפני כך פחדו מפני ספרות מיידית, שהיא “פלאקאטית” ו“לאומית” ועלולה להתיישן במהירות ממש כמו הכתבות בעיתונים על גיבורים וקרבות.

ספרי המלחמה האמריקאיים הטובים כמו “כפירי אריות” לאירווין שאו, “המרד על הקיין” להרמן ווק, “הערומים והמתים” לנורמן מיילר ו“נושאי צלב־החופש” לסטיפן היים (אגב, ארבעתם יהודים) – הופיעו שנים אחדות לאחר תום המלחמה, וגם בכך היתה כמו “הוכחה” לשהות הנחוצה, אף כי כמעט ברור שספרים אלה החלו נכתבים שעה שהרשמים המתוארים בהם היו קרובים מאוד למחבריהם, ושהות של שלוש־ארבע שנים מראשית כתיבתו של רומאן ועד הופעתו לאור הריהי כמעט תגובה “מיידית”, ורק אצלנו קרה דבר מוזר, שספרי “מלחמה” החלו מופיעים כמעט שבועות אחדים לאחר תום מלחמת ששת הימים (1967) – וחדלו לעניין את הקהל כשנה־שנתיים אחריה, תקופה שבאופן “טבעי” אמורים היו להופיע הרומאנים הטובים ביותר על־אודותיה.

הקדמתי מחשבות אלה משום שלאחרונה נתקלתי בשלושה ספרים: “מר באנטינג במערכה” ל־ד. גרינווד (רשימתי במדור מיום ה־23.12.1973), “בלי ירח” לג’ון סטיינבק (רשימתי במדור מיום ה־10.8.1973) ו“אור־יום בשבת” ל־ג'.ב. פריסטלי, והמשותף לשלושתם שנכתבו על מלחמת־העולם השנייה והופיעו בתרגום עברי כבר בשנים 1943–1944, כלומר עוד לפני שהסתיימה המלחמה, וכך לפנינו שני רומאנים ונובלה, של סופרים מובהקים, שנכתבו עוד לפני שהוכרעה סופית המלחמה, אף כי הרגשת הניצחון על הגרמנים היתה כבר כמעט ודאית, למן נסיגתו של רומל מאל־עלמיין בשלהי 1942 ועמידתה של סטאלינגראד.

הצלחתו של פריסטלי לכתוב רומאן “מגוייס” כזה נובעת, כמדומני, מכך שהחברה והטיפוסים שעליהם הוא כותב הם נתון מוקדם בידו, חומר שהוא בקיא בו ויש לו כלפיו השקפה חברתית וספרותית ברורה (דומה לו בכך גרינווד בספרו על מר באנטינג). המלחמה היא כמין נתון חדש המתווסף לחברה בעלת ריבוד מעמדי קבוע, חברה שאינה בבחינת יצירת יש מאין בידי המספר. ואז דומה כתיבת רומאן חדש על אותה חברה מוכרת, הנמצאת עתה בתנאי מלחמה, לניסיון מעבדתי בו נוסף רק נתון חדש אחד, עדיין נעלם בחלקו, למערכת נתונים קבועה ומוכרת היטב, לכל גוני היחסים שביניהם.

וזה, דומני, מה שחסר ל“רומאן המלחמה” הישראלי, המתאר את המלחמה ולא את החברה במלחמה, ולכן לרוב הוא איננו רומאן אלא ספר דוקומנטארי. והסיבה שקשה לתאר את החברה הישראלית במלחמה היא אותה סיבה שקשה בכלל לתאר את החברה הישראלית, וכל סופר צריך לברוא לו עולם סמלי, סגנוני, זווית־ראייה מרוחקת ככל האפשר, כדי להתמודד עם אותו משהו נעלם, נלעג, חמקני, מרגיז, שאי־אפשר להיפטר ולא להיות שייך לו, והוא החברה הישראלית, לכל מעמדותיה והרגליה הגלויים והסמויים.

“אור־יום בשבת” הוא רומאן על בית־חרושת למטוסים באנגליה, וזמן התרחשותו בחודש־חודשיים שלפני הכרעת רומל באל־עלמיין, עם פריצת המחנה השמיני בנובמבר 1942. הרומאן פותח במבט פאנורמי על בית־החרושת למטוסים של חברת אלמדאון, באנגליה התיכונה הדרומית. אור־יום בשבת הוא אור היום היחיד שרואים עובדי בית־החרושת במשך השבוע, משום שבמסגרת המאמץ המלחמתי הם עובדים מחשכת הבוקר עד חשכת הערב, אחת־עשרה שעות ביום.

בטכניקה סיפורית מעניינת משחיל פריסטלי דמות אחר דמות, פרק אחר פרק, כמו חרוזים על חוט־העלילה, וכך נפרשים לפנינו חייהם של כשני תריסרי בני־אדם, על רקעם החברתי וקורות־חייהם עד להגיעם אל בית־החרושת. בראשונה קצת מקשה הדבר על הקריאה, אך לאחר כמה פרקים אתה נתפס לקלות שבה מופיעים לפניך על הבימה דמויות חדשות. בדרך־כלל נגמר פרק בהופעתה של דמות חדשה, והפרק הבא אחריו מוקדש לתיאורה מראשיתה.

עיקרו של הרומאן הוא המאבק בין שני אנשים: בלאנדפורד ואלריק. בלאנדפורד הוא בן משפחת אצילים אשר “מרד” במסורת המשפחתית והלך ללמוד הנדסה. תחילה הוא נראה תמהוני בוותרו על קאריירה פוליטית או ממשלתית בטוחה בנוסח הישן, ואולם עתה, בעיצומה של המלחמה, בשמשו כמהנדס ראשי של מפעל המטוסים, מתברר לפתע שהוא ידע בעוד מועד לכבוש את אחד ממוקדי־הכוח החדשים לטובתו של אותו מעמד ותיק, אשר בניו וקרוביו תופסים את כל העמדות החשובות במיניסטריונים השונים.

בהשקפותיו בלאנדפורד הוא ריאקציונר מושבע, כמעט פאשיסט, חש אהדה לגנראלים הפרוסיים, ורק הבוז להם על כך שנתנו לכנופייה המונית, מטורפת וסוטה, כזו של היטלר, להשתלט על חייהם, מונע אותו מלהביע להם את אהדתו בגלוי. הוא מהנדס מוכשר ויעיל, בעל־מקצוע מעולה, אינו מתחשב כמעט כלל בגורם האנושי שבמפעל, וכל מה שמעניין אותו הן מכסות־הייצור, והדרך הטכנית להתגבר על ירידתן.

שונה ממנו לחלוטין הוא מנהל־העבודה הראשי של המפעל, אלריק. הוא מהנדס שעלה מהמעמד הבינוני הנמוך, בכוחות עצמו, בכל שלבי העבודה במפעל. גס נפש, איש ריב ומדון, נוטה לשתות לשוכרה, רודף נשים, מכוער ואלים וגברי מאוד, וביסודו איש אומלל, נשוי לאישה לא־שפויה וחי בהרגשה מתמדת שאין מעריכים אותו. הפועלים ומנהלי־העבודה אוהבים אותו, למרות שהוא צועק עליהם ומתקוטט עימם, מאחר שהוא אחד משלהם. ימיו הגדולים במפעל חייו היו במפלת דאנקירק ב־1940, שעה שכל כוח מרצו העצום הופנה להתמודדות עם המשכת ייצור המטוסים בתנאי הפצצה וחוסר־אונים. עתה, לאחר שנתיים, רפה המתח במפעל. הפועלים המקצועיים רובם גויסו לצבא, ובמקומם באו עשרות ומאות בחורות ונשים מבוגרות, לא־מקצועיות, איתן צריך המפעל להמשיך בתפוקתו, היורדת כל הזמן. אלריק מאשים בירידה לא את התנאים הטכניים, כי אם את חוסר המוראל, אי־ידיעתם של האנשים לשם מה הם נדרשים להתאמץ, והקיפאון והנסיגות בחזיתות השונות.

תחת הנהלתו של המנהל הכללי של בית־החרושת, ג’יימס צ’אויוט, מהנדס נאור ופאטריארכלי מן הדור הישן, חרוץ וטוב לב וישר מדי, מתנהל מאבק איתנים בין בלאנדפורד לאלריק. ומאבק זה הוא בעצם ראי, שבו משתקפת תפיסת־עולמו השמאלנית של פריסטלי. כמה מגיבורי הספר הם קומוניסטים, החולמים על הקמת אנגליה סובייטית, ובעיניהם כל מה שהוא רוסי הריהו טוב וצודק.

המעניין ברומאן הוא, אפוא, שהמלחמה היא כאילו רק עילה חיצונית לתיאור התמורות והמאבקים החברתיים שבין המעמדות באנגליה. בלאנדפורד מצליח בתככיו להדיח את צ’אויוט ולגרום להתפטרותו של אלריק, ואשר ברוב ייאושו ובדידותו ושיכרותו מידרדר והולך, ולבסוף נהרג בנסותו להציל את אחת העובדות מידי פועל המתנפל עליה בהתקפת טירוף.

וכמו באורח אירוני נוחל באותם ימים המחנה השמיני ניצחונותיו הראשונים באל־עלמיין, והתפוקה וה“מוראל” בבית־החרושת עולים פלאים. אלריק צדק, אך את פרי ניצחונו קוצר בלאנדפורד השמרן.

* ג‘.ב. פריסטלי: “אור־יום בשבת”. רומאן של בית־חרושת למטוסים. תירגם מאנגלית פסח גינזבורג. הוצאת “עם עובד”, ספרייה “לדורי”, תל־אביב תש"ד. 1944. 310 עמ’.